ספר ביאור הליקוטים

הקדמות

עמוד השער

והוא לבאר ולפרש, בעיון נפלא ונורא, המאמרים הנפלאים הנמצאים בספר “ליקוטי מהר”ן”-וענינים נוראים ונפלאים לעבודת ה’, בעומק לב ונפש, ושבירת ומיצוי המדות, וקיום עצות רבינו ז”ל בכל הדקדוקים.

בו מבואר ביאורים נפלאים, ורמזים נוראים ונפלאים, וקישורים נפלאים בדברי ההשגות הקדושות, והתורות הנוראות ונפלאות אשר נקבצו בספר הקדוש והנורא “ליקוטי מוהר”ן” שחיבר רבינו הקדוש והנורא נחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצוק”ל זיע”א עפ”י ביאורי ודברי תלמידו המובהק הרה”צ הקוה”נ מוה”ר נתן זצוק”ל בכתב ובע”פ. אשר ע”י הביאורים הנ”ל, יראה המעיין, כמציץ מן החרכים, העמקות הנפלא שיש בס’ ליקוטי מהר”ן, אפס קצהו יראה, וכולו לא יראה, כי אין סוף ואין תכלית לעמקות הספר ליקוטי מהר”ן הקדוש, כידוע מדבריו הקדושים המבוארים בספר “חיי מהר”ן” וספר “שיחות הר”ן”, וכמבואר גם בהספר הזה בהקדמה, לך נא וראה שמה. מאת האיש האלקי הרה”ג החסיד קדוש וטהור וכו’ מוה”ר אברהם זצ”ל, בן להקדוש וו”ח וכו’ מוה”ר נחמן טולטשינער זלל”ה.

נעתק ע”י הרה”ח הנעלה יר”א מוהר”ר משה יהושע ב”ר אשר זעליג מטעפליק זללה”ה, וע”י הרה”ח יר”א מוהר”ר שמעריל בן ר’ אברהם אליהו זללה”ה מברדיטשוב. הספר נדפס עוד בחיי המחבר אפס קצהו מעט מזעיר. ועתה נאסף ונקבץ רובו ככולו, ע”י עבודה ויגיעה וטרחה מרובה ע”י הר’ שמואל ב”ר ישעי’ הלוי הורוויץ והוצא לאור על ידו.

הוצאת ישיבת ברסלב לתורה ותפלה

נדפס פעה”ק ירושלים תובב”א בשנת תרצ”ה לפ”ק

[נוסח השער ממהדורה ב’]

ועתה יוצא הספר לאור בדפוס חדש, מוגה ומושלם, (מהדורה שניה בתוספת הערות) ע”י חסידי ברסלב פעיה”ק ירושלים תובב”א שנת תשנ”ה לפ”ק.

בעזרת השי”ת

ספר כוכבי אור

חלק חמישי

הנקרא בשם תפארת הליקוטים

בראש מרומים אקרא, ברחובות אתן קולי. בפתחי שערים בעיר אמרי אומר. ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, בדבר נפלאות “תפארת הליקוטים” הקדושים של אדמו”ר זצוק”ל. ובעוצם ריחוקינו מלעלות ברום גבהי רוממותם עד אין גבול ואין חקר. בשנת האמת נעדרת וסר מרע משתולל לפ”ק

[נוסח השער ממהדורה ב’]

ועתה יוצא לאור, בדפוס חדש, מוגה ומושלם, (מהדורה שניה בתוספת הערות) ע”י חסידי ברסלב פעיה”ק ירושלים תובב”א שנת תשנ”ה לפ”ק. בעזרת השי”ת

ספר ביאור הליקוטים

על ליקו”מ תנינא

והוא לבאר ולפרש, בעיון נפלא ונורא, המאמרים הנפלאים הנמצאים בספר “ליקוטי מהר”ן”, וענינים נוראים ונפלאים לעבודת ה’, בעומק לב ונפש, ושבירת ומיצוי המדות וקיום עצות רבינו ז”ל בכל הדקדוקים.

בו מבואר ביאורים נפלאים, ורמזים נוראים ונפלאים, וקישורים נפלאים בדברי ההשגות הקדושות, והתורות הנוראות ונפלאות אשר נקבצו בספר הקדוש והנורא “ליקוטי מהר”ן” שחיבר רבינו הקדוש והנורא נחל נובע מקור חכמה רבינו נחמן מברסלב זצוק”ל זיע”א עפ”י ביאורי ודברי תלמידו המובהק הרה”צ הקוה”נ מוה”ר נתן זצוק”ל בכתב ובע”פ.

אשר ע”י הביאורים הנ”ל, יראה המעיין, כמציץ מן החרכים, העמקות הנפלא שיש בס’ ליקוטי מהר”ן, אפס קצהו יראה, וכולו לא יראה, כי אין סוף ואין תכלית לעמקות הספר ליקוטי מהר”ן הקדוש, כידוע מדבריו הקדושים המבוארים בספר “חיי מהר”ן” וספר “שיחות הר”ן”, וכמבואר גם בהספר הזה בהקדמה, לך נא וראה שמה. מאת האיש האלקי הרה”ג החסיד קדוש וטהור וכו’ מוה”ר אברהם זצ”ל, בן להקדוש וו”ח וכו’ מוה”ר נחמן טולטשינער זלל”ה.

נעתק ע”י הרה”ח הנעלה יר”א מוהר”ר משה יהושע ב”ר אשר זעליג מטעפליק זללה”ה, וע”י הרה”ח יר”א מוהר”ר שמעריל בן ר’ אברהם אליהו זללה”ה מברדיטשוב. הספר נדפס עוד בחיי המחבר אפס קצהו מעט מזעיר. ועתה נאסף ונקבץ רובו ככולו, ע”י עבודה ויגיעה וטרחה מרובה ע”י הר’ שמואל ב”ר ישעי’ הלוי הורוויץ והוצא לאור על ידו.

הוצאת ישיבת ברסלב לתורה ותפלה נדפס פעה”ק ירושלים תובב”א בשנת תרצ”ה לפ”ק ועתה יוצא לאור בדפוס חדש, מוגה ומושלם, (מהדורה שניה בתוספת הערות) ע”י חסידי ברסלב פעה”ק ירושלים תובב”א שנת תשנ”ה לפ”ק.

הקדמת המוציא לאור

[ממהדורה ב’]

ש ירת תודה והודאה.

מ את נברא נגוע ומעונה.

ו שפל אנשים נבזה וחדל אישים.

א שר חושך וצלמות סבוהו ימים רבים.

ל אל אשר עולם ברא, המחלצו ומוציאו.

בנ סים ונפלאות אשר לא היו מימים קדמונים.

י סובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו.

ש ירה חדשה שבחו גאולים ממות לחיים.

י צאו מבית האסורים לבני חורין.

ע ל שפת הים הודו המליכו ואמרו בעת עלייתם בהר ה’ ומקום קדשו.

ה’ ימלוך לעולם ועד.

הפעם אודה את ה’ כעל כל אשר גמלני, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, וזיכני בכמה מיני זכויות חנם, חסדים ורחמים גמורים. ויותר על הכל, שקרבני מבין עמקי הקליפות למקור החיים למקור הקדושה להנחל נובע מקור חכמה, לרבינו הק’ והנורא זיע”א. וזיכך וצירף אותי כמה ימים ושנים ביסורים מיסורים שונים, בעלבונות ובזיונות ושפיכות דמים, הכל כדי להתקרב אל הקדושה. וזיכני לתחוב את ראשי בכל הקיבוצים של אנ”ש הן בפולין והן ברוסיה, ולהכיר כל אנ”ש פנים בפנים. ובפרט העולה על הכל שזיכני במסירות נפש ונסיונות כאלה, לדלג הרים וגבעות, ולבוא על ציונו הק’ אומנה. ולהיות שם עתים וזמנים שונים, איזה שנים כפולים, ושלשה ראשי שנים אשר אין למעלה מתיקונם. ואת התחדשו”ת המוחין, ודעת ורצון וכיסופין, שמשיגים לבלות כל הימים, ברינונים לפני בורא כל העולמים. אשרינו שזכינו עד כה.

ומלבד כל אלה עצמו ועמקו חסדיו ונפלאותיו כאלה וכאלה, שאילו כל הימים דיו וכו’. ואין לצייר אפי’ במחשבה וכ”ש בפה וכ”ש וכ”ש בכתב, עוצם נסיו ונפלאותיו שעשה עם שפל אנשים כמוני להוציאני מבין שיני אריות, מאלפים ורבבות סכנות מות ממש ועינויים ויסורים שונים וחולאים ורעבים הרבה, ולהוציאני בספירת נצח שבנצח מידת רבינו הק’, מבית האסורים באזיקים וחושך וצלמות, להביאני לארץ הקודש, והראה לי אלקים גם את זרעי. ואסיר תודה אני להודות ולהלל מכל הד’ שחייבים להודות, כי כולהו איתנהו בי, כפול משולש מרובע. וגם פה לא עזבני, ויסוד לבנין חברתינו ישיבה ע”ש רבינו זיכני. ואע”פ שראשיתנו מצער אחריתנו ישגה מאוד.

ותודה ותהלה מיוחדת, לאל איום ונורא, אשר זכינו להוציא לאורה ביאורי תורות נעלמות ונשגבות, מאיש פלא חי עולמים, אשר זה הוא לו לשם ולתהלה מבנים ובנות, אשר בקבר שפתותיו יהא דובבות, וזכות הרבים תלוי בו, והעבודות יחשב לו כאילו חי בשני עולמים.

יזכינו השי”ת ויגמור בעדינו שנזכה לקיים ולבלות כל הימים והשנים באמת ובתמים, אך ביראת ה’ כל הימים, ובירור ומיצוי המידות, וקיום העצות, ויתרומם ויתעלה שמו של בורא עולמים, והצדיק הנכלל בו לעולמים, ואנחנו נהיה לזה גורמים. ונזכה ונחי’ ונראה ציון ביפיה ותפארתה, ובית הדעת בנוי בכללי ובפרטי במהרה בימינו אמן.

ובכן כאשר זכינו להוציא לאור אלו היסודות הנוראות מהאיש הנפלא. אשר שמו מהולל ומפואר בפי כל אנשי שלומינו, ואורו מאיר ע”י תלמידיו העובדים מאומן ומפולין בדרכים ישרים ונפלאים. וכאשר רצונו ומגמתו לעורר אנשים, להוציאם מגשמיותם ע”י קיומם עצות רבינו ז”ל בעומק עמקים. וכן כוונתו ע”י שיחותיו להקים דעת רבינו הק’ אשר יסודו בתפלה שעומד ברום גבהי מרומים. ובכן מוקדש הכל להרם ולרומם באלו הזוכים לקיים בקיומים בהשוקדים ועובדים בעבודתם לשבר תאות גופם והעושים מנוף נפש בעבודתם בתורה ותפלה בבחי’ מבשרי אחזה אלקי.

הכ”ד המסדר והמו”ל שמואל ב”ר ישעיה הלוי הורוויץ ועל הטוב יזכר אאמו”ר הרה”ג מוהר”ר ישעיה ב”ר אשר יחזקאל הלוי הורוויץ עבור שהדריכני מנעורי בתוי”ש ומצוות והרה”ח ר’ אלתר בן ציון בר’ מרדכי דוד וחביריי אנ”ש שבארץ וחו”ל שסייעוני הרבה להתקרבות לרבינו הק’ ועבודת ה’ ישלם ה’ משכורתם כפולה.

וזכות המצוה שטרחתי יעמוד להם לנצח. וזכות רבינו הק’ ומוהרנ”ת יגן עליהם ועלינו ועכי”א אכי”ר.

דברי פתיחה

[מתוך ספר שיחות וסיפורים כרך א’ אות יב’ יג’] כבר הודיענו רבינו ז”ל, שגם המצוות שיש עליהם טעמים גשמיים, יש להאמין, שהעיקר הוא [ה]טעמים הרוחניים לאין סוף שנמצא בה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד:

וכן במצות תלמוד תורה העולה על כל המצוות, [כמבואר מזה גם בספר המדות, בזה הלשון: הרגל הלימוד עולה על קיום כל המצוות]. אף על פי שבפשיטות כל טעם הנגלה הוא למען דעת איך להתנהג בכל דבר, את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה וכו’. אבל גם בזה כל עיקר המצוה הוא בלשון סגולה להצלחת הנפש, כפי [ה]טעמים הרוחניים אשר בה [ועיין בספר המדות בזה הלשון: כל ידיעה במשפטי התורה וכו’, הידיעה הזאת בעצמה היא הצלחת הנפש]. וכן מבואר מדברי חז”ל במסכת זבחים, לענין הלימוד שבהלכות קדשים, שהוא הילכתא למשיחא, אבל דרוש וקבל שכר:

והנה, כאשר יצא מפי רבינו ז”ל, כמה דברים נוראים, בהכרח לימוד ספרו. כי גם מיום התגלות הסתרי תורה שבזוהר הקדוש, תהיה בזה לבד, הסגולה להצלחת הנפש. כמבואר בזה מדברי האריז”ל, גם לענין הלימוד בכל חכמת הקבלה שנתגלה על ידו. רק שלא כל אחד ראוי לזה הלימוד שבקבלת האריז”ל, מלשונות ההגשמה אשר בה. ולהבלתי ראוי מגיע קלקול חס ושלום, כמובא מזה בס’ חיי מוהר”ן. אבל להראוים לזה, מאוד מאוד מוכרחים דבריו והשגותיו הקדושים. ורבינו ז”ל קרא פעם אחת לספר “עץ החיים” בשם ספר מוסר, ואמר בזה הלשון: סע א טייער מוסר ספר סע איז, והפליג מאד ביקר מעלתו. ועתה, כפי המובן ברוממות רבינו ז”ל, יש גם מזה בעצמו להבין מרחוק, מרוממות לימוד תורתו, והצלחת הנפש שזוכים על ידי כל דיבור ודיבור שבה:

ואגב אורחא הנני להזכיר, מה שמובא מזה קצת בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות, [וגם בלקוטי הלכות מובא מזה], שרבינו ז”ל הפליג מאוד לפני מורנ”ת, בעוצם כח התורה, להוציא את האדם מכל מיני טנופת, ואמר לו בזה הלשון: גלייך דוא וייסט דעס כח פון דער תורה:

ומאמר רבינו ז”ל [שמובא בחיי מהר”ן] אני נחל המטהר וכו’, מבואר גם כן מדברי מורנ”ת, שסובב בעיקר על דברי תורתו הקדושה:

ובספר המדות [באות צדקה] מבואר מעלת יקר הלימוד, כי “התורה והמעשר והשבת, נותנים חיים גשמיים גם כן”:

ועוד הנני לספר אשר ראיתי בבית אבי:

איש זקן אשר בימי נעוריו התחיל לנסוע לרבינו ז”ל, עם דודו שהיה מאנשי רבינו ז”ל. ודודו שיבח אותו קצת לפני רבינו ז”ל, שהוא בר אוריין. והתחיל רבינו ז”ל לעוררו על התמדת הלימוד. ואמר לו בזו הלשון: דיא ליפן זאלן דיר ניט צו שטיין [כי עדיין היה סמוך על שולחן חותנו]. גם אמר לו רבינו ז”ל בזה הלשון: דיא תורה וועט דיך קוויקן, דיא תורה וועט דיך שטארקן. ועוד כמה וכמה שבחים חשב אז. ובסוף הרים את קולו, ואמר לו בזה הלשון: דיא תורה מאכט רייך:

גם מבואר מדברי רבינו ז”ל לענין הצדיקים יחידי הדורות, שקודם ירידת הצדיקים לזה העולם, יש ביכולת להיות איש כשר ועובד את ה’ גם זולת זה הצדיק ותורתו. ומשבא לזה העולם, אין ביכולת כלל לזכות זולתו וזולת תורתו למה שצריך לזכות. וכפי הנראה מדבריו הקדושים, שזה נמשך מדרכי השם יתברך בהנהגת העולם, זה לעומת זה. ובירידת הצדיק הרופא נפשו”ת לזה העולם, ברפואות ותחבושו”ת יקרות ונפלאות שלא נתגלו עדיין מעולם. נתחדשים כנגד זה, מחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדיין בעולם, ושאין ביכולת לעמוד כלל כנגדם, אם לא בסגולות ורפואות הצדיק, שנתחדשו וירדו כנגדם באלה העתים. והבלתי מתרפא בהם, אבדה תקותו חס ושלום:

ולפי כל זה תבין ותתבונן ברוב ועוצם חיוב והכרח הלימוד, בתורה שבנסתר שזכינו על ידי רבינו ז”ל. כי הן המה התבלין המוכרחים להיצר הרע שבעת הזאת, שעל זה אמרו חז”ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (מסכת קידושין דף ל’ ע”ב). והעיקר הוא לימוד העיון שבה, כמבואר מדבריו הקדושים בליקוטי מהר”ן סימן ק”א, שזה הוא הלימוד המסוגל להנצל על ידו מהתאוות והמדות הרעות:

ובספר המדות באות סוד מבואר, ש”בעיון עמוק בסודות התורה, יכולים לפקוד עקרות, ולרפאות חולאת חזק”, [שגם מזה מובן גודל ועוצם מעלת זה הלימוד]:

וכאשר נקראים בשם סודות התורה, כל דברי רשב”י בזוהר הקדוש והתקונים שנפתחו ויצאו ממקור החכמה דעתיקא סתימאה, כן גם כל דברי הנחל הנובע משם על ידי רבינו ז”ל. שמחמת זה מבואר מדבריו הקדושים, שגם הקובע לעצמו בכל יום שיעור הלימוד בספריו הקדושים, לא יסתפק את עצמו בשיעור לימוד הפשוט, אבל יחלק את העתים, ויוסיף לקבוע לעצמו, שיעור לימוד העיון בספריו הקדושים:

והנה, בימי נעורי חלפו ועברו אצלי כמה שנים, שנפלאתי קצת בפירוש מלת העיון שהזכיר רבינו ז”ל לענין הלימוד שבספריו הקדושים, כי לכאורה אין יכולת כלל שיוכפל זה הלימוד לפשוט ועיון. כי בתורה שבנגלה, תלמוד בבלי וירושלמי, גם אם נמצא בהם לימוד אחד פשוט [להבין על כל פנים בפשיטות מאמר הגמרא, כי בלא זה לא נקרא בשם לימוד כלל], נמצא בכל זאת לימוד העיון, אשר הלומדים בהם ישימו עיניהם לעיין ולהעמיק יותר בפלפולים שונים [ולא בדרש, כי הדרש הוא ענין אחר, כנודע]. אבל בלימוד כזה, לכאורה לא נמצא כלל יותר מפירוש הפשוט. עד שבאמת נמצאים גדולים מאנ”ש [ומהם ר’ יחיאל מענדיל בהקדמת המפתחות] המפרשים מחמת זה כוונת המאמר הנ”ל, על פירוש הדרש. אבל בהמשך הזמן, מידי שוקדי על דלתי ספרי מורנ”ת, אשר עליו סמך רבינו ז”ל את ידיו, למלא אותו ברוח אלוקים לקום ולדרוש בדבריו הקדושים, עד שגם כל דרשותיו, כנים ואמתיים [ובלי שום תערובות חס ושלום, מבלבול המדמה בתכלית ההיפך, שהזכיר מזה רבינו ז”ל בליקוטי מהר”ן חלק א’ סימן נ”ד עיין שם], ראה ראיתי, שבאמצעות הדרש, חתר ומצא מסילות נפלאות בלימוד תורת רבינו ז”ל, גם בפשיטות, ולהוספות הם נחשבים על הרמז והדרש אשר ידרוש בהם בעושר דברי רבינו ז”ל ממקומות אחרים בתורה שבכתב ובעל פה [או ממאמרים אחרים שבספר רבינו ז”ל בעצמו, שגם זה נקרא בשם דרש ועושר ממקום אחר]. כי עוד בהוספה ותוספות על כל זה, מצא פירושים נחמדים בקצת מאמרי רבינו ז”ל [והם מובלעים ומובללים באמצעות דרושיו הנ”ל, עד שקשה וכבד להבחין כלל בהם. ואם יהיה אלוקים עמדי, הנני ליחד על זה בספרי דיבורים מיוחדים] שבכל מאמר ומאמר יפרש מניה וביה, כפי הכלל הראשון [והעיקרי] לכל הכללים, אשר כתבתי בהקדמת ספרי ביאור הליקוטים. שכן דרך רבינו ז”ל, לפרש בכל מאמר מיניה וביה, תחלתו מסופו, וסופו מתחלתו. ובאופן שאין נראה כלל, רק למי שחותר ומעמיק בהם. וכאשר ירמז מורנ”ת זה הכלל בהקדמותיו אשר כתב לליקוטי הראשון וליקוטי תנינא [ועיין שם מה שכתב, שכפי עוצם העומק, היה צריך לכתוב בכל דיבור ודיבור. “ודוק” או “והבן היטב”]. וגם אגב אורחא ראה ראיתי, שלפי זה מפורש שיחת רבינו ז”ל שאחר הסיפורי מעשיות סימן קצ”ט, ש”אין מי שיבין את תורתו, רק מי שיכול לאומרה פנים ואחור” עכ”ל. כי כשחוזר הקורא לאחוריו, מסוף המאמר לתחילתו, מבין יותר כוונת רבינו ז”ל. ושגם לפי זה מבואר מה שכתב מורנ”ת בסוף הקדמתו לספר ליקוטי הלכות [כרך הראשון והאחרון], שספרו הוא כעין ביאור על ספרי רבינו ז”ל. ולכאורה יש להתפלא על זה, כי הלא מהדרש לבד אשר ידרוש בהם, אין ראיה כל כך על יתרון דברי רבינו ז”ל ורוממותם [כמבואר לכל הבקי בספרי הדרשות, שאין מזה ראיה כל כך]. אבל כפי הדלאותיו את החספא אשר הדלה לנו בספריו הקדושים, למצוא את הכלל הראשון הנ”ל, וגם שאר הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספר ביאורי הנ”ל, נחשבים ספריו הקדושים, לביאור ופירוש ממש לליקוטיו הקדושים. ואדברה בתורתו נגד מלכים ולא אבוש:

הקדמה

א ת ה’ אלקי השמים ואלקי הארץ אפאר וארומם.

ב כל לבי ונפשי אברכו, ואהדרו בכל הדורים.

ר נה ותודה אביע ואערוך לפניו, גם

ה לול ושבח שירה וזמרה. כי מאד רבים וגדולים

מ עשיו ומפעלותיו אשר פעל והכין גם לעינינו הגופניים.

ובזאת גם במשל גם בחידה אפתח שפתי ואנוהו. כי הגדיל לעשו”ת מקצה השמים ועד קצהו. אלפים ורבבות מכונות א). מכונות ממכונות שונות. בהשכלה נפלאה ונוראה, מלאכת חלקיהם ב). בתבונה עצומה ונשגבה, מערכת איבריהם. ברוב הפלא ופלא הורכב בהם מכוניים ג) ממכוניים שונים להנהגותיהם. ברוב עצות ודעת, הוכן למכונייהם כלי הבטה וכלי השמע המוכרחים לפעולותיהם. אוצרות מאוצרות שונות ועצומות, לכל הדברים והכלים המוכרחים לפעולותיהם ד). פעולות לפעולתיהם, וכלי עבודה לכלי עבודה ה), ממעלה למעלה נכונים ומסודרים. בעוגל המרכז כולם נפעלים, ויהיו לכדורים וגלגלים. סובבים ומקיפים זה לזה בכוחות המושכים וכוחות המכריחים. ומהם ובהם-מאורות ונגוהות, להאיר ולהזריח לעיני המכוניים לכל פעולותיהם וסיבובי מכונותיהם, לבל יכשלו ויאבדו. וגם נתיבות המכונות ומסילותיהם, נפלאים ונכונים ו) לבל ימוטו בהם וימעדו. אולם, המכוני הנקרא בשם שכל ודעת אדם. אם כנקודה לבד יחשב כנגד הכדורים והגלגלים. וגם מגואל ומגולל הוא, בפסולת מכונתו ועבודתו בה מיום אל יום. אבל בזיכוכו וטהרתו ז), נכבד ונפלא הוא, ברוב איכותו וסגולתו, יותר מכולם. ואז יתפלא וישתומם, בהביטו ובראותו את כל המראה הגדול והנורא הזה. יבהל ויחרד, עד כי שערו תסמר מפחד הנעלם הממציא כל זה. יכיר וידע: כי לא להבל ולריק יצא מפי זה הממציא והמשכיל בלי תכלית, להפליא ולפעול את הפעולה וההמצאה הזאת ח), הנשגבה ונוראה לאין ערך. אם לא לסגולה הנפלאה והנחמדה שיש ביכולת לזכות בה, ושלא נמצא סגולה יקרה ויתירה מעונג ועדן חכמתו בעצמו יתברך. וגם כי אחרי הודיע אלקים אותו את כל זאת-אין בכולם נבון ומובחר כמוהו. וכולם לא נבראו ונפעלו אלא בשביל לצוות ולהתחבר אליו. כי גם מראשיתם ועד תכליתם בזמן ובמקום, למרכבה והמצאה אחת יחשבו. ואם בהכרח לגבולי העיתים והנבראים אשר בהם, אין ביכולת להראות ולגלות לעיני כל הפלאת המכוון אשר יצא ויתהווה מאתה. כי גם מרוב עומק מחשבת הפועל הנעלם אשר בה-נחשב ונערך כנגדה כל רעיון וחכמת המפעל הבלתי מזדכך ומתדבק בו כבער וכסיל אשר לא ידע ולא יבין בה [כי עוד נחשבה ונדמה בעיניו לתכלית ההיפך, וכדוגמת החטה אשר תראה ותחשב בפעולת זריעתה לנרקבת, וכנמצא לזה עוד דוגמאות רבות]. אבל מרחוק יש לנו להבין ולהשכיל, כי לא תצא מפי הממציא והמשכיל הבלתי תכלית, להפליא ולפעול פעולה והמצאה-הנשגבה ונוראה לאין ערך וקצבה-להבל ולריק, ולרוב הקצף והמכאובים הנמצאים בה אם לא יכוין וישית את דעתו לסגולה הנפלאה והנחמדה בעונג ועדן חכמתו ותורתו [אשר בהעדר הזיכוך הנ”ל, אין ביכולת הדעת ומופתיו לבא בהם כלל]. ומ’ש’ה’ עלה אל האלקים, ונכלל ונתאחד בתורתו וחכמתו בנסתרות הטבעיות הרוחניות -שרשיים ושוררים ומושלים על הטבעיות הגשמיות להנהיגם כרצונם-אשר במשקל דעתו ותבונתו בהם, שופט ומחייב בהכרח לכל אזהרה ואזהרה, ולכל מצוה ומצוה, הכרח ההצלות והישועות לכל נפש, באופן [שיזכו ויזדככו על ידם גם שאר הנפשות, ובאופן] שתשוב ותבא בחיי עולם שבפרי [העונג ו]העדן הנ”ל. [ומ’ש’ה’ עלה אל האלקים, ונכלל ונתאחד בתורתו וחכמתו בנסתרות טבעיות הרוחניות-שרשיים ושוררים ומושלים על הטבעיות הגשמיות-שופטים ומחייבים כל מצוה ואזהרה, כפי שיזכו ויזדככו על ידם גם שאר הנפשו”ת לבא בזה העונג והעדן]. ואם לא המדרש הוא העיקר-בסגולתם-אלא המעשה והקיום שבהם. נמצא בכל זאת סגולות נפלאות, רפואה ומרפא, גם במדרשיהם ולימודיהם [כאשר נבאר מזה לקמן מדבריו הקדושים] ט). ואצילות רוחו דמשה בכל דרא ודרא, [כמובן בזוהר הקדוש ו)], להמטיר ולהשפיע מעט מעט, כעין הקדמות נפלאות, לאורייתא דעתיקא אשר יגלה לעתיד, שהיא הנשמה. [ואתפשטותא ואצולת רוח משה הוא בכל דור ודור [כמובן בזוהר הקדוש ב)], להמטיר ולהשפיע חידות נפלאות והקדמות יקרות לאורייתא דעתיקא], אשר בבואו לשער הנ’ י) יחבר ויאחד זה הנסתר-כנ’ש’מ’ה’ בגוף הנגלה שבתורה-וזאת התורה אדם יא):

ובזאת אהלל את ה’, ואודה בסוד ישרים ועדה, בכל שבח והלל ותודה, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, תורה אחת היא-ומתחלקת לכמה מיני לימודים, כל לימוד בנתיבות ודרכים שונים: לימוד התורה והנביאים והכתובים. לימוד המשניות ותלמוד הבבלי והירושלמיים. לימוד הזוהר הקדוש ומדרש הנעלם והתיקונים. לימוד שאר ספרי קבלה ובראשם עץ החיים ופרי עץ החיים-אשר נודע לכל באי שעריהם, את ההשתנות אשר בדרכי העלאת רוח קדשיהם לקדושת פיותיהם וכתבי ידיהם. אשר על זה נלאו ויגעו המפרשים והמבארים, לידע ולהודיע את מבואיהם ותהלוכות נתיבותיהם. וכמו כן, מצאתי וראיתי בספר לקוטי מהר”ן זצוק”ל [בקנקנים החדשים שבצירופי דברי אדמו”ר ז”ל הנחל נובע מקור חכמה בכתב ובעל פה, המלאים ישן נושן מספרי הקדמונים הנ”ל] כמה הודעות וכללים יב) הנמצאים ומוכרחים לבאי למודיו הקדושים [ולכל באי שער ספרו הקדוש] בעיון ועומק, שזה העיקר, וכמבואר מדבריו הק’ בליקוטי מוהר”ן ח”א סימן ק”א. [לגמור תחלה בפירוש הפשוט, והדר לסבור בעיון ועומק שבהם, במסלה נפלאה המיוחדת והמוכנת לזה. ואגב אורחא נמצא הכרח בקצת מאלה הכללים גם לשאר ספרי המקובלים, אשר גם כולם יחד נחשבים ללימוד אחד ופנימי ללימוד הנגלה]. וראה תראה מצירופי דברי מורנ”ת ז”ל בהקדמת ליקוטי מוהר”ן ח”א, והקדמת ליקוטי מוהר”ן תנינא, אשר הרבה להורות ולרמז: שגם פירוש הפשוט שבדבריו קשה להבין, אם לא ביגיעה ועיון, ולהבין דבר מתוך דבר, ולחזור בכל פעם לאחוריו, להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו וראשיתו מאחריתו, כולו קשור ומחובר, ונעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו וכן באמצעיו וצדדיו:

ואלה הם הכללים

כלל הראשון:

הוא המסלה הנ”ל [בהקדמת מורנ”ת] אשר בה סולל וסובב בכל ספרו הקדוש. כי מלבד הנסתר והדרש שנמצא במאמריו הקדושים בעשרם ממקום אחר, וממאמר אחד לחבירו, [וכמה פעמים נראה, שגם עצם המאמר הוא כעין חידה והלבשה נפלאה להשגתו, כעין הלבשת השגתו בסיפורי מעשיותיו], עוד גם בבואם בסוג הנגלה, נכונים ונפלאים הם בחכמה ובתבונה. הרישא והסיפא והמציעתא שבכל מאמר וענין, מפרשים ומבארים זה לזה. [כלל הראשון: הוא הפלאתו לבאר בדבריו מזה על זה בהפלאות שונות, ובכל מאמר וענין מניה וביה. כי הוא לימוד הנגלה אשר הוכן בהם, להיותם שוים לכל נפש, מלבד הנסתרות והדרושים שנמצא בהם ממאמר אחד לחבירו. אף על פי שגם העצם שבהם הוא אור הנסתר דאתקרי רזא, ברזי וסתרי תורתינו הקדושה, אבל עוד נסתר לנסתר, גבוה מעל גבוה, כאשר ידבר מזה לקמן בסימן נ”ו]. ויען אשר מבואר מדבריו הקדושים בסימן י”ח ליקוטי תנינא, שאין לדרוש ולחדש רק הראוי לזה, ודי והותר לרחוקים ושפלים כמונו ללמוד ולהבין בהנסתר והדרוש שנתחדשו מקדושי עליון -סבותי את לבי ברובם ככולם מדברי זה הספר, לבלי לצאת מסוג הנגלה, ולבלי לבאר בכל מאמר וענין רק מניה וביה ומרישא לסיפא וכו’ כנ”ל. יען אשר לעניות דעתי, כוונתו באיסור חדש הנ”ל הוא, לחדש ולגלות דבר שלא נגלה כלל עד הנה. אבל כל אשר כבר הורידו והוציאו לנו מהנסתר להנגלה, ולא יחסר בלימוד הנגלה רק החיפוש ועיון, בלי ספק שבזה הניחו לנו מקום להתגדר ולזכות גם כן על ידם בתלמוד תורה דרבים. ואם גם ברוב ההסתבכות שבאלמוגי ים חכמתו, כל אשר ירבה בהם הפלפול והעיון, מבואר נראה לעינים כמה פעמים, כי פירוש הפשוט והדרש שבהם יוצאים ועולים בקנה אחד, ואין להמלט מלבא אגב אורחא גם בפירוש הדרש, אבל גם בזה נזהרתי על כל פנים לבלי להפליג ולהתרחק מפירוש הפשוט כאשר יבין המעיין בעצמו. וגם בכל מקום אשר ראיתי אגב אורחא צירופים נפלאים בראשי תיבות וסופי תיבות, לא מצאתי את לבבי לכותבם בביאור, ולא הצבתי רק ציונים בנקודות ועגולים על האותיות:

כלל השני:

הוא אשר בפלס ומשקל חכמתו ורוח קדשו, מנה וספר כל דיבור ודיבור, הן בפה והן בכתב, מה לקצר ומה להאריך מה לחסר ומה לייתר, וכמובן מזה בסוף המאמר שאלו את ר’ יוסי בן קסמא בסי’ נ”ז ליקוטי מוהר”ן ח”א, שגם במסירת כתב ידו להמעתיק מחק כמה פעמים באמצע איזה תיבות, ולא חש [ולא שם אל לבו העדר התבונה בהם שנמשך בסיבת החוסר והקיצור], ולא הביט על הכרחם להענין, אשר זולתם אין מבינים בפירוש דבריו:

כלל השלישי:

במקום שכולל הרבה דברים וענינים, ובוחר בענין אחד ותופס אותו למשל ולדוגמא ללמוד מאתו על כל הענינים הנמצאים בזה הכלל, [אף על פי שכוונתו על זה וכיוצא בזה, ואין שייך כלל לשאול ולהתפלא על מה שתפס דבר זה דווקא לדוגמא, נראה ונגלה בכל זאת] כמה פעמים שנמצא לו כוונה מיוחדת-אף על פי שלא פירשה בפירוש-בבוחרו ותופסו זה הענין, ולא ענין אחר. [וכאשר נבאר לקמן בביאור המאמר שבסי’ ד’ ליקו”א. ועוד בכמה מאמרים]:

כלל הרביעי:

הוא בדבר הכלים הנזכרים בחיי מוהר”ן [סיפורים חדשים אות ה’], אשר בהם בעצמם [נמצאים] כלי המלאכה שנפעלים על ידם. כי עיקר כל השגה מהשגותיו, תתפעל ותהיה בהתיקונים-להמשכת ותועלת השגות התורה-שנמצאים בה בעצמה, כעין המבואר לקמן סי’ וא”ו וסימן ס’ ליקוטי-א’, וסי’ ז’ ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים. וכעין המבואר ונודע באזהרות הכתוב וקשרתם לאות על ידיך וגו’, שאף על פי שכוונת הכתוב הוא על כלליות התורה [וגם נראה מלשונו כאינו מזהיר רק על דברי התורה אשר זולתו לקשרם לאות וכו’], ובכל זאת הודיעונו חז”ל באמיתת כוונת הכתוב-וענינו-על עצמו, [ואדרבא, זולת עצמו וענינו אין צריך כלל לקשרם על היד וכו’], שאם יחסר בכתיבת התפילין אפילו אות אחת מהכתוב הזה: וקשרתם וגו’, אין עוד בקשירתם שום תועלת, עד שגם כשמקשרים אותם עוברים על אזהרת הכתוב. וכן באזהרת הכתוב: וכתבתם וגו’, ובאזהרת הכתוב: ולמדתם וגו’ בשכבך ובקומך, אשר [לדעת כמה פוסקים] גם הדברים האלה עצמם בכלל החיוב ואזהרת הכתוב, שאם אין אומרים אותם בזמן שכיבה וקימה עוברים על המצוה הזאת. וחכמי הקבלה מפליגים ברוממות כל אות ואות שבפרשיות האלה, אשר הן הן האורות והמוחין המוכרחין לכל איש ואיש. וממילא מבואר, שגם דברי האזהרה שעל זה, בכלל האורות והתיקונים האלה, וכן לענין קריאת שמע הנ”ל. [כלל הרביעי: שכל מאמר והשגה מהשגותיו הקדושים, נמשכת ועומדת יותר בהתיקונים הנזכרים בה, כעין המבואר לקמן בסי’ ו’ ליקוטי-א’, ובסימן ס’ ליקוטי-א’, ובסימן ז’ ליקוטי תנינא, ועוד בכמה מאמרים. וכעין המבואר ונודע בפקודת הכתוב: וקשרתם לאות וגו’. שגם אם סובב הכתוב על כלליות התורה, וגם נראה מפשיטות לשון הכתוב כאינו מצוה רק על דברי התורה אשר זולתו, לקשרם לאות וכו’, ובכל זאת הודיעונו חז”ל ט) באמיתת כוונת הכתוב, על עצמו ועל פרשייתו לבד. כי גם מעצם הפקודה הזאת אם יחסר אות אחת, אין בהקשירה שום ממש כלל. וחכמי הקבלה יא) מפליגים ברוממות כל אות ואות מאלה הפרשיות, הנקראים בשם כתרא דמלכא, והאור והמוח שבכל אות ואות מחויב ומוכרח מאד לכל איש ואיש בכל יום ויום, ומבואר ונראה מדבריהם שגם האותיות מדברי הפקודה הזאת בעצמה וקשרתם וגו’ נמצאים באלה האורות והמוחין. וכן נמצא הדוגמא הזאת בהכתוב: וכתבתם וגו’. ועוד נמצא לזה הרבה דוגמאות וראיות כאשר יבין המעיין בעצמו]:

כלל החמישי:

הוא כל מקרא או מאמר חז”ל, שמזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, [סובב כוונתו על כל הענין ו]נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חז”ל בזה הענין:

כלל הששי:

דבר הכתוב זה לעומת זה עשה האלקים, כפי ביאורו בספרי אמת, שכל הנמצא מצד הקדושה והטוב, נמצא כנגד זה מצד הטומאה והרע, [כקוף בפני אדם]. ונלמד כמה פעמים צד הטוב מהיפוכו שבצד הרע:

כלל השביעי:

בכל המדות והבחינות שמזכיר מהם בכל ענין, כלולה כל מדה ובחינה בפרטיות, מכל המדות והבחינות שבזה הענין. [כעין המובא בספרי אמת בדבר הספירות]:

כלל השמיני:

כל המדריגות העולות מאין תכלית עד אין סוף, נחשבים כולם לאורות וכלים, כי כל מדריגה נחשבת לכלי אשר תקבל בעצמה את האור והשפע שנשפע בכל עת מהמדריגה שלמעלה מאתה, אבל כנגד המדריגה העומדת מלמטה יותר גם מאתה, נחשבת גם היא לעצם האור וקדושת המדריגה העליונה שנתקבל בה. [כלל השמיני: כי כל מדרגה שלמטה יותר, נחשבת לכלי כנגד המדריגה שלמעלה מאתה, והיא כנגדה תחשב לאור המתקבל בתוך הכלי]:

כלל התשיעי:

בדבר השגותיו והודעותיו ברוממות הצדיק ותורתו, סובב כוונתו על יחידי הדורות [כרבי שמעון בר יוחאי והאריז”ל, ובעיקר לא יהיה כוונתו ברובם ככולם, זולת על משה משיח בעצמו, שאנו מחכים אליו]:

כלל העשירי:

הוא, [ש]ברוב המאמרים הגדולים שבספרו הקדוש, נראה דרכו, לבל ידבר תחלה בחיבור וכלליות השגתו עם הכתוב או המאמר חז”ל יחדיו, עד שמציע ומפרט תחלה עצם ההשגה. [זולת בלשון סתם, יש שמקדים תחלה את הכתוב או המאמר חז”ל הכולל לכל דברי ההשגה שמבאר אחר כך]. וכל פעם שנראה כמשנה ומחליף את הדרך והסדר הזה, נמצא לזה ביאור מדבריו:

כלל האחד עשר:

שברובם ככולם מהמקראות ומאמרי חז”ל שדורש אותם בפירוש הפנימי והנסתר שבהם, נראה ברוב ועומק הפלאת מסלתו הקדושה, שסובב לחברם ולייחדם גם עם פירוש הפשוט שבהם-להבין משל ומליצה-ויש שלא נראה חיבורם ואחדותם עם פירוש הפשוט, מקוצר דעת המשיג ועומק המושג. וגם מאשר תתחלק ותשתנה המסלה הזאת ממאמר למאמר, ומענין לענין, כנודע ומבואר לכל אשר יסלול בה:

כלל השנים עשר:

האמונה הפשוטה ברוממות דעת הבורא יתברך לאין סוף ועומקה לאין תכלית, עד כי נמצאים הרבה דברים הנראים לדעתנו האנושה כשני הפכים בנושא אחד, ולהעדר גבול חכמתו ודעתו יתברך לבלתי הפכים יחשבו. ואם בכל זאת, נמצא לפעמים גם להיפך בהרבה דברים-הנחשבים לחיוב דעתו יתברך כשני הפכים, [כפי המבואר מדברי חכמינו אשר רוח ה’ דיבר בם], ומדעתינו האנושה, נעלם לגמרי ונסתר סיבת זה החיוב. [קצת יותר באריכות מהדבר הזה, עיין בספר כוכבי אור חלק ב’, אמת ואמונה, אות וא”ו. ואין זה רק בסיבת הרוחניות המצורף לאלה הדברים, עד שגם הם בעצמם, נעלמים ונסתרים מדעתנו, וכעין המובא לקמן בכלל החמשה עשר עיין שם]:

כלל השלשה עשר:

הוא אשר חברתי בחיבור בפני עצמו. ונקרא בשם: אמונה בידיעה הרוחניית. ועדיין לא נדפס [ועין בענין זה לקמן בביאורים על תורה ס”ו חדר כ’]:

כלל ארבעה עשר:

בדבר הטבע וכלליות הבריאה שבשם אלקים וענין השכינה, עם היות שהבורא בעצמו יתברך הבדיל בין קודש לקודש, ומכל שכן בין קודש לחול, להיותה נחשבת כזולתו, אבל מחשבת האדם המבדילה ומפרידה בפירוד ממש, הוא כמחשבה לאמצעי ועבודה זרה חס ושלום. כי החכם ומבין מדעתו בידיעה דלא נדע ונתפס כלל, התחשבותה כזולתו ואמצעי כביכול נכנס ויוצא בשלומה ויחודה להבורא בעצמו יתברך. אשר באמת האמיתי, אין עוד מלבדו וזולתו כח וממש בהטבע ושר העולם מט”ט שבשכינה הנ”ל, עד אשר יזכה ויתעלה לרוח הקודש [כעין נבואה בדורות הקודמים] משני הכרובים שבקודש הקדשים, ולא יראה ולא יחזה בזה לתמונה ממש חס ושלום, ודו”ק כי קצרתי ודלגתי בענינים דקים ורוחניים כאלה. [כלל הארבעה עשר: בשם השכינה, אשר מבואר מדברי המקובלים טו), שהיא המשכת אלקותו יתברך לכלליות הבריאה, ולהיותה נחשבת בזה כביכול כעין זולתו. ובאמת לא נחשבת לזולתו חס ושלום. כי מחשבת האדם המבדילה ומפרידה בפירוד ממש, הוא כמחשבה לאמצעי ועבודה זרה חס ושלום. ולא כן בלב החכמים ומבינים מדעתם [בידיעה דלא נדע ונתפס בדעת העבים והמגושמים כמונו], כי להם תהיה התחשבותה כזולתו ואמצעי כביכול בתכלית אחדותו בעצמו יתברך. אשר באמת האמיתי אין עוד מלבדו וזולתו]:

כלל החמשה עשר:

מה שנודע בחכמות העמוקות, אשר להסברתם מוכרח לחלק ולהפריד את החכמה וההמצאה לחלקים ואברים, ואחד באחד יוגשו וישולבו בחיוב והכרח זה לזה. ולפעמים גם בחלק אחד כשנחסר ונאבד, אין ביכולת להביט ולראות את המטרה והמכוון אשר בה. ומרגלא בפומא דאינשי, שאין להראות להסכל והכסיל את המלאכה והעבודה הנחלקה ובלתי נשלמה, כי בתכלית ההיפך ימלא את פיו בשחוק ולצון מהעובד ומשתדל בה. ואולם, תורת משה שבחכמת האין סוף בעצמו יתברך, אשר אין סוף ותכלית להסיבובים והצמצומים [הנחשבים כעין אברים וחלקים הנ”ל], המוכרחים להסברתה והבאתה בלב המוגבלים והגופנים. נחשבים ועומדים כנגדה, גם החכמים והמשכילים שבהם, כעין הסכל והכסיל הנ”ל, אשר בתכלית ההיפך נשפלה ובלתי נחשבה כלל בעיניהם. ובאמונה לבד, יש ביכולת לבוא ולכנוס בסיבוביה ובצמצומיה. וגם כפי האמונה בדברי הרופאים ועצותיהם, להשמר ולרפא את המוח והדעת מיום ליום ומשנה לשנה, כן זוכים לעשו”ת ולקיים את דבריהם, עד שיזריח גם אליהם אור הדעת הבלתי נודע להם בתחלה. ואם גם על זה מרגלא בפומא דאינשי, שבסיבת הכוזבים ושקרנים אין מאמינים גם לאיש האמת. אבל בסיבת השני הפכים בנושא אחד שנחשב לדעתו יתברך הבאת דעתו האין סוף בלב המוגבל [בהעדר התרופה ועצותיו הנ”ל], אין שום יכולת ואפשרות ותרופה כלל בענין אחר:

כלל הששה עשר:

[נזכר גם כן בהקדמת ליקוטי-א’ הנ”ל], שלפעמים מביא ב’ או ג’ ראיות לדבר אחד, ולהבלתי מעיין ומעמיק בדבריו, נראים ונדמים כראיה אחת, והוא ברוב הקשר שהם קשורים ואחודים זה בזה:

כלל השבעה עשר:

[שאין דרכו הקדושה להרכיב באמצעות קשרי דבריו הקדושים שבכל תורה, ענין מיוחד בפני עצמו, בלתי כוונה המיוחדת לזה. וכן] כשגומר להודיע עצם ההשגה של כל תורה, ומביא אחר כך איזה כתוב או מאמר חז”ל שמבאר בו זאת ההשגה, אין דרכו להרכיב בזה הכתוב או מאמר חז”ל ענין אחר [שלא דיבר בו מקודם ו]שלא נזכר תחלה בעצם ההשגה. ואם נראה לפעמים לעיני המעיין, ששינה מדרכו ומסילתו הזאת. [ידע נאמנה, כי] נמצא לזה ביאור מדבריו הקדושים. [ובחתירתו וביגיעתו, ימצא ויראה, מעט או הרבה, אשר נרמז גם זאת בדבר ההשגה שדיבר וגילה, ואז יבין כוונתו הנפלאה שהביאתו לזה]:

כלל השמונה עשר:

שבהדברים הנודעים ומבוארים בדברי חז”ל או בספרי הקבלה, שנמצא כמה פעמים, שאינו מזכיר בהם זולת בראשי פרקים וסומך את עצמו על המעיין שיודע מהם, או שידרוש אחריהם:

גם זאת להודיע, כי הרבה דברים נמצאים בביאורי, אשר לא הייתי כותבם מרוב פשיטותם, אבל כתבתי אותם מהכרח צירופיהם ושילוביהם להסימנים שאחריהם [או לפניהם]. ואם גם ברוב תלאותיי ומצוקותיי בגוף ובנפש, הפסקתי ונתעכבתי כמה וכמה פעמים באמצע הכתיבה והלימוד, ובהמשך הזמן נשמט מדעתי העיקר [העומד בצירוף ושילוב הטפל אשר הקדמתי אליו], לא רציתי להעביר עבור זה גם את הטפל, כי לפרקים חזרתי ונזכרתי על ידו גם העיקר. ואפילו במקום שלא נזכרתי [מרוב הנתיבות הנחלקות ממסלת זה הלימוד], יהיו לציון וסימן, לי ולזולתי, אולי נכוון ונבוא בו לנתיב העיקר בעתים אחרים:

מה שכתבתי כמה פעמים: כמוב”פ, [המוב”פ], הוא ר”ת: כמובא [המובא] בפנים. או:

כמובן [המובן] בפנים. מה שכתבתי להזכרת המעיין: כנ”ל, הוא ראשי תיבות: כנזכר לעיל, או: כנרמז לעיל:

ולקיים כל האומר דבר בשם אומרו וכו’, אודיע בכלל, שגם בעצם הביאורים המובאים לקמן בפנים, הוצאתי כמה דברים מספרי מורנ”ת ז”ל. כי גם אם ברובם ככולם מדבריו הקדושים, סובב בהם פירוש הדרש, [אשר דרש בסמיכת ידי רבינו ז”ל ופקודתו בעצמו, כמבואר במקום אחר]. אבל כמה פעמים הרכיב בהם גם פירוש הפשוט. וכן גם מהספר ‘פרפראות לחכמה’, וספר ‘באבי הנחל’, הוצאתי קצת דברים:

עוד אודיע להקורא, כי באהבת הקיצור כתבתי כמה פעמים בדרך כלל את העולה מצירופי דבריו הקדושים, ובציוני [האותיות ו]הסימנים שנמצאים בהם אלה הדברים, וסמכתי על הקורא שיעיין ויבין מעצמו, כי מהצירוף לבד, אותיות בולטות לכוונת המטרה המוכרחת להענין:

על אודות ההסברה הנ”ל בכלל החמשה עשר, יש להאריך קצת, והוא:

כי יכולת ההסברה ללמד ולהביא בלב כל אשר זולתו, את התבונה העמוקה-נוראה ועצומה לאין ערך. כי כפי עומק המושג וקוצר המשיג כן מוכרח כנגדו לסבב בהקדמות וסיבובים, להמשיל במשלים, ולחלק מערכת התבונה לחלקים ואברים, ולבלי להוציאם שלא כסדר, וגם להפסיק וליתן רווח בין כל ענין לענין. ומרוב שינוי הדעות [כשינויי תמונותיהם] קשה וכבד באין ערך, לכוון ולברר בעצתו מה שמוכרח בכל זה כפי האדם והזמן, גם כאשר ידובר פנים אל פנים שנמצא יכולת להמסביר להבין בכל עיכוב ומניעה שנמצא למוח השומע להבין ולקבל את דבריו. ואולם, חכמת האומות, רב ועצום התרופה והתועלת לדעת השומע, מרוב תבערת הלב לתאות הכבוד, [או העושר שנמצא על ידה]. כי הלב והמוח שבכל איש ואיש, מקושרים ומשולבים זה לזה. אבל בתכלית ההיפך לחכמות התורה, הבלתי מסכמת לתאוות הנ”ל, נכפל ונתוסף למניעת המוח הנ”ל, גם מניעת הלב, להדיח ולהרחיק מאתה, כמאמר הכתוב: לקנות חכמה ולב אין. ועל כל פנים בחכמת הנגלה והמוגבלה, שבה אין דור יתום, ונמצא גם עתה מאחינו בני ישראל רבים ועצומים המופלגים וחריפים בחכמתה. אבל לא כן בחכמה הנסתרה והפנימית שבה, אשר מצידה ומסיבתה ארוכה מארץ מדה ורחבה לאין ערך וגבול כלל, נחל נובע ושוטף ממקור החכמה, נקודה העליונה לנקודה התחתונה, פלא יועץ בעצותיו ותיקונותיו העמוקות, להשקות ולמלאות כל הארץ בחכמה ודעה את ה’, ותורתו כמים לים מכסים. ועד אשר יאיר ויופיע, נהי כעוטיה, ונחשב כעדים זוממים. ואלפי אלפים קל וחומר לעוללים ומלוכלכים כמונו, גם אם זכינו להבדל ולהתרחק מהטועים והתועים [בחושך ואפילה, לבל יראו ויביטו מרחוק באור צדיקים אשר כאור נוגה הולך ואור], אבל להסבירם ולהאירם על פני תבל אין לנו לא תבונה ולא עצות. וכל אשר הרביתי לחקור ולדרוש, באיזה סדר, ובאיזה אופן, להציעם ולהוציאם לזולתי, לא עלתה בידי מאומה. ובתכלית ההיפוך נתוסף ונתרבה אצלי מחמת זה, כמה דילוגים ומחוקים ושינויים ללא סדרים, [וגם לפעמים באתי מחמת זה בארוכה וכפל דברים] עד כי לא רבים יחכמו לבוא על ידם למכוון אשר סבבתי עליו. אבל בכל זה אמרתי, ויהי מה, ארוצה ואביא גם מנחת דלי דלותי, כי גם שערה דשערה מהברקת האור שמגיע מאתה לאחד מני אלף גם כן כדאי וכדאי. נאום ה’מ’ב’א’ר’, והמבוער מבינת אדם. שפל ונבזה, ולא בלשון ענוה. הכ”ד אברהם בן ותלמיד לאבי ומורי רבי נחמן ז”ל.

הקדמה שניה

הנה אמרתי להאריך קצת בדברי רוממות תורתו הקדושה. כי האמנם הנסתרות לה’ אלקינו, ולית מחשבה תפיסה כלל בעומק כוונתו הקדושה והנוראה בכל דיבור ודיבור. [עיין בספר חיי מוהר”ן בסיפור מעלת תורתו באות כ’, שנראה שם מדבריו הקדושים:

שכמו שספר מעשיותיו הן תורות, כן תורותיו הם מעשיות. כי לפעמים הלביש השגותיו הנוראות בסיפורי מעשיות, כדי לעורר מהשינה, ומשאר טעמיו הנוראים. ולפעמים הלביש את השגותיו בהתגלות התורות, כדי שיהיה לנו איזה תפיסה בהם. ועיין בליקוטי הלכות אור החיים הלכות קריאת שמע של ערבית הלכה ד’ באות ב’ ובאות ג’, עיין שם]. אבל מי יפאר ומי יהדר אחת מני אלף גם מהנגלות לנו ולבנינו שמדבריו הקדושים. גם המעיין היטב מתחלה ועד סוף בעניני המקראות ומאמרי חז”ל המובאים בהם, יראה על פי רוב שהם מתבארים ומתפרשים לאסמכתות דבריו הקדושים בכמה טעמים וענינים שאינם מוזכרים שם כלל, כי אינם מוזכרים רק כמאן דמחוי במחוג, שהקורא יבין בעצמו רמיזותיו הקדושים, אם ישים כל לבו ונפשו אליהם, וכמובן קצת מזה להבקי בספרי ליקוטי הלכות ובספר פרפראות לחכמה שיצא בסמוך. כי כל תיבה ותיבה שיצא מפיו הקדוש של אדמו”ר ז”ל או מפרי עטו הקדוש, כולם היו בפלס ומשקל גדול ונורא כפי הנגלה לו ברוב השגתו העצומה, וכמה פעמים גם אחר שכתב את התורה ונתנה להעתיקה, מחק אז באמצע איזה תיבות ואף על פי שהיו נצרכים מאוד להענין, וזולתם אין מבינים כל כך פירוש דבריו הקדושים, אף על פי כן לא הביט על זה, כמובא אחר התורה, ‘שאלו את רבי יוסי בן קסמא’ ליקוטי א’ סימן נ”ז עיין שם. וכן במה שמביא לפעמים איזה דבר בדרך משל, המעיין שם היטב יראה בעיניו שהיה לו כוונה ודיוק גדול במה שתפס רק את הדבר הזה למשל ולדוגמא [כאשר יבואר בכרך הזה ו]כאשר אציג לפניך לדוגמא, מה שמונח עתה בזכרוני. בסימן ד’ באות ה’, כתב שם: ועוונותיו של אדם הן על עצמותיו וכו’, וכל עבירה יש לה איזה צירוף אותיות, וכשעובר איזה עבירה אזי נחקק צירוף רע על עצמותיו, ועל ידי זה מכניס בחינת הדיבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטומאה, היינו שמכניס בחינת מלכות שהוא בחינת דבר אחד לדור הוא מכניס אותה בתוך העכו”ם ונותן להם ממשלה, למשל אם עבר על דיבור של הלאו לא יהיה לך אזי מחריב וכו’ עי”ש. לכאורה נראה שעל פי פשוט אין בזה שום כונה מה שתפס את המשל בזה הלאו, אבל כשתתבונן במה שכתוב שם למעלה: שמה שנקראים עבודה זרה שלהם בשם אלהים כי יונקים מבחינת מלכות הנקרא אלהים וכו’, ועל ידי וידוי דברים שעל ידי זה מעלה בחינת המלכות בחינת אלהים מביניהם, על ידי זה בעצמו הוא זוכה שגם באלהים יהלל דבר, ולברך על כל הדברים הטוב והמטיב. וגם במה שכתוב שם בסוף: וזה פירוש אנכי ה’ אלקיך, פירוש הן ה’ הן אלקיך תבין שכל זאת אנכי היינו כולו הטוב והמטיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו’, כי על ידי זה עולה מתוכם מלכות דקדושה עיין שם היטב. וגם כאן בהלאו הזה תתבונן ותדקדק היטב כי זולת מה שבהלאו הזה מבואר לא יהיה לך אלהים אחרים, אף גם ידוע ומובא בספרי אמת: שהלאו הזה הוא מקור כל הלאוין שבתורה והוא כולל את כולם, והעשה של אנכי הוא הכולל והמקור מהעשין שבתורה. ובכל זה תראה בעיניך גם על פי פשוט, שבדיוק גדול תפס המשל מהלאו הזה, אשר מהמשל הזה בעצמו, מבואר ביותר, שכשעוברים על איזה לאו, אז מכניסים המלכות בתוך הטומאה ונותן להם ממשלה, כי הלא גם על ידי כל לאו ולאו שהוא עובר הוא עובר על לא יהיה לך אלהים אחרים, שזה בעצמו [עבודת אלילים שלהם ו]בחינת ממשלתם ויניקתם מהמלכות דקדושה כאשר כפל למעלה. וכן להיפך, כשמקיימים איזה מצוות עשה הכלולה בהעשה של אנכי וכו’, אזי אדרבא מחבר שברי עצמותיו, ומעלה מלכות דקדושה מביניהם, וזוכה לדעת שכל מאורעותיו הם לטובתו, ולברך על כולם הטוב והמטיב. גם בדברי אלה תבין ביותר מה שמובא שם אחר כך באות ז’ עיין שם, כי על ידי כל הנ”ל ממילא מובן שכשעשו ישראל את העגל ועברו על הלאו הזה בעצמו של לא יהיה לך וגו’, וגם עשו ההיפך מהעשה של אנכי וגו’ אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי אז אמרו על העגל אלה וגו’ אשר העלוך מארץ מצרים, אז בוודאי נשפל ביותר ויותר המלכות ע”י העון, והבעירו על ידי זה ביותר חמת מלכו של עולם להשליט עליהם המלאכי מות. [כי בעת קבלת התורה שאחזו במדריגה כזו, עד ששמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, אז נאמר על זה: אני אמרתי אלהים אתם. אבל בעשותם את העגל, נאמר על זה:

אכן כאדם תמותון, שהחזיר השליטה והמלכות להמלאך המות, כמו שמובא בדברי חז”ל. וכפי עוצם הקלקול, היה נעשה כליה חס ושלום, כמו שכתוב בתורה. אבל על כל זה, איש’ חכם’ יכפרנה’ גם בעון הזה, כמשה רבינו שהתפלל על זה ואמר: אם תשא חטאתם וגו’ עיין שם היטב באות ז’ ויונעם לך לעד]. וכן בסימן ל”ג אות ד’ מובא שם: וזה בחינת של תרי”ג מצות וכו’ צמצם את אלהותו באלו המצות-למשל, ששיער בדעתו מצות תפילין וכו’. גם בזה נראה לכאורה שאין בזה שום דיוק מה שתפס למשל מצות תפילין, כי הנה באמת גם שאר המצות הם צמצומים לאלהותו. וכן בסימן ל”ד אות ד’ מובא שם: כי רצונו של השם יתברך שהמצוות יהיו כך וכו’ למשל מצות תפילין. ונראה לכאורה גם בזה שאין בזה שום דיוק כלל. אבל הבט נא וראה אחר כמה דפים בסוף סימן ל”ח, מובא שם השני תורות האלה בין התורות שחשב שם שהן סוד כוונת תפילין, ובזה נראה לעינים, שהיה לו כוונה נוראה ועצומה במה שתפס בהם את המשל ממצות תפילין. וכמו כן בכל המקומות בספרו הקדוש, תדקדק בהם היטב, ותראה פלאי פלאות עד אין שיעור וערך— נאם: המבאר הנ”ל.

אשרי תמימי דרך-מאמר א’

אות א

להסתכל בהשכל של כל דבר. נראה מבואר כוונתו, על כל חלקי הבריאה המגיעים להאדם, מחלקי הזמן והמקום והנבראים, דומם צומח חי מדבר שבהם:

מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו, כי אם על ידי בחי’ נון. בהפלגתו כל כך באור השכל שאי אפשר לזכות אליו כי אם וכו’, מבואר כוונתו שהוא השכל והחכמה מהבורא בעצמו ית’, שנמצא בכל דבר ודבר מחלקי בריאתו אשר ברא בחכמתו:

לפני שמש ינון שמו. אם לכאורה לא הביא ראיה מזה הכתוב, רק לבאר שהנון הוא המלכות. אבל בצירוף דבריו שכתב תחלה, שהשכל הוא השמש. מביא אגב אורחא ראיה מזה הכתוב, גם לקשר הענין. שמוכרח לקשט את עצמו לפני שמש החכמה, בנון המלכות, מאחר שבזולתה אין ביכולת לזכות כלל לשמש החכמה:

עשו, שבזה את הבכורה. מבואר יותר זה הענין, מדבריו הקודמים, ובכלל הנ”ל בהקדמה שזה לעומת זה:

יצר טוב וכו’. מבאר בזה לעובדא ולמעשה, את כוונתו בדבר המלכות הנ”ל, שיהיה כל אחד מולך ומושל ברוחו ויצרו הרע:

כשזה קם זה נופל. מבואר גם כן בפירוש המלכות הנ”ל, שאין שום אופן שיקומו שניהם במלכותם, מאחר שכל פירוש המלכות מהיצר טוב, הוא שימלוך וימשול על היצר הרע:

ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות. בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שהשכל הוא החיות של כל דבר [והחיות הוא כלליות ההשפעות], ושזה השכל והחכמה, הוא חכמתו ואלהותו בעצמו ית’. ושכל מדת הלבנה והמלכות, הוא עצם החסרון, ואין לה מצד עצמה שום אור וחיות ושפע כלל. והיא העומדת בסוג כלליות האדם. תבין ותתבונן באלה התיקונים, שהם חוזרים חלילה בכל עת. כי כל אשר תתקבל תפלת האדם, תתמלא ותתקשר יותר הלבנה באור החמה, ולהיות ביתרון החן, הגורם יותר לקבלת התפלה:

תיו, שהוא לשון חקיקה. בדבריו הנ”ל יש לבאר, שכל החקיקה [והחסרון הזה] שגורמים כביכול בהלב שלמעלה, הוא מאתערותא דלתתא של האדם המתפלל והמבקש, שמכיר ויודע ומרגיש את חסרונו, ושופך את שיחו ותפילתו לפני אלהותו וחכמתו ית’ שבעצם החיות, ונצטרף ומגיע על ידי זה במציאות החן, הגורם באתערותא דלעילא, שהשם יתברך כביכול חושב את עצמו כנגדו בדבר החסרון [וכענין המובא במ”א, על הכתוב ואנכי לא אראנו], ומשלים ומוסר מדת המלכות להאדם, שיהיה למלך ומושל גם למעלה [מי מושל וכו’]. וכאשר לא יזכה לזה בשלימות רק בן דוד, מבאר יותר לפי זה בענין הכתוב הנ”ל ינון שמו, שנאמר בבקשה על זרע דוד:

היצר הרע רוצה להטביע וכו’, החן וכו’, מלכות דקדושה. יש בזה להתפלא קצת, כי הלא כל החן הוא מצירוף החמה והלבנה יחדיו [החמה בחית, והלבנה בנון כנ”ל]. ובטביעת והשפלת החן, נטבע ונשפל חית החמה כנון הלבנה, זה כזה יחדיו. ולמה לא הזכיר כלל בדבר ההשפלה, גם ענין החמה והשמש. ואם ניישב זאת בתחלת דבריו הקדושים, שהיצר הרע בעצמו הוא מצד המלכות דסטרא אחרא, שכשזה קם, נופל ונשפל חס ושלום המלכות דקדושה כנ”ל בפנים. אבל הלא גם שם יש להתפלא, כי בכלל זה לעומת זה הסובב בדבריו הקדושים, נראה מבואר, שנמצא זה לעומת זה גם חמה דסטרא אחרא, [וכמובן מענין הכתוב וחפרה הלבנה, שמסיים בזה “וכו'”, הסובב לסוף הענין ומאמר הכתוב, ובושה החמה]. ולמה לא יפרט זה באר היטב, כמו שמפרט בדבר המלכות שנמצא מלכות דסטרא אחרא. ואם גם בזה יש ליישב, אבל יותר נראה לעניות דעתי שזה מחמת שמצד השמש המשפיע [ומתדמה ליוצרו כביכול להאיר מעצמו], אין שום נפתל ועיקש חס ושלום, וכל אחיזת הרע, הוא בהלבנה הענייה לבד, אשר מצד עצמה גם בקדושה, חסירה היא מהחכמה, והיא העומדת בסוג כלליות האדם כנ”ל מהמובן מכותלי דבריו הקדושים. ובסיבת החסרון מהחכמה והתבונה האמיתית, נאחז ומתגבר החסרון לגמרי ברובם ככולם, אשר אינם חפיצים כלל בחכמה האמיתית כנ”ל. ומחמת זה לבד, הם תועים ונבוכים בחכמות חיצוניות. ובכל זה מבואר לנו, אשר לא קרא בשם לצד הרע, רק בדבר המלכות שהיא הנחלקה לשתים, בטוב וברע, והמחלקה הזאת לבד כשתתגבר חס ושלום תצא ותעלה גם למעלה בדבר החכמה, לחלק ולהפך גם שם חס ושלום, אשר עבור זה מרמז בתיבת, “וכו'”, לכנות גם להחכמה חיצונה, בשם חמה [כמובא מזה בספר פרפראות לחכמה עיין שם]:

ועוד בא נבא מכל זה, לבאר וליישב גם את הפליאה הנ”ל, אשר בהשפלת החן לא הזכיר רק מדת המלכות. כי בכל זה [ובסובבו לדבר השמש את הכתוב הדר לו וכו’], תבין מרחוק, כי בעוצם האור והזיו והיופי וההדר לאין ערך שנמצא בהשמש, אין שייך ואין צריך שם כלל החן. וכל מציאות החן והכרח החן, הוא בהלבנה שהיא הנון. הכרח החן הוא, אשר מצד עצמה, אין לה שום אור וזיו ויופי כלל. ומציאות החן הוא, בקבלת זה הנון שפע החית היורד מהחמה לשכון ולהתייחד בה שיהיה לחן:

והנה, כאשר אין יכולת לרובם ככולם להביט כלל בהשמש, ואין לנו השגה ותפיסה כלל בזה השכל, לא יהיה גם מחמת זה כל החן וחשיבות, רק להלבנה והמלכות. ומה נפלא לפי זה, חיבור ושלשלת דבריו הקדושים. חן וחשיבות בחי’ מלכות [כי גם פירוש המלכות, היא החשיבות, והיא היא בדבר החן]:

שרוצה לעשו”ת את האדם משוגע וכו’. סובב בזה לדבריו הקודמים, שהיצר הרע נקרא בשם זקן וכסיל:

ואלה מוסיף על הראשונים

בהמבואר מדבריו הקדושים הנ”ל, שההכרח להקדים בראשית החכמה את הצמצום, שהיא הכלי המוכרח לקבלת החכמה. מבאר יותר גם ענין הכתוב שהביא לעיל, ראשית חכמה יראת ה’:

אות ב

בפירושו להכתוב בכור שורו וכו’, בכור הוא השכל. יש לבאר, שהוא עולה בקנה אחד עם פירש”י לפי פשוטו, שהוא המלכות שזכה יהושע. יען אשר אין ביכולת האדם לשור ולהביט בשלהבת השכל, אם לא בשורו והבטתו בכלי [הזכוכית] המלכות, שנתלבש בה השכל:

אות ג

בדברי מורנ”ת ז”ל (בהלכות פקדון) שעל זה, מוסיף לבאר בדבר הצמצום המוכרח להשכל והמוח, שהוא הכפול לשנים. כי מצד אחד מוכרח להעמיד צמצום ומחיצה להמוח, שלא יסור וירד לרוח שטות בתאוות רעות לגמרי חס ושלום. ומצד אחד מוכרח לסייגו ולגדרו במחיצה, שלא יהרס את הגבול לחקור ולהסתכל למעלה ממדריגתו, כנודע:

אות ד

בראייתו שהנון היא המלכות, מפירוש רש”י ינון לשון מלכות. אשר זה הפירוש לא סובב רק בכפולת הנון. מחזק אגב אורחא לכפולת הצמצום [שהוא הנון] שמבאר מורנ”ת בדבריו הקדושים הנ”ל:

אות ה

עוד יש לבאר בכפולת המחיצה הנ”ל לשתים, שהן [הן] השתי אזהרות שמזהיר אדמו”ר ז”ל בזה המאמר. אזהרה אחת, להשמר מרוח שטות בתאוות הרעות, שהם שגעון ממש. ואזהרה השניה, להשמר ממצוות היצר הרע. כי מי לנו גדול בכל המצוות שמצד היצר הרע, כמצות ההריסה בתבערת התלהבות הלב לעבודת השם יתברך בעצמו, ויש בזה אופנים שונים. כי בזאת ההריסה, הורס האדם גם בדעתו יותר מדאי. ולאלה שתי השמירות מוכרח להתגדר ולהעמיד שתי המחיצות הנ”ל להמ’וח’ והח’מ’ה:

אות ו

והנה, לעובדא ולמעשה, תבין מרחוק בעוצם המצוקה והמועקה שנמצא לכל אדם במוחו ודעתו [שזה עיקר האדם], וכל העצה לבנין אלה המחיצות, הוא על ידי הבורא בעצמו יתברך, אשר אליו לבד יפנה האדם בכל עת צרה וצוקה. ויש לבאר עוד [בכלל השביעי הנ”ל בהקדמה, שכל בחינה כלול מכל הבחינות], שהן הן שני השמות אהי”ה אשר אהי”ה, אשר יבאר [במאמר רבה בר בר חנה] בהכרח הביטול להיצר הרע, יען אשר בהם כל ישועתינו וגאולתינו משני המצוקות הנ”ל, שהם עיקרי הגליות:

אות ז

בדבר המלכות דקדושה הנ”ל, אשר בתקומתה נופל המלכות והלבנה דסטרא אחרא. מבאר אגב אורחא, גם סוף ענין הכתוב, וחפרה הלבנה וכו’, כי מלך ה’ וכו’:

אות ח

בהקמת התורה להנון, [שהיא המלכות], ובכלל החמישי הנ”ל בהקדמה. אותיות בולטות לביאור מורנ”ת בהלכה הנ”ל, שעל זה היתה קבלת התורה לנון יום:

אות ט

בהפרטתו באריכות על אודות יעקב, שבזכייתו לחן, בירך גם את השבטים בחן, ובנימן לא היה אז ברכו יוסף וכו’, כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי. אם אין להתפלא בזה, אבל כל היכא דאיכא לפרש פרשינן, כי אין זה רק מחמת שגם האב והבן [כרב ותלמיד] מצטרפים זה לזה, כיחוד החמה והלבנה הנ”ל. והב’ר’כ’ה [והב’כ’ר’ה] שהיא החכמה מהאב והרב, תשפיע ותאיר להבן והתלמיד העומד מצד הלבנה והנון והצמצום הנ”ל. וגם תבין בכל הנ”ל, כי רב ועצום התועלת המגיע גם להאב המשפיע [שהוא הרב] בעצמו, מאחר שבזה העולם מוכרח גם הוא למחיצת הנון, שהוא מצד הבן והתלמיד כנ”ל:

אות י

ולולי דמסתפינא מלהרכיב ולהביא לכל זה גם ביאור הדרש, הייתי מבאר, שבזה המאמר הראשון שבספרו הקדוש, ינון שמו ושם תלמידו העיקרי מורנ”ת ז”ל, כי בהעלאותינו הנ”ל, שגם כל תווית התיו בחקיקה וחסרון כביכול למעלה, נמשכת מהחסרון בפני הלבנה שלמטה [אשר בזה החסרון לבד, כל מציאות החקיקה ותווית התיו שלמעלה]. ושגם אם התלמיד בפני הלבנה והתיו שבו, הוא בן נון מצד עצמו, מוכרח על כל פנים גם הרב, אשר מצד עצמו הוא בפני הח’מ’ה והמ’ח’, לקבל מאתו נרתק הנ’ון’ הנ”ל, שבשני המחיצות מזה ומזה כנ”ל, [ויצאו לנו שמותיהם הקדושים נ’ח’מ’ן’ נ’ת’ן’]:

אות יא

מכל זה שוב נשוב לביאורינו הנ”ל, בדיבור המתחיל היצר הרע רוצה וכו’, והכלל העולה משם, כי עצם המוח האמיתי, מאיר מעצמו כפני חמה, בהארת האין סוף יתברך, בלי שום חסרון. אבל מחמת זה בעצמו אין ביכולת האדם המוגבל לזכות בו, אם לא באמצעות הלבנה, אשר מצד עצמה חסירה היא מהחכמה. כי לפי זה יש לבאר כוונתו בדבר הכתוב לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, שהלב הנמצא בקומת האדם, הוא כפני הלבנה [שהוא המלכות] והחסרון מצד עצמו, כי הלא הוא לבד אשר בחלליו לימין ולשמאל, כל מקום היצר טוב והיצר הרע, העומדים בדבר המלכות כמוב”פ. ואם יצר מחשבת לב האדם רע מנעוריו בתאוות ומדות רעות, יש בכח האדם להתגבר ביצרו הטוב, להכניע את עצמו כנגד אור החכמה והחמה, אשר בהעלם נפלא תאיר ותזריח במ’ח’ כל אדם, אשר מצדו משולל הוא מכל התאוות והמדות הרעות. כי אז נחשב הל’ב’ לכלי הנ’ון, כפני ל’ב’נ’ה, אשר תקבל בעצמה אור הח’מ’ה שבמ’וח’, ובזה לבד נקרא בשם חכם האמיתי. ולא כן הכסיל הנ”ל, כי הוא בהתגלות לבבו בתאוה וחפץ הכבוד, משעבד ומכניע את המוח [והאמת] שבו, אל הלב. שגם הוא לא יחייב וישפוט בו, רק כפי שיתענג בכבודו. וכאשר יתגאה לקנות החכמה ולב אין, נלכד ונתעה בחכמתו וערמתו מיום אל יום. וכמה פעמים גורם לעצמו גם בזה העולם מה שגורם, וזה וזה לא עלתה בידו:

אות יב

וגם בכל אלה תבין מרחוק, שברוב כובד הדבר, נמצא בזה אלפים ורבבות מדריגות וחילוקים, בין כל אדם לחבירו. וכהכרח הכנעת הלב אל המוח בפרטיות, כן בכלליות מוכרחים הקטנים והשפלים אשר לא זכו וזיככו את לבבם בתכלית השלימות, שיכניעו את עצמם על כל פנים כנגד המזוכך בתכלית הזיכוך, עד שנחשב לפני החמה בכלליות, ועיין לקמן באות ט”ז:

אות יג

בהעלאתו הנ”ל אשר ביארנו מדבריו הקדושים, שהנון המוב”פ היא הנון המצורף להלב שבלבנה, והחית המוב”פ היא באחדות שם החמה. וכפי הנודע שהמוח שבכל אדם, נכפל הוא בשני מדריגות חכמה ובינה. נראה מבואר, שהמם שבחמה הוא המדריגה השניה מהחית [שהוא האב בחכמה, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים], כי בן מם לבינה, [אשר בלשון המקובלים נקראה בשם אם, כנודע]. ובביאור מורנ”ת הנ”ל על אודות ימי הנון בקבלת התורה שזכה משה רבינו עליו השלום, תבין ותתבונן בצירופו לזה ימי המם, עד אשר קרן עור פניו כפני החמה, כי באמצעות המם האירה בו גם החית, שהוא אור האב כנ”ל, מעוצם אחדותם, [ועיין למטה בציון ח’ שבהגהות]:

אות יד

והנה, בביאור מורנ”ת שבדבר הנון לקבלת התורה כנ”ל. כפי הנודע שהיא הנון בשערי בינה המובאים בדברי חז”ל, נראה לכאורה כעין סתירה להודעת רבינו ז”ל, שהנון היא הצמצום וחסרון החכמה כנ”ל. אבל זה מבואר כפי הנודע שהאור נקרא על שם הכלי, יען אשר כל הרגשותינו ותפיסתינו בהאור, לא תהיה רק בהתלבשותו בהכלי. כי לפי זה יבואר לנו, שכמו כן נקראה הבינה על שם הנון, שהיא הצמצום והכלי:

אות טו

בכל הנ”ל תבין מרחוק, שהאור מצד עצמו אין בו שינוי והתחלקות כלל. וכל התחלקותו לנון שערים, הוא בהורדתו לתוך הכלי והצמצום:

אות טז

בדבר הכלי והצמצום הנ”ל, אשר מצד עצמו לחסרון האור יחשב, נראה מבואר, שזה ענין האמונה [המוכרחת להקדימה בראשית החכמה], אשר בה כל מלכות וממשלת השם יתברך שהאדם ממליך וממשיל בעצמו ורוחו כנזכר. ובעסק התורה לשמה, זוכה כל אחד לפי ערכו, ליתן בה כח להתגדל ולהתייחד באור החמה והחכמה, והשגה אמיתית באלקותו יתברך. כי גם הקטנים בערכם, שאינם זוכים לזה בחייהם כיחידי הדורות, זוכים לזה על כל פנים אחר מותם, בעולם העליון, כל אחד ואחד כפי אמונתו שהקדים בזה העולם:

אות יז

עוד מבואר מדברי מורנ”ת בפירוש דברי רבינו ז”ל הנ”ל, שגם התלבשו”ת שכלו וחכמתו יתברך בכל חלקי הבריאה, הוא כעין התלבשו”ת החכמה במדת המלכות הנ”ל. כי מדת המלכות, הוא בכלליות החיצוניות שבכל דבר. והחכמה, היא הפנימיות שבכל דבר. אשר מחמת זה מסוגל המלכות דקדושה לקדש את החיצוניות שבכל דבר, באופן שימצא האדם את הפנימיות והחכמה שבה:

אות יח

והנה, כאשר נוסיף ונשים את לבבינו בדבר אזהרתו הנ”ל להביט על כל חלקי הבריאה שנמצא בהם שכל, עוד נבין ונתבונן מאלינו, כי כל אשר מדריגת הבריאה במעלה יתירה, נמצא לו בלי ספק גם מעלת השכל ביתרון יותר. ומי לנו גדול בכל חלקי הבריאה כמו האדם, אשר בשבילו בעצמו היתה כל הבריאה, ושהוא בשכלו יביט וימצא כל חלקי השכל, שבכל חלקי הבריאה. מבואר לנו יותר העלתינו הנ”ל [באות י”ג] כדברי המקובלים, שהאב ואם, נמצאים בחכמה ובינה. ואגב אורחא נראה מבואר, שמעין זה נשתלשל ונמצא גם בכל חלקי הבריאה, אשר האדם באמונתו בהוויותו יתברך, וקבלת עול מלכותו כנ”ל, יברר גם אותם להשלמת דעתו, [והנהנה מהעולם הזה בלא ב’א'”י’ א’מ'”ה’, [ברוך אתה ד’, אלוקינו מלך העולם], נחשב בזה כגוזל א’ב’יו וא’מ’ו, שהם י”ה כנודע ]:

אות יט

כפי כל הנ”ל, תראה נפלאות בדבר יעקב, שהוא השמש כמוב”פ, זכה להעמיד ולהאיר את הירח, מכוון במספר י”ב בנים, כמספר י”ב החדשים שבה. וכאשר לפעמים מצורף ונתוסף גם החודש הי”ג, הוסיף כמו כן בתולדות יוסף המוב”פ, למספר י”ג:

אות כ

בהכרח חסרון הלב להיות לכלי לפני המוח והחמה כנ”ל. נראה מבואר, שגם זה כל הכרח יצר הרע שבלב האדם, כי בו לבד כל עיקר החסרון שהוא הרע. וכל תיקון יצר הטוב, הוא לעמוד בנסיון הרע והחסרון שבחלל השמאלי, עד שיהפך אותו בעצמו, למרכבה וכלי לקדושת המוח:

אות כא

כפי הנראה בחסרון הלבנה, שבהשלמתה להיות כאור החמה, נהפך החסרון לריבוי וכפל לשני המאורות. יש להבין דבר מתוך דבר, שכל שהחסרון גבר יותר, נהפך יותר לריבוי. ולפי זה תראה נפלאות באות תיו הנ”ל, שהיא לבד אשר יצאה מכלל האותיות להתפרש בלשון חסרון, והיא לבד תעלה במספר הריבוי יותר מכל האותיות:

אות כב

עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש, הייתי מוסיף ומבאר דברים נפלאים לפי כל הנ”ל. כי גם א’ האחדות שבחמה הנ”ל, מוכרח כביכול שיהיה כא’ח’ לד’לות המלכות כמוב”פ, יען אשר בה לבד כל השגת הא’ח’ד’ העליון יתברך:

אות כג

וגם אם האב יהיה בא’ האחדות הנ”ל, אבל כאשר נמצא במוחו וכוחו מדריגת הבן בכפולתו הנ”ל, מצורף אליו הב’ית, להיות נקרא בשם א’ב’:

אות כד

וזה הב’ן’ אשר עצם מציאותו בכפולת האור לב’ית, עוד נכפל ונתרבה למספר נ’ון, ועומד בשם ב’ן’. ולא כן מדריגת הבת. כי הוא בגידולו יעלה במדריגת האב הנ”ל שלמעלה מכולם. והיא בגידולה לא תהיה רק במדריגה השניה אם הנ”ל. יען אשר גם בהולדתה להיות לב’ית, תתחסר בתכלית החסרון שהיא הת’יו הנ”ל. ובכל זאת, נהפך החסרון לתיקון הריבוי, כנ”ל באות כ”א:

אות כה

עוד מרחוק נראה לפי עניות דעתי, כפי הנודע שעיקר ההשפעה והברכה היורדת מהאבות לבנים, הוא אחר הסתלקות האבות [כמבואר מכמה מקומות ]. כי בזה תבין ותתבונן בהפלאת ב’נ’י’מ’ן’ המוב”פ, אשר בו נשלם מספר י”ב הנ”ל, ותיקון הנ’ון’ בכפולתה [שזכה יעקב בהעמדת בניו כנ”ל]. ויהי בצאת נפשה של האם, שהיא בדבר המ’ם כנ”ל, אביו קרא לו ב’נ’י’מ’ן’. כי גם לפי הנ”ל נראה מבואר, שאור האם מוכרח להבנים באופן אחד, יותר מאור האב. כי הוא בעוצם רוממותו, לא יזכו בו כראוי עד השלמת התיקון. ואור האם לבד, נקרא בשם אם הבנים כנודע, יען אשר על ידה לבד נשפע להבנים מאור האב כנ”ל:

אות כו

והעיקר להבין ולהתבונן מכל זה לעובדא ולמעשה, ברוממות כל ברכה, ותפלה, ולימוד, שיש ביכולת כל אחד לצבור ולקבץ בימי חיי הבלו, אשר בזה לבד יתענג ויתעדן בהשגת חכמתו ואלהותו יתברך, אחר פטירתו ואחר התחיה, בהקדם תיקון המלכות מהמלך בן דוד בעצמו. כי אין שום עצה להנצל משטף מימי המבול, בשגעון התאוות והמבוכות ומצוות היצרין הרעים, אשר כתרונו והדריכונו באלה הימים, אם לא בעצת התורה אשר תתקבל על ידה התפלה כנ”ל:

אות כז

בביאור מורנ”ת הנ”ל בדבר הנון, שהוא בענין קבלת התורה. יש לבאר לפי זה ביחוד אור הלבנה כאור ההחמה שבחן המוב”פ, כי גם הנון במדת החית [שלמעלה מהז’ פעמים ז’]:

אות כח

לפי הנ”ל, תבין ותשכיל ברוממות יוסף המוב”פ. כי הוא אשר יהוסף את הנון למספר אותיות אחיו, וימלא שנת הלבנה בשבט הי”ג, אשר לחודש הי”ג. אשר בו לבד, נשלמה ונתייחדה להחמה:

אות כט

והנה, הריבוי והכפל הראשון והעיקר בהולדת הבנים, שבתיקון הלבנה הנ”ל, הוא הב’כ’ר’ [בפי שנים] שבהם, [בכפל היחידות, והעשיריות, והמאות, שבמספר האותיות], להתב’ר’ך’ ולהתרבות מאז והלאה. ובהתמלאות והתחשבות הלבנה כחמה הנ”ל, מה נעים ונפלא פירושו בדבר הבכורה, שהוא השכל והחמה, ואחדות פירושו לפי זה, מהכתוב בכור שהוא השכל, עם פירוש רש”י שהוא המלכות, וכנ”ל באות ב’. והבאתו לכל זה מאמר הזוהר הקדוש, יעקב ויוסף כחדא חשיבי:

אות ל

עוד לולא דמסתפינא מלהפליג בדרך הדרש הייתי מבאר, כפי הנודע , שהחכמה הוא להחכים ולהבין האמת שבכל דבר. ובא’לף ואחדות הנ”ל, כאשר תאיר באמצעות המ’ם הנ”ל, להת’יו הנ”ל, תהיינה יחדיו לא’מ’ת’. ותבין מרחוק כח האלף שבאחדות, להפוך ממ’ת’ לחית וחיות האמת שבחכמה הנ”ל. ושנמצא בזה משקל נפלא, אשר גם יחידי הדורות נתקשו בזה, ולא השיגו עדיין בשלימות למלאות את המפקד וחסרון הלבנה והתיו, עד שלא זה בלבד אשר לא יהיה נפקד איש במות ונגף חס ושלום, עוד תתמלא ותהיה בריבוי המפקד והמספר למעלה מכל האותיות:

אות לא

בעומק הרמז הנ”ל יבואר לך בפירוש הדרש המוב”פ, שבכתוב והתוית תיו הנ”ל. שהוא סמוך לפירוש הפשוט שמובא שם ברש”י, כי בתחלה נתווה תיו לחיים ממדת הרחמים שלמעלה, ואחר כך נהפך זאת בתכלית ההיפך לכל אחד מאשר נתווה עליו, להיות מהם לבד כל התחלת המות:

אות לב

גם תבין מרחוק בכח הצדקה והשקלים הנ”ל, אשר בכחה להציל ממות, ולהפוך חסרון התיו, להשפעה ונתינה בכפל כפלים [נ’ת’ן’ תתן], ועיין לעיל באות י’:

אמור אל הכהנים-מאמר ב’

אות א

ז’ שמות. והם המילואים של השני שמות, אהיה הויה. שם הויה הוא בד’ המילואים, ע”ב, ס”ג, מ”ה, ב”ן. ושם אהיה הוא בג’ המילואים, קס”א, קנ”א, קמ”ג:

ועל ידי מה זוכה למשפט, על ידי צדקה. מבאר בזה ענין הכתוב יכלכל וכו’ שהביא לעיל, שהוא מצורף להשבח, טוב איש חונן. וכן יבאר סיום הכתוב משפטיך וכו’ הנ”ל בפנים, וצדקתך וכו’:

ציון במשפט תפדה. מבאר בדבריו הקדושים גם סיום הכתוב, ושביה בצדקה:

מאירין זה לזה. מפרש בזה תיבת מספרים, שהוא לשון ספיר ואור:

בתולות אחריה ריעותיה מובאות לך. מבאר בזה אגב אורחא לסוף ענין הכתוב, חגור חרבך על ירך גבור הנ”ל בפנים, בשבח הצדיק שסובב עליו זה המזמור:

אורך הגלות, ואנחנו צועקים אליו, ואינם נושעים וכו’, יבשתא הוא. מדברי מורנ”ת בחושן משפט הלכות נחלות שסובבת על זה המאמר, נראה מבואר, שרבינו ז”ל סובב בזה לקריאת התפלה בשם חוטם, והבאתו על זה את הכתוב ותהלתי אחטם לך, שפירושו על המתנתו ואריכת אפו יתברך. כי באתערותא דלתתא איתער לעילא, אשר על זה מוכרחים נפשו”ת ישראל בכל ימי הגלות, הרבה המתנה ואריכות אפים בתפלותיהם, ועל ידי זה נתעורר באתערותא דלעילא אריכת האף והחוטם שלמעלה כביכול, עד שגם בכל ימי עורף הדין לא יכריתינו לגמרי חס ושלום:

ואלה מוסיף על הראשונים

בדבר אריכת אפים והחוטם הנ”ל, יש לבאר מכותלי דבריו הקדושים, שגם הוא העיקר בסוד הפנים שלמעלה, ששופע עלינו גם בעת ההסתרה. אשר מזה בעצמו, נתוסף והולך בכל עת, בנין שכינתו בתוכינו, שישוב אלינו את פניו כמוב”פ. ומבאר לפי זה סמיכות הענין שבזה הכתוב, למעני אעשה וכו’ שמבאר בפנים א):

אות ב

עוד מבואר מדברי מורנ”ת ז”ל בהלכות נחלות הנ”ל, בענין ההטייה לימין ולשמאל המוב”פ, שהם נמצאים גם בסוג השני טעותים המבוארים בדבריו הקדושים לפירוש המאמר מרבה בר בר חנה. טעות אחד מפורש בדבריו הקדושים, על אודות אריכות הגלות, שמחמת זה יש מעמינו בני ישראל שטועים בלבם שכל התפילות הם לריק חס ושלום. וטעות השני מרמז בדבריו הקדושים, על אודות הכתוב למעני למעני וכו’ [שנסמך לענין ותהלתי אחטם לך] הנ”ל, שבחסדו לבד יגאל אותנו. כי לפי זה נמצאים הטועים ואומרים שאין צריך כלל להרבות בתפלה על זה, כי גם בלא זה יגאל אותנו בחסדו ורחמיו למענו לבד, ובאמת אינו כן, כי בכל זאת מוכרחים אנחנו להרבות בתפלה ותורה, וכאשר נדבר מזה לקמן:

אות ג

עוד הוצאתי מדברי מורנ”ת בהלכות נחלות הנ”ל, לבאר בענין ביטול המחשבות זרות שבתפלה. שמה שסובב עבור זה גם כן בתיקון המשפט, הוא מחמת שגם המחשבות זרות נמשכות מההטיות הנ”ל, ושזה מה שקורא אותם בשם עננין דמכסיין [והוא מלשון הזוהר הקדוש על אודות הקליפות מעשו וישמעאל, שהם תרי עננין דמכסיין] ומעכבין את התפלה הנ”ל. כי קליפת עשו, הוא המדחה את האדם בזרות מחשבותיו, להטותו לגמרי לשמאל, כי הוא הכופר ואומר שכל התפלות הם לריק חס ושלום. וקליפת ישמעאל, הוא המדחה את האדם בזרות מחשבותיו, להטותו לימין החסד יותר מדאי, שיהיה נדמה להאדם כי כבר שמע ה’ אל עניינו, וארי קבל ה’ ית צלותינו ב), שגם מחמת זה נדחה האדם מהתפלה בכל עת. ולפי זה מבאר יותר בהכרח משפט יעקב עמודא דאמצעותא. כי מאברהם ימין החסד, יוצא ונאחז ישמעאל, המטה יותר מדאי לימין החסד. ומיצחק שמאל הדין, יוצא ונאחז קליפת עשיו, המדחה לשמאל כנ”ל. ולא כן יעקב, שהוא עמודא דאמצעותא, ולא נאחז ויוצא מאתו עשו וישמעאל הנ”ל:

אות ד

גם מבואר שם מדברי מורנ”ת הנ”ל, שמחמת שהעננים עומדים בתכלית ההיפך מהתפלה, תסובב על זה בעצמו חרב התפלה להלחם כנגדם. ושמחמת זה מוכרח שיהיה לחרב התפלה שני פיות, שבחו של מקום, ושאלת צרכיו. כי שבחו של מקום, הוא תכלית ההיפך מקליפת עשו, הכופר ואומר שכל התפלות הם לריק, כי כנגד זה אנו מספרים בשבחו של מקום, שגם היום הוא שומע תפלותינו, ובונה בזה קומת השכינה והמשכן, עד שבהשלמת הקומה, ישוב אלינו בסוד הפנים, שהוא מדת הרחמים והחסד כמוב”פ, ולמענו למענו יעשה כנ”ל מהמוב”פ ג). ובכל זאת, אנו מוכרחים להשמר גם מקליפת ישמעאל, שהוא המדחה ואומר לסמוך לגמרי על חסדו ושבחיו יתברך, ושגם מחמת זה אין צריך להתפלל ולשאול כלל את צרכינו. וכנגד זה מוכרח להתגבר בפי השני מהחרב, בשאלת צרכיו כמוב”פ:

אות ה

כפי כל הנ”ל, נראה ומבואר, שהעיקר הוא שיקלע האדם בחרב תפלתו, לקליפת עשו [איש שעיר], ולהתקדם כנגד זה, בשבחיו ותהלותיו יתברך. ותדקדק ותמצא בהמקראות שסובב בהם לענין התפלה, שבכולם נקראה התפלה, בשם תהלה ושבח. תהלתי אחטם. באלוקים הללנו. שימו כבוד תהלתו. את ה’ האמרת [לשון שבח]:

אות ו

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, שהענן העיקרי המעכב את הדיבור והטף התפלה, מלהיות שגור בפה ומקובל, הוא קליפת עשו ד) [שבמדת הדין שלמעלה, נולד ועמד בתחלה הוא לבד במעלת הבכורה, זה לעומת זה]. מבאר יותר בענין הכתוב ואני וכו’, אשר לקחתי וכו’, בחרבי ובקשתי, ושבזה קורא ומכנה לעשו, בשם אמור. ונראה מבואר, שהוא זה לעומת זה, תכלית ההיפך משבחו של מקום, את ה’ האמרת, שמבאר בזה הכתוב אמור וכו’:

אות ז

בהמבואר מדבריו הקדושים, שאף על פי שעיקר התיקון הוא בהחזרתו יתברך אלינו בפניו במדת הרחמים, שהוא שם הויה כנודע. אבל לזה בעצמו אנו מוכרחים על כל פנים אתערותא דלתתא, להכין עצמינו [באפיה ובישול] בתורה ותפלה, שהוא ההכנה להשבתו אלינו בשם הויה כנ”ל. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שמחמת זה מצורף גם השם אהיה להשם הויה במילואי הז’ שמות הנ”ל, כי השם אהיה, הוא ההכנה לעצם ההויה ה) כנודע. ומחמת שהעיקר הזוכה לזה, הוא הצדיק ושומר הברית, כיוסף הצדיק בעצמו, עד שנכלל על ידי זה, בשני השמות הנ”ל, אשר בהם ד’ המילואים וג’ המילואים כנ”ל, תבין מרחוק בביאורו למאמר רבה בר בר חנה, שקורא את הצדיק, בשם ד’ג’. וכן תבין מרחוק בהפלאות הכתוב הנ”ל, א’ת י’ ה’אמרת ה’יום [באתערותא דלתתא הנ”ל], ו’ה’ ה’אמירך ה’י’ום [באתערותא דלעילא כנ”ל]:

אקרוקתא-מאמר ג’

אות א

והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדושה. בצירוף מה שכתב תחלה על אודות הצפרים שבקליפה, כד אתפליג ליליא וכו’, כצפרים האחוזות בפח וכו’. ובכלל הנ”ל בההקדמה, שזה לעומת זה. יש לבאר, שכנגד זה יהיו הצפרים דקדושה הנ”ל, בסוד הלילה דקדושה, ושבכל זה מבאר יותר בהתיקון המוכרח להם תורה שבעל פה שהוא לילה, וגם לילה ממש:

והוי דן את כל אדם לכף זכות. בצירוף זה המשנה, מבאר בכפלים לתיקון היכולת לשמוע נגינה מכל אדם שכתב לעיל [וסובב בדבריו אפילו על אותם שאינם הגונים כמוב”פ], מאחר שגם אותם דן ומטה לכף זכות:

גדול מעל שמים חסדך. אם זה נאמר בדברי חז”ל על הלומד לשמה. נראה מבואר, שזה מחמת שמגין החוט של חסד, שלא יגיע ולא יבוא בתוך האדם המחשבה שלא לשמה:

מן הכרובים, שהם בחינת שתי צפרים הנ”ל. בהפלאת ראייתו הנ”ל בפנים, מהנרגן ובעל לשון הרע [מפריד אלף] שטהרתו תלויה בתיקון שתי הצפרים. נראה מבואר, שבהיפך חס ושלום, בהשבתם זה מזה בשעת הקלקול, נחשבים כנפרדים זה מזה [וכמובן במקום אחר שאינם יכולים כלל למצוא זה לזה], והתיקון הוא על ידי השית עזקאין שבקנה הצואר, בקול הניגון דקדושה כמוב”פ [ועיין לקמן]:

ולהעמיק יותר בהנ”ל, הנני להציג לפני המעיין עוד קצת דברים, באות אחר אות:

כי לכאורה יש להתפלא קצת, כפי שבכמה וכמה מאמרים מודיע רבינו ז”ל סגולת התורה והתיקונים העולים מאתה, ומאלינו נדע שכל סגולה ותיקון היוצא מאתה, נחלש ונתמעט חס ושלום כשמכוין האדם בלימודו שלא לשמה, בשביל שיתקרי רבי. ולמה יצאה מהכלל זאת הסגולה שבזה המאמר לבד, אשר יזהיר בו שלא לכוין בלימוד התורה שיתקרי רבי. ולמה גם בזה המאמר לא הסתפק את עצמו, במה שמאלינו נבין ונדע כל זה כנ”ל. אבל בהפלאת דבריו הקדושים בביאור המשנה עשה לך רב, שגם ענין הרב והרבי בעצמו הוא סוד המלכות, שאין להתעטר בו רק הראוי לזה. תבין מרחוק, שעל אשר בזה המאמר כל שיטתו הוא על אודות בנין המלכות דקדושה, שמחמת זה כל ההכרח של תורה שבעל פה, שהוא בחינת לילה כנ”ל מהמוב”פ, פרט והודיע לנו, שמוכרח להתרחק בו מהמחשבה שלא לשמה בשביל שיתקרי רבי:

אות ב

בסוף דבריו הקדושים על אודות אשר זכה דוד למלכות ולרעות ביעקב, שזה מחמת שהיה יכול לתקן גם הנגינה שהוא מאחורי הקדושה [מאחר עלות]. יש להתפלא לכאורה, כי הלא מבואר תחלה מדבריו הקדושים, שהשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדושה, ושבהם ידע לנגן בנגינה דקדושה. וגם ממילא מובן, שהיא בוודאי טהורה ומזוככת לגמרי, ולא ראתה כלל מעולם שום טומאה כלל. ועתה, למה יהיה צריך לבנין המלכות, גם תיקון הנגינה שהיא מאחורי דקדושה. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים, שגם המלכות דקדושה הוא בסוד הלילה והחושך, אשר יסובב עליו קינת הנביא, במחשכים הושיבני וכו’ כמוב”פ. יש לבאר דבר מתוך דבר, שמחמת זה תרד ותבא בין הרחוקים והרשעים, עד שמהם לבד עיקר נועם הניגון המושך הלב בקול י’ל’ל’ה’ שהוא היוצא בל’י’ל’ה’ מהצפרים הנשתלשלים מהצפרים דקדושה, ברחוקם זה מזה. ואולם, בכח הזוכה לקנה הצואר דקדושה, ויודע נגן בכל קולות הנגינה שבעולם, מהפך את הקול לתיקון המשכתם זה לזה, באלה הקולות בעצמם, כמובן מכל זה גם במקום אחר:

אות ג

בכל הנ”ל מדבריו הקדושים יש לבאר בביאורו על אודות העורב [צפור טמא] מלשון ערבית, שגם זה מחמת שמהפך הקלקול בעצמו, לתיקון והגנה מהבלעת הנחש:

אות ד

לעובדא ולמעשה מבואר מדבריו הקדושים, אשר שמעתי מאבי ז”ל, שהיתה כוונת אדמו”ר ז”ל, שיהיה עיקר הלימוד, בבירור הלכה מתורה שבעל פה, ובלימוד הנסתר והפנימיות. כי גם הפלאת האיסור מלכתוב תורה שבעל פה, הוא בסיבת התחשבותה לנסתר ופנימיות לתורה שבכתב, שניתן בנגלה לעיני כל:

אנכי ד’ אלקיך-מאמר ד’

אות א

ביום ההוא וכו’, וזאת הבחינה אי אפשר להשיג אלא כשיעלה את המלכות. מבאר לפי זה, בהקדם הכתוב הנ”ל, והיה ה’ למלך על כל הארץ:

עכשיו המלכות והממשלה לעכו”ם. נראה כונתו מהנ”ל, וממה שכתב זאת בלשון הודעה. שהמלכות דקדושה בעצמה, ירדה ביניהם:

בשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים, כי יונקים מבחינת מלכות, הנקרא אלקים, כמו שכתוב ואלקים מלכי וכו’, מלך כל הארץ אלקים. לכאורה לא בא באלה הכתובים רק להודיע טעם הדבר שנקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים. אבל במסלתו הקדושה, יבא אגב אורחא לבאר גם דבריו הקודמים. שבהעלאת המלכות, זוכין להדעת מעין עולם הבא, כולו הטוב והמטיב. כי הלא באלה הכתובים יוודע לנו, שהעלאת המלכות [מירידתה להגלות], נחשב כביכול, להעלאת השם אלקים [מדת הדין]. וגם מאילינו נדע ונבין, שבהיפך חס ושלום, כל ירידתו, הוא התחלקותו כביכול, משם ה’ שבמדת הרחמים. ולא כן בהעלאתו, שאז חוזר לשם ה’, ונתאחד בו, להיות גם כן בברכת הטוב והמטיב:

דבר וכו’ ויעלו את הדברים וכו’, בחינת אלקים, אל ה’. מבאר בזה יותר, הכתוב שהביא לעיל על אודות הדעת הנ”ל, שכל מאורעותיו וכו’, בה’ אהלל דבר, באלקים אהלל דבר:

הדעת, הוא אחדות של חסד וגבורה. זה מובא כמה פעמים בספרי המקובלים. ולדבריהם, נחשב בכל זאת הדעת, גם למדה בפני עצמה:

היינו שלא יחלוק בין חסד לדין. לולא דמיסתפינא מלהפליג בדרך דרש, הייתי מבאר לפי זה בסיבוב שם הדעת על החסד והאהבה [בהכתוב המוב”פ רק אתכם ידעתי], וכן להיפך על הדין והמשפט, וכן על האחדות [והחיבור]הנ”ל, כמובא מזה במקום אחר:

י’ה’ו’ד’ה’,בחינת מלכות, נתתקן על ידי וודוי. אשר י’ה’ו’ד’ה’ האדם בווידוי ותודה על עוונותיו, וזוכה בזה לדעת שלעתיד, אשר י’ה’ו’ד’ה’ בהודאה ותודה, ברכת הטוב והמטיב על כל דבר. וכל זה ממדת המלכות שזכה בה, אשר גם בירידתה [שהיא בסיבת חסרון וד’לו”ת מדה הזאת, כאשר נבאר לקמן מהמובן בפנים] תתמלא ותשוב בכל זאת, לשם הוי”ה, כנ”ל מהמוב”פ:

שורש המלכות הוא אש וכו’, התורה נקראת אש, שמשם המלכות. אין זה סותר להמבואר לעיל מדבריו הקדושים בסימן ג’, ולקמן בסימן ט’, שהדיבורים של התורה הם בעצם המלכות. כי בזה נתכוון על הדעת [והפנימיות] של התורה, והוא דעת התלמיד חכם האמיתי, בחינת משה, הנחשב לנגדנו כאין ואין סוף [כמבואר גם זה מדבריו הקדושים לקמן בסימן ט’], והוא כל השורש [של] מנוקדדברי התורה שבנגלה:

שומר כל עצמותיו. וסוף הכתוב, אחת מהנה לא נשברה. וגם נסמך לזה הכתוב הנ”ל, תמותת רשע רעה, שהיא ההיפך, בשבירת העצמות חס ושלום:

אבוקה של אור, זה תלמיד חכם וכו’. מבוארים הדברים בכפלים, כפי דבריו הקודמים, שהתלמיד חכם הוא התורה, שורש המלכות הוא אש:

וזה בכל פעם וכו’. ממה שכתב תחלה בלשון נוכח, אתה נכלל באין סוף, ומסיים בהחזרת המלכות לאין סוף. נראה מבואר, שהמלכות הוא כלליות הנפשות, וכשהאדם מחזיר ומעלה אותו לאין סוף, מחזיר ומעלה כמו כן את נפשו בעצמו לכוללה באין סוף:

המלכות, שהוא בחינת אותיות הדיבורים. סובב בזה למה שכתב לעיל, שכל הדיבורים של התורה עומדים בדבר המלכות:

כל הדברים והיישו”ת שבעולם, הם מהאותיות, היינו ממלכות. לפי זה יש לבאר, שכל שינוי רצונותיו יתברך בתמונת האותיות הנ”ל, היה כפי שינויי רצונותיו יתברך בבריאת וקיום חלקי היישו”ת [והעיקר יישו”ת בני אדם] שנבראים בהם, ומתקיימים בהם, ובפרטי כל ההתנהגות שמתנהגים על ידם בדין וברחמים:

גדולתו של הקדוש ברוך הוא, היינו מלכותו, היינו רצונות, שם אתה מוצא ענותנותו, היינו רצון אין סוף. נראה ומבואר, שזה כל תיקון המלכות דקדושה. שאף על פי שהוא בסוג הגדלות והגאוה, בטלה ומיוחדת היא בענוה ואין סוף, בלי שום פירוד כלל. ובתכלית ההיפך מציאות המלכות שבתוך הטומאה והסטרא אחרא, רחוקה ופרודה היא מהענוה ואין סוף, להיות לגדלות וגאוה ממש, עד שנחשבת לאלהים אחרים ורצונות אחרות לגמרי מרצון אין סוף:

התפשטות הגשמיות. הוא לשון השולחן ערוך לענין החסידים הראשונים, שהיה להם בעת התפלה התפשטות הגשמיות, מעוצם הדביקות:

לבטל את הישו”ת שלו. מבאר בזה יותר, זיכוך יסודות הגוף שכתב תחלה. כי כל זה, הוא מהכרח זיכוך המלכות ותיקונה, באופן שתתעלה על ידי זה, לאין סוף ודעתו ורצונו הפשוט שכולו טוב ושמחה לעולמי עד. ושעל זה מוכרח לזכך תכלית הגשמיות שביסוד הדומם, שמשם העצלות והעצבות [שהוא תכלית ההיפך מהשמחה הנ”ל בכל המאורעות העוברים על האדם]. וכן יסוד הצומח, שבתאוות ותוקף הרצונות הרעות של הגוף, הרחוקות ועומדות בתכלית ההיפוך מרצונו הפשוט יתברך. ושכמו כן מוכרח לזכך הישו”ת שביסודות הגוף, לענין הדיבורים והגאוה העומדים במדת המלכות, הן לרע הן לטוב, כמבואר מצירופי דבריו הקדושים:

פעור על שם שפוער פיו. והוא תכלית ירידת המלכות הנ”ל, באלהים אחרים, ודיבורים רעים:

וכל זה היה במותו, אבל גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות. מסמיך לפי זה גם פשיטות מאמר חז”ל הנ”ל, זה תלמיד חכם ויום המיתה. היינו שהתלמיד חכם מצרף לעצמו יום המיתה, להמית את גופו, ולהתפשט מגשמיותו ויישותו גם בחייו:

התפלה וכו’, אור אין סוף וכו’, לפי מנין התיבות. נראה מכותלי וצירופי דבריו הקדושים לענין התפלה והתורה, שהם העומדים בשני המדריגות, אין סוף ומלכות, אשר עליהם יסובב בכל זה המאמר. גם יש לבאר, שמחמת שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, יהיה גם דיבורי התפלה, בדברי המלכות שכתב לעיל. ואור אין סוף המאיר בה, נפתח להאדם בהתלבשותו בכלי המלכות, שהם התיבות והדיבורים שבה:

שינוי התמונות. הוא שינוי התמונות ורצונותיו, שהזכיר בדבר האותיות לבריאת חלקי היישו”ת שבמלכות [הנ”ל בדיבור המתחיל כל הדברים וכו’], וכולל כל השינויים באלה שני השינויים לדין ולרחמים:

הדביקות של אדם באין סוף וכו’, לדעת, שידע שכולו טוב. בזה כופל כוונתו בעומק דבריו שבסימן א’, שזה הדעת הוא מעין עולם הבא. כי כל אשר יבא מהעלאת המלכות בזה הדעת, יתענג ויתעדן גם עתה, בעונג וטוב מעין עולם הבא:

משה הוא בחינת אין. מעוצם כלליותו באין סוף גם בחייו, לבטל יישותו, ולהיות לאין כנ”ל:

בנחיריו זה בחינת תפלתן של ישראל וכו’, בתפלתו ועבודתו וכו’, לעבוד עבודתו תמה. מכל העבודות והמצוות, תפס לדוגמא את התפלה. ויש בזה לבאר, כפי הנ”ל בדיבור המתחיל התפלה וכו’. שהיא הנבחרה יותר מכולם, בסגולתה להדביקות והביטול לאין סוף, בהתפשטות הגשמיות:

בדרך לא ידעו, זה בחינת שהצדיק הורה לו דרך ישר. להיות נכלל באין סוף, שבו לא ידע:

ותלת מאה זה בחינת מ’ש’ה’, שהוא בחינת מ’ה’. בש’ין [תלת מאה] הנ”ל:

כשהצדיק וכו’, מדבק את עצמו לעינא חד דרחמי, היינו לאין וכו’, הרצון הפשוט. בזה ובהעלאתו מדבריו הקדושים [הנ”ל בדיבור המתחיל שינוי התמונות], שכל ריבוי השינויים שבמלכות, אינם נחשבים בדרך כלל רק לשנים, דין ורחמים. מבאר יותר בהבאתו תחלה את הכתוב והיו עיניך [שני עינים] רואות את מוריך. כי מאחר שהמורה והרב בחינת משה, נחשב לנגדינו לעינא חד ורצון אין סוף, מוכרח על כל פנים התלמיד שבמדת המלכות והתחלקות העינים שבו, לראות ולהביט ולהכלל בעינא חד, שהוא מורו ורבו כנ”ל:

גרבי דמשחא. בזה סובב לדבריו הקודמים על אודות רצון האין סוף, שיתגלה מלכותו וכו’, ברא וכו’. כי לולא בריאת היישות, לא היתה שום מציאות כלל לפעולת הכלים [גרבי], המוכרחים לקבלת השמן משחת הדעת, אשר זה לבד הוא הטוב והעונג האמיתי והנצחי. ואשר גם מחמת זה לבד נקרא האין סוף יתברך, בשם טוב ומטיב [לזולתו], וכל השלמת התיקון שיהיה ביום ההוא לברכו על זה עדי עד, יהיה בתחיית הגופים המזוככים, והתחברותם לנשמתם כנודע א):

אין סוף האחדות וכו’, תלת מאה. בפירוש הפשוט מהתלת מאה גרבי [המתאחד בפירושו שבדרך דרש, כנ”ל בהכללים] ובביאורי הנזכר לקמן. נראה מבואר, כי כל אלה הכלים, נשתנים זה מזה בשינוי תמונות האותיות שבמלכות הנ”ל בפנים. ובשינוייהם נתחלק כביכול, אלף האחדות, הגדול ועצום לאין סוף, שגם מחמת זה אין ביכולת להשיגו. ולא כן בבואו לריבוי הכלים למאות:

קא מנסרי מגרמיה מטללתא וכו’, נעשו כסא להקדושה. בהשתוות המשל להנמשל נראה מבואר, שכמו שלא היה ביכולת לבנות השתין מחוזי מגרמי הדג, אם לא בחקיקתם ונסירתם תחלה למטללתא, כן גם היוצאים מכלל ישראל על ידי מעשיהם הרעים, אין ביכולת לעשו”ת מהם כסא לקדושה, אם לא בחקיקת עצמותם, אשר בזה כלול כל מיני יסורים ומיתה, כמבואר מהבאתו על זה את הכתוב, עוונותיכם הטו אלה, תמותת רשע רעה. כי כהכרח היישו”ת והגוף [הנ”ל בדיבור המתחיל גרבי וכו’], כן הכרח הזיכוך אשר לו. ואם אין האדם מזכך בעצמו ישו”ת גופו, כנ”ל בדיבור המתחיל לבטל וכו’, יש שמרחם עליו השם יתברך, לזככו על כל פנים בחקיקת עצמותיו ביסורים ומיתה כנ”ל. ויש שמזככם בנסירת עצמותם ועונשים הקשים שלעתיד, עד שנהפכים לכסא והדום תחת רגלי הצדיקים. וירגישו וידעו מעט, גם על ידי זה, מעין עונג הדעת שלעתיד [כן מבואר מדברי אדומו”ר ז”ל, ששמעתי בזה בעל פה]:

שנים עשר שבטים וכו’, מלכות. מבאר בזה מותר הכתוב, ויהי בישורון מלך הנ”ל, וסוף הכתוב, בהתאסף וכו’ יחד שבטי ישראל. גם הכתוב הנ”ל, ששים גיבורים וכו’, ומבואר מפירוש רש”י, שהמשיל בזה את הששים רבוא נפשו”ת שנמצאים בשבטי ישראל. וכפי הנ”ל מדבריו הקדושים, בפרשת הדרכים אשר לכל אחד כפי שורש נשמתו, והוא שורש נפשו ונשמתו באותיות דברי התורה, הנחשבים גם כן במספר ששים ריבוא כנודע, יש לבאר בשינויי רצונותיו יתברך בדרכי הנפשות, שהם העומדים כפי שנויי רצונותיו יתברך בתמונות האותיות והדיבורים בעצמם. ומהם שנויי רצונותיו יתברך בכל המאורעות אשר בכל חלקי היישות, אשר כל אלה השינויים מוכרחים להתחלקות האור, היורד מהאין סוף יתברך, באופן שיהיה ביכולת להתענג בטובו כנ”ל [ושגם מזה בעצמו כל המאורעות לטובה]. וגם על ידי זה מבאר יותר בכפלי פירוש הכתוב, והולכתי עוורים וכו’, אשר ביארתי לעיל בדיבור המתחיל בדרך לא ידעו, זה בחינת שהצדיק מורה לו וכו’. כי גם בזה בעצמו שהצדיק מורה ומשפיע לאדם מדעתו הכוללת [שידע כל אחד את דרכו בפרטיות], משפיע ומאיר בו אגב אורחא, גם מחמת זה, חלק דעתו לקבל מאור אין סוף, אשר לא ידע:

תבין שכל זה אנכי. והוא הארת האין סוף והדעת שנזכר בכתוב הנ”ל, אתה הראית לדעת כי ה’ וכו’, אשר הקדים משה רבינו עליו השלום להכתוב אנכי וכו’ בפרשת ואתחנן:

אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך. גם מזה מבואר, שהמלכות הוא כלליות הנפשו”ת [כהנ”ל בדיבור המתחיל וזה בכל פעם וכו’], וביציאת והעלאת המלכות מארץ מיצר הגלות, יצאו ויעלו גם הם מהגלות. ושכמו כן גם בפרטיות, כפי שמעלה כל אחד חלקי המלכות, יגיע התיקון לחלקי נפשו אשר בהם, ויצאו ויעלו גם הם כמו כן. וגם לפי זה מבואר יותר, נסירת עצמות האדם ושבירתם בצירופים אחרים, שנתהווה בהורדת המלכות ותהפכותה לאחרים כנ”ל.

ולבאר יותר בכל זה, שוב נשוב לדבריו הקודמים שבסימן ה’. אשר בתחלה הודיע בכלליות עוונות האדם, שכשעובר איזה עבירה, מכניס בחינת הדיבור של הלאו הזה שעבר, בתוך הטומאה וכו’. למשל, אם עבר על דיבור הלאו, לא יהיה לך וכו’, ובכלל הנ”ל בהקדמה, שבכל מקום שתפס איזה דבר למשל ולדוגמא, אף על פי שאין שייך לשאול ולהתפלא על אשר בחר בזה הדבר לתפסו ולצייר בו את הדוגמא והמשל. כי הלא אם יבחר בדבר אחר לתפסו למשל, נשאל גם כן, ואין לדבר סוף. אבל בכל זאת נראה מרחוק בכמה מקומות, הפלאת חכמתו גם בכל משל ודוגמא שתפס. כמו בזה הענין, אשר בחר מכל הלאווין שבתורה, לתפוס למשל את הלאו לא יהיה לך, וכשתשוב לדבריו הקודמים בסימן ב’, שבשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים, כי יונקים מבחינת וכו’, אלקים מלכי. ועוד תצרף לזה את המבואר מדבריו הקדושים שבסימן ה’ הנ”ל, כי כל דיבור ודיבור מאזהרות התורה, עומד ונמצא בדבר המלכות שבשם אלקים. עד שכל מי שעובר על הדיבור, הוא מוריד בזה לתוך הטומאה את המלכות ושם אלקים כביכול. ותבין מרחוק, שגם בכל דיבור ודיבור שעוברים עליו, עוברים ממילא על הלאו לא יהיה לך אלהים אחרים, [ומכל שכן וקל וחומר, להעובר על הלאו הזה בעצמו], כי הוא הכולל לכל הלאוין. והנה, כפי המבואר אחר כך בסוף סימן ו’, שכמו שבכל לאו ולאו שעוברים עליו, מורידים את המלכות, וצירוף הדיבור עובר בעצמותיו מעבר אל עבר. כן להיפך [מכלל לאו אתה שומע הן] כל העושה ומקיים דיבורי התורה, מרפא ומחבר שברי עצמותיו, ומוציא ומעלה חלקי נפשו [שבחלקי המלכות] מארץ הטומאה. מה מתוק ונפלא לפי זה פירושו למצות עשה אנכי וכו’, המצורף לזה הלאו [והוא הראש והכולל, לכל מצות עשה שבתורה, כנודע] שהוא המסוגל להעלאת והוצאת המלכות והנפש מארץ הטומאה. וגם אם נשים את לבינו לשני עמודי הדעת, חסד וגבורה, המוכרחים לתיקון המלכות, שיהיו לכל אדם באתערותא דלתתא. אשר מדת החסד והרחמים, הוא לרחם ולהשפיע במקום שצריך להשפיע. ולהיפך מדת הגבורה והדין, הוא לחדול ולמנוע את השפע והיניקה, ממקום שאין צריך להשפיע. ותבין ותראה, כי הן הן שני הדברות הנ”ל. כי אזהרת לא יהיה, הוא שלא ליתן יניקה והשפעת המלכות לעובדי אלילים. ובתכלית ההיפך, במצות האמונה בדעת אנכי, נחשב האדם למשפיע את המלכות אל הקדושה [כי אין מלך בלא עם]. גם לפי הנ”ל, כמה נפלאים ונכונים דבריו הקדושים בטענת משה על אודות ענוותנותו לכפר, ואם אין וכו’, כאשר עברו בעגל, על הלאו הנ”ל, לא יהיה לך:

ארץ מצרים. בכלל זה לעומת זה הנ”ל בהקדמה, יש לבאר, שבזה סובב להנ”ל בסוף סימן ז’, שהארץ הוא בדין ומלכות דקדושה. ומאלינו נתבונן, שאין זה נאמר, רק על הארץ הקדושה. אבל זה לעומת זה בגליותינו בארצות הטמאות, הנקראים בשם מצרים, נהפך המלכות בירידתה לאלקים אחרים כנ”ל, אשר על זה התפאר השם יתברך, אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים:

והירח מכונה בשם עבד, כמו שכתוב הנה ישכיל. מצירופי דבריו הקדושים נראה לפרש, שבזה השם עבד [תכלית ההיפך ממלכות], נקרא בו בארץ מצרים ובית עבדים הנ”ל [טרם ישכיל בתיקון השכל והדעת הנ”ל], ולא כן כאשר ישכיל עבדי [ירום, ונשא, וגבה, בשלשה העליות והתיקונים המוב”פ], כי אז תהיה בעצם מציאותה, להקרא בשם מלכות שבכלליות שבטי ישראל שנים עשר הנ”ל, אשר בפירוש רבה בר בר חנה הנ”ל נקראים על שם חדשיה, תריסר ירחי:

הד’ יסודות, הם מתחת גלגל הירח. כי הוא עליהם, כנודע:

ולהעמיק יותר בכל הנ”ל, שוב נשוב לחלק את דבריו, [ואת אשר הוצאתי מצירופי וכותלי דבריו הקדושים] לחלקים שונים, ובאות אחר אות:

בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, בקלקול הע’ו’ן’ שהוא המפריד גדולת וגיאות המלכות מהע’נ’ו’ והענוה המוב”פ [עיין לעיל בדיבור המתחיל גדולתו של הקב”ה וכו’], מבאר יותר לפי זה, בהכרח העניו [שפל וסבלן] בחינת משה, לכפרת ותיקון העון. ואגב אורחא יש לבאר עוד, שגם מחמת זה, מוכרח האדם בדבר התיקון, שישפיל ויבזה את עצמו בווידוי דבריו, אשמתי וכו’:

אות ב

בשינויי המלכות לדין ולרחמים, הנ”ל בדיבור המתחיל שינוי התמונות. נראה מבואר, שגם במדת המלכות נמצא שם ה’. אבל מדת הדין בשם אלקים אשר יהיה בה לעיקר, גורם גם לשם ה’ ומדת הרחמים שבה, שלא יהיה רק ברחמים פשוטים. עד שבירידתה חס ושלום הנ”ל, יורד גם הוא. כי כנגד הרחמים רבים בשם ה’, שלים יתיר [הנראה והנמצא בהדעת בקבלתו את הרשימו מאין סוף], גם הוא לא נחשב רק לשם אלקים ומדת הדין. גם לפי זה מבואר יותר הבאתו את הכתוב, בה’ אהלל באלקים אהלל, אשר בזה ובזה דבר המלכות:

אות ג

כפי הנ”ל בדיבור המתחיל גרבי וכו’, שכל התהוות הכלים הוא בבריאת היישו”ת [עולם המעשה] שבמדת המלכות. יש לבאר, שהמלכות בשני שינוייה הנ”ל, [הכוללים לכל השינויים שבעולם], כל אשר תבא ותרד יותר משינוי לשינוי, תבא ותרד כמו כן, ביישו”ת וחיצוניות וגשמיות יותר. ולכל שינוי, מעלה והכרח שאין בחבירו. כי באופן אחד, נמצא יותר חשיבות והכרח, לשינויה החיצוני והמגושם יותר, מהכרח התהוות מלכי הכלים ב) כנ”ל. ובאופן אחד, נמצא יותר הכרח וחשיבות, להשינוי היותר פנימי ורוחני, מהכרח טהרתה ועלייתה:

אות ד

ולפי הנ”ל נראה לבאר, שגם בדבר המדות הנ”ל, נחשב מדת הדין והגבורה [אשר בשם אלקים] לחיצוניות כביכול, כנגד שם ה’ במדת הרחמים, שהוא היותר פנימי, ונקרא שם העצם, כנודע. והעולה על שניהם, הוא [שם ה’ השני] מדת הדעת, שעל ידו לבד, עולים ונכללים באין סוף יתברך, ששם לא ידע, ולמעלה מכל דעת וחכמה. ושם נהפך לגמרי מדת הדין, לאיכות מדת הרחמים, ונתאחד בו. ולפי זה יש לבאר עוד, שמחמת זה גם הדעת שמקבל משם, מוכרח שיהיה באחדות הרחמים והדין והוא אתערותא דלתתא שבו, לקבל את הרשימו מעצם האחדות שבאין סוף בעצמו, ובמשכן הרשימו שבתוכה, תקרא גם הוא על שמו, אין ושלים יתיר הנ”ל:

אות ה

לפי כל הנ”ל, תבין מרחוק דבריו הקדושים בסוף סימן ז’, אשר הוציא מכל חלקי היישו”ת לקרא בשם המלכות, את הארץ, [שהוא תכלית הגשמיות, המוכרח יותר להתהוות הכלים כנ”ל]. וגם הסמיך לזה הודעתו בתחלת סימן ח’, על אודות ההתקרבות להצדיק, אשר התחיל בזה לדבר, ביסוד הדומם והצומח מאתו. ועל אשר בכל זאת נמצא באופן אחד, יותר הכרח וחשיבות להשינוי היותר דק ורוחני, הוציא כמו כן, מכל חלקי היישו”ת לקרא בשם המלכות, את הדיבור. וגם לפי כל זה, מה נפלא ונעים סדרי דבריו הקדושים אשר בגמר השגתו בתיקון יסוד הדומם הנ”ל, הסמיך לזה שמירת ותיקון הדיבור [שביסוד החי] והמדבר, שהוא הנחשב לאמצעי בין המחשבה והדעת, להמעשה והיישות. ועל כולם, מכנה וקורא בשם שורש [וראש] המלכות, לדעת משה ותורתו כנ”ל מהמוב”פ, שזה לבד עיקר הכלי המזוככת לקבלת הרשימו מהאין סוף, עד שנקרא על שמו אין [כמוב”פ בסוף סימן ט’]:

אות ו

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הנ”ל, התחשבות משה לאין ואין סוף כנ”ל, שהוא שנמשך מאתו כלליות נפשו”ת המלכות כנ”ל מהמוב”פ. מבאר יותר בקוראו להתלמיד חכם בחינת משה, בשם אם, בסימן ח’. והוא אשר בו לבד כל הדעת שבשינויי הדרכים לכל אחד כנ”ל, שהוא הדעת בכל שינויי המאורעות שהם לטובה, כנ”ל בדיבור המתחיל שנים עשר וכו’:

אות ז

לפי כל הנ”ל יש לבאר עוד, שכהכרח אמצעות הדיבור, בין היש והאין בעת הרצוא [ולהחשב לפי זה בשלש מדריגות], כן נמצא הכרח באמצעות הדיבור, גם בעת השוב והירידה מעילא לתתא, כאשר נבאר לקמן. וכאשר נראה ומבואר בתורתינו הקדושה, שגם הבורא בעצמו יתברך, כאשר עלה ברצונו לפעול ולהוציא את היש מהאין, ויאמר וכו’ בעשרה מאמרות שנכללו בעשרת דברות התורה , אשר בראשם אנכי ולא יהיה לך כנ”ל, הכוללות לכל דיבורי התורה :

אות ח

כפי הנראה מדבריו הקדושים בענין הששים רבוא נפשו”ת שבשנים עשר שבטים הנ”ל, שנחשבים כולם לקומה אחת, שהוא קומת בנין המלכות [בששים רבוא אותיות התורה] שהזכיר בזה הענין. נשימה נא אל לבינו בתבונה דבר מתוך דבר, שכמו שבקומה הכלליות מוכרח לנסר בניסורים ויסורים, את היוצאים לחוץ מכלל הקדושה, עד שיתהפכו על כל פנים לכסא ומרכבה להקדושה. כן גם בפרטיות מוכרח לנסר ולייסר ליישו”ת הגוף, שגם הוא נחשב לחיצוני ויוצא לחוץ, מפנימיות המלכות שבנפשו ונשמתו, אשר בזה לבד יהיה לכלי המזוכך ומוכשר ליחוד והתאחדות באור הנשמה [אחר התחיה]. וכן גם בסיבת אחדות הנפשו”ת בקומה הכלליות כנ”ל, קשה וכבד גם להצדיקים ותלמידיהם, לגמור בזה העולם תכלית זיכוך הגוף, ועלייתו לאין סוף בתכלית השלימות. עד שגם משה רבינו ע”ה בעצמו, הוכרח לבא במיתה וקבורה [ועיין לקמן], ובזה לבד, עלה בתכלית השלימות, ולא ידע איש וכו’ כמוב”פ:

אות ט

גם לפי הנ”ל נראה ומבואר, שמצד הצדיקי אמת, נהפך יותר לתקון הכלים, ירידת הרחוקים לגשמיות ויישו”ת יותר, אחר זיכוכם וביטולם לאפר. וככל אשר נרמז בזה לקמן, שזה כל ענין הכסא והדום שמצרפים לעצמם כנ”ל:

אות י

עוד יש לבאר מצירופי דבריו הקדושים [ביישו”ת כלליות הבריאה שבמדת המלכות, ובראשה נפשו”ת ישראל שבאותיות התורה כנ”ל], שגם בשינויי המלכות הנ”ל, תשתנה ותבא, בכלליות, ובפרטיות, ובפרטי פרטיות. כי בכלל, נחשב כל יישו”ת בריאת העולם לקומת המלכות. ובפרטיות, נחשב בראשה לקומה אחת, נפשו”ת ישראל כנ”ל. וכאשר גם בפרטיות דפרטיות, יהיה כמו כן לקומה אחת, כל נפש בפני עצמו:

אות יא

בהתהוות היישו”ת וכל חלקי הבריאה באותיות דברי התורה כנ”ל, יש לבאר, שזה שקרא כל המאורעות בשם דברים, ובלשון הכתוב שהביא על זה, בה’ אהלל דבר וכו’:

אות יב

וכן גם בהתחשבות כלליות יישו”ת הבריאה לקומה אחת, יש לבאר עוד בכוונתו הקדושה, שבחקיקת עצמות קומת יישו”ת הגוף, והתהפכות הצירופים שבו לרעתו, נצטרף כמו כן צירופים רעים, גם בחלקי קומת היישו”ת שבכלליות, ואשר גם זה הוא העיקר בכל המאורעות הרעות הפוגעות בהאדם, בסיבת החטאים כמוב”פ:

אות יג

בביאורו הקדוש להשלשה תיבות, אנכי, ה’, אלוקיך, המוב”פ. יש לבאר, שבהם חושב השלשה מדריגות הנ”ל. כי שם אלקים, הוא במדת הדין. ושם ה’, הוא מדת הרחמים פשוטים. ואנכי, הוא עצם הדעת במשכן שם ה’, ורחמים הרבים שבו לאין סוף כנ”ל. והם כעין השלשה מדריגות, מעשה, ודיבור, ומחשבה, הנ”ל. כי מדריגות הדיבור, לא נחשב לשם ה’ ומדת הרחמים, רק כנגד תכלית הגשמיות שבעפר הארץ והצומח מאתו, שהיא העומדת לגמרי בשם אלקים, ודינא דמלכותא. אבל כנגד מדריגת הדעת, במשכן הרשימו מהאין סוף יתברך, נחשב ונקרא גם הדיבור בשם אלקים ומדת הדין כנ”ל:

אות יד

לפי הנ”ל יש לבאר אגב אורחא גם בהשתנות לשונותיו הקדושים בענין החזרת המלכות. כי בתחלת סי’ ט’ כתב בזה הלשון: זרקא, דאיזדריקת לאתר דאיתנטילת מתמן, שתחזיר את המלכות לאין סוף. ובתחלת סימן ו’ כתב בדבר החזרת המלכות לשרשה: כי שורש המלכות הוא אש. ובסימן ג’ מבואר מלשונו הקדוש, שיש להעלות ולהשיב את המלכות לשם הויה. וכל זה יתבאר, בהשתלשלות המדריגות הנ”ל, [ואין מוקדם ומאוחר בתורה]. כי בסימן ו’, ובתחלת אות ז’, ידבר אודות ההמתקה הראשונה לשכך חמת המלך ומדת דינו, כאשר יבא וירד באש הטומאה, עד שזה לעומת זה, נהפך שם מדת הדין ושם אלקים, ליתן יניקה וכח לההיפך חס ושלום. ועל זה מוכרח בתחלה, להעלותו ולהעבירו [להיות על כל פנים] באש הדין והגבורה דקדושה הנ”ל. וגם לזה מצורף דבריו בסימן ג’ הנ”ל, להעלות ולהשיב זה השם אלקים להשם הויה, מדת הרחמים והחסד. עד שיתייחדו ויעלו שניהם באמצעות הדעת, שנתהווה על ידי זה לשם ה’ ומדת הרחמים רבים שבאין סוף בעצמו, כאשר מבאר ומפרט בזה בסימן ט’ הנ”ל:

אות טו

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, לשלשה קדושו”ת המלכות. מבאר יותר בהכרח השלשה תיקונים בהתקרבות נפשו”ת המלכות לבחינת משה, הנחשב כנגדם במדריגת האין ואין סוף כנ”ל. ובצירוף ענין התפלה [הנ”ל בדיבור המתחיל בנחיריו זה בחינת תפלתן] המוכרחת לזה התיקון, יש לבאר, שהן הן השלשה תפלות שמחויב האדם בכל יום. תפלה הראשונה, היא באישון לילה ואפילה המוב”פ, שיזדמן בה האבוקה, באש ג) התלמיד חכם והתורה, שבמדת הדין והגבורה ד), בשם אלקים דקדושה, והיא עליה הראשונה אשר תעלה מלכות הירח [כלליות הנפשות] מגלותא וירידתה אשר ירדה תחלה לתכלית ההיפך, כנ”ל באות הקודם. תפלה השניה, היא להעלותה משם למדת החסד והצדקה לתלמיד חכם, כאשר יבקע כשחר ה) אור החמה המאירה מעצמה, בעצם שם ה’, שהוא במדת הרחמים והחסד המוכרח להמלכות כנ”ל. תפלה השלישית, היא להעלותה לעיקר הדעת, [אשר ביחוד השני מדות הנ”ל תתוסף ותהיה גם למדה בפני עצמה], אשר בזה הדעת, רצים ועולים ללא ידע, ולהראות לדעת בשובו משם, כי ה’ הוא האלקים, להפך מדת הדין בעצמו למדת הרחמים, ולהיות נענה ביחוד ה’ אלקים, עד שתתבטל העבודה זרה לגמרי. אבל מאד מאד, מוכרח בזה להיות זהיר ונזהר, שלא יתגבר על ידי זה יותר תוקף הדין כשאין ביכולת להפכו למדת הרחמים, כמבואר מדבריו הקדושים בשם הזוהר הקדוש בסימן ט’ הנ”ל, שגם משה בעצמו, וביום השבת המסוגל לזה, [כאשר נבאר לקמן ], הוכרח לבא בהסתלקות וקבורה, עד שהמשיך לדורות, ביום השבת על כל פנים, את הרעווא דרעווין, שהוא רצון אין סוף שבאחדות ד’ ושמו הנ”ל, ולא כבימי החול, אשר בשעתא דמנחה מתגבר יותר מדת הדין, וכנ”ל מהמוב”פ:

אות טז

בהסתלקות משה הנ”ל, מוסיף אגב אורחא, וכופל את הפירוש, בתיקון השלישי שבתלמיד חכם ויום המיתה:

אות יז

והנה, לכאורה עדיין יש להתפלא קצת, כפי הפלגתו בדבר הענווה, שבזה תלוי ועומד כל התיקון והכפרה של העונות. כי הלא בהצלת האדם מהגאוה ותולדותיה בנתינת הצדקה להתלמיד חכם, נחשב בעצמו לעניו ומשים עצמו כשיריים. ולמה לא יסתפק על ידי זה, בווידוי דברים בינו לבין עצמו. ואם כבר הקדמתי קצת תשובה לזאת הפליאה, בהנ”ל באות א’, שנמצא הכרח להווידוי בפני תלמיד חכם, כדי שיתבייש וישפיל את עצמו לפניו בווידוי דבריו, אשמתי וכו’, אשר בזה יגיע יותר למדת הענוה והשפלות, המוכרחת לכפרת העון. אבל עוד יש להאריך בזה, כי כפי הנראה מכותלי דבריו הקדושים ברוב ועוצם ירידת המלכות, להתהפך מגדולה וגאוה דקדושה, לתכלית ההיפך שבגאוה דסטרא אחרא. שמוכרח כנגד זה, להיות מאד מאד שפל רוח ועניו בענוה דקדושה, עד שיתכפר העון, ויזכה ביישו”ת גשמיות ד’ יסודותיו, להתבטל ולהכלל באין ועונג האין סוף. ומחמת שזה לבד כל התיקון, יש להבין ולהתבונן, שזה לעומת זה, גם כל העון והקלקול מהדברים בטלים, והתאוות רעות, והעצבות, שבשאר הג’ יסודות, הוא מה שמתקלקלים ומתעכבים על ידם, מהזיכוך והענוה, להכלל באין הנ”ל. ולא כן בהתפשטות וביטול “הדומם והצומח” שנמצא בהם, אשר כמו כן יזכה האדם מיד, לענוה והתחשבות בעיני עצמו “כעפר ואפר”. ואחר כך בהתפשטות וביטול יסוד “החי והמדבר”, יזכה בזה האדם, לענוה והתחשבות בעיני עצמו “כתולעת ולא איש”. ועדיין אינם נחשבים אלה התיקונים רק להקדמות והכנות לתיקון הג’, בווידוי, ובושה, וביטול, וכלליות במשה וענוותו המוב”פ, נחנו מה. עד שגם בשובו מזה הכלליות, ויזכה מהשלשה תיקונים הנ”ל, לחכמה ודעת, ולמדת הגבורה [כנ”ל באות י”ד], ולעשירות, ממדת הצדקה והחסד כמוב”פ, לא יתהלל ויתגאה בהם חס ושלום. כי בזה לבד יתהלל ויתגאה בגאוה דקדושה, אשר זכה באלה השלשה כלים, לאחדות הגאוה והענוה שבשם הוי”ה שבאין סוף, בקבלתו משם את הרשימו, שהוא אור השכינה השורה ונשאר בו על ידי זה:

אות יח

בהעלתו הנ”ל מדבריו הקדושים, מבאר אגב אורחא גם בסוף ענין הכתוב הנ”ל, יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי:

אות יט

בכפולת ראייתו מב’ הכתובים, שגם כל מאורעות הדין הם לטובה. כתוב א’, את אשר יאהב וכו’. וכתוב השני, רק אתכם ידעתי וכו’. אם כי כן דרכו בהרבה מקומות לכפול את ראיותיו. אבל יש ללמוד סתום מהמפורש, שנמצא כוונה מיוחדת בכל כתוב וראיה שמוסיף בדבריו, וכל היכא דאיכא לפרש פרשינן. כי הכתוב הראשון את אשר יאהב ה’ יוכיח, סובב על היסורין של אהבה לבד, כנודע . ועל זה הוסיף את הראיה מהכתוב השני, שגם היסורים מפקידת העוונות, לנסר ולייסר לעצמות ויישו”ת האדם בניסורים ויסורים שונים, הוא גם כן באהבתו יתברך את עמו ישראל יותר מכל משפחות האדמה, ועוסק לפשט ולזכך אותם מטומאת גשמיותם ויישותם, עד שסוף כל סוף, יזכו כולם למה שיזכו:

יט*) בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, להלבשת מדת השם אלקים בתמונות חלקי הנבראים. וכאשר מאלינו נדע ונבין, שהעיקר הוא פני תמונת המובחר שבכל הנבראים, שהוא מורינו ורבינו משה כנ”ל. מבאר יותר בהכרח ראיית פני מוריך, שכתב בסימן ח’. [וגם בדבר היניקה הנ”ל, המגיע משם לתכלית ההיפך, מבאר יותר בלשון הכתובים באזהרה הנ”ל, לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, לא תעשה וכו’ כל תמונה]. כי לא קם עוד בישראל תכלית הזיכוך, כבתמונת פני משה. עד שזכו על ידו גם כל נפשו”ת ישראל, לדברי ה’ פנים בפנים, אנכי ולא יהיה לך כנ”ל:

אות כ

והנה, בדבריו הנ”ל שבסימן ב’, שבשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים, כי יונקים מבחינת מלכות הנקרא אלקים, כמו שכתוב אלקים מלכי וכו’. מבאר ומיישב בזה פליאה נשגבה, כפי שנודע שהשם אלקים, הוא מהז’ שמות שאינם נמחקים, והוא השם הראשון בתורה שנקרא בו הבורא יתברך, בראשית וכו’. ועתה, למה לא קראה התורה את העבודות זרות בשם אלילים, שהוא מלשון אל ואפס, רק במקראות מיוחדות, וברובם ככולם סבבה עליהם את השם אלהים, עד שהוכרחה לצרף לזה מלת אחרים, [ולפעמים לא נצטרף לזה גם מלת אחרים, כמו בהכתוב, זובח לאלהים יחרם]. אבל כמה אמת ונכון לימודי הנסתר והפנימיות שבתורה, אשר זכינו מימי רבי שמעון בר יוחאי ז”ל והלאה, אשר בהם סללו האר”י ז”ל, והבעל שם טוב ז”ל, ורבינו ז”ל, וכל המקובלים וההולכים בדרכיהם. ובהם לבד, נתיישבים ונתפרשים כל הפליאות שבתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה. כמו בדבר השם אלקים הנ”ל, שמה שקראה התורה להעבודה זרה בזה השם, הוא בסיבת היניקה המגיע להטומאה מהשם אלקים דקדושה בעצמו, [ולולא זאת, לא היה יכולת כלל להתהוות הטעותים והמבוכות של העובדי עבודה זרה והכופרים, להסתיר ולהעלים את הבורא והמנהיג לכל נברא ונוצר]:

אות כא

והנה, לכאורה גם בכל זה, עדיין יש להתפלא ולתמוה. כי למה באמת ישתלשל אפילו שערה דשערה יניקה, משם הקודש הזה, לתכלית ההיפך כזה. אבל אם עוד תבא ותעמיק בהבאתו לזה את המבואר מדברי חז”ל על אודות השני שמות, הויה אלקים [אשר הבורא יתברך, קרא את עצמו בהם]. ושם הויה הוא [מדת הרחמים], שם העצם להוויותו, [כי מצד עצמו, נשגב ומרומם הוא, ממדת הדין ושם אלקים, בתכלית ההתרוממות ו)]. ואשר בתכלית ההיפוך, מכנה את עצמו בשם אלקים, שבמדת הדין, אין זה רק בהכרח כביכול, כאשר נבאר באות שאחרי זה. וממילא נמצא יכולת שישתלשל מזה השם יניקה לתכלית ההיפך כנ”ל:

אות כב

וסיבת ההכרח מבאר בהעלאתו מדבריו הנ”ל שבסימן ט’, על אודות היישו”ת כלליות הבריאה, שהיא באמת תכלית ההיפך מהאין ואין סוף יתברך שבקודם הבריאה. כי כפי האין המוחלט, לא היה מציאות כלל לשום נברא, שיהיה לו כלל עם מי להטיב. ועל אשר נמצא ברצונו הפשוט, להתענג כביכול בהשפעת העונג והטוב לזולתו [ולהיות נקרא על ידי זה בשם טוב ומטיב המוב”פ]. הוכרח כביכול להמציא את הישו”ת שהוא הוא מציאות זולתו, ותכלית ההיפך ממציאותו באין. וממילא מובן, שלמציאות תכלית ההיפך כזה [כלליות הבריאה והיישות], עלה בראשית מחשבתו, לברוא את העולם במדת הדין, והתלבשותו בשם אלקים לבד, שאין שייך כלל לעצמו יתברך. רק מחמת שבכל זאת, ראה שאין העולם מתקיים. כי הלא גם מזה השם והמדה, כל יניקת אלהים אחרים, ואש הטומאה, [וגם כנגד זה האש דקדושה אשר תאכלם ותחריבם]. עמד ושיתף בזה מדת הרחמים כנודע, ועיין בפנים בסימן ו’, ובביאורי לעיל בדיבור המתחיל מנסרי וכו’:

אות כג

כפי שיצא מפי רבינו ז”ל על כל אלו הדברים, שהם סוד כוונות תפילין. יבין וישכיל הקורא מאליו, לבאר לפי זה בד’ פרשיות התפילין, העומדים בד’ אותיות הויה הנ”ל, והמלאים בשי”ן [גרבי] משחת הדעת הנ”ל. ויען אשר זאת השין, בשלש מאות גרבי הדעת שבה, תעמוד בשני צדי התפילין שבראש, ויהיה לשש מאות, אשר בכל מאה [מאלה השני פעמים תלת מאה], נמצא אור האלף כמוב”פ. יבואר לך יותר במספר אותיות התורה שבמספר נפשו”ת ישראל הנ”ל [שש מאות אלף], בצאתם ממיצר הגלות. וגם לפי זה מבאר יותר בדבריו הקדושים על אודות [העינא חד, ואחדות] האלף הנ”ל, שהיא המאירה בשבת [שעתא דמנחה] שהוא יום השביעי, לששת הימים [והמדות] הנ”ל:

אות כד

במספר שש מאות הנ”ל, עוד נראה מבואר לפי הנ”ל, שכהכרח התחלקותם ושינוייהם זה מזה, כנ”ל בדיבור המתחיל האחדות וכו’, תלת מאה. כן נמצא הכרח, גם בשלומיהם ואחדותם זה לזה. ומציאות האחדות והשלום שבמקום התחלקותם ושינוייהם, הוא כמציאות הענוה במקום הגדולה והגאוה [המוב”פ בסימן ט’]. כי ההתחלקות, הוא בסיבת הגדלות והיישו”ת דקדושה. ולהיפך אחדותם ושלומם, הוא בסיבת הביטול לאין והענוה דקדושה, ודי לחכימא כי קצרתי:

אות כה

והנה, באחדות הענוה והגאוה הנ”ל, עוד לאלוק מילין, כי לולא דמיסתפינא הייתי מבאר בענוות הארץ [והעפר] הנ”ל והמוב”פ, שהיא הכוללת מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. כי היא אשר תבא בתיקון הראשון [להעצבות והתאוות] לבטל ליסוד הדומם והצומח, עד אשר יהיה כעפר ואפר כנ”ל מהמוב”פ. והיא כאשר תבא בתיקון השני ליסוד האחרון, תתגלה ותקרא לגמרי בשם ענוה המיוחד לה. ומשם תתעלה בתיקון השלישי, נחנו מה, שזכה משה בחייו [ואשר גם בזה נחשב בעיניו כעפר, כמבואר מזה במקום אחר]. ועל כל אלה השלשה קדושות, נתרומם ונתעלה אחר כך בהשלמת ביטולו והסתלקותו וקבורתו בעפר [גיא] הענוה [המוב”פ בסימן ט’], אשר לא ידע איש, [ואיה מקום כבודה]. ובזה לבד יצא להלחם כנגד הפוערים את פיהם באמונות כוזביות וכפירות. ולהוציא מלכות דוד מארץ מואב ז) [עיין מזה בפרפראות לחכמה]. עד שיצמח מאתו זרעו הנבחר שאנו מחכים אליו, אשר יזכה לתכלית השלמת הענוה הזאת, גם בחייו. והיא כעין ענוות “מי” [המבואר במקום אחר], אשר גדלה ועצמה גם מענוות “מה”. כי כל פירוש ענוות מה, היא שאין האדם מרגיש שום שבח, ואפילו אם נשמע לאזניו מעצמו ומאחרים סיפור שבחיו, אין ביכולתו להרגיש את שבחיו מעוצם ביטול הרגשותיו [נחנו מה] כמבואר בפנים. אבל ענוות העפר, הוא שלא די שאין מי שיכבדו ויספר בשבחיו, עוד מבזים [ודשים עליו] ודוברים עליו כזבים, והוא בתכלית ההיפך עוסק לפדותם ולהשפיע להם ההשפעות, עד שבזה הביטול והענוה, יסלח ויכפר גם על עון הכפירות אשר גברו בעקבותיו:

אות כו

ויש לבאר עוד, שכל זמן שלא נשלם זאת המדריגה, נמצא עיכוב גם לענוות מה וליכלתו בסיפור שבחיו הנ”ל. כי גם אם נבדל ונשגב ענוות משה מכל האדם אשר על פני האדמה, כי הם בהעדר [או אפילו במיעוט] ביטולם מהרגשותיהם, מוכרחים על כל פנים להזהר שלא להלל ולפאר את עצמו [יהללך זר וכו’]. ולא כן האיש משה כי הוא בהבדלו ורוממותו על כולם יש ביכלתו לפאר את עצמו ולהודיע כי האיש משה עניו וכו’. אבל מחמת שבכל זאת ענו חסר כתיב ח), לא היה עדיין ביכולתו לכפר ולבטל לגמרי חמת המלך המוב”פ בסימן ז’, [וביום פקדי וכו’]. ולא נתבטל בתכלית הביטול אשר לא ידע וכו’, עד אחר הסתלקותו, ולהביאם על כל פנים על ידי זה לארץ הענוה. וגם מעוצם הקלקולים, מוכרחים להסתלק כל התלמידי חכמים בבחינת משה, הנמצאים מדור לדור, עד גמר התיקון בצמח דוד הנ”ל:

אות כז

והנה, פירוש הכתוב ואם אין מחיני נא הנ”ל בפנים, מבואר מדברי חז”ל (במסכת ברכות דף ל”ב. ובמסכת ראש השנה דף ט”ז: ובמסכת סוטה דף י”ד.), שהיתה בקשתו, להמחות מספר החיים ולמות. ואיני זוכה להבין בפירוש רש”י , שהיתה בקשתו למחות את שמו שלא יזכר בספר תורה פן יאמרו שלא היה כדאי לבקש עליהם. כי לפי זה יש להתפלא בתשובת השם יתברך שהשיב לו, מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. כי הלא להחוטאים טוב יותר שלא יזכר שמם בהתורה, אשר בה יוודע לדורות עוצם בשתם וחרפתם [עלובה כלה שזינתה וכו’]. ואם יש לכוין דברי רבינו ז”ל לשני הפירושים, [כי אלו ואלו וכו’], אבל לפירוש הראשון שבדברי חז”ל, יש לבאר עוד כוונתו בכפלים, כפי העלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, שבמותו וביטולו הרבה יותר במדת הענוה [והעדר הגאוה], יש ביכלתו כמו כן לתקן ולכפר הרבה יותר:

אות כח

והעיקר להתעורר מכל זה לעובדא ולמעשה, ולהבין מרחוק בתעצומות נשגבות עסק התורה והתפלה וכל ברכה וברכה, אשר יתדבק בהם האדם באחדות ואור האלף הנ”ל, הנמצא בהויית האין סוף יתברך. וגם בשובו משם, ישמור את הרשימו, בשם א’לקינו מ’לך ה’עולם כנ”ל, ובזה לבד נתחלק האור למ’א’ה’, שיהיה ביכולת לקבלו:

אות כט

על אודות המבואר בדבריו הקדושים בסוף סימן ח’, שעל ידי זה שמתוודה האדם ווידוי דברים לפני התלמיד חכם, מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו, צריך לעיין, כי אם בהכרח הווידוי לפני התלמיד חכם כבר ביאר בסימנים הקודמים, והכרח שינויי הדרכים מבאר באלה הדברים בעצמם. [כי כל שינוייהם זה מזה, הוא משינויי הנשמות זה מזה]. אבל לכאורה אינו מבאר כלל, בהכרח ההקדם לתיקון הווידוי, [אשר נראה מלשונו הקדוש, שעל ידי זה וכו’ התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר]. ואולם, אם נשים את לבינו לפירוש הדרך, אשר מבואר מכותלי דבריו הקדושים, שכל זה הדרך, הוא לעליית האדם בדעתו לעונג האין סוף יתברך. וגם נצרף לכל זה מצירופי וביאורי דבריו הקדושים הנ”ל. תבין מרחוק, שמלבד השתנות דרך כל אחד לפי שורש נשמתו מתחלת הבריאה, עוד נצטרף ירידת והתרחקות דעת האדם מזה הדרך, כפי התהפכות הצירופים, ברוב הקלקולים שבחטאיו ועוונותיו, אשר על ידם נבוך ונתעה ונתרחק לגמרי מהדרך המוכרח אליו, [והוא הוא ירידת המלכות כנ”ל]. ובזאת, מה נפלא ונכון ההכרח להקדים את הווידוי והסיפור לפני התלמיד חכם את החטאים אשר עבר עליהם. אשר על ידי זה לבד מגלה לו כפי שורש נשמתו, את דרך התיקונים אשר יתקן ויתעלה בו מתכלית הירידה לתכלית העליה, לדעת האין סוף יתברך כנ”ל:

אות ל

גם מעוצם דקות ורוחניות ועומק העלאות דברי רבינו ז”ל הנ”ל, אמרתי לכפול את הדברים בהצעה אחרת. כי כפי הנ”ל מדבריו הקדושים בהתחלקות המלכות [ואצילות כלליות הנשמות שבה, מהאין סוף יתברך] להיות בשינויים הנ”ל, [שכל נ’ש’מ’ה’ מ’ש’ונ’ה’ מחברתה]. נראה מבואר כנ”ל, שגם זה נחשב למיעוט ודלות במדת המלכות והנשמות הנ”ל. אבל בתחלת הבריאה, שהיתה כל זה מצד הבורא יתברך, אין זה רק לתיקון היכולת לקבל האור, בהתהוות והתעבות הכלים, שבהתחלקות האור והשינויים כנ”ל. ולא כן אחר הבריאה, כאשר מזה המיעוט ואלה השינויים נמשך ונשתלשל במלכות הנשמות [כלליות האדם בבחירתו], להתמעט ולהשתנות ולהתהפך לגמרי בצירופים האחרים המוב”פ, כי אז מוכרח להתוודות לפני משה, אשר בכחו יהפך [היפך מהתהפכות הנ”ל] מצירופים הרעים, לצירופים הטובים, בדברי הווידוי כמוב”פ. עד שגם המיעוט וירידת המלכות, בהתגברות השינויים שמצד האדם [המתוודה, ושומע מעתה לדבריו], נהפך לתיקון, בריבוי התהוות הכלים [לקבלת אור העליון יתברך בכפלי כפלים] ונצטרף לתיקון המיעוט ושינויי נשמות המלכות שמצד העליון יתברך בתחלת הבריאה כנ”ל:

אות לא

מהמבואר מסיפור מורנ”ת ז”ל [בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות ] בדרכי התיקונים הנ”ל [שגילה רבינו ז”ל לכל אחד, כפי שורש נשמתו] שנמצא מזה שינויים בזמן. נראה מבואר, שזה ענין השינויים הנ”ל שנמצא גם בפרטיות בכל יום, ערב ובוקר וצהרים. אשר לכל זמן, נמצא שינוי בסדר התפלה אשר לו, וכל זה, הוא מהכרח השינויים אשר למדת המלכות כנ”ל:

אות לב

ובדבר שינויי הנפשו”ת אשר יספר שם, שנמצא מזה בפרטיות וכלליות. יש להוסיף תבונה דבר מתוך דבר, כפי היוצא לנו בקצרה מהנ”ל, שהמלכות [שהיא היש] נקרא בשם שינוי כלליות, מרוב שינוייה והיפוכה מהאין סוף [שהוא באין ותכלית ההיפך מהיש]. וגם היא, תתחלק לשני המדות, דין ורחמים, המשונים ומהופכים זה מזה. ונראה מבואר, שעל זה נתנו לנו בדרך כלל, שני הדרכים, תורה, ותפלה, [כנ”ל בדבור המתחיל התפלה וכו’]. ובאנשים בערכינו, כל הממעטים בדרך התפלה, גם אם הם מרבים בלימוד התורה, נאמר על רובם ככולם, הכתוב המוב”פ, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה וכו’, כי [לא זכה וכו’]. ובצירופם לבד אשר יצטרפו זה לזה, נמתק הגבורה והדין הנתעורר בכל יום ויום, ובזה לבד, יש ביכולת לעלות מתכלית הירידה לתכלית העליה כנ”ל:

אות לג

והעיקר, לחדש ולהרבות בתפלת את צמח דוד מהרה וכו’, שהוא מ’ש’ה’ בעצמו, ועוד ביתרון כנ”ל. אשר על ידו לבד, נזכה כולנו להתיקונים הנ”ל. תיקון הראשון [מעילא לתתא], ש’שים ה’מה מ’לכות המוב”פ. תיקון השני, בהכתוב [ה’נה מ’טתו ש’לשלמה] ששים גבורים המוב”פ. תיקון השלישי, כה תברכו את בני יש’ראל אמ’ור לה’ם, ששים אותיות בברכת כהנים המוב”פ:

בחצוצרות-סימן ה’

אות א

והם מחיין את כל הקומות וכו’, והשמחה של הקדוש ברוך הוא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו וכו’, בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות. הנראה לעניות דעתי מכותלי דבריו, שכדרכו בקודש מביא בזה שני ראיות קשורים יחד, ונראים מרהיטת הלשון כראיה אחת. היינו, כי מזה לבד שה’ יתברך אחדות פשוט עם המצוות, והשמחה שלו בעולם שנה נפש מלובשת בהמצוות, מזה לבד מובן ומבואר, שעל ידי המצוות נכללים בו יתברך, מחמת אחדותו עמהם. ועל ידי שנכנסים בשמחת המצוות, נכנסים גם בשמחתו במעשיו שמלובשת בהם. ועוד מצורף ומקושר לזה ראיה אחת היוצאת מדבריו הקדושים, שכל הג’ קומות של מעשיו יתברך, עולם שנה נפש, דבוקים בחיותם לקומת מעשה המצוות. כי כל מעשיהו בששת ימי המעשה, הוא באמונת מעשה המצוות כמוב”פ. נמצא לפי זה מבואר יותר, שעל ידי שנכנסים בהשמחה שבמעשה המצוות, נכנסים בהשמחה שבמעשה עולם שנה נפש הדבוקים בהם, שזה זה שמחתו של השם יתברך כביכול. ושני הראיות האלה מצורפים יחד, כי הלא מחמת זה בעצמו כל הג’ קומות מקבלין חיות ממעשה המצוות, מחמת שהם אחדותו של העושה אותם יתברך. ובזאת הם מקושרין ומשולבים, ומה שחסר זה גילה זה. כי מראיה אחת לבד לא היה מבואר כל כך שיכולים לידע על איזה חלק מהקומה נגזר הדין:

והנה באמת, בדברים נעלמים דלית מחשבא תפיסא בהם כאלה, בוודאי אי אפשר להעמיק הרעיון בהם, כי מאד מאד עמוק ורוחני הסברא הזאת היוצאת מכלל דבריו הקדושים בענין זה, ששמחת העושה במעשיו את המצוות, אחודה ודבוקה בשמחת העושה יתברך במעשיו עולם שנה נפש. הן על ידי האחדות והדביקות שנתדבק העושה בעצמו בהעושה יתברך, כנ”ל בראיה א’. והן על ידי הדביקות והתקשרות של המעשים זה בזה, כנ”ל בראיה ב’. להיות שניהם דבוקים ומקושרים בהעושה יתברך ובהעושה מעשה המצוות הנכלל ונתקשר בו, בשני קשרים זה על גבי זה. הקשר הראשון, ממעשה המצוות שהם אחדותו יתברך. והקשר השני, מהשמחה בהם, שעל ידי זה נתאחד בו כל כך, עד שהוא מרגיש בנפשו שמחתו של השם יתברך בעולם שנה נפש. גם ממילא מובן, שהענין של השמחה בהמצוות, הוא מזה בעצמו שהם אחדותו יתברך:

ולפי זה יש לפרש ברהיטת לשונו הקדוש, שמי שאינו זוכה לזה שיהיה רצונו ושמחתו רק בעצם המצוה ואחדותו יתברך. אף על פי שיש להכניס גם רצונו בעולם הבא, תחת הסוג הזה. מאחר שגם כל העולם הבא, הוא ההשגה וההתאחדות בו יתברך. אבל מחמת שאין זה רק ראיה וחזיון מרחוק בתכלית הריחוק כזה, והוא אספקלריא שאינה מאירה כלל כמוב”פ, נחשב על ידי זה גם רצונו ושמחתו לרצון בעולם הבא ושכר אחר, לא באחדותו יתברך. מאחר שבאמת עדיין אינו רוצה ושמח כלל בעצם המצוה שהוא אחדותו יתברך. ואיידי דבעי למיתני בלשון כזה, שאינו רוצה בהמצוה [שבזאת נחשב שהוא רוצה בעולם הבא אחר כנ”ל]. מהפך ותני בבחינת משה, שהוא אינו רוצה בעולם הבא כזה. ומה שבאמת יהיה גם העולם הבא ההתאחדות בו יתברך, הלא זה רצונו ושמחתו שבהמצוה, וחוץ מזה, ימאס ויגעל כל מין שכר. וכן מובן מדבריו שלקמן בפירושו על רבה בר בר חנה, שחוזר ומביא שם ענין הכתוב שמביא כאן, ישמח ישראל [בהמצוות, להיות נכנס על ידי זה] בעושיו [ששמח במעשיו]. ומשם מבואר, שכוונתו בפירוש הכתוב הזה גם לפי פשוטו, ישמח ישראל בעושיו, שאנחנו משמחין למטה בהקב”ה וכו’, ואין רצונינו בשום שכר [שחוץ מזה]. [ומה שהביאוני לדבר כלל בדבר פשוט כזה, הוא מסיבות החותרים לסתור וכו’]:

(וזהו) ביומו תתן שכרו. תיבת “וזהו”, הסביב מוהרנ”ת זצ”ל בשני חצאי עיגול. כי לא נזכר כלל תיבה הזאת בכתיבת יד רבינו ז”ל, והסמיך הכתוב הזה לשכר ש’ב’ת’ הנ”ל:

קלא נפיק ואערא בעבי וכו’ מוחין. נראה מבואר, שזה מחמת שמקבל על ידי הקול הארת המוחין, ובזה לבד איתעביד לרעמים, דאשתמע קלא וכו’:

אשרי העם יודעי תרועה. נסמך לזה הכתוב, בשמך יגילון וכו’. שהוא גילת ושמחת ישראל בעושיו, שנתהווה על ידי זה כנ”ל בפנים:

תקיעת שופר מאיש ירא. מהכרח היראה לפעולות הרעמים כנ”ל בפנים, גם מאלה הדברים, ומהבאתו הנ”ל להמאמר חז”ל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, בלשון סתם על כל הדיבורים והקולות, ולאו דווקא בתפילה. יש לבאר, שזה אשר לא הציב תחלה יד השגתו בענין הרעמים רק בקול התפלה, כי גבהה דעתו ודרכו נסתרה, בהלבשת התפלה שנצמח מכל זה [ועיין לקמן בדיבור המתחיל יכולים וכו’]:

אם אין חכמה אין יראה. בהעלאתו מצירופי דבריו הקדושים, כי תמן בהיראה, תליא שמיעת הלב. יש לבאר [כמובא במקום אחר], שזה מחמת שמקום היראה הוא בלב. ותוצאות הקול מהיראה, היא תוצאות הקול מהלב. ושמחמת זה, גם כל חזרתו לשם לפשט את העקמימיות, גורם ביתר שאת, שמירה והצלה, מיראות חיצוניות, והתהוות הרעמים העולים משם בפעם השני:

שפגמת בטיפי מוחך וכו’, ישיגו אורחות חיים. סובב להנ”ל מהזוהר הקדוש בצירוף מחמצת תמן מת, [כי הוא זה לעומת זה כנגד המצה והמריבה עם הסטרין אוחרנין], ולקריאת המוחין בשם באר מים חיים הנ”ל בפנים:

עיקר ההתגלות. עיין לקמן אות ז’:

עיקר ההתגברות. עיין לקמן אות ח’:

הגבורות בחינת רעמים, צריך לשתף עמהם אהבה, כדי שיפגעו בכבוד, בבחינת חכמה, שיתעביד מהם רעמים. כפי הנראה, שהוא מדבר מהגבורות טרם פגיעתם בהחכמה, שיתעביד מהם רעמים. יש להתפלא, בקוראו אותם גם אז בשם רעמים. גם יותר נרגש הפליאה הזאת, למעמיק תחילה באזהרתו הנ”ל, לשמור את היראה שמשם תוצאות הקול [כי בקלקולה, נתקלקל גם הקול היוצא מאתה]. אשר מזה מבואר כמו כן לאזהרתו השניה הזאת [שמוסיף והולך להודיע, שצריך לשתפה גם באהבה], שכוונתו גם כן על היראה והגבורות, שמשם תוצאות הקול [כי גם בתיקון השיתוף הזה, נתתקן ממילא גם הקול היוצא מאתה]. וכפי אלה הדברים, בוודאי אין שייך לקרוא אותם בשם רעמים.

ואולם בסיבת הפליאה הזאת, יש לבאר לפי עניות דעתי בכוונתו הקדושה, שתיקון היראה והגבורות, הוא בכח ובפועל. ואם בפועל ממש שיתעביד מהם רעמים דאשתמע קלא, אין ביכולת רק אחר פגיעתם בהמוחין. אבל גם מיד כששומר האדם את עצמו מיראות חיצוניות, נתתקן מיד היראה והגבורות, להיות על כל פנים בבחינת רעמים בכח, גם קודם התעלות הארתם בקנה הקול לפגוע בהמוחין:

יראת ה’ וכו’, עיקר החשיבות. יש לבאר, שבזה סובב גם להמבואר מדבריו הקדושים בסימן ד’, שהיראה נקראת בשם דהבא, ובסימן ה’ מבואר, שלא כן מדת האהבה שבסטרא דימינא, אשר בה מוחא חיוורא ככספא:

חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות. עיין לקמן באות ט’:

תבל אותיות תיו לב. מבאר בזה גם סוף הכתוב הנ”ל, קול רעמך וכו’, האירו ברקיו תבל:

יכולים וכו’. נראה מבואר מאלה הדברים, שאם לכאורה לא בא לייעץ בפעולות הרעמים, רק כדי לזכות לשמחה, אשר על ידה יודע אם הוא לאחר גזר דין, עד שצריך להלביש את התפלה. אבל אגב אורחא מייעץ גם כן בהפלאת דרכו, גם למציאות היכולת להלבשת התפלה, כדי להמתיק הדין [ופירוש הדבר עיין לקמן באות י”ח]. ושלפי זה יש לבאר בכפלים בעומק כוונתו הקדושה בפירושו להמאמר חז”ל, ירד גבריאל, שאגב אורחא נצמח ויוצא מהצלת הגבורה מהפסולת [שמזה הפסולת לבד, כל התגברות הדינים] ושיתופה בימין האהבה, כל המתקת [מחנה גבריאל] העומדים לשמאל [הנ”ל בפנים], שלא יוסיפו לקטרג עוד. [וכבר מובא מזה בפרפראות לחכמה]:

כשיבינו כי נגזר הדין. מבאר בזה גם סוף הכתוב, כי בא לשפוט וכו’:

[ביאורים בתורה ה’ שלא ע”פ סדר באות אחרי אות]

על ידי שמחת הלב, יכולין להתפלל, ולהלביש את תפלתו במאמר, כשיבינו כי נגזר הדין. יתפלא מאד כל מעיין, מה שפתח בידיעת הזמן של הגזר דין, שעל ידי זה ממילא יודעים, אם להלביש התפלה אם לא. ומסיים בהיכולת בהתפלה והלבשה הזאת, כשיבינו וכו’. גם לכאורה לא ביאר שום מציאות כלל להיכולת הזה, שיתהוה משמחת הלב. וכדי לרמז קצת בזה הנני להקדים עוד כמה פליאות בדבריו הקדושים האלה.

הפליאה הראשונה. יתפלא המעיין ולא יתבונן ברעם גבורות הקולות, שלענין מה מוכרח דווקא שיפגעו בעבי מטרת המוחין, ועל ידי זה דייקא יהיו נשמעין, ולמה לא יהיו נשמעים גם בלא זה. כי אף על פי שגוף הענין רימז במאמר הזוהר הקדוש, כד קלא נפיק וכו’, אבל גם בהזוהר הקדוש גופא יתפלא המעיין ולא יבין כלל טעם הדבר:

הפליאה השניה. הוא במה שכתב שזה שאמרו חז”ל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, כי מי שיש בו יראה קולו נעשה רעמים וכו’. שלכאורה בהשקפה הראשונה יש גם להסתפק קצת בפירוש דבריו האלה, אם הם סובבים כהוספה על ענין הקול בכח הנ”ל בפנים, וכאן כוונתו על שניהם ביחד, ובאחד מהם לא סגי [כי שניהם בבחינת הגבורה כמוב”פ, ואטו תנא כרוכלא ליחשוב וליזל]. ואף שדחוק לפרש כן, אבל יש קצת הכרח לזה, כאשר תבין מדברינו שלקמן בסמוך עיין שם. ועוד יש לפרש איפכא, שכוונתו כפי פשוטו של המאמר חז”ל, שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, [כקול השופר, המובא בפנים], ולאו דווקא בכח ובתפלה, רק מחמת שזה וזה, הכח והיראה, שניהם בבחינת הגבורה. ולפי זה נתפרש גם כן רהיטת לשונו הקדוש, בחוברו זאת לדבריו הקודמים בלשון וזה וכו’. אך [גם לפירוש הראשון ומכל שכן וכל שכן לפי הפירוש הזה] יש להתפלא קצת שבתחלת הענין, אשר כדרכו בכל מקום הציב לו יד השגתו תחלה בדרך כלל, להודיענו מהות הרעמים שהוא הקול שאדם מוציא, שאינו חושב ומסיים בזה רק השני דברים, בכח בתפלתו, והיראה לא הזכיר כלל. ואם תאמר שהיינו כח היינו יראה [כמבואר כן באמת מדבריו, כי הלא גם מחמת זה, הוא קורא את היראים בשם גבורי כח]. אבל הלא לקמן בתחלת אות ה’ קחזינן שטרח וכפל וכתב כל אחד בפני עצמו. שצריך לשתף הגבורות בחסדים, וכן צריך לשתף האהבה עם היראה עכ”ל. שמזה נראה מבואר שהם גם כן מחולקים בעניניהם עד שכדאי אצלו להאריך עבור זה ולא לכללם ביחד. וכאן בתחלת הודעתו מזה נחסר מן הספר עיקר כזה שכל דבריו שמכאן עד סוף המאמר אינם סובבים רק על זה, כמבואר אחר כך להמעיין באות ד’ ובאות ה’ ובפירוש הרבה בר בר חנה ובפירוש הכתובים בחצוצרות וכו’. שמכולם מבואר שיראת ד’ היא האוצרא דדהבא המוב”פ לפעול פעולת הרעמים. ולא זו אף זו שצריך גם כן שתהיה מזוככת מכל מיני סוספיתא, כי אם לאו ישאר גם כן הקול בנעיצת המוחין כמוב”פ:

הפליאה השלישית. הוא בפירוש המאמר חז”ל ירד גבריאל וכו’ המוב”פ. שלכאורה כפל שם דבריו להיות נראים כשפת יתר. כי מאחר שמפרש בכוונת המאמר חז”ל, שמהשתלשלות הגבורות היינו יראה חיצוניות נעץ קנה בים החכמה. קנה דא קול היוצא מהקנה עכ”ל. כבר פירש בזה המאמר לענינינו, ומה זאת שעוד כפל וכתב אחר כך היינו על ידי השתלשלות הגבורות שהיא בחינת סוספיתא דדהבא, נשאר הקול נעוץ באטימת השכל וכו’. ובפרט שלכאורה להיפך מסיים בכפולתו הזאת בדבר שאינו מכוון כלל כפי דבריו הקודמים. כי הלא לכאורה מבואר מדבריו הקודמים שמלבד שמירת המוח עוד צריך לשמור גם את היראה מפסולת החיצוניות. כי אם לאו נשאר הקול היוצא משם נעוץ בהמוח, אפילו אם הוא נקי וזך. ומה זאת שמסיים כאן לענין פסולת היראה, אטימת השכל:

הפליאה הרביעית. הוא בענין הכתוב גער חית קנה וכו’, שיסבב בזה על מה שכתב מקודם בענין קנה הקול, וכאן מסיים בענין קנה החכמה. ועוד מרכיב כאן גם כן וכתב בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל וכו’ ותדע שנעץ קנה היינו חכמות חיצוניות נעוצים בים חכמתך וכו’. שמכל דבריו כאן נראה מבואר שהוא הזכיר בהם להמעיין אגב אורחא במה שכתב מקודם בהפירוש של המאמר חז”ל הזה. ולכאורה לא פירש כלל מקודם כהפירוש הזה. שנראה מכותלי דבריו האלה שבחינת ירד גבריאל וכו’ נעץ קנה החכמות חיצוניות בים החכמה. [גם יתפלא קצת המעיין בגוף הענין שמפרש וקורא את החכמה בשם ים, ובזה הענין בעצמו יכנה אותה גם בשם קנה, הן בקדושה הן להיפך, עיין היטב בפנים]:

הפליאה החמישית. הוא אחר כך באות ה’, במה שכתב שם וזה לשונו הגבורות בחינת רעמים צריך לשתף עמהם אהבה, כדי שיפגעו בכבוד בבחינת חכמה, שיתעביד מהם רעמים עיין שם. שלכאורה גם בזה יתפלא המעיין, כי איך שייך כאן לקרוא בשם רעמים לגבורות הקולות על שם העתיד שמתהווים לרעמים אחר פגיעתם. מאחר שכל דבריו בזה אינם רק להודיע עצת השיתוף כדי שיפגעו וכו’ שיתעביד מהם רעמים. ובפרט שכפי המבואר מאזהרתו הראשונה הנ”ל לשמור את היראה שמשם תוצאות הקול, כי בקלקולה נתקלקל גם הקול היוצא מאתה. ממילא מובן שכמו כן באזהרה השניה הזאת שמוסיף והולך להודיע שעוד צריך לשתפה גם באהבה, כוונתו גם כן על היראה והגבורות שמשם תוצאות הקול, [כי גם בתיקון השיתוף הזה, מתתקן ממילא גם הקול היוצא משם], ואותם בוודאי אין שייך לכאורה לקרוא אותם בשם רעמים:

ומחמת כל זה, לולא דמסתפינא הייתי אומר שעל פי מסילתינו בלימודיו הקדושים, הנראית מרחוק לכל באי שעריו הקדושים, שכן תעלומות דרכיו הקדושים להורות את בני ישראל בהוראת הדברים מזה לזה, [ועל פי הכללים הנ”ל בהקדמה], מובן ונראה גם כאן, שכל הפליאות האלה, נתבארות ונתפרשו”ת קצת, זו מזו. כי מלשונו הקדוש הנ”ל, לקרוא על שם העתיד בשם רעמים, גם את הגבורות שמוכרח לשתפם באהבה וכו’. יש לבאר מזה, כי כוונתו הקדושה, שתיקון היראה והגבורות, הוא בשני אופנים. כי מיד כששומר האדם את עצמו מיראות חיצוניות, נתתקן מיד היראה והגבורות להיות בבחינת רעמים בכח, גם קודם התעלות הארתם, בקנה הקול לפגוע בהמוחין. ואחר כך כשפוגע קנה הקול בהמוחין, מגיע גם עליהם הארת התגלות ויציאת הרעמים אל הפועל החוזר מהמוח להתעביד גם כן בבחינה הזאת:

ולפי זה ממילא מובן שהתיקונים בזה חוזרים בכל פעם חלילה. כי כל מה שהיראה והגבורות נתתקנים ביותר, בהארת הרעמים בפועל שהגיע אליהם. נתתקנים אחר כך ביותר גבורות הקולות היוצאות מהם בפעם השני, להתעביד רעמים בפועל במדריגה היותר עליונה. עד שגם הרעמים בפועל הקודמים לזה, אינם נחשבים עוד כנגדם רק לבחינת רעמים בכח הבלתי נשמעים ונראים כלל:

ולפי זה יש לבאר גם כן, מהשתוות היראה והחכמה שבמאמר המשנה אם אין חכמה וכו’ שמביא לזה. שכמו כן גם תיקון החכמה ופתיחתו מהאטימה המוב”פ. נחלק לשני אופנים בכח ובפועל. כי כמו שהיראה וקנה הקול בעלייתה ופגיעתה בהמוח, מקבלת מאתו תיקון יותר מכפי שהיתה מקודם בשמירתה לבד. כמו כן לא יגרע גם הוא מלקבל גם כן על ידי זה יותר התיקון של פתיחתו מהאטימה, שעוסקים מקודם בשמירתו לבד. שלפי זה יש לבאר קצת גם מה שהזכרנו בהפליאה הד’ הנ”ל, שפתח בקנה הקול וסיים בקנה החכמה. כי לפי כל זה יש לבאר בכוונתו הקדושה, שעל ידי זה שבאתערותא דלתתא נתעורר ועולה ממקום היראה והגבורות שבנפש הישראלי קנה הארותיהם למעלה לפגוע ולהכלל בהחכמה, למשמע משם בבחי’ הקלין דלעילא כמוב”פ. כמו כן על ידי זה בעצמו נתהווה כלי הקנה בהים החכמה, שנשאב בה הארת הים הזה [שזה בעצמו ענין פתיחתו הנ”ל] להאיר לתתא למקום היראה כנ”ל, [וכאשר נבאר מזה לקמן עיין שם]. שלפי כל זה מפורש יותר ענין הכתוב ירעם הים וגו’ שמביא בזה. כי גם הים החכמה בעצמו נתהוה בבחינת הרעם והקנה הזה. [שלפי זה תבין ליישב גם מה שהזכרנו לעיל בין שני חצאי עיגול, שיש להתפלא קצת, מה שקרא את החכמה, בשני השמות האלה]:

גםיש לבאר, שאף על פי שלא הודיע בפירוש מקום היראה שבקומת הנפש. אבל ברמז הודיענו גם זאת, במה שכתב שתמן בהיראה תליא שמיעת הלב. שממילא מובן שכמו כן גם כל הלב ושמיעתו תלוי ונמצא תמן במקום היראה. שלפי זה יש לפרש גם כן שמחמת זה בעצמו שעולים משם הרעמים אל המוח, חוזרים אחר כך גם כן לשם בתיקונם בפועל הנ”ל, להפשיט גם שם במקורם ושרשם כל מיני עקמומיות וסיבוכי נוגה שעדיין נשאר דבוק שם גם אחר שנטהרו מהסוספיתא והפסולת לגמרי. כי כל הענין הנ”ל שמחזרת המוח לתיקון התגלות הרעמים עד שמגיע התיקון למקור היראה [שמקומה בהלב כנ”ל], זה זה מה שמבואר בפירוש בפנים שתיקון התגלות הרעמים החוזר מהמוח מגיע להלב להפשיטו וליישרו. גם על פי זה מובן יותר בפירוש המאמר חז”ל הקול מעורר הכוונה המוב”פ. כי לפי הנ”ל כוונתו גם בזה בכפליים לתושיה. שמתחלה הקול מעורר כוונת המוח, ואחר כך חוזר משם הקול ומעורר ומיישר ביותר כוונת הלב כמוב”פ. והנה לפי כל זה יש לבאר גם כן, במה שדקדק וכתב שהעיקר לשמור מוחו וכו’. שלכאורה אין לדקדוקו הזה קשר כל כך לשאר דברי תורתו, כדרכו הקדושה בשאר מקומות. ובפרט שלכאורה יש עוד מזה סתירה לדבריו שלקמן שחלק עיקר החשיבות להיראה שמחמת זה נקראה בשם ספינתא, וגם איהי קדמה וראשית החכמה כמוב”פ. אבל על פי הנ”ל ממילא מובן, שזה לעומת זה כל המשכת קולות החית קנה שיציאתם מירידת גבריאל הנ”ל הוא גם כן למעלה להחכמה והמוחין לטמאם לטמטמם, ולהכלל גם כן בקלקוליהם זה מזה. ומחמת שלשם כל המשכתם והתגברותם מוכרח שם ביותר להלחם כנגדם ולשמור את עצמו מהם. כי אפילו מי שמזכך יראתו, יש שפוגעים בו הקולות שמנפשו”ת אחרות. כי גם כלליות כל הנפשו”ת לקומת נפש אחת יחשבו, [כמבואר לקמן מהמובן מדבריו הקדושים], שעל זה עוסקים הצדיקי אמת לגרש ממשכנם קולות הסטרא אחרא האלה כמוב”פ. וגם מחמת זה מוכרחים לברר ולהבחין בכור מריבתם, גם הנפשו”ת בעצמם שנדבק בהם סוספיתא ופסולת קנה הקול. עד שהוא בעצמו נועץ בהם החכמות חיצוניות כנ”ל:

גם לפי זה תבין ליישב קצת דברי כפולתו הנ”ל שבענין מאמר הזה ירד גבריאל וכו’. כי אף על פי שכפילות כאלה נמצא הרבה בדבריו הקדושים. אך כל היכא דאיכא לפרש לפי פשוטו פרשנו שלא נשנה אלא בשביל מה שנתחדש בה. כי על פי כל הנ”ל יבואר לנו, שבדברי כפולתו שבהמאמר הזה יסובב על הפירוש השני הנ”ל המובן מדבריו הקדושים בענין תוכחת המריבה כנ”ל. אך שם בענין התוכחה ידבר מהדבוק בסטרא דמותא עד שקולו הפגום והרע שמבחינת ירד גבריאל בעצמו נועץ בו קנה החכמות חיצוניות. עד שמוכרח לדבר באזנו דברי הרחקות, שרובם ככולם קשה להם לשמוע על כל פנים מזה בעצמו תוכחת חיים, עד שנדחים ונתרחקים לגמרי כמובן בפנים. אבל כאן שבאמצעות הענין מדבר מאיש שהוא עוסק בקולו דקדושה לפעולת הרעמים. שאם היה שומר יראתו היה מועיל לו הקול לפתיחת המוחין [כמו שבארנו כן לעיל בדבריו הקדושים], ועל זה כתב שבהעדר השמירה נאחז הקול מבחינת ירד גבריאל, ונשאר נעוץ באטימת השכל שמקודם. [ולא שיוסיף לו אטימה על ידי קול כזה, מאחר שאף על פי כן כוונתו לשמים, ולא יהיה חוטא נשכר במה שאינו מתפלל כלל]. גם לפי כל זה תבין ביותר בפירושו הקדוש שבמאמר רב דימי, האי גילדנא [הגבורות] דים החכמה הוא. כי קנה הגבורות העולה לשם נתהוה לעצם הקנה חכמה שבים הזה כנ”ל, [הן לטוב הן לרע הן לתערובות הטוב והרע כנ”ל]. שעל פי כל זה תבין מרחוק גם במה שהוציא את הפירוש השני הזה בלשון היינו, [מחובר להפירוש הראשון], להיות מובלל ועולה עמו בקנה אחד. ודו”ק:

[מצאתי מכתב יד המחבר, וכנראה חסר הרבה מההתחלה]

והשני פירושים בעצמם, דבוקים ואחודים זה בזה. [כי על ידי זה בעצמו, שאין הח’….], שמחמת זה לא חילק אותם. וכפי כל זה בין תבין אשר לפניך, שגם השני פירושים של המאמר חז”ל הנ”ל, ירד גבריאל ונעץ קנה, יעלו בקנה אחד, ויהיו לאחדים [מהקנה שלי, דבזע ימא וכו’], להיות כופל ותני את הפי’ בלשון “היינו” כנ”ל, ולהוסיף ענין אטימת השכל, להורות ולרמז, לאטימת שכלינו בקנה חכמתה דסטרא אחרא שגם זה נמשך מהשתלשלות הגבורות, שמחמת זה בעצמו נשאר נעוץ בזה הקנה, דא קול. ודו”ק היטב היטב. והנה, כשזוכים לגרש ולהוציא את האויבים והסוספיתא הנ”ל, נתתקן על ידי זה המח בבחי’ זהב, אבל עיקר תיקון המח, שיהיה זך ומוחא חוורא, הוא על ידי [שיתוף] החסדים, שהם זהב וכסף.

[עד כאן הוא מהכתב יד]:

גם יבואר לך על פי זה, מה שהזכרתי בפליאה הנ”ל בענין מה שכלל ותני בחינת חמץ, בחינת ירד גבריאל. כי על פי כל הנ”ל יבואר לך שהגבורות הרעות [שנשתלשלות מבחינת גבריאל], הן הן הסטרין אוחרנין והקליפות הממיתים בפגם טיפי המוח המוב”פ. והם הם האויבים של הקדושה שהצדיקים מריבים עמהם לגרשם ולשברם. כי כמו שבענין כלליות הנפשו”ת שבכלל העולם, אף על פי שלקומה אחד יחשבו כמוב”פ. על כל זה נמצא גם בפרטיות בכל נפש ונפש קומה שלימה. כמו כן גם בפרטי פרטיות בכל מחשבה ומחשבה שהן הן טיפי המוח המוב”פ, נמצא בכל אחד מהם קומה שלימה כידוע. [וכמו כן גם בענין המצוות, אף על פי שכולם בכלל קומה שלימה, אבל גם בכל אחד מהם נמצא קומה שלימה]. וכאשר יבואר לך זאת מדבריו הקדושים שבאות ה’, ובפירוש הרבב”ח, אשר יוסיף והולך בענין התיקון להודיע שצריך לשתף הגבורות בהחסדים וכו’ על אויביך וכו’ כי עיקר ההתגברות וכו’ על אויביך וכו’ אינו אלא על ידי חסדים עיין שם היטב. שגם מזה מבואר ומוכרח שאלו האויבים הם הם הסטרין אוחרנין בעלי מריבה הנ”ל של הצדיקים, שמגרשים אותם על ידי קולות דבריהם כמוב”פ. דאי לא תימא הכי תיקשי לך איזה שייכות יש לדבריו הקדושים שדקדק וכתב כי עיקר ההתגברות וכו’. האם הזכיר למעלה מאיזה נצחון והתגברות על האויבים, שמתגברים על ידי הגבורות של הקולות, שיהיה שייך להוסיף ולהודיע שעיקר ההתגברות ושדיית החצים הוא מהחסדים המשתתפים עמה. אלא וודאי שגערת המריבה של הצדיקים המשברת קליפות החמץ המריבות עמהם זה זה גערת הקול דקדושה בכוחות וגבורות שכתב לעיל, שכשזה קם בגבורותיו דקדושה נופל זה הקנה דסטרא אחרא שהוא כלליות הקולות של החיות הרעות, שאין דבריהם נשמעין כלל. כי כל שמיעת הדיבור הוא על ידי זה שמשברים אותם בעיקרי יניקתם שבהמוחין כנ”ל. שמזה בעצמו נתהווים המוחין בבחינת מצה כמוב”פ. גם מחמת שעיקר כח הגבורות לשברם הוא בישע הימין כמוב”פ. תבין ביותר לפי הנ”ל במאמר הזוהר הקדוש שמביא לזה שמסטרא דימינא מוחא חיורא ככספא. כי גם המוחין בעצמם נטהרים על ידי זה כנ”ל. גם לפי זה תבין מרחוק במה שקורא את החסד בשם “פרשא”, על כי הוא המפרש והמוציא לאור תעלומות. כי עיקר התגלות המוחין להתפרשו”ת דברים המצומצמין, וההתגברות על האויבים המאטימים אותם. הוא על ידי שיתוף הגבורות בחסדים, דהבא בכספא, שמאלא בימינא:

ולהעמיק יותר בכל הנ”ל, נחלק ונסדר דברי הביאור באות אחר אות:

לפי הנ”ל בדיבור המתחיל הגבורות בחינת רעמים וכו’, שתיקון היראה בשני אופנים, היינו בכח ובפועל. יש להוסיף ולבאר מהשתוות היראה והחכמה שבמאמר המשנה אם אין חכמה וכו’ שמביא לזה, שכמו כן גם תיקון החכמה ופתיחתו מהאטימה, נחלק גם כן לשני אופנים בכח ובפועל. כי כמו היראה וקנה הקול בעלייתה ופגיעתה בהמוח, מקבלת מאתו תיקון יותר מכפי שהיתה קודם בשמירתה לבד. כמו כן לא יגרע גם הוא לקבל יותר תיקון בצירופו ויחודו בקולות היראה בעת פגיעתם בו. כי אמנם כן שגם בשמירתו לבד אינו נאטם חס ושלום, אבל עדיין אין זה נחשב רק לפתיחה בכח כנגד הפתיחה האמיתית שנפתח אחר כך בפועל ממש כשנתייחד בקולות היראה והגבורה:

אות ב

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, ובפשיטות פירוש תיבת גער. מבאר יותר בביאורו לזה הכתוב גער וכו’. כי הוא הקול היוצא בכח וגבורה, ומרחק מהמוח את הסטרין אוחרנין המאטימים כנ”ל, אשר בכלליותם נקראים בשם ח’י’ת’ וכו’:

אות ג

בהנ”ל באותיות הקודמים, יש לפרש כוונתו בפירושו להמאמר הנ”ל הקול מעורר הכוונה בכפלים לתושיה, שבתחילה הקול מעורר כוונת המוח, ואחר כך חוזר ומעורר ומיישר כוונת הלב:

אות ד

לכאורה יש להתפלא קצת בצירוף פירושו את הכתוב גער וכו’ לפירושו בהמאמר חז”ל הנ”ל ירד גבריאל ונעץ קנה וכו’, שפתח בקנה הקול ומסיים בקנה החכמה. ואולם, בביאורינו הנ”ל יש לבאר גם כאן בכוונתו הקדושה, שעל ידי זה שבאתערותא דלתתא נתעורר ועולה ממקום היראה והגבורות שבנפש הישראלי קנה הארותיהם למעלה לפגוע ולהכלל (בהחכמה) בים החכמה, [שנשאב בזה הקנה הארת זה הים] להאיר לתתא למקום היראה כנ”ל, שלפי זה מבאר יותר בביאורו להכתוב ירעם הים וכו’, כי גם הים החכמה בעצמו נתתקן בתיקון זה הרעם והקנה כנ”ל. ועוד יש להוסיף ולבאר, שגם מזה הוא פתיחתו בפועל הנ”ל [יען אשר בהעדר הכלי, מוכרח גם כן להמוח שיהיה באטימה, כמובן במקום אחר]:

אות ה

בכלל זה לעומת זה הנ”ל בהקדמה, יש לבאר, שכמו שבקדושה כל המשכת הקולות מהלב והיראה הוא להמוח, ולהתתקן זה מזה בכל עת יותר. כמו כן בהיפוך חס ושלום, כל המשכת קולות החית קנה דסטרא אחרא [מהסוספיתא והפסולת שנמצא ברוע הלב] הוא להמוח, באופן שיהיה נטמא ונאטם בכל עת יותר חס ושלום. וגם לפי זה נכון ומבואר צירופי דבריו הקדושים בסימן ד’ שעל ידי השתלשלות הגבורות שהוא בחינת סוספיתא וכו’ נשאר הקול נעוץ באטימת השכל. וכן לקמן כלל ותני בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל. [ויתיישב לפי זה פליאת הרב ב”פרפראות לחכמה”]:

אות ו

גם לפי הנ”ל יש לפרש מה שכופל את דבריו בפירוש המאמר חז”ל ירד גבריאל וכו’. כי אחר שכתב בזה הלשון: פי’ מהשתלשלות הגבורות היינו יראה חיצוניות נעץ קנה בים החכמה. קנה דא בחינת קול היוצא מהקנה. עד כאן לשונו. אשר בזה כבר פירש את המאמר לענינינו, ואחר כך כפל וכתב בזה הלשון: היינו על ידי השתלשלות הגבורות סוספיתא דדהבא יראות חיצוניות נשאר הקול נעוץ וכו’. ואולם, כפי הנ”ל יש לפרש בכוונתו הקדושה, שבאמת הקלקול [נכפל] לשנים. כי העוסק בעבודת התפילה שהזכיר תחילה בסימן ג’, גם אם עדיין לא זכה לשמור יראתו, ונשאר הקול נעוץ בים החכמה ולא אישתמע. אבל על כל פנים אין שייך לומר שזה הקול של התפילה יוסיף לו אטימה חס ושלום, ולא יהיה חוטא נשכר במה שאינו מתפלל כלל. אבל בזה החוטא והפושע נמצא הקלקול השני והגרוע יותר. כי בירידתו להסוספיתא [והפסולת לגמרי שהזכיר שם רבינו ז”ל בכפולת דבריו הנ”ל], נמשכים ובאים גם הקולות הרעים שבו אל המוח. אשר בזה הם מוסיפים עליו אטימה וטומאה לגמרי חס ושלום:

אות ז

בהודעתו שבסימן ה’, שצריך לשתף הגבורות בחסדים האהבה עם יראה, כי עיקר ההתגלות וכו’. יתפלא הקורא שם כי לכאורה לא נזכר כלל תחילה במידת היראה שם התגלות, עד שיהיה שייך אחר כך להודיע על האהבה המשותפת בה שעל ידה לבד עיקר ההתגלות. ואולם בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים בסימן ד’ שקול הגבורה והיראה גורם גם בפועל פתיחה להמוחין מאטימתם, נראה מבואר, שפתיחת המוחין הוא התגלותם. ועל כן מוסיף להודיע בזה, כי עיקר ההתגלות הוא על ידי האהבה והחסד שנשתתף עם היראה והגבורה:

אות ח

מכל הנ”ל נבא גם בלשונו הקדושה על אודות האהבה וימין החסד הנ”ל, שעיקר ההתגברות על ידה. ומרמז בזה מהכתוב שב לימיני עד אשית אויבך וכו’, וכן מסיים שם בזה הלשון: ותתגבר על אויבך עכ”ל. וגם בזה יתפלא הקורא, כי לכאורה לא הזכיר כלל שם האויב בדבר היראה, עד שיהיה שייך להוסיף ולהודיע כי עיקר ההתגברות וכו’. אבל בהעלאתו הנ”ל באות הקודם תבין מרחוק, שבזה סובב על האויבים הרוחניים, שהם הסטרין אוחרנין שהזכיר תחילה, המחמיצים ומאטימין את המוח, דצדיקייא עבדין עמהם מצותא דלא יתקרבו למשכן הקדושה, שאף על פי שגם בקול הגבורה והיראה מכניעים אותם, וגורמין להמוחין הפתיחה בפועל הנ”ל, אבל עיקר ההתגברות עליהם, להזדכך מהם לגמרי, הוא במידת האהבה והחסד, כי מהסטרא דימינא לבד מוחא חיוורא:

אות ט

בכל הנ”ל יבואר לך גם בפירושו למאמר רבה בר בר חנה, מה שקרא את החסד בשם פרשא מוציא לאור תעלומות, דברים המצומצמין הוא מפרש אותם, כי עיקר התגלות המוחין לפרש דברים המצומצמין, הוא רק על ידי החסד והאהבה כנ”ל:

אות י

לפי הנ”ל באות ד’ יש לפרש עוד בדבריו הקדושים, שכל הקדם היראה וחשיבותה [ספינתא] כזהב הנ”ל, הוא מוכרח לכלי הקנה [הנ”ל באות ד’] הנתהווים מאתה. ואם לא כלי הספינה הזאת, לא יגיע כלל תועלת ממימי ים החכמה, ועוד בתכלית ההיפוך נטבעים ונשקעים בו לעד ולנצח חס ושלום:

אות יא

בחיבור האהבה עם החכמה המוב”פ, [אשר מסיטרא דימינא לבד, מוחא חיוורא וכו’, שזה עיקר המח שנקרא בשם לבנון לבונא דמוחא כמוב”פ בסי’ ג’ הנ”ל]. יש לבאר בהקדמת היראה לאהבה המוב”פ, שהוא כענין הקדמת היראה להחכמה שהזהירו חז”ל. וכמו בהקדם היראה להחכמה כבר ביארתי לעיל באות הקודם [מלשונו הקדוש שקרא לחכמה בשם ים], שברוב גדלה ועמקה לאין תכלית נטבעים ונשקעים בה כל הבאים בה בלי הקדם כלי היראה והצמצום, [שנקראת בשם קנה, ובשם ספינה, כמוב”פ] שמתקדמים בה. כן מעין זה יש לפרש גם במדת האהבה האחודה [עם החכמה] כנ”ל, שיש ביכלתה להחלות ולהזיק חס ושלום בחולת אהבה כנודע, להבלתי מתקדמים בכלי היראה שהיא הצמצום כנ”ל. ולפי זה נראה שעל כרחך דבריו בענין הקדימה אומרים פרשוני, שכוונתו מוכפלת לשני טעמים. טעם אחד: הוא המפורש מדבריו שאז תבוא האהבה ממילא. וטעם הב’: הוא היוצא בהעלאותיו הנ”ל מהכרח הכלי והצמצום כנ”ל. ועוד לפי זה יש לסובב גם במשנת חז”ל המוב”פ אם אין יראה וכו’. שעל כרחך גם דבריהם אומרים פרשונו, שהעיקר הוא היראה, והחכמה תבא ממילא בהקדם היראה והמעשים טובים, כמובא במקום אחר בדבריו הקדושים, שלפי הגדלת המעשים טובים של האדם, כן מעמיקין לו מחשבותיו היינו שנותנים לו מח גדול. ועוד יש בזה לבאר ומאהבת הקיצור קצרתי:

אות יב

בהתאחדות האהבה והחכמה הנ”ל. יש לבאר [שזה] מה שחושב בסוג שמירת המח מחכמות חיצוניות ותאוות, שהם אהבות חיצוניות:

אות יג

לפי הנ”ל יש לפרש גם במשנה הנ”ל, שלא נזכר בו רק היראה והחכמה ולא נזכר בו כלל האהבה. כי גם זה הוא מחמת שברוב פעולות האהבה בהחכמה לזככה תתאחד אתה להיות בשם אחד, [כאשר נבאר לקמן מדבריו הקדושים, בענין הקנה שבסיטרא דימינא]. וגם לפי זה נכון ונפלא הבאתו ראיה לקדימת [ספינת] היראה למדת האהבה [והחסד שבפרשא הנ”ל], מהכתוב ראשית חכמה יראת ה’:

אות יד

לפי הנ”ל יש לבאר, שגם באחדות האהבה עם החכמה הנ”ל נחשבים שניהם יחד לבעלי אבידה, [שנזכר בסוף דבריו הקדושים]. שמחזרים תמיד באהבה לאבידתם שהוא השמאלא וגבורת היראה, שתעלה ותפגע בהם להכלל זה מזה בהכלליות הנ”ל:

אות טו

כפי הנ”ל מדבריו הקדושים שכל פסולת הסטרא אחרא בעקמימות ויראות חיצוניות הוא בהלב ומקום היראה, [והיא הפסולת היוצא מהתהוות הכלים, כמובא מזה גם במקום אחר]. יש להתפלא לכאורה בדבריו הקדושים בסימן ד’ שהעיקר לשמור מוחו וכו’. ואולם בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, שאף על פי שכל העקמימות וכו’ הוא בהלב ומקום היראה, בכל זאת תהיה כל המשכתו ליניקה ואחיזה רק בהמוח [והראש]. ותבין מרחוק שעל כן מוכרח כנגד זה שיהיה עיקר השמירה להמוח:

אות טז

בהעלאתו הנ”ל באות ב’ מדבריו הקדושים שקול גערת המריבה לגרש הסטרין אוחרנין הוא קול הגבורה והיראה שבלב. נראה מבואר שהוא כענין המובא במקום אחר כי מיניה וביה אבא ליזול ביה נרגא. כי מחמת זה בעצמו שכל פסולת הסטרין אוחרנין נתהווה ונשתלשל מהגבורה והיראה, על כן מוכרח ונחוץ לבא בזאת המדה בעצמה כדי להכניעם:

אות יז

וגם לפי זה יש לבאר שנמצא בזה משקל נפלא שלא יתגברו יותר, [וכמובן גם זה במקום אחר]. ושגם מחמת זה מוכרח לשתף את הגבורה עם החסד ואהבה, ובשיתוף הזה לבד נמצא יכולת להכניעם:

אות יח

כפי הנ”ל באות ד’ יש לבאר עוד, שכל מה שקול התפילה עולה ויורד ומתגבר ליישר את הלב בשמחה. נתתקן על ידי זה יותר קול התפילה העולה מהלב הזה בפעם השני, להיות [כנגד הקול הראשון] בקנה החכמה [שכבר נתאחד עמה], שהוא הנאחז יותר מבחינת האהבה כנ”ל. וגם אם נמצא בזה כמה מדריגות ושינויים בלי ערך. אף על פי כן בדרך כלל אינם נחשבים רק לשני תיקונים. ובכלל הנ”ל בהקדמה שכל בחינה כלול מכל הבחינות, יש לבאר עוד שהם העומדים בשני אופני התפילה המוב”פ. כי קול התפילה בהלבשה נחשב לקול קנה החכמה כנגד קול קנה התפילה שלא בהלבשה. אשר לפי זה ממילא מבואר שאין ביכולת לעסוק בהתפלה בהלבשה אם לא מתקדמים תחילה בתיקון קול התפלה שלא בהלבשה. ושבזה לבד מתפרש ומתבאר דבר היכולת, הנ”ל בדיבור המתחיל יכולים וכו’:

אות יט

לפי הנ”ל יש להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר שגם בתיקון קול התפלה בהלבשה מוכרח לשיתוף היראה עם האהבה, [כי כל בחינה כלול מכל הבחינות], ומהאהבה עיקר התיקון כנ”ל. ומה טוב ונעים לפי זה ביאורו בתיבת יחד לענין פני התפלה בהלבשה, בסיפורים יחד, [שזה ענין אהבה ואחדות בשבתם יחד]:

אות כ

בהכרח גבורת היראה הנ”ל שמוכרח להקדים, [ובהנ”ל באות ב’], יש לבאר עוד שקול גערת מריבת הצדיקים זה עם זה הוא בקול תפלתם בהלבשת המאמרים המוב”פ. ושבזה לבד אינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה, ומלבישים תפלתם במאמר וסיפורים יחד באהבה כנ”ל:

אות כא

כאשר נראה כמה פעמים בהפלאת כוונתו הקדושה שהיא כפולה ומשולשת וכו’ יש לבאר גם כאן באריכות לשונו בענין המראה מקום מהמאמר חז”ל על אודות נבואת משה בזה הדבר שלמדו מהכתוב וידבר משה אל ראשי המטות וכו’. כי למרחוק ישא את דעתו וכוונתו גם בדבר הקומה כלליות הנ”ל שהנשיאים אשר בבני ישראל עומדים בראשי הקומה, ונקראים בשם ראשי המטות. ולפי זה נראה מבואר [ובכלל הנ”ל בהקדמה שכל בחינה כלולה מכל הבחינות] שגם אם כל בני ישראל עומדים כנגדם במדריגת לב, נחשבים גם הם לראש כנגד כלליות התבל ויושבי בה, והוא כנגדם במדריגת לב לבד. ומה נעים ונפלא ביאורו בכתוב תבל ויושבי בה בהמאמר הזוהר הקדוש דא בחינת לבא וערקין דילה:

אות כב

בהנ”ל תבין מרחוק שגם כל הדינים והמקטריגים העומדים בסטרא דשמאל שהזכיר בסי’ א’. יהיה כעין אטימה כביכול להראש והעליון על כל בעצמו יתברך, שאוטם את אזנו ודעתו לבלי ישמע ויקבל חס ושלום את התפלה להציל מהצרה. אשר מחמת זה מוכרח להלביש את התפלה באמצעות פתיחת המוחין של מטה לשמוע בקול גבורת התפלה, עד שגורמים באיתערותא דלעילא שהשם יתברך בעצמו שומע ומקבל את התפלה להציל מכל צרה אף לאחר גזר דין:

אות כג

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, כפי הביאורים הנ”ל בהעלאת קול שופר אשר ברעם גבורותיו כגבורי כח [המוב”פ] עושה דברו לשמוע מלמטה. עד שגורם גם למעלה לשמוע התרועה והתפלה. מבאר אגב אורחא בנוסח הברכה לשמוע קול שופר. [וכפי הנזכר בהכללים, הנ”ל בהקדמה, שכל בחינה כלול מכל הבחינות]:

אות כד

גם לפי זה תבין ותתבונן בהפלאת הבאתו ראיה לפירוש הכתוב יחד הרים ירננו שהוא התפלה, מהכתוב לשמוע וכו’:

אות כה

בהעלאתו אשר ביארנו לעיל בפרט באות כ’ יש לבאר, [כעין הנ”ל באותיות הקודמים], גם בפירושו להכתוב אוזן שומעת וכו’ בשמעו קול הגבורה והמריבה. כי בהלבשת התפלה המוכרחת להיות בסיבת האטומים בפגם טיפי מוחם שלמטה, [שזה גורם האטימה הנ”ל שלמעלה כביכול]. כי לפי הנ”ל יש לבאר שכסגולת התפלה בהלבשה להסתתר מהמקטריגים, ולהיות נשמע למעלה. כן נפלא ונורא סגולתה להסתתר מהסתותיהם שלמטה, ושתהיה נשמעת גם לאוזן הנאחזים מהסתותיהם, עד שישובו גם הם ממות לחיים כמוב”פ, ודי לחכימא כי ההכרח לקצר.

אות כו

מכל הנ”ל נשוב לדבריו הקדושים בסימן ב’, על אודות הגזר דין שעל חלקי הקומה, ובכלל החמישי הנ”ל בהקדמה, ובדבר המשכת הדינים להראש בכלליות ובפרטיות הנ”ל. תבין מרחוק תפיסתו לדוגמא ראש הקומה, ושזה כל מלחמת הדינים בראש [וקומת] השנה, ועומק הפלאת דבריו בענין קול השופר שמוכרח בראש השנה, ואשר אז סבב בכלליות השגתו הזאת שנאמרה בראש השנה כמובא בחיי מוהר”ן :

אות כז

בהעלאתו הנ”ל באותיות הקודמים, שגם התפלה שהצדיקים מלבישים אותה להיות בסתר והסתרה מהמקטרגים [באמצעות הסיפורים], מוכרחת להיות ברעם קול היראה, ובה לבד נענה הצדיק לבטל את הצרה והגזירה. ועוד בצרוף העלאותיו הנ”ל שבזאת התפלה לבד תבא הגבורה וגערת המריבה להבחין בהבחנה למי לרחק. מבאר יותר מכל זה בלשון הכתוב הנ”ל בצרה קראת אחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה. וגם תחלת המזמור מדבר בענין ראש השנה, וקול שופר הנ”ל:

אות כח

בסיבוב דבריו הקדושים בקומה הפרטיות והכלליות הנ”ל. מבואר יותר דבריו הקדושים בענין המאמר חז”ל, כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, ובמאמר הזוהר הקדוש כד קלא נפיק וכו’. שמפרש בהם בפרטיות שנשמעין דבריו למוחו ולבבו. וגם בכלליות שנשמעין דבריו לברייתא:

אות כט

בהעלאתו מדבריו הקדושים [אשר ביארנו לעיל, כעין המובא בדברי חז”ל] שהאויבים בגשמיות וברוחניות מניחים כל יושבי תבל ואינם עולים להתגבר רק על הראש [כלליות ישראל כנ”ל]. מצרף גם לפירושו בדרש לענין התיקון, [כי כשזה קם זה נופל]:

אות ל

ביחוד פירוש הפשוט והדרש שבכתוב וישב הים המוב”פ. [ואשר בזה ממילא מבאר גם היתר החמץ שבזה התיקון והשלמתו בכל שנה בזה היום כנודע ]. יש לבאר עוד בכוונתו אשר בצירופי דבריו הקדושים, שזה הוא אשר כל שבירת קנה החית להיות בהא הוא בסטרא דשמאלא לבד. כי כל יציאת האויבים הנ”ל הוא מאטימת ירידת גבריאל. אבל בסטרא דימינא הוא בתכלית ההיפך. כי הוא הדבוק בראשו [וגגו] דייקא באטימה וסתימה, [וכמבואר במקום אחר שכל שלימות המוחין הוא דייקא על ידי הסתימה והעיכוב]. ואחרי שמאבדין ומרחיקין למי שצריכין לרחק מהסטרא דשמאלא, יש ביכולת להכלל שמאלא בימינא בכלליות כזה עד שאין צריך לשבר עוד גם בסטרא דשמאלא. כי גם היראה שבתורי זהב כנ”ל, נתתקן ונתחבר בנקודת הכסף הנ”ל שבימין האהבה, שזכינו תחלה ביציאת מצרים כנ”ל:

אות לא

כאשר נחסר מאתי בעת ההעתקה קצת ענינים, וזה אני זוכר שבהעלאתו הנ”ל מבאר גם סוף ענין הכתוב הנ”ל אוזן שומעת וכו’, ושומע תוכחת קונה לב. וגם תחלת הענין ותפילת צדיקים ישמע:

אות לב

כאשר חשב רביז”ל כמה מאמרים שהם בסוד כוונת התפילין הזכיר גם זה המאמר בכללם. תבין מרחוק לפי זה כי מאד עמקו מחשבותיו בתיקון הראש והלב שמיציאת מצרים הנ”ל. ובראייתו בסוף סימן ב’ מהמאמר חז”ל קלני מראשי קלני מזרועי אשר כנגד הלב הנ”ל מקום התפילין:

אות לג

ברוממות ים החכמה הנ”ל יש לבאר עוד, שגם אם כל המשכת הלוחמים להלחם הוא אליו לבד. נמצא בכל זאת כח ותוקף בהחכמה לנצחם ולהכניעם [כי מדה טובה מרובה, וכמובן במקום אחר, על פסוק וידעת וכו’]. וברוב רבויי מימיו לבד אין ביכולת שיתגלה ויאיר בהאדם המוגבל, אם לא כשיתלבש כחו וגבורתו במדת היראה והאהבה, ושמחמת זה נקראים בשם שמאל וימין המוב”פ, [כי הן הן הידים שיש בים החכמה כמובא גם במקום אחר]. כי בהם בלבד, תתגלה פעולתו וכחו, [ועל שהצמצום נמצא יותר במדת היראה, מוכרח להקדימה ותהיה לעיקר]:

אות לד

בהמבואר מדבריו הקדושים שעיקר התיישרות הלב בשמחה הוא בתיקון האהבה שנשתתף בהגבורה והרעמים. יש לבאר כוונתו הקדושה שזה מחמת שהשמחה בעצמה [אשר ישמח ישראל בעושיו], תבוא ותכנס בסוג אהבת ישראל להשם יתברך, כי מאהבת השם יתברך ומצוותיו לבד נכנס בלב ישראל השמחה בעושיו:

אות לה

וטרם נגמור דברינו עוד נשים את לבנו ליחוד פירוש הפשוט והדרש שבכתוב אענך וכו’ מי מריבה. שיש להתפלא לפי זה בפירושו למי מריבה שמרמזים על קדושת המצה. שהוא לכאורה בתכלית ההיפוך מפירוש הפשוט, שנמצא במי מריבה קלקול ועונש למשה רבינו ע”ה. ואולם מצירופי דבריו והעלאותיו הנ”ל שכל תיקון המריבה והגבורה הוא מהאהבה אשר בסוג השמחה. תבין מרחוק כי בעליית העושק מלב קומת הנפשו”ת להולל ולמעט שמחת הראש שעליהם משה בעצמו. כמבואר בפנים מיעוט שמחת משה על ידי העושק הנ”ל. הוא עומד בסוג מיעוט האהבה המוכרח להמריבה. וזולת השלמת תיקון האהבה והשמחה נהפך תיקון המריבה להזיק ולהגביר הדינים על משה רבינו ע”ה עד שנסתלק:

אות לו

עוד מצאתי באמתחת הכתבים שלי מה שכתבתי כבר בביאור זה המאמר, שיש להתפלא בשתי השמחות [בזקיפו ובשיפולי] המבואר בפנים. אשר ישראל באיתערותא דלתתא ישמח בעושיו. והשם יתברך באיתערותא דלעילא ישמח במעשיו. ומאלינו נבין ונתבונן שעיקר שמחתו הוא בהמובחר שבמעשיו שהם נפשו”ת ישראל בעצמם. והעיקר דעיקר בהמובחר גם מהם שהוא משה רבינו ע”ה בעצמו, שהוא העולה יותר מכולם בהאהבה והשמחה בו יתברך. כי לפי כל זה יש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים שגם בחי’ משה אין יכול לעשו”ת בשמחה כל חלקי קומת המצוות אם לא תתקדם לזה השלמת השמחה שלמעלה, כי לפי שמחתו כן שמחתינו כמוב”פ. ולכאורה נמצא בזה סתירה להכלל המבואר בכל מקום, שבתחילה מוכרח להקדים האיתערותא דלתתא. ושגם אם עובר מה שעובר על רובם ככולם מנפשו”ת ישראל, מוכרח על כל פנים משה בעצמו להקדים האיתערותא דלתתא. ועוד יש בכל זה להאריך, אבל מאהבת והכרח הקיצור הנני להודיע בדרך כלל מה שנראה לעניות דעתי. כי על כרחך יאמר זה הענין דרשוני ופרשוני, שכל מיעוט יכולת עשיית המצוות בשמחה [בסיבת העצבות שלמעלה], לא נאמר רק כפי מדריגת משה בזה הדבר [ואספקלריא המאירה] ופני חמה שבגאולתינו ממצרים, אשר עדיין לא נשלם קול רינתו ושירתו שבתיקון החית שבקריעת ים סוף הנ”ל כמו לעתיד אשר ישיר משה וכו’. כי כנגד מדריגתו שלעתיד לא נחשב מדריגתו הראשונה הנ”ל, רק למדריגת לב לבד שבקומת עולם’ שנה’ נפש’ הנ”ל. ושגם מחמת זה בעצמו לא נמצא עדיין ביכולת אהבתו ושמחתו להמתיק את הגבורה ומימי המריבה כנ”ל. ולא כן במדריגתו השניה שלעתיד, בים החכמה….:

אות לז

בכלל הרביעי הנ”ל בהקדמה, שמחמת זה נחוצים ומוכרחים יותר אלה התיקונים לכל הרוצה לבוא בהם, גם אם זכה רבינו ז”ל ביראתו וגבורת כחו למשמע קלין מלעילא, ולהשמיע אותם גם לאחרים:

קרא את יהושע-סימן ו’

אות א

כשישמע בזיונו ידום וישתוק. מבאר בזה יותר בדבריו הקדושים הנ”ל למעט בכבוד עצמו. כי לא זה בלבד שלא יחפוץ האדם בכבוד להתכבד מזולתו, עוד גם אם זולתו מבזה ומחרף אותו יהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים:

ובוזי יקלו. רישא דקרא כי מכבדי אכבד וכו’. אכבד להגיע להם כבוד אלקים:

כי עדיין הדם שבחלל השמאלי וכו’. כדרכו הקדושה מביא ג’ ראיות בהכרח הבזיונות ושפיכות דמים להבא להטהר לעשו”ת תשובה, שהם קשורים ומשולבים יחד לראיה אחת. ראיה א’: כי קודם התשובה נסתר האדם מפני אהיה שהוא גי’ דם. וכל התשובה להפך דם לדום שידום וישתוק. ראיה ב’: מהכתוב ובוזי יקלו. ראיה ג’: הוא מחמת שקודם התשובה עדיין הדם שבחלל השמאלי שבלב בתוקף ועוז:

ויש להתפלא בשני פליאות: פליאה ראשונה הוא שכפי רוממות התשובה הכוללת לכל העוונות שצריך לשוב עליהם. ומשה רבינו בעצמו יודיענו מזה בתורתו בפרשת התשובה. ואיך נעלם ונתעלם עד הנה הודעת ההכרח והעיקר שבה, שהיא הדמימה על הבזיונות כמוב”פ:

ופליאה השניה הוא בעצם הענין, אשר לכאורה נמצא התשובה והתיקון בדבר כזה שאינו תלוי בהחוטא והפושע בעצמו, אשר בהתעוררותו והזדרזו לתקן מה שעיוות מוכרח להתעכב עד שיהיו לו בזיונות:

ואולם כפי ביאור מורנ”ת ז”ל בדבריו הקדושים, תבין מרחוק שזה דבר הכתוב והתוודו את עוונם. וכן חיוב הווידוי ביום התשובה והכפורים. כי כל פירוש הוידוי הוא שהאדם יבזה ויחרף את עצמו א), ויבוש ויתבייש לפני השם יתברך בהתוודותו חטאתי עויתי וכו’, עד שבאמת יהיה נשפך דמו בקרבו. כי לפי זה מבואר היטב דבריו הקדושים בעשיית תשובה על תשובה שבריחוק הלב לא יתבייש ולא יזכה כלל לתיקון החלל שבלב, ומי יאמר וכו’:

אערכה לעיניך. והוא תחלת ענין הכתוב הנ”ל זובח תודה. שעל זה אמרו כל הזובח את יצרו ומתוודה וכו’ כנ”ל:

וכבדתו. לענין שבת, שהוא התשובה כנ”ל:

לשון רבים היינו עייל ונפיק. כפי שתפס לשון שניהם גם בלשון יחיד, לענין כוונת אלול. מבאר גם סוף הכתוב הנ”ל זובח וכו’ ושם דרך:

מעל לרקיע וכו’. מבאר בזה יותר ענין הכתוב הנ”ל רצוא ושוב שנאמר בחיות המרכבה, [כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות כנ”ל בהכללים]:

פן יראה בעיניו וכו’. הוא סוף הענין שבמרכבת ישעיהו, ואשר לא האריך על כל פנים בכנויי הגשמה כמו במרכבת יחזקאל יש לבאר, שזה מחמת שהיתה השגתו במעלה יתירה מיחזקאל [וכמובן מדברי חז”ל]:

ולא יכנף עוד מוריך. בהבאתו ראיה מזה הכתוב. יש לבאר שגם הוא מורה על השגת עולם הבא, שלא יצטרך עוד להכנף ולהתכסות בכינויים גשמיים הנ”ל:

זרעו של עמלק. והוא זביחת [היצר הרע בתשובת] הלב הנ”ל, ר’ק ר’ע כ’ל היו’ם, כנודע:

קרא את יהושע. זה הכתוב הוא בפרשת וילך, שהיתה קריאת הפרשה הזאת בשבת הפטרת ש’ו’ב’ה, אשר גילה השגתו הזאת שעיקר התשובה הוא ה’ב’ו’ש’ה :

בקשר נפלא ונורא. כל זה הפירוש לכוונת אלול בפרטיות לא גילה רבינו ז”ל בעת אמירת תורתו בשבת הנ”ל. אבל אחר כך במוצאי שבת קודש הראה לעיני תלמידיו פירוש הכוונות לפי הנ”ל. ואגב אורחא דלה חספא וגילה לנו מסלת הקשרים הסובבות בדבריו הקדושים, אשר לא ימצא כלל הקורא בלתי העיון והעמוק שבהם, [וזאת אחת מן המקומות אשר למדתי סתום מן המפורש לחתור ולחפור בעומק ועיון כזה גם בשאר דבריו הק’]:

מוצאין בו זכות. מבאר בזה יותר [בהבאתו] ענין הכתוב הנ”ל אהבת צדק וכו’, [שעל ידי השתיקה זוכים לכבוד אלקים], כפי פירוש חז”ל במדרש . אהבת להצדיק לבריות:

ולהעמיק יותר בכל הנ”ל הנני לסדר ולהציע לפני הקורא עוד כמה ביאורים באות אחר אות:

שנראה מרחוק [וכן מבואר מלשון מורנ”ת בהתפלה שעל זה] בכוונת רבינו ז”ל [בכותבו בזה הלשון: ונעשה על ידי זה אדם וכו’]. שהבעל תשובה בעצמו [בנפשו ורוחו ונשמתו] נכלל ונתאחד בהאדם העליון יתברך. [וגם ממילא מבואר שכל זה כפי השגתו הנ”ל את העליון יתברך, כי אלו ידעתיו וכו’]. וכן מבואר כל זה מסוף דבריו הקדושים בפירוש מאמר רבה בר בר חנה, כי ישראל נקראים אדם וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד וכו’ ישבו על הכסא. וגם מבואר יותר הפלאת הודעתו שהן הן האותיות שבשם האדם אלף דם:

אות ב

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, שכל הבלתי זוכה לזאת התשובה אין לו כלל הוויית אדם, [ואינו רק חיה דמות אדם, כמובא מזה במקום אחר]. מבאר יותר בדבריו הקדושים הנ”ל באות ב’ שקודם התשובה אין להאדם הוויה ונחשב באמת כאלו עדיין לא נתהווה כלל בעולם [ואינו רק חיה כנ”ל]:

אות ג

לכאורה יש להתפלא בדבריו הקדושים באות ב’, שהתשובה נקראה בשם אהיה ובשם כתר. כי הלא באמצעות התשובה יגיע האדם להויה אמיתיית. ולמה קראה בשם אהיה שאין זה רק ההכנה וההזמנה להיות להויה אמיתיות. וכן בדבר הכתוב, אשר גם הוא לא יסובב רק על ההמתנה וההכנה לתשובה. ולמה נקרא מפני זה בשם כתר לעצם התשובה. ואולם מעומק והכרח אחיזת האדם בתשובה תמיד, שמבאר בדבר הכתוב ושבת עד ה’, [ונחלקה בכל מדריגה לשנים השגות עולם הזה ועולם הבא כאשר יבואר לקמן], תבין מרחוק שהבעל תשובה מוכרח תמיד להקרא בשם אהיה ובשם כתר ולהיות רצוא ונתעלה בכל עת בכתר והכנה להוויית אדם ביתרון יותר כנ”ל:

אות ד

כפי המבואר מדברי רבינו ז”ל שנמצא הכרח לנקודה התחתונה כמו לנקודה העליונה. כי לבד בשניהם יחדיו תזכה הנפש להקרא בשם אדם, [אלף וכו’]. ובצירוף המבואר בהשתוות אלה שני הנקודות והבקיאות, שכמו שאין הפסק לעליית האדם בנקודה העליונה והבקיאות ברצוא. כן בהכרח שלא יהיה הפסק לירידתו ושובו לתחתיות בנקודה התחתונה. יש להתפלא לכאורה כי הלא כל פירוש הירידה וההצעה לשאול המוב”פ הוא המכשול. והאיך שייך חס ושלום שיהיה לזה הכרח. ומכל שכן להאדם האמיתי הנ”ל, כי הלא אדרבא כל מעלתו וחשיבותו של זה האדם הוא תכלית זיכוכו וטהרתו מכל, [והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט]. ואולם אם נשים את לבינו לפירוש הכתוב ושוב הנ”ל שסובב על זה. אשר מבואר שם מפירוש רש”י על פי דברי חז”ל, שהשוב הוא בהכרח להחיות מצד העליון האיום והנורא יתברך, המכריחם בכל עת שישובו ויסוגו אחור. יש לבאר בכל זה [כעין המבואר במקום אחר], שעל הירידה והסגיון לאחור [ביצר מחשבת הלב הנ”ל] אשר תגיע בתחלה להאדם מצד העליון בעצמו יתברך, לא יגיע להאדם שום עונש, [שלך אי אתה רואה אבל וכו’ של גבוה]. ואדרבא כל הגדול מחבירו יצרו ונסיונו תגיע לו מלמעלה ביתרון יותר. אבל הוא ברוב מעלתו ובקיאותו הנ”ל לא יקח לעצמו מזה החמץ ולא יכשל חס ושלום בחטא ממש אפילו כמשהו הנ”ל, [ועיין לקמן מה שנוסיף לבאר בזה], עד שנהפך הירידה לעליה כאשר נוסיף לבאר לקמן:

בדבר הדמימה והשתיקה על הבזיונות, מוכרח לפרש שהוא בפנים שונים, ובפרט כשחבירו בעצמו הוא מבזה אותו. כי לפעמים אין צריך רק לדון את חבירו המבזה לכף זכות אשר לפי דעתו וסברתו נדמה לו שהוא צריך לבזותו. ולפעמים יש שחבירו באמת צדיק וזכאי כנגדו, [וכענין תוכחת הצדיק, המובא בדבריו הקדושים במקום אחר], שאז מוכרח להיות הדמימה והשתיקה בהכרת האמת, והודאה ממש להודות לחבירו על דבריו, ולא להעיז פנים כנגד חבירו לכפור ולומר על עצמו שאינו חייב כלל, ומכל שכן שלא יפתח פיו חס ושלום…. ויוצא לנו מזה, לענין המשכת חיותו יתברך המוב”פ שמחיה את כל הנסוגים אחור, [וכולל בזה לכל החולאים והפושעים שבעולם], אשר כוונתו העיקריית על החיות הרוחני, [שהיא ההתעוררות לתשובה כמובא במקום אחר], אשר קול דודם דופק בלבבם בדברי תוכחה ובזיון, לבזותם ולהוכיחם על מעשיהם הרעים, כדי שישובו מעתה על כל פנים. והם מוכרחים בזה להתנהג בדמימתם באופן הנ”ל, שיכירו את אמתת דברי תוכחתו אשר בלבבם, ויודו ויתוודו ויאמרו לפניו בפה מלא, דברי התוכחה והבזיון שהביא בלבבם. ואשר הדמימה הזאת היא עיקר התשובה. [ו]מה נעים ונפלא לפי זה נוסח אנשי כנסת הגדולה בתחילת הווידוי, שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך וכו’ לא חטאנו. כי באמת לא נפתח פה לאמר כן חס ושלום, [וכהוספת מורנ”ת ז”ל במקום אחר לבאר בזה]. ובזה לבד תצא דמימתינו אל הפועל שזה עיקר התשובה כמוב”פ:

כפי הנזכר לעיל בדיבור המתחיל פני משה, תבין מרחוק, בהבאתו על זה [באות ג’], מאמר הכתוב, וידעו אותי מקטנם ועד גדולם:

אם’ [אסק שמים] ש’ם’ אתה’, מיוחד לפני מ’ש’ה’ כמוב”פ. ואצי’ע’ה’ ש’או’ל הנך מיוחד לפני י’ה’ו’ש’ע’ כמוב”פ. ומורה בכל זאת מלת הנך להתמלאות יותר כבודו יתברך, [בכל ההצעה לשאול], ממלות שם אתה, [כמובן מכל זה, גם במקום אחר]:

כפי המבואר מדבריו הקדושים שזאת התורה מסוגלת למציאת האבידה, והיא הא’ש’ה’. נראה לעניות דעתי מכותלי דבריו הקדושים שהעיקר הוא ממציאת אלקותו יתברך שבתוך הירידה. יען אשר באבידתה תרד ותבא במדריגות התחתונות והרחוקות כנודע, [ואשר עליהם סובב הכתוב הנ”ל, א’ציעה ש’אול ה’נך, והיא במזל אלול כנ”ל]:

[מכתב יד הנמצא בנייר בפני עצמו]

בעת השוב ועומדו בנסיון ושגיון יתרון היצר הנ”ל יגיע לו הוויה אמתיית משם העצם במילוי ס”ג. אשר גם זה לבד הארת דודי [צח ו]אדם [בחולם] נקודה העליונה. ומכוון לפי זה מה שמבואר מדברי מורנ”ת [בהלכות (שבועות) [ספירת העומר א’] שעל התורה הזאת], שכל דמימתו הוא בהשגות העליונות, ושזה לבד השגת הכתר האמיתי וגם כמובן בהקדמת התקונים….:

ראיתי מנורת זהב-סימן ח’

אות א

וברוח פיו. כי האדם הוא חלק אלוקי, כנודע. ובאתערותא דלתתא שמאריך את רוחו, גורם גם מלמעלה המשכת הרוח חיים מהשם יתברך בעצמו, להשלים לזה החסרון:

משלים החסרון. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שגם מחמת זה הטביע הבורא יתברך בטבע האדם להאריך את רוחו בגניחה ואנחה, כשיש לו איזה חסרון. כדי שעל ידי זה בעצמו, יגרום כל פעם השלמה לחסרון:

והוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. אלה הדברים נראים לכאורה כשפת יתר, כי מי לא ידע בכל אלה, שהשלמת החסרון וכפרת עוונות, הוא ממדת הרחמים. ואולם, בסתר דבריו והשגתו הזאת על אודות הכנעת הרב דקליפה, שהוא אדמוני בתוקף הדין, [כמובא לקמן בפנים], ומהמבואר מהשיחה [שבספר חיי מוהר”ן] השייכת לזאת ההשגה, שבהשגתו ותורתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע [העומד מצדו] שבתוקף הדין כנ”ל. יש לבאר, שעל זה טרח בפרטיות, לבאר כל המדות של הרחמים, כי בהם לבד כל הכנעת הרשע [שבתוקף הדין כנ”ל]:

וזה בחי’ י”ג מדות וכו’. כפי העולה מדבריו הקדושים, שכל המדות העליונות נמצאות בהרב דקדושה. נראה מבואר, כי הן הן באתערותא דלתתא שבו, לעורר אותם למעלה, מהשם יתברך בעצמו:

נוצר וממתיק. שהוא נוצר [ושומר] וממתיק, את האלופים, שלא יזיקו את העולם. [כי לשון שמירה, סובב לפעמים על המזיק, כלשון הפסוק והועד בבעליו ולא ישמרנו]:

נושא עון ופשע. בהכרח האתערותא דלתתא הנ”ל בדיבור המתחיל וזה בחינת י”ג מדות, יש להתפלא קצת אשר לא יסיים בפירושו לכל הי”ג מדות. ואם בתיבת וחטאה יש לפרש שאינו צריך לחושבה, כי היא מחוברת לתיבת נושא הנ”ל, [שהנשיאה תסובב גם על החטאה]. אבל על כל פנים יש להתפלא אשר לא פרט והזכיר גם מדת ונקה שבסוף המדות. אבל מרחוק תבין, שגם זה פרט והזכיר, בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך על אודות הרב העליון, אשר ינקה ויזכך את עצמו, עד שלא יאונה אליו כל און גם בידו וכוחו. ובהמבואר שם מדבריו הקדושים, שבזה מנקה ומציל גם הנלוים אליו שלא יתאחז בהם הרע. עד שגם הם, לא יראו ויפחדו מהרשע. וממילא נמצא לפי זה גם מדת ונקה ברוח הרב, לעורר אותה באתערותא דלעילא כנ”ל. ובאמת, אין זה נאמר רק על הרב העליון, שהוא בן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו. [עיין לקמן בהגהה על אות כ”ד]:

והנלווים. מוכרח לפרש על הנלוים המקושרים אליו בקשר אמיתי, [קשר אהבה, כמובא במקום אחר], בשלימות כראוי:

גן דא אורייתא, ונשמות ישראל וכו’, דאיתרביאו בגן. סובב בזה להמבואר מצירופי דבריו הקדושים לעיל באות א’, שכל נשמת החיים, הוא מרוח החיים שבתורה:

בריאה בכח. לפי זה יש לבאר בכפלים בכוונתו הקדושה שבדבריו הנ”ל, שמבואר מהם, שבעליית הרב להבריאה בכח שבתפלה, מזכך גם לכוחו, שגם בכוחו לא יתאחז בו הרע חס ושלום, [חוץ זיכוכו מהרע [בפועל] שזוכה בבירור ההלכה, על ידי השכל שנמשך מהתפלה]:

התורה שהוא בחי’ בריאה בפועל. סובב בזה, להעולה מצירופי דבריו הקדושים באות א’, ובאות ב’, שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. ואולם, בדבריו הקדושים שבזה האות ז’, מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

ונהר יוצא מעדן, היינו מהתפלה וכו’, להשקות את הגן, הוא התורה. בהודעתו הזאת שהוא מודיע ברוממות התפלה, שהיא בעדן, ולמעלה מגן התורה. יש לסובב עיקר כוונתו, על תפלת האדם שהוא מתפלל על אודות התורה בעצמה, שיזכה לברר ההלכה בכל דבר באופן שידחה מאתו כל הרע, עד שיזכה לקיום התורה. ומכותלי דבריו הקדושים בדבר הכתוב ראיתי וכו’, אור הגנוז וכו’. יש לבאר עוד, שזה מחמת שהתפלה והעדן הוא במדריגת הנסתר שבתורה. ושזה ענין ההסתרה [עין לא ראתה], שהזכיר בדבר העדן, [וכמובא מזה במקום אחר]. גם יש לבאר בטעם בריאת הגן, [והשקאתו מהעדן], שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והעונג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכולת ואפשרות בהאדם המוגבל לבא בו. ולא כן הגן, [שהוא התורה שבנגלה], שהוא העומד במדריגת הכלים, המוכשרים והמוכרחים לקבלת אור העדן, והבאותיו בגבולים וצמצומים:

ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. בפירוש הפשוט מהכתוב, סובב הפירוד על התחלקות הארבע נהרות [מאחדותם שבנהר העדן] זה מזה. ובפירוש הדרש מרבינו ז”ל, יסובב הפירוד, על הרע לבד שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר [הנ”ל בהקדמה], שברוב המקראות שרבינו ז”ל מפרש בהם בפירוש הדרש, נראה אותם בעומק הפלאת המסלה שבלימודיו, שמחבר אותם בפירוש הפשוט שבהם. יש ללמוד מהמפורש אל הסתום, שגם בזה הכתוב, כוונת רבינו בדבר הפירוד, לשני הפירושים הנ”ל . כי כדי להפריד ולחלק את הרע מאחיזתו בהד’ אותיות, מוכרח להפריד ולחלק את האותיות בעצמם, שלא יהיו באחדות ודביקות לגמרי, כאחדותם בהעדן והנהר שמאתו. גם כפי העולה מדבריו הקדושים, שהד’ אותיות הנפרדים בהגן והפועל הנ”ל, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן, שמתאחדים שם בנהר אחד. אשר מבאר בזה אגב אורחא, לפירוש הי”ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי’ ולדעת האריז”ל אינם נחשבים אלה שני שמות במספר הי”ג מדות:

והיה לארבעה ראשים. בהעולה מאלה צירופי הדברים שבסימן ה’, וסימן ז’, שגם כל התהוות הגופים בגשמיות, בבנין ד’ יסודות, נמשך ויוצא מד’ אותיות השם [ד’ ראשים], שבגן התורה, [וכן גידולי הנשמות, כנ”ל בדיבור המתחיל גן דא אורייתא וכו’]. סובב גם כן להעולה מצירופי דבריו הקדושים הנ”ל שבסימן א’ ב’, שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. אבל בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז’, מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

מעדן להשקות את הגן. בדבר העדן הנ”ל, הגדול ועצום לאין ערוך ממדריגת הגן. וגם כל חיות הגן והרוח שבו, נמשך ונשקה מהעדן. ממילא יבואר לפי זה, שכמו כן זה הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן התורה, עד שנחשב כנגדו לשער וסערה כפלי כפלים לאין ערך. ותבין ותתבונן לפי זה בהמבואר מדבריו הקדושים באות ח’, שנמצא סערה דקדושה [שער הציצית], שהוא העומד בקדושה זה לעומת זה, להכניע את הסער ואיש השעיר בסערתו, [עיין שם היטב באות ח’]. וגם לפי זה מבאר בשני טעמים למציאות הכח והגבורה בהרב העולה להעדן, להכניע ולכלות את האדמוני. טעם א’. מפורש בדבריו הקדושים, שעל ידי זה יש ביכולת הרב לכנוס לתוך צנור הרשע, כדי לשברו. טעם השני. מבואר גם כן למעמיק בדבריו הנ”ל, שזה מחמת שבאמת יוצא ולוחם כנגדו זה הרב, בסערה חזקה כפלי כפלים. כי לפי הנ”ל תבין מרחוק, שזה שאין ביכולת סערת הרשע להתקיים, הוא מחמת שאין לו כלל כלי התורה הנ”ל, המוכרחים לקבלת הטוב, מסערת העדן. כי הוא רחוק מהתורה ומכל המדות טובות שבה. רק מצד הנסיון שמוכרח שיהיה בזה העולם [עיין בספר שיחות וסיפורים באות כ’], מוכרח כביכול השם יתברך לשנות את דרכיו [רשע וטוב לו], בהשפעת העדן ואור הגנוז הנ”ל, [שגם משה רבינו ע”ה עדיין לא עלה לשם להשיגו], ולהשפיע גם לרשע כעשו בבכייתו ואנחתו. אבל בחסרון והעדר הכלים שלו, נהפך לו זאת הסערה בתכלית ההיפך, ומסער גופיה ונשמתיה. ולא כן הרב העליון [כבן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו], בעלייתו לשם ברוב ועוצם הכלים הנפלאים הנתהווים ברוב ועוצם הנסיונות שיעמוד בהם בכל גלגול שיתגלגל בהם באריכות הגלות, [כמובן בזה מדברי מהרח”ו בשם האריז”ל]. וגם ממילא מובן, שברוב הכלים, יש ביכלתו לקבל משם סערה גדולה וחזקה, כפל כפלים, כפי שנמצא להרב דקליפה. ושאחר כך לא יהיה נחשב אצלו גם זאת הסערה, רק לרוח סתם, מרוב הכלים כנ”ל:

מי אתה הר הגדול. את הפירוש מזה הכתוב הציג מורנ”ת ז”ל, בין שני חצאי עגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבינו ז”ל, ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, שהוא כלל החמישי שבהקדמת ספר ביאורי הקודם. שכל מקרא או מאמר חז”ל שרבינו ז”ל מזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חז”ל, בזה הענין:

דיבר אז וכו’, רוח החיים שבדפק. שמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ”ת, שנראה מדברי רבינו ז”ל, שהדפק הדופק ונוקש בהאדם בכל חלק, יוצא ונמשך מהחלק אשר מצירוף [ד’ אותיות] השם שמכוון לזה החלק, מהא’לף פ”א חלקים הנמצאים בזאת השעה, [כי הד’ אותיות הן הן הארבע רוחות כנ”ל]:

ועוד יש להאריך קצת בכל זה, ולשוב להכתוב הנ”ל, ונהר יוצא מעדן וכו’. שאף על פי שבביאורינו הנ”ל בדבריו הקדושים, לא תהיה מדת ונקה רק במדריגת התפלה והעדן, ולא במדריגת הגן והתורה. אבל עוד יש לבאר בדבריו הקדושים, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים, ליתן בזה את האמור בזה. ותחשב התפלה, בכל הי”ג מדות שתתקבל בהם. וכן תחשב התורה, בכל הי”ג מדות שמוכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת נחשבים הגן והעדן לשני מדריגות, אשר לא ראי זה כראי זה, ובמדת ונקה [תכלית הזיכוך] לבד, פרט רבינו ז”ל ואמר, שמוכרח לעלות לעדן התפלה. יש לבאר [כמובן במקום אחר ], שבאופן אחד מצרף אותם, ובאופן אחד מבדיל ביניהם. ושכל ההבדל, הוא למדה האחרונה הזאת. שאף על פי שנוגע בה גם הצירוף כנ”ל, נבדלת בכל זאת, ונחשבת [מחמת ההבדל] ברוממות העדן יותר מכולם. וגם אגב אורחא, נוסיף ונבוא מכל זה לדבריו הנ”ל. כי בהעולה מדבריו הנ”ל, שכפי ההבדל שביניהם, לא נמצא במדריגת הגן יותר מי”ב מדות, ובאמצעות הארבעה [ראשים] אותיות הויה שפרט בו. ואשר לפי זה יש לבאר, שבכל מדה ומדה מהגן, נמצא בו אלה הד’ אותיות, וגם שינויי המדות זה מזה. גם שינויי הצירופים [של הד’ אותיות] זה מזה, ושהן ההן י”ב צירופי הויה, שהזכיר בזה הענין. וגם מחמת שבכל זאת, נמצאים אלה הארבעה ראשים [בי”ב צירופיהם] גם בשרשם שבעדן [ואחדות הנהר כנ”ל], ושם האור גנוז ונסתר, עד שממילא נקרא בשם חושך ותכלית ההיפך מהאור, ותבין ותתבונן כמו כן, בי”ב צירופי הויה שבלילה וחושך שדיבר לענין זה. גם לפי זה תראה אגב אורחא נפלאות גם בפשיטות פירוש הכתוב ונקה לא ינקה וכו’, אשר בפשיטות דעתינו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההיפך ממדת הרחמים, ולפליאה גדולה נחשב זאת. כי הלא בכל זה המקרא, חושב ממדה למדה בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו, מהפך ומדבר בתכלית ההיפך ומדת הדין, אשר לא זה בלבד כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים, על שלשים ועל רבעים. וגם אפילו לפירוש חז”ל, כי מלת ונקה סובב למעלה, החליטו אותו בסיומו לא ינקה, לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם, בהסתרת וגניזת האור שבעדן, והתחשבותו לחושך ותכלית ההיפך אשר ביארתי לעיל בדבריו הקדושים, יש לבאר עוד, שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו, ונחשב ונראה בתכלית ההיפך, למדת הדין. ובאמת, הוא נהפך חס ושלום, להבלתי שבים על כל פנים אחר החטא, לשוב על כל פנים מעתה לכלי התורה, המוכרחים להם כנ”ל:

רכב אלקים רבותים, בחי’ קבלת התורה, שמשם מקבלין הרוח חיים, הרבנים דקדושה. לבאר קצת בזה, שוב נשוב לדבר י”ב המדות, והצירופים משם ה’, שהזכרנו לעיל בדיבור המתחיל דיבר אז וכו’. כי אף על פי שהזכרתי שם מאלה הי”ב צירופים שנמצאים גם בשרשם שבעדן. אבל עוד יש לבאר, שברוב התאחדות כל הד’ נהרות [והאותיות] שבעדן, להיות לנהר אחד. כן גם י”ב הצירופים שבאלה [אותיות] הנהרות, שעליהם עומדים י”ב המדות, נכללים שם כולם במדה אחת. וממילא מובן, שהיא מדת ונקה, כי התחתון נכלל בעליון, ורוממותה גדלה ועצמה על כולם. כנזכר לקמן באות כ”ו עיין שם. והוא הראש והמקור של כל מדות הרחמים הנמצאים [בהגן], הנמשך מאתו. וזה אגב אורחא ישמע חכם יוסף לקח, בדבר המחלוקת שנמצא בין תנאים ואמוראים, שזה אוסר וזה מתיר. לפי הנ”ל, מה נורא ונפלא הפלאת חז”ל אשר החליטו ואמרו, אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מאליך תבין, שברוממות התנא, לא נחשב לו זה הרע [שמצד ההסתרה], לרע ממש חס ושלום. אדרבא, בתכלית ההיפך, נהפך לו זה בעצמו לכולו טוב. וגם בהעולה מדבריו הקדושים, שכדי לברר את ההלכה מוכרחים למדת העדן והתפלה הנ”ל. יש לבאר לפי הנ”ל בכפלים לתושיה, כי גם מחמת זה נמצא בה הכרח לבירור ההלכה, מחמת שזאת המדה שבסוף מספר השלש עשרה מדות, מכוונת ומצורפת לסוף מספר השלש עשרה שבמדות התורה, בכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישים [וסותרים] זה את זה, שהיא כעין סתירת דברי התנאים הנ”ל זה לזה:

והנה, כפי הנודע בדבר המדות, שאף על פי שכל מדה כלולה מכל המדות, נחלקה בכל זאת כל אחת להיות למדה בפני עצמה. יש לבאר, שמחמת זה גם משיגי המדות [שהמדות נמצאים בהם], שהם הרבנים דקדושה. שאף על פי שכל רב ורב זוכה להמדות הנ”ל, נתחלק בכל זאת כל רב ורב, במדה בפני עצמה. וממילא מובן, שהרב העולה על כולם, הוא העולה למדה השלש עשרה כנ”ל. ולפי זה ראה תראה נפלאות, כי מכוון ממש, המספר לרברבי ישראל שנים עשר, אשר על פרשת חנוכתם בבית ה’ הנ”ל סובבת זאת ההפטרה שבכתוב ראיתי וכו’, [הנרשם בתחלת המאמר]. ועליהם מדת השלש עשרה שבכתוב ובבא משה וכו’, [שהוא הכתוב השלישי המכריע, כמובא שם ברש”י], שהוא מדת הרב השלש עשרה הנ”ל, ששלו יפה משלהם. ועוד זה כל עצם פירוש הכתוב גם לפי פשוטו. ובזה מוכרח להאריך קצת, ולהציע לכל זה ג’ הצעות:

הצעה א’. כי בכל הנ”ל תבין מרחוק, כי לא דבר ריק הוא רוממות עצתו להתגרות עם האדמוני. וגם ממילא מובן, שכמו שכל נפשו”ת ישראל מוכרחים להתקשר להרב דקדושה, לקבל את הרוח חיים. כמו כן כל הרבנים בעצמם, מוכרחים להתקשר לרב העליון הנ”ל, שמאתו לבד נמשך כל התיקון. ושגם בדברי הרב בעצמו, נמצאים מדריגות למעלה ממדריגות. כי גם אהרן, שמאתו כל מנורת [תורת] זהב, [המובא שם בפירוש הכתוב ראיתי וכו’], לא הגיע במדריגתו למדריגת משה רבינו ע”ה, [שלא קם כמוהו], אשר אליו לבד נתגלו כל הי”ג מדות בתפלתו. ושגם הוא עדיין לא נתעלה בעלייתו שלעתיד, בהתלבשותו בבן דוד [שבעצם התפלה], להתגרות עם האדמוני, ולמחות זכר האלוף עמלק, כאשר נבאר לקמן:

הצעה שניה. הוא בהנ”ל, שכל חלקי התורה והגן, הן הן הכלים המוכרחים והמוכשרים לקבל בהם מדריגת העדן והתפלה. [כי התורה והתפלה, תלוים זה בזה, כנזכר לקמן באות י’]. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שנשמות ישראל הם העשבים והדשאים שבחלקי הגן. נראה מבואר, שגם להרב העליון בעצמו, לא ניתן גדולת העדן רק בשביל רברבי דקדושה, עם כל נפשו”ת ישראל הנלווים אליו. כי בלתי הכלים, לא יתקבל כלל בקדושה:

הצעה שלישית. בענין בית ה’ [שמשם יציאת המעין], שבפירוש רבינו ז”ל סובב זאת על עדן, [עין לא ראתה כמוב”פ]. ובאחדותו לפירוש הפשוט, [כנזכר בהכללים שבהקדמה], ממילא מובן, שעיקר נקודת העדן הזה, [עין לא ראתה כנ”ל] היא בקדש הקדשים. אשר גם כל כלליות הכלים שבחלקי המקדש והמשכן, היו באופן שתתקבל בהם הארת עצם העדן הזה. ויש לבאר לפי זה, שגם הם, נחשבים כנגד עצם נקודת העדן הזה, לכלי הגן והתורה שבנשיאי ישראל, [שמהם הרוחות והנשמות לכל נפשו”ת ישראל כנ”ל], אשר בהם תתקבל הארת זה העדן והרב העולה לשם כנ”ל:

ועתה, שוב נשוב מכל זה להכתוב הנ”ל ובבא משה וכו’. כי לכאורה נחשב קצת לפליאה סמיכות זה הכתוב בסוף הפרשה הזאת, אשר לא תספר כלל בעצם בנין המשכן, שיהיה שייך אחר כך לספר נפלאות זה הבנין והמשכן, ששם זכה משה רבינו ע”ה שנשמע אליו קול השם יתברך. כי הלא בתחלת הפרשה מבואר, שכבר כלה משה להקים את המשכן. וכל זאת הפרשה לא תדבר רק בעבודת הנשיאים וקרבנותיהם שהקריבו מיום כלות הקמת המשכן והלאה. ורש”י [בשם רבותינו ז”ל] מפרש טעם נפלא ונכון על אשר נסמכה פרשת המנורה לקרבנות הנשיאים. ועתה, למה יבא זה הכתוב, [ובבוא משה וכו’], בתכלית ההיפך להפסיק ביניהם. אבל כפי אמרי רבינו ז”ל הנ”ל והמוב”פ, מאד מאד מחובר זה הכתוב להענין, ואינו נחשב להפסק כלל. כי כפי כל הנ”ל תבין ותתבונן, כי אך ורק בבוא הנשיאים אל משה, והצטרפותם אליו בחלקי עבודתם, יצא אל הפועל הכתוב ובבוא משה וכו’, ששמע וקיבל קול חכמת העדן לאין סוף יתברך השוכן בין שני הכרובים, לבירור התורה:

גם מבואר מצירופי דבריו הקדושים, שכאשר התחיל לעסוק באלה התיקונים בעת אמירתו והשגתו זה המאמר, [כנ”ל בדיבור המתחיל והוא מגודל רחמנותו], כן גם מאז והלאה בחייו ולאחר הסתלקותו, לא ינוח ולא ישקוט מלעסוק בזה, על כל פנים על ידי הנלווים אליו, כפי השערות טובות שמוצא בכל אחד ואחד, מתורה, ותפלה, ורצונות על כל פנים, להתגלות הרב העליון שמאמינים ומחכים עליו. וגם רב תודה לאלקים חיים, אשר זכינו לראש תלמידיו והנלווים אליו, מוהרנ”ת ז”ל. כי הוא אשר הרבה לגלול את האבן מעל פי הבאר בהלכותיו הקדושים, והודיענו על כל פנים מזה:

גם נראה לעניות דעתי מכותלי וצירופי דבריו הקדושים בכתב ובפה, שזה לעומת זה, אלוף עמלק הנ”ל, גרוע ברשעתו יותר מכל שנים עשר רברבי בני עשו שהיו בימיו. והנני להציגם פה בשמותיהם שהם מוזכרים בפרשת וישלח. ותרגום אונקלוס שמביא בזה רבינו ז”ל, מתרגם על כל אחד ואחד בשם רבא. א) רבא תימן. ב) רבא אומר. ג) רבא צפו. ד) רבא קנז. ה) רבא קרח. ו) רבא געתם. והשביעי, רבא עמלק. והוא המכוון לאמצעי וממוצע ביניהם. כי הוא באמת אלוף הי”ג שבסטרא אחרא כנ”ל, דנחשבים ועומדים ששה בצד זה. וגם ששה מצד זה, ואלו הן. א) רבא נחת. ב) רבא זרח. ג) רבא שמה. ד) רבא מזה. ה) רבא יעוש. ו) רבא יעלם. וקרח השני אין לחשוב, כי זה הוא בעצמו קרח הראשון, כמבואר שם מקודם מפי’ רש”י, שאף על פי שנחשב מבני עשו, ובאמת היה בן בנו, מאליפז שבא על אשת עשיו, ונחשב מחמת זה פעם ראשון מבני אליפז. ובדבר אלופי שעיר החורי נמצא עוד קצת דברים שאין רצוני להרכיב בזה, שלא לצאת מהענין. והאלופים הנזכרים בסוף הסדרה, שאף על פי שנקראו גם כן בשם אלופי עשו, אבל לא היו כלל בעת הזאת, רק אחר כלות מלכיהם בימי דוד כמובא. אבל אלופי בני עשו, ובני בניו שנחשבים גם כן לבנים, מכוונים ממש למספר שנים עשר, חוץ השלש עשרה, האמצעי והעיקרי, אלוף עמלק, [שעליו אמר עשיו יש לי רב כמוב”פ]:

וההכרח להאריך בזה עוד, כי בתחלת אות ה’ שכתב שם בזה הלשון: והנה, כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון, ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח וכו’ עכ”ל. יש להתפלא בזה קצת, כי לכאורה, מאחר שיש ביכלתינו להמשיך רוח החיים מרבותינו הקדושים, עד שלא יהיה לנו שום חסרון כלל, וגם החטאים [שמהם החסרונות כמוב”פ] יתכפרו על ידי זה. למה לנו להתגרות כלל בהרשע, ומה איכפת לנו כלל שהרשע יש לו גם כן כל טוב. ואדרבא, מבואר מדבריו הקדושים, שגם אם לא נתגרה אתו, משלם השם יתברך לשונאיו אל פניו להאבידו ולהשמידו על ידי זה הטוב בעצמו שמקבלים מרברביהם. ועתה, למה נבקש כלל עצה להתגרות עם הרשע ולהשמידו מיד. ואולם, אם נשים את לבבנו להכלל זה לעומת זה, הנזכר בהקדמה, נבין ונתבונן, שאף על פי שכפרת העוונות הוא על ידי הרברבי דקדושה, והעיקר על ידי הרב העליון הנ”ל, בעלייתו לעצם נקודת עדן, בית ה’ כנ”ל. אבל בהקדם הקליפה לפרי, עומד כנגד זה, רבא עמלק, [עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ”ל], לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדושה וכל הנלווים אליו. עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב, רק’ רע’ כל’ היום’, בחטאים ועוונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם היה ביכלתינו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשו”ת ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל, [כלשון הכתוב, לך והחרמת את החטאים וכו’ וחוטאים לא כתיב], ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת הי”ג זה לעומת זה הנ”ל, ובהחודש שבשנת דין ועיבור, [אשר] יגיע גם כן למספר הי”ג. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשו”ת ישראל, בכח הרב דקדושה, לכנוס לצנור ימי עשיית עשו בעצמה, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתיקוני חנוכה הנ”ל:

וגם אגב אורחא, תראה נפלאות בסמיכות הכתוב, [לסוף פרשת האלופים הנ”ל] אלה תולדות, [וכמובא כעין זה ברש”י עיין שם]. יען אשר ביוסף לבד, והתחלקותו לשנים, נתגבר יעקב אבינו שיעלו ויעמדו תולדותיו ובניו במספר הי”ג, להכניע ולבטל מספר הי”ג, שבבני עשו הנ”ל. ושגם לפי זה נתיישב פליאת מאמר האריז”ל שהביא מהרנ”ת במקום אחר, [והזכרתי מזה בספר שיחות וסיפורים אות י”א], שבתיקוני חנוכה הנ”ל, נמשכים י”ג פעמים מספר שם הויה, שנמצאים במספר השני שמות, יעקב יוסף. וכפי הנודע בשם העצם, שהוא באחדות המוחלט. יש להתפלא בזה, כי למה באמת יתכפל זה השם, בכפלי כפלים עד י”ג. הלא גם על כפל אחד הוכרחו חז”ל לפרש בו, שזה יאמר קודם שיחטא האדם וכו’, והזוהר הקדוש פירש בו בענין אחר, קדמאה שלים וכו’. ועתה, איך שייך להוסיף עוד, ולשלשו ולרבעו וכו’ עד י”ג. אבל מה נמלצו לחיך אלה אמרותיו, כפי העולה בתיקוני חנוכה הנ”ל, [שמבאר רבינו ז”ל בזה המאמר]. שאף על פי שיוצא מהעדן רק כולו אחדות [ונהר אחד]. אבל בהכרח הבריאה, יפרד ויהיה לארבע אותיות ה’. אשר יצטרפו ויעמדו על ידי זה בי”ב שמות הנמצאים בהגן, כל שם ושם בצרוף אחר, [שהם י”ב צרופים הנ”ל]. ובהתחשבות זה השם, גם באחדות נהר העדן, יצטרף לאלה הי”ב גם מספר הי”ג. וכל זאת העליה, זוכים ג”כ ע”י יוסף כנ”ל. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, אשר יכלה ויבטל גם המובחר שבאלופי עשו, שהוא אלוף עמלק הנ”ל. כי זה המעין הנ”ל היוצא מבית ה’, הוא הנחל והנהר היוצא מהעדן, כמבואר בפנים מדבריו הקדושים. וכבר הבאתי [בהשיחות והסיפורים שבאות י”א הנ”ל] נוסח האריז”ל, ל’הדליק נ’ר ח’נוכה, לרמז על זה הנחל, אשר י’ו’ס’ף’ והולך בנובעו, לשפוך מימי הדעת, מיום ליום. וביום ולילה האחרונה, שמדליקין ומאירין מספר שם אחד שנמצא ביוסף, [עיין שם בדברי מורנ”ת]. וגם בפרשת הנשיאים הנ”ל, כשמגיעים לנשיאי שבטי יוסף, מוכרחים לעמוד, עיין שם.:

ביאור הליקוטים הקצר על מאמר ח’]

בהודעתו רוממות התפלה שהיא בעדן ולמעלה מגן התורה, נראה מבואר כוונתו, על תפלת האדם על אודות התורה בעצמה, שיזכה לברר ההלכה בכל דבר, ושידחה מעצמו את הרע, עד שיזכה לקיום התורה. ובפירושו להכתוב ראיתי וכו’, שבעה ושבעה וכו’, אור הגנוז. נראה מבואר, שהתפלה והעדן הוא במדריגת הנסתר שבתורה, והוא ההסתרה שהזכיר בדבר העדן, עין לא ראתה וכו’, [וכמובא מזה בדבריו הקדושים גם במקום אחר]:

אות ב

בהכרח הגן לצרפו להעדן יש לבאר, שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והעונג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכולת ואפשרות בהאדם המוגבל לבא בו. ולא כן הגן, [שהוא התורה שבנגלה], כי הוא העומד במדרגת הכלים, המוכשרים והמוכרחים לקבלת אור העדן, והבאתו בגבולים וצמצומים:

אות ג

בהודעתו [בסימן ד’], שמציאות הרוח חיים בתורה והצדיק, הוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. נראה לכאורה כשפת יתר [כי מי לא ידע בכל אלה, שזה מצד הרחמים]. ואולם, בסתרי דבריו הקדושים על אודות הרב דקליפה, שהוא אדמוני בתוקף הדין, [ובהשפעת השגתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע העומד מצידו, כמבואר בחיי מהר”ן מהשיחה השייכת לזאת ההשגה]. יש לבאר, שעל זה טרח בפרטיות לבאר כל המדות של רחמים, כי בהם לבד כל הכנעתו:

אות ד

בדבר הכתוב, ונהר יוצא מעדן וכו’, יפרד וכו’. אשר בפירוש הפשוט יסובב הפירוד על התחלקות הארבעה ראשים [מאחדותם שבנהר], זה מזה. ובפירוש רבינו, סובב הפירוד על הרע לבד, שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר הנ”ל בהקדמה, שברוב המקראות שדורש אותם בפירוש הפנימי, נראה בעומק הפלאת המסלה שבלימודיו, שסובב לחברם ולייחדם גם בפירוש הפשוט שבהם, עיין שם. ומהמפורש נלמד על הסתום, שגם בזה, כוונתו בדבר הפירוד לשני הפירושים. ויש לבאר , שלפירוד הרע מהקדושה, שבאותיות השם, מוכרח לחלק כביכול, ולהפריד אותם בעצמם, שלא יהיו בדביקות ואחדות לגמרי, כאחדותם בעדן והנהר שמאתו. ובצירוף העולה בכל זה מדבריו הקדושים, שהד’ אותיות הנפרדים בהגן והפועל המוב”פ, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם. יש לבאר, שאגב אורחא משלים וגמר בזה לפירוש הי”ג מדות, שמתחילים בשני שמות הויה:

אות ה

בסמיכתו [בסימן ב’], דבר הכתוב ורוח אלקים וכו’, שהוא נמצא בהרב דקדושה. מבאר יותר בחושבו [בסימן ד’] כל המדות העליונות שהם נמצאים בהרב דקדושה, [ונראה מבואר, כי הן הן באתערותא דלתתא שבו, לעורר אותם למעלה, מהשם יתברך בעצמו]:

אות ו

כפי הנ”ל [באות ג’ ואות ד’], יש להתפלא קצת, אשר לא פרט והזכיר מדת ונקה הנמצאה בסוף המדות. אבל מרחוק תבין, שגם זה פרט והזכיר בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך [בסימן ה’], על אודות הרב העליון, אשר ינקה ויזכך את עצמו עד שלא יאונה אליו כל און גם בידו וכחו. ובהעלאתו שם מדבריו הקדושים שבזה מנקה ומציל גם הנלווים אליו שלא יתאחז בהם הרע, עד שגם הם לא ייראו ויפחדו מהרשע:

אות ז

אם לפי הנ”ל, לא תהיה מדת ונקה רק במדרגת העולה להתפלה והעדן. וכן בהנ”ל שהשם השני [בתראה שלים יתיר], הוא במדרגת העדן. אבל עוד יש לבאר, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים [ליתן בזה, את האמור בזה], ותחשב התפלה, בכל הי”ג מדות שתתקבל בהם. וכן תתחשב התורה, בכל הי”ג מדות המוכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת, נחשבים הגן והעדן לשני מדרגות, אשר לא ראי זה כראי זה. ובמדת ונקה לבד, פרט ואמר, שמוכרח לעלות לעדן התפלה. יש לבאר באמצעות הנהר, שבאופן אחד מצרף אותם, ובאופן אחד מבדיל ביניהם. ושכל ההבדל, הוא למדה האחרונה הזאת. שאף על פי שנוגע בה גם הצירוף הנ”ל, נבדלת בכל זאת, ונחשבת מחמת זה, ברוממות העדן יותר מכולם :

אות ח

בהעולה מדבריו הקדושים [אשר ביארנו לעיל], שכפי ההבדל שביניהם, לא נמצא במדרגת הגן, יותר מי”ב מדות, ובאמצעות הארבעה [ראשים] אותיות הויה, אשר פירט בו. תבין מרחוק במספר י”ב צירופי הויה שהזכיר בסוף זה המאמר. ומחמת שבכל זאת, נמצאים אלה הארבעה ראשים [בי”ב צירופיהם], גם בשרשם שבעדן [ואחדות הנהר הנ”ל], ושם, האור גנוז ונסתר בסתרו חושך שבתכלית ההיפך מהאור, ובהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שגם גשמיות ד’ יסודות הגוף וכלליות הבריאה, נמשכת מקדושת ורוחניות ד’ אתיות השם. תבין ותתבונן כמו כן בי”ב צירופי הויה שבלילה וחושך, כמובא שם.:

אות ט

כפי ביאורינו הנ”ל, תראה נפלאות גם בפשיטות פירוש הכתוב ונקה לא ינקה וכו’, אשר בפשיטות דעתינו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההיפך ממדת הרחמים, ולפליאה גדולה יחשב זאת. כי הלא בכל זה המקרא חושב והולך ממדה למדה, בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו, מהפך ומדבר בתכלית ההיפך, ומדת הדין. אשר לא זה בלבד, כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים, על שלשים ועל רבעים. וגם אפילו לפירוש חז”ל, כי מלת ונקה יסובב למעלה. החליטו אותו בסיומו לא ינקה, לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם, בגניזת והסתרת האור שבעדן, והתחשבותו לחושך ותכלית ההיפך אשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים. יש לבאר עוד, שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו, ונחשב ונראה בתכלית ההיפך, למדת הדין חס ושלום:

אות י

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, שכל ד’ אותיות הויה שבגן, [וגם מאליך תבין שזה כל עצם מציאות הגן], נמשך מהעדן. ובביאורינו הנ”ל, שהעדן בהשפעותיו מוכרח להגן. יען אשר הוא לבד כל כלליות הכלים, אשר זולתם נהפך השפע לחסרון יותר, [ויתעצב אל לבו, כנודע]. נראה מבואר, שכעין זה גם כל הכרח התורה ותפלה זה לזה. כי כל בירור הלכות התורה [ולזכות בזה גם לקיומה, ולסור מרע עד שלא יאונה כל און], אין ביכולת לזכות, רק בעדן התפלה. וגם בהיפך, אין ביכולת לעלות בעדן התפלה, רק בכלי התורה והגן [והם מהדברים המקושרים זה לזה, שאין יודעים מהיכן ההתחלה, כמבואר מזה בדברי מורנ”ת]. ועוד בכל זה יבואר יותר בהכרח ההתקרבות להרב, ושבו לבד נמצא כל הרוח חיים של התורה והתפלה, עד שזוכים על ידי זה, גם בעצמו לתפלה ולתורה בלימוד ובקיום:

אות יא

בדבר הבריאה בפועל על ידי התורה שהזכיר בסימן ז’, סובב להעולה מצירופי דבריו הקדושים בסימן א’, ובסימן ב’, שכל בריאת העולם, הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. וכן סובב בזה לצירופי דבריו הקדושים שבסימן ה’, וסימן ז’, לבאר בפרטיות התהוות הגופים בגשמיות בבנין הארבעה יסודות שבבריאת העולם, שהם הנמשכים מד’ אותיות השם, הנמצאים ויוצאים מגן התורה. וכן בדבר הנשמות דאיתרביאו בגן התורה, סובב להכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים, [שגם משם מבואר, שהוא מהרוח חיים שבתורה]. ואולם, בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז’, מוסיף והולך להודיע, שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

אות יב

בהעלאתו בצירופי דבריו הנ”ל, שכל גידול וצמיחת הנפשו”ת והגופים [הוא] מגן התורה, מוסיף לבאר בדבר החסרונות שנתחסרים על ידי העוונות [שעוברים על התורה], שהזכיר בסימן ד’. ובכלל ואו הנ”ל בהקדמה, שזה לעומת זה וכו’, יבואר לנו, כי מהסערה שנמצא בצד הרע, נלמד ונבין לצד הטוב. שזה מה שמבאר בשער הציצית [והשין שמאלית], שהם באותיות סערה, להכניע את הסערה דסטרא אחרא. וכפי העולה בכל ביאורינו הנ”ל, שמדריגת העדן גדול ועצום לאין ערך ממדריגת הגן, ושגם כל מציאות הגן והרוח שבו, נמשך מהעדן, אשר לפי זה יבואר לנו, שכמו כן גם הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן, להיות לסערה חזקה כפלי כפלים. ושזה זה הרוח שברב העליון הנ”ל, העולה לזה העדן בכלי הגן, עד שאינו נפסק אצלו חס ושלום, כמו שנפסק מהרשע. גם יש לפרש, שמחמת שהוא מקבל את הסערה ברוב הכלים הנפלאים, אינו נקרא אצלו גם אחר כך, רק בשם רוח סתם. ובהעלאתו כל זה מדבריו הקדושים, מבאר בכפלים, למציאות הכח והגבורה שבזה הרב והצדיק, להכניע ולכלות גם את הרשע האדמוני הנ”ל:

אות יג

עוד לאל מלין, לבאר יותר בכל הנ”ל. כי בפירוש הכתוב ראיתי וכו’, ושנים זיתים וכו’, אילנא דחיי ואילנא דמותא, היינו טוב ורע וכו’. מבואר כוונתו, שהוא עץ החיים, ועץ הדעת [בגזירת מות] טוב ורע, העיקריים בגידולי הגן, [כמבואר מסיפורי הכתובים שבזה הענין, לפי פשוטם]. ובפירושו הנ”ל שבסימן ז’, שגידולי הגן הם הנפשות, [כי האדם עץ השדה]. ומהרע שבעץ הדעת, נאחז הרע בכל הדורות שיצאו מאדם הראשון. ובהנ”ל שגם עצם הגן יוצא ונתהווה מהעדן. יש להתפלא במציאות הרע בגן נפלא ונורא כזה, הנמשך מעדן אלקותו בעצמו יתברך. אבל גם כל זה יתיישב לנו, בביאורי הנ”ל להסתרת העדן. שבסיבת הסתרתו, יש שנהפך האור בתכלית ההיפך להנשפעים מאתו, ולהיות להם בחושך ודין ורע. כי לפי זה יש לבאר, שגם זה כל הרע שנמצא בהגן הנמשך מאתו. וגם לפי זה יבואר, שכל העומד בנסיון, ומכניע את הרע שבגן, מכניע ומהפך כמו כן, לשורש הרע, שהוא ההסתרה ומדת האף והדין שבעדן בעצמו, להיות נהפך אליו בהתגלות ורחמים לאין ערך כלל. כי הוא לבד, כל השורש והמקור של כל מדות הרחמים הנמצאים בהגן, הנמשך מאתו:

אות יד

בכלל החמישי הנ”ל בהקדמה, שכל מקרא או מאמר חז”ל שמביא קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר בזה הענין כל המאמר. תבין מרחוק בפירושו לתערובות הטוב ורע הנמצא בגן דא אורייתא, שהוא דבר המחלוקת שבין התנאים, שזה אוסר וזה מתיר וכו’. כי בביאורי הנ”ל, שגם זה הרע נמשך מהעדן, בעוצם הסתרתו. ישמע חכם ויוסיף לקח, כי לפי זה, מה נורא ונפלא הפלאת חז”ל, אשר החליטו ואמרו, אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מאילך תבין, שברוממות התנא, לא נחשב לו כלל זה הרע [שמצד ההסתרה], לרע ממש חס ושלום:

אות טו

וגם, כי מה מתוק מדבש ועונג הכרח הבירור למדת העדן ונקה הנ”ל, שהיא המכוונת למדת השלש עשרה שבתורה, בכתוב השלישי המכריע בין הכתובים המכחישים זה את זה. וגם זה בעצמו דבר הכתוב ונקה [שהיא מקור הטוב והרחמים] המתאחד בסופו המכחישו, ואומר, לא ינקה. שהיא מדת הדין, ההיפך מטוב חס ושלום כנ”ל:

אות טז

בדבריו הקדושים שבסימן ב’, על אודות החמש נימין שבכינור של דוד, שהיא כנגד החמשה חומשי תורה. יש לבאר, שגם בזה יסובב לדבריו בצירוף התורה והתפלה הנ”ל, שחיבר אותה דוד בניגון הכנור שבחמש נימין. וכפי המבואר מדבריו בענין תערובת טוב ורע שבתורה, אשר בשכל האנושי אין שום אופן לבוא לבירור נכון בכל הלכה בלי שום ספק עוד, [בסיבת המחלוקת שבין החכמים והפוסקים], והרבה פסקי הלכה אינם נפסקים רק כפי הכללים, כמו ספק דאורייתא לחומרא וכו’. יש (להעיר) [להבין] ולהשכיל דבר מתוך דבר, שזה שלא יהיה בירור הלכה האמתית, [וגם בלי תיקון וספק, אפילו בהאיבעיות והספיקות שבדברי חז”ל], עד השלמת מדריגת בן דוד בעצמו. ויען אשר גם דוד זכה מעין זה , נתבררו אצלו חמשה חומשי התורה בכנור תהלתו, שהיה מנגן מאליו ברוח צפונית שהגיע אליו [מהעדן] באמצעות הגן, כנודע:

אות יח

בכוונתו להבין משל ומליצה, [הנ”ל בהקדמה בכלל האחד עשר]. יש להתפלא בפירושו למדת ארך אפים, שהוא אריכת הרוח המשלים ומחיה את האדם. כי הלא בפירוש הפשוט נתפרש מלת אפים, שהוא האף והחימה, שהשם יתברך מאריך ומעכב אותו מלהזיק ולהמית את האדם. ואיך נלמד ונביא מזה ראיה, לתכלית ההיפך, שהרוח לבד משלים ומחיה את האדם. וגם יותר יש להתפלא לעניות דעתי, בביאורו למאמר חכמינו ז”ל, צפון חסר. כי כפי שמבואר בדבריו הקדושים שצפון מרמז על הרוח הצפון בלב, אשר מאתו כל החיים והתמלאות החסרונות, עד שבהפלגת מעלתו, נקראים כל ישראל בשם צפוניך. ועתה [אם אין ביכולת להביא ולכלול גם הלב בסוג המעלה הזאת. כי לפעמים נסתלק קצת מאתו הרוח הצפון בו, ולפעמים נסתלק מאתו לגמרי, ומהסתלקות הרוח לבד, נרגש בלב החסרון. אבל] איך יתכן לפי זה החלטת חז”ל, לקרא בשם חסר, את הרוח הצפון בעצמו. ואולם, בהסתרת הרחמים שבעדן הנ”ל, להחשב מפני זה בתכלית ההיפך [בעולם השפל], במדת האף והדין והחסרון. תבין מעצמך ליישב אלה הפליאות. כי הוא האף והחסרון שבאור הצפון והגנוז [הנ”ל מפירוש רש”י, על הכתוב ראיתי וכו’], אשר מאתו לבד, כל הרוח חיים וההשלמה לכל החסרונות שבעולם. וכבר ביארתי לעיל, שבהשפעת העדן להגן, נמצא גם בהגן מדות העדן:

אות יט

בדבר הבריאה בכח שבעדן, מבאר יותר לזיכוך הרב גם בכוחו וידו, [שלא יאונה לו ולא יתאחז בו כל און], על ידי עלייתו להתפלה והעדן:

אות כ

בדבר הא’ף’ הנ”ל, אשר יגיע להרשע בקבלת הטוב מהעדן, [בלתי כלי הגן כנ”ל]. תבין מרחוק, בהפלאת סוף המאמר, מענין הי”ב שעות הנ”ל, אשר פרט בפרטיות התחלקות כל שעה לא’לף פ’א חלקים, [והמעיין שם לא יבין בזה שום פירוש כלל]. גם יש לבאר לפי זה בענין המאמר חז”ל המוב”פ, על אודות הרשע, אשר אמרו עליו, שהש’ע’ה’ משחקת לו:

אות כא

בדבר המדות הנ”ל שזוכה להם כל רב דקדושה. ובכלל השביעי הנ”ל בהקדמה, שכל מדה כלולה מכל המדות. [אשר בכל זאת, נחלק כל מדה להיות למדריגה בפני עצמה]. יש לבאר, [כמבואר גם במקום אחר] שבכל זאת, יעמוד כל רב במדריגה ומדה בפני עצמה. והנה, זה המאמר נאמר בשבת חנוכה, ועל הכתוב ראיתי וכו’, שהיא ההפטרה שקוראים אז בתורה פרשת חנוכת המשכן, [שהיא בית ה’ המוב”פ] בקרבנות הנשיאים. ובכלל הואו הנ”ל, שזה לעומת זה עשה וכו’. יבואר לנו בהבאתו תרגום אונקלוס, אשר קרא להאלופים בשם רברבי. כי כן זה לעומת זה, גם מצד הקדושה, קרא להנשיאים בשם רברבי. ואשר בדבר המדות הנ”ל באו למספר י”ב, הנשפעים ממדת השלשה עשרה, שהוא הרב והכהן העולה בית ה’, שהיא העדן כמוב”פ. והעיקר הוא קודש הקדשים, אשר עין לא ראתה. ואשר זה לעומת זה נמצאו אלופי ורברבי עשו, נסיתי ובאתי למספרם, ומכוון ממש באו גם כן למספר י”ב. זולת האלוף עמלק, הגרוע בטומאתו יותר מכולם, שהוא השלש עשרה . וזה לעומת זה, כמו שכל המשכת הטוב וההצלה מחטאים, הוא בכח הרב העליון, במדת השלש עשרה כנ”ל, כאשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים. יבואר לנו, שכן גם בהיפך, כל החטאים ועוונות ישראל, נמשכים מאתו. שעל זה מוכרח להתגרות אתו ולמחותו. עוד יש בזה הרבה דברים נפלאים, כמו בפרשיות הנשיאים, המוכרחים למדת הי”ג שבשני כתובים המכחישים כנ”ל, מסיים הכתוב ובבא משה וכו’, שגם בזה ב’ כתובים וכו’, כנודע:

אות כב

בכל הנ”ל יש לבאר עוד, שהרב דקליפה העומד על נפשו”ת ישראל, [שכולם בכלל צדיק ממנו שהזכיר בסימן ה’ בפירוש חז”ל בדבר הכתוב תחריש כבלע וכו’], ועוסק לב’ל’ע’ם’ בכל דור ודור. הוא [היודע דעת עליון], המקבל את הסערה בכל טוב מהשפעת העדן בעצמו. אבל גם מחמת זה בעצמו שמקבל את הטוב בסערה שבעדן, ורחוק מהכלים שבגן התורה בתכלית הריחוק, מסער אחר כך את גופיה ונשמתיה, להאבידו עדי עד, כמוב”פ בסימן ג’:

אות כג

בכל הנ”ל תבין מרחוק, שאף על פי שגם משה רבינו עליו השלום, זכה להשגת י”ג מדות התפלה אשר בהעדן. אבל כנגד השלמת מדריגת התפלה בחמשת נימי הכנור אשר בבן דוד בעצמו, עדיין גם הוא לא נחשב, רק במדרגת החמשה חומשי תורה שבנגלה, שהיתה על ידו. [כי גם בהצדיקים העולים לזה העדן, שבי”ג מדות הרחמים של התפלה, נחשב כל אחד כנגד חבירו הגדול יותר, למדריגת הגן והתורה שבנגלה לבד]. ושמחמת זה לא היה עדיין ביכלתו להתגרות עם עשו, אדום בעצמו. ולא עלה עדיין בשלימות להשגת העדן הנ”ל, שמשם דרכי ה’, להשפיע בסערה גם להרשע והרב דקליפה, [כעין אלו ואלו וכו’], ובסתרו חושך הנ”ל, ועוד להקדימו [קודם לאור סערת בן דוד]. כי בההשגה הזאת בעצמה, היתה כל הכנעתו:

אות כד

פירוש הכתוב מי אתה הר הגדול וכו’, הציג מורנ”ת בין שני חצאי עיגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבינו ז”ל. ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, שהוא כלל הנ”ל בהקדמה, שכל הענין מהכתוב מתבאר:

אות כה

בהמבואר מדבריו הקדושים בסימן ח’, בהפלאת מראה לבן להטלית, [וממילא מבואר, שכמו כן גם להציצית]. כי בכח שערת [סערת] הציצית, להכניע את האדמוני בטלית האדום [כאדרת שער], שבמדת הדין שבו כנ”ל, ולהמתיקו בשרשו שבסערת העדן, להפכו לרחמים גמורים ורבים בכפלי כפלים כנ”ל. ובהמבואר בכלל הנ”ל, שכל הענין מהכתוב שמזכיר מאתו, מתבאר לפי דבריו. ובהכרח הירידה לצנור ומדת הרשע בעצמו, כדי להכניעו. תבין מרחוק בהפלאת זאת המצוה, להתחבר עם מראה תכלת, שהיא הגוון שבין האי שחור [אדום], ובין הלבן:

אות כו

במספר הי”ג מדות הנ”ל, אשר חז”ל החליטו זה המספר כפי מלות השונות אשר בהם. נראה מבואר, שלכל מדה פירוש אחר. כי אם לא כן, נחסר המספר. ונתפוס לדוגמא מדה הראשונה בשם ה’, מורה על הוויותו הנצחי יתברך, ושבזה מהווה ובורא לכל דבר, ומי כמוהו נאמן לשלם ולבלי לקפח שכר כל בריה, בטובו ועשרו הגדול ועצום לאין ערך. ובמדת שם ה’ הכפול, מבואר בפירוש חז”ל , שהוא המוסיף והולך בסיפור טובו יתברך, שהוא נאמן לשלם שכר המצוות, גם אחר שיחטא האדם כנגדו יתברך. והמדה השלישית שבשם אל, מורה על החסד, כנודע, שהשם יתברך גומל להאדם, שלא מצד שכר. וכן ממדה למדה, מוסיף והולך לספר את טובו יתברך, דוק ותשכח. ואולם, בבואך למדת ונקה הנ”ל, תתמה ותפלא קצת. כי אחר כל אשר פרט ואמר, שהוא נושא ומכפר גם עון ופשע, ומחשב אותם לחטאה בשגגה, ואחר כך גם זה מכפר, [כן נראה לעניות דעתי מבואר מצירוף פירוש חז”ל לפשיטות לשון הכתוב]. ועתה, במה יש לנו לבאר למדת ונקה, באופן שיהיה נקרא בשם [מדת הי”ג], הוספה על המדות הראשונות. וההכרח לבאר מכל זה בעניות דעתי שזה מחמת שבמדת נושא עון וכו’, נזכר עדיין שם העון, ובדוגמא נחשב בזה כביכול, למלך בשר ודם האומר לעבדו:

דע, ואל תשכח, את אשר חטאת כנגדי, אבל אני ברוב טובי, מכפר לך. ולא כן מדת ונקה, שהוא לנקות ולזכך את האדם בתכלית הנקיון, והוא [כעין התהפכות עוונות לזכיות, המובא במקום אחר] בהשלמת מדריגת דוד ותהלתו הנ”ל. כי הוא לבד יהלל ויברך להשם יתברך במחייתו שם החטא, מחייה נצחיית כל כך, עד שלא יהיה שייך עוד להזכירו ולומר שנתכפר לו. ובכל זה, שוב נשוב לאשר ביארתי לעיל באות ז’, מהמובן מדבריו הקדושים, שעיקר ההבדל הוא למדת ונקה, ושבההבדלה תתרומם ותתחשב במדריגת העדן יותר מכולם. כי כפי הנ”ל, יש לבאר בטעם הדבר, שזה מחמת, שכל הכרח ההבדל, הוא מהכרח הצמצום וההגבלה, שזה כל מדריגת הגן כנ”ל. ואם יתוסף ויצורף למדות הרחמים שבגן גם זה הנקיון ותכלית הזיכוך, להפך לזכיות גם החטא בעצמו, יתקלקל הגבול והכלים המוכרחים לכלליות הבריאה. ולא כן בהבדלה ועלייתה להסתרת העדן יותר מכולם, נחשבת בזה על כל פנים כשני כתובים המכחישים זה את זה, עד שלא יזכה בה כראוי, רק בן דוד כנ”ל:

אות כז

העצה שמייעץ להזדכך מהרע לבל יתאחז בו ביורדו לצנור הרשע, על ידי בירור ההלכה. כופל ראייתו לאחיזת הרע בהצדיק הבלתי זוכה עדיין לבירור ההלכה [מעדן התפילה], ויורד לצנור הרשע. כי אם גם אז אינו חשוד חס ושלום להכשל בזדון גמור חס ושלום. נמצא על כל פנים ביכולת הרע להתאחז בו, מצד המשגה והשגיון בדבר הלכה, [אשר גם דוד לא זכה בשלימות להנצל מזה השגיון, אם לא בהשלמת מדריגתו שלעתיד כנ”ל]:

אות כח

עוד מהמבואר מדבריו הקדושים. שבבירור הטוב וההיתר מהרע והאיסור, נדחה הרע לגמרי. ושכל התגברות הרע, הוא בסיבת תערובתו עם הטוב, אשר התערובת גורם תמורה, שאין ביכולת להכיר ולהבחין כלל ביניהם. ושוב נשוב מכל זה לדברינו באות הקודם, אשר להצדיק והרב האמת, לא תפעול התמורה להכשילו בזדון חס ושלום, אם לא במשגה כנ”ל. אבל כאשר גם הוא נחשב לעומד במדריגת העדן, ומשפיע מימי חכמתו להנלווים אליו. ונפשו”ת הקטנים והשפלים [כעשבין המוב”פ], אשר בהם תתגבר בלי ספק התמורה הנ”ל בכפל כפלים, ממירים ומחליפים לגמרי טוב ברע. כי פקודי ה’ הטובים והנעימים כנופת, נחשבים ונרגשים בלבבם לרע ומר. ועוונות וחטאים הרעים והמרים להנפש, נרגשים ונחשבים בלבבם למתוק וטוב. ויש לבאר עוד, שזאת התמורה, גורמת כביכול גם התמורה שלמעלה, בדרכי ה’ הנעלמים ונסתרים בעדן הנ”ל, רשע וטוב לו, צדיק ורע לו. ושבכל זה, מבאר בכפלים לכח וגבורת המברר את ההלכה בתכלית השלימות [שהוא בן דוד בעצמו], להתגרות עם האדמוני, ולכלות ולבער את כל אלופיו, החוחים והקוצים, הגוזלים וחומסים יניקת גדולי נפשו”ת ישראל שבגן. יען, אשר זה לעומת זה, כנגד התמורה הנ”ל, יעלה ויתגבר הבירור שלו, לעורר באתערותא דלעילא את הבירור והכרעת ההלכה בכתוב השלישי, שבתכלית עליית העדן עין לא ראתה כמוב”פ:

אות כט

בכלל הי”ג הנ”ל שבספר אמונה בידיעה הרוחניות, אשר יסדתי בשיחת רבינו ז”ל בדבר הזמן והמקום שבדעת האדם, ולמעלה מהזמן והמקום שבדעת האין סוף יתברך. וזה הכלל מקושר ומיוחד גם לכלל שנים עשר הנ”ל, בדבר האמונה הפשוטה אשר הודיענו רבינו ז”ל, שביכולת השם יתברך לעשו”ת ולדבר מה שנראה לאנושת דעתינו כשני הפכים בנושא אחד. יבואר יותר מה שלא הסכים רבינו ז”ל לדברי המקובלים, הבאים להשיב על פליאת מאמר חכמינו הנ”ל, אלו ואלו וכו’. כי גם אם סמכו דבריהם ביסודות הזוהר הקדוש, והאריז”ל, אשר באמת וצדק כל דבריהם. אבל כפי הנראה מטרת דברי המשיבים הנ”ל, לתשובה והבאה בלב ודעת האנושי בפשיטות, נחשב להם לשגיאה זה הדבר. כי באמונה לבד, נבא בדברי הזוהר הקדוש והאר”י ז”ל, ולא באנושת דעתינו:

אות ל

גם לפי כל הנ”ל, ובכללים הנ”ל בהקדמה, יש לבאר מצירופי דבריו הקדושים, כי כאשר יחלק הבורא יתברך מחכמתו ודעתו, להביאה ולקשרה בעוביות וחומר הבשר ודם, מוכרח כביכול להעבירה בתמורה ותהפכות הנ”ל, עד שגם היא עצמה, נחשבת עם דעתו יתברך כשני הפכים. ושבכל זאת, סובב גם על זה מאמרם הנ”ל, אלו ואלו וכו’. אם לא כשמגביר האדם מעצמו ובבחירתו, פסולת העוביות ועכירות החומר בתאוותיו ומעשיו הרעים. ועוד יש בכל זה הרבה לבאר, אבל ברוב ועומק רוחניות והפלאת הדברים, אין יכולת להאריך:

אות לא

גם בדבר ההתגלות והההסתרה שבעדן הנ”ל, יש לבאר, כי ברוב חכמת האין סוף יתברך, הפליא בנחל עדנו הנמשך להפרד”ס והגן כנ”ל, להשוות ולהדמות בעיני כל הבאים ועולים לשם, שתהיה ההסתרה וההתגלות שהם הדין והרחמים, שווים בעיניהם. עד שגם משה רבינו ע”ה, לא המתיק בשלימות את הדין בשרשו, אשר מחמת זה לא בירר את ההלכה בהכאת הצור. ואם היה מברר גם אז לבלי להכות כנ”ל, לא היו צריכים עוד כל הנפשו”ת אשר השקה מזה הנחל, לטרוח כל כך בבירור ההלכות שבתורה שבעל פה, כנודע [גם לפי הנ”ל, יבואר יותר הכרעת ההלכה כהלל, העומד יותר במדת הרחמים והסבלנות. כי זה לבד, התגלות העדן והאמת שבו]:

אות לב

בהעלאתו הנ”ל באות ו’ ובאות כ”א, שכהצלת הרב לנפשו”ת ישראל הנלווים אליו מחטאים [ומתמורת הטוב ברע הנ”ל באות כ”ח]. כן [בכלל הנ”ל בהקדמה], זה לעומת זה, כל החטאים ועוונות ישראל, נמשכים מאלוף עמלק, [זרע של איש השעיר בשערתו הנ”ל, המוב”פ בסימן ג’, הלוחם ומתגבר כנגד הרב דקדושה, עד עת הבנין וחידוש העולם שלעתיד, המוב”פ בסימן א’ כנ”ל]. מבאר יותר בנשיאת וכפרת העוון שמתגבר כנגדו הרב דקדושה, מאחר שבבירורו שלמטה, מעורר הבירור שלמעלה, לידע ולהודיע גם לכל המקטריגים והשרים שלמעלה, שכל החטאים ועונות ישראל, לא יהיו רק בסיבובי החוחים וקוצי אלופי עשו הנ”ל, [המתאחזים בשושני גדוליהם שבגן הנ”ל]. והעיקר, בבוא הרב הגדול הנ”ל לבית התפלה, שהוא בית ה’, כמבו”פ בסימן ז’. ובתפלתו ואנחתו מעומק הלב והרוח הצפון שם [כמוב”פ בסימן ג’], עולה ונכנס בה, עד לפני ולפנים, עדן, עין לא ראתה המוב”פ בסימן ז’. ומשם רוח החיים שביוד הדברות המוב”פ בסימן ט’. וכאשר בכל זאת, יתגבר כנגדו הרב דקליפה בתמורת טוב ברע הנ”ל, לעלות גם כן עד העדן כנ”ל, ולהמיר ולהחליף גם שם שעיר בשעיר [עיין היטב לעיל באות י”ב], עד שאין בכח דעת האדם בשום אופן לברר בעצמו, עוד יעמוד כנגדו הרב העולה לשם מצד הקדושה, ומהפך וממתיק את הדין בשרשו, שבזה העדן. ולא בדעת אנושי, כי באמצעות הנהר ומעין החכמה היוצא [בגורל על פי ה’] מהוויתו יתברך המפורש שם [בשלים יתיר] כנ”ל באות באות ד’, מברר ומלבין נפשו”ת ישראל, מעוונותיהם הנמשכים מהאדמוני, שהוא השעיר דקליפה הנ”ל, ואותו לבד יאבד וימחה:

אות לג

והנה, אחר כל הנ”ל, עוד תביט ותראה, בהלכות והליכות הנפלאות ממורנ”ת ז”ל שבזה המאמר, [בחושן משפט הלכות העושה שליח לגבות חובו]. כי מכל דבריו אשר יבאר שם תשמע ותוסיף לקח, שזה מה שהתגבר האלוף עמלק, עצם הרע, מן העץ ואילן המות הנ”ל באות י”ג, ביניקתו כחוח וקוץ הנ”ל, מהסתר וסתרי העדן בעצמו, ומתאחז בגידולי שושנה הצומחת משם, כנ”ל מהמוב”פ:

אות לד

גם טרם נגמור את הדברים והביאורים היוצאים משם, שוב נשוב ליסוד המאמר, בהכתוב הנ”ל והמוב”פ, ראיתי מנורת זהב וכו’, וגולה וכו’, מעין השמן וכו’, מ”ט אורות וכו’. כי מדברי מורנ”ת בהלכות הנ”ל, יש לפרש כוונת רבינו ז”ל במספר המ”ט, שהוא לכללותם באור החמשים [שהם נכללים שם בהשלמת מספרם, כנודע], שהוא העיקר באור הגנוז והעדן הנ”ל והמובא שם. ובצירוף ביאורי [הנ”ל באותיות הקודמים] לדברי מורנ”ת בהלכה הנ”ל, תבין מרחוק על אודות התליה בספק וטעות, אשר לפרקים יטעה וישגה הרב העולה בעדן ושער החמשים הנ”ל, ושגם כל המשגה והטעות, הוא מעושק התמורה והמריבה במלחמת הרב דקליפה הלוחם כנגדו, אשר כפי התגברות תמורתו ומריבתו, כן זה לעומת זה, מוכרח הרב לבא יותר בבחינה ונסיון [הטעות והמשגה] הנ”ל, הנמצא בהעדן ושער החמשים. ואולם, בהארת מרדכי, שהיתה מעין הגאולה האחרונה, [אשר תבא על ידי בן דוד, הנמשח בשמן מר-דכי], זכה להתגבר גם כנגד העיקר באלופי עשו הנ”ל, אשר עמד גם כנגד הגורל הנ”ל. וזה לעומת זה, כיוון בו למדת [יום] הי”ג, [והחדש שבשנת דין ועיבור, יגיע גם כן למספר י”ג] ומרדכי ידע, והתגבר כנגדו בתפילה שבעדן הנ”ל, עד שבזה היום בעצמו, הכניעו והפילו:

אות לה

בהעלאתו הנ”ל מדבריו הקדושים, השתוות מספר י”ב המדות והצירופים שבאותיות ה’, למספר הד’ אותיות בעצמם, שהם הד’ נהרות כמוב”פ. אשר כהתאחדות הד’ נהרות למעלה בעדן להיות בנהר אחד, כן גם התאחדות י”ב המדות והצירופים למעלה בעדן להיות במדה אחת. יש לבא בזאת ההשתוות גם בדבר ההוספה אשר יתוסף מדת עדן התפילה לי”ב המדות שבגן התורה, ולהיות בזה ובזה מספר הי”ג. כי כמו כן, יתוסף הנהר שבעדן התפלה, להד’ נהרות שבגן התורה, ולהתחשב מפני זה גם בהמספר חמשה. ושבכל זה תבין מרחוק, בחושבו בזה המאמר כמה דברים אשר יבואו במספר חמשה, והם: חמשה חומשי תורה, ותופשי התורה אלין דתפשין בכנור חמש נימין [כמובן בפנים מצירופי דבריו הקדושים], אשר ינשב בהם רוח הצפון היורד [מעדן התפילה] באמצעות הגן כנ”ל. והוא הרוח שבחמשה אונות הריאה [כמבואר בפנים], והם כנגד חמשה קשרים שבציצית ושערת העדן כנ”ל, וחמשה תיבות שבכתוב שמע ישראל ה’ אלקינו ה’, כמוב”פ. וכן במספר היסודות הנ”ל והמוב”פ, הלא נודע, שרבינו ז”ל הסכים לדעת האומרים שנמצא גם יסוד המלח, והוא יסוד החמשי, [אשר לפעמים אינו נחשב ביניהם, כי הוא] יסוד הכלול מכולם. ונראה מבואר, שהוא המכוון כנגד הנהר החמישי, היוצא מהעדן הכלול מכולם. גם בכלל זה לעומת זה הנ”ל בהקדמה, תבין מרחוק בהבאתו בסוף דבריו, פליאת הכתוב בחמשה לשונות, בוגדים, בגדו, ובגד בוגדים, בגדו:

אות לו

בכותבו בהנסבב שבסוף המאמר, לעיין בתיקונים תיקון יוד, עיינתי שם, וראיתי שמביא שם גם תיבת אחד, [שבסוף הכתוב שמע וכו’ הנ”ל], שהוא במספר י”ג חוליות שבכל אחד מכנפי הציצית. ונראה מבואר לפי זה, שהוא אחדות האחד שבעדן הנ”ל, הכולל לכל המדות, עד שאינם נחשבים מפני זה רק למדה אחת, אשר גם בזה נשלמים במספר י”ג הנ”ל, ושכמו כן תאיר הארתו בחמשה תיבות הקודמים, שמע וכו’:

אות לז

בהתחלת דבריו הקדושים בסימן א’, בדבר האנחה. יש לבאר, שגם זה מכוון לדבר התפילה שבסימן ו’, ושבכל זאת לא תהיה אמיתת מדריגת התפילה, רק בהשלמתה בתהלה ושיר, כאשר זכה דוד בניגון כנורו המוב”פ, ויש בכל זה הרבה לבאר:

אות לח

מה שכתבתי לעיל באות כ’, על אודות האלף פ’ חלקים וכו’, עיין שם, הוא כעין דרש, ולא כעיקר מסלתי בכל זה הספר. אבל כתבתי זאת, מחמת שבעל כרחך דבריו האלה אומרים דרשוני, כי לא ביאר היטב זה הענין כמוב”פ. וטרם נבא לבאר בזה יותר, הנני להקדים ולשוב תחילה להמבואר מצירופי הדברים הנ”ל, שלא כמדריגת העדן, מדרגת הגן. כי העדן, הוא באחדות ואלף. והגן, הוא בפירוד וריבוי. ושכל מעלת הרב דקדושה, הוא בהתחלתו בריבוי הגן והתורה, שהוא רבוי הכלים ושינוייהם זה מזה, אשר בהם עולה ומקבל אור האלף והאחדות שבעדן, עד שלא יזיק לו חס ושלום, ואכל וחי ויתענג בו ממעלה למעלה עדי עד. ובתכלית ההיפך עומדים כנגדו כל אחד מאלפי עשו, הבלתי הולך בדרך התורה והריבויים שבה, ויתגאה מיד להיות לאלוף, ביניקתו ואחיזתו מאלף ואחדות העדן. נחלף ונהפך בו הארה הזאת כנזכר לעיל, ולא תהיה בו רק לא’ף’, [בא’ל”ף פ”א הנ”ל], וכאשר הוא מתחיל בחיבור ואחדות הנ”ל, מסיים אחר כך בפירודא וריבויא יותר מדאי. ומה מתוק ונעים לפי זה פירוש הפשוט מהכתוב של רב [מלשון ריבוי], שמביא לדבר האלף של הרשע. וגם בריבוי [מספר] האלף, תבין מרחוק בצירופו פירוש הדרש לפירוש הפשוט בהכתוב נוצר חסד לאלפים. ושבכל זה מוסיף לבאר בהבאתו את הכתוב הנאמר לענין קבלת התורה, רכב אלקים רבותיים, [אשר בדרך דרש יפרש אותו על הרבנים דקדושה. ובפירוש הפשוט, יסובב למספר הרבואות], אשר בכח ריבוייהם דקדושה, לקבל אור האלף בקדושה, מבטלים ומכניעים לאלפי עשו שאינן, כמוב”פ:

אות לט

עוד מצאתי דבר נפלא, אשר מוכרח להקדים לזה קצת הקדמות [באות אחר אות]:

אות מ

הקדמה הראשונה. הוא בשם הצנור המוב”פ, אשר בכלל זה לעומת זה הנ”ל נראה מבואר, שכמו כן בקדושה, נמצא לכל אחד מישראל הנלווים להרב, צנור מיוחד, המשפיע לו מהרב את הרוח חיים להשלמת חסרונותיו. כי גם אם במספר הד’ יסודות ומדותיהם, אינם נמצאים רק ד’ צנורות, היוצאות מד’ אותיות השם שבגן התורה כנ”ל. עוד נפרדים ונתחלקים לי”ב צירופיהם שבי”ב נשיאיהם ושבטיהם, עד שנפרדים ונתחלקים לכל אחד בפרטיות:

אות מא

הקדמה שניה. שנראה מבואר בכל הנ”ל, שהד’ צינורות הכוללות הנ”ל, המקלחות ושופכות מימי ההשפעה. הן הן הד’ נהרות, ויוצאות מהנהר הכללי, אשר בו יזל מים מהעדן כמוב”פ:

אות מב

הקדמה שלישית. בהעלאתינו הנ”ל מדבריו הקדושים [באות כ”א], שכל זה המאמר סובב לקריאת הי”ב נשיאים שבחנוכה, ומנהג אבותינו שמיום השמיני [מדה השמינית] והלאה, מוסיפים וקוראים עד פרשת העלאת אהרן הכהן לנרות המנורה, שהוא למעלה מכולם במדת הי”ג כנ”ל. שכל זה מכוון לדברי האריז”ל במדה השמינית נוצר וכו’, שהיא הכוללת לכל המדות, העולות ובאות עד נקה. אשר לפי כל זה, ובכל הנ”ל, יש לבאר בזאת המדה, נ’צר ח’סד ל’אלפים, שהיא היותר עיקרי במקורו [מדת הי”ג] שבנ’ח’ל’ ונהר העדן הנ”ל:

אות מג

הקדמה רביעית. שיש לבאר מכותלי דבריו הנ”ל בענין הכתוב ויעל אברם ממצרים וכו’, וסוף הכתוב ואברם כבד מאד במקנה וכו’, שהוא מה שהעלה מהצינור דקליפה חלקי רוח החיים, להפך אותם בעצמם, מצ’נ’ו’ר’ לנ’ו’צ’ר’ הנ”ל, שהוא הצנור הכולל שבקדושה, אשר גם הוא מעין הנהר והצינור שבמדת ונקה, המזיל מימי השפעה מהעדן כנ”ל, להיות כל אחד מהם נקרא מחמת זה בשם מזל. וגם אגב אורחא תבין בכל זה מרחוק ברוממות רבינו ז”ל שנקרא בשם נחל, העומד במ’זלות נ’וצר ח’סד נ’קה הנ”ל, והשלמת התיקון יהיה בנ’צ’ר’ בן דוד הנ”ל אשר יפרה משרשיו, וינוחו עליו כל הארבע רוחות הנ”ל, כמובא מזה באות הנ”ל:

אות מד

בעומק הרמז אשר מצאתי באות הקודם, יש לבאר בענין אור החמישי הצפון בעדן העליון, אשר הבאתי לעיל באות ל”ה. שהוא בירידתו לארבע רוחות העולם, ישכון ויתאחד ברוח הנבחר מכולם, להקרא גם כן בשם צפון. וכמו כן יסוד החמישי הנ”ל, יהיה עיקר יחודו ליסוד הנבחר מכולם, להקרא בעצם שם הרוח, והוא רוח ה’ שנזכר בכתוב הנ”ל, הקדמון והראשון לכל השלשה רוחות שהזכיר אחר כך:

אות מה

וזאת ההודעה נשמט מלעיל, כי אותיות השם אשר לכל דבר ולכל מדה, נמצאים [ברוחניותם] בעצם כל מדה וכל דבר:

אות מו

ראשי פרקים מביאורי הנ”ל באותיות הקודמות. בדבר הבירור על ידי העדן, [הוא כעין המתקת הדין בשרשו, המובא במקום אחר]. כי הבורא [ברא] חושך ודין, מהסתרת עדן חכמתו ותעלומות דרכיו אשר בהם, [ו]יצא הסתרה ושכחה והעלם הדעת, לחכמי גן התורה הנמשך משם, המכחישים וסותרים בדבריהם זה לזה, אשר אלו ואלו וכו’. והוא כעין תעלומות דרכיו אשר ביקש עליהם משה הודיעני נא וכו’, מפני מה רשע וטוב לו ובולע, וצדיק ורע לו ונבלע. ואם היה עולה לשם כבן דוד שאנו מחכים אליו, היה ממתיק ומבטל זה הדין בשרשו, להתגרות באדום, ולמחות גם לראשית אלופיו כנ”ל, שלא יהיה עוד פחד מאתו, ולהרים קרנינו בכלל ובפרט עדי עד:

ביאור הליקוטים הארוך על מאמר ח’]

אות א’.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהתורה והתפלה הם שני מיני מדריגות, כעדן וגן המוב”פ. יש להתפלא לכאורה, כי הלא התורה לבד הוא עבודת ומדריגת איש הישראלי, ואיך שייך בענין זה להבדיל בין קודש לקודש, על אודות התפלה, שאין זה מדריגת התורה, ועוד בכשרון ויתרון עליה כמדריגת העדן על הגן כנ”ל. ולזאת נראה מבואר, שעיקר כוונתו הקדושה בענין התפלה, הוא שתסובב על התורה והמשכתה מאלקותו יתברך בבירורה המוב”פ. כי גם כאשר יבקש האדם על איזה דבר גשמי, מוכרח שיהיה עיקר תפלתו על המשכת התורה, [ולא מהצווחין ככלבא וכו’], מאחר שכל התהוות ופעולות הדבר הזה, הוא על ידי התורה כמוב”פ. וממילא מבואר על אודות התפלה, שמחמת שכל המשכת התורה הוא על ידה בעצמה, תעמוד בהמדריגה שלמעלה מאתה. [ומהמובן במקום אחר נראה מבואר, שהנהר המושך ומחבר זה לזה, יהיה גם כעין [רקיע] מבדיל ביניהם]:

אות ב’.

שלכאורה יש להתפלא [בכל הנ”ל] בדבריו הקדושים, שכתב בדרך כלל, שהצדיקים מקבלים רוח החיים מהתורה. כי הלא הצדיק העליון, יהיה בבחינת התפלה שלמעלה מהתורה. ואם יש ליישב, שגם אליו תתקבל הרוח חיים באמצעות התורה, כי גם הוא במדריגתו, נמצאים ונכללים כל הג’ בחינות עדן נהר וגן המוב”פ, [שגן התורה מקבל תחלה מהתפלה, ומשם יצמח ויחיה גם הוא ברוח חייו הנ”ל]. אבל עוד יש לבאר, שגם התפלה והעדן בעצמו, הוא הנסתר שבתורה, [וכמובן מענין אור הגנוז שבפירוש רש”י על הכתוב ראיתי מנורת זהב, שמביא על זה], כי הוא ההסתרה שהזכיר בענין העדן, עין לא ראתה וכו’. שאף על פי שהוא כביכול הסתרה ממש, לבל תחשב כלל במדריגת התורה עבור זה, ובכל זאת, נמצא בה לבד תכלית הסתרי תורה, שלמעלה מהתורה שבנגלה המוב”פ:

אות ג’.

בהודעתו על אודות קבלת הצדיקים להרוח חיים מהתורה, [והמשכתם אותו להשלמת החסרונות], שהוא מגודל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו. נראה לכאורה ההודעה הזאת כשפת יתר. כי מי לא ידע בכל אלה, שההשלמה הזאת, הוא מצד רחמיו יתברך שמו. אבל מסמיכתו ענין הי”ג מדות נראה מבואר, שעל זה טרח בפרטיות לבאר גם בביאור המדות הראשונות, שהם נוגעים לענין הרוח חיים שנמצא בהצדיקים:

אות ד’.

בדבר הכתוב ונהר יוצא מעדן וכו’, יפרד וכו’. אשר בפירוש הפשוט, יסובב הפירוד על התחלקות הארבעה ראשים [מאחדותם שבנהר] זה מזה. ובפירוש הדרוש שמפרש בהכתוב, יסובב הפירוד על הרע לבד, שנפרד ונופל מאתו. ובדרכיו הקדושים להבין משל ומליצה, יש לבאר [כמובן במקום אחר בשם האריז”ל ], שלפירוד הרע מניצוצי קדושת אותיות השם, מוכרח להפרידם ולחלק אותם בעצמם, שלא יהיו בדביקות ואחדות לגמרי, כאחדותה בעדן ונהר שמאתו הנ”ל. [ומה מבואר בכל זה מדבריו הקדושים, שהד’ אותיות הנפרדים מהגן והפועל המוב”פ, נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם]. [ו]יש להשכיל [ו]לבאר בכוונתו הקדושה, שאגב אורחא, משלים וגומר בזה לפירוש הי”ג מדות, שהתחלתם בשני השמות הוויה הנ”ל:

אות ה’.

בהבאתו דבר הכתוב ורוח אלהים וכו’, שמבאר בזה לשונו הקדושה לענין הרחמנות הנ”ל מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו וכו’. [כי מציאת הרוח חיים שבהצדיקים, הוא כביכול מציאת אלהותו ממש]. מבאר יותר בסובבו במדותיו יתברך על אודות הצדיק והרב דקדושה הנ”ל, שהוא רב חסד, ואמת [בתורתו וחסדו הנ”ל], ונוצר [מלשון קליפי נצרים] בזה, לאלופים ורברבי דקליפה, וגם נושא ומכפר עון ופשע וחטאה:

אות ו’.

שבדבר התאחדות הצדיק במציאות אלקותו ומדותיו הנ”ל, עדיין יש להתפלא קצת, במה שלא הזכיר בפרטיות למדת השלש עשרה, [שהוא תיבת ונקה], שבסוף המדות הנ”ל. כי אף על פי שיש לפרש, שכולל גם זה בכלל נשיאת העון הנ”ל. אבל יותר מיושב הפליאה הזאת, למעמיק בדבריו הקדושים שהסמיך לזה, בענין הצדיק אשר ינקה ויזכך את עצמו מרוח חטא גם שבידו, לבל יתיירא ויפחד מהם כלל, ושאז נושא עון וכו’, ונקה, להנלווים אליו, לבל יהיו יראים על ידי זה מפחד הרשע הנ”ל:

אות ז’.

בהמשכת תיקון התורה להבריאה בפועל מעדן התפלה, הוא מבאר וגומר את דבריו שהזכיר תחלה בענין התורה שבה רוח החיים, אשר על ידו כל בריאת העולם בכלליות, ובפרטיות כל איש ואיש כמוב”פ:

אות ח’.

בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים על אודות הד’ יסודות [שבבריאת העולם], שנמשכים מד’ אותיות הויה הנמצאים בהגן, שהוא התורה. נראה מבואר, שגם זה ענין הבריאה, שעל ידי התורה הנ”ל. ושזה ענין הגידול והצמיחה של נפשו”ת ישראל, דאיתרביאו בגן התורה הזה. כי הן עם לבדד ישכון בענין הבריאה הנ”ל, [וכל העמים דומים לחמור ושאר הנבראים, המוכרחים להנהגותיהם והנהגת השם יתברך שעמהם, כי אתם קרואים אדם וכו’]:

אות ט’.

מה שביארתי למעלה בדבריו הקדושים על אודות השני שמות ה’ שנמצאים בהי”ג מדות, שהן העומדים בשני הבחינות גן ועדן המוב”פ. יש לבאר עוד [עפ”י הכלל הנ”ל בהקדמה], שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. ובפרטיות, נמצאים שני השמות [וכן שאר המדות] גם בעדן בעצמו, כי הוא התפלה שנתקבלה בי”ג מדות הרחמים הנ”ל. וכן נמשכים משם, להיות גם בגן התורה בעצמו כל הי”ג מדות, לדרוש כל ההלכות שבה, [אשר גם בזה מבאר יותר בבירור הלכותיה, שזוכים על ידי התפלה]:

אות יוד.

בהבאתו לענין הרוח, את הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים. תבין מרחוק, שגם בזה יבאר ויסובב לצמיחת וגידול הנשמות בגן התורה הנ”ל. כי חלקי הרוח חיים שנמצאים בה, ונמשכים מאתה לכל אחד, הן הן חלקי הנשמות שנמשכים מאתה לכל אחד. [וגם ממילא מובן, שבאמצעות הנשמות וחלקי הרוח חיים האלה, נמשכים גם הגופים ויסודותיהם שבעיקר הבריאה הנ”ל]:

אות י”א.

שבגידול הנפשו”ת בגן התורה הנ”ל, והמעשה נשתווה להמדרש והלימוד שבה, כמבואר מדבריו הקדושים שבבירור ופירוד הרע מהטוב בלימודה, נמצא ונתהווה כמו כן בירור ופירוד הרע מהטוב גם במעשה וקיום התורה, שלא יאונה כל און. מוסיף לבאר בהכרח החסרונות מהעונות שמבאר תחלה מדברי חז”ל, [שהצדיק המשלים לחסרונות, מוכרח שיכפר ויתקן הקלקול והעון שהעוו וקלקלו תחלה]. כי מכלל הן אתה שומע לאו, שבקלקולם ועברם על התורה, נחסרים ונתיבשים חס ושלום נטיעות גופיהם ונפשותיהם שבה:

אות י”ב.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהעדן הוא למעלה מהטבע, נראה מבואר, שלא כן מדריגת [הגן שהוא] התורה. כי הוא הטבע הרוחניות, והמקושרת בזה גם לטבע הגשמיות שבד’ יסודות, [להיותם חיים וקיימים גם בטוב הגשמי, ולא יחסרו בחסרונות הנ”ל]. כי זה ענין התקשרותם והשתלשלותם מד’ אותיות הרוחניים, בשם ה’ שבה, כנ”ל מהמוב”פ:

אות י”ג.

שלכאורה יש להתפלא, בשם וענין הגן [וההכרח שנמצא בזה] לצמיחת נפשו”ת ישראל. אבל בהמבואר הנ”ל, שהגן והתורה הוא הטבע [ולא כן העדן]. נראה מבואר, שענין הגן, הוא הכלי המוכרח לקבלת השפע והנהר היוצא מלמעלה מהטבע, שהוא העדן כמוב”פ. כי מאחר שהוא למעלה מהטבע, אין לו גבול וסוף כלל, ואין לקבלו זולת במדה ובהדרגה, ובכלים נפלאים המוכרחים לזה, [כנודע, וכמובא במקום אחר]:

אות י”ד.

כפי המבואר מדבריו הקדושים באות ה’, שגם הנלווים להצדיק העולה לעדן התפלה, אין להם להתיירא מהבלעת הרשע. יש להתפלא בענין הצדיקים העומדים במדריגת התורה לבד, אשר מסתמא על כל פנים מקורבים ונלווים הם להצדיק הנ”ל שלמעלה מהם, ולמה לא יהא להם כח וחיל מפני זה להתגרות גם כן עם הרשע, ולבלי להתיירא מהבלעתו הנ”ל. אבל מכותלי דבריו הקדושים בענין התפלה, שהוא בעדן למעלה מהטבע עין לא ראתה וכו’, נראה מרחוק [ומצירופי דבריו הקדושים במקום אחר] שלא שכיח יחיד מופלא כזה, וגם עיקר דבריו הוא כהלכתא למשיחא, המובא במקום אחר. כי בן דוד משיח לבד, יבא בתפלה ותהלה [עדן עין לא ראתה הנ”ל], להתגרות ולהשפיל את אלופי עשו האדמוני המוב”פ, [ועיין לקמן באות ל”ו שניישב גם בדרך אחר]:

אות ט”ו.

שבהשתוות המעשה להמדרש הנ”ל באות י”א מדבריו הקדושים יש לבאר, שבהמשכת הטוב [ורוח החיים] מעדן ותפלת הצדיק, ללימוד וידיעת הלכות התורה. נמשך כמו כן, כל הטוב בלב האדם גם למעשה וקיום התורה. ושלפי זה מבאר בכפלים למדת נושא עון וכו’ הנ”ל, כי מלבד מה שנושא ומדחה מהנלווה אליו כל חטא ועון שנכשל בו קודם שנתקרב אליו כראוי, עוד נושא ומדחה מאתו כל חטא ועון, לבל ילכד ויכשל בו עוד מאז והלאה, [אבל ממילא מובן, שכל זה לא נאמר, זולת להנלוה ונתקשר אליו בשלימות, כמובא מזה במקום אחר ]:

אות ט”ז.

לגמר דברינו באות י”ג הנ”ל, [שהתורה הוא הכלי לקבל אור העדן והתהלה]. כי לפי זה נראה מבואר, שהם מוכרחים זה לזה. כי אין ביכולת לעלות לעדן, ולעסוק בתפלה כראוי, זולת בכלי התורה שעוסקים ומתייגעים בתחלה. ואף על פי כן גם להיפוך, כל הבירור [ו] הידיעה האמיתית של התורה, נמשך מהתפלה, [והם מהדברים התלוים זה בזה, שאין יודעים מהיכן ההתחלה, כמובא מזה במקום אחר]:

אות י”ז.

כפי המבואר מדבריו הקדושים, שגם מציאות הרוח חיים שאצל הרב והצדיק, הוא מדביקותו בהתורה הקדושה, [כי על פני המים לבד, דא אורייתא, מרחף ונמצא הרוח הזה]. יש להתפלא בתשובתו על שאלת המשכת הרוח חיים להרשעים [מהיכן מקבלים אותו], שהם מקבלים אותו מהרב דקליפה שעליהם. כי הא גופא קשיא, שמהיכן נמצא הרוח חיים להרב דקליפה בעצמו, שרחוק לגמרי, ואין דבוק כלל בהתורה. וגם יותר תתפלא בהפליאה הזאת, מהמובא אחר כך בדבריו הקדושים, שכל קבלת הרוח חיים להרשע, הוא דייקא בצינור המדה הרעה והגרועה [שלא על פי התורה] שנמצא בו. ואם זה מבואר, שלהתקרב ולקבל מהרב דקליפה, אין שום אופן על ידי המדות הטובות, מאחר שהוא בתכלית ההיפך מהם, ואין בהם שום אחיזה בו כלל. אבל אדרבא, מאחר שהאמת כן, למה נמשך לרחוק מהתורה בתכלית הריחוק כזה, רוח החיים, ועוד בסערה חזקה כזאת, עד שיהא בכחו להזיק ולבלוע חס ושלום להצדיק ממנו, הדבוק בהתורה בעצמו. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות התורה, שמציאות הד’ אותיות והראשים שבמדת היסודות לטוב, הכשר וההיתר. שנמצא בה כמו כן גם מדת היסודות לרע, הפסול והאסור. יש לבאר מדבריו הקדושים, שנשמות ישראל בצמיחתם וגדילתם בגן התורה, יהיו על ידי זה בעצם התורה והלכותיה, עד שבעברם עליה, נתחסרים כנ”ל. אבל גם מכלל הן אתה שומע לאו, שבתכלית ההיפך יוצאים ונתהוים נפשו”ת הגוים כחוחים וקוצים, מהרע והפסולת שנתערב בהתורה. וכשאינם זוכים נשמות ישראל [שהן הן שכליותיהם ודעותיהם] להתברר בהלכה ברורה ומשנה הברורה, והם ממירים ומחליפים רע בטוב [מרוב הספיקות, כנודע], שהבלתי אמת וטוב, נחשב ונדמה לטוב ואמת. ולהיפך, האמת שבה, נשפל ונראה כרע, ובלתי אמת, [ומתגברים והולכים החליפין והתמורות האלה, בבואם וירידתם מהדעת אל הלב, עד שנחשב ונחמד גם מה שהוא רע ומשוקץ בוודאי חס ושלום. ולהיפוך, פקודא ומצוות הטובים ונחמדים באמת, נבזים ונמאסים בעיניהם], וגם כשמתגבר אחר כך על תאוותיו, זולת מה שהוא מתיירא עדיין מהם, מחמת שעדיין נמצאים על כל פנים בכחו ובלבו התמורות והחליפין האלה בסיבת התמורות של ההלכות [שבעצם נשמותיהם הנ”ל], מחליפים וממירים גם בזה לנפשותיהם בעצמן, להיות נשפל ונמצא ברע וחסרונות חס ושלום. כי באמצעות הטוב אין ביכולת לקבל, על אשר נתעו ונבוכו ונתרחקו מזה. ובאמצעות וצינור הרע אין ביכולת שיהיה נמשך להם כלל, כי אין זה מאיכות נפשותם כנ”ל. ולהיפך, הרשעים נמצאים ומלאים בכל טוב, באמצעות צנורות מדותיהם הרעים בעצמן, אשר חלק להם, כל זה מצד נפשותיהם כנ”ל:

אות י”ח.

שבכל זאת יש להתפלא בהתורה גופא, על אודות הרע והפסול שנתערב בה. אבל אם תוסיף ותעמיק בענין ההסתרה [שביארתי לעיל באות ב’ בדבריו הקדושים] שנמצא במדריגת העדן והתפלה. שאף על פי שמצד המוצאים ומשיגים אותו, הוא עיקר הפנימיות והנסתר שבתורה. אבל מצידינו, נחשב להסתרה ממש [שבתכלית ההיפך מהאמת שבה]. תבין מרחוק, שכמו שנמשך משם דברי אלקים חיים, וכלליות התורה באמיתת הלכה שבה. כן נמשך משם גם ההיפך מאתה ואמיתתה, בעצם ההלכה שבה. כי אף על פי שגם הם עומדים בדברי אלקים חיים שבאחדות העדן הנ”ל להעולים שם, אבל מצד התחתונים והשפלים שבעדן, יהיו באמת לרע, והסתרה, ותכלית ההיפוך חס ושלום כנ”ל:

אות י”ט.

שלפי הנ”ל תבין מרחוק, שכהעלמת סוד אלו ואלו וכו’, בהשגת העדן הנ”ל [עין לא ראתה וכו’], כן גם העלמת דרכי ה’ בדבר הרשע וטוב לו וכו’ הנ”ל, אשר גם משה רבינו ע”ה, עדיין לא השיג להגיע בחייו להשגה [ועדן העליון] הזה, כנודע. וממילא מבואר בדבריו הקדושים, שגם מחמת זה לא היה עדיין ביכלתו, לשפוט ולהכניע להר עשו האדמוני:

אות כ’.

שהעולה לנו מכל הנ”ל, שבנגלה ותפיסת דעתינו ולשונינו, תדבר התורה בטוב לבד. שזה ענין ההלכה הברורה והנגלה שבה, לתפיסת דעתינו. ולא כן הרע שבה הנ”ל, כי הוא הנסתר והנחסר מדעת האדם [שאין לנו שום תפיסא והשגה כלל במה שיהיה גם זה דברי אלקים חיים]. ואם כל זה נשתלשל ונמשך מהעדן כנ”ל, אבל שם, הוא עולם ההיפך מעולם [הגן, שהוא המקום האמיתי של] האדם שבעולם הזה. כי בעדן, אין שייך באמת שום נגלה כלל. כי בתכלית ההיפוך, רע ונחסר בהתגלות דעתינו ועינינו, ובשם החסרון והעדר לבד נחשב בהנגלה לנו. ולא כן בהסתר והעלם הנפלא, יהיה העצם שבו, בטוב ועדן הנפלא לאין סוף כלל [שמשם נמשך הטוב של התורה הנ”ל]:

אות כ”א.

בביאורו לדבר הכתוב ושנים זתים, אילנא דחיי ואילנא דמותא, היינו טוב ורע וכו’, ומשם יפרד וכו’. נראה שמבאר על אודות העץ החיים, ועץ הדעת [וגזירת המות] מטוב ורע, שבתוך הגן [שהוא התורה, שהוא] ענין הכתוב [ונהר וכו’] ומשם יפרד הנ”ל. גם לפי זה נראה מבואר, שנמצא בענין זה בירורים אחר בירורים. כי גם אחר שבאתערותא דלעילא מהשם יתברך בעצמו, נתברר בתחילת הבריאה עץ החיים והטוב להיות מימין, לאילן בפני עצמו. ונחלק ונשאר לשמאל, אילנא דמותא הנ”ל. עדיין היה גם הוא מעורב מטוב ורע יחדיו. והבירור והפלת הרע שבו, היה תלוי ועומד באתערותא דלתתא מהאדם בעצמו, ואם היה מכניע את הרע שבתאוותו לזה, שהוא בעצמו מעין הרע שבעץ הנ”ל, [כי נפש האדם, היא מעץ וגידולי השדה דאתרביאו שם] (היה מתברר הטוב מן הרע בתכלית השלימות והיה אז תיקון העולם לגמרי ע”ד שיהיה לעתיד ע”י משיח צדקנו):

אות כ”ב.

שגם לפי הנ”ל תבין מרחוק, שבדבר העדן [עין לא ראתה הנ”ל], יכפיל לבאר בהפלאת הצדיק לבוא בהמדה רעה המוב”פ. כי באמת, לא ימוש הצדיק העליון הזה מאהלו ומדריגתו שבעדן הזה אפילו כרגע אחת, כי בהפלאת העדן הזה בעצמו, נחשב ונתהווה כביכול לנכנס ויורד בהרע שנמשך משם. ובאמת, אין בו שום אחיזה מהרע בפשיטות, וכל ירידתו לא תהיה, רק להעלות מאתה בעצמה, כסוד הכתוב ויעל אברם וכו’ המובא בפנים. כי אף על פי שבאמת ובשלימות לא יזכה לזה רק משיח צדקינו כנ”ל. אבל בכל זאת, נמצא מבחינת משיח בעצמו, גם בכל יחידי הדורות והצדיקים העליונים שהיו מעולם:

אות כ”ג.

שיש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שנמצא עצה להנצל מהרשע, על ידי הרב דקדושה שעולה ויורד [בהפלאת העדן] לתוך הצינור שהרשע מקבל על ידו את הצלחתו וטובו מהרב דקליפה. [ובשבירת הצינור, נופל ונתבטל. כי אין עוד ביכלתו להמשיך רוח חייו והצלחתו מהרב דקליפה הזה]. כי לכאורה, עדיין (ת)קשה, ולא נדע מה נעשה בהתגברות הרב דקליפה בעצמו חס ושלום, שהוא אין צריך לצנור כלל. ולכאורה, אין בו מה לשבר כלל. אבל בכל הנ”ל תבין מרחוק, שעיקר רעת הרע הנמשך ונשתלשל מהעדן, הוא בערב ותערובות, שגם זה נמשך מהעדן, [ששם השגת אלו ואלו וכו’]. וכל הבירור [לביטול הרע], שממשיכים גם כן משם, הוא כענין המתקת הדין בשרשו כנ”ל. ולזאת יש לבאר [כמובא בדברי חז”ל], שהרשע גמור, הוא הרב דקליפה בעצמו, ובהתגברותו ברעתו מתחילתו ועד סופו, יגיע לו הרע גם בגשמיות. כי אין ביכלתו להתגבר גם מצד התמורה והתערובת הנ”ל, מחמת שבכל זאת לא ימירו ויחליפו שארית ישראל את הרע בהטוב, זולת אם נמצא להם כמה סברות והנדמים לאמת, [וכענין המובא במקום אחר על אודות הכופר בכל, שגם הוא, בוודאי נמצא בו לזה הוראת היתר, כעין המלוה ישינה שאמרו חז”ל]. ומכל שכן בדבר המחלוקת שבקדושה הנ”ל והמבו”פ, שבוודאי נמצא גם להבלתי הלכה כמותו, כמה ראיות וסברות שאין ביכלתו לדחותם כלל. ולזאת, לא יצא התגברות הסערה של הרב דקליפה, זולת בהתחבר אליו גם תלמידיו הרשעים, שעדיין נמצא בהם מעט טוב, ובצינור הרע שבהם, נתחברים להמשיך מאתו גם עיקר הרע שבו, שהוא עיקר הערב והתערובות הנ”ל, להמיר ולהחליף, באופן שיגיע חס ושלום כל הרע והשפלות לנפשו”ת ישראל וכו’. והן הן חילו ועבדיו, אשר על ידם לבד יצא להלחם בהשחתת תמורתו ותערובתו כנ”ל. ובכל זה תבין מרחוק, שבשבירת הצינור המחבר אותם זה לזה, נכנעים ונופלים שניהם, גם הוא, גם הם, ויחדיו כולם יכליון. ועוד לפי כל הנ”ל יש לבאר, שבהתחברות הרב דקליפה עם תלמידיו המעורבים במעט הטוב, יש ביכלתו להתגבר גם הוא, ובשבירת הצדיק לצינורות חיבוריהם זה לזה, נכנעים ונופלים גם הוא, גם הם, ויחדיו כולם יכליון כנ”ל. ושכן זה לעומת זה בדבר הצדיק הצפון ונסתר בעדן הנ”ל, אף על פי שמצידו יתענג ויתעדן בזה, אבל לצאת מהסתום אל הנגלה [בכוחו וגבורתו שבמלחמתו נגד הרשע], שזה לבד עיקר התיקון, מוכרח גם הוא, לתלמידיו הנלווים אליו, כמובא מזה במקום אחר. ושזה מה שדיקדק אדמו”ר ז”ל לחברם ולהזכירם יחדיו, [הצדיק הגמור ^^ וכל הנלווים אליו], על אודות ההתגרות עם הרשע הנ”ל. וגם עיין לעיל באות כ’, ויבואר לך יותר ביתרון הרב דקדושה הנ”ל. כי לא כצורינו צורם ורבם, העומד על נפשו”ת ישראל לבלעם בסערתו הנ”ל. כי אף על פי שמכוון כנגד הרב דקדושה, ויודע דעת עליון לקבל רוח סערתו ממקום העדן שהרב דקדושה מקבל. אבל בעולם הזה, יהיה באמת מדריגת העדן [להנעדרים מהכלים המוכרחים אליו] לרע וחסרון לגמרי. והרב דקדושה לבד, בעוצם כלי התורה שנתקדם לזה, [כמו שמצינו מענין הזה באבות העולם, שקיימו כל התורה גם טרם נתינתה וירידתה משרשה הנ”ל], זוכה הוא לבד, לטוב הנפלא ואין חקר שנמצא במדרגת העדן הזה, אשר על שם הטוב והנועם הנפלא הזה לבד, נקרא בשם עדן:

אות כ”ד.

שגם לפי הנ”ל יש לבאר בענין שבירת הצינור הנ”ל, שהוא מה שהצדיק מוציא ומעלה מאתו כל הטוב שנמצא בו. כי כמו שזה לעומת זה, נאחז הרע בהצדיק הבלתי גמור, בסיבת הרע שנמצא עדיין בו בעצמו, [למיעוט זיכוכו כמוב”פ]. כן בתכלית ההיפוך, נמשך ונאחז הטוב להתחבר ולהתדבק בטוב הצדיק שנכנס לשם. ואם יהיה כולו טוב [לבל יתערב מאחיזת הרע, ברע שנמצא בו כנ”ל, מושך ומעלה על ידי זה גם הטוב בגשמיות שנמצא בהרשע, כפירוש הפשוט מהכתוב ויעל אברם וכו’, שמביא על זה]. גם מובן מדבריו הקדושים, שאף על פי שכנגד שאר האומות, נחשבים כל נפשו”ת ישראל לגידול הגן הנ”ל. אבל גם בנפשו”ת ישראל בעצמן, נמצאים כמה וכמה שינויים והבדלים, כי גם בהם נמצאים הרבה הנחשבים כפסולת הנ”ל:

אות כ”ה.

בדבר ההסתרה וההעלמה ממדריגת האור והתורה שבעדן הצדיק הנ”ל, אשר ביארנו לעיל מדבריו הקדושים. תבין מרחוק, שגם בזה מבאר אחר כך, בכפרת ונשיאות החטאים שזוכים על ידי הצדיק, [כי אם חטאת מה תפעל בו, וגם זה מהפך לדברי אלוקים חיים שנשתלשלים משם]:

אות כ”ו.

בהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שהגן והעדן נבדלים ונשתנים כל אחד מחבירו, זה לתורה וזה לתפילה. יש לבאר, שכמו כן בענין הי”ג מדות שבהם, אם לסיבת הכלליות כל אחד מחבירו הנ”ל באות ז’, נמצאים בזה ובזה. אבל בכל אלה, נבדלים ונשתנים כל אחד מחבירו. כי הי”ב מדות שחושב תחילה אדמו”ר ז”ל במדריגת התורה והצדיקים הדבוקים בה, נעלמים ונסתרים הם במדריגת העדן שחושב אחר כך. והמדה העיקריות שבו, הוא השלש עשרה, [שהוא מדת ונקה] לבד. ועיין לקמן באות מ”ח, שגם בדבר ההסתרה הנ”ל, תבין בהסתרת מדת הרחמים הזאת גם בפשיטות, מלשון הכתוב [ונקה לא ינקה], שנראה חס ושלום כמחבר כל זה לענין מדת הדין, שמסיים אחר כך בתכלית ההיפוך חס ושלום:

אות כ”ז.

בהמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שי”ב מדות לבד נמצאים במדריגת גן התורה, ששם ד’ האותיות באתגליא ובפירוד. יש לבאר, שעל זה סבב אחר כך דבריו הקדושים, על אודות הצירופים שבאותיות [הגן] הנ”ל, שהם מכוונים ועומדים גם כן במספר י”ב:

אות כ”ח.

בהמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים על אודות העדן, שבו גנוז וצפון אור התורה, להיות כעין העלם וחושך לגמרי [עין לא ראתה וכו’]. ובהמבואר מהכללים הנ”ל בהקדמה, שכל בחינה כלול וכו’, ליתן בזה את האמור בזה. תבין מרחוק בהפלאת דבריו הנ”ל על אודות הי”ב צירופים, אשר יוכפלו להיות ביום ובלילה. כי הן הן שני המדריגות של הגן והעדן הנ”ל. [מאחר, שגם מדת האחדות והשלש עשרה שבעדן, נכללה גם מבחינת הגן, אשר ממילא מבואר, שלזאת נמצא בה גם כן כל הי”ב צירופים]. וכפי הנודע, שעיקר כלליות כל בחינה מכל הבחינות הוא בהעליון, שהתחתון נכלל בו והעליון נוסף עליו. נראה מבואר, שזה שלא נזכר מדת האחדות בענין הגן. וכאשר נראה כמו כן גם בגופי האותיות הנצטרפים בצירופים הנ”ל אשר ביארתי לעיל מדבריו הקדושים על אודות השני שמות, שגם זה בסיבת הכלליות, שנמצא שיש גם בעדן הד’ אותיות, אף על פי שעיקר הנהר והבחינה שבו, הוא באחדות לבד. אבל למטה בגן, לא ניתוסף ונזכר נהר ומדת האחדות, כתוספות [התחלקות] מספר הד’ אותיות למדריגת העדן הנ”ל:

אות כ”ט.

שבהבנת משל ומליצה שבדרכו הקדושה, יש להתפלא בפירושו למדת ארך אפים על אריכת הרוח המשלים ומחיה את האדם. כי הלא בפירוש הפשוט נתפרש ענין האפים, על האף והחימה, לחסר ולהמית את האדם חס ושלום, שהשם יתברך והצדיק העליון הנ”ל מאריך ומעכב ומונע אותו. וכמו שמפרש אחר כך, מה שיסובב המדה הזאת גם על הרשעים, שהוא מאריך רוח אפו מלשלוט עליהם, והשם יתברך מדקדק עמהם לחסרם עבור זה, כנודע. רק שאף על פי כן, נתפאר במדת ארך אפו, שהוא מעכב ומאריך רוח אפו, שעל ידי זה נמצא להם כמה פעמים לשוב ולתקן את השגיאה הזאת, לבל ישאר עוד מאתה שום רושם כלל. ומכל שכן לצדיקים [שלמטה מהצדיק העליון הנ”ל], היראים עדיין מעבירות שבידם וכוחם, [אשר לפעמים יאונה להם גם כן און ומשגה כמוב”פ]. אבל איך נלמוד ונביא מזה ראיה לתכלית ההיפך, שהרוח משלים ומחיה את כולם. וגם טרם נבא לבאר וליישב בזה, נוסיף ונכפיל עוד שני פליאות שנמצאות [בדבה”ק]:

פליאה א’.

הוא בביאורו למאמר חז”ל, צפון חסר. כי כפי שמבואר בדבריו הקדושים, שצפון מרמז על הרוח הצפון בלב, אשר מאתו כל החיים והתמלאות החסרונות. עד שבהפלגת מעלתו, נקראים כל ישראל בשם צפוניך. ועתה, אם אין ביכלתו להביא ולשלוט גם הלב בסוג המעלה הזאת, כי לפעמים נסתלק קצת מאתו הרוח הצפון בו, ולפעמים נסתלק מאתו לגמרי. ומהסתלקות הרוח הזה מהלב, ממילא מבואר, שמחמת זה נמצא בהלב גם בהיפוך, כל הרגשת החיסרון. אבל איך יתכן לפי זה החלטת חז”ל, לסבב בדבר החיסרון על רוח הצפון בעצמו, [ולומר] שהוא לבד חסר, ועומד בחסרונו מששת ימי בראשית:

פליאה ב’.

בביאור המאמר חז”ל שהמעיין בתפילתו בא לידי כאב לב, מאי תקנתו וכו’. שזה מחמת שבתפלה אין יוצא עדיין הישועה אל הפועל. כי הלא מבואר מלשון חז”ל, שבעיון התפלה בעצמה יבוא ויגיע האדם לכאב הלב. ולא זה לבד מה שאין זוכה עדיין על ידה לרפואות הכאב:

ואולם, בכל הנ”ל מצירופי דבריו הקדושים, שאף על פי שכל י”ב מדות הרחמים והתורה [שבי”ב צירופי היום], נמשכים ונולדים ממדת ונקה. אבל בה בעצמה [קודם המשכתם והולדתם מאתה], נסתרים ונעלמים הם, לבלי להראות כלל באור התורה והיום הזה. ולהחשב מפני זה בתכלית ההיפוך, ללילה וחושך לגמרי. וממילא מבואר, שכמו כן לא היה כלל מפני זה במדת הרחמים והחסד וההשלמה והרפואה, הנמצאים בגן התורה והמצוות הנ”ל. כי הוא בהיפוך, נחשב ועומד במדת האף והדין והכאב והחיסרון הנ”ל. ומחמת זה בעצמו, יהיה כל ההמתקה על ידי התפלה והמדה העליונה הזאת, [כי אין הדין נמתק אלא בשרשו בעצמו, כנודע ]. וזה זה מה שביארתי לעיל מדבריו הקדושים, שהוא למעלה מהתורה והטבע הרוחנית של הבריאה וקיומה וחיותה המבו”פ, וזה ענין שידוד [ושינוי הטבע]:

[נציג כאן ענין מעצם הכתב יד הנמצא בנייר בפני עצמו]

לענין הפליאה הנזכר באות [כט], לענין צפון חסר וכו’. אבל מרחוק תבין כפי הנ”ל בדברי ביאורינו הנ”ל, שאף על פי שלכאורה לא יבואר בדבריו הקדושים שבאותיות ה’ ו’ ח’, רק להודיע את העצה והיכולת להוריד את עצמו בצינור של הרשע, באופן שיקלקלה וישברה כמוב”פ. והעצה לזה, תורה ותפלה, שעל ידי זה יוצא הנהר ומעין החכמה להשקות את הגן, ומשם יפרד הרע מהטוב, ויהיה הד’ יסודות הגוף לארבע ראשי אותיות השם הויה כמוב”פ. אבל מכותלי דבריו הקדושים שדיבר אחר כך בפרטיות הא’לף פ’א חלקים הנמצאים בכל שעה ושעה, שבא’פ’ו’ הזה דייקא ידפוק ויפח נשמת חיים, שם ה’ [בצירופי אותיות הנ”ל]. ממילא מבואר, שגם מחמת זה בעצמו גבר כח רוח חייו, לבל יהיה נתקלקל זה לעומת זה, בהחסרונות והחטאים הנמשכים מתוקף הדין שגורם האדמוני למטה ולמעלה [בהסתות וקטרוגים], מאחר שמהפך וממתיק אותו בשרשו, להיות הוא בעצמו ועצם חסרונו, מרכבה אל הקדושה וכו’. וזהו וירד אברהם מצרימה, שהוריד את נפשו, שהוא בת זוגו, למדה הכלליות שלהם, ששם זה לעומת זה עיקר הרוח רע, כמובא במקום אחר . ולעוצם קדושתם וזיכוכם, זכו לכניעם ולצאת משם דייקא, בזהב וכל טוב, להתמלאות כל חסרונותיהם כמוב”פ:

אות כט*.

שגם בהמבואר מדבריו הקדושים מכל הנ”ל, מוסיף לבאר בענין הרוח צפונית המנשב ויוצא בהגן מהעדן הנ”ל, באמצעות החושך והלילה, וביקודת שלהבת הגבורה והדין בעצמו שיוצא אז, כנודע, יש ביכולת להמתיק את הדין, כמובא מזה בדבריו הקדושים:

אות ל’.

בדבר האף [ומדת הדין] הנ”ל, אשר להכרח הבריאה, עלה תחלה בחכמת העדן הנ”ל. [שגם כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ובאמצעות התורה הקדושה, נמשך מהעדן והתפלה הזאת כנ”ל]. תבין מרחוק בהפלאתו לדבר אחר כך על אודות צירופי השעות הנ”ל, שכל אחת מהן נחלקה למספר א’לף פ’א, ושבכל חלק וחלק מהם, נוקש ודופק רוח החיים [בא’פ’ו’] הנ”ל, כפי הצירוף שנמצא בהשעה הזאת:

אות ל”א.

בהמבואר בצירופי הבאורים הנ”ל מדבריו הקדושים, ששלש עשרה מדות התורה, שדרשותיה והלכותיה נמשכים משלש עשרה מדות הרחמים שבתפלה. תבין מרחוק בהפלאת מדת ונקה, שהוא השלש עשר והעיקריות שבהם. אשר גם בפירוש הפשוט, תצא ותהיה לשני כתובים המכחישים זה את זה [ונקה לא ינקה], שהוא מדת השלש עשרה מדות שבדרשו”ת התורה הנ”ל, הנמשך משם:

אות ל”ב.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שהרע שמעורב בתורה, הוא האיסור והפסול והטומאה שנזכר בה. יש להתפלא לכאורה, במה שנתבטל הרע, על ידי שזוכים לפסקי הלכות שבהם. כי אם באחת נקבע ונפסק ההלכה כדברי המתיר, ולהיפוך דברי האוסר נדחים ונתבטלים, שייך לומר שנדחה ונתבטל הרע על ידי זה. אבל הלא כמה פעמים נפסק ההלכה כדברי האוסר וכו’. ואולם, בהמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים, שבאמת לא נמצא כלל בהרע של הרב דקליפה מצד עצמו שום חיות וקיום, זולת בתערובתו ויניקתו מהטוב דקדושה כנ”ל. ממילא מבואר ומיושב גם הפליאה הנ”ל, שעל כל פנים אם זוכים לברר תערובות ההלכה לאיסור ולהיתר, ולפסוק ולכוין את האמת שבה, מי הרע והאסור, ומי הטוב והכשר, לא נמצא גם כן שום כח להרע להתגבר, ונדחה גם כן לחוץ. ואדרבא, בפסק ההלכה לאסור, ישתדל האדם להרחיקו מביתו ומגבולו, [ולא כן כשנכשל בספיקותא הנ”ל. אך באמת גם אם נכשל להיפוך חס ושלום, שסובר על הדבר שהוא אסור ורע ומרחיקו, ובאמת אין מזה רק טוב וכשר, הוא גם כן קלקול גדול מה שנתרחק הטוב מאתו, שבזה יש גם כן יניקה להחיצונים והרשעים הנ”ל, כנודע]:

אות ל”ג.

בהמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים על אודות הי”ג מדות שבתורה העומדים כעין י”ג מדות התפלה והרחמים, שהמדה הי”ג שבהם מופלגת ונתעלה על כולם. מבאר יותר בענינים שבברייתא דר’ ישמעאל, שהוא חושב והולך בהם ממדה למדה, ובבואו למדה השלש עשרה שינה ואמר בלשון, וכן, [עד שיש מי שמשבש ואמר שצריך להיות וכאן, אבל לפי הנ”ל אין לשבש עוד בחנם]. כי המדה הזאת, לעוצם רוממותה והסתרתה מכולם, לא נמצא באמת שום יכולת כלל להביאה בשלשלת שאר המדות:

אות ל”ד.

בדבר המתקת הדין בשרשו [שבמדה השלש עשרה הנ”ל] יש לבאר, שהוא כענין ההמתקה [ובירור ההלכה] שנמצא בהתורה עצמה. כי כל תערובות ההלכה, [בערב וחשך הדעת, לבל נדע איך להתנהג], שזה אוסר וזה מתיר. הוא מהמשכתם ממדה השלש עשרה, ששני הכתובים שבה מכחישים וסותרים זה לזה, שאין ביכולת לאמת כלל שניהם יחדיו, כשני הפכים בנושא אחד שנמצא באחדות אמתת דברי האוסר והמתיר הנ”ל. וגם מהמדה הזאת בעצמה, נמצא הכתוב השלישי, המכריע ומברר ומוציא אמיתת ההלכה גם מההעלם אל הנגלה שבדעתינו, שזה עיקר התיקון:

אות ל”ה:

על אודות הנלווים והמתקרבים להצדיק העליון הנ”ל. כפי המבואר הנ”ל מדבריו הקדושים, שנשיאות וכפרת חטאיהם ופשעיהם, הוא בהארת העדן שזוכה הצדיק בעצמו. עדיין יש להתפלא, באיזה אופן נמצא כלל ביכלתם לקבל הארת העדן כשחוטאים ופושעים חס ושלום, לבל יהיו נכלים ונכרתים לגמרי חס ושלום. כי הנה ככל הגוים בית יהודא, והללו והללו כופרים ועובדי ע”ז [אשר על זה גדול ועצום מאוד הקטרוג בכל דור ודור, כמובן מדבריו הקדושים במקום אחר]. ואדרבה, כפי איכות נפשותם וסגולתם, לבלתי לצמוח ולהתגדל [אפילו בחיים שבעולם הזה], זולת בארץ הגן והתורה, אשר בארץ הזאת דווקא נמשך עליהם הארת העדן. ואיך נמצא ביכולת לפתוח להם שערי העדן והארתו, להאיר ולהשפיע עליהם משם גם לנצח, וחטאיהם ופשעיהם יתכפרו ולא יתעכבו כלל. ואולם, במה שביארנו לעיל מדבריו הקדושים על אודות העדן והגן, שהם משולבים ומקושרים זה לזה, עד שלא נדע כלל מהיכן ההתחלה. כי אף על פי שזולת כלי הגן והתורה, אין יכולין לקבל כלל מהעדן, אבל באמת, לא יהיה גם כל המשכת הגן והתורה בעצמה, זולת מהעדן. תבין מרחוק, שגם כל כפרת ונשיאות החטאים בעדן הצדיק הנ”ל, הוא מה שמהפך אותם בעצמם לדברי תורה וסייגים נפלאים וחדשים, שממשיכים ומתחדשים בכל דור ודור, משמרת למשמרת כנודע . וזה לבד נקרא בשם דביקות והתקשרות להצדיק, [להיות בכלל הנלוים הנ”ל], לקבל ולשמוע בכל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, כמובא במקום אחר .

ואגב אורחא, הנני לרשום על אודות השואלים בדבר האזהרת לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה וכו’. כי לא בדעת ידברו, כי אזהרת לא תסור וכו’ אשר תסובב על דברי השופט והצדיק הנ”ל, תציל ותוציא מאזהרת לא תוסיפו הנ”ל, כי זה כזה ממצוות התורה. וכל אזהרת לא תוסיפו וכו’, על הדברים הבלתי יוצאים ונשמעים מאתו.

[ומכל זה נשוב לענין ראשון].

כי כאשר נתבונן ונשים את לבינו לענין השידוד ושינוי הטבע שנמצא בעדן ובתפלה הנ”ל, נראה ונביט, שהוא כפול לשנים בפירושו, לפעמים לטוב, ולפעמים לרע ח”ו. ולזאת תבין מרחוק, שכל שידוד הטבע בתפלה ובעדן שמשתדל הצדיק לטובת החוטאים הנ”ל, הוא מחמת שבחטאיהם ופשעיהם יקלקלו ויחלישו את טבעיהם, עד שמוכרח לשנותם ולשדדם, להמשיך ולהוסיף בזה לכל אחד כח וטבע חדשה, כהתחדשו”ת התורה שממשיך מהעדן והתפלה. כי לבטל את הטבע לגמרי, אין ביכולת, כי הוא לבד כל הפלאת הכלי, המוכרחה לקבל אור העדן, [שמשם נמשכה גם היא, כמובא במקום אחר]. אשר מחמת זה לבד היתה כל הבריאה, וכל הגוים והרשעים הפונים עורף לגמרי, יהיו מוכרחים באמת להיות נחרבים ונכלים עדי עד, מהעדר כליהם כנ”ל:

אות ל”ו.

שבכל הנ”ל נראה מבואר, שנמצאים כל הד’ דברים הנ”ל, צדיק וטוב לו וכו’, רשע וטוב לו, בנפשו”ת ישראל בעצמן. אשר בתכלית המעלה והעדן שבהם לבדו, נמצא השגת ותבונת כל הדרכים האלה, שנשתלשלים ונמשכים עד תכלית דיוטא התחתונה כנ”ל. ובמה שכתב, שהעדן הוא התפלה. לא יבוא להוציא ולמעט לגמרי להבלתי עוסק בתפלה, שאין ביכולתו להתעלות כלל במדריגת העדן. כי בוודאי נמצאו כמה צדיקים וקדושים, שהיתה עיקר עבודתם בתורה לבד, ונתעלו גם כן בקדושתם למדריגת העדן. אבל מחמת זה באמת לא היתה ההלכה כמותם. כי הוא הצדיק ורע לו, מעוצם ההעלמה וההסתרה שנעלם ונסתר מאוד המדריגה הזאת כנ”ל. מכל שכן הנלוים אליו, ומעורבים עדיין בתאוותיהם הרעות, נמשך עליהם באופן אחד, כענין הרשע ורע לו הנ”ל [כמובן מזה מדבריו הקדושים במקום אחר ]. אבל לעיקר מעלת העדן לא יזכה זולת המייחד ומצרף ועולה מהתורה והתפילה, בנועם זמירותיו ותהילותיו הנ”ל. וכל הנלוים אליו, אף על פי שמצידם בוודאי רחוקים עדיין ממדריגת התפלה והעדן שבו, ולא יהיו עדיין כנגדו, זולת במדריגות התורה. אבל ברוב ועוצם ההתחדשו”ת שמשפיע ומאיר בכל עת למדריגת התורה שבהם, זוכים לאמתת ההלכה שתהיה כמותם. והכל בכוחו וזכותו לבד, שהוא הכתוב השלישי המכריע לצידם, ונתגלה ויוצא על ידם לבד מההעלם אל ההתגלות הנ”ל. וגם לפי זה יש ליישב את הפליאה הנ”ל באות י”ד, [על אשר לא יחשבו על כל פנים כל הצדיקים שתחתיו [ש]במדריגת התורה לבד, מהנלוים אליו המוב”פ, להיות גם ביכלתם להתגרות ברשעים]. כי בכלליותו בעדן הזה למעלה מהתורה, סתום ונעלם הוא מעין כל נביא וחוזה, עד שנמצא לפעמים שנתרחקים ונבדלים מאתו לגמרי על ידי זה. ואף על פי כן יכול להיות, שדווקא התועים והנבוכים, יגיעו במותעותם ונבוכותם, סמוך למקומם הראשון, בדעת הרב העליון והעדן, שנשפעו וירדו משם להגן, [ובנסיון כל שהוא, ישובו ויתעלו, להיות בכלל הנלוים אליו, ולהכיר ולידע באמתתו, וכמאן דאמר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו’, וכמובא בדבריו הקדושים לענין הכתוב תעיתי וכו’]. וגם זה מתעלומות דרכי הבורא יתברך, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו וכו’ הנ”ל:

אות ל”ז.

שעוד יש לבאר בדרך אחר לסיבת הפליאה [משבירת הצינור], בענין הרב דקליפה בעצמו הנ”ל. שבאמת נמצא מחמת זה מלחמה גדולה ועצומה מאוד בכל דור ודור. כי בסיבת התמורות והחליפין שמתגברים המון העם לבחור ולקרב מה שיש לרחק בלי שום ספק כלל, [ולעבור על מה שבוודאי אסור חס ושלום], ולרחק מה שיש לקרב בלי ספק. ממילא מובן, שמחמת זה הצדיק אובד בצדקו, גם אם יהיה במדריגה עליונה ומופלגה מאד. וכן להיפך, מגיע מזה הכח גם להרשע הגמור והרב דקליפה הנ”ל. [ו]יש לבאר, שמחמת זה מגיע התועלת להצדיק בעצמו, כשידין לכף זכות לשארית ישראל, שלא יעשו וידברו בעמל וכזב גמור בלי שום הוראת היתר, [וכענין הכופר בכל הנמצא בדברי מוהרנ”ת ז”ל, שגם אותו דנים חז”ל לכף זכות בספק מלוה ישינה. כי גם הוא, לא יעוול ויכפור לגמרי, בלי שום משקל הדעת להיתר כנ”ל]:

אות ל”ח.

בדבר ההתגרות שעם הרשעים, יש גם כן להתפלא קצת. כי לכאורה, מה אכפת לנו כלל, במה שזה לעומת זה, ממשיכים הרשעים את הרוח שלהם מהרב דקליפה. מאחר שאנחנו דבקים ברוח אלהותו יתברך שאנו ממשיכים מהרב דקדושה, להשלים כל חסרונותינו. ומה לנו בזה, שגם הרשעים אינם נחסרים, [אלה ברכב וכו’, ואנחנו בשם ה’ אלוקינו נזכיר וכו’]. אבל בהפלאת דוגמת הנטיעות הנ”ל שכתב בענין נפשו”ת ישראל, [ובהמבואר לפי הכלל, זה לעומת זה, שנפשו”ת הגוים נחשבים לחוחים וקוצים המעורבים בהם], ובדבר החושך הנ”ל, אשר ישת סביבותיו בעדן סתרו, שמשם דייקא יניקת הרשעים כנ”ל. תבין מרחוק, שבגידול וריבוי החוחים והקוצים, [שהם נפשו”ת הגוים הנ”ל], עושקים ויונקים ומקבלים לעצמם מהשפע והנהר היורד להם מעדן הרב דקדושה. ולאום מלאום יאמץ, כי שניהם יחדיו אין ביכולת להתקיים כלל:

אות ל”ט.

במה שכתב כי על ידי התפלה משנה את הטבע כנ”ל. אף על פי שלכאורה לא הזכיר זאת, רק לפרש ולבאר, שהעדן מרמז על התפלה. אבל עוד נראה מבואר, שאגב אורחא סובב בזה על הפלאת התפלה להוציא ולהמציא את הישועה בכח שכתב תחלה. כי מהתפלה לבד, כל השידוד להטבע. ולא כן סגולת התורה שלמטה מאתה, כי על ידה לא תהיה זולת פעולת ההתגלות, שתצא ותתגלה הישועה אחר כך בפועל, לעיני כל:

אות מ’.

[והוא לגמר דברינו באות ל”ח הנ”ל], שבהמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים, שמהצדיק העולה להעדן ונתאחד בו, [כי אלו ידעתיו הייתיו], נמשכים גם עצם המצאת ההצלה מכל עוון וחטא. [ובהכלל זה לעומת זה הנ”ל בהקדמה], נראה מבואר, שבתכלית ההיפוך, נמשכים כל החטאים. וגם כבר ביארנו, שכל התגברותו, הוא על ידי תלמידיו הרשעים שמקבלים מאתו. [ו]מבאר יותר לתשובת הפליאה הנ”ל, בהכרח ההתגרות ומפלת הרשעים עדי ארץ, [ועיין לקמן]:

אות מ”א.

שבתמורת השפע הנ”ל, יש לבאר בכפלים לכוונתו הקדושה בהפלגת רשעת הרשעים, שהם דוברים על הצדיק עתק וכו’. כי לא זה בלבד שמחזק בהפלגה הזאת את השאלה והפליאה, מאין נמשך להם הרוח חיים. עוד בהפלגתו הזאת בעצמה, מבאר ומרמז מענין התשובה שעל זה. כי הוא התגברות כח הקליפה והרע שבהם, להוציא את כפירותיהם ודבריהם לזולתם, באופן שיתרחקו מלקבל מאתו הראויים לקבל, [נטיעות וגדולי הגן הנ”ל, אשר להם לבד מגיע הנהר והשפע בנפש ובגוף, שיוצא מאתו], וישתו ויקבלו מאתו חוחיהם וקוציהם, כי כשזה קם זה נופל כנ”ל:

אות מ”ב.

שנראה מדבריו הקדושים, שעיקר הבריאה, הוא הגן הנמצא בה. כי בו לבד מוכרח שיהיה מקום הגידול לנפשו”ת ישראל [שהם לבד בעיקר האדם כנודע ]:

אות מ”ג.

בביאור הפשוט של הכתוב מארבע רוחות, שיסובב על הצדדים שבכלליות בריאת העולם, [שכל צד נקרא בשם רוח]. מבאר יותר במה שכתב תחילה, שכל בריאת העולם היתה בבחינת הרוח. [ו]מה שמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שמספר ארבע רוחות הנ”ל שבבריאת העולם, יהיו ממספר ארבע אותיות שם הוי”ה, [הוא] כעין היסודות [שבבריאת העולם], הבאים גם כן למספר ארבעה ממספר ארבע אותיות הויה כמוב”פ:

אות מ”ד.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שעיקר מציאות ושורש הרוח, שמשם נמשך הבריאה הנ”ל, הוא בעדן העליון. שמשם [הוא] נמשך להבריאה והגן הנ”ל. ובכלל הנ”ל, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, [אשר ממילא מבואר בזה, שגם בהגן ויסודות הבריאה בעצמה, נמצא מבחינת העדן, ו[מ]עיקר מציאות הרוח הנ”ל בעצמו, שמאתו נמשך שאר היסודות], תבין נפלאות, במה שנמצא ונפרט אחד מהיסודות, להיות בעצם הרוח:

אות מ”ה.

בהבאתו על אודות העדן מאמר חז”ל [בדבר הכתוב] עין לא ראתה וכו’, ובהבאתו פירש”י בדבר הכתוב, שבעה וכו’, שהוא אור הגנוז וכו’. מבאר יותר במה שכתב תחילה על אודות הרוח, שעיקרו בבחינת העדן כנ”ל, שהוא צפון:

אות מ”ו.

שבכלליות כל בחינה מכל הבחינות, ומציאות [עדן] הרוח הנ”ל גם במספר יסודות הבריאה בעצמם, [להיות מאתו נמשכים כולם], ובהשתוות למספר ארבע רוחות העולם הנ”ל. מבאר אגב אורחא, שכמו כן נפרט גם אחד מהם להיות לרוח הצפון, שהיא בבחי’ עדן, כנ”ל מהמוב”פ, שמאתו נמשכים גם שאר הרוחות. ומייחד לפי זה גם פירוש הפשוט מהמאמר חז”ל, צפון על צד הצפון של העולם והבריאה. כי גם הוא, כנגד שאר הרוחות, בבחינת רוח הצפון בלב של האדם:

אות מ”ז.

שבכל הנ”ל יש לבאר, שענין הבלעת הצדיק הירא עדיין מעבירות שבידו, ברוח סערת הרשע שבתוקף הדין, הוא מחמת שמקטרג ומעורר על ידי זה באיתערותא דלעילא, את תוקף הדין והמשפט על הצדיק, מהשם יתברך בעצמו. כי מנגד הרשע, נסתלק המשפט. כי אין באיכותם רק קוץ ודרדר, אשר גם בלא זה אינם נטועים ונזרעים משנה לשנה ומדור לדור, כנטיעות נפשו”ת ישראל, [כי כחציר מהרה ימלו וכו’]. אבל הצדיק העליון הנ”ל, לעוצם זכותו ונקיון כפיו וידיו הנ”ל, אין ביכולת הדין והמשפט לבלעו ולהשחיתו בשום אופן בעולם חס ושלום. והוא המשקה והעובד גם לכל נטיעות הנפשו”ת הנ”ל, שלא יהיה ביכולת [הרשע, בכח] המשפט הנ”ל, לבלעם ולהשחיתם חס ושלום:

אות מ”ח.

[הוא מה שהזכרתי בקצרה באות (כ”ה) [כ”ו] הנ”ל] שבכל הנ”ל, תבין ות[ת]בונן גם פירוש הפשוט מהי”ג מדות הנ”ל. אשר יתפלא קצת כל הקורא ומעיין בהם, שחושב והולך ממדה למדה את טובו ורחמיו. ועל זה לבד הבטיח והודיע לו תחלה, שיעביר לפניו את כל טובו [וחנותי וכו’ אף על פי שאינו כדאי]. ועתה, למה זה בהגיעו לתכלית מדה העליונה הזאת, נראה כביכול כמערבב ומהפך את דבריו לתכלית ההיפוך והדין חס ושלום, אשר לא ינקה, ופוקד עון וכו’, גם על בנים וכו’, [ובפרט שבפירוש הפשוט נראה לשון הכתוב שגם תיבת ונקה יסובב למטה, ויתחבר ויתפרש גם כן על מדת הדין והמשפט הזה, וכאשר הבאתי לעיל]. כי בכל הנ”ל תבין ותראה, שגם הפירוש הפשוט הזה, נתאחד לפירוש הדרש. כי כל זה, הוא מרוב ועוצם ההסתרה וההעלמה של המדה הזאת, להיות נראה ונחשב בפשיטות דעתנו, [בכחש וסתירת הכתובים], על הדין והמשפט, שבתכלית ההיפוך ממדת הרחמים. ובה לבד תהיה עיקר ההמתקה והביטול לכל הדינים [והרשעים היונקים מהם], כי אין הדין נמתק אלא בשרשו כנ”ל:

אות מ”ט.

שבהבאתו ענין הכתוב מכנף הארץ וכו’ [ובפירוש רש”י מבואר, שהוא ארץ ישראל] על אודות כנפי הציצית וארבעה הראשים הנפרדים מהגן הנ”ל, [אשר בכל זה תבין מרחוק בכוונתו הקדושה על אודות הגן המסוגל לנטיעות נפשו”ת ישראל, שהיא הארץ הקדושה בעצמה]. מבאר יותר בביאורו למאמר רבה בר בר חנה, תא ואחוי לך מתי מדבר וכו’. כי כל מיתתם, היתה בסיבת הדיבה והריחוק מהגן. ולולא מה שחטאו ונכשלו בזה, היו זוכים לבא לשם מיד, דרך הר שעיר והאדמוני בעצמו. וגם מחמת שממילא מובן, שעיקר [יניקת הנטיעות שבכל הגן, שהוא] הארץ, הוא הר בית ה’ לבד. שעל זה לבד ביקש משה רבינו ע”ה, תביאמו ותטעמו בהר וכו’. מבאר כדרכו הקדושה להבין משל ומליצה לדבר הכתוב, ומעין מבית ה’ יצא, שמפרש אותו לענין התפלה, [כי בכל זה, תסובב כוונתו גם על בית ה’ בעצמה, כנ”ל]:

אות נ’.

בהמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים, מוסיף לבאר בכלליות השגת התורה והתפלה הזאת שגילה אותה בשבת חנוכה, וסבב בה לענין ההפטרה שאומרים אז, מעין הקריאה בחנוכת בית ה’ [שהיתה על ידי הנשיאים], כי גם היא, נאמרה בחנוכת בית שני:

אות נ”א.

שבהכלל הנ”ל שכל בחינה כלולה מכל הבחינות נראה מבואר, שמחמת זה נמצא בבית ה’ הנ”ל בעצמו, נגלה ונסתר, ושעיקר הנסתר והעדן, הוא קדש הקדשים שבו, אשר עין לא ראתה וכו’, זולת להרב ומורה העליון הנ”ל, העולה ועומד לשרת ולכהן, [מהכרח כפרת עונות הנ”ל], בעדן הזה בעצמו. ומאתו לבד, נובע ונמשך מעין החכמה והתורה:

אות נ”ב.

מהמבוע והבאר הנ”ל, הנובע ויוצא מהפלאת דבריו וחכמתו הקדושה. עוד יוצא ונמשך לבאר בענין הנשיאים [העומדים בחנוכת בית ה’] הנ”ל, שזה לעומת זה נתעלים [ונקראים בפירוש התרגום] לרברבי ישראל. ובתכלית ההיפוך מהאלופים הנ”ל, שנקראים ונתרגמים רברבי כמוב”פ:

אות נ”ג.

שיש לבאר בענין הי”ג מדות הנ”ל שנמצאים בהרברבי דקדושה, שמה שנמצאים בכל אחד מהם, אין זה רק מחמת שכל בחינה כלולה מכל הבחינות כנ”ל. אבל בפרטיות, נחשבים ונחלקים כל איש ואיש, למדה בפני עצמה:

אות נ”ד.

בהמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים, שמדת השלש עשרה נסתרה ונעלמה בעדן הרב שבאור הגנוז כנ”ל. וזולתה, לא נמצא רק מספר שנים עשר, שבהם נמצאים מדריגת הצדיקים, והרברבי דקדושה שתחתיו, [העומדים בארבע רוחות הנ”ל, שנמשכים ומקבלים מרוח הכולל שבו]. יפליא לבאר במספר שנים עשר הנשיאים הנ”ל, העומדים ונחלקים בארבעה רוחות הנ”ל, ובבא משה להכרעת מדת השלש עשרה [בכתוב השלישי] הנ”ל, ישמע קול היוצא מהעדן, וקודש הקדשים כנ”ל, ששם מדריגת הרב והכהן הנעלם הנ”ל, להעלות ולהמשיך משם אור התורה, שהוא בסוד מנורת הזהב כמוב”פ:

אות נ”ה.

בדבר הדיבה [והמרגלים] הנ”ל, מבאר יותר בענין זה, להנ”ל על אודות ארך אפים וכו’, שבקש על זה משה רבינו ע”ה בנקודת התשובה שנמצא בהם, לפלט ולמלט אותם על כל פנים, מגזירת הכלי’ה לגמרי ח”ו, שהיתה ראויה להגזר עליהם:

אות נ”ו.

בהמבואר מדבריו הקדושים על אודות עשו ובניו, שהן הן האלופים והרברבי דקליפה, שמהם מקבלים כל הרשעים. ולכאורה יש להתפלא בהבאתו על זה מאמר יש לי רב. כי מלשון הכתוב נראה מבואר, שעשו בעצמו יש לו רב. ואולם, בהכלל זה לעומת זה, ובהמבואר לעיל מדבריו הקדושים, שגם כל הרברבי דקדושה שנפשו”ת [ישראל] מקבלים מהם, מוכרחים לקבל מהרב השלש עשרה שלמעלה מכולם, [ואף על פי שבאופן אחד נחשב גם הוא ביניהם, אבל גם באופן אחר יתרומם ויתנשא לגמרי מלהחשב ביניהם. [כמבואר מלשון הכתובים שבענין זה]. תבין מרחוק, שכמו כן בתכלית ההיפוך, נמצא בתוך האלופי עשו, אלוף ורב אחד, שגדלה ועצמה טומאתו יותר מכולם. עד שהוא הראשית והרב שביניהם בעצמם, להיותם מוכרחים לקבל מאתו. [וגם ממילא מובן, שהוא האלוף עמלק, שהוא הראשית לכולם, כנודע]:

אות נ”ז.

בהמבואר בכל הנ”ל, שגם זה לעומת זה נמצא מצד הטומאה, שנים עשר רברבי ואלופים, המקבלים מהאלוף עמלק, שהוא הקשה יותר מכולם, וכולם מקבלים מאתו, כמו בתכלית ההיפוך שבענין הקדושה ומדריגת השלש עשרה הנ”ל. ונסיתי ובאתי למספרם, וראיתי שכן הדבר מכוון ממש. כי מבואר מפירוש רש”י , שקרח בן אהליבמה, ממזר היה מאליפז. כי על כן, בדבר הולדתם, לא נזכר כי אם פעם אחת על שמה. זולת בדבר האלופים, נכפל ונמנה פעם אחת על שמה, ופעם אחת על שמו. וגם ממילא מבואר [כאן נחסר בהעתקה]:

אות נ”ח.

בהמבואר בכל הנ”ל, שגם כל תורת רברבי ישראל נמשך מהרב והכהן הנ”ל, העומד מזרע אהרן שלמעלה מכולם. מבאר יותר בקריאת חנוכה הנ”ל, שהסמיכה התורה לענין הכתוב [ובבא משה וכו’, המכריע במדת השלש עשרה] הנ”ל, לדבר מנורת הזהב, שהיא התורה כמוב”פ. אשר במספר מ”ט שבה, תתעלה ות(ת)קבל מאור הגנוז והעדן הנ”ל. שזה עיקר התיקון והאור שמוכרח להמשיך לתוך החושך והלילה כנ”ל. וגם בכל הנ”ל, מבאר יותר בהבאתו לענין הרב חסד ואמת, את הכתוב תורת אמת היתה בפיהו, שיסובב על אהרן [שהוא השלש עשרה], כי הוא העיקר כנ”ל:

אות נ”ט.

שגם בכל הנ”ל, מבאר יותר בענין המעיין של חכמת התורה, היוצא מבית ה’. כי גם שם, כל יציאתו בתחלה, הוא מקודש הקדשים, שהוא העדן, עין לא ראתה כנ”ל:

אות ס’.

בהמבואר הנ”ל, שזה לעומת זה נמשכים כל החטאים מאיש השעיר והאדמוני. מבאר יותר בהמשכת החטאים שביום הכיפורים, על ראש השעיר. ואם יהיו אדומים כחוט השני הנקשר בו, ילבינו על ידי זה כשלג וכצמר הלבן [ועיין לקמן]:

אות ס”א.

בהמבואר מדבריו הקדושים, שלעוצם תערובת הטוב והרע, אין שום אופן ויכולת כלל בדעת האנושי לברר ולהבחין ביניהם, זולת על פי ה’, בתפלה לבד. תבין מרחוק גם בהפלאת הכהן, על אודות הבירור להשעיר הנ”ל, שאין ביכולתו לברר, זולת בגורל על פי ה’ לבד, כנודע. כי ממילא מובן, אשר הרב העליון שבעדן הנ”ל, ברוח סערה דקדושה, ובסערת ה’ וחומת תוקף הדין, יש לו כח לכלות ולמחות לאלוף עמלק בעצמו, שמאתו לבד נמשכים כל החטאים:

אות ס”ב.

שגם בכל הנ”ל תבין מרחוק על אודות התגברות אדום ואדמוני הנ”ל, לחסר ולהחריב לבית ה’ בעצמו. וזה לעומת זה, רוח אפינו דוד [משיח] המוב”פ, זוכה לכוין נקודת הבירור גם באמצעות החושך, מאור הצפון והעדן שבגבורת הדין והרוח סערה בעצמו, להמתיקו, ולהפוך מחורבן, לבנין הבית על ידי זה, כנודע:

אות ס”ג.

על אודות הנזדכך מהעבירות שבידו, לבל יתיירא מהרשע. יש להתפלא לכאורה, במה שמוסיף להזכיר על העדר היראה, גם להנלוים אליו. כי ממה נפשך, אם יזכו בהתקרבותם אליו, להזדכך גם כן, עד שלא יאונה להם כל און. למה הוכרח להוסיף ולהודיע, שגם הם יכולים לעמוד כנגד הרשע. ואם עדיין אינם מזוככים, למה באמת ישתוו להצדיק, להיות ביכולתם להכניע ולבטל סערת הרשע, אשר חזקה ועצמה לשבר ולהבליע גם להצדיקים [הבלתי נלוים אליו כנ”ל]. ואולם, במלחמת עמלק שביארנו לעיל מדבריו הקדושים על אודות הסערה הזאת, ובדבר הסתרת הצדיק שביארנו לעיל. תבין מרחוק [כמבואר במקום אחר], שיש לבאר בכוונתו הקדושה, שהוא סובב על חיבורם של הצדיק והנלוים אליו. כי בחיבורם יחדיו לבד, נכרחים להלחם עם הרשע בהכנעתם וביטולם אותו. כי אף על פי, שכל ההכנעה, והביטול, והשבירה, לצינור הרשע, הוא בכח הצדיק העליון הזה לבד. אבל מחמת שבעוצם רוממותו במדרגת העדן כנ”ל, מוכרח גם הוא בעצמו להיות נסתר ונעלם, כי אלו ידעתיו הייתיו. אשר מההסתרה וההעלמה הזאת בעצמה, יונק ומתגבר גם כל יניקת והתגברות הרב דקליפה הנ”ל. מוכרח הצדיק במלחמתו, להתלבש ולצאת דווקא במדריגת הגן של הנלוים אליו. כי על ידם לבד, יצא כחו אל הפועל, ומהעלם אל ההתגלות [אף על פי שכל אחד כלול משניהם כנ”ל]. כי אף על פי שגם הם, נחשבים כנגדו ללבוש ומכסה. אבל בביטולם כנגדו, נהפך הלבוש והמכסה לכלי נפלאה, אשר על ידה לבד תהיה כל התגלות האור, כנודע:

אות ס”ד.

שלכאורה יש להתפלא בהמבואר מדבריו הקדושים, שהאנחה כל חיות האדם. כי הלוא מבואר כמה פעמים מרבינו הקדוש, בכתב ובעל פה, שהשמחה לבד, כל חיות ורפואת האדם. אבל במה שביארנו לעיל מדבריו הקדושים, שבכולם סובב על המתקת והתפוכות החסרון והדין בשרשו בעצמו, להתמלאות ורחמים. תבין מרחוק, שכמו כן מכוין בדבריו לענין האנחה הנ”ל. שאעפ”י שהוא בצפון חסר וחורבן הנ”ל. אבל הירא את דבר ד’, ונתעורר באמצעות אפילתו הנ”ל, להרבות באנחה, ובכיה, על החורבן והחסרון, שבכלליות ופרטיות, נהפך בכח הצדיק, לתכלית ההיפוך והבנין כנ”ל:

אות ס”ה.

בחסרון האנחה הנ”ל, שנהפך מאתה בעצמה לשלימות וחיות הנ”ל. מבאר יותר בדבר התפלה שכתב אחר כך, שגם הוא, עדיין בכאב וחיסרון, כנ”ל מהמוב”פ. ומאתה בעצמה, תתהפך ותהיה לתורה ותיקון הבריאה, כנ”ל מהמוב”פ:

אות ס”ו.

לעובדא ולמעשה מכל הנ”ל, שגם באנחה ולב נשבר שבתפלה, מוכרח האדם להזהר, שלא יבוא ויגיע לאנחה ויגון לגמרי, [שאז נחשבים חס ושלום בתכלית ההיפוך, כמובא בדבריו הקדושים במקום אחר]. כי כמו שנתבטלים על ידם הצער והחיסרון. כן גם להיפוך, נאחזים ונשתלשלים מהם. עד שאין ביכולת לעסוק בעבודה הזאת כל היום [זולת במדריגת אדמו”ר ז”ל]. וכל אשר זולתו, גם אם יעבור עליהם מה שיעבור חס ושלום, אין להם לעסוק יותר מדאי בבכיה ואנחה [וכעין מה שאמרו חז”ל על אודות האבילות וכו’, שעל מת אחר הוא בוכה], זולת בשעה אחת ביום לבד, וכל היום לא יהיה כל עסק התפלה, זולת בשמחה, ובתהלה, ובשיר:

אות ס”ז.

שיש לבאר על אודות התהלה והשיר הנ”ל, שזה זה ענין התורה שבנסתר הנ”ל, אשר בה לבד, תתגלה לנצח, גדולתו של יוצר בראשית. וזה לבד, יהיה כל התהלה והשיר, שיתער לעתיד [בנבל וכנור דבן דוד, כמובא במקום אחר ]:

אות ס”ח.

שמחמת שבכל זאת, תתלבש עתה בהתורה שבנגלה הנ”ל. מבאר יותר, בהבאתו מאמר הזוהר הקדוש, ותופסי התורה, אלין דתפשין בכנורא. ובהבאתו לענין הכנור דוד, שנתכווין להיות בחמשה נימין, כנגד חמשה חומשי תורה. כי הם הנתלבשים בהנימין האלה, ושרים ומהללים ברוח התורה שבנסתר, והעדן, שהוא רוח צפונית כנ”ל, שמנשב בהם. וגם ממילא מבואר, שלזאת נתכוונו גם ספרי תהלותיו, להיות במספר החמשה הנ”ל:

אות ס”ט.

שיש להתפלא, במה שנראה לכאורה מדבריו הקדושים, שהסערה [היא] מצד הרשע והסטרא אחרא לבד, והצדיק הדבוק בתורה, אין בו רק רוח סתם, ולא בסערה, כסערת הרשע. ולמה מבואר אחר כך מדבריו הקדושים בענין הציצית, שהם בעצמם מלשון סערה. ואדרבה, בסערתם לבד מצד הקדושה, יבטלו את הסערה דסטרא אחרא. אבל אם תוסיף ותעמיק בדבריו הקדושים על אודות הצדיקים הנחלקים לשני המדריגות שבתורה ותפלה. תבין מרחוק, שאף על פי שבכלליות הצדיקים והנשיאים שבישראל, לא יהיה זולת במדריגות הרוח סתם, שנמצא בהתורה הנ”ל. והם לבד, נקראים נשיאים בתורה הקדושה, בלשון סתם, שנתתרגמים רברבי כנ”ל. אשר גם עבור זה, החליט גם אדמו”ר ז”ל, וכתב תחלה בלשון סתם, שהצדיק הוא בבחינת הרוח, ולא בסערה שגדול ועצום מאתו, [שמחמת זה אין ביכולת לעמוד כנגד הרשע]. אבל כפי המבואר אחר כך מדבריו הקדושים, שעל כולם נמצא הצדיק העליון במדת השלש עשרה והעדן, שהוא השורש והעיקר, שנמשך מאתו כל התורה והרוח שבה. ממילא מבואר, שאין ערך וקצבה כלל לרוח הצדיק הזה. וכאשר תבין מרחוק בכל הנ”ל, שזה מחמת שאין ערך וקצבה כלל, להכלים הנפלאים שנתהוים ביחוד וחיבור התורה והתפלה זה לזה. וממילא מובן, שסערת הרשע הנמשך אליו בהעדר הכלים, אין ביכולת לעמוד כלל כנגדו:

[ענין השייך לעניות דעתי לכאן, מהשמטה בנייר בפני עצמו]

וגם ממילא מבואר לפי זה, שמחמת שדייקא הרשעים הגדולים, משם יעברו במשכיות לבבם בטוב והצלחה יותר מהצדיק ממנו הדבוק בהתורה לבד, [ושגם מחמת זה יש ביכלתו לבלוע ולהתגבר עליו]. רק מחמת שאף על פי כן הוא מקבל משם בלתי שום כלים ומלבושים, שקביעתו רק לפי שעה, [וגם זה בסיבת מעט הטוב שנמצא עדיין כמבואר לעיל]. ואחר כך מוכרח שיהיה נכלה ונאבד כמובא בפנים:

אות ע’.

שיש להתפלא, במה שלא הזכיר כלל מהפלאת הצינור גם לתכלית ההיפוך שבנפשו”ת ישראל המקבלים מהצדיק את הרוח חיים. שגם להם נמצאים צינורי השפע, המריקים לכל אחד חיי ומזוני וכו’, כפי שזוכה לתקן אותם בד’ ראשי אותיות שמו יתברך, (ש)בזיכוך יסודותיהם מהמדות הרעות, [וכאשר מובן בזוהר הקדוש ובשאר ספרי אמת, שנמצאים צינורות השפע ברוחניות, דלית מחשבה תפיסא]. ואם שיש ליישב הפליאה הזאת, שהוא מחמת שלא הוכרח להזכירו, כהכרחו להזכיר ענין הצינור לצד הרע והרשע, בסיבת העצה לשברו ולהכניעו שהודיע לזה. אבל יותר נראה לפי עניות דעתי, שבאמת הזכיר ענין הצינור גם לצד הקדושה ונפשו”ת ישראל. כי הוא ענין הנהר, המושך ויוצא מהעדן [לכל אחד מנפשו”ת ישראל, דאיתרביאו ונמצאים] בהגן. אשר ממילא מובן, שאף על פי שהנהר מושך ומשקה בכלליות את הגן. אבל בוודאי, נמצאים חילוקים בין כל אחד לחבירו, כפי האיתערותא דלתתא בתיקון ראשי יסודותיו הנ”ל. כי כל המקבל אותם בקדושה וטהרה, נתתקנים על ידי זה לכלים נפלאים, לקבל [ב]כפלי כפלים השפעת הנהר מהעדן, [שעל ידי זה בעצמו כל התהוותם וגידולם בכל עת ועת, ממדריגה למדריגה, כי כל אחד תלוי בחבירו כנ”ל]. ובכל זה תבין מרחוק, בצירוף ענין התחלקות וכלליות כל בחינה לשאר הבחינות הנ”ל, שכל איש ואיש בפני עצמו, נמצא אליו בפרטיות בחי’ הגן והנהר שנמשך מעדן הרב הכולל הנ”ל, [כעין הצינור שנמשך בסטרא אחרא והרשע, מהרב דקליפה. שמצד הרע, יבא [בבלעם] בדעת עדן העליון הנ”ל]:

אות ע”א.

שבכל הנ”ל תבין מרחוק, שהצדיק ורע לו בסיבת התמורות, הוא הצדיק שאינו גמור, והרע מעורב ונמצא עדיין בידו וכחו. כי הצדיק שבטוב הגמור, בהעדר הרע לגמרי, אין ביכולת להתחלף כלל, אפילו בסיבת החליפין והתמורות ש[מה]נכשלים, אינו מחליף וממיר כלל. ואדרבה, בתכלית ההיפוך, מברר ומוציא מהתמורות, גם הנלוים אליו, כמוב”פ. [כי בעלייתו בעצמו, שעולה לעדן השגת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו’, מפיר ומבטל מעצמו את הרע, להיות על ידי זה בעיקר [ובכלל] הצדיק וטוב לו]:

אות ע”ב.

מחובר לאות הנ”ל, אשר בכל זה תבין מרחוק, שבהפלאת דבריו הקדושים כופל ושונה בראייתו לדבר העצה לעמוד כנגד הרשע. כי לא זה בלבד, שיש ביכולת העולה לעדן התפלה להיות בתכלית ההיפוך, (יורד) [לירד] לצינור הרשע ולשברה, עד שיכלה ויגוע, לבל יהיה לו שום רוח סערה כלל. עוד בסיבת העדן הזה בעצמו, גדלה ועצמה רוח הצדיק הזה כסופה וסערה כפלי כפלים לצדיק שבמדריגות התורה שבנגלה, שנמשך ממנו. אשר גם בהעדר שבירות הצינור, אין ביכולת הרשע לעמוד כנגדו:

אות ע”ג.

שבכל זה תבין מרחוק, בהפלאת כפרת החטאים המוב”פ, שעיקרה היתה בבית ה’, ומזרע אהרן הנ”ל, בגורל על פי ה’ לבד, אשר הפליא לברר בין השני מיני שערה וסערה הנ”ל. כי בזה לבד….:

אות ע”ד.

שבתוספת הרוח והסערה שנמצא גם מצד הקדושה, ודווקא בתכלית מעלתה שבעדן, (ש)לא נמצא כלל מיום בריאת העולם עד גמר התיקון שלעתיד הנ”ל, שום נברא ואדם בעולם אשר יזכה ויקבל זאת בשלימות [כי גם משה בעצמו, שמצד עצמו היה זוכה לזה בשלימות. אבל בקילקול המקבלים, דהיינו הנחשבים כנגדו במדריגת התורה והכלים הנ”ל המוכרחים לו. לא היה גם ביכולתו, לזכות לכל זה כראוי בחייו, כאשר תבין בכל זה מצירופי הביאורים הנ”ל]. מבאר יותר בענין הכתוב תשלח רוחך וכו’, שהוא מביא על זה. אשר נסמך ונקדם לזה, מאמר הכתוב, תוסף רוחם וכו’:

אות ע”ה.

שמבואר מדבריו הקדושים, מנהג ישראל, ומבואר מדברי חז”ל שחוטי הציצית, יהיו כמראה לבן, כי הוא רמז אל החסד, שבתכלית ההיפך מהדין שבאדמוני. ואולם, בהמבואר מדבריו הקדושים, שבכל זאת מוכרח לבא בצינור הדין האדמוני בעצמו, תבין מרחוק, במצות התכלת, שהפליא הכתוב בענין זה, [כי הוא חיבור הלבן ושחור, שחור אדום הוא, כנודע ]:

אות ע”ו.

בענין המוציאי דבה הנ”ל, מבאר יותר בקלקול האדמוני שבהם. כי לולא מה שחטאו ישראל במוציאי דבה, היו באים ונכנסים לארץ, דרך הר שעיר והאדמוני, בהכנעתו [כמו לעתיד], כנודע מדברי חז”ל ומובא בפירוש רש”י [זה האות שמעתי מי”ד]:

[השמטה השייכת לתורה ח’ הנמצא בנייר בפני עצמו]

במה שנבאר לקמן מדבריו הקדושים, תבין מרחוק, המבואר בדבר הנ”ל, שאף על פי שדברי אלקים חיים שבעדן בעצמו נראים לדעתינו המגושם כבלתי אמת. אבל מזה לבד נשתלשל ונמשך אחר כך כל התורה ודברי אלקים חיים, ויהיה בטוב ואמת הברור. ותבין מרחוק, במה שיצא מפיו הקדוש, דברי אלקים חיים [על אודות הגדולים, שהשיבו על וכו’] [ועיין לעיל בביאור הקצר באות כ”ט]:

ואלה המשפטים סימן ז’ תהומות יכסיומו סימן ט’

תהומות יכסיומו סי’ ט

אות א

[אם אין דרכי לבא ממאמר אחד לחבירו כנ”ל בהקדמה, אבל זה המאמר נראה לעיני כל, שהוא מחובר להמאמר שבסימן ט’ [על הכתוב תהומות יכסיומו] ושניהם מחוברים להמאמר שבסימן קי”ב צוהר תעשה לתיבה, אשר מוהרנ”ת זצ”ל כתב אותו כפי ששמע מפיו הקדוש את ההשגה הזאת, בשינוי וסגנון אחר מכפי שמסרה לו בכתיבת ידו בעצמו שנדפסה בסימן ט’ הנ”ל]

פריטא שפוותיה, זה בחי’ התפלה, כמו שכתוב אדני שפתי תפתח וכו’. לכאורה יש להתפלא קצת, מה שבשביל הכתוב הזה, אדני שפתי תפתח, שמקדימים לפני התפלה, נכנה ונקרא לכל התפלה על שם הזה, פריטא שפוותיה. אבל מרחוק תבין בכל זה, כפי דבריו הקדושים שבסימן ט’ ובסימן קי”ב הנ”ל, שכל שפת הדיבור, וכל תיבה שבתפלה, הוא כפי הפתח שנפתח במחיצות המסכים אשר סביב יתהלכון [כרום זולות וכו’] כמוב”פ. וממילא מבואר, שזה העיקר והכלליות של התפלה, ושעל זה בעצמו מקדימים ומבקשים על הפתיחה הזאת לפני התפלה, בהכתוב אדני שפתי תפתח הנ”ל:

שתכלה פרוטה וכו’, שיכלו האפיקורסים וכו’, כשתכלה זאת וכו’. גם על זה יש להתפלא קצת, כי הלא מבואר מלשון חז”ל הנ”ל, שהפרוטה תכלה. אבל כפי המבואר מדבריו הקדושים שבסי’ קי”ב הנ”ל, שאף על פי שהפתח נמצא תמיד בהטומאה והחשך לכנוס ולצאת, [אבל] מחמת שגם כל עצם המחיצה היא החושך והטומאה הזאת, ומציאת הפתח שבה הוא על ידי הדחיה [שמדחים ומכלים את החשך, על ידי אור האמת], שייך בזה גם לשון בקיעה [שמבקע הדיבור המאיר וכו’]. וכפי היוצא לנו מישוב הפליאה הראשונה הנ”ל, כוונתו הקדושה שמכנה וקורא לכלליות הנסים והתפלה על שם הפתח והחקיקה והחסרון והכליון הזה, שמכלים ומדחים מעצם חושך הכיס ומכסה מחיצות האפיקורסים והקליפות הסובבים הנ”ל מהמוב”פ, שפיר אמרו חז”ל בלשון כליון על עצם הפרוטה, מאחר שבאמת יהיה כל הכליון [ושבירת] ופתיחת הפתח, והפרוטה הזאת, מן הכיס ומכסה האפיקורסים בעצמם, שהם יכלו ויאבדו כנ”ל:

להשפיע חיות, לכל שלשה חלקי העולם וכו’. בכל הענין הזה מבאר יותר מה שכתב לעיל, שכל החיות מקבלין מהתפלה:

עולם השפל, ועולם הכוכבים, ועולם המלאכים וכו’. מה שלענין הזה ובמאמר הזה מחלק את העולם לשלשה חלקים האלה, מבאר בהכתוב הנ”ל [בפנים], דרך כוכב וכו’. ועל פי המאמר חז”ל שהביא על זה, שאין לך ‘עשב’ מלמטה, שאין לו ‘כוכב’ ‘ומלאך’ מלמעלה וכו’:

לא זכו לארץ ישראל, לבחינת תפלה, אלא יעקב ובניו. מבואר יותר לפי זה גם דבריו הקדושים שבענין הכתוב הנ”ל, ואני נתתי לך וכו’. כי יתרון החלק שזיכה ונתן לו בארץ ישראל, הוא יתרון התפלה שנתעלה בזה על שאר אחיו. גם במה שמבואר בהכתוב הזה שלקח אותה מיד האמורי [זה עשו], יבאר יותר מה שכתוב לעיל בפירוש התיבה בצדה וכו’, שזהו רומז על הקליפה המעכבת את התפלה [ועושקת אותה לעצמה, כידוע וכו’] כי ציד בפיו:

ואלו בני אדם וכו’, מכסים את הנס עם דרך הטבע וכו’, שפוגמים בתפלה וכו’. כבר רמזתי לעיל בדיבור המתחיל שתכלה וכו’, שבזה מבאר את הכתוב סביב רשעים וכו’ שהביא על זה, [לענין הקליפות המסבבים את התפלה], להבין משל ומליצה גם לענין הרשעים בעצמם:

[שייך להתורה תהומות יכסיומו]

מזריחת האור שבדבריו הקדושים בפתח התיבה המוכרח לצאת ולעלות מן החושך, שיסובב הכתוב באזהרה הזאת בעצמה, להשים הפתח בצד השבט השייך לה, כפי פרטיות הנפש של המתפלל הזה. נראה מבואר, שהפתחים של החושך והטומאה שנפתחים להבא לטמא, הן זה לעומת זה בהסטרא אחרא, כנגד הפתחים והשערים של הקדושה המובא שם. והם יבואו במספר י”ב, כנגד י”ב שבטי יה. אבל גם עוד נחלקים כפי פרטיות אותיותיהם של השבטי יה, להיות במספר מ”ט כידוע. וממילא מבואר, שגם זה לעומת זה בהסטרא אחרא, יתחלקו ויבואו גם פתחי הטומאה הנ”ל, גם כן במספר מ”ט:

[עוד מבעל המחבר ז”ל, על פי תורה ט’ אות ד’]

על פי מאמר רבה בר בר חנה, כמה מרחקינן ממיא וכו’, ופירש שם רבינו ז”ל, כמה מרחקינן מבחינת שפכי כמים לבך. תלתא פרסי, היינו הג’ תפילות, עדיין מרחקינן וכו’. ועל פי פירוש הפשוט קשה להבין, מה ענין הג’ תפילות ומה ענין שפכי כמים וכו’. אך ענין שפכי כמים לבך, הוא תפלת חצות, שהוא ענין אחר לגמרי, שהוא נוכח פני ה’ ממש בלי מחיצות ובלי הפסק שערים. ולפי זה מתורץ מה שפירש רבינו ז”ל הגמרא הנ”ל, שיש י”ב שערים נגד י”ב שבטי יה, הלא יש י”ג שבטים וצריך להיות י”ג שערים כנגד י”ג נוסחאות התפלה. ועל פי הנ”ל מיושב היטב, כי תפלה אחת הוא בלא שער אלא נוכח פני ה’ ממש. שתפלה זאת היא תפלת חצות, שצריכים לקום חצות, שאז עת רצון שתתקבל תפלתו, כי תפלתו עולה לה’ ממש בלי שער מסך המבדיל, כמו שכתוב שפכי כמים לבך נוכח פני ה’ ממש:

[עוד מכת”י המחבר על תורה ז’ ט’ קי”ב]

טרם נבוא לבאר קצת בהתורה הזאת ובהתורה תהומות יכסיומו שבסימן ט’ ובהתורה ואלה המשפטים שבסימן ז’ [ששלשתן מצורפים זה לזה, כמובן מדבריו הקדושים] נתפלא בהם לכאורה בשני פליאות.

פליאה א’.

הוא בדבר הפתח הנ”ל [של העליה על ידי נפילת חבירו שלמעלה מאתו], שלכאורה מה יעשה לפי זה הגדול מחבירו שאין למעלה מאתו.

פליאה ב’.

הוא בדבר הפרוטה שבכיס הנזכרת בהשני מאמרי חז”ל שמביא לזה בסימן ז’ ובסימן ט’ הנ”ל, שמרמזת על פתחי שפתי התפלה וכלליות הנסים, שנתכסים הם בגלותינו בכיסויי הטבע, והנמשכים אחריה כמוב”פ. ושם בסימן ז’ מבאר בזה המאמר חז”ל, שאין בן דוד בא עד שתכלה ותצא הפרוטה הזאת, מן הכיס והמכסה שעליה, [היינו שיכלו האפיקורסים וכו’]. ואחר כך בסימן הנ”ל מבואר לכאורה מלשון המאמר חז”ל בענין ירידת הגשמים שמביא לזה, [כי משם מבואר לפי דבריו הקדושים] שאדרבה בארצינו וביציאתנו מהגלות, נזכה לברכת הפרוטה שבהכיס הזה בעצמו, עיין שם:

וכדי לרמז בישוב השני פליאות האלה, מוכרח להקדים לזה כמה הקדמות.

הקדמה א’.

הוא מה שמבואר לפי הכלל הא’ הנ”ל בההקדמה במסלת קשריו הקדושים, בא נבא להתפלא קצת בגוף המאמר חז”ל על אודות בריאת העולם הזה בה’, שלכאורה זה סותר למה שמבואר בספרי אמת על אודות כלליות הבריאה, שהיתה בכל האותיות. ואם באמת מבואר לפי מסלת קשרי דבריו הקדושים, שזה היא הה”א [מוצאות הפה, שכלולה מאש ומים כמוב”פ], שכלולה היא בעצמה, מכל שאר האותיות הא”ב היוצאים על ידה במוצאותיה, ושהעיקר הוא אותיות דיבורי התפלה והתהלה לדוד משיח כמוב”פ. אבל גם לפי זה, עוד נבא להתפלא אגב אורחא במה שמבואר מדברי חז”ל, ושאר ספרי אמת, בנפלאות המאמר חז”ל [על אודות הנופלים, שמוכרח לסומכם ולהעלותם כנ”ל], שבשביל זה לא נזכר ולא הזכיר כלל את הנון, שיש בה נפילה, והיא מרמזת על נפילה בשער הנון של הסטרא אחרא כידוע. כי הלא גם זה לעומת זה עשה אלקים, ואות הנון בקדושתה, מרמזת היא שבנ’ס מקימים ומעמידים אותה. כי באמת, מעוצם סתימת והעלמת אור הנון, יונק משם דייקא וכו’. ויש לרמז בעניות דעתי, כי היא העומדת בין המ’ והס’ מזה ומזה, וגם המ’ והס’ הנ”ל מרמזים בסיבובם על הסיבובים והמסכים של השכחה, והעלמת הדעת, כמובן בסימן ט’ הנ”ל, אבל בנ”ס [התפלה], תצטרף ותבא בסמיכת הנופלים, להיות עומדים וקמים מנפילתם דייקא על ידי זה כמוב(ן)[א]. וגם מקודם, באות הח’ השייך לה, כידוע, הפליא לרמז אותה במלוי כפיפתה וזקיפתה יחדיו, על אשר בצירופם דייקא, יהיו למדת החנון, כמובא מזה במקום אחר…. [חסר ההמשך]:

[ביאורים במאמרים ז’ ט’ קי”ב]

מפני מה נברא וכו’ פתח התחתון דנפיק ביה. לא מסתייעא מילתא וכו’, פתח יתירה וכו’ של חבירו הגבוה ממנו. ולרמז קצת בדבריו הקדושים האלה, שוב נשוב אגב אורחא, להוסיף ולבאר גם בשאר דבריו הקדושים הנ”ל בפנים, ולחלק את דבריו לחלונות ולשערים.

חלון א’.

הוא בגוף המאמר חז”ל, מפני מה נברא העולם הזה בה’ וכו’, שאינו סותר למה שמבואר מדבריהם במקום אחר, שגם בשאר אותיות התורה נברא העולם, על כי גם הם נכללים באות הה’, כפי שמבאר מאותיות אמ”ה המוב”פ, שהה’ היא העיקר שבהתיבה ובאותיות הדיבור, בהיותם בה’ מוצאות וכו’:

חלון ב’.

הוא מה שיש לבאר בסוד תמונת הה”א שבשני הפתחים הנ”ל, שגם בזה יבאר יותר בסוד תמונת המ”ם והסמ”ך, שעליהם ביאר לעיל בדברי חז”ל, שמפני הסיבוב שבהם עמדו בנס, שכוונתם, שמפני השכחה שבהם עמדו בנס. כי ממה שפתחי הה’, הן הם הפתחים שבמחיצות חושך הדעת והמכסה שמסביב הנפש ותפילותיו, יש לבאר גם כן, שבסיבוב תמונת המ”ם והסמ”ך אין שום פתח כלל לבוא בזכות הדעת והזכרון, עד שזה לעומת זה, מתגבר השכחה ובלבולי הדעת שעל ידי הרשעים והקליפות [מראש מסיביהם, שנאחז שמו מהאותיות האלה], ולייעץ את הדעת בעצות הנחש שבח’ם’ המוב”פ, [דהדרן ומסבבן לעצת האמת והחכמה דקדושה]. כי גם החית, מחוסר הפתח יתירה שנתגלה ביציאת מצרים המוב”פ, ואין בה רק הפתח התחתון, שבה לא איסתייעא מילתא לשוב:

ואחר הב’ חלונות האלה, אסדר לפני המעיין ז’ חלונות שבהם ז’ פליאות, המתיישבות בשערי וקשרי דבריו הקדושים:

חלון הפליאה א’.

הוא מה שנראה דרכו הקדושה בכל מאמרי הרבה בר בר חנה, ומישתעי וכו’, להציע תחלה לפני המעיין את כל ההשגה הנרמזת בה. ובזה המאמר שבסימן ט’, יצא לכאורה מדרכו הזאת, כי בגוף ההשגה שהציע תחלה לפני המעיין, לא הזכיר כלל מבחינת שפכי כמים לבך וכו’. ואם אמנם יש לבאר, שהבחינה הזאת הוא בעצם התפלה, ושזה מה שכתב תחלה שאי אפשר לזכות להתפלה, כי אם על ידי התורה, כי מסיר אזנו וכו’. אבל לפי זה יש להתפלא עוד יותר, במה שמבאר מאמר הרבה בר בר חנה, כמה מרחקינן ממיא, תמניא פרסי, חמשה חומשי תורה וג’ תפילות, מאחר שאינם דומים כלל בהפסקתם לרחקה מהבחינה הזאת. והא תינח חמשה חומשי תורה, שייך לומר שהם מפסיקים, וההכרח לזכות להם בתחילה. אבל איך שייך לומר על הג’ תפלות, שהם מפסיקים ומבדילים גם כן בינינו ובין הבחינה הזאת וההכרח לזכות להם בתחלה, מאחר שבהם בעצמם, ובתוכם ממש, נמצא הבחינה הזאת כנ”ל:

חלון הפליאה ב’.

מה שבתחילה כשגילה אדמו”ר ז”ל למוהרנ”ת ז”ל את ההשגה הזאת, ומסרה לו בכתב ובעל פה, לא דיבר כלל מענין הפתח יתירה. כי בתחלה נראה ומבואר מדבריו הקדושים, בלשון סתם, שבפתח הנפילה של האדם, יש יכולת גם לעלות. ולא לחלק ולומר, שמוכרח לעלות בפתח נפילת האדם הגבוה מאתו. וגם אחר ששאל לו מהמאמר חז”ל הנ”ל, דקדק וכתב, שלא השיב לו על זה, רק כלאחר יד:

חלון הפליאה ג’.

מה שגם מהסכמתו על הקשיא הזאת נראה מבואר, שמחיצות ופתחי הה”א, הן הן הפתחים ומחיצות החושך הנ”ל. ובאמת, בוודאי מחיצות האות קדושו”ת הן, ואיך שייך לכנותם כלל בשם מחיצות החושך הנ”ל:

חלון הפליאה ד’.

הוא במה שכתב בסימן ז’, על אודות הכתוב הלא אחיך רועים בשכם, הוא בחינת ציצית, כמבואר מהכתוב ויקח שם וכו’. כי כפי שלכאורה לא יהיה כל דבריו רק על פי מאמר התיקונים שהביא על זה, ובאמת לא מבואר משם, רק שהשמלה מרמזת על הציצית, מהיותם בתיקון השמלה. אבל לא שמפני זה, יהיה גם השכם עצמו רומז להציצית:

חלון הפליאה ה’.

הוא כפי שמבואר מדבריו הקדושים על אודות ירושת הארץ שנתחלקה לשבטים בשינוייהם זה מזה, שהן הן נוסחאות התפלה בשינוייהם זה מזה, ושמכוונים הם לשערי השמים, המאירים בי”ב המזלות כמוב”פ. וכפי שנראה מבואר מהכתוב שמביא בענין זה, ואני וכו’, שבכל זאת, נתעלה יעקב בהורשתו ליוסף שכם היתרון שבחלקי הארץ, שהוא התפלה כמוב”פ. ועתה, היכן הוא השער והמזל ונוסח התפלה, המכוון לזה. כי לפי זה מוכרח להיות מספר הי”ג, בכל אחד מאלה. ובאמת מבואר בפנים, שלא נמצא בהם יותר ממספר הי”ב:

חלון הפליאה ו’.

הוא מה שנראה לכאורה לפי הנ”ל, באותיות ח’ם’, שהחית והמם סתומה, סותרים זה לזה בתמונתם:

חלון הפליאה ז’.

הוא ממה שבתחלה מביא בענין זה את הכתוב, ארור. ואחר כך בסימן ט’ הנ”ל, מבאר וכותב, שעל כן נקרא ארץ ישראל ארץ כנען, כי כנען הוא לשון סוחר:

וכדי ליישב את הפליאות האלה, בא נבוא בשערי קשרי דבריו הקדושים, כפי שנסדר אותם לפני המעיין זה אחר זה:

שער א’.

הוא מה שמבואר מכותלי דבריו הקדושים, בענין הכתוב הנ”ל, ופתח התיבה בצידה, [בצד שלה, בשער שבטו השייך לו], שהפתחים המוכרחים לעליות התפלה, הן הן בדוגמת הפתחים והשערים לעליות התפלות שדיבר מהם בתחלת דבריו הקדושים שבסימן ט’. [ואף על פי כן יש חילוק ביניהם, כאשר נרמז לקמן מהמוב”פ]:

שער ב’.

מה שיש לבאר במה שמוב”פ בסימן קי”ב הנ”ל, שבאמצעות הפתח, יש ביכולת להוציא גם נפשו”ת אחרים. שאף על פי כן, מוכרח שיהיה גם לנפשו”ת האחרים שיוצאים על ידו, אתערותא דלתתא, באיזה נקודה של אמת. כי לולא ההכרח הזה, היה ביכולת פתח הצדיק המאיר מעצמו כמו השמש, להוציא ולהעלות על ידי זה לגמרי כל התפלות של הנפשות, ממצר הגליות והמסכים. שעל ידי זה בעצמו היו עולים ויוצאים לגמרי גם הנפשו”ת בעצמם, ולהגאל מהם לגמרי בגאולה שאין אחריה גלות, כאשר נרמז מזה לקמן מהמוב”פ. וגם יש לבאר עוד, שנקודות האמת האלה שיש בהם מהאתערותא דלתתא, הן הן גווני האמת הנשתוות לחלונות הנ”ל [בפנים]. ושמחמת זה מוכרחים להתקשר להצדיק, שהוא לבד המאיר להם על ידי החלונות האלה, ומעלה אותם [כפי מהות החלונות], כל אחד ואחד על ידי השער והפתח שבצדה, בפרטיות ובכלליות השבט כנ”ל מהמוב”פ. ולאשר זה כל תיקון התפלה, יבואר לנו יותר, מה שגורמים על ידה יחוד רוכב ערבות המוב”פ, ושזה סוד הנישואין המוב”פ. כי הצדיק, בעוצם אחדות אמיתותו וכלליותו שעל ידי זה בה’ אורי כמוב”פ, אין שייך בו עוד תערובות וערבות הגוונין כלל. ורק בניו, שלא זכו עדיין לזה האמת האמיתי, הם בעצמם נשתנים זה מזה בשינוי גווני האמת שבהם. גם לפי זה יש לבאר, שמחמת זה בעצמו מתגברים עליהם השינויים שבחשך השקרים לגמרי, שמהם המחשבות זרות וחכמות הטבע שבי”ב המזלות והכוכבים הנמשכים מהם כמוב”פ. ושמחמת זה לא יהיה כל התיקון והקדושה שלהם, רק האמונה, והנסים, והתפלה המוב”פ, ובהתקשרות להצדיק הנ”ל, לקבל מאתו אור האמת והחכמה, שאז דייקא איתקריאו בתיקון האמונה, והתפלה, והנסים כמוב”פ, [ו]כלשון הזוהר הקדוש, צדק וכו’, המוב”פ]:

שער ג’.

הוא מה שכתב בענין האבן היורד להמצולות, שהוא בסוד א’ב’ן’ ישראל ויעקב המוב”פ. וכפי שממילא מובן, שאף על פי שנכלל[ו] בסוד האבן, גם בניו. אבל העיקר, הוא האב ישראל בעצמו, שהוא הכלול מכולם, ומעלה כל תפלה בהפתח והשער השייך לו כמוב”פ. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שכל זה מעוצם ועצם האמת שלו, [להאיר כגון השמש המבו”פ בסימן קי”ב, בחלוני האמת שבתפלת נפשו”ת זרעו, דלית להם מגרמם כלום]. יבואר לנו מרחוק גם בנפלאות הדוגמא והמשל שהמשיל אור האמת הזה, לא’ב’ן’ טוב:

שער ד’.

הוא מה שנראה לפי עניות דעתי, במה שהקדים להודיע בתחלת דבריו הקדושים שבסימן ז’ על אודות יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים עשר נוסחאות התפלה וכו’, שגם בזה מובן יותר מה שמפרש את הכתוב ויאסף יעקב רגליו וכו’, על אסיפת ועליות התפלות, כל אחת לשרשה. [כי הוא גרם להם את עלייתם ואסיפתם, על ידי שנפשו בעצמו נתעלה ונאסף במציאות הפתח כנ”ל מהמוב”פ], [וזה מה שכללתי גם בדברי הנ”ל, המבוארים עוד מכמה מקומות בדבריו הקדושים, שחלקי דיבורי התפלה הן הן חלקי הנפשו”ת בעצמם]. וגם לפי זה יבואר לנו יותר, מה שזה לעומת זה, הרשעים הנתערבים בנו [מחלקי האומות, כמובא במקום אחר] הם בעצמם הקליפות המעכבים אותה, כנ”ל בדיבור המתחיל ואלו בני אדם, עיין שם:

שער ה’.

הוא מה שנודע דברי אדמו”ר זצ”ל על אודות הבחינה שפכי וכו’ המוב”פ, שהיה רגיל להזהיר על זה לכל אחד, שישפוך את לבבו כמים נוכח פניו יתברך, גם זולת התפלות המסודרות בי”ב נוסחאות. כי אף על פי שכל נוסח מכוון בכוונת המדות והספירות, כפי השער המיוחד לו, כידוע. אבל בסיבת הקליפות אשר יסובבו בדרכי השערים האלה, נתרומם על זה מעלת הבחינה הנ”ל, שמבקש האדם מלבו בכל עת בקשה חדשה. כי אז לא תעלה כלל בדרכי השערים אשר יסובבו בהם המעכבים והמסכים הנ”ל. ואין סוף וגבול כלל, להדרכים החדשים אשר יתחדש [כפי התחדשו”ת הבקשו”ת שבכל פעם], לזה השער לה’ אורי לבד:

שער ו’.

הוא מה שלסיבת הפליאה הב’ הנ”ל, נשים את לבינו למה שכתב:

שהמשכיל המבין, יש לו להתפלל כל ימיו, שיזכה פעם אחת כל ימי חייו, לדבר דיבור אחד של אמת לפני ה’ כראוי. אשר מבואר מדבריו הקדושים האלה, שמאד מאד סתום ונעלם מאתנו עצם האמת הזה. כי גם מלבד מחיצות החושך שבח’ם’ הנ”ל, [דמחמם גופיה וכו’] בתאוות ומחשבות רעות והפוכות לגמרי מן האמת. עוד גם כאשר האדם מתאוה וחפץ בהאמת, נעלם מאתו זכות הדעת והחכמה של הארת האמת האמיתי הנ”ל, [שעל זה יסובב הכתוב, הן אמת חפצת ובסתום חכמה תודיעיני]. ועוד לפי כל זה יש לבאר בעניות דעתי, שאף על פי שבדרך כלל, נחשבים שני האופנים האלה להעלמה אחת, אבל בפרטיות, מחולקים הם זה מזה. והאופן הא’, שהוא החושך הגמור סכות בענן וכו’ כמוב”פ, מסכך וחוצץ כג’ מחיצות הח’ שבו, [הנרמזים לעיל, מהמבואר בפנים על אודות ג’ מחיצות הה”א]. וכעין המובא במקום אחר על אודות ג’ מחיצות [חשך ענן וערפל] שמתקדמים לפני הקדושה. ושבכל זאת, לא יהיה כל מסגר הסיבוב [אשר סביב וכו’] המוב”פ, רק בהאופן הב’ הנ”ל, שגם כאשר “נוגה” להאדם, וחפץ בהאמת, אינו יודע עצת האמת. שאף על פי שכפי אור הנוגה הזה, תחשב לפתח [כבתמונת החית הנ”ל]. אבל דייקא לפתח הזה, חטאת רובץ, כח המדמה, בהאמת המדומה בעצמו, עד שגורם על ידי זה גם תמונת המ’ם סתומה שבו. כי גם אף על פי שלא תהיה הצד הרביעי הזה רק כמחיצה ופריסא קלישא, [כעין הפרוכת המובא במקום אחר]. אבל דייקא בפריסא קלישא הזאת, [שהיא גם כן כעין פתח, וקצת אמת], קשה וכבד יותר לכנוס אל הקדושה, [כי כל שקר שאין בו אמת וכו’]. וכל כך לא מיסתייעא מילתא, ולא עייל לתרעא, עד שמוכרח ונקל יותר לבוא אל הקדושה בסתירת ושבירת הכותל ומחיצת השקר והחושך הגמור הנ”ל, כהתגלות פתח הה”א הנ”ל שבצידה [אשר זכינו ביציאת מצרים המוב”פ, כמובא מזה במקום אחר], שהוא השבירה והשידוד לגמרי שבחם הגוף והטבע המוב”פ. ואולם, לפי זה ממילא מבואר, שעדיין אין דומה היציאה והגאולה הזאת, כגאולתינו העתידה להיות על ידי בן דוד, משיח בעצמו המוב”פ. כי הוא שיהיה לפלא יועץ בתכלית הבירור והליבון להלכות התרי”ג עטין, מחושך וערב הרשעים והקליפות הנ”ל, עד שנבוא אל הקדושה דייקא בפתח התחתון. כי באמת, לא החליטו חז”ל שאין שום אופן כלל לבא על ידה. כי לא אמרו בלשונם, רק לא מיסתייעא מילתא. ושלסיבת הסיוע שמסייעין מלמעלה להבא לטהר ולצאת מהטומאה אל הקדושה, עבדי ליה הפתח היתירה שבצד. אבל זה העולה על כולם, והעיקרי שבכל נפשו”ת ישראל, אין צריך כלל את הסעד והסיוע דלעילא של הפתח היתירה, והוא הנכנס לקודש הקדשים, עצם האמת של התורה והלוחות המוב”פ, בבירור העצה [כעל פי גורל] ברוח ה’ לבד, על ידי פתח של ירידתו בעצמו. לאשר גם בתחלה לא ירד לשם, רק כדי להורות פתח התשובה להנפשו”ת שתחתיו. ועוד לפי כל זה יש לבאר גם כן, שאור הסיוע דלעילא המגיע ומאיר מהחמה להלבנה והחלון, הוא הוא אור הסיוע דלעילא של הפתח היתירה המוב”פ, וכן מבואר מדברי מוהרנ”ת ז”ל, בהלכות שעל התורה הזאת, שזה הפתח היתירה, הוא כעין הארובה והחלון המוב”פ. ומה שנחשב במדריגת העליון, להסיוע דלעילא, של הפתח היתירה, נחשב כהעדר הסיוע, וכניסה בפתח הירידה בעצמה, כנגד מדריגת חבירו שלמטה מאתו. ומלבד מה שלפי כל זה יתיישב לנו הפליאה הב’ הנ”ל, [מה שנראה תחלה מסתימת לשונו הקדושה, שאינו מדבר רק מהכניסה שעל ידי פתח הנפילה של זה האדם בעצמו, ואשר היא הכניסה העיקרית [שעל ידי אמת האבן טוב, כמובא לקמן] לקיום כלי חם הגוף, המוכרחים לקבל אור החמה הנ”ל, כנרמז לקמן מהמוב”פ. רק שאף על פי כן, הפליא והסתיר תחת לשונו הקדושה להודיע גם בתחלה מהפתח היתירה הנ”ל, על שגם זה ענין החלון כנ”ל מהמבואר בפנים]. עוד נראה לפי עניות דעתי, שגם בלאו [כל] זה, מוכרח לפרש כן. דאי לא תימא הכי, תיקשי לך גם כן על אודות הפתח היתירה, כפי שמבאר שכל אחד מוכרח לכנוס על ידי הירידה של חבירו הגבוה מאתו. כי לכאורה לפי זה מה יעשה הגבוה והעליון שבכולם, שהוא משה משיח הנ”ל, אשר כמוהו לא קם עוד בישראל, ואם תקנת את תלמידיו לעלות בפתח ירידתו, וכן למטה יותר ממשה ליהושע וכו’. אבל את עצמו לא תקנת, [מאחר שמבואר, שגם הוא בעוצם ורוממות מדריגתו, ישוב וירד באיזה שגיאה חס ושלום]. אלא וודאי מוכרח לפרש כנ”ל, שאם מפגם והשחתת הנפשו”ת שתחתיו, מוכרח באונס, לירד גם כן עמהם בגלות מצרים, כמו אבן המוב”פ. אבל גם בתוקף הירידה והחושך, הוא מאיר מעצמו בתפלתו כפני החמה, לבא באות המם [הסתומה, והפרוכת שבצד הרביעי], עד שתתהפך ותהיה כצורת מ’ פתוחה [בקרן האלכסון, והפונה גם למטה, בבירור הנוגה הנ”ל]. ומלבד מה שזוכה על ידי זה לח’יי’ם נצחיים בגוף ונפש יחדיו, כנרמז לעיל מהמובן בפנים. עוד תצרף לתמונת החית והמם פתוחה שבו, גם תמונת הה”א של הנפשו”ת שתחתיו, ולהיות עמהם דייקא נשלם בפני הח’מ’ה’ שבו:

שער ז’.

הוא מה שלפי כל זה יבואר לנו על כרחך, שהתהפכות פתח הירידה עצמה לעליה שעל ידה, זה זה הענין של האבן טוב במעלתו המוב”פ, שנהפך [מדומם הארציות שלו] להאיר מעצמו. ושלפי כל זה עוד יתיישב לנו גם הפליאה ה’ הנ”ל. כי גם כבר רמזתי לעיל, שאף על פי ששלימות הכלליות בעצם אור החמה שבה’ אורי, הוא לבן דוד, משיח לבד, [אשר כביכול יתדמה ליוצרו]. העולה בחושך ירידתו שבפתח התיבה, לסייע מלמעלה, ולהאיר בחרטת הירידה הזאת בעצמה, למדריגת פני הלבנה שבכל הנפשו”ת שתחתיו. אבל גם הם, [בקבלתם שמקבלים מאתו גם היום, כמובא מזה במקום אחר] נחשבים כל אחד כנגד חבירו שלמטה מאתו, כפני החמה הנ”ל, העומד מירידתו מעצמו. כי גם בהאמת שניתן ליעקב המוב”פ, זרחה לו השמש כאבן טוב הנ”ל המאיר מעצמו. ואינו עולה כלל בשער י”ב חלקי הירח שבנפשו”ת בניו הנ”ל. כי הוא בתיקון תפילת החושך שלו הנ”ל, יעלה בשער השמים שבקודש הקדשים הנרמז לעיל, שהוא סתום ונעלם מעין כל, עד שאין שום אופן לכנות [ו]לקרוא אותו בשם שער כלל, מהתפשטות הפרוכת שעליו כנ”ל. ואין לנו שום תפיסה כלל בכניסתו וכלליותו על ידי זה בלוחות האבן טוב הנ”ל, אשר בהם יהיו גם סיבוב תמונת המם והסמך בעצמם, בנס שלמעלה מטבע י”ב המזלות שבנפשו”ת בניו. כי שם הוא למעלה מן המקום והזמן, [עד שכל אדם לא יהיה וכו’]. והוא הוא בית התפלה בעצמו שיהיה נגמר בנינו על ידי בן דוד הנ”ל, אשר יוסיף לכוין באמצעות נקודת הלילה והחושך הנ”ל, ולקום ולקונן אז בתפלתו, ושפיכת לבבו הנ”ל כמים, עד אשר השחה והמסה את מטתו המוב”פ בבכיותיו ודמעותיו על נפשו”ת זרעו ותלמידיו הנ”ל:

שער ח’.

הוא מה שנראה לפי עניות דעתי, בנפלאות הזכרון [שהוא לגמרי למעלה מהטבע] המוב”פ. שאף על פי שזרע האמת יהיה בתלת המוחין של הצדיק כמוב”פ. אבל גם בהם בעצמם, נתעלה בנפלאות החכמה והאמת האמיתי, שלמעלה מהחכמה והדעת הנתגלה לעיני כל. וזה זה תכלית התיקון לחיסרון ובלבול הדעת שבסיבוב הרשעים המוב”פ. לאשר גם שורש יניקתו, הוא מתעלומות אור החכמה הזה, שמעוצם תעלומתה תחשב כהעדר החכמה וחושך מחיצות האותיות כנ”ל מהמוב”פ, שהיא היא מדת האמונה כמובא מזה במקום אחר. וכאשר מרחוק תבין לפי זה, מתיקות דבריו הקדושים בהכתוב שמביא על זה, ואמונתך סביבותך. כי הוא מדת אלקותו יתברך, המכתרת וסובבת כביכול למעלה ממדת החכמה, שהיא היא הסיבוב והלבוש של הציצית. שאף על פי שלצמצום יחשבו כנגד גוף המוחין של התפילין, כידוע. אבל בהם דייקא, נתגלה מדת השלש עשרה, של התפלה אשר בשכם יוסף הנ”ל, [ש’פכי כ’מ’ים], שזכה משאר כל אחיו כנ”ל. ושם תכלית היחוד של עצת האמת והאמונה הנ”ל, עד שאי אפשר לחלק ולהבדיל כלל ביניהם. כי האמונה והתפלה בעצמה, היא היא עיקר העצה העולה על כל העצות, שזוכים בכל דור על ידי ההתקרבות להצדיקים, באופן שיהיו ביכולת לקיים על ידם תרי”ג העטין שבהתורה שבנגלה המוב”פ. כי אף על פי שגם הם יהיו בעצם האמת, אבל עוד מוכרח להם פנימיות עצת הג’ תפלות, ופנימיות דפנימיות של הבחי’ שפכי וכו’ הנ”ל, שזכה ושיזכה לזה בן דוד בעצמו, עד שיאיר הגוף של כל אחד, כאור החמה שלעתיד, ולהכהות גלגל החמה שלה. וזה היתה כל עבודת אדמו”ר, לטהר ולזכך, ממקומות המטונפים, פתח הגוף הנ”ל…. כי להיפך חס ושלום, אם אינם זוכים לזככו בעצות התורה, ובעצת התפלה המוכרח לקיום עצות התורה בעצמן. מתגבר מאד להעלים לגמרי את האור הנ”ל. וכל התחלת הנפילה של כל אחד, הוא בפתח הספיקות שבענין האמת והאמונה כנ”ל. כי אז, כשנופל האדם בתרדימת ובלבול הדעת שבהספיקות האלה, מתגבר עליו על ידי זה בעצמו אימה חשיכה גדולה, שהם מחיצות הטמאות ומטונפות. ועיקר התיקון, הוא להתבטל אליו יתברך בשפיכת הלב כמים, עד שכמעט תצא נפשו בדברו [כאשר ביאר בזה אדמו”ר ז”ל, שזה לבד עיקר ההתבודדות], באופן שתצא ותתעלה תפלתו מהמסכים הנ”ל. כי אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו. ואז, בלי ספק יוודע אליו אמיתת העצה, בכל התנועות והדיבורים. כאשר החליט אדמו”ר ז”ל אחר שגילה את ההשגה הנ”ל, ואמר, שעל ידי עצה זאת, יכולין להיות איש כשר כל ימי חייו:

[השמטה מהתורה הזאת, השייכת לפי עניות דעתי לכאן]

על אודות המם והסמך הסובבים ומקשרים את האדם בקשרי השתי המדריגות, האמונה בפשיטות ובדעת. יש לבאר בדרך דרש ממקום למקום, שהן הן שני הסיבובים המוכרחים לקריאת שמע ותפלה המוב”פ, סיבוב הציצית בד’ רוחות, וסיבוב המוח והזרוע כנגד הלב בהתפילין, שבסוד הד’ רוחות ארץ ישראל [כמובא בנסיעתו לארץ ישראל]. ועיירות המוקפות חומה מקודשו”ת ממנה, בפרט ירושלים לפנים מן החומה. כי החומה בגשמיות, מקושר לחומה ברוחניות:

שער ט’.

הוא מה שנראה לפי עניות דעתי, להיות חוזר ושונה בקצרה הביאורים הנ”ל. כי לפי כל זה יבואר לנו פליאה הו’ הנ”ל, וכן יבואר לנו גם הפליאה הב’ הנ”ל, שגם קודם ביאור מאמר הרבה בר בר חנה מדבר מהבחי’ שפכי וכו’, לאשר זה הוא עיקר תפלת יעקב עצם האמת, שהורישה ליוסף, והוציאה מיד האמורי [זה עשו] כי ציד בפיו [חלקי הטוב, והנפשו”ת שבהתפלה הנ”ל] כנ”ל מהמובא בפנים. ואם עיקר השקר שלו, להדר ולסבב את התרי”ג עטין, הוא בסיבוב הטבע וחימום הגוף, שנאמר עליו ארור כנען כמוב”פ. אבל מחמת שגם כל שורש יניקתו הוא מארץ כנען שבסיבוב האמונה ונפלאות הזכרון והדעת הנעלם הנ”ל, יהיה גם משם כל המתקתם וביטולם, על ידי הצדיק העולה לשם בקדושה, ומברר על ידי זה בשורש וערב הטוב והרע, בנפלאות העצות הנ”ל. עד שנהפך אצלו כלי הגוף ומצר גבולי האותיות הנ”ל, לקבל בהם בעצמם נחלת ארץ האמונה, והנסים, בלי שום מצר וטבע כלל. ויבואר לנו לפי זה גם הפליאה הז’ הנ”ל…. וכן גם הפליאה ג’ ופליאה ד’ יתיישבו בכל הנ”ל ממילא, ועוד לאלוק מילין:

ואלה המשפטים סי’ י’

אות א

[מהדורא בתרא]

כשבחי’ הר, נעשה עיר אלוקינו. אם הכתוב נתפרש לפי זה כראוי וכנכון, אבל יש להתפלא קצת באריכות הלשון מהכתוב בעצמו. כי לכאורה, לא היה צריך להזכיר לפי זה, רק גדול וכו’, בעיר אלקינו, שזה ענין הבית הנ”ל כמוב”פ, שזה העיקר שנתגלה בזה גדולתו יתברך, כנ”ל בפנים מהכתוב כי ביתי וכו’. ויש לבאר בעניות דעתי, שאף על פי שהבית הוא העיקר, אבל דייקא מרוממות מדריגת הבית הזאת, נמצא בתחלה הכרח ונחיצות להקדים גם מדריגת אברהם ויצחק, שבהר ושדה, רק שאין לעמוד בזה, עד שעולים ובאים בבית יעקב, שאז נתגלה מגדולתו לכל העמים. כי זה גם לשון הכתוב הנ”ל, שנזכר תחלה, והביאותים אל הר קדשי, ומשם לעלות ולבא דרך המדריגה האמצעית, עד שבאים לשמוח, בבית התפלה והעיקר:

אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור. ובזה סובב גם כן לדבריו הנ”ל, שמייחס את התפלה על שם יעקב, כי הוא הצדיק, המעלה ומביא אותה בהבית בעצמו:

השב אשת האיש וכו’, בחינת התפלה, להצדיק. לא גמר כדרכו הקדוש, את הכתוב, שמבואר מאתו על אודות התפלה שיתפלל אברהם בעדו. אך אחר כך, בהכתב יד שמצא מוהרנ”ת ז”ל אחר כך, מבואר שם כל הכתוב, כנדפס כעת בסוף התורה:

ראשי תיבות א’דני ש’פתי ת’פתח. יש להתפלא בזה קצת, כי זה הפסוק לא נמצא כלל בעצם התפלה רק על פי המנהג [שנוהגים על כל פנים להקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שסובב בקשתו על כלליות התפלה והתהלה, שיזכה בה האדם לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד מהפלאת דרכו, הסמיך לזה הראיה, לתיבת נביא, שהוא ענין התפלה, [מהכתוב ניב שפתים, ומצרפו להמאמר חז”ל, אם שגורה תפלתו בפיו], שמזה נראה מבואר, שגם כל קבלת התפלה, מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל. וממילא מבאר גם כן להנ”ל, שזאת הבקשה, אדני שפתי תפתח, הוא עיקר התפלה. [כעין השאלה והתירוץ הזה, כבר כתבתי במאמר שבסימן ז’ הנ”ל בדיבור המתחיל פריטא שפוותא וכו’]:

השב ראשי תיבות וכו’. זה נאמר לענין אברהם, כי אף על פי שהוא עדיין עומד בבחינת הר, אבל כל בחינה כלול מכל הבחינות כנ”ל בדבריו הקדושים. גם באחדות פירוש הנגלה והנסתר שבמסלת תורתו הקדושה, תבין יותר בהפלאת דרישתו לזה הכתוב השב וכו’, על אודות התפלה [שמוכרח למי שנמצא חולה בתוך ביתו, שהחכם יתפלל ויבקש עליו]. כי בכל זה, יגיע ויכוין גם לפירוש הפשוט שבזה הכתוב, על אודות אבימלך, שהיו כל ביתו בצער וכו’, אשר על זה אמר לו השם יתברך, השב אשת וכו’, ויתפלל בעדך וחיה. [וזה הקשר מבואר מהנמצא אחר כך בכתיבת ידו עיין שם]:

הבעלי גאוה וכו’, אינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים וכו’. אבל האמת וכו’, כל תאותם קשורים בשקם וכו’, תאות אביהם וכו’, בשעת זיווג. כפי המבואר מזה, שהרצונות והתאוות רעות, ובפרט תאות המשגל, הוא תכלית ההיפך מהתפלה, להפסידה ולקלקלה. כי היא בקדושה, זה לעומת זה, תאוותו של השם יתברך כביכול. ומבואר יותר ענין הכתוב הנ”ל והמוב”פ, שנקיון כפים [והידים המוב”פ] אין כאן. וכמבואר לקמן מהכתוב, יוסף איננו וכו’, ומבלעדיך לא ירים איש את ידו וכו’:

והעצה היעוצה לבעל הגאוה, שהוא עבודה זרה, על ידי התקרבות לצדיקים. סובב להודעת העובדי [עבודה] זרה הנ”ל [שיבטלו את אליליהם], אי אפשר, כי אם על ידי צדיקי הדור:

היעוצה לבעל הגאוה שהיא העבודה זרה. שיבטל מעצמו את העבודה זרה הזאת. ובחנם טרח ושגה המדפיס, לכתוב תיבת ‘לבטל’, במקום תיבת ‘לבעל’. כי אף על פי שהכוונה אחת, אבל למה לנו לשנות את הלשון שנדפס בבית מורנ”ת ז”ל ובהגהתו. ובפרט שכן נראה מלשונו הנ”ל בפנים; יש ‘בעלי’ גאוה. זה ‘הבעל’ גאוה. אלו ‘בעלי’ גאוה:

והאי רוחא נשיב וכו’. טרם נבוא לדבר בזה, נשוב תחלה להמבואר הנ”ל מדבריו הקדושים, להעצה להבעל גאוה, שיתקרב לצדיקים. כי לכאורה, נפל פיתא בבירא, כי איך [יכול] כלל, להתקרב ולנסוע להצדיק, קודם ביטול מאתו מדת הגאוה, שבתכלית ההיפך הנ”ל. ואולם, בצירופו הנ”ל שמצרף לזה מאמר התיקונים, בענין האי רוחא וכו’. ושלפי זה יש לבאר, שאגב אורחא, סובב [לבאר] בזה יותר להתוכחה הנ”ל, שנמצא בכל נפש מבני יעקב וישראל, מצד השכל והדעת, [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע]. ושגם מחמת זה, נקרא בשם יעקב אביהם, כי הוא נמשך מיעקב בעצמו, שנתלבש בזרעו אחריו, כנודע. עוד יש להוסיף, וליישב בזה את הפליאה הנ”ל. כי כל בית יעקב, מצד החלק אלוק של נשמת הצדיק הנ”ל שנמצא בהם, רחוקים הם ממדת הגאוה, ולא תבא בו המדה הזאת, רק מעוצם כח הבחירה, שהיא לוחמת עליו, להפכו למהותו חס ושלום. ולזאת, יש ביכולתו להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו, ועד שנתגלה מלכותו על ידו בעצמו גם לעכו”ם [כמבואר בתחלת אות ד’ בפנים, ובתחלת אות ג’]. ובזה מבאר יותר גם לשון הכתוב הנ”ל, שהעכו”ם יאמרו לישראל, בית יעקב לכו, ואחר כך, ונלכה גם אנחנו:

בשית וכו’, ובשית. בדרכו הקדושה לכווין לכל ענין הכתוב, יש לבאר, שגם בזה סובב לענין תיבת אחד שבכתוב שמע ישראל וכו’, שנכפל לשית ושית כנודע:

לבו נשא את רגליו. שנאמר ביעקב:

בחינת פורים. מבואר לפי זה, שאף על פי שגם בכל השנה מסוגל המחאת כף וריקודין להמתקת הדינים. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז הארת מרדכי ואסתר המוב”פ. [וכן מבואר משיחתו שקודם המאמר, כנדפס בהשיחות שאחר הסיפורי מעשיות]:

רגליה יורדות מות. מבאר לפי זה, מה שנתכוון חודש אדר [שהוא הסוף ורגלי השנה] למיתת משה עליו השלום, וגזירת הכליה שהיתה אחר כך בימי המן הנ”ל, לולא כח הצדיק, בחינת משה הנ”ל, שכאשר נסתלק ונסתתר מהעולם, חוזר ומתלבש בהצדיק שבנגלה בעולם הזה, עד שחוזר ומשפיע על ידי זה, גם התורה שבנגלה ונסתר המוב”פ:

בלועי דקרח, מין היה. יש לבאר, שכוון בזה גם לפירוש הפשוט. כי הן הן הבעלי גאוה, כנגד משה רבינו עליו השלום, ואמרו, כל העדה כולם קדושים [ונקראים בשם צדיק מושל המוב”פ באות ד’]. ואף על פי שנמצא בזה הרבה אמת, וכמבואר בביאורי הנ”ל וכו’, שבאמת נמצא בכל אחד מישראל, בחי’ צדיק מושל וכו’, ואפילו אם לא יעמדו רגליו במישור האמונה המוב”פ באות ו’ עיין שם. אבל כל זה לא נאמר, רק אם על כל פנים עדיין לא מטו ומעדו רגליו לגמרי חס ושלום במלחמת הגאוה, להתהפך חס ושלום לחולק את עצמו לגמרי מהצדיק האמיתי, בחינת משה, העולה על כולם, אשר באחדות ענוותו וגאוותו דקדושה, נתגלה יותר גיאות וגדולת השם יתברך בעצמו, ומבטל את האמצעי והעבודה זרה, שבבית פעור המוב”פ. ואגב אורחא, נראה לעניות דעתי לכתוב בזה על אודות המבואר מדברי הרמב”ם, שאסור לבקש משום אדם, שיבקש ויתפלל בעדו. שיש להתפלא ולתמוה בזה מכמה מקראות ומאמרי חז”ל, שמבואר מהם, שביקשו נפשו”ת ישראל ממשה רבינו עליו השלום וכו’, ומשמואל הנביא וכו’, שיבקשו ויתפללו בעדם. [וגם עיין בגירסת הב”ח שבמסכת סוטה על אודות קברו של משה רבינו עליו השלום וכו’, משה רבינו התפלל בעדינו וכו’]. ולזאת נראה מבואר, שכל דברי חז”ל על אודות האיסור [הנ”ל, הוא כשמתכוין לעשו”ת בזה את מי] שמבקש מאתו, לאמצעי חס ושלום. כי דייקא בזה, נמצא איסור גדול. ונודע על פי דברי האריז”ל, שכל נפשו”ת ישראל נחשבים לחלקי השכינה [העמוסים מני בטן כנודע] ואמצעי כביכול, בין כל העולמות ובין השם יתברך בעצמו. וגם לפי זה יש לבאר לפי עניות דעתי בהפלאת דברי חז”ל, שבני נח לא נצטוו על השיתוף. כי דייקא נפשו”ת ישראל נצטווים ומוזהרים שלא יעשו שום שיתוף ואמצעי (בינם) [ביניהם], על אשר באמת לא נמצא כלל ביניהם שום אמצעי, כי הם עצמם האמצעי והשכינה כביכול. זלת מצד המעלה והיתרון שנמצא ביניהם בעצמם לכל אחד על חבירו, כי אין שני בני אדם שוין [ובפרט נפש הצדיק הנ”ל], בוודאי יש להם לעורר זה לזה, שיבקש רחמים כל אחד על חבירו. כי גם החכם והצדיק בעצמו, מוכרח שיבקש מנפשו”ת הנלווים אליו, לבקש ולהתפלל בעדו . וגם זה ענין ההכרח שאמרו חז”ל להצטרף בתפלת הפושעים והרחוקים. כי גם זה ענין ההכרח הנ”ל, כד אתי יתרו וכו’. וכפי המבואר מדבריו הקדושים, שעל ידי זה זוכים להר שדה בית הנ”ל [והבית נקרא בשם עיר כמוב”פ], יש להוסיף ולבאר, שמחמת זה הקפידה התורה, בכל אחד מהערים הנ”ל, לצרף אליו גם מגרש [הפנוי כהר], ושדות. [כי גם הר ושדה מוכרחים, כנזכר בביאורי הנ”ל]:

השוה אשה לאיש וכו’. מבאר לפי זה יותר בלשון הכתוב הנ”ל, השב אשת האיש. עוד יש בלבי לדבר בזה, ובדבר הנון יום, שהם כח מרדכי ואסתר [אשר עיקר התיקון תלוי בה כמוב”פ], וכמבואר מכל זה במקום אחר, כי היא היא סוד השכינה המובא בפנים, שהיא התפלה, והיא תורה שבנסתר [כמובא מזה גם במקום אחר], וזאת הנון, מצורפת בהג’ אבות, לנ’ג’ן’ ולשיר, ברוח דנשיב בידים ורגלין המוב”פ:

מוסיף על הראשונים. בצירוף פירוש הפשוט להדרש, ובכלל זה לעומת זה הנ”ל, המורה לנו שגם בקדושה נמצא זה המוסיף. יש לבאר בכוונתו הקדושה, שזה זה התיקון הנ”ל, כד אתי יתרו וכו’, שגם הוא, מוסיף ונתוסף על נפשו”ת ישראל:

בעלי גאוה, אין הולכים אל צדיקים לבקשם שיתפללו עליהם. [וכנ”ל באות ד’, שבזה הם מעכבים כביכול תאוותו של השם יתברך]. יש להתפלא קצת בזה, כי כפי הנודע בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד, בגוף ובממון וכו’. נמצא לכאורה די והותר להרבות עבורם לבד בעתר ותפלה. ולמה מוכרח כלל לתפלת הצדיקים, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. גם לכאורה אין נפקא מינה כל כך, אם העדר ההתקרבות להצדיק היא בסיבת הגאוה, אם מסיבה אחרת. ואולם, בתפיסתו לשון הכתוב, זמרו וכו’, גאות וכו’, מודעת זאת וכו’. שזה סובב על גאוותו וגדולתו של הקב”ה בעצמו, אשר עיקר גדולתו וגאוותו דקדושה, הוא [להיות מודעת בכל הארץ ובכל הגוים, שגם הם ידעו מגדולתו וגאוותו] כנ”ל בפנים. [ובכלל הסובב בדבריו הקדושים, שזה לעומת זה], תבין מרחוק, כי גבהה דעתו, ודרכו נסתרה ונפלאה, בהודעתו שהדבר המונע מהצדיק, הוא הגאוה והגדלות שהאדם בעצמו מתגדל ומתגאה, [והוא תכלית ההיפך, מהגאות דקדושה הנ”ל של השם יתברך בעצמו]. ובהמבואר מדבריו הקדושים, שמוכרח דווקא, שגם העובדי [עבודה] זרה, יכירו וידעו לבטל את אליליהם, ויבואו להתקרב [כי כד אתי יתרו וכו’], מיישב אגב אורחא גם את הפליאה הנ”ל, בהכרח התקרבות הבעלי גאוה. כי דייקא בזה נשלם תפלתו, ונסתלק ונתייקר ונתגלה גדולתו יתברך כנ”ל:

[ביאורים באות אחר אות על מאמר י’]

אות א’.

בהבאתו ראיה להשבת התפילה, שמרומז בהכתוב השב אשת וכו’, מהאותיות שבראשי תיבות הפסוק, אדני שפתי תפתח וכו’ שאומרים קודם התפילה. ולכאורה יתפלא בזה המעיין, כי באמת לא יהיה כלל הפסוק הזה, מעצם התפילה [זולת על פי המנהג, שאנו נוהגים לאומרו ולהקדימו]. אבל באמת נראה מבואר, שראייתו הוא מפירוש הפשוט של הכתוב, שיסובב בקשתו על כלליות התפילה והתהלה, שיזכה בה לפתיחת פיו ושפתיו, כרצונו יתברך. ועוד בזה תבין מרחוק, בהפלאת דרכו שאנו סוללים בה בהכרך הזה. כי במה שהסמיך לזה מאמר חז”ל, שמבואר מאתו שגם כל קבלת התפילה מקושר ומיוחד לפתיחת ושגירת שפתי ופי המתפלל, [שזוכים מהבורא יתברך]…. [חסר כאן הסיום, אבל ממילא נראה, שבזה גומר רבינו ז”ל ראייתו הנ”ל שזה הכתוב הוא עיקר התפילה]:

אות ב’.

מה שמבואר מצירופי דבריו הקדושים, שבשבירת וביטול העבודות זרות שכתב על אודות ההתקרבות לצדיקים, שמוכרח לזה, מבאר וסובב למה שכתב תחלה על אודות ההכרח להודיע להעכו”ם גדולתו של הקב”ה, [כי זה בעצמו, משבירת וביטול אליליהם הנ”ל] ושזה אי אפשר להעשות, כי אם על ידי צדיקי הדור:

אות ג’.

שבמה שמייחד ענין התפילה להצדיק, שהוא לבד יודע להתפלל. לא נמצא סתירה בדבריו, ע”י הקשר הנ”ל. שבתחלה מבואר מדבריו הקדושים, שלהודעת העכו”ם מאמונתו יתברך, מוכרח העלאת התפלה. ואח”כ מבואר מדבריו הקדושים, [ומפירושו למאמר רבה בר בר חנה] שלהודעה ולההכרה הזאת, מוכרח התקרבות לצדיקים, [כי היינו הך כנ”ל]:

אות ד’.

כפי המבואר מדבריו הקדושים בענין התפלה הנ”ל, שעל ידה כל התהוות האמונה שביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וסוד השוואת אשה ואיש [כמרדכי ואסתר] המובא בפנים. מבאר יותר בביאור הכתוב הנ”ל השב אשת האיש וכו’, על אודות התפלה:

אות ה’.

שאף על פי שלפי הנ”ל נראה מבואר, שהתפלה והצדיק, הוא בסוד אשה ואיש. אבל עוד נראה לפי עניות דעתי, שכל זה הוא מחמת שכל בחי’ כלולה מכל הבחינות. כי בכלליות, שניהם יחדיו יהיו בסוד השכינה ליחוד קודשא בריך הוא הנ”ל. כי זה מה שמבואר מדבריו הקדושים, שאין ביכולת לבוא בגדולתו של השם יתברך, זולת על ידי הצדיק [בתפלתו הנ”ל]:

אות ו’.

כפי המבואר בדרך כלל מדבריו הקדושים, שסובב בכל השגתו הזאת על אודות הצדיק הנ”ל, ושלכל הבלתי מקורבים, יגיע קלקול גדול רחמנא ליצלן. יש להתפלא, במה שמרכיב בענין זה לדבר במדת הגאוה. כי לכאורה, מה לי בזה שאינם מתקרבים להצדיק בסיבת הגאוה, או בסיבה אחרת על ידי מחלוקת או על ידי תאוות וכו’. אשר אין זה דרכו הקדושה, להרכיב בחינם דבר וענין מיוחד, שאינו מקושר בכמה קשרים לשאר דבריו הקדושים. ואולם, בדבר עצתו שמייעץ בהצדיק וההתקרבות אליו בעצמו, לביטול ושבירת הגאוה. נראה מבואר, שמדת הגאוה והצדיק, הם שני הפכים. כי זה לעומת זה, מכוון ממש. ושזה עיקר הקלקול של ההתרחקות מאתו, כפל כפלים מקלקול המתרחק מאתו על ידי שאר מדות רעות:

אות ז’.

שגם בדבר הצדיק הנ”ל, מבאר יותר בביאורו ובלשונו הקדוש על אודות התפילה לייחסה על שם יעקב. כי הוא הצדיק המעלה אותה וזוכה בה, כנ”ל מהמובא בפנים:

אות ח’.

שבהשראת רוח הצדיק בלב, מבאר יותר בהבאתו ענין הכתוב הקורא לכל ישראל על שם בית יעקב. כי הוא בסיבת רוחו הקדושה הנ”ל, שנמצא בלב כל זרעו ודורותיו:

אות ט’.

שגם בכל הנ”ל תבין מרחוק, לבאר וליישב את הפליאה שיש להתפלא בדבר העצה הנ”ל. שלכאורה נפל פיתא בבירא, כי איך אפשר לנסוע ולהתקרב להצדיק, במדת הגאוה שבתכלית ההיפך מאתו. אבל לפי הנ”ל יבואר לנו, שבאמת רחוקים הם כל בית יעקב מהמדה הזאת, מצד החלק אלקי של הצדיק הנ”ל שנמצא בלבבם. ומציאת המדה הזאת לא תהיה בו, רק לסובבת ולוחמת עליו, להפכו למהותו ח”ו. ולזאת יש ביכולת להתגבר ולנסוע עבור זה בעצמו להצדיק האמת, עד שירחיקה ויעבירה לגמרי מאתו:

אות י’.

שבכלליות כל אחד מבחי’ יעקב הנ”ל, מבאר יותר, בביאורו להתוכחה הפרטיות שנמצא גם בכל נפש בפני עצמה, מצד השכל והדעת [שמיוחד ומקושר לרוח הלב כנודע] [ש]נקרא בשם יעקב, [כי הוא הנמשך מיעקב בעצמו כנ”ל]:

אות י”א.

בהפלאת דבריו הקדושים על אודות השכינה ואסתר הנ”ל, שהיא בסוד אמצעי דקדושה כמובא במקום אחר, שמצידה כל אחיזת העבודות זרות ואמצעי ממש ח”ו. ושמחמת זה נמצא כמו כן גם להיפוך, שבה לבד תלוי ועומד כל יחודו ואחדותו יתברך. ובדבר הצדיק הנ”ל, שנמצא בבחי’ השכינה, מבאר יותר בביאורו על אודות הצדיק, שהוא לבד נקודת ההבדל שבין ד’ לר’, אשר על ידי זה לבד, נשלם כביכול תיבת אחד, שבאמונת היחוד. ושזולתו, נמצא ונהפך חס ושלום מהתיבה הזאת בעצמה, לבחינת אחר חס ושלום:

אות י”ב.

במה שכתב על אודות התאוות השם יתברך לתפלת הצדיק, שהבעלי גאוה הבלתי הולכים אליו שיתפלל גם בעדם, מעכבים כביכול תאותו ורצונו של השם יתברך. יש להתפלא ולתמוה קצת (גם) בזה, כפי המובן בעוצם החסרונות המלאים בכל אחד ואחד, בנפש וגוף וכו’, נמצא לכאורה די והותר להרבות [גם] עבורם לבד בעתר ובתפלה, עד שיחיש וימהר בזה גם להושיעינו ולגאלינו גאולה שלימה, שזה העיקר כנודע. ולמה מוכרח כלל לתפלתו, שיבואו אליו גם הבעלי גאוה, שיתפלל בעדם. אבל בהשואתו מהכתוב, ענין הגאוה לעבודה זרה ממש, תבין מרחוק, שבכל זה סובב והולך כדרכו הקדושה, על דבריו הקודמים, שעיקר התגלות גדולתו של יוצר בראשית, הוא דווקא [כד אתי יתרו וכו’], כשגם העובדי עבודה זרה, באים וניתוספים על בית יעקב, להעלאת תפלתו כנ”ל, [כי זה ענין רצונו יתברך, ותאותו כביכול הנ”ל]:

אות י”ג.