חיי מוהר”ן

שיחות וספורים וענינים שהיה אצל כל תורה ומעשה

א

(א) התורה בחצוצרות (סימן ה) אמר בראש השנה פה ברסלב שנת תקס”ג. וראש השנה חל אז ביום שני ושלישי. והוא היה ראש השנה הראשון לישיבתו פה ולהתקרבותי אליו.
ואז נשמע בעולם הגזרות שרצו לגזר בעולם אשר יצאו בימינו בעוונותינו הרבים הינו לקח את בני ישראל לחיל רחמנא לצלן מעתה כי אלו הגזרות התחילו לצמח בימי מלכות פולין קדם שכבש הקיר”ה [הקיסר ירום הודו] מרוסיא את מדינתנו, ואחר כך בתחלת כבישתו את מדינתנו נשקט הדבר קצת, ואחר כך חזר ונתעורר שנשמע בעולם שרוצין לגזר כמה גזרות שקורין פונקטין.
ואז אמר רבנו זכרונו לברכה התורה בחצוצרות, והיא מתחלת כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי וכו’ ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל עבורם להשם יתברך וכו’ הינו קדם גזר דין וכו’ עין שם וזה מרמז על הגזרות הנ”ל.
(ועין בספר פרפראות לחכמה כתב שם: “ושמעתי מאבי זכרונו לברכה שרמז אז רבנו זכרונו לברכה שכבר הוא לאחר גזר דין. אך אף על פי כן עסק אז רבנו זכר צדיק לברכה,
הרבה בכל השנה להמתיק הדין עד שעל ידי זה פעל בתפלתו שנתעכב הדבר ולא יצאה הגזרה אל הפעל עד שש עשרה שנים אחר הסתלקותו. ויש בזה הרבה לספר ויבאר במקום אחר” (לקמן ו’) עין שם.
ואנשי שלומנו הזקנים ספרו ששמעו אז מרבנו זכרונו לברכה שאמר בזו הלשון: “איך האב דאס אפ גישטופט אויף עטליכע און צוואנציג יאהר” [אני דחיתי זאת לעשרים וכמה שנים]. וכן היה מכון ממש כי משנת אמירת התורה הנ”ל עד שנת יציאת הגזרה לפעל בשנת תקפ”ז בסופה יש ערך חמש ועשרים שנים):

ב

(ב) התורה קרא את יהושע בסימן וא”ו אמר בשבת תשובה שאחר ראש השנה הנזכר לעיל.
ואז הזכיר בהתחלת התורה בסמוך את הפסוק (יחזקאל א) “ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה”. (ואחר כך בכתב ידו הקדוש לא נזכר פסוק זה עד סמוך בסוף כמבאר בספר עין שם). ואז אחז בשתי ידיו בשתי ידות הכסא שישב עליו, והיה מתנועע עם הכסא ואמר באימה וביראה ובמסירת נפש עצום מאד בזו הלשון: כשיושבין על הכסא אז הוא אדם. ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: “אז מען זיצט אויף דער שטיל דעמאלט איז מען אמענטש” והדברים סתומים מאד (אמר המעתיק עין זהר תזריע דף מח).
ואחר כך גמר כל התורה הנוראה הזאת הנדפס בספר. ובשעת אמירת התורה לא דבר כלל מענין כונת אלול, רק אחר כך כשגמר אמירת התורה הזאת אחר שהתפלל ערבית והבדיל, אחר כך חזר ודבר מהתורה הזאת כדרכו תמיד, ואז ענה ואמר לאנשים חשובים זקנים שישבו אצלו אז שהיו מתפללים מתוך סדור האר”י זכרונו לברכה תאמרו לי איך מרמז בהתורה הנ”ל כל הכונות של אלול והחרישו ולא ענו, כי באמת אי אפשר בשום אפן להבין מעצמן סוד הכונות של אלול איך מרמזים בהתורה הנ”ל.
וצוה להביא לפניו סדור האר”י זכרונו לברכה ופתח אותו והראה לפניהם הכונות של אלול. ואחר כך פתח פיו הקדוש והנורא והתחיל לגלות פלאות איך כל הכונות של אלול מרמזים שם בדרך נפלא ונורא מאד כמבאר מזה בספר, אבל אי אפשר לציר בכתב את השעור שבלב את כל הנעימות והנפלאות תמים דעים שהרגשתי אז בעת שזכיתי לשמע כל זה.
גם דבר אחר שבת מהתורה הנ”ל שמדברת שם ממשה ויהושע ואהל מועד שהם בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה וואו. ואז אמר לי בזו הלשון שבכל מקום שמתועדין יחד רבי ותלמיד נעשה בחינה זאת בחינת משה ויהושע ואהל מועד.
והנה כל זה היה בהתחלת התקרבותי אליו ואז לא זכיתי עדין לכתב לפניו התורות הגדולות רק המאמרים הקצרים כתבתי בעצמי שלא בפניו והייתי מתגעגע זמן הרבה לקבל זאת התורה אצלו בכתיבת ידו הקדושה ולא זכיתי לזה עד אחר פורים שהייתי אז אצלו במעדועדיוקע. ואז ישבתי לפניו והעתקתי התורה הזאת לפניו, ומפיו יקרא אלי מתוך ספרו בכתב ידו הקדושה, ואני כותב על הניר.
ואחר כך באיזה עת בסמוך בלילה עמדתי לפניו כשכבר ישב על מטתו ורצה לישן, ודברתי עמו אז הרבה, ואז גלה לי השלשה מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ששיך לזה כנדפס במקומו שם עין שם. וסים אז ואמר כי כל שלש מצוות אלו הם בחינת תשובה כנדפס שם. ואז שאלתי אותו איך שלש מצוות אלו הם בחינת תשובה, ענה ואמר זה תאמר אתה “דאס זאג דוא שוין” ובזה הלכתי אז מלפניו זכרונו לברכה, ותכף התחלתי לחשב בזה, ותכף בדרך הליכתי מביתי לאכסניא שלי הזמין לי השם יתברך בזה חדושים נאים ובבואי לאכסניא שלי מצאתי בעזרת השם יתברך כלי כתיבה וכתבתי מיד מה שחנני ה’ בזה, וזה היה בתחלת חנוכי לחדש בתורתו הקדושה, שחנך אותי ברחמיו ודרכיו הנפלאים. וביום שלאחריו הבאתי לפניו מה שכתבתי והוטב בעיניו ושחק מחמת שמחה וענה ואמר תוכל ללמד אם תהיה מתמיד. “דו וועסט קענען לערנען אז דוא וועסט בגערין” אך אף על פי כן אחר כך הכרחתי להפסיק מלחדש עד שאלמד פוסק הרבה ואחר כך ספרי קבלה וכו’ עד שאחר כך צוה לי לחדש ואחר כך צוה לי לכתב כאשר מבאר מזה במקום אחר (לקמן תלה):

ג

(ג) קדם שאמר התורה משפטים אמונה בסימן ז’, שמעתי ממנו זכרונו לברכה, התורה צהר תעשה לתבה בסימן קי”ב, וכתבתי מה ששמעתי כפי מה שנדפס בסימן הנ”ל. אך אחר כך אמר התורה תהמת יכסימו בסימן ט’, ושם נכלל התורה צהר הנ”ל, והתורה תהמת יכסימו נאמרה בשבת שירה תקס”ג בדרך, ואחר כך התחיל לומר התורה משפטים הנ”ל, ואמרה פסקא פסקא.
ובאותה העת ספר שהיה אצלו הבעל שם טוב זכרונו לברכה ואמר לו כשפוגמין בארץ ישראל נופלין בגלות, וסימן, משם רועה אבן ישראל. ושאל אותנו לומר לו פרוש על אותו המראה ולא ידענו להשיבו דבר. אחר כך הראיתי לו התורה צהר תעשה לתבה שכתבתי כנ”ל, וראה והסתכל בה אחר כך ענה ואמר ומתלמידי יותר מכלם, (כלומר שעתה הבין על ידי פרוש על המראה הנ”ל של הבעל שם טוב זכרונו לברכה). כי עכשו אני יודע היטב הענין.
ואחר כך גמר התורה משפטים. ושם מדבר מאמונה וארץ ישראל, שכשפוגמין בארץ ישראל באמונה, יורדין לגלות מצרים. ושאלתי אותו אם זה שיך למראה הנ”ל, השיב
שענין המראה כבר גמר מקדם להשיג הענין בשלמות. ואחר כך קבלתי ממנו התורה תהמת יכסימו, וגם שם נכלל התורה צהר הנ”ל, ושם בסופו מבאר גם כן כשפוגמים בארץ ישראל יורדין לגלות ושם מבאר בסופו הפסוק משם רעה אבן ישראל על באור הפסוק ירדו במצולת כמו אבן. ועתה יכולים להבין מעט פרוש המראה הנזכר לעיל:

ד

(ד) כשאמר התורה ראיתי מנורת זהב בסימן ח’ בשבת חנכה תקס”ג, ושם מדבר איך להפיל ולהשפיל הרשעים בחינת (תהלים קמז) “משפיל רשעים עדי ארץ” עין שם, ואז באותה העת הפיל והשפיל רשע אחד מפרסם שהיה בנעמרוב, שהיה לאנשי שלומנו יסורים ממנו, וספרו לפניו זכרונו לברכה. ואחר חנכה אחר שאמר התורה הנ”ל בשבת חנכה היה להרשע הנ”ל מפלה גדולה.
גם אז אמר הלצה כשתסעו וישאלו אתכם מה פעלתם תאמרו “רוח” וכו’. והאמת כן הוא שפעלנו רוח חיים, שקבלנו ממנו להשלים כל החסרונות כמבאר בהתורה הנ”ל. גם אחר אמירת התורה רקד הרבה כי באותה השנה רקד הרבה כמה פעמים:

ה

(ה) התורות שנאמרו על מאמרי רבה בר בר חנא (בלקוטי מוהר”ן א’ – ט”ו) אמר רבנו זכרונו לברכה שאמרם בשם
אומרו הינו בשם רבה בר בר חנא בעצמו. גם בעת שהתחיל לגלות תורות על מאמרי רבה בר בר חנא אז ספר שרבה בר בר חנה בא אליו ושחר פניו ואמר מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו, ובקש אותו על זה שישים לבו עליהם, והוא יגלה לו בהם חדושים נפלאים ונוראים:

ו

(ו) סימן ט”ז רבי יוחנן משתעי. זאת התורה אמר בשבת בשחרית באמצע הקיץ תקס”ג.
ואז נתקבצו אליו פתאם על אותה השבת, כי לא היה אז זמן קבוץ כלל (כמבאר במקום אחר (לקמן קכו) שעקר זמן הקהלה והקבוץ בקביעות על פי דעתו היה שש פעמים בשנה), ובתחלה הקפיד קצת ואמר שאנו עושים לעצמנו שבתים. הינו כי הוא בעצמו עשה וקבע לנו שבתים לבוא אז אצלו ועכשיו עשינו לעצמנו שבת על קבוץ.
ואחר כך אמר אני הייתי רוצה לעשו”ת איזה ענין אודות הגזרות שקורין פונקטין שנשמע בעולם שרוצים לגזר על ישראל חס ושלום, הינו שהיה רוצה לעסק להמתיקם ולבטלם. אך כשאני בעצמי מה אני, כי אני בעצמי איש פשוט, על כן נתקבצו העולם פתאום כדי שאוכל לעשו”ת מה שאני צריך לעשו”ת בזה.
ואמר אז ענין הנדפס בסימן קס”ו שאצל אלישע כתיב פעם אחת אלישע סתם, ופעם אחת איש אלקים. ואיתא (זהר שמות מד.) שכשהיה בעצמו נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו נקרא איש אלקים.
ואמר אז תורה שתי פעמים. בליל שבת אמר התורה (סימן כד חלק א) אמצעותא דעלמא היכא, שמדברת שם מתשעה היכלין דלא אתדבקין ולא אתידעין ולית מאן דקימא בהו וכו’, ובבקר בסעדת שחרית אמר התורה הנ”ל שהיא רבי יוחנן משתעי וכו’. ודמיא עינה כתרי סהרא ואמר אז שיש שבעים אמות, והם כלולים בעשו וישמעאל. שזה כלול משלשים וחמש אמות, וזה כלול משלשים וחמש אמות. ולעתיד יכבשו אותן שני משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ויש צדיק אחד שהוא כלול מתרין משיחין יחדיו.
עוד אמר אז כמה דברים יותר ממה שנדפסו, ואז נשבר השלחן מרב העולם שדחקו עצמן עליו. והקפיד ואמר וכי גויים יושבים אצלי על השלחן, וכי עכשו ימות המשיח שיתקרבו גויים לצדיקים כמו שכתוב (ישעיה ב): “ונהרו אליו כל הגוים”. וזה הפסוק שיך להתורה רבי יוחנן משתעי הנ”ל עין שם כי כך היה דרכו שכל שיחתו היה שיך להתורה שעסק בה אז כמבאר במקום אחר (לקמן קכו, רמג).
ובאותה השנה עסק הרבה מאד בענין הפונקטין, והצטער עליהם הרבה מאד, ואמר כי לא דבר רק הוא, והקפיד מאד על האומרים שבודאי לא יתקימו הפונקטין, כי איך אפשר שהשם יתברך יעשה חס ושלום זאת לישראל. והוא
זכרונו לברכה אמר כמה פעמים שהוא שטות, כי הלא מצינו שכבר היו כמה גזרות קשו”ת על ישראל רחמנא לצלן מעתה.
ועוד דבר מזה הרבה שצריכין להתפחד מאד מאלו הגזרות הנשמעים רחמנא לצלן, ושלא להחזיק אותם לדבר קל, רק צריכין להעתיר ולהתפלל ולצעק ולהתחנן הרבה הרבה לפני השם יתברך, אולי יעתר ה’ שנזכה לבטלם, כי בודאי תפלה וצעקה מועיל תמיד.
ועין בהשיחה (לקמן קטז) השיכה להתורה לשמש שם אהל בהם, שם מבאר עוד כמה וכמה היה מתיגע אז בעתים הללו על אודות הפונקטין שנשמעו אז, והן הן הגזרות שיצאו בימינו בעוונותינו הרבים שש עשרה שנה אחר הסתלקותו, ובזכות תפלתו נתעכבו עד הנה. והלואי היו ציתים אותו להרעיש ארץ ומלואה מקדם לעסק הרבה בתפלות וצעקות להשם יתברך כרצונו בודאי היו מתבטלין לגמרי:

ז

(ז) כשאמר התורה ויהי הם מריקים שקיהם בסימן י”ז בשבת חנכה תקס”ו.
באותה השנה נתגירו גרים הרבה מחמת שמצאו בספריהם הפך אמונתם, וזה הענין מבאר היטב שם באותה התורה הנ”ל מהיכן בא זאת שימצאו עכו”ם בספריהם הפך אמונתם וכו’ עין שם.
ובאור הענין כפשוטו כי כבר נשמעו דברים כאלו מפי כמה גרים, ובפרט באותה השנה שאמר רבנו זכרונו לברכה המאמר הזה אז היו בעולם מעשיות הרבה כאלו שפתאם אחר שבת חנכה שאמר רבנו זכרונו לברכה אז המאמר הנ”ל, אז נתגיר פתאם כמר אחד מכפר. והוא היה אחר כך אצלו זכרונו לברכה וספר לפניו שמצא בדבריהם הפך אמונתם. וכן אשה אחת עם בניה נתגירו אז, וספרה שבני משפחתה נתגירו גם כן מחמת שמצאו מבאר בספריהם הפך אמונתם וכן היה כמה פעמים.
גם מהגר צדק [פאטאצקי] שהיה בדורות הקודמים הסמוכים שהוא מפרסם מאד, מספרים ממנו גם כן שנתגיר מחמת שמצא בספריהם הפך אמונתם. גם אנכי דברתי עם גר אחד וספר לי מעין הנ”ל שמצא בספריהם הפך אמונתם.
ועל פי המאמר הנ”ל מבאר סוד הענין היטב והבן מאד ובימים ההם שאמר רבנו זכרונו לברכה התורה הנ”ל אז נתגירו גרים הרבה מאד בעולם:

ח

(ח) “רבי יונתן משתעי – קרטליתא”, בסימן י”ח. איזה זמן קדם שאמר התורה הזאת נכנסנו פעם אחת אליו אני וחברי ובאנו לחדרו, והיה שוכב על מטתו והתחיל לדבר עמנו. ענה ואמר, אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדין מעולם, כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה.
ואחר כך התחיל לדבר ולזרק מפיו הקדוש דבורים וגלה קצת ראשי פרקים מהתורה קרטליתא ולא גלה לנו כל התורה אז בפרוש, רק ראשי פרקים בשמחה גדולה, גם אחר כך דבר עמנו עוד בזמנים אחרים כמה פעמים מענין החיים הנ”ל שהכל נקרא חיים.
וגם בענין חיי צער יש חלוקים הרבה ומובן כונתו שעקר החיים כשזוכין לידע ממנו יתברך ולהשיג השגת התורה השגה אמתיות כי הם עקר החיים באמת כמו שכתוב (דברים ל): “כי הוא חייך” אבל אין כל החיים שוין וגם אצלו בעצמו זכרונו לברכה היה חלוק בין החיים של הזמן הקדם לחיים של עכשו, עד שהתפאר שחי היום חיים שמעולם לא חי חיים כאלה. ראה והבט והבן עמקות הלשון הקדוש הזה, אשרינו שזכינו לראות איש חי כזה:

ט

(ט) תשעה תקונין יקירין סימן כ’, זאת התורה נאמרה בראש השנה תקס”ה שחל ביום חמישי וששי. ובקיץ הקודם בין פסח לעצרת היינו אצלו בעת שהיה פה מחתנו הרב מחמעלניק, ואז ספר לנו המראה הנוראה המתחלת אחד היה שוכב על הארץ. ואמר שזאת התורה תשעה תקונין הוא פרוש על המראה הנ”ל. ואמר שבכל התורות שאומר יש בהם רמזים מהמראה הזאת, אך התורה הזאת תשעה תקונין היא כלה פרוש על המראה הנ”ל וקצת מזה מבאר במקומו (לקמן פג עין שם:

י

(י) אחר כך בשבועות שחל אז ביום רביעי וחמישי אמר התורה תפלה לחבקוק סימן י”ט.
ואחר כך באותו הקיץ התחיל לומר התורה עתיקא טמיר וסתים סימן כ”א, ובתחלה שמעתי ממנו זכרונו לברכה איזה ענינים מהתורה הנ”ל פסקא פסקא ואחר כך אמרה בשלמות בדרך בשבת נחמו.
ומקדם לזה עמדתי לפניו בערב ראש חדש מנחם אב ביום ראשון בשבת לעת ערב בעת שפוסקין לאכל בשר, והיה אז מאים מאד ושכב על מטתו ושתק הרבה וחשב מה שחשב, ואני עמדתי לפניו מרעיד ומשתומם, ועמדתי אז לפניו כמה שעות. ואז ספר לי ענין זה, ענה ואמר, בזה השבת בכיתי מאד לפני השם יתברך מדוע כל דבר שאני רוצה לעשו”ת אני מכרח לעשותו במסירת נפש (הינו שכל דבר שצריך לעשו”ת בעבודת השם קשה וכבד עליו מאד, ואינו יכול לעשו”ת כי אם במסירת נפש ממש).
וספר שבכל יום כשעומד בבקר ורוצה להתפלל אינו יכול לפתח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו, ואזי הוא רוצה לזכר לעצמו על כל פנים איזו נגון כדי להחיות את עצמו באיזו נגון, וגם זה נמנע ממנו כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום נגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל, אחר כך כשבא בתוך התפלה אז מזכיר את עצמו איזו נגון שבא על דעתו ממילא. הכלל שכל דבר שרוצה לעשו”ת קשה עליו מאד ומכרח לעשו”ת במסירת נפש.
ומזה נתעורר לבי והבנתי מוסר גדול לעצמנו ללמד קל וחמר ממנו כמה אנחנו צריכין להתחזק ולהכריח עצמנו בכל הכחות בכל הדברים הנוגעים לה’ בפרט על התפלה. הלא אם צדיק קדוש ונורא כמותו היה צריך למסר נפשו כל כך על התפלה ועל כל דבר שבקדשה והיה לו מניעות וכבדות כל כך קדם שעשה איזה דבר כנ”ל, קל וחמר ובנו של קל וחמר כמה וכמה אנו צריכים לטרח ולהתיגע ולמסר נפשנו בכל יום, בפרט בשעת התפלה שהיא בתחלה כבדה מאד על האדם, וצריכים יגיעות הרבה ולהכריח עצמו בכמה אפנים ועצות אולי יזכה לדבר איזה דבור בתפלה. כי בשביל דבור אחד של התפלה כדאי למסר נפשו כי (ברכות ו:) תפלה היא דברים העומדים ברומו של עולם:

יא

(יא) ואז ספר לפני ואמר בזה השבת הקשו קשיא למעלה ואני אמרתי עליה תרוץ. והקשיא היא כי יש מקיפים אצל השכל, ויש מקיפים להתורה, ומה לעשו”ת שיכנסו המקיפים לפנים וכו’ כנדפס כל זה בהתורה עתיקא הנ”ל.
אחר כך עמדתי עוד לפניו עד אחר שקיעת החמה, בתוך כך נכנס אליו המשרת שלו ואמר בזו הלשון: “רבי גיט געלט אויף לעכט” ובלשון הקדש תנו מעות על נרות, ענה ואמר אלי השמעת מה שהוא אומר, גם את זה תזכר כי גם הוא תרוץ על הקשיא, הינו על הקשיא הנ”ל בענין המקיפין שהקשו למעלה, אם תהיה איש כשר תזכה להבין זאת. ותהלה לאל יתברך כבר הבנתי מעט קט בזה:

יב

(יב) אחר כך נסע לדרך ואמר התורה עתיקא הנ”ל שם בדרך בשבת נחמו כנ”ל. בהיותו בדרך נפטרה בתו הקטנה מרת פיגא זכרונה לברכה, ובבואו לביתו העלימו ממנו ולא הודיעו לו כלל, כי לא נתגדלה בביתו רק בעיר הסמוכה בלאדיזין שהיתה שם אצל מינקת, ועל כן היו יכולין להעלים ממנו. והוא זכרונו לברכה, תכף כשירד מהעגלה ונכנס לביתו מצא אנשים מאנשי שלומנו שבאו אצלו מנעמרוב, אז תכף אמר לפניהם דברי תורה הרבה מהתורה עתיקא הנ”ל, והכניס בתוך דברי תורתו ענין שבעת ימי אבלות כמבאר שם עין שם. וגם בדרך קדם כניסתו לעיר הבינו מדבריו שהוא יודע ברוח הקדש שנסתלקה, ואחר כך כשנכנס לביתו שאל וחקר את בני ביתו, והעלימו ממנו ולא נהג אבלות כלל ולא נודע לו מפי אדם עד אחר ראש השנה, ואז נהג שעה אחת אבלות כדינא כי כבר היה אחר שלשים יום. ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות.
ואחר כך בימי אלול הייתי אצלו בעצמי (כי אז בבואו לא הייתי בעצמי רק כל הנ”ל שהיה בעת כניסתו לביתו שמעתי מחברי שהיו אצלו אז), ותכף כשנכנסתי אצלו והוא זכרונו לברכה היה יושב בכבד ראש בצער, והתחיל לדבר תכף מענין חיים ומיתה, ענה ואמר לי הלא בין חיים למיתה אין חלוק כי אם באמה אחת, שעכשו האדם כאן ואחר כך הוא שוכן שם. והטה בידו על בית העלמין כלומר מי שהוא צדיק ואף במיתתו הוא חי, מה חלוק אצלו בין חיים למיתה, רק מקדם היה דר בכאן ועכשו קבע דירתו שם בקבר, והוא חי שם. ואז התחיל לומר חיים נצחיים הם רק אצל השם יתברך ומי שהוא נכלל בו יתברך הוא חי גם כן חיים נצחיים וכו’ כמבאר כל זה אצל התורה עתיקא הנ”ל.
ובראש השנה שלאחריו תקס”ה אז אמר התורה תשעה תקונין יקירין הנ”ל. וראש השנה חל אז ביום חמישי וששי, ובשבת תשובה שאחריו היינו מספקים אם נזכה שיכנס אלינו מחדרו לישב עמנו בסעדה שלישית לגלות לנו תורה. כי לא היה דרכו לישב עמנו בסעדה שלישית כי אם בעתים ידועים כמבאר במקום אחר (לקמן קכו). והיינו עומדים ומצפים סמוך לחדרו, ובתוך כך פתח פתאם הדלת מחדרו בבהלה גדולה, וכל האנשים אשר עמדו שם בסמוך נפל עליהם פחד גדול ונבהלו ונשתוממו מאד. וקרא בתחלה שתבוא אצלו בתו הגדולה, ונכנסה תכף לחדרו. והתחיל לדבר עמה מענין פטירת בתו הקטנה זכרונה לברכה, והתחילה שוב להכחיש ולהעלים, ואמר הלא כבר אני יודע האמת והכרחה להגיד לו בפרוש, ולא נכנס מחמת זה לסעדה שלישית ונהג שעה אחת אבלות במוצאי שבת:

יג

(יג) אחר כך נכנס אצלנו לביתו הגדול ודבר עמנו כדרכו. ואז שאל לאחד אם בכה בראש השנה ואמר אז שעקר הבכיה כשהיא מחמת שמחה וגלה אז ענין הנפלא ב’שמך י’גילון כ’ל ה’יום שהוא ראשי תבות בכיה כמבאר בסימן קע”ה.
ואמר אז שהיה לו אז מה שנקרא בלשון חסידות הארה גדולה לומר תורה אך על ידי זה נתבלבל וספר שבתו הקטנה שנפטרה באה אליו בקובלנא רבה, כי בני ביתו היו עוסקים ברפואתה עם נכרי אחד שהיה עוסק בלחשים וסגלות. ואמר רבנו זכרונו לברכה שאף על פי שעכשו אינם שכיחים מכשפים, אבל זה העכו”ם היה מכשף גמור וזה היה פגם גדול לנשמה קדושה ויקרה כזאת. על כן באה אליו בקובלנא רבא על זה ואז הכרח לשאל עד שהודיעו לו כנ”ל, ועל ידי זה תקן אותה ומחמת זה נתבלבל הדבר ולא אמר אז התורה הגדולה שהיה מוכן לומר כנ”ל.
ובחמלת השם חסדו גבר עלינו וסבב השם יתברך שאף על פי כן לא אבדנו התורה הזאת, כי זכינו אחר כך ביום שני שגלה לנו אז תורה גבוהה ארכה ורחבה ועמקה מאד והיא התורה חותם בתוך חותם שבסימן כ”ב. והתורה הזאת נאמרה פתאם, כי בתחלה ישב ודבר עמנו כדרכו ומקדם צוה לאיש אחד להביא לו שמן ופתילה לתקן לו נר של שמן זית, ואחר כך הדליק הנר בעצמו. כי כן היה דרכו כמה פעמים שהיה פתאם מדליק נר של שמן זית והדבר היה מובן שהיה ממתיק דינים בזה. ואז סמוך לההדלקה והנר היה דולק סמוך לשלחנו, והוא דבר עמנו באימה גדולה, ובתוך כך צוה להביא לפניו סליחה והביאו לפניו ופתחה ואמר קצת מאיזה סליחה של יום כפורים. והכל היה בפני כלנו שהיינו עומדים סביבו והוא ישב על כסאו סמוך לשלחנו בחדרו. בתוך כך התחיל לדבר מהגן עדן והגיהנם שהגן עדן והגיהנם הם בזה העולם וכו’ ונכנס מענין לענין עד שגמר כל התורה חותם בתוך חותם הנ”ל ונשתהתה האמירה בערך ארבע שעות.
ומה שעבר אז אי אפשר לספר בכתב. אשרי השעה אשרי הרגעים שזכינו לעמד לפניו. ואחר כך בשבת אחר סכות אמר שבשביל התורה הזאת נתן אלף אדמים לשומר הפתח למעלה במקום שהיה שם וכו’ כמבאר במקומו (לקמן קיז):

יד

(יד) בעת שנתן לנו התורה תשעה תקונין הנ”ל בכתיבת ידו, היינו עומדים לפניו, והוא חתך הדפין של התורה הנ”ל מתוך ספרו כדי לתנם לנו להעתיקם. ותחלת התורה היתה מתחלת באמצע הדף שהיה כתוב עליו תורה אחרת שלא רצה לתן אותה לנו להעתיקה. והכרח לומר לי אלו הדברים בעל פה מלה במלה, ואני ישבתי אצלו והייתי כותב מפיו הקדוש.
ובתוך כך נתלהב מאד ופניו היו מאדימות ומאירות, והפסיק באמצע קצת והיה אצלנו פליאה גדולה. ואחר כך ספר לנו שזאת הלילה הוא היארצייט של אמו, כי היה אז י”ט אדר והוא שכח ולא הדליק נר ולא אמר קדיש, ואז היתה שנה מעברת שהיארצייט הוא בשני חדשי אדר כידוע (עין שלחן ערוך סימן ת”ב יד) ובתוך כתיבת זאת התורה באה אמו אצלו והזכירה אותו היארצייט.
ותכף קרא מנין ולמד משניות ואמר קדיש והדליק נר בשבילה. ובבקר קרא גם כן מנין לחדרו שישב שם ופרס על שמע בעצמו ואמר ברכו וקדשה ואחר כך כל הקדישים של ובא לציון ותפלה לדוד ופטום הקטרת ועלינו. ואמר כלם בעצמו לא נעדר אחד, ואחר כך למד משניות ואמר עוד קדיש דרבנן ואמר אחר כך שמימיו לא פרס על שמע וזה היה פעם ראשון אצלו שאמר ברכו וקדשה לפני התבה ועוד יש בזה דברים בגו:
ונראה לי לפי תפיסתנו אז, כי הקטנה הנ”ל היה שמה פיגא על שם אמו זכרונה לברכה שהיה שמה פיגא, והתורה הנ”ל שיכה לענין הסתלקות הנשמה שממנה נמשך באורי התורה, כי יש נשמה שסובלת מרירות כמו שמבאר שם עין שם. ומחמת זה נראה לפי עניות דעתי שהיתה שיכות שדיקא בעת שעסקנו בהתורה הנ”ל באה נשמת אמו הקדושה זכרונה לברכה כי אמו היתה צדקת גדולה, ופעם אחת שמעתי מפיו הקדוש בפרוש שאמו היתה בעלת רוח הקדש, והדברים עתיקים.
כי כל דברי רבנו זכרונו לברכה, ומעשיות שאנו מספרים ממנו, אין בהם דבר שלא יהיה בהם סודות גבוהות ונוראות ועצומות מאד מאד. עמק עמק מי ימצאנו. בפרט המעשיות שעברו על זרעו הקדושים כי בניו הם בחינת למעלה מששים רבוא נשמות ישראל כמובן בלקוטי מוהר”ן חלק ראשון סימן רע”ג על פסוק (דברי הימים א כ”ג): ובני רחביה רבו למעלה עין שם. ובשביל זה עבר עליהם מה שעבר המקום ירחם עליהם להבא שימשך על פלטה הנשארת חיים ואריכות ימים ושנים עליהם ועל זרעם עד סוף כל הדורות אמן ואמן:

טו

(טו) אחר שאמר התורה תשעה תקונין הנ”ל ושם מדבר הרבה ממעלת ארץ ישראל שזה עקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכו’, ובפרט בעת שאמר התורה באר הדבר יותר, כי אז התחיל בהתחלת התורה תכף לדבר מארץ ישראל. ואמר בזו הלשון מי שרוצה להיות יהודי, דהינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וכשמנצחין המלחמה אז נקראין איש מלחמה כי קדם שמנצחין המלחמה אז אל יתהלל חוגר כמפתח (מלכים א כ) רק כשמנצחין המלחמה אז הוא איש מלחמה.
ואחר כך התחיל לדבר מהנשמה, ונתלהב מאד והרים קולו ואמר יש נשמה וכו’ כנדפס בספר בסימן הנ”ל רק שבכתיבתו התחיל תכף מהנשמה אבל באמירתו התחיל מארץ ישראל כנ”ל. ואחר שגמר התורה אחר כך בעת השיחה שאלתי אותו מה כונתכם במה שאמרתם שארץ ישראל היא גדולה כל כך ושזה עקר נצחון המלחמה. וגער בי וענה ואמר כונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: “איך מיין טאקע דאס ארץ ישראל מיט דיא שטיבער מיט דיא הייזער”. כלומר שכל כונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל כונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם, שרצונו שכל איש ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם כי זה עקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכו’.
וזה אשר העיר לבבי ביותר וחזק אותי ביותר, לעבר על כל המניעות הרבות שהיה לי בלי שעור לשבר כלם ולבוא לארץ ישראל. ברוך השם יתברך אשר היה בעזרי לשבר מניעות ובלבולים ועכובים כאלה, ולבוא לשם בשלום ולחזר בשלום.
כשהתחיל התורה “תשעה תקונין” הנ”ל בראש השנה בין השמשו”ת כדרכו תמיד, דהינו סמוך לתחלת הלילה השיכה ליום שני דראש השנה, וכבר חשך היום, ואני ישבתי סמוך מאד אליו והסתכלתי בו וראיתי שאמר התבות תשעה תקונין יקירין אתמסרין לדקנא בכחות גדולות מאד מאד עד מצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער, ותפס את זקנו כמה פעמים בכחות גדולות. ואי אפשר לציר זאת בכתב וכבר מבאר במקום אחר (לקמן שסא) שאמר שקדם שהוא מוציא מפיו התבה הראשונה של התורה נדמה לו שתצא נפשו, וכן בתבה הראשונה של הקדוש ואצל התורה הזאת ראיתי זאת בעיני עצם מסירת נפשו שאי אפשר לשער:
(שיך לעיל לענין המבאר שם שקדם שבאין לארץ ישראל אזי אל יתהלל חוגר כמפתח וכו’ רצונו לומר כי הרבה יסורים ומניעות וכו’ צריכין לעבר קדם שבאין לשם.
פעם אחת כשספר רבנו זכרונו לברכה מעצם המניעות והסכנות שהיה עליו בסטאמבול ואיך שהיה בסכנה גדולה קדם שבא לארץ ישראל וכו’ אז ענה ואמר לנו שאנחנו יכולים לבוא לארץ ישראל בנקל. כאומר שעלינו לא יתגברו מניעות כאלה וסכנות כאלה כמו שהיו עליו, ואם נרצה נוכל לבוא לארץ ישראל בנקל. אך אף על פי כן בודאי גם אנחנו צריכים להיות מרצים לסבל יסורים ולשבר מניעות קדם שבאין לשם, כי ארץ ישראל היא אחת משלשה דברים שנתנו על ידי יסורים (ברכות ה.) וכמובא גם שם במאמר הנ”ל.
ופעם אחת אמר רבנו זכרונו לברכה יש שנדמה להם שרוצין ונכספין מאד לבוא לארץ ישראל אם היו יכולים לסע לשם בהרחבה אבל לא בצער ודחק ובאמת אין זה רצון שלם. כי מי שרוצה לבוא באמת לארץ ישראל צריך לילך גם רגלי וכמו שנאמר לאברהם לך לך וכו’ לך דיקא. ועין ימי נתן [מוהרנ”ת] בנסיעתו לארץ ישראל. אחר שאמר רבנו זכרונו לברכה מאמר תשעה תקונין הנ”ל אמר בדרך צחות “איך האב היינט גיזאגט פאר פייער און פאר וואסער” [אני היום אמרתי על אש ועל מים], כי שם מדבר מענין דבורים חמים כגחלי אש ומענין פתח צור ויזובו מים. מובא שם בימי נתן הנ”ל:

טז

(טז) לענין המקיפים המבארים בהתורה עתיקא סימן כ”א שכל אחד ישיג לעתיד כפי טרחו ויגיעתו וכו’ בעבודת ה’, אמר שיש עבדות כאלו בזה העולם שזוכין על ידם שגם בעולם הבא יזכה בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא ולהשיג בכל פעם מקיפין חדשים:
(ומה שכתב שם בענין מרים שפגמה בכבוד משה, ואהרן בקש (במדבר י”ב): “אל נא וכו’ בצאתו מרחם אמו” שזה בחינת ענש היבום עין שם, יש בזה נפלאות גדולות, כי רמז בזה על בתו מרים זכרונה לברכה שהיתה כלתו של הרב הגאון הצדיק וכו’ הרב ליבוש מוואלטשיסק זכר צדיק לברכה, שנסע לארץ ישראל עם כל בניו ועל ידי זה נסעה גם בתו לארץ ישראל. וכמה שנים אחר פטירת אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה נתיבמה שם):

יז

(יז) כשאמר הענין (ראש השנה כז:): על התוקע בבור אותם העומדים בחוץ עין שם בסימן כ”ב מענין התגלות סוד קול הברה עין שם. ואז אמר בעצמו שיש בזה קשיא לכאורה כי שם מבאר שמי שאינו בבחינת בשר אינו יכול לשמע הקול בעצמו כי אם קול הברה עין שם, ומבאר זה בתוך המשנה הנ”ל שאמרה אם קול שופר שמע וכו’ ואם קול הברה שמע וכו’, וקשה לכאורה הלא הזכירה המשנה בתחלה אותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמע וכו’ ופרש רבנו זכרונו לברכה שם בעצמו אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר וכו’ ואם כן קשה איך אותם שעומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר יכולים לשמע הקול בעצמו שהוא בחינת קול שופר, ואיך אמר התנא על אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר אם קול שופר שמע וכו’, הלא אותם שאינם בבחינת בשר אינם יכולים לשמע הקול בעצמו וכו’. אבל לא באר הענין לתרץ זאת בפרוש רק אמר בשיחתו הקדושה הלא גם כן אין מבינים ענין הנ”ל.
אך מדבריו מובן שיש בזה ענין בגו. והנראה מדבריו הוא שגם מי שאינו זוכה עדין להיות קרוב להנשמה ולהצדיק האמת בבחינת בשר הנ”ל, אף על פי כן אם יכריח עצמו הרבה ויטה אזנו היטב היטב בכח גדול לשמע קול הנשמה וקול הצדיקים אמתיים, יש לו גם כן תקוה לשמע קול דקדשה בעצמו, רק שצריך להטות אזנו היטב. והוא ממש כמו בענין דין המשנה הנ”ל לענין קול שופר בפשיטות, שמי שאינו תוקע בבור בודאי אינו צריך הבחנה אם קול שופר שמע ואם קול הברה כי בודאי שמע קול שופר וכמבאר בשלחן ערוך (ארח חיים סימן תקפ”ז): שרק מי שתוקע בבור וכיוצא צריך הבחנה אם קול שופר שמע אם קול הברה שמע.
כמו כן הוא ממש בענין זה שאמר רבנו ז”ל בהמשנה הנ”ל, שמי שהוא תוקע בבור, שמנח בבור תחתיות ושם תוקע ומתאנח וצועק על עוונותיו, שאז צריכים הבחנה אותם שעומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר, אם קול שופר שמעו יצאו וכו’ כי אף על פי שאינם בבחינת בשר אם יכריחו עצמם ויטו אזנם היטב יוכלו לשמע הקול בעצמו כנ”ל, אבל מי שזוכה שהוא בבחינת בשר אינו צריך הבחנה כלל כי בודאי ישמע בחינת הקול שופר שהוא הקול דקדשה בעצמו והבן. כן נראה לעניות דעתי, (לענין המבאר במאמר הנ”ל שכל הקולות הם בחינות עזות וכו’ אמר אז שאפלו קול קשקוש המטבעות של נתינת הצדקה הם גם כן בחינת עזות דקדשה וכו’):

יח

(יח) מאמר אמצעותא דעלמא סימן כ”ד נאמר בקיץ תקס”ג בסעדת ליל שבת. ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעים להבין כלל מה הוא אומר, רק נכתב אחר כך בכתיבת ידו ובלשונו הקדושה:

יט

(יט) שיך להמאמר אחוי לן מנא. סימן כ”ה נשמע מפיו הקדוש בפרוש אצל המאמר הנ”ל שמדבר שם מעליה מדרגא לדרגא שמתגברים המניעות דסטרא אחרא בכל פעם וכו’, ואמר אז בפרוש שגם מי שהוא בתוך הארץ ממש כשנתעורר לעלות משם, ההכרח שילך מדרגא לדרגא ואזי משתטחין כנגדו בכל פעם וכו’. כמבאר שם במאמר הנ”ל. [מובא בלקוטי הלכות הלכות מעקה ושמירת נפש הלכה ד]:

כ

(כ) התורה האי מאן דאזל למנסב אתתא בסימן כ”ט אמר בשבועות תקס”ו לפרט קטן.
ובאותו העת לבש פעם ראשון בגדים לבנים ואז נכלל בתוך התורה בחינת בגדים לבנים עין שם. וגם איש אחד הביא בתו הבתולה שהיה לה חלי נופל רחמנא לצלן, וגם הביא יין וכו’ וכל זה נכלל שם עין שם וכו’ וכו’. ועוד כמה דברים נפלאים שראינו בעינינו שנכללו בתוך התורה הזאת מלבד הנסתרות, כי עצם כונתו בכלל ובפרט אי אפשר להשיג. גם אמר שהתורה הזאת עומדת על הצרפת, כי מדבר שם מכסף וממון הינו מענין תקון הכללי של המשא ומתן. וכן מדבר שם מתקון הדבור על ידי שבח הצדיקים ומבגדים לבנים וזה (משלי י): “כס’ף נבח’ר לשו’ן צדי’ק” סופי תבות פרנק.
(באותה העת שאמר מאמר הנ”ל היה לאיש אחד עשיר מאנשי רבנו זכרונו לברכה איזה עסק עם אדונים בויניציא מאנשי חיל של הקיר”ה [הקיסר ירום הודו], הינו שהעמיד להם קמח ולא הוטב בעיניהם ורצו האדונים הנ”ל לסכן אותו בסכנות נפשו”ת לבד מסכנת ממון. ובשעה שאמר רבנו זכרונו לברכה המאמר הנ”ל נכנס בלבו מאד מה שמבאר שם שעל ידי שבח הצדיקים הדבור נשמע ונתקבל, כי זה כל ענינו, כי הלא העקר שיהיו דבוריו וטענותיו נשמעים ונתקבלים לפני האדונים.
ותכף במוצאי שבועות נסע לוינציא וכל אותו הדרך עסק רק לספר בשבחי רבנו זכרונו לברכה. וכן בבואו לוינציא עסק לספר לפני בעל האכסניא שלו הרבה משבחי רבנו זכרונו לברכה. כי באמת היה לכל אנשי רבנו זכרונו לברכה אפלו להבעלי בתים הפשוטים ספורים ושבחים הרבה מרבנו זכרונו לברכה עד אין מספר. ותכף אחר כך נכנס אל האדונים ודבר לפניהם כל טענותיו ואמתלאותיו ונתקבלו דבריו באזניהם וקבלו אותו בכבוד גדול ונצול מכל הסכנות הנ”ל ויצא בשלום מן העסק הנ”ל כראוי:

כא

(כא) בעת שאמר התורה מישרא דסכינא בסימן ל’ בשבת חנכה תקס”ז בסעדה השלישית של שבת.
והתחיל התורה על פסוק ויהי מקץ ולא גמר לגלות פרוש הפסוק איך שיכה תורה הזאת לפסוק הנ”ל. ובמוצאי שבת אחר הבדלה דבר עמנו ואמר שאם היה רוצה לסים התורה על פסוק הנ”ל היה צריך לומר עוד הפעם תורה כמו זו שאמר.
ואחר כך אמר אני דומה עכשו כמו מי שפוסקין עליו להכותו בארבע רוחות העיר ולא הבינו דבריו כלל. כעת נזכרתי שמרמז קצת בהתורה הנ”ל. כי מבאר שם שצריכין לחתך המלכות שהיא בחינת דל”ת מארבע מלכיות דסטרא אחרא, בחינת חתכו לארבעה. ואפשר רמז קצת בדבריו זכרונו לברכה לענין שצריך לסבל יסורים ארבע פעמים בשביל לחתך הדל”ת הנ”ל מבין הארבע מלכיות וכו’:

כב

(כב) פעם אחת דברתי עמו מהתורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים בסימן ל”ד המדבר מהנקדה שהיא בחינת צדיק וכו’, ואמר לי שבזאת התורה יכולין לראות כל הצדיקים שבדור מהות ומדרגת ומעלת כל אחד ואחד:

כג

(כג) מאמר הנעור בלילה סימן נ”ב. נאמר בשנת תקס”ג בבחינת (תהלים קג) עושי דברו לשמע בקול דברו. כי מורנו הרב ר’ נתן זכר צדיק לברכה קים ענין זה מתחלה מדעתא דנפשה. ובאותו היום בא אל אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה והוא כון ברוח קדשו הנורא והנפלא מאד וגלה לפניו הענין הזה.
ומורנו הרב רבי נתן זכר צדיק לברכה בשמעו איך שמגלה לפניו ענין הזה שעשה מדעתה דנפשה, ומה שזוכין על ידי זה, וגם מעצם הרגשתו בנעימות הדברים הקדושים האלה, נתבטל מגשמיותו ויצעק בקול ואמר גיוואלד ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה מה הם חושבים לנפשם. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי, רצה באמת לרוץ ולצעק כנ”ל. ומיד חטף אותו אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה בבגדו, ואמר לו עמד כי לא תפעל כלל “שטייא דוא וועסט ניט פועלין”:

כד

(כד) פעם אחת באנו אליו אני וחברי רבי נפתלי סמוך לשבועות תקס”ה, ואמר לנו שעתה אינו יודע כלל, רק זאת נודע לי בעתים הללו שעל ידי לשון הרע שבעולם אין הצדיקים יכולין להיות ענוים וכו’ כמבאר בסימן קצ”ז ויתר מזה אינו יודע ואמר בפרוש כמו שאתה אינך יודע, כך ממש אני איני יודע עכשו כלום.
ואמר שעכשו הוא מתנהג בפשיטות שעומד בבקר ומתפלל תפלתו, ואחר כך הוא לומד קצת, ואחר כך הוא אומר תהלים, ואחר כך אוכל אכילתו ומניח עצמו לישן קצת, ואחר כך הוא עומד ומפרש שיחתו קצת לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים. ויש לי רחמנות עלי “און איך האב אויף מיר רחמנות”. ואלו הדבורים שיש לו רחמנות על עצמו אמר בתמימות ובלב נשבר עד שכל מי ששמע אלו הדבורים ראה והבין גודל הרחמנות העצום שיש לו על עצמו, כאלו היה רחוק בתכלית הרחוק מהשם יתברך חס ושלום וכו’.
וספר לנו אז שחלם לו שהיה שבועות והיינו כלנו כדרכנו בכל שנה להתקבץ אליו על חג השבועות. ולא היה יכול לומר תורה כלל והיה מבזה ומיסר אותנו מאד ואמר כי הכל בשבילנו שמחמת עביותנו וכו’ אינו יכול לומר תורה (כמבאר אצלנו (לקוטי מוהר”ן סימן כ) שהתורה של הצדיק נעשית מהאנשים הבאים ומתקבצים אליו). והוכיח אותנו מאד ועל ידי זה נתעוררנו כלנו בתשובה גדולה ואחר כך אמר תורה נפלאה ונורא מאד. והמובן מדבריו היה שנתגלה לו בחלום גם התורה שאמר אז.
אחר כך היינו אצלו בחג השבועות ואמר אז תורה נפלאה על פסוק וביום הבכורים בסימן נ”ו המתחלת כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות. אחר שאמר התורה הנ”ל ושם מדבר מענין בחינת מלכות שיש בכל אחד מישראל וכו’ ויש מלכות באתגליא ובאתכסיא וכו’ ויש אחד שאף על פי שבאתגליא אין לו שום ממשלה אף על פי כן באתכסיא וכו’. אחר כך אמר בפרוש על עצמו לכם נדמה שאין לי ממשלה כי אם עליכם, באמת אני מושל אפלו על כל צדיקי הדור רק שהוא באתכסיא:
אחר שאמר הענין המבאר בסוף התורה הנ”ל המדבר מדרכי ה’ שאי אפשר להבינם שהם בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים, שאף על פי שזה הצדיק הלכה כמותו וזה אין הלכה כמותו, אף על פי כן אלו ואלו דברי אלקים חיים. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל כי הם בחינת רעמים וכו’.
אחר כך בלילה דבר מזה קצת בשיחתו הקדושה עם העולם ואמר שאף על פי שנמצא בספרי מקבלים תרוץ על קשיא הזאת וכיוצא בזה כי הם רוצים לתרץ מה שזה מקל וזה מחמיר שזה מחסד וזה מגבורה וכו’, על כן באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, עין בדבריהם, ואמר רבנו זכרונו לברכה אף על פי כן באמת אלו התרוצים אינם כלום למבין קצת. ואמר בזו הלשון “מיר לאז עמיצער זאגין אתרוץ” יחגר אחד מתניו לומר תרוץ על קשיא זאת בפני. כי באמת אינו תרוץ כלל כי זה אומר שהדבר כשר ומתר לאכל, וזה אומר להפך שאסור לאכלו ואיך אפשר להבין בשכל שדברי שניהם אמת מאחר שכל אחד אומר הדין בהפך מחברו וכו’.
וכונתו היתה שהתרוצים על קשיות כאלו אין בהם ממש. לא מבעיא התרוצים שבספרי המחקרים שבודאי אין בהם כלום, וכמבאר בדברינו במקום אחר (לקמן תז, תיא) שבשביל זה אסר רבנו זכרונו לברכה לעין אפלו בספרים של המחקרים הכשרים מחמת שמביאין קשיות חזקות גדולות על דרכי השם ומאריכין בקשיתם, ואחר כך רוצין לתרצה והתרוץ חלוש מאד ובנקל לסתרו. ועל כן מי שמעין בהם ורוצה לתרץ הקשיות על ידי שכל יוכל לבוא לאפיקורסות גדול, כי מבין אחר כך שהתרוץ אינו כלום ונשאר בקשיא, על כן אסור לעין בהם כלל רק לסמך על אמונה לבד. וכשבא חס ושלום בדעתו איזה קשיא בענינים אלו צריך לידע שאי אפשר לתרצה כי אי אפשר לנו לדעת ולהשיג בשכלנו האנושי דרכי ה’ וכו’, רק לסמך על אמונה לבד, להאמין שבודאי באמת הכל נכון וישר, רק שבשכלנו אי אפשר להבין דרכי השם, וכמבאר זה בדברי רבנו זכרונו לברכה הרבה. אלא אפלו קצת התרוצים המובאים בספרי המקבלים אמתיים, שהיו צדיקים קדושים בעלי השגה ורוח הקדש, אף על פי כן אי אפשר לתרץ הקשיא על ידי תרוצים, כנראה בחוש שהתשובה נשאר מעל, וצריכין רק לסמך על אמונה. וכן על שאר קשיות כיוצא באלו כגון הידיעה והבחירה שמובא גם כן שרוצים לתרצה, ומי שיש לו עינים יראה שאין יכולין להבין התרוץ כלל בשכלנו. על כן אין לנו לכנס בזה כלל לתרץ קשיות כאלו. וכן הקשיא המובאה בעץ החיים בתחלתו שרוצה בעל ה”שערי גן עדן” לתרצה, ומי שיש לו שכל כל שהוא יראה שהתרוץ הוא ולא כלום, כי סוף כל סוף מסים שם שלמעלה משם אסור להרהר. אם כן טוב אשר יפה לתרץ הקשיא בתחלה עם זה התרוץ, שאסור לנו להרהר כלל מה לפנים ומה לאחור, ולמה לנו לכנס בחקירות של עולם התהו כאלו, ולבסוף לא יתרצו כלום, ומי יודע אם ישוב בשלום.
טוב לשאר תכף באמונה לבד כי חקירות כאלו כמו הידיעה והבחירה וכיוצא בהן, ובפרט הקשיות שבתחלת עץ החיים אי אפשר לתרצם בשכל אנושי כלל ואסור לכנס בהם כלל, רק צריכין לידע שאי אפשר לתרצם בשכל אנושי בשום אפן, רק לסמך על אמונה לבד כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו.
ועין נפלאות בדברי רבנו זכרונו לברכה בסימן כ”א על מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יז.) לעתיד לבוא צדיקים יושבים וכו’ שבאר שם איך אלו המבוכות הנ”ל נמשכין משכל המקיף שאי אפשר להשיגו עכשו בשום אפן. וכן בהתורה “בא אל פרעה” בסימן ס”ד, שמבאר שם שיש קשיות שנמשכין מסוד חלל הפנוי שאי אפשר למצא בהם שכל לישבן בשום אפן. וכן בהתורה ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא סימן ז’ שמבאר שם שיש קשיות שהם למעלה מהזמן שאי אפשר לתרצם, כי אם ירצה לתרץ אותם יקשה אחר כך עוד קשיא שיהיה חזקה יותר מבתחלה עד שיכול לכנס בקשיות ותרוצים שלמעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם וכו’ עין שם היטב. וכן בכמה מקומות בספרים שלו הקדושים.
וכן מה שכתוב שם בלקוטי תנינא סימן נ”ב דבר נאה ומתקבל שאמר רבנו זכרונו לברכה שמה שקשה קשיא על השם יתברך זה מכרח להיות כך, כי על השם יתברך בהכרח שיהיה קשה קשיות שאי אפשר להבינם. כי אם לאו, רק יתנהג כפי חיוב דעתנו בלי קשיות עליו, אם כן יהיה דעתו כדעתנו חס ושלום. על כן בהכרח שיהיה עליו יתברך קשיות גדולות שאי אפשר לנו להבינם בשום אפן כי דעתו בהנהגותיו מרומם ונתעלה ונשגב מאד מדעתנו וכו’ עין שם, וכן בכמה מקומות.
הכלל שבכל מקום שמדבר רבנו זכרונו לברכה מחקירות וקשיות כאלו אינו רוצה לתרצם בשום מקום, רק כל דבריו הם שהוא זכרונו לברכה בחכמתו הנפלאה מגלה תורה נפלאה בדרך נפלא ונורא מאד, ומראה לעינים ומבאר לדעת להראות מהיכן אלו הקשיות נמשכין, שמחמת זה אי אפשר לתרצם ולישבם בשום אפן. וכונתו להראות לדורות שאסור לכנס בחקירות אלו, כי אי אפשר לישבם בשום אפן ועל כן כל באיה לא ישבון ולא ישיגו ארחות חיים.
ראה דרכיו וחכם ותבין נפלאות ה’, איך מי שרוצה להסתכל על האמת יבין מדעתו שאי אפשר לישב קשיות כאלו בשום שכל, ואפלו בדרכי המקבלים האמתיים, רק לסמך על האמונה, אשרי הזוכה לזה. ועין מה שכתבתי מזה, בהלכות ברכות השחר הלכה ג:

כה

(כה) שיך למאמר פתח רבי שמעון (סימן ס’) אחר שאמר רבנו זכרונו לברכה מאמר זה הנ”ל אמר בדרך צחות. היום אמרתי שלשה דברים שלא כדברי העולם. א) העולם אומרים שספורי מעשיות מסגל לשנה. ואני אמרתי שעל ידי ספורי מעשיות מעוררין בני אדם משנתם. ב) העולם אומרים שמספורי דברים אינם באים לידי הריון “פון זאגין ווערט מען ניט טראגין” ואני אמרתי שמספורי דברים של הצדיק שמעורר על ידי זה בני אדם משנתם על ידי זה בא פקידת עקרות. ג) העולם אומרים כי הצדיק האמת המפלג במעלה אין צריך למעות הרבה כי למה לו מעות, ואני אמרתי שיש התבוננות כזה שצריך לזה כל הון דעלמא:
(אמר המעתיק שמעתי בשם איש אחד מאנשי רבנו זכרונו לברכה ששמע מפיו הקדוש לענין מה שרצונו היה שידפסו הספורי מעשיות גם בלשון טייטש שאנו מדברים בו ואמר אז שיכול להיות בנקל שאשה שהיא עקרה תקרא בהם איזה מעשה ועל ידי זה תפקד לטובה ותזכה לבנים, עד כאן שמעתי. ויש סמיכות לזה ממה שמבאר במאמר הנ”ל שעל ידי ספורי מעשיות אלו נעשה פקידת עקרות):

כו

(כו) בחרף בשנת תקס”ה נסע רבנו זכרונו לברכה למעדוועדיווקע על שבת שירה לומר שם תורה כמנהגו. באותה העת היתה בתו חיה שהיתה אז בקהלה קדושה הנ”ל, והיתה חולה על העינים שגדל לה על העינים מה שקורין בילמא [יבלת], וכמעט שנסמית בעיניה. וכשבא רבנו זכרונו לברכה למעדוועדיווקע נודע לו, ואמר אז התורה ויסב אלקים הנדפסת בלקוטי א’ בסימן ס”ב, שמובא שם מאמר הזהר הקדוש עלמתא שפירתא דלית לה עינין, ונתרפאה על ידי זה.
וכשבא לביתו ספר לפני זאת המעשה בעצמו, והבנתי מתנועותיו הקדושו”ת שהיה אצלו דבר גדול ונפלא ענין זה שהמשיך לה רפואה על ידי דבור מתורתו הקדושה, כי כל מה שעבר על זרעו הקדושים נוגע עד למרחוק. כי כל מה שעובר על כל אדם יש בו נסתרות הרבה כי אין דבר לריק חס ושלום וכל הגדול במעלה יותר כל מה שעובר עליו נוגע למרחוק יותר, אבל זרעו הקדושים עצמה וגדלה מעלתם ברום גבהי מרומים כמבאר במקום אחר (לקמן תקפג), וכל מה שעבר עליהם היה בכל דבר מלחמות גדולות כי נוגע למרחוק מאד:

כז

(כז) התורה שבסימן ס”ג המתחלת סוד כונת המילה. נאמרה בבקר קדם סעדת שחרית בשבת שקדם הברית מילה של בנו הקדוש שלמה אפרים זכרונו לברכה שנת תקס”ה סמוך לראש חדש ניסן.
ואחר שיצאו רב העולם שבאו לקבל פנים כנהוג שנקרא שלום זכר. ומעשה שהיה כך היה. אחר שיצאו ההמון עם נשארנו אנחנו עומדים לפניו בתוך כך הסתכל על המנעל שלי שנתעקם מאד הינו שהעקב (שקורין פידעשווי) נתעקמה הרבה לפניו על פני המנעל. ענה ואמר המנעל שלך הוא דומה כמי שטופחין בפנים ואמר בזו הלשון בלשון אשכנז: “דיין שיך האט אפנים וויא א פאטש אין פנים”. ואחר כך שתק מעט והנה אנחנו בודאי היינו מאמינים שכל דבריו אינם פשוטים ובודאי יש בהם רזין גדולים וכמבאר בסימן מ”ב עין שם.
אחר כך ענה ואמר שיחות חלין שלנו ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: “אונזער שיחות חלין” ודחק תבת “אונזער” [שלנו], יאמר לי איזה מקבל איך בהווערטיל הזה כלולים כל הכונות של מילה ומה שהוא גבוה מכונות. והתחיל לזרק מפיו הקדוש בחן קדוש ונורא, ואמר יש וטפח לו על פניו, ויש וטפח לו בסנדלו, והזכיר מאמר רבותינו זכרונם לברכה (יבמות מב.): לענין סנדל שאמרו שם לענין מעברת חברו גזרה שמא יעשה סנדל למשל וכו’ כמי שבא וטפח לו על פניו וכו’ וגם הזכיר מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה כה:): דרוסת איש וכו’ מה שעשתה ענוה עקב לסלותא. ובכל אלו הענינים מרמז שיש סודות התורה בענין העקב והסנדל ובענין טפחו בפניו שהזכיר, וכל זה נוגע לענין פגם הברית ותקונו שכל זה ענין מילה שהוא תקון הברית כמובן מכל הנ”ל למשכיל.
ואחר כך ענה ואמר כל התורה המבארת בסימן הנ”ל ועדין אין אתנו יודע עד מה. וגם התורה הנ”ל לא אמר בבאור קשר הענינים רק הכל בדרך רמז והתנוצצות, ובכל זה ראינו בעינינו גבורות הבורא יתברך איך בדברי שיחה של הצדיקים האמתיים מלבשים סודות כאלה. והשם יתברך יראנו נפלאות שנזכה להבין כל זה בשלמות:
(אמר המעתיק שמעתי שאחר שאמר רבנו זכרונו לברכה, מאמר סוד כונת המילה הנ”ל, שאלו אותו אחר כך קצת מאנשי שלומנו איזה שאלות במאמר זה, כי קצת דברים אינם מובנים שם כל כך וגם קשר המאמר אינו מובן כל כך. השיב להם רבנו זכרונו לברכה מי חיב לכם שאין לכם השגה וידיעה בענינים דקים ורוחניים. ובלשון אשכנז: “ווער איז אייך שולדיג אז איהר האט ניט קיין ידיעה אין איידלקייט”:

כח

(כח) [מאמר ויאמר בעז אל רות סימן ס”ה נאמר בקיץ תקס”ו סמוך לפטירת בנו הילד הקדוש והנורא מורנו הרב רבי שלמה אפרים זכרונו לברכה.
ואז עמד לפניו מורנו הרב רבי נתן זכר צדיק לברכה עם עוד אחד על העליה שהיה לאדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על ביתו. ואדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה ספר עמם מגדל צערו ויסורים שלו הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת כי היה מלא יסורים רבים ועצומים מאד מבית ומחוץ בכל עת תמיד.
ובתוך דבריו ענה ואמר מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ”ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו. והתחילו הדמעות הקדושו”ת לירד על לחייו ותכף ומיד נשמטו מלפניו מעצם הבושה שנפל עליהם על שראו בכיתו בפניהם עד שנדמה להם כאלו נהפך כל העולם ונחרב. וכבר מבאר במקום אחר (לקמן תקפג) ברמז קצת מענין התקוה הגדולה שהיה ראוי לבוא לכלל ישראל אם לא היה נפטר הילד הקדוש הנ”ל.
ואחר כך ביום שאחר זה שהיה ביום ששי ערב שבת קדש אמר להם אם לא היו יורדים תכף היה מספר להם דבר יפה מאד. וביום זה אמר להם המאמר ויאמר בעז אל רות הנ”ל המדבר מענין תקון הנשמות ומה שצריכין מאד לבעל השדה שישגיח עליהם ויתקנם, וזה שחוגר מתניו להיות בעל השדה עוברין עליו יסורים הרבה בלי שעור רחמנא לצלן. והוא בגדל כחו עובר על כלם ועושה פעלות השדה כמו שצריך, עין שם במאמר הזה וזה היה שיך לענין הספור מהיסורים העוברים עליו שספר לפניהם ביום שלפניו כנ”ל]:

כט

(כט) זה שיך למאמר חמר אסור גזלה סימן ס”ט. בשעה שאמר רבנו זכרונו לברכה המאמר הנ”ל, עמד אז לפניו איש עשיר אחד שלא היו לו בנים, ואחר איזה ימים הפציר העשיר הנ”ל את רבנו זכרונו לברכה להתפלל עליו שיהיו לו בנים, השיב לו רבנו זכרונו לברכה הלא אמרתי לך תורה על ראש השנה ולא הבין כונתו.
ואחר כך נודע לו שכונתו היא כי בברסלב היה איש אחד שירד מנכסיו, והיה להאיש הנ”ל קנאה גדולה על העשיר הנ”ל שעלה למעלה ונתעשר כל כך, וזה זמן לא כביר אשר היה בשתפות עמו והיו לו מעות הרבה יותר מהעשיר הנ”ל ולבסוף ירד ממדרגתו כל כך ועל כן היתה לו עליו קנאה גדולה. גם לקח אצלו מעות מזמן ולא החזיר לו. ורמז לו רבנו זכרונו לברכה שבשביל זה אין לו להעשיר הנ”ל בנים כמבאר היטב במאמר הנ”ל.
אך במאמר הנ”ל מבאר שלפעמים מתגבר את עצמו בקנאה וחמדה גדולה כל כך על מעות חברו, עד שעל ידי זה לוקח ממנו אף את אשתו. וכן היה, שאחר כך סמוך לפטירת רבנו זכרונו לברכה צוה לאנשיו שיאמרו להעשיר הנ”ל שיגרש את אשתו ויקח אשה אחרת ויוליד בנים. וכן עשה וגרש את אשתו אחר פטירת רבנו זכרונו לברכה כמה שנים.
ובתוך זה הזמן נפטרה אשתו של האיש הנ”ל שהיה לו קנאה על העשיר הנ”ל, ואז לקח האיש הזה את אשת העשיר הנ”ל ונתקימו כל דברי רבנו זכרונו לברכה המרמזים במאמר הנ”ל. והעשיר הנ”ל לקח לו אשה אחרת והיו לו ממנה בנים ובענין העשיר הנ”ל יש הרבה לספר ואין כאן מקומו:

ל

(ל) בעת שנסע לארץ ישראל בתחלת נסיעתו מביתו שבת בקהלה סקאליע ושם ראה את הצדיק המפרסם מורנו הרב מנחם מענדיל ז”ל מויטעפסק שנפטר בארץ ישראל כמפרסם. וגלה לו ששם “אתה” מסגל על הים כמובא בלקוטי א’ בסימן ר”ן”ו כמו שכתוב (תהלים פ”ט): “בשוא גליו אתה תשבחם”:

לא

(לא) כשאמר התורה הנדפסת בסימן רס”ב בלקוטי א’ על פסוק (שם ק”ב): “ושקוי בבכי מסכתי” שקדם חדושי תורה צריכין לבכות. אמר אז על עצמו שבכל עת שהוא מחדש חדושי תורה הוא בוכה מקדם. גם אז בעת ההיא ראינו בעינינו ענין זה, כי באותה העת אמר התורה “ויאמר בעז אל רות” (שם ס”ה), ביום וא”ו ערב שבת קדש, קיץ תקס”ו. גם קדם לזה אמר התורה “דע שיש אריך אנפין דקלפה וכו'” בסימן רמ”ב, וביום חמישי שלפניו בכה לפנינו, ואחר כך ביום שבת שלאחריו אמר הענין הנ”ל על פסוק: ושקוי בבכי מסכתי. ויש בענין זה הרבה לספר כי כל זה היה בסמוך אחר פטירת בנו שלמה אפרים זכרונו לברכה ומעט יתבאר במקום אחר בעזרתו יתברך (ימי מוהרנ”ת יא):

לב

(לב) בענין הנדפס בספריו הקדושים בסימן נ”ז ובסימן רע”ז לענין מעלת אכילת שבת שהיא כלה קדש ועולה למקום אחר לגמרי, דבר עמנו מזה הרבה והזהיר אותנו לאכל בשבת ולשמח וכו’ כמו שהזהירה תורה (שמות ט”ז): “אכלוהו היום כי שבת היום”, אכלו בנים “אז מען זאגט שוין עסט קינדער” [כשכבר אומרים אכלו בנים], אחר כך אמר גם את זה אין יכולין לקים:

לג

(לג) בעת שנסע רבנו זכרונו לברכה ללבוב אחר סכות תקס”ח נסע דרך קראסנע ולן שם, ואחר כך בבקר נסע פתאום. ורדפנו אחריו עד שזכינו להשיגו אצל הגשר, ואחד קדמו שם ועכבו ובאתי אני וחברי רבי נפתלי ונהנה קצת ואמר מה אתם רוצים אם לברך אתכם או שאמר לכם תורה. ונתן לנו בררה לברר. עניתי ואמרתי הברכה תברכו אותנו כשתבואו לשלום מלמברג ועתה אמרו לנו תורה.
ענה ואמר אמר התחלה מן הנסיעה שלי ואמר אז לנו מענין המשכן שכל אחד מן הצדיקים בונים וכו’ כמו שכתוב בסימן רפ”ב בהתורה אזמרה לאלקי בעודי. כי התורה אזמרה אמר בשמיני עצרת שקדם לזה. ואזי על העגלה התחיל מענין המחבר להתורה אזמרה הנ”ל המתחיל ודע שמי שיכול לעשו”ת אלו הנגונים וכו’ עד באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין. ואחר כך נשקנו אותו בידו ותכף צוה להבעל עגלה לסע ונסע משם בשלום ועדין אין אנו יודעים איך מרמז בהתורה הזאת ענין הנסיעה שלו ללעמברג שנסע אז.
ואז באותה השנה נדפס הספר לקוטי מוהר”ן ועוד יש בזה הרבה לספר נפלאות תמים דעים וחסדי ה’ אשר הפליא אז עמי, וסבב סבות ברחמיו לחזר מטולטשין בין יום כפור לסכות, אשר על ידי זה זכיתי לגמר כתיבת הספר שנשרף ולמסר לו ספר לקוטי מוהר”ן הנכתב שעל ידי זה נדפס באותה השנה, ולדבר עמו הרבה ולשמע תורות נפלאות ממנו, אשר הם זכות הרבים לדורות. מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי, ויתבאר במקום אחר אם ירצה ה’ (ימי מוהרנ”ת כז, כט):

לד

(לד) אחד שאל אותו בערב ראש השנה האחרון באומין סמוך להסתלקותו עצה להתמדה השיב לו שלא ידבר על שום אחד מישראל. כי כל אחד מישראל יש לו אות בהתורה וכו’ וכשמדבר על אחד מושך את עצמו מהתורה מחמת שמוצא פגם חס ושלום באות מהתורה שהוא שרש נפשו של זה המדבר עליו כמבאר במקום אחר (שיחות הר”ן צא). ושאל אותו ואם רואין שהוא רשע גמור גער בו רבנו זכרונו לברכה איך אתה אומר על אחד מישראל שהוא רשע גמור הלא נמצא בו בודאי עוד מעט טוב או איזה נקדה טובה ששם אינו רשע. והזכיר אז ענין ועוד מעט ואין רשע המבאר בהתורה אזמרה לאלקי בעודי עין שם:

לה

(לה) איש אחד היה אצלו בימי נעוריו של אותו האיש פה ברסלב, ואז נתקשר מאד לרבנו זכרונו לברכה בתשוקה גדולה, ושמע אז מרבנו זכרונו לברכה דברי תורה נפלאים הינו התורה “תהלה לדוד” וכו’ (לקוטי מוהר”ן י”ב) ועוד דבורים נפלאים. ואמר לו רבנו זכרונו לברכה אני יודע שבימים הבאים לא תסע אצלי ולא תהיה מקרב שלי (וכן היה שאחר כך לא היה עוד אצל רבנו זכרונו לברכה) אך אף על פי כן יועיל לך מה שטעמת עתה מעט מדברי. ואמר לו אז הפסוק (משלי ל”א): “טעמה כי טוב סחרה” תכף כשטועמין התורה של הצדיק, שוב “לא יכבה בלילה נרה”. הנדפס בלקוטי א’ סימן רפ”ה:

לו

(לו) ספר לי איש אחד מאנשי שלומנו כשאמר רבנו זכרונו לברכה התורה בטח בה’ בסימן ע”ט באותה העת היה הולך בביתו אנה ואנה כדרכו ואחז מטה בידו, ואמר ומטה אלקים בידי. ודחק ומשך תבת בידי, כלומר שבידו המטה אלקים להטות כרצונו. כי מרמז שם בהתורה הנ”ל שמטה אלקים מרמז על הבחירה שהוא בחינת מט”ט מסטרה חיים ומסטרה מות וכו’ כמבאר במאמר התקונים המבאר שם בהתורה הנ”ל וקצת מרמז ומובן מדבריו הקדושים הנ”ל שהתפאר שזכה לכבש הבחירה בידו והמטה בידו להטותו כרצונו אשרי הזוכה לזה אשרי לו.
עין בהתורה הנ”ל מה שמבאר שם על פסוק זה ומטה אלקים בידי, שזה בחינת שכבר זכה לכבש הבחירה, ויש לו ניחא בחינת שבת, ובידו להפך מרע לטוב כי כבר יש לו ניחא ושביתה מן הרע שנתבטל לגמרי אצל הצדיק הזה הזוכה למדרגה הזאת:

לז

(כתב יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו)
(לז) מי שרוצה לשוב להשם יתברך בודאי צריך לעשו”ת עצמו בריה חדשה. ותדע שבאנחה שנאנח עושה את עצמו בריה חדשה. כי האדם אינו נח מהנשימה כי בכל עת הוא מנשים הינו שמוציא הבל ומכניס הבל וזה עקר חיותו, והבל הזה יש לו שרש למעלה. יש הבל טוב של הצדיק ויש הבל רע של הרשע, והצדיק ממשיך בכל עת הבל מהקדשה והרשע ממשיך הבל מהטמאה.
נמצא כשאדם רוצה לעשו”ת תשובה צריך לראות שיפסיק הבל הרע מלבוא בו. בכן יעשה כך יאנח, ואנחה הוא שמאריך הבל בביאתו וביציאתו וממשיך ההבל בהוספה. והוי ההוספה כמו תוסף רוחם יגועון, הינו כמו מיתה. כמו שקדם מיתה נתוסף באדם הרוח, ואחר כך מת והולך ממנו הרוח, כן כשנאנח נתוסף בו ההבל ואחר כך נפסק מן ההבל, הינו שמתיר את עצמו מקו ההבל הטמאה ומקשר את עצמו לקו ההבל הטהור. ומקבל הבל וחיות מהבל הטהור. נמצא שעל ידי אנחה שנאנח על עוונותיו מתיר את עצמו משרש הטמאה ומקשר את עצמו לשרש הקדשה. וזה בחינת תשובה ששב מהטמאה להקדשה. נמצא שמקבל חיות חדש וגם הגוף נעשה חדש, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נח): אנחה שוברת כל גופו של אדם נמצא שנעשה גוף חדש.
וזה פרוש (קהלת ח): “יש הבל אשר נעשה על הארץ” וכו’. הינו יש צדיקים שעושים עברות גדולות וזה מחמת ההבל, הינו שתוהים על מעשיהם הראשונים ונאנחו על מעשיהם הטובים ועל ידי אנחותיהם נפסקו משרש הבל הטהור ונתקשרו להבל הטמא והבל הזה החטיאם. והוא הדין להפך מה שרשעים עושים מצוות גדולות כמעשה הצדיקים גם זה הבל הינו גם זה מחמת ההבל. הינו מחמת אנחה שנאנחו על מעשיהם הרעים, ועל ידי אנחה קשרו עצמן להבל הטוב כמו שכתבנו לעיל.
(עד כאן לשון רבנו אות באות ממה שכתב בעת ילדותו)

לח

(לח) אמר שאין הדבר כמו שאומרים קצת בני אדם, שהצדיק שמכניע את עצמו בפני חברו מן הסתם חברו גדול ממנו, כי מפני מה אינו בהפוך אלא חברו בודאי גדול ממנו, כך אומרים קצת. אבל באמת אינו כן כי יכול להיות שהוא ענו יותר והצדיק השני יש לו עזות יותר, על כן יכול להיות שזה שנכנע לפני חברו גדול הרבה יותר מזה שהוא נכנע כנגדו.
ואמר שבאמת אם היה העולם מתנהג באמת כסדר כראוי, בודאי היה ראוי להיות כך שהקטן יתבטל תמיד לפני הגדול ממנו, כי כך ראוי להיות כי הקטנות מתבטל לפני הגדלות. אבל אין העולם מתנהג באמת כי האמת נעדרת בעוונותינו הרבים, ומחמת שאין אמת בעולם מחמת זה יכול להיות אפלו בין הצדיקים השלמים שאחד יתבטל לפני השני ובאמת זה שמתבטל ונכנע גדול יותר מן השני. ואז שמעתי מפיו הקדוש התורה על פסוק (תהלים ע”ה) כי אקח מועד אני מישרים אשפט בסימן קל”ה ששם מדבר מענין הקטנות שנתבטל לפני הגדלות:

לט

(לט) מה שנדפס בספר הראשון בסימן קמ”א א’ת ל’בבך ו’את ל’בב ראשי תבות אלול זה שמעתי מפיו הקדוש בראש חדש אלול.
ומעשה שהיה כך היה. שהיה רבנו ז”ל הולך עמי בחוץ אצל בית הכנסת אנה ואנה כדרכו, ודבר עמי ושאל אותי אם נפל עלי פחד בזה הראש חדש אלול. וספר לי שעליו נפל פחד גדול ונורא מאד כששמע קול השופר בזה היום שהתחילו לתקוע כי אחזתו פחד ורעדה גדולה. ואחר כך אמר לי ענין הנ”ל הנדפס את לבבך ואת לבב ראשי תבות אלול.
והענין שכשאדם זוכה להרגיש בלבו באמת כאב עוונותיו, אזי מחיבים הלבבות של כל הטפות שנמשכו ממנו להרגיש כאבם ומכאובם וכו’, ולכל מקום שנמשכו הטפות או שנעשו מהם בנים ממש או חס ושלום וכו’ כמבאר שם, בכל מקום שהם מחיבים הלבבות של הטפות להרגיש כאבם ומכאובם הגדול כשנתעורר לב אביהם והרגיש היטב כאב עוונותיו וכו’ כמבאר שם עין שם.
ואמר אז אני הרגשתי זאת היום הזה. כי היום הזה אחזני סמר ורעדה גדולה כששמעתי קול השופר וכו’ ואחר כך באה אלי בתי אדל ואמרה אבי בשרי סמר ופחד לבי עלי מקול השופר ששמעתי עתה. וראיתי זאת שעל ידי שלב האב נתעורר, נתעורר גם לבב הטפות שנמשכו ממנו ילדיו ממש או חס ושלום וכו’ רחמנא לצלן. בכל מקום שהם מחיבים הלבבות להרגיש ולהתעורר וכו’ על ידי שנתעורר לב אביהם והרגיש היטב כאבו באמת:

מ

מנוקד עם פירוש מגיד משנה אחד שאל אותו אם אפשר שיהיה הצדיק גדול במעלה, אף על פי שאין רואין ממנו יגיעות ועבדות באתגליא כמו שרואין מצדיק אחר שעושה באתגליא עבדות קדושות, שמתפלל ביגיעות גדולות וכו’. השיב לו בודאי אפשר ויכול להיות שזה הצדיק שמסתיר עצמו ואין רואין ממנו באתגליא עבדות גדולות, הוא גדול במעלה יותר מזה הצדיק שהוא באתגליא. כי יש שני שמות שם הוי”ה ושם אדנ”י, ושם הוי”ה בהעלם ובהסתר כי אסור לקרות בו, אבל שם אדנ”י באתגליא ובודאי שם הוי”ה גדול יותר הרבה משם אדנ”י. ואז אמר ענין כל השירים קדש הנדפס בלקוטי א’ בסימן רמג:

מא

(מא) קדם שאמר התורה הגדולה תקעו אמונה בלקוטי תנינא בסימן ה’ בראש השנה תק”ע, דבר עמנו קדם אותו ראש השנה, וספר שהרבה אנשים קבלו לפניו בקובלנא רבה על חסרון אמונה וכמה סובלי חלאים היו מהם שקבלו גם כן לפניו על חסרון אמונה, אחר כך אמר התורה הנ”ל שמדבר מכל זה.
גם קדם ראש השנה הנ”ל בעת החזרה מהטיול היה משיח עמנו מענין המגני ארץ שקרא אותנו הזקן הידוע וכו’ וגם זה נזכר בהתורה ההיא עין שם באות ז’. ואז ראיתי מרחוק נפלאות ה’ אשר עדין אני רחוק מלהשיגם אפס קצתם.
גם בראש השנה קדם שאמר התורה הנ”ל הלך לומר תשליך ונפל על הרפש ואחר כך נכלל זאת בהתורה בדרך נפלא שלא נשמע מעולם, עין שם באות ט”ו, ומה שמובא שם שצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשו”ת נחת רוח לאביו שבשמים, ומה שזוכין על ידי זה עין שם. ואחר ראש השנה ספר מאיש שנפטר ובא אליו והגביה עצמו עד החמה. כמבאר במקום אחר (לקמן קא) :

מב

(מב) הדברים הנכתבים אחר התורה ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא בסימן ז’ המתחילין וזה בחינת קבורת משה וכו’, אלו הדברים הם מהדברים שאמר רבנו ז”ל לפני אנשי שלש סעדות אחרים, הינו לפני עליונים כי יש אנשי שלש סעדות אחרים שאומר לפניהם גם כן תורה. ומובן מדבריו שבשעה שאומר לפנינו תורה עומדים שם מי שעומדים, ואומר לפניהם גם כן מענין התורה שאמר לפנינו. אבל בודאי אותה התורה שאומר לפניהם הוא גבוה יותר הרבה ומעט דמעט מאותן הדברים אמר לפנינו ברמז בעלמא ולא באר אותם כלל, והן הדברים הנכתבים שם אחר התורה הנ”ל:

מג

(מג) בהתורה “תקעו תוכחה”, בלקוטי תנינא בסימן ח’, מובא לענין גדל עצם המעלה כשזוכין שנתוסף נפש אחד להקבוץ הקדוש של ישראל שעל ידי זה נתרבין הבתים של התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב כי איתא בספר יצירה (פרק ד’): שתי אבנים בונות שני בתים. שלש אבנים בונות ששה בתים. ארבע, עשרים וארבעה בתים. חמש, מאה ועשרים. שש, שבע מאות ועשרים וכו’ עין שם.
והנני מבאר לך הכלל בזה כדי שתדע חשבון עצם רבוי הבתים בברור, ותבין גדלות הבורא יתברך ומעלת הקבוץ של ישראל, כמה וכמה בתים בלי שעור וערך נתוספין ונתרבין כשנתוסף נפש אחד להקבוץ הקדוש של ישראל. והוא שכל מה שנתוסף אבן אחת, אזי נתרבין הבתים כמספר כפולות של כל מספר האבנים האלו בכל המספר של כל הצרופים שהם הבתים הקודמים.
למשל בתחלה היו שתי אבנים והיו בונים שני בתים. הינו כי מן תבה של שתי אותיות אין נעשין ממנו כי אם שני צרופים, למשל א”ב אין יכולין לצרפן כי אם בשני צרופים הינו א”ב ב”א. וכשנתוסף עוד אבן הינו אות שלישית, ונעשה תבה של שלש אותיות, כגון אב”ג אזי נתרבין הבתים כפי כפולות מספר אלו האבנים שהם שלש בכל המספר של הבתים הראשונים, דהינו כפי כפולות מספר שלש שהוא מספר האבנים של עכשו במספר הבתים הקודמים שהם שנים, הינו שלש פעמים שנים שהיא ששה. ועל כן שלש אבנים בונות ששה בתים.
וכן אחר כך כשנתוסף עוד אות אחת ונעשה תבה של ארבע אותיות כגון אבג”ד אזי נתרבין הבתים כמספר ארבע פעמים ששה שהוא עשרים וארבעה. וכשנתוסף עוד אות אחת ונעשה תבה של חמש אותיות, אזי נתרבה הבתים כמספר חמש פעמים עשרים וארבעה שהוא מאה ועשרים. וכן כשנתוסף עוד אות אחת ונעשה תבה של שש אותיות אזי נתרבין הבתים כמספר שש פעמים מאה ועשרים שהוא שבע מאות ועשרים.
וכן לעולם שכל מה שנתרבה אות אחת נתרבו הבתים כפי כפולות כל מספר האבנים האלו הנמצאים עתה במספר כל הבתים שנבנו מהאבנים שהיו מקדם, והבן היטב. ועין בפרדס שם מבאר ענין זה. ודעת לנבון נקל להבין הטעם מי שיבין היטב מהות הצרופים, ואין להאריך בזה. ומזה תבין לענין הנפשו”ת הנ”ל והא לך החשבון ממספר כמה אותיות שנקראים אבנים וכן לענין הנפשו”ת הנ”ל וכו’. (ולא העתק).
נמצא שמשלש עשרה אבנים נעשים ששה אלפים ושתי מאות ושבעה ועשרים מיליון ועשרים אלף ושמונה מאות (6,227,020,800). ועל פי דרך זה תחשב לעולם. והבן היטב עד היכן הרבוי מגיע כשנתוסף אבן אחד על האבנים הינו נפש אחד על הקבוץ הקדוש של הנפשו”ת שהיו כבר. השם יתברך יזכנו לשמח באלו הבתים אשר עליהם נאמר (ישעיה נ”ו): “ושמחתים בבית תפלתי” כמובן בהתורה הנ”ל אשרי הזוכה לזה.
ועין בספר לקוטי הלכות באבן העזר פריה ורביה הלכה ה’ אות יב ובהלכות ציצית הלכה ז’ אות ד מה שכתבתי בענין זה על מאמר בסוטה דף ל”ז. אין לך כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וכו’ עד ערבא וערבא דערבא ועין שם בפרוש רש”י ותוספות שם ובהגהות מהרש”ל והא לך החשבון בקצור במספר הבריתות הנ”ל.
ארבעים ושמונה פעמים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (48603550) עולה עשרים ושמונה מיליון ותשע מאות ושבעים אלפים ארבע מאות; שש מאות ושלש עשרה פעמים כל הנ”ל. כי על כל מצוה מתרי”ג [שש מאות ושלש עשרה] מצוות נכרתו כל הבריתות הנ”ל. עולה 17.758.855.200. ולמאן דאמר ערבא וערבא דערבא צריכין לכפל עוד שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ככל הנ”ל (60355017.758.855.200) כמובן שם בפרוש רש”י ותוספות עין שם היטב עולה 718,357,055,360,000.10. וזכר היטב שהם שבע עשרה אותיות ציפער (ספרות) שהוא מספר גדול ומפלג מאד אשר אין לשער כי הם יותר מעשרת אלפים פעמים מילי מיליון ואם ידעת מספר המילי מיליון שהוא מיליון פעמים מיליון אשר נודע לבעלי חשבון אשר אם יחיה האדם חמשה עשר אלף שנים ויותר אינו מספיק לספר מספר הזה אחד לאחד אפלו לחשבון שיכולים לספר מספר מאה במינוט [בדקה] אחת. ודבר זה מבאר לכל הרוצה לבוא לחשבון הזה.
וזה ידוע שעל מילי מיליון אחד אין צריכין לסדר ולצרף רק מספר שלש עשרה אותיות ציפער [ספרות] וכאן במספר כפולות הבריתות הנ”ל עולה החשבון עד במספר שבע עשרה אותיות שזה המספר גדול ועצום ורב מאד. כי הוא עשרת אלפים פעמים מילי מיליון ועוד שבע מאות ושמונה עשרה פעמים מילי מיליון מלבד כמה וכמה אלפים פעמים מיליון שבשאר החשבון.
ועתה בוא וראה והבן שאחר כל עצם רבוי הבריתות שהתחיב כל אחד מישראל על כל מצוה ומצוה אפלו למאן דאמר ערבא דערבא אף על פי כן כשמקרבין נפש אחת לקבוץ הקדוש של עשרים מישראל עולים הבתים בכפלי כפלים כמה פעמים יותר מכל עצם מספר רבוי הבריתות הנ”ל דק עין ותשכח על פי מה שכתבנו לעיל במספר העולה מהצרופים הנעשים משלש עשרה נפשות. ואחר כך תחשב ארבע עשרה פעמים ואחר כך חמש עשרה פעמים עד שבאין לחשבון שממספר עשרים נפש מישראל נצטרפין צרופים תשע עשרה אותיות ציפער כי עולה לסך 902,005,471,040,000,2.432. הראית אחי כמה וכמה עולה מספר הצרופים מעשרים נפשו”ת שהם כפלי כפלים ממספר הבריתות הנ”ל. וכשמוסיפין עליהם עוד נפש אחד, שאז נכפל עשרים ואחת פעמים בכל הנ”ל מכל שכן וכל שכן עוד אחד ועוד אחד עמד מרעיד ומשתומם כמה וכמה אלפי אלפים ורבי רבבות בתים נעשים מהצרופים מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב כמובן בספר יצירה לענין צרופי אותיות.
ועל ידי זה יכול לצאת ידי הערבות וכל עצם מספר רבוי הבריתות הנ”ל. והכל בכח הצדיקים האמתיים המפלגים במעלה העוסקים בענין הבתים הקדושים של נפשו”ת ישראל שהם בחינת שכנים שנתוספין על הקבוץ, כמו שמבאר על פסוק (ישעיה ל”ג): “ובל יאמר שכן חליתי” בלקוטי תנינא סימן ח’ עין שם היטב. שים לבך היטב ותשוב ותתפלא תסמר שערת ראשך וארכבותיך דא לדא יהיו נקשן מאימת גדלתו של יוצר בראשית, ומאימת גדלת הצדיקים הקדושים האמתיים וכמה גדל הזכות של הזוכה לחסות בצל כנפיהם ולהיות נמנה עם נדיבי עם ה’ של הקבוץ שלהם.
מכל שכן וכל שכן מי שזוכה לדבר עם חברו ביראת שמים עד שמביאו לידי מעשה שיעסק בתורה ובתפלה באמת ובתמימות עד שיתוסף גם כן על הקבוץ הקדוש, אשריהם אשרי חלקם. עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
ובזה תוכל להבין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במשנה (עקצין פרק ג): “עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש”י [שלש מאות ועשרה] עולמות” והדבר נפלא ונשגב מדעת האדם איך יתרבו אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות כל כך עד שיגיע לכל צדיק וצדיק ש”י עולמות. כי מימות עולם עד הסוף בודאי נמצאים צדיקים רבים מאד וכמו שכתוב (תהלים קל”ט): “אספרם מחול ירבון” וגם כתיב (ישעיה ס): “ועמך כלם צדיקים” כי בודאי כל ישראל יזדככו ויהיו בכלל צדיקים.
אך על פי חשבון הנ”ל של עצם מספר הבתים שנעשים על ידי הקבוץ של ישראל בכל פעם שנתוסף עליהם שכן אחד, על ידי זה יעלו לעולמות רבים עד אין מספר. אף על פי שבודאי בכל עולם ועולם בודאי יש בו אלפי אלפים ורבי רבבות בתים, אף על פי כן עצם מספר הבתים הנ”ל על ידי הצרופים הנ”ל ממאה נפשו”ת ומאלף ומיותר וכו’ וכו’ עולה עד אין חקר ואין מספר מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. עד שיהיה נעשה מהם ש”י עולמות לכל אחד ואחד, ובכל עולם ועולם יהיו אלפי אלפים ורבי רבי רבבות בתים. שים לבך היטב לכל זה והבן היטב כי דעת לנבון נקל, והעקר שתהיה באמת ובתמימות.
(התורה הנ”ל אמר רבנו זכרונו לברכה בראש השנה האחרון שהיה סמוך להסתלקותו כי נסתלק בחל המועד של סכות שאחריו. וזאת התורה היא התורה האחרונה של ימי חייו הקדושים. ושם מדבר מענין תוכחה, כי עקר התוכחה של גדולי הצדיקים היא סמוך למיתתן כמו שפרש רש”י על פסוק (דברים א): “אלה הדברים” וכו’. גם שם מדבר מענין מלחמת עוג וכו’ שזה בחינת אלה הדברים אשר דבר משה וכו’ אחרי הכתו את סיחון ואת עוג וכו’):
[ודע אחי המעין שבענין השיר חדש שיתער לעתיד המבאר במאמר זה שהוא בחינת הקול המשקה את הגן ששם גדלים כל הריחות והיראות שזה בחינת קול המוכיח הראוי שמוסיף ונותן ריח טוב בנשמות ישראל השומעין תוכחתו, שזה בחינת משיח בחינת ויהי למס עובד עין שם, יש בכל אלה סודות עמקים וגבוהים מאד, סתרי נסתרות רזין דרזין נוראים מאד כמובן מרמזיו הקדושים בשעה שהזכיר הפסוק (רות ד): “ברוך ה’ אשר לא השבית לך גואל” וכו’.
ושמעתי שמתנועותיו הקדושו”ת זכרונו לברכה אז ומנעימות הקול והנגון שאמר פסוק זה היה נראה כנותן בעצמו גם כן שבח והודאה להשם יתברך שנתן להם גואל כזה לעסק בתקון וגאלת נפשותם ובהמשכת רוחו של משיח על ידי המשכת תקונים נפלאים ונוראים כאלה. ואז בראש השנה הזה ספר מענין הנגון והשיר שיהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים, כמבאר במקום אחר (לקמן רסז). והמובן היה שזה שיך לבחינת השיר חדש המבאר במאמר זה. ועין עוד מזה בספר פרפראות לחכמה על מאמר זה:

מד

(מד) לענין מה שמבאר בלקוטי תנינא סימן נ’ שהמחשבה ביד האדם לתפסה בידו, ולהטותה כרצונו. ואפלו כשנוטה מחשבתו לדברים אחרים, או להרהורים חס ושלום, יכול לתפסה להחזירה למחשבה אחרת טובה כרצונו, כמו סוס שיוצא מן הדרך שיכולין לתפסו באפסר להטותו כרצונו לדרך הטוב.
ספר לי איש אחד מאנשי שלומנו שפעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עמו מענין זה ואז באר קצת יותר. ואמר שהמחשבה נבראת שלא תהיה נחה לעולם, והוא כמו האינו נח שבאבן השעות (שקורין אום רוה) [שעון] שאינו נח לעולם. ואפלו בשעת שנה המחשבה חושבת לעולם, רק שכשהשנה חזקה על האדם אז הוא שוכח מה שחשב, אבל באמת אין המחשבה שובתת לעולם. ועל כן על ידי שמטין המחשבה למחשבה אחרת כרצונו, על ידי זה יכולין לבטל ולהתגבר על כל המחשבות זרות והרהורים ובלבולים.
והכלל שזה שנדמה להאדם שקשה לשבר מחשבות והרהורים ובלבולים הוא שקר גדול, כי באמת המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו כנ”ל. רק מחמת שהמחשבה מתנענעת וחושבת תמיד ואינה נחה לעולם, נדמה לו שאין בידו לבטל המחשבות רעות. אבל באמת בידו להטות המחשבה ממחשבה למחשבה אחרת, כרצונו לתפסה ולהוציאה ממחשבות רעות למחשבות טובות כנ”ל:

מה

(מה) מענין מאמר בראשית לעיני כל ישראל (לקוטי מוהר”ן ח”ב ס”ז). כבר מבאר קצת במקום אחר (שיחות הר”ן) באור ענין זה איך שנראה בחוש שהתורה הזאת נאמרה כלה ברוח הקדש. כי אמרה בליל שבת קדש בראשית, ואז לא נודע עדין שום דבר מפטירת הרב מברדיטשוב עד איזה ימים אחר שבת באה הידיעה לכאן. ואז ראו והבינו למפרע איך שכל ענין זה הוא מרמז בבאור היטב בתוך דברי המאמר הנ”ל.
והנה במאמר זה מבאר שכשנסתלק הצדיק הראש בית. על ידי זה נתגדלין ונתפרסמין בעלי שמות הטמאה וקדריים וכו’, וכן על ידי זה באים שרפות רחמנא לצלן. וכל זה ראינו בעינינו שבסמוך אחר פטירת הרב הקדוש הנ”ל נתפרסם סמוך למקומותינו קדרי אחד בכפר חוסטיבץ בפרסום גדול, והיו נוסעים אליו מכל הסביבות, ועשה פעלות רבות בשמות הטמאה. וכן נתפרסמו כמה וכמה קדריים במקומות אחרים.
גם באותה השנה היו שרפות גדולות בעולם עד שכמעט שלא היתה עיר אחת שלא נשרפה כמה פעמים, וגם בברסלב היו שרפות גדולות כמה פעמים בשנה זו, וכן בעירות הסמוכות והרחוקות. ובזה ראינו בעינינו איך שכל תורתו היא כלה רוח הקדש, ויכולין לידע ממנה עתידות, כאשר אמר הוא זכרונו לברכה בעצמו על מאמר הנ”ל.
גם מה שאמר קדם סכות שהוא בטוח בכחו של הרב הקדוש הזה שיהיו אתרוגים במדינתנו וכו’ מבאר גם כן בזה המאמר בסופו. מענין הדור האתרוגים שנמשך גם כן מהראש בית בבחינת קורא הדורות מראש וכו’ עין שם:

מו

(מו) קדם שגלה ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן ס”ח. מענין הצדיק שצריך שישאיר בנים ותלמידים והוא שיך להתורה כי מרחמם ינהגם בסימן ז’ אז דבר שהיו כמה גדולים שכל אחד עשה ותקן מה שתקן ואחר כך נפסק. וכונתו לענין ההארה שהאירו דעתם בתלמידיהם וקרבו כמה אנשים להשם יתברך אבל אחר כך נפסק הארתם, אבל אנו צריכים לעשו”ת דבר שלא יפסק לעולם, שאלו אנשים יעשו אנשים אחרים, והם יעשו עוד אנשים וכן לעולם.
וכן שמעתי כבר שהמקרבים שלנו בהכרח שיאירו בחבריהם ותלמידיהם. וכל אחד מכרח שיעשה איזה פעלה ויאיר בחברו, וחברו בחברו. כי יש ענפים להאילן ומאלו הענפים יוצאין עוד ענפים וכן להלן יותר וכו’. וכבר נרשם במקום אחר (לקמן רכט, שו) מה שאמר שהאש שלי תוקד לעולם לא תכבה. ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: “מיין פייערל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען” [האש שלי תוקד עד ביאת המשיח].
והתחלת השיחה הנ”ל מענין בן ותלמיד, התחיל על ידי שנכנס מחדרו לחדר השני שסמוך לביתו הגדול, ועמד אצל הפתח שיצא משם מחדרו, ומצא אותנו עומדים לפניו הינו אותי וחברי וחתנו רבי יוסקא עליו השלום, והתחיל לדבר עם חתנו ואמר לו שמעתי שלמדת היום והתחיל להוכיחו באהבה שיחזיק בלמודו, ואמר לו הלא טוב ויפה כשלומדים תחלה ואחר כך הולכים לשוק לסחר וכו’.
ואחר כך ענה ואמר הלא גם אנכי לומד גם כן, והלמוד שלי הוא חדוש והתחיל להתפאר את עצמו וענה ואמר אני יכול ללמד אני יכול להראות ללמדן הגדול שבגדולים שעדין אינו יכול ללמד כלל ואינו יודע כלל. וכן להפך אני יכול להראות להקטנים שקרובים להשם יתברך ולהתורה וכו’ ונכנס משיחה זו לתוך שיחה הנ”ל וגלה כל הענין הנאמר שם מענין בן ותלמיד מה שדרי מעלה שואלים דיקא איה מקום כבודו, ולהפך דרי מטה אומרים מלא כל הארץ כבודו, עין שם והבן היטב.
אשרי השעה והרגע שזכינו לשמע זאת מפיו הקדוש בעצמו. אלמלא לא אתינא לעלמא אלא לשמע דא דינו. וכן על כל דבור ודבור ששמעתי מפיו הקדוש, במה אקדם ה’, כעל כל אשר גמלנו, מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי:

מז

(מז) התורה הנדפסת בלקוטי תנינא בסימן ע”א המתחלת דע שיש מחין של ארץ ישראל, נאמרה בליל שבת שירה לענין השיחה שהיתה בשעת הסעדה, לענין המחלקת הגדולה שהיה אז בין המפרסמים אודות המעות של ארץ ישראל שזה אמר להתנהג כך בהצדקה של ארץ ישראל, וזה אמר כך. וקצתם היו בהם פניות של כבוד, שזה רצה שיהיה המשלח אצלו, וזה רצה שיהיה אצלו. וגם בארץ ישראל יש מחלקת גדול בענין זה, כידוע לבקיאים בזה, ובפרט הוא זכרונו לברכה שהיה שם בעצמו. ובענין זה היו משיחים ומדברים עמו הרבה כמעט בכל הסעדה של ליל שבת קדש הנ”ל. אחר כך פתח פיו ואמר כל התורה הנוראה הנ”ל, שיש מחין של ארץ ישראל, ויש מחין של חוץ לארץ, ושעקר המחלקת אין שיך רק בחוץ לארץ וכו’. פוק עין ותשכח שם בהתורה הנ”ל כל ענין השיחה הנ”ל שמדבר שם מענין כבוד הנ”ל להעלות כל הכבוד להשם יתברך ומענין צדקה של ארץ ישראל ומענין מחלקת של ארץ ישראל עין שם ותראה נפלאות:

מח

(מח) התורה חיים נצחיים שבסימן ע”ב בלקוטי תנינא נאמרה בעת שבא אצלו על שבת קדש פרשת יתרו צדיק אחד מפרסם גדול, והוא זכרונו לברכה לא אמר שום תורה בליל שבת קדש ולא ביום שבת קדש. וכשגמרנו סעדת שחרית של שבת וכבר ברכנו ברכת המזון, והיינו סבורים להסתלק מהשלחן כנהוג אחר ברכת המזון, אבל הוא זכרונו לברכה נשאר אז יושב על מקומו וגם אנחנו כלנו נשארנו אז יושבים לפניו, וגם הצדיק הנ”ל נשאר עדין יושב לפניו. בתוך כך ענה ואמר כשרואין את עצמו עם הצדיק אפלו כשאין שומעין תורה גם זה טוב מאד כי על ידי זה מקבלין גדלה. והתחיל לומר תורה הנ”ל בתוך דבריו כשנכנס באמירת התורה כנ”ל ענה ואמר הלא בתוך כך אני אומר תורה ואף על פי כן גמר כל התורה הנ”ל.
הכלל שכמה וכמה תורות כמעט כלם נאמרו בנס גדול שכמעט כמעט היה העולם חסר מהטוב הגנוז הזה, וקדם כל התורה היה העולם מתמוטט אם יזכו להטוב הגנוז הזה. והשם יתברך בדרכיו הנפלאים וחסדיו העצומים סבב בכל פעם סבות לטובה עד שזכינו בכל פעם לשאב מהנחל הנובע וכו’ כל הדברים האלה אשר העלינו על הספרים. וכבר מבאר (לקמן שעד) שאמר שבכל דבור ודבור שאומר בפני העולם תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים:

מט

(מט) בעת שאמר התורה ואתחנן הנדפס בלקוטי תנינא סימן ע”ח. ושם מדבר מענין שאסור ליאש עצמו לעולם איך שיהיה חס ושלום. ואמר אז בזו הלשון: “מען טאר זיך נישט מיאש זיין. גיואלד זייט אייך נישט מיאש” [אסור להתיאש, אהה אל תתיאשו] ומשך מאד תבת גיוואלד [אהה] כדרך המזהיר וצועק מעמק הלב:

נ

(נ) כששמענו מפיו הקדוש מאמר המתחיל מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך הוא מחמת שאינם מישבים עצמם, עין שם בלקוטי תנינא סימן י, ושם מדבר משמחה, והיה הוא זכרונו לברכה יושב אז בחוץ אצל כתל בית הכנסת בדרום אצל חתיכת בדל עץ מן העב המנח ליסוד. כי שם היה רגיל לישב כמה פעמים לפעמים בצד דרום ולפעמים בצד צפון ולפעמים במזרח ולפעמים במערב, ולפעמים בתוך העזרה של בית הכנסת, ולפעמים הלך עמנו לטיל על ההר שסביב העיר, ולפעמים הלך עמנו אנה ואנה לפני בית הכנסת. ובכל אלו המקומות שמענו תמיד חדושים נפלאים ונוראים ושיחות קדושו”ת אשר לא נשמעו כזאת מימים רבים. גם אחר שהיתה לו החולאת של ההוסט [שעול] היה נוסע לטיל על פי הרב, והיינו נוסעים עמו והיינו שומעים ממנו בדרך תורה הרבה.
ונחזר למעלה בעת שאמר ענין הנ”ל אז דבר הרבה משמחה, וחזק אותנו וזרז אותנו מאד להיות בשמחה תמיד. כי באותן העתים שהיה בעת שבא מלמברג אז דבר עמנו הרבה מאד מענין התחזקות להיות בשמחה תמיד. ואמר אז לנו שראוי לנו לשמח מאד מה שנצלנו ברחמיו מלהיות מתנגדים עליו. ואמר אז בזו הלשון ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים משני תועים הינו מהתועים לגמרי מהתורה שהם העכו”ם והאפיקורסים וגם נצלנו מהתועים המתנגדים החולקים עליו שאבדו מה שאבדו בלי שעור וערך ומספר.
ואמר הלא אתם בודאי הייתם מתנגדים גדולים (“איהר וואלט דאך גיווען משונה’נע מתנגדים” מפי רלו”י) לולא חסדיו ורחמיו המרבים אשר נצלנו מפח יוקשים מכת המתנגדים אשר אם היינו שומעין להם חס ושלום היה נאבד תקותנו חלילה וכו’. ענה ואמר כמתמיה ואמר, עלי הייתם חולקים, ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: “אוף מיר וואלט איהר גיקריגט”:

נא

(נא) התורה “איה מקום כבודו” בלקוטי תנינא סימן י”ב המתחלת כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל לפול בטעותים ומכשולים רבים. זאת התורה נאמרה לענין שיחה שהיה מדבר עמי מענין טעותים ומבוכות הרבה וקלקולים גדולים שבאים על ידי שהולכים אחר שכלו וחכמתו. והזכיר אז את בעל המחבר עשרה מאמרות וכו’ שטעה ועות מאד על ידי חכמתו שאמר שהזקן גבוה כל כך עד שחוץ לארץ אינה יכולה לסבל אור קדשת הזקן. (והגם כי כונתו גם כן להתיר בחוץ לארץ על ידי סם או במספרים כעין תער אבל מכל מקום בזה חזק את ידי עוברי עברה המגלחים זקנם במדינות אשכנז). ואחר כך התחיל לומר את התורה הנ”ל עד שגמר אותה.
ואז היה זה אצלי לדבר פלא כי אז לא שמעתי עדין מעולם שהמחבר הנ”ל אמר טעות כזה, ה’ יסלח לו. אך אחר כך דברתי עם אנשים הבקיאים בספרים ובספורים כאלה ואמרו לי שהוא דבר מפרסם שאמר כך בעל המחבר הנ”ל. גם שמעתי שבספר שות באר עסק מביא שטות סברא רעה וכוזבת הנ”ל, וכבר מחו לו במאה עוכלי כל צדיקי וחכמי אמת. ובזה יכולים לראות איך דעת האדם כוזבת ואיך שאסור לסמוך על שכלו כנגד תורת משה שבכתב ובעל פה אפלו כחוט השערה. מכל שכן בדבר כזה שמפרש בתורה אסור גלוח הזקן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (מכות כ): שעוברין על חמשה לאוין וכבר הלכה פסוקה שכל דבר שהוא חובת הגוף אין חלוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כלל.
ויוכל למצא אחד שעל ידי חכמתו ודעתו יאמר סברא שאינה אמתית, שיתגלגל על ידי זה שיבואו להתיר חס ושלום אסור כזה חמשה לאוין בתורה, ולחזק על ידי זה עוברי עברה. אשר ראוי לכל מחבר ספר לצעק על זה בכל מיני קולות, וצעקת שבר יעורר על פרצה הזאת שנעשה בישראל זה קרוב במדינות אשכנז לעבר בכל יום חמשה לאוין. כי גם במדינות אשכנז אין המנהג הרע הזה מימות עולם חס ושלום, רק הרבה יותר מאלף שנים אחר חרבן בית שני התחילה הרעה הגדולה הזאת לצמח בהם. כי שמעתי מרבנו זכרונו לברכה שגם אמות העולם לא היו מגלחים זקנם בימי קדם וזה סמוך איזה מאות שנים שהתחילו אמות העולם לגלח זקנם, ואחר כך בזמן רב בתקף מרירות הגלות התפשטה הסטרא אחרא והתגרה היצר הרע גם בבני ישראל ונתערבו בגויים ולמדו ממעשיהם והתחילו איזה רשעים גדולים מפרסמים לגלח זקנם, וכן למדו אחד מחברו עד שנתרבה הפרצה בעוונותינו הרבים ונעשה להם כהתר, כאשר רואים גם עכשו שהכשרים באמת אינם מגלחים זקנם גם באשכנז.
וגם במדינות הסמוכים לאשכנז עדין לא נתפשטה הרעה הזאת כמו באשכנז, רק כי הרשעים הגדולים מתחילים בזה, ואחר כך טועים בזה גם הכשרים קצת. וגם עתה כשמוכיחים אותם שעוברים על חמשה לאוין בתורה, הם עונין שמגלחין על ידי סם שמתר באמת, ומי שנוהג כן יש לו התר על פי הדין ולא על פי כתבי האר”י זכרונו לברכה וזהר הקדוש. אבל בוחן לבות יודע שרבם עוברים במזיד ומגלחים בשאט נפש בידים בתער, ומאחר שהם בעצמם מודים שבתער אסור, כי אינם יכולים להכחיש המפרש בתורה ובגמרא והם בעצמם בנפשם יודעים האמת אם מגלחים בתער או בסם, כמה יש לבכות ולצעק במר נפש ולבכות כנחל שוטף מאין הפוגות על הפרצה הזאת אשר נעשה בישראל. עד שהתחילה לצמח הרעה הזאת סמוך למדינתנו שנמצאים גם שם רשעים כאלו הפורקים על ומגלחים זקנם. השם יתברך ירחם על פלטת עמו ויציל הפלטה הנשארת בכחו הגדול והנורא ויביא לנו משיח צדקנו ויגלה האמת בעולם במהרה בימינו אמן:

נב

(נב) קדם שאמר רבנו זכרונו לברכה התורה הנדפסת בלקוטי תנינא בסימן ל”ב המתחלת יש צדיקים גנוזים, ונאמרה בשבת פרשת יתרו תקס”ט לפ”ק [לפרט קטן]. וספר מעשה מקדם שהבעל שם טוב זכרונו לברכה היה בקהלת קדש בראד ונתאכסן אצל גביר אחד והיו מסבין שם על השלחן אנשים רבים מכבדים לכבודו כנהוג, והיה יושב שם למטה אצל השלחן בעל דרשיר אחד הינו דרשן. והיה אוכל הרבה, והסתכלו עליו שאוכל הרבה מאד, והתחילו לתן לו ולהושיט לו אכילה הרבה בשביל ליצנות. והדרשן עשה את שלו, ואכל הרבה כל מה שהושיטו לו כגון דגים שהיו אוכלים שני אנשים חתיכה אחת והדרשן אכל בעצמו שתי חתיכות דגים, וכן רטב שהיה אוכל בעצמו קערה מלאה וכן בשאר המאכלים והם הושיטו לו בכל פעם בשביל ליצנות מחמת שראו שאוכל הרבה.
אחר כך התחילו להפציר אותו שיאמר לפניהם תורה. וכונתם היתה גם כן בשביל ליצנות שיאמר תורה על השלחן שהבעל שם טוב זכרונו לברכה מסב שם בראש. והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה ענה הדרשן ואמר וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כך הסתכל הבעל שם טוב וראה כל הענין והקפיד וכעס עליהם, ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד. ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו זכרונו לברכה כל זה ספר רבנו זכרונו לברכה.
ואחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה שדבר זה הוטב בעיניו מאד מה שאמר הדרשן וכי אם אינם יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה התורה הנ”ל, לענין הצדיקים הגנוזים שיודעים תורה נפלאה והם גנוזים מן העולם, כמו הדרשן שהיה יודע תורה נפלאה אך היה צדיק גנוז והעולם התלוצצו ממנו:

נג

(נג) תקס”ח סמוך לראש השנה נסענו עמו מחוץ לעיר אני וחברי רבי נפתלי, וספר שחלם לו באשר שהיו משיחים שהרפואה היא מהשם יתברך לבד כי אני ה’ רופאך. ורק השם יתברך יכול לרפאות ואמרו מי יודע שהשם יתברך רוצה וענה אחד משנינו ולא רצה להגיד מי האחד כ’י א’ני ה’ ר’ופאך מורה על זה כי הוא ראשי תבות א’מן כ’ן י’הי ר’צון כנדפס בלקוטי תנינא סימן מ”ב:

נד

(נד) דבר עמנו מענין התורה הנדפסת בלקוטי תנינא סימן מ’ המתחלת מי שיודע מארץ ישראל, שטעם באמת טעם ארץ ישראל, ואמר שהוא היה יודע זאת מכבר כי הלא נסעתי לארץ ישראל ומסתמא היה לי מקדם תאוה והשתוקקות לנסע לארץ ישראל, וגם חלם לי ארץ ישראל. ופעם אחת היה אצלי איש אחד ודברתי עמו והתחיל להתעורר אצלי תשוקה וחמדה גדולה לארץ ישראל. ואחר כך שאלתי אותו אם היה אצל צדיקים על ראש השנה וספר לי שהיה אצל כמה צדיקים גדולים אמתיים על ראש השנה ומחמת זה היה לי השתוקקות גדול כשדברתי עמו כמבאר בהתורה הנ”ל.
ואמר לי שאף על פי שידע ענין זה מקדם, אבל לא היה יודעו כלל כמו עכשו. כי אז לא היה יודע רק זה לבד שמחמת שמדברים עם אחד שהיה אצל הצדיק על ראש השנה ראוי שירגיש ארץ ישראל מי שמשתוקק לארץ ישראל, אבל ענין הדבר מהיכן נמשך זאת לא היה יודע כלל כמו עכשו. כי עכשו זכה שנתגלה לו הענין בשלמות:

נה

(נה) וכן ענין העשרים וארבעה מיני פדיונות שצריך להמתיק העשרים וארבעה בתי דינין הנדפס בלקוטי א’ בסימן רט”ו, כבר ידע מזה מקדם שהיה בארץ ישראל. כמו ששמעתי מאנשי שלומנו ובפרט מאיש אחד חשוב מאנשי שלומנו שספר שפעם אחת חלתה אשתו והיתה סמוך למיתה ממש כמעט שיצאה נפשה. ובא אליו זכרונו לברכה, ואמר לו רוץ מהר והבא עשרים וארבעה פדיונות טרם שיגזר ויחתם הגזר דין, ורץ והביא לו שק מלא מעות. ואחר כך נעשה נס וחזרה לאיתנה ואחר כך צוה רבנו זכרונו לברכה להחזיר לו כל המעות רק לקבל עשרים וארבעה גדולים [סוג מטבע] ולחלק לעניים.
ואז דבר גם כן שאי אפשר לעשו”ת פדיון כי אם כשיודעין כל העשרים וארבעה מיני פדיונות להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים. ואמר משל כמו כשתובעין אחד בגובערני [ממשל] של קיעב והוא מעמיד טוען שקורין פיליפטענט בקאמיניץ. כך איך אפשר לעשו”ת פדיון אם אינו יודע באיזה בתי דינין דנין אותו.
ואמר אז גם כן שיש פדיון גבוה כל כך שיכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינין, ועוד יש בזה כמה שיחות מכבר, אבל לא ידע אז כל הענין בשלמות כאשר ידע אחר כך, כאשר גלה קצת מזה לנו שלפעמים גם בזה הפדיון שכולל כל העשרים וארבעה בתי דינין, אף על פי כן אינו מועיל כי נעשה מזה ענין אחר הינו גרים, וזה בחינת משה שעומד בין שמד לרצון כל זה לא ידע אז, רק אחר כך על ידי עבודתו שיגע ועבד בכל עת עד שהגיע בכל פעם למדרגות גבוהות עליונות יותר, ואז השיג והבין בהתגלות נפלא מה שידע מתחלה בסתם, בבחינת העלם רק ברמז.
ומזה תוכל להבין מעט מקצת גדלתו כי גם מקדם היה חדוש נפלא חד בדרא, כי אמר שמאלו העשרים וארבעה פדיונות אינו יודע כי אם חד בדרא. וכל זה היה קדם ארץ ישראל ואחר כך כשבא מארץ ישראל אמר שהוא מתביש בכל התורות וההשגות שהשיג קדם שהיה בארץ ישראל ולא היו נחשבים בעיניו לכלום. ראה והבן עד היכן עלה אחר כך, ויש בענין זה לדבר הרבה איך גם קדם ארץ ישראל היה חדוש נפלא כשידע מהעשרים וארבעה מיני פדיונות, או מענין ארץ ישראל הנ”ל כמו שהיה יודע אז, אך אף על פי כן נגד הידיעה שידע אחר כך ענינים אלו בעצמם כמו שידעם אחר כך אין הידיעה הראשונה נחשבת לכלום, כפי אשר הבנתי מדעתו הקדושה אך בכל ענין זה אין כלי הכתיבה מספיקים להסביר הענין היטב, והמשכילים יבינו מעט מאליהם:

נו

(נו) ראה זה מצאתי מכתב יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו מענין התורה ויבן לו בית בסימן רס”ו דע כשהעולם פוגמין במצות סכה כשאין מקימין אותה כראוי גורמין מיתה או חולאת לבהמות ולשאר בעלי חיים הכל לפי הפגם. כי זה ההפרש שבין בני האדם ובין בעלי חיים כי שפעם של בני אדם יונקים ממקום בינה, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י): שעשה לה דדים במקום בינה, מה שאין כן בעלי חיים, ששפעם יונקים ממקום הערוה. ובחינת סכה היא בחינת אמא בינה דמסככא על בנהא ואנו יונקים ממנה, ובזאת המצוה אנו מבדלים משפע של בעלי חיים. וכשפוגמין במצות סכה אזי יורדין על ידי זה ממדרגת בני אדם, ואין להם שפע ממקום בינה, ויורדין למדרגות שאר בעלי חיים. ונדחין שאר בעלי חיים מהשפע שלהם, כיון שבני אדם לוקחין השפע שלהם, ואזי הבעלי החיים מתים או נופלים בחלאים הכל לפי לקיחת השפע שלהם אם רב אם מעט, וזהו (בראשית ל”ג) ולמקנהו עשה סכת. הינו כי סכות הוא חיים וקיום לבעלי חיים שישארו על מדרגתם כנ”ל. וכשבני אדם יושבים בסכות כראוי, על ידי זה הם במדרגתן, ובבחינת תורה. כי התורה היא בחינת (משלי א): “אל תטש תורת אמך”, “אם לבינה תקרא”. (שם ב) בשביל זה סמוך לסכות אנו עושים שמחת תורה. וזה סוון ראשי תבות ו’יעקב נ’סע ס’כותה ו’יבן כי בסיון נתנה תורה ואנו במדרגת התורה על ידי מצות סכה כנזכר לעיל:

נז

(נז) דע שעל ידי מצוות סכה כראוי מתר לו לעסק בבנין ואינו מזיק לו לממונו כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות צ”ג): העוסק בבנין מתמסכן. וטעם הדבר כי מה ענין העניות להבונה, אך טעם הדבר כי מי שבונה בנין צריך לבנות בחכמה, כמו שכתוב (משלי כ”ד): “בחכמה יבנה בית” ובודאי הבונה בחכמה לא יתמסכן ואדרבא יתעשר ויתקים בו בחכמה יבנה בית וכו’ ובדעת חדרים ימלאו. אבל מי שבונה בלא חכמה מענישין אותו בעניות, ועל ידי זה יתבזה חכמתו בבחינת (קהלת ט): “חכמת המסכן בזויה”, מדה כנגד מדה. ועל ידי מצוות סכה הוא במדרגת תורה כנ”ל והתורה היא מקור כל החכמות בשביל זה מתר לו לבנות, כי בודאי יש לו חכמה, וסימן לדבר ויעקב נסע סכתה ויבן על ידי מצוות סכה התר לו לבנות לב ראשי תבות ל’ו ב’ית. לב זו התורה בית מבראשית, למד מלעיני כל ישראל, הינו כלל התורה וכו’:

נח

(נח) קדם שאמר התורה אנכי בלקוטי א’ סימן ד’ ספר מעשה זו.
מעשה באיש אחד מאנשי הבעל שם טוב זכרונו לברכה שהיה חולה ונחלש מאד ושלח איש אחד להבעל שם טוב זכרונו לברכה שיבקש את הבעל שם טוב זכרונו לברכה שיסע אליו. הינו שהבעל שם טוב זכרונו לברכה יסע להחולה. וכן הוה. ובא האיש השליח הנ”ל להבעל שם טוב זכרונו לברכה וספר לו כל הנ”ל שזה האיש הוא חולה, ושבקש ממנו שיסע אליו ונסע אליו הבעל שם טוב זכרונו לברכה.
בדרך שאל האיש השליח להבעל שם טוב זכרונו לברכה, איך ששמעתי מכם שכשאדם עושה תשובה שלמה בודאי לא ימות קדם זמנו. וזה האיש החולה כמדמה שעשה תשובה שלמה באמת והוא איש כשר באמת, ועדין לא בא בימים כל כך, ומפני מה לא יתרפא מחליו. השיב הבעל שם טוב זכרונו לברכה להשליח אמת כך אמרתי ובודאי כן הוא וזה האיש החולה הנ”ל גם כן עשה תשובה שלמה באמת על כל חטאיו. וזה שלא נתרפא עדין הוא מחמת שלא התודה חטאיו לפני צדיק אמתי וזה שאני נוסע אליו בכדי שיתודה, ובאם שיתודה לפני תכף יתרפא, ובאם שלא ירצה להתודות לפני תכף יכבד עליו חליו ויתחיל לצעק אוי ואבוי על כל איבריו וידיו ורגליו וימות.
כי באמת בעולמות עליונים הינו בבית דין של מעלה אין עליו שום חטא ועברה כלל, כי עשה תשובה שלמה על כל החטאים כמו שצריכין לעשות. ואחר הסתלקותו לא יהיה להקלפות והחיצונים שום אחיזה בו כי כבר תקן כל מה שפגם. ובאם שיתודה לפני אזי תכף יתרפא, ובאם שלא יתודה אזי יש עוד כח להחיצונים שינקמו בו בעולם הזה בכל גופו ואיבריו עד שימות.
וכן הוה שבא אליו הבעל שם טוב זכרונו לברכה ואמר להחולה בזה הלשון אמר מה שאתה יודע, והקדוש ברוך הוא יודע ואני יודע גם כן, הינו שיתודה לפניו כל החטאים. ואמר לו כך שלשה פעמים ולא רצה לומר. ותכף התחיל לצעק אוי ואבוי על גדל כאב כל איבריו וצעק בתמרורים בפרוטרוט על כאב כל איבר ואיבר מאיבריו, כי התחילו להשבר שקורין ברעכין כל עצמותיו של כל איבר ואיבר, וצעק כך מתוך חליו איזה זמן עד שמת כמו שאמר הבעל שם טוב זכרונו לברכה.
והמעין במאמר אנכי הנ”ל יבין היטב ענין זה הספור:

נט

(נט) סדר הזמנים של אמירת המאמרים הנודעים לנו מאמר אקרקתא סימן ג, שמעתי שנאמר בשבת הראשון שנכנס רבנו זכרונו לברכה לברסלב, סוף שנת תקס”ב.
מאמר “אנכי”, סימן ד, נאמר בזלאטיפליע בשבועות.
מאמר “בחצוצרות”, סימן ה, נאמר בראש השנה תקס”ג.
מאמר “קרא את יהושע”, סימן ו, נאמר בשבת תשובה שאחר זה.
מאמר “משפטים”, סימן ז, נאמר בחרף תקס”ג.
מאמר “ראיתי מנורת זהב”, סימן ח, נאמר בשבת חנכה תקס”ג.
מאמר תהמת יכסימו”, סימן ט, נאמר בשבת שירה תקס”ג.
מאמר “משפטים”, סימן י, נאמר גם כן בחרף זה בטיראויצע קדם פורים.
מאמר “אני ה’ הוא שמי”, סימן י”א, נאמר בשבועות תקס”ג.
מאמר “תהלה לדוד”, סימן י”ב, נאמר בשבת נחמו תקס”ג, והמתיק בתוכו פרוש הפסוק: נחמו נחמו וכו’.
מאמר אשרי השגחה סימן י”ג נאמר בראש השנה תקס”ד.
מאמר תקעו להמשיך שלום וכו’ [סימן י”ד] נאמר בשבת חנכה תקס”ד.
מאמר רבי יוחנן משתעי סימן ט”ז נאמר בשבת בסעדת שחרית בקיץ תקס”ג.
מאמר מריקים שקיהם סימן י”ז נאמר בשבת חנכה תקס”ו.
מאמר קרטליתא סימן י”ח כמדמה שנאמר בחרף תקס”ד בטיראויצע.
מאמר תפלה לחבקוק [סימן י”ט] נאמר בשבועות תקס”ד.
מאמר תשעה תקונין סימן כ’ נאמר בראש השנה תקס”ה.
מאמר עתיקא סימן כ”א נאמר בשבת נחמו תקס”ד.
מאמר חותם בתוך חותם סימן כ”ב, נאמר בשבוע שאחר ראש השנה תקס”ה.
מאמר צוית צדק סימן כ”ג נאמר בחרף תקס”ג.
מאמר אמצעיתא דעלמא סימן כ”ד נאמר בסעדת ליל שבת בקיץ תקס”ג.
מאמר האי גברא וכו’ סימן כ”ט בשבועות תקס”ו.
מאמר מישרא דסכינא סימן ל, נאמר בשבת חנכה תקס”ז.
מאמר מרכבת פרעה סימן ל”ח נאמר בשבת שירה תקס”ב.
מאמר אתם נצבים סימן מ”ד נאמר בסוף תקס”ב, בשבת שקדם ראש השנה.
מאמר על אשר מעלתם סימן מ”ח נאמר באסרו חג סכות תקס”ג.
מאמר לשמש סימן מ”ט נאמר בשבת ג’ ניסן תקס”ג, אחר נשואי בתו שרה זכרונה לברכה שהיו בראש חדש ניסן במעדועדוקע.
מאמר אמר רבי עקיבא סימן נ”א נאמר אחר שבועות תקס”ג.
מאמר הנעור בלילה סימן נ”ב נאמר בתחלת שנת תקס”ג.
מאמר ויהי מקץ זכרון סימן נ”ד נאמר בשבת חנכה שנת תקס”ה.
מאמר וביום הבכורים סימן נ”ו. נאמר בשבועות תקס”ה.
מאמר תלת נפקין והיכל הקדש סימנים נ”ח, נ”ט, נאמרו בראש השנה תקס”ו.
מאמר פתח רבי שמעון סימן ס’ נאמר בראש השנה תקס”ז.
מאמר חדי רבי שמעון סימן ס”א נאמר בראש השנה תקס”ח.
מאמר ויסב סימן ס”ב נאמר בשבת שירה תקס”ה.
מאמר סוד כונת המילה סימן ס”ג נאמר בשבת שקדם הברית מילה של בנו הקדוש שלמה אפרים זכרונו לברכה שנולד סמוך לראש חדש ניסן תקס”ה.
מאמר ויאמר בעז סימן ס”ה נאמר בקיץ תקס”ו בסמוך אחר פטירת בנו הקדוש שלמה אפרים הנ”ל שהיה בחדש סיון תקס”ו, ואז נאמר המאמר הנ”ל ביום ערב שבת קדש.
וקדם לזה אמר מאמר דע כי יש אריך אנפין וכו’ סימן רמ”ב וביום חמישי שלפניו בכה לפנינו.
ובשבת שאחר זה אמר מאמר ושקוי בבכי מסכתי סימן רס”ב.
מאמר ויהי נא פי שנים סימן ס”ו נאמר אחר חנכה תקס”ז.
ובשבת נאמר מענין שבירת מניעות המבאר שם.
ובמוצאי שבת נאמר מענין המשכת רוחו של משיח המבאר שם. ובאותו העת הינו באותו הלילה שהתחיל לומר המאמר הנ”ל בסעדת הערב, אז ספר קדם הסעודה המעשה של הצפרים ומזל טוב המבאר במקום אחר (לקמן פב).
מאמר ויבן את הצלע סימן ס”ז, נאמר בזאסלאב בשבועות תקס”ז.
מאמר להתחזק בכל פעם נגד היצר הרע סימן ע”ב, נאמר באותו העת שנולד בנו הקדוש שלמה אפרים הנ”ל.
מאמר ויתן עז למלכו סימן ע”ח נאמר בזלאטיפאליע בראש השנה תקס”א.
מאמר “זומם רשע לצדיק”, סימן צ”ו, נאמר זמן רב קדם נסיעתו לארץ ישראל.
מאמר צהר תעשה לתבה סימן קי”ב נאמר בתחלת חרף תקס”ג.
מאמר מעין דנפק מאתר חד ומאמר וארח צדיקים סימנים קל”ב, קל”ג, נאמרו אחר פסח תקס”ג בחזירתו מנסיעת החתנה של בתו שרה זכרונה לברכה.
מאמר בשמך יגילון וכו’ סימן קע”ה נאמר במוצאי שבת תשובה תקס”ה.
מאמר ויאמר ה’ סלחתי כדברך סימן קע”ז נאמר בשבת ראש חדש חשון תקס”ה שהיה אז הפאר שפיל של בתו מרים זכרונה לברכה.
מאמר לשון הרע פוגם ענוה סימן קצ”ז, נאמר קדם שבועות תקס”ה.
תקון למקרה וכו’ סימן ר”ה נאמר אחר שבועות תקס”ה.
והתגלות העשרה קפיטל תהלים היתה בשנת תקס”ט.
מאמר תעיתי כשה אבד סימן ר”ו, שמעתי מהרב רבי נתן זכרונו לברכה שבשעה שגלה רבנו זכרונו לברכה לפניו את המאמר הנ”ל, אמר לו שזה המאמר הוא עכשו בעתים הללו ההתבודדות שלו.
מאמר מה שהעולם נוסעין על ראש השנה סימן רי”א נאמר סמוך לראש השנה תקס”ח.
ובראש השנה נאמר מאמר חדי רבי שמעון סימן ס”א ושם מבאר ביותר ענין זה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, וענין כלהו במחשבה אתברירו רק שבכאן בסימן רי”א מרמז גם מענין נסיעה על קברי צדיקים בבחינת ויקח משה את עצמות יוסף וכו’.
מאמר בקמים עלי סימן רע”ז ומאמר דע שעל חלף טוב וכו’ בקנאו את קנאתי וכו’ [סימן רע”ח] ומאמר אזמרה סימן רפ”ב נאמרו בשמיני עצרת תקס”ח, ואחר סכות בנסיעתו ללבוב בשעה שלוו אותו מקראסנע גלה אז ענין המשכן והתינוקות וכו’ שהוא גמר מאמר אזמרה הנ”ל.
מאמר תקעו ממשלה בלקוטי תנינא סימן א’ נאמר בראש השנה תקס”ט, וקדם לזה ספר מראה נוראה כמבאר במקום אחר (לקמן פד).
מאמר ימי חנכה [סימן ב] נאמר בשבת חנכה תקס”ט.
מאמר וביום הבכורים סימן ד’ נאמר בשבועות תקס”ט.
מאמר תקעו אמונה סימן ה’ נאמר בראש השנה תק”ע.
מאמר כי מרחמם סימן ז’ נאמר בשבת חנכה תק”ע.
מאמר תקעו תוכחה סימן ח’ נאמר בראש השנה תקע”א.
סימנים י, י”א, י”ב, י”ג, י”ד, ט”ו, ט”ז, י”ז. נאמרו בסוף שנת תקס”ח בחזירתו מלבוב.
סימן ל”ב, יש צדיקים גנוזים נאמר בשבת פרשת יתרו תקס”ט.
סימן ס”ו, הצדיק מכרח לעשו”ת תשובה נאמר בין יום כפור לסכות תק”ע. ובעת הזאת נאמר גם כן מאמר לפי הימים נוראים וכו’ (שיחות הר”ן פז).
מאמר בראשית לעיני כל ישראל סימן ס”ז נאמר בשבת בראשית תק”ע. ומרמז שם מענין הסתלקות הרב הקדוש מברדיטשוב ומהסתלקות רבנו זכרונו לברכה בעצמו כמובן ממה שחזר ונשנה מאמר זה סמוך לכניסתו לאומין.
סימן ס”ח קדם חנכה תק”ע.
סימן ע”א חבלים נפלו לי בנעימים שבת שירה.
סימן ע”ב חיים נצחיים שבת פרשת יתרו תק”ע.
סימן ע”ח שבת נחמו באומין.
ספורי מעשיות
מעשה ראשונה תקס”ו בקיץ.
מעשה ז’ מזבוב ועכביש ומעשה של הרב עם בנו קיץ תקס”ז.
מעשה ח’ מחכם ותם חרף תקס”ט קדם פורים.
מעשה י’ מבערגיר ועני תקס”ט אחר פורים.
מעשה י”א מהבנים שנחלפו מוצאי שבת פרשת נח תק”ע.
מעשה י”ב מבעל תפלה מוצאי שבת וארא ומוצאי ראש חדש שבט תק”ע.
מעשה י”ג מהשבעה בעטלירס, התחלתה בליל שבת קדש פרשת שמיני כ”ה אדר שני תק”ע.

שיחות הר”ן

השיחה מענין לשפך שיחו כבן המתחטא לפני אביו ומעשה מזקנו רבי נחמן סימן ז’ היה אחר שבועות תקס”ט.
סימן כ”ד מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת קיץ תקס”ט, ואחר כך בראש השנה תק”ע נאמר מאמר תקעו אמונה. ושם נכלל ענין צדיק אוכל לשבע נפשו, והשביע בצחצחות נפשך.
סימן ל”ב צריך לחזק את עצמו באמונה וכו’ ושעל ידי אמונה זוכין לבוא לבחינת רצון וכו’ חרף תק”ע אחר מאמר כי מרחמם (סימן ז לקוטי מוהר”ן תנינא) שאמר בשבת חנכה.
סימן מ’ בענין ספרי המחקרים וכו’ וענין דריידיל היה גם כן בחנכה זה.
סימן נ”א העולם הזה אינו כלום וכו’ עד כי כבר הם יודעים מה לעשו”ת על ידי התורה, ליל א’ של שבועות מוצאי שבת תקס”ט, ואז אמר בתוך השיחה הנ”ל ענין תנו לבבכם לי וכו’ המבאר במקום אחר (השתפכות הנפש בהקדמה).
שם ענה ואמר וכו’ שיעמדו וישקטו שמרי המח וכו’ קיץ תקס”ט.
סימן ס’ מענין בנינים, חרף תק”ע.
המעשה מהסוס עם הפלומפ (ספורי מעשיות בסופו) שבועות תקס”ז בזאסלב.
סימן פ”ו מעניני חתנה שמיני עצרת תקס”ג.
סימן פ”ז לפי בחינת הימים נוראים בין יום הכפורים לסכות תק”ע.
סימן צ”א סגלה להתמדה ערב ראש השנה של תקע”א.
סימן צ”ג דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות, חרף תקס”ז, קדם חנכה בשבוע של הברית מילה של בנו יעקב זכרונו לברכה:

שיחות השיך לספורי מעשיות:

ס

(א) המעשה של הבערגיר ספר אחרי שספרו לפניו מקדם מענין כתב עם אותיות של זהב וזה היה אחר פורים תקס”ט, קדם פורים ספר המעשה מחכם ותם:

סא

(ב) במוצאי שבת פרשת נח שנת תק”ע אחרי שאמר בליל שבת התורה המתחלת (סימן סז תנינא): וזה בחינת הספד על סלוק הצדיק, ובמוצאי שבת נכנסנו אליו כדרכנו והטה בידו שנלך מאתו ותכף הלכנו מאתו. והיה לנו לפלא כי דרכנו היה תמיד לדבר עמו הרבה במוצאי שבת, והיה לנו צער קצת מזה ונכנסנו לבית הרב דפה.
אחר איזה שעות שלח המשרת שלו וקרא אותנו שנכנס אליו, ונכנסנו אליו אני וחברי רבי נפתלי. וצוה לספר לו חדשות, כדרכו תמיד שהיה שואל לספר לו חדשו”ת דיקא, וספר לו רבי נפתלי מה ששמע אז מענין מלחמת הצרפת שהיה באותן העתים. ואז באותה השיחה היינו מתפלאים ומתמיהים על גדל התנשאות שנתנשא כל כך פתאום, כי היה בתחלה עבד פשוט ונעשה קיסר. ודברנו עמו אז מענין זה. ענה ואמר, מי יודע איזה נשמה יש לו, כי יכול להיות שנתחלף, כי כן בהיכלי התמורות נתחלפין לפעמים הנשמות וכו’.
ואחר כך התחיל לספר שכבר היה מעשה כזאת שפעם אחת ילדה המלכה ובאותו העת וכו’ וספר כל המעשה של הבן מלך שנחלף.
אחר שספר המעשה של הבן מלך ובן השפחה אז, היה לי וכוח עם חברי רבי נפתלי בענין מה שכתוב שם כשהלך על היריד שלקח כל אשר לו, והניח על האכסניא. ונדמה לאחד מאתנו שהניחם בשביל מה שהיה חיב על האכסניא, והשני אמר לא כן הוא רק שהניחם סתם שם, ונתערבנו על זה, והלכנו ושאלנו את פיו הקדוש. והוא היה עוסק אז בעבודתו, והלך אנה ואנה בביתו כדרכו הקדוש, והשיב לנו כדברי השני שהניח סתם לא בשביל חוב.
אחר כך היה אצלו איש אחד מחשובי אנשי שלומנו, וספר רבנו זכרונו לברכה עמו ואמר לו שבאלו המעשיות כשמשנין דבור אחד מכפי מה שאמרו בעצמו חסר הרבה מהמעשה. וספר לו הלא אלו השנים שנתערבו על ענין הנ”ל נדמה לכאורה שזה דבר קטן ואין בזה קפידא כל כך אם הוא כדברי זה או כדברי זה. ובאמת תלוי בזה הרבה ויש בזה קפידא ודקדוק גדול.
ומזה תוכל להבין קצת עד היכן עד היכן אלו המעשיות מגיעים כי מאד עמקו מחשבותיו אשרי מי שיזכה להשיג בהם קצת כפי מדרגתו:

סב

(ג) המעשה של הבעל תפלה התחילה אחר שספר עם החזן רבי יוסף דפה ואנחנו עמדנו לפניו והחזן הנ”ל היה מלבושו קרוע. ענה ואמר להחזן הלא אתם בעל תפלה שעל ידה נמשך הכל (הינו כל ההשפעות) ומדוע לא יהיה לכם מלבוש (שקורין קאפטין). ובתוך כך התחיל לספר בזה הלשון, כבר היה מעשה כזאת שהיה בעל תפלה, וספר כל המעשה. ובתחלת ספורו לא ידענו שמספר מעשה ממעשיות שלו, רק סברנו שמספר מעשה סתם שארע כך. רק אחר כך כשנכנס בדברים הבננו נוראות הענין שמספר, שהוא מעשה נוראה ממעשיות שלו. שהם ספורי מעשיות של שנים קדמוניות:

סג

(ד) שיך להתחלת המעשה של השבעה בעטלירס הנדפס בהשיחות סימן קמ”ט עין שם. אחר תבות אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים צריך להיות ושמעתי שאמר אז בזה הלשון: מה אתם יודעים איך לשמח מתוך מרה שחורה, אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים וכו’.
נשמע מפיו הקדוש בפרוש שהמעשיות שספר הם חדושים נפלאים ונוראים מאד, וראויים לדרשם ברבים, לעמד בבית הכנסת ולספר מעשה מאלו המעשיות שספר, כי הם חדושים גבוהים ונוראים מאד:
(אמר המעתיק שמעתי מפי הרב נפתלי זכרונו לברכה שאחר שספר רבנו זכרונו לברכה המעשה מהשבעה בעטלירס, הפליג במעלתה מאד ואמר שרשאין לסע לבראד ולכנס בבית הכנסת ולומר להשמש שיקבץ העולם לדרשה ולהכות על השלחן (כנהוג קדם הדרשה להשקיט המית העם) ולספר להם זאת המעשה:

סד

(ה) שיך להשיחות סימן קנ”א אחר תבות נשגבות מעלתם: אחר כך ביום ראשון אחר חצות עמדנו לפניו ודבר עמנו ובתוך השיחה דבר איזה דבור שקורין ווערטיל [בדיחותא] על הכת וכו’ אחר כך דבר מענין כתפים רחבים, אחר כך מאותה השיחה נתגלגל ששאל היכן אנו עומדים בהמעשה, והשבנו לו ביום החמישי ואז ספר המעשה של יום החמישי וספרה בשמחה:

סה

(ו) שמעתי מאיש אחד מאנשי שלומנו שאמר ששמע מפי רבנו זכרונו לברכה המעשה מענין הצדיק שנפל פעם אחת לעצבות גדול, שהחיה את עצמו עם מה שזכר עצמו גדל החסד של השם יתברך שלא עשני גוי, שנדפס כבר בספורי מעשיות עין שם, שנכתבה כפי מה ששמעתי בעצמי מפיו הקדוש זכרונו לברכה בעצמו, ואמר האיש הנ”ל שהוא שמע מעשה זאת מפי רבנו זכרונו לברכה בסגנון אחר קצת.
ואמר שספר רבנו זכרונו לברכה שהיה צדיק אחד גדול במעלה שהיה ממארי דחשבנא, שהיה מחשב עצמו בכל יום אם עשה עבודת ה’ בשלמות באותו היום כפי דרכו תמיד, וחשב הדברים שהוא צריך לעשו”ת באותו היום, ומצא שלא יצא ידי חובתו בשלמות באותו היום. כגון שהיה צריך לילך אנה ואנה בתוך הבית כך וכך פעמים כפי מה שהיה צריך כפי השגתו הגבוהה ובאותו היום לא הלך כל כך בבית כראוי לו, ועל ידי זה נפל בדעתו מאד עד שלא היה אפשר לו להחיות את עצמו עד שהחיה עצמו במה שזכה שלא עשני גוי.
וגם בספור המעשה היה קצת שנוי ואיני זוכר יותר, ומזה הענין תבין מעלת הפלגת אותו הצדיק כמה היה גדול במעלתו שהיה לו עבודה גבוהה במה שהלך אנה ואנה בתוך הבית עד שעל ידי שמעט לפי דעתו בעבודה זאת, הצטער כל כך עד שכמעט לא היה יכול להחיות את עצמו לולא שהזכיר את עצמו שלא עשני גוי, ראה והבן והבט עבודת הצדיקים וצערם על מעוטם בעבודתם עד היכן עד היכן מגיע, אשרי להם:

סו

(ז) שיך לענין הנדפס בסוף ספורי מעשיות המתחיל דע שיש שני מיני פלטין באחד דר מלך ובאחד דר עבד וכו’ כשעובדין השם ועדין הוא בבחינת עבד עדין הוא בבחינת ארור חס ושלום ויש בחינת עבד בקדשה בחינת משה עבד ה’, ודע שיש מצוה שעל ידה יוצאים מבחינת עבד והיא מצות פדיון שבויים:

שיחות השיכים לשיחות הר”ן

סז

(ח) שיך להשיחה הנדפסת בסוף ספורי מעשיות (שיחות הר”ן סימן ג’) המתחיל הפליג מאד בגדלת השם יתברך. ושם חסר קצת ולא נכתב כראוי וכן צריך להיות.
בהיותו יושב על העגלה בעת שנסעתי עמו מפה ברסלב לאומין להסתלק שם, ענה ואמר השם יתברך גדול מאד ואין יודעים כלל וכו’. ואמר (בלשון אשכנז בזו הלשון: “גאט איז גרויס” ומשך תבת “גרויס” [גדול] בנעימות נפלא למעלה ואי אפשר לציר זאת בכתב כלל) “מען ווייסט גאר ניט סע טואין זיך אויף דער וועלט אזעלכע זאכין מען ווייסט גאר ניט” [השם יתברך גדול אין יודעים כלל נעשים דברים כאלו בעולם אין יודעים כלל] ושאלתי אותו הלא כבר אמרתם שעתה נודע לכם ענין תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו’ השיב “זינט איך בין ארויס פון ברסלב ביז אהער ווייס איך שוין אויך ניט” [מאז שיצאתי מברסלב עד כאן כבר גם איני יודע].
(כל זה אמר בשעת השיחה הנ”ל ואז לא היה כי אם שעה קלה מעת שיצא מברסלב ואם אתה בקי קצת בעמקות שיחותיו הקדושו”ת תבין מזה מעט עצם גדלתו כי כבר אמר שהאינו יודע שלו גדול ביותר וכו’ ועתה התפאר שבשעה קלה כזו שוב אינו יודע כלל)

סח

(ט) שיך להשיחה לענין דאקטורים שצריכים להתרחק מהם מאד בתכלית הרחוק עין שם בסימן נ’. ואמר שמי שיש לו חולה בתוך ביתו חס ושלום, אם היה אחד בא אצלו והיה אומר לו שיתן להחולה הכאה גדולה עם עץ עב שקורין דרוק, בודאי היה נבהל מזה, והרי כשמוסר את החולה ביד הדוקטור הרי הוא כמוסר אותו לרוצח ממש. כי רפואותיו בודאי יזיקו לו יותר מהכאת הרוצח, ואיך יתרצה להמית החולה בידים. וכי בשביל שהוא מכרח לעשו”ת איזה דבר להחולה להשתדל בהצלתו על כן הוא מוסרו להדוקטור, אם כן יקרא אחד שיכה את החולה תכף מכת רציחה, והבן היטב.
(ומה שרבנו זכרונו לברכה נסע בעצמו ללמברג ועסק שם ברפואות יש בזה סודות ודברים נסתרים מאד, כי לא היתה כונתו כלל במה שנסע לשם בשביל הרפואות, רק בשביל דברים אחרים הידועים לו. וכמו שכל הנסיעות שלו היו פליאות נעלמות ונשגבות כמו הנסיעה לקאמיניץ ולנווריטש ולשאריגראד וכיוצא בהם המזכרים קצת בדברינו (לקמן קיח – ר”ןא), כי היה לו בזה סודות נוראות מאד הנעלמות מעין כל חי. וכמו שפעם אחת כשבא מהדרכים הנ”ל ספר איזה מעשה נוראה (מזבוב ועכביש) המבאר בספורי מעשיות, ואמר שזאת המעשה מבארת ענין הנסיעה שלו, ובאמת הדבר סתום וחתום מאד, כי מי יוכל לעמד בסוד המעשיות שספר, או בסוד הנסיעות וההנהגות הנפלאות הנעלמות שלו. וכמו כן היתה הנסיעה שלו ללמברג, ומאחר שיצא ובא לשם היה מכרח מן השמים לעסק שם ברפואות מטעמים וסודות הידועים לו. אבל כשבא משם אז דיקא הרבה לספר ביותר מהרחקת הרפואות, ואמר אז כמה תורות משיחות הר”ן על זה (סימן נ), וגם מקדם שנסע ללעמבערג היה מדבר מענין זה אבל אחר כך היה מדבר הרבה מאד מזה להתרחק מהם בתכלית הרחוק):

סט

(י) השיחה הנדפסת בסוף ספורי מעשיות (שיחות הר”ן נ”ח) המתחלת יש דבר שפורח במחשבה, זאת השיחה שמעתי ממנו על העגלה קדם שאמר התורה של דיו לעבד להיות כרבו, בחינת דיו על הספר עין שם בלקוטי א’ בסימן קצ”ב.
ומעשה שהיה כך היה, שנסעתי עמו על העגלה ללוותו כשנסע לטשעהרין על שבת שירה, ואז בדרך אמר שפרח לפניו באותו הרגע איזה דבר, ואמר אז ענין הנ”ל. ואז דבר עמי הרבה וחזק אותי ונחם אותי אז הרבה בדברים ערבים ונעימים, והשיב את נפשי מאד, ואמר לי הלא הכל יתבטלו לפני הנחת רוח שיהיה לך, וכי זה מלאכה לעשו”ת טובה להאדם בעולם הבא לבד, אלא שגם בעולם הזה יהיה טוב לו, עד שמרבוי ההתקרבות שקרב אותי אז והתגלות האהבה בדברים מתוקים שדבר עמי נתעוררו אצלי דמעות לבכות מחמת שמחה:
(השמטה) אחר שאמר השיחה המתחלת: היתכן שאנו מניחין את השם יתברך לגזר (המובא בשיחות הר”ן סימן ע), אמר אחר כך דברי צחות: “אלקים אל דמי לך” לבלי להניח את השם יתברך דאמען, שהתבה הזאת הוא בלשונם טראכטין (לחשב).

ע

(יא) שיך לשיחות שאחר ספורי מעשיות (שיחות הר”ן ע”ד) מה שכתוב שם שצריכין בתפלה לעשו”ת לעצמו רגז וכו’, ואמר שזה בחינת (קדושין ל:) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ירגיז דיקא לשון רגז, שצריכין לעשו”ת לעצמו רגז בקדשה כנ”ל לענין תפלה:

עא

(יב) שיך ללקוטי מוהר”ן שאצל המעשיות (שיחות הר”ן פ”ט) למאמר המתחיל דע שיש חבילות וכו’ וחסר שם משורה ט’ עד שורה ה’ שבדף י”ד הסמוך וכן צריך להיות מעביר ראשון ראשון הינו עוון ראשון שבכל חבילה (ובזה מדיק מאד לשון ראשון ראשון. כי על פי פשוטו תמוה איך שיך שתי פעמים ראשון כי אין ראשון אלא אחד, אך על פי הנ”ל מדיק היטב כי הינו עוון ראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה כנ”ל) ואזי כשהקדוש ברוך הוא מעביר עוון ראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה, שכל שארי העוונות שבכל חבילה וחבילה היו תלויים ונגררים אחר העוון הראשון שבכל חבילה וחבילה כנ”ל. ועכשו שהשם יתברך ברחמיו העביר ובטל העוון ראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה, ועתה מהיכן יקבלו שאר העוונות של כל חבילה וחבילה חיות, מאחר שנתבטל ונפסק שרשם שהוא העוון הראשון שבכל חבילה וחבילה כנ”ל. ואזי שארי העוונות שבכל חבילה וחבילה שבים אל השם יתברך ובאים אל השם יתברך שיתן להם חיות, ואזי השם יתברך בעצמו נותן להם חיות, ונפטר האדם מהם כי אין צריך לתן להם עוד חיות עכשו אחר שזכה לעורר רחמיו יתברך להעביר ראשון ראשון וכו’ כנ”ל. כי עכשו שבו שארי העוונות להשם יתברך ומקבלים ממנו יתברך בעצמו חיות.
וזהו בחינת (תהלים נ”א): “אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו”. דרכיך, זהו בחינת השלש עשרה מדות כמו שכתוב (שמות ל”ג): “הודיעני נא את דרכיך”. והראה לו הקדוש ברוך הוא השלש עשרה מדות של רחמים, הינו כשלומדים לעשו”ת ולקים השלש עשרה מדות הנ”ל. אז הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה כנ”ל, אז וחטאים אליך ישובו הינו שהחטאים הנשארים שבכל חבילה וחבילה אליך ישובו, כי חוזרים ושבים להשם יתברך לקבל חיות מהשם יתברך בעצמו מאחר שנפסק שרשם שהוא העוון הראשון ראשון שבכל חבילה וחבילה, שהקדוש ברוך הוא העבירו על ידי השלש עשרה מדות של רחמים, אך מאין הקדוש ברוך הוא נותן להם חיות וכו’:

עב

(יג) שיך למה שמבאר בהשיחות (סימן צ”ח) שהחרף היא בחינת עבור וקיץ הוא בחינת לדה. ואז דבר עמנו שיחה נפלאה ונשכח הרב, ומה שאני זוכר עדין הוא, מה שדבר אז מענין הקיץ שהיה ממשמש ובא, כי שיחה זו היתה בימי ניסן קדם פסח בעת שהיה הברית של בנו שלמה אפרים זכרונו לברכה ביום שלישי למילה, ודבר אז שבחרף כל העשבים וכל הצמחים כלם מתים כי בטל כחם בחרף והם אז בבחינת מיתה, וכשבא הקיץ כלם נתעוררים ונחיים. ואז טוב ויפה כשיוצאים לשוח בשדה שיחה זו תפלה ותחנה וכסופין להשם יתברך. ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות אז ולצמח כלם נכספים ונכללים בתוך תפלתו ושיחתו, והאריך אז בשיחה נפלאה בענין זה ועוד בשאר ענינים:

עג

(יד) שיך להשיחה הנדפסת בסימן ל’ מה שכתב שם שצריכין להכות הראש בקיר, הינו להכות הראש שהוא המח בקירות הלב, עין שם. אחר כך שמעתי בשמו שאמר שזה בחינת (ישעיה ל”ח): “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר”, שהסב והמשיך הפנים שהיא המח והדעת אל קירות הלב, הינו כנ”ל כי עקר הפנים היא החכמה והדעת שהוא אור הפנים כמבאר במקום אחר (לקוטי מוהר”ן חלק א’ סימן נ”ז):

שיחות השיכים לספר המדות

עד

(טו) שיך להאלף בית [ספר המדות] לענין הרפואות הנרשם במקום אחר, אמר שהיה לו בהאלף בית אות ר’ על רפואה שהיה כתוב שם כל הרפואות, ולא היה חולאת בעולם שלא היה כתוב שם רפואתו, אך לא רצה להעתיקו ושרפו:

עה

(טז) שיך להאלף בית החדש אות ד’ דעת סימן א’ המתחיל דע כי לכל העולמות ולכל נברא יש קומה מיחדת למשל מין האריה וכו’ וההבדלים כלם הם רמוזים בתמונת האותיות בצרופיהם והזוכה להבין את התורה וכו’. נראה לי שזה ענין השיחה ששמעתי מפיו הקדוש קדם שבת חנכה תקס”ה מענין הבריות של העולם שכל התמונות והצורות של כל בני אדם כלם נכללים בתבת אדם הנאמר בתורה נעשה אדם, כי בזה התבה אדם שאמר השם יתברך נעשה אדם, בתבה זו נכללים כל מיני התמונות של כל בני אדם שבעולם. וכן בתבת בהמה וחיה הנאמר במעשה בראשית, בזה התבה גם כן נכלל כל התמונות של כל בהמה וחיה, וכן שאר הנבראים והאריך בשיחה זו ואמר אז שיש חכמות אפלו בזה העולם שיכולין לחיות בהם לבד בלי שום אכילה ושתיה. והאריך בשיחה זו הרבה ולא זכינו לכתבה:

עו

(יז) שיך לאלף בית החדש אות דעת סימן א’ בסופו, וגם יודע התאחדותם הינו ראשיתם ותכליתם כי בראשית ובתכלית הם באחדות בלי הבדל. אפשר שזה היה קצת כונת רבנו זכרונו לברכה בהתורה המתחלת לכו חזו מפעלות ה’ בלקוטי תנינא סימן ל”ט, כי לכל דבר יש התחלה ותכלית וכו’, עין שם היטב. ואפשר היתה כונתו ענין הנ”ל שצריכין לזכות לידע ולהשיג ענין הנ”ל שבההתחלה והתכלית הם באחדות בלי הבדל, כי זאת התורה לכו חזו הנ”ל לא זכיתי להבינה היטב בשעה ששמעתי מפיו הקדוש, וגם כשראה התורה בכתב אמר שבזאת התורה לא כונתי לדעתו ואמר בזו הלשון לא כך אמרתי, וגם אפלו לא כך היתה כונתי, ואפשר היתה כונתו ענין הנ”ל וזה לא בארתי שם בכתב, על כן אמר שלא כונתי לדעתו וה’ יודע נסתרות:

עז

(יח) שיך לאלף בית החדש שחבר בימי ילדותו, על ידי זריזות בנקל להיות פרנס הדור בגשמיות או ברוחניות וסימן לדבר (משלי ו) לך אל נמלה עצל, על זה כתיב (בראשית מט) מש’ם רוע’ה אב’ן ישרא’ל דהינו פרנס, הינו לזכות להתמנות להיות פרנס זה עומד על זריזות הנלמד מהנמלה כי משם רועה אבן ישראל. וענין זה כבר נדפס באלף בית החדש בלשון אחר אך בסגנון זה שמעתי זה הענין מפיו הקדוש:

שייך להשיחות שהיה אצל כל תורה

עח

(יט) התורה אתם נצבים בלקוטי א’ בסימן מ”ד אמר בשבת שקדם ראש השנה של שנת תקס”ג בשבת הראשון שנתקרבתי אליו. ושם מדבר מענין מחיאת כפים בשעת התפלה.
ודע שבאותו העת שאמר התורה הזאת, אז היה סמוך לכניסתו לפה ברסלב, ואז דבר הרבה מענין מחיאת כפים בתפלה. וספר לי שבתחלת כניסתו לפה עמד פעם אחת על פתח בית המדרש שבביתו והוכיח את העולם על אודות התפלה שאינם מתפללים כראוי. וענה ואמר שאין שומעין משום אחד מהמתפללין שום המחאת כף. ומזה הבננו מיד שהוא רוצה להחזיר העטרה לישנה שיחזרו להתעורר להתפלל בכונה והתלהבות ובכח גדול כמו החסידים הראשונים שהיו בימי הבעל שם טוב זכרונו לברכה ותלמידיו הקדושים שהיו בדורות שלפנינו.
כי בתחלת ימי רבנו זכרונו לברכה כבר התחילו החסידים להתקרר וכו’ והוא זכרונו לברכה יגע וטרח הרבה לתקן כל זה להחזיר העטרה לישנה.
גם בעת ההיא קדם השבת שלפני ראש השנה הנ”ל היו אצלו שני חסידים מהחשובים קצת וסעדו אצלו זכרונו לברכה, ובתוך שיחתן עמו היו מתלוצצים מאחד בנעמריב שדרכו להרבות במחיאת כפים בשעת התפלה, והקפיד רבנו ז”ל על זה ודבר אתם קשו”ת ואמר להם וכי אתם יודעים מהו מחיאת כפים בתפלה וכל הענינים שיש בזה עד שאתם מתלוצצים מזה האיש הנ”ל שלא נתקבל אצלכם מחיאת כפים שלו. ואחר כך בשבת שאחר זה שהוא שבת שלפני ראש השנה באתי אנכי על שבת. ואז אמר התורה אתם נצבים על ענין מחיאת כפים, והיא היתה התורה הראשונה שזכיתי לשמע מפיו הקדוש ותכף כתבתי אותה בעזרתו הגדולה תהלה לאל חיי.
גם אחר כך בסמוך אחר סכות בא איש אחד מנעמריב אליו והוא היה האיש שהיה אצלו קדם ראש השנה שהיה מתלוצץ ממחיאת כפים של אחד כנ”ל. והאיש הזה בא על אודות בנו שנחלה אצלו רחמנא לצלן, והראה לו רבנו זכרונו לברכה מאמר אחד בפרי עץ החיים בענין וישם לך שלום שהוא ראשי תבות שלו, שהוא בחינת (איוב טז) שלו הייתי ויפרפרני וכו’. וצוה לו שיאמר לפניו זה הענין והכרח לומר לפניו. ואחר כך אמר לו רבנו זכרונו לברכה התורה על מחיאת כף שבסימן מ”ו. מענין השלש ידים וכו’ עין שם אבל זה האיש מיאן להטות שכמו לסבל על תורה ולהתקרב אליו זכרונו לברכה. וחזר לביתו והילד נחלש יותר.
וספר לי האיש כל הענין הנ”ל שעסק עמו רבנו זכרונו לברכה וכל התורה הזאת שאמר לו אז, גם ספר לי שרבנו זכרונו לברכה ספר לו איזה מעשה מאדון אחד שהיה עז פנים וקשה ביותר שקורין באניט, ואינו זוכר היטב המעשה. ובקש ממני האיש שכשאסע אליו שאזכיר לפניו את הילד ולבקש אותו שיושיע לו. ואני נסעתי בסמוך אליו זכרונו לברכה ודברתי עמו מזה. ענה ואמר עוד הילד חי בלשון תמיהה ועמדתי מרעיד ומשתומם כי הבנתי מדבריו שכבר נחתם הגזר דין על הילד למיתה. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר אם היה האיש הנ”ל מקבל דברי כבר היה הילד שב לבריאותו. (כאומר אבל עכשו שלא קבל דברי אי אפשר שיחיה הילד) וכן הוה שבסמוך נפטר הילד.
וכשדבר רבנו זכרונו לברכה עמי מאיש הנ”ל שלא קבל דבריו התחלתי להמליץ עבורו ואמרתי איך אפשר לו להתקרב והלא הוא כבר מקרב (הינו לאחד מהחולקים). השיב הוא זכרונו לברכה אם כן יש לו נסיון גדול, כלומר וכי מה בכך וכי מפני זה אי אפשר לו להתקרב, רק שהנסיון שלו גדול. ובודאי הוא צריך לעמד בנסיון ולשבר כל המניעות ולהתקרב:

עט

(כ) התורה ימי חנכה הם ימי הודאה בחינת תודה וכו’ בלקוטי תנינא בסימן ב. זאת התורה אמר בשבת חנכה ובאותה שנה בא מלמברג, ולפי עניות דעתי המשיך בזה בחינת תקון קרבן תודה שהיה צריך להביא על שחזר משם בשלום לביתו. כי זה ישועה גדולה ונפלאה מאד לנו ולכל ישראל, כי אם היה נשאר שם בלמברג אפשר האור היה מסתלק לגמרי חס ושלום ולא היינו שומעין כל הנוראות שהיה מגלה לנו אחר כך בתורותיו ושיחותיו שאמר אחר כך. בפרט המעשיות, שעקר המעשיות הגדולות גלה לנו אחר כך, בפרט המעשה של השבעה בעטלירס. ובודאי ראוי להביא קרבן תודה על ישועה כזאת.
גם כמה פעמים אחר שבא מלמברג שמענו ממנו זכרונו לברכה שנתן שבח והודיה גדולה להשם יתברך על שחזר משם. ובעת הטיול בכל עת שבא על איזה מקום שהיה שם מכבר קדם שנסע לשם היה אומר שראוי לשבח להשם יתברך על שחזר והביאני לכאן לחזר ולהיות באלו המקומות, כי הייתי סבור שחס ושלום לא אשוב לראותם עוד:

פ

(כא) מה שנאמר שם בסוף על פסוק ויהי מקץ על פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ה:) על בר בי רב דחד יומא. זה נתגלגל על ידי איש אחד מבני הנעורים שנסע אליו על שבת חנכה לברסלב ונתעכב בנעמרוב ולא בא על אותו שבת, ואחר שבת בא לכאן ורבנו זכרונו לברכה בעת שאמר התורה ימי חנכה הנ”ל לא סים לפרש המקרא ויהי מקץ על פי התורה הנ”ל עד שבא האיש הנ”ל אחר שבת, אז התחיל לפרש המקרא הנ”ל על פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה מענין בר בי רב דחד יומא. והיה מענינו, כי זה האיש היה ממש בר בי רב דחד יומא, כי בשבת לא היה אצלו רק אחר כך בחל יום אחד לבד. וראינו נפלאות ה’ שעל ידו דיקא נאמרו דברים אלו, שיש להם שיכות אליו. והם מרמזים במקרא הנ”ל ואי אפשר לבאר מה שיש בלבי על זה. כי כל דבריו היו במשקל גדול ונפלא כמבאר במקום אחר (לקמן שמ, שסא, שפט).
וגם אז ראיתי זאת כי מקדם בשבת לא גלה כלל על המקרא ויהי מקץ, כי התגלות התורה היא כפי הנפשו”ת שנמצא אז לפניו (כמבאר בהתורה אשרי בלקוטי א’ בסימן י”ג. וכן בהתורה תשעה תקונים סימן כ’ בלקוטי א). ואחר כך כשבא האיש הנ”ל אז גלה פרוש התחלת המקרא על פי התורה הנ”ל, הינו ויהי מקץ וכו’ כמבאר במקומו עין שם. אבל שאר המקרא לא סים לפרש. ואנכי הפצרתי מאד אותו שיפרש לנו השאר ולא רצה בשום אפן. ואז ראיתי איך כל דבור ודבור יוצא במשקל כפי הנפשו”ת וכסופין וכו’.
גם מה שמבאר שם על הארבעה דברים שהראה רבי אליעזר שהם חרוב יוכיח וכו’, גם התגלות אלו הדברים לא גלה בשעת אמירת התורה רק בדרך כלל, אבל לא בארם בפרוש כמו שמפרש עתה, עד שבא אחיו רבי יחיאל זכרונו לברכה עם עוד אנשים שנסעו גם כן על אותו שבת ונתעכבו גם כן, ואחר כך כשבאו, אז דיקא גלה ענין הנ”ל. ובאר הארבעה דברים הנ”ל על פי התורה הנ”ל בפרוש כנ”ל:

ספורים חדשים

פא

(א) שנת תקס”ה הייתי עומד סמוך על השלחן ושוחה בים וכל האמות וכל המלכים עמדו והסתכלו ותמהו הינו שלחן מלכים, ים החכמה, שאגלה חכמה שאפלו וכו’:

פב

(ב) שנת תקס”ז ברסלב פרשת ויחי אחר שהייתי מקדש הלבנה בעצמי, ואמר לי אם הייתם שמחים היה טובה גדולה להעולם.
אחר כך ספר זאת שראה בחלום היו הולכים חילות רבות מאד והיו פורחים אחריהם צפרים רבים מאד גזמא גדולה, ושאלתי לאותו שאצלי על מה הם פורחים הצפרים שאחריהם ואמר לי שהולכים לעזר לאותן החילות. ושאלתי איך יעזרו להם והשיב לי שהצפרים האלו מניחין מעצמם לחה שעל ידי אותה הלחה נסתלקים שכנגדם ובזה הם עוזרים לאותן החילות. והיה קשה לי זאת הלא במקום ההוא שמניחין הלחה נמצאים אותן החילות גם כן שם ויזיק להם גם כן.
בתוך כך ראיתי והתחילו הצפרים להוריד עצמן למטה עד שעמדו כלם על הארץ, והלכו אחרי החילות והיו מלקטים מן הארץ בפיהם. והדבר שלקטו היה דבר עגל ולא היה דבר מאכל. והיה קשה לי איך יבואו וילכו אלו הצפרים אחרי החילות, כי בהליכה האדם הולך מהרה יותר מן הצפרים, ומהו זה שמלקטים. ואמרו לי שזה שמלקטים מזה נעשה לחה הנ”ל שממית אותן שכנגדם כנ”ל, ובכל מקום שמניחין הלחה על ידי זה נסתלקים ומתים שכנגדם במקום שהם (והיה קשה לי בזה כמה דברים ואיני זוכרם).
ונכנסתי למקום מצנע וראיתי שהיה פתח נמך מאד, ונכנסתי לשם ושכבתי עצמי שם ולא היו שום חלונות באותו החדר, והיה שם חשך. ונכנסתי לשם שהייתי רוצה להתחבא ונחבאתי שם. בתוך כך התחילו לכנס לשם כל הצפרים, והייתי רוצה לגרשם והייתי מפריחם בידי, ועמדה שונרא [חתול] בפניהם ודרך הצפרים לברח מפני השונרא ומחמת זה נכנסו כלם לתוך החדר. וכל מה שהייתי מפריחם בידי לא הועיל מחמת השונרא.
ושאלתי על מה הם באין לכאן, ואמרו לי שהם באין לכאן להיות להם פאקין [אבעבועות]. ושאלתי למה זה ואמרו לי שהלחה של הפאקין, היא הלחה הנ”ל שממיתה אותם שכנגדם. ושאלתי הלא מפאקין יכולים למות מהם גם כן ואמרו לי שכן הוא באמת, ומאותן הנבלות שמתין מהם זה מזיק לאותו המקום שהם מתים שם. והיה לי צער גדול, כי יראתי שלא אגוע חס ושלום מסרחון הנבלות, כי היו שם צפרים הרבה מאד, והייתי מתפלל להשם יתברך על זה. בתוך כך עברו עליהם הפאקין וחזרו לבריתן ופרח משם צפור בשמחה וכן פרחו כלם אחריו, ונעשה צעקה בעולם מזל טוב מזל טוב, וגם אני שאגתי מזל טוב:

פג

(ג) מה שספר תחלת קיץ תקס”ד ענה ואמר אספר לכם מה שראיתי ותספרו לבניכם.
אחד היה שוכב על הארץ וסביבו היו יושבים עגול וסביב העגול עוד עגול וסביב העגול עוד עגול, וכן עוד כמה עגולים, וסביבם היו יושבים עוד כמה אנשים בלי סדר. ואותו שהיה יושב באמצע (כלומר שהיה יושב מטה על צדו) היה עושה בשפתיו וכלם סביבו היו עושים בשפתותיהם אחריו.
ואחר כך ראיתי והנה איננו (אותו האמצעי) וכלם היושבים סביבו הפסיקו לעשו”ת בשפתותיהם, ושאלתי מה זה. השיבו לי שנתקרר ונגוע ופסק מלדבר והפסיקו מלדבר.
ואחר כך התחילו כלם לרוץ ורצתי אחריהם. וראיתי שני פאלאצין [ארמונות] הינו בנינים נאים יפים מאד, ושם היו יושבים שני שררות והם רצו לשם להשררות והתחילו לטען עמהם למה התעיתם אותנו, ורצו להרגם, וברחו השררות לחוץ. וראיתים והוטב בעיני מאד מהות שלהם. ורצתי אחריהם.
וראיתי מרחוק אהל יפה. וצעקו משם להשררות חזרו לאחוריכם, ובקשתם כל הזכיות שיש לכם ונטלתם בידכם. ותלכו להנר התלוי שם, ושם תפעלו כל מה שתרצו.
וחזרו לאחוריהם וקבלו הזכיות שלהם והיו שם חבילות זכיות, ורצו להנר ורצתי אחריהם וראיתי נר (דלוק) תלוי באויר, ובאו השררות והשליכו הזכיות אל הנר ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם. והחזיר עצמו הנר ונעשה מהנר נהר ושתו כלם מהנהר.
ונעשו בריות בקרבם, וכשפתחו לדבר יצאו מהם הבריות. וראיתים רצים ושבים ואינם מין אדם ולא מין חיה רק בריות.
ואחר כך התיעצו לחזר למקומם. ואמרו איך נוכל לחזר למקומנו. ענה אחד נשלח להאחד העומד שם ואוחז חרב משמים לארץ. ואמרו את מי נשלח. והתיעצו לשלח להבריות והלכו הבריות לשם ורצתי אחריהם.
וראיתי אותו מאים עומד משמים לארץ וחרבו בידו משמים לארץ, ולה כמה פיות. הינו פה אחד הינו חד (שקורין שארף) למיתה, ופה אחד על עניות ופה אחד על חלשות. וכן כמה פיות על שאר ענשים.
והתחילו לבקש שזה זמן רב היו לנו יסורים ממך. עתה היה לנו לעזר והבא אותנו אל מקומנו (ואמר איני יכול לעזר אתכם) ובקשו, תן לנו הפה של מיתה ונהרג אותם ולא רצה. ובקשו פה אחר ולא רצה לתן להם שום פה (הינו שארף) וחזרו. בתוך כך בא פקדה להרג את השררות והסירו את ראשם.
בתוך כך חזר המעשה כשהיה, שהיה אחד שוכב על הארץ כנ”ל וסביבו עגולים וכו’ ורצו להשררות וכו’ הכל כנזכר. רק עתה ראיתי שהשררות לא השליכו הזכיות אל הנר. רק לקחו הזכיות והלכו להנר ושברו את לבם והתחילו לבקש בתחנונים לפני הנר.
ונפלו ניצוצות מהנר לתוך פיהם, ובקשו בתחנונים עוד, ונעשה מהנר נהר וכו’ ונעשו הבריות כנ”ל ואמרו לי שאלו יחיו, כי הראשונים נתחיבו הריגה על שהשליכו הזכיות להנר ולא בקשו בתחנונים כמו אלו.
ולא ידעתי מה זה, ואמרו לי לך אל החדר הזה ויאמרו לך פרוש על זה.
והלכתי לשם והיה יושב שם זקן אחד ושאלתיו על זה. ותפס זקנו בידו ואמר לי הרי זקני היא פרוש על המעשה. ושאלתיו איני יודע עדין.
ואמר לי לך אל החדר הזה ושם תמצא פרוש. והלכתי לשם וראיתי החדר ארך ורחב עד אין קץ וכלו מלא כתבים, ובכל מקום שפתחתי ראיתי פרוש על המעשה.
כל זה שמעתי מפיו הקדוש פה אל פה. ואמר שכל התורות שהוא אומר יש בהם רמזים מהמעשה הזאת. והתורה המתחלת תשעה תקונין בלקוטי א’ סימן כ’ הוא כלו פרוש על זאת המעשה.
והמשכיל יבין שם כמה רמזים נפלאים מזאת המעשה עין שם מה שמבאר שם שנפתח הלב, בבחינת (תהלים קה) פתח צור ויזובו מים עין שם, בחינות נהרות הנ”ל. והבן שם כל התורה היטב ותזכה להבין איזה רמזים בעלמא בזאת המראה הנ”ל.
זה שהיה שוכב על הארץ ואחר כך ראה והנה איננו והשיבו לו שנתקרר ונגוע. זה בחינת הנשמה המבאר בהתורה הנ”ל שהיא מסבלת ביסורין פת במלח תאכל עין שם, ואפשר מרמז על מה שנאמר שם במשנה (אבות ו) אחר פת במלח תאכל וכו’ ועל הארץ תישן.
ואפשר לזה מרמז מה שכתוב לעיל שהיה שוכב על הארץ וסביבות כמה וכמה עגולים בלי סדר, כלם מקבלים מהנשמה הנ”ל, כי כל באורי התורה נמשך על ידה. ואפשר זהו שמרמז שהיו עושים בשפתותיהם הינו שהיו מגלים באורי התורה הנ”ל, ועל כן כשנתקרר ונגוע האמצעי הנ”ל שהוא מרמז להנשמה הנ”ל, על כן הפסיקו כלם לעשו”ת בשפתותיהם ולדבר, כי כשהנשמה הזאת נצטננת שהוא בחינת הסתלקות שלה, אזי אין כח להמשיך באורי התורה כמבאר במאמר הנ”ל עין שם היטב.
ודוק מאד בעיון גדול במעשה הנ”ל ובהתורה הנ”ל, ותזכה להבין עוד כמה רמזים נוראים.
וזה שרצו להשררות והתחילו לטען עמהם הינו ענין מריבה וקטטה זה בחינת מחלקת שנעשה על הצדיקים על ידי הסתלקות באורי התורה ואפשר שהשררות מרמזים על משה ואהרן שנסתלקו בשביל מי מריבה על שטעו הטעות המבאר שם בהתורה הנ”ל שלא בקשו בתחנונים והבן היטב.
וענין הנר שנפלו ניצוצות בתוך פיהם וחזר הנר ונעשה נהר וכו’, זה בחינת דבורים חמים שממשיכים מלב העליון על ידי שנכמרו רחמי השם יתברך עליו ונפתח לב העליון ונשפע מלב העליון דבורים, ועל ידי זה ממשיך באורי התורה גם כן משם, בבחינת פתח צור ויזובו מים וכו’.
וזה בחינת מה שחזר הנר ונעשה נהר, כי הנר מרמז על הלב שהוא נר דלוק כידוע. ובתחלה נפלו ניצוצות משם לתוך פיהם זה בחינת דבורים חמים שנמשך מהלב שנקרא בהמעשה הנ”ל נר כנ”ל. ואחר כך זה הנר בעצמו חזר ונעשה נהר, זה בחינת באורי התורה שנמשך גם כן מהלב שהוא בחינת נר. בבחינת פתח צור ויזובו מים כנ”ל.
ומה שהשליכו הזכיות הינו שהזכירו הזכיות והמעשים טובים שלהם. והשתמשו במטה עז בשביל המשכת התורה. וזהו הטעות שטעו כמבאר שם עין שם.
והבריות שנעשו בקרבם ואחר כך כשפתחו פיהם יצאו. זה בחינת כחות הרוחניות שהן המלאכים שנבראים מאותיות התורה שמחדשין. והם מקבלים כח מאדום. שהוא בחינת זה שאוחז החרב בידו המבאר מהמעשה. כי הוא ממנה על החרב, והוא ממנה על כל הענשים לענש הרשעים. וזה בחינת כמה מיני פיות וחדודין שיש לחרבו, לפעמים צריכין לענש הרשעים בחרבא ובקטלא, ולפעמים בענשים אחרים. כמבאר שם בהתורה הנ”ל.
ומחמת הפגם והטעות לא רצה לתן להם שום פה וחד (הינו שארף) מהחרב, כי לא רצה לתן להם שום כח בחינת ויאמר לא תעבר בי וכו’ עין שם היטב, כי צריכין לשבר הלב דוקא ולבקש בתחנונים. ואף על פי שלוקחין בידם הזכיות הינו המטה עז, הוא בשביל ענין אחר להכניע הרע שבעדה, אבל המשכת התורה צריכין להמשיך ברחמים ותחנונים.
ודוק היטב מאד בהתורה הנ”ל, ובהמעשה ותבין עוד רמזים נפלאים ותראה נפלאות השם לפי השגתך, מה מאד עמקו מחשבותיו, אם אמנם אחר כל זה אף אם מוצאים איזה רמזים בעלמא, עדין הדברים סתומים וחתומים עד עת קץ. עם כל זה מה שאפשר לנו להשיג איזה רמז בעלמא במראה נפלאה ונוראה כזו, מה טוב להנשמה.
כי הוא זכות גדול להאדם כשזוכה שיהיו מחשבותיו משוטטות בדברי רבנו זכרונו לברכה הקדוש והנורא מאד אשר אין ערך אליו. ואי אפשר לספר בשבחו הקדוש שלא לפגם בכבודו חס ושלום כי כל המוסיף גורע. משל למלך שמקלסין אותו וכו’ (עין ברכות לג:) וכל מה שנמצא בדברינו איזה שבח על רבנו זכרונו לברכה הקדוש והנורא מאד, צריכין לידע שהכל נחשב כלא, ואינו אפלו כטפה מן הים הגדול, כי אי אפשר לספר בשבחו כלל, כי היה נעלם בתכלית ההעלם משכל אנושי. ואפלו צדיקים גדולים אי אפשר להם להשיג מקצת מעלתו. ואין לנו שום השגה ותפיסה בו כלל כי אם על ידי קצת התורות הנפלאים שגלה בספריו הקדושים, והמעשיות הנוראות המובאים פה. ומזה יכול כל חד כפום מה דמשער בלבה להבין קצת מעט מזער עד היכן מגיע רום תקפו וקדשתו עד אין תכלית. אשרי ילוד אשה שזכה למעלה כזו העולה למעלה למעלה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב.
ואם אמנם אף על פי כן היה אפשר לספר קצת בשבחיו הקדושים מה שראינו בעינינו קצת. אך המשכיל כעת ידם מחמת המחלקת הגדולה שהיתה עליו בחייו.
(שיך לעיל) וזה שבקשו פה הינו שארף של מיתה, ולא רצה לתן, ובקשו פה אחר ולא רצה גם כן. כי רצו לענש אותם בחרבא וקטלא, ולא רצה לתן להם זה הכח, ובקשו על כל פנים ענש אחר לענש את הרשעים ולא רצה כלל, הכל מחמת הטעות הנ”ל. וזה שבקשו שיתן להם כח כדי שיוכלו לחזר, זה מרמז שיבואו לארץ ישראל, כי הם צריכין לקבל ממנו איזה כח לענש הרשעים כדי לבוא לארץ ישראל והבן היטב. וזה שאמרו לזה שהחרב בידו שזה זמן רב היה להם יסורים ממנו, זה בחינת מה שאמרו לאדום (במדבר כ): “אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו”, אתה דיקא כי כל הענשים על ידו עין שם בהתורה הנ”ל. וזה שאמר הזקן שזקנו הוא פרוש על המעשה כי כל התורה הנ”ל מרמז בבחינת זקן כמו שבאר רבנו זכרונו לברכה שהכל מרמז בתשעה תקונין יקירין אתמסרין לדקנא, כמבאר שם היטב. ועל כן אחר כך כשחזר נעשה מעשה הנ”ל שהיה אחד שוכב על הארץ וכו’ אז נשמרו השררות ולא השליכו הזכיות אל הנר, רק לקחו הזכיות והלכו להנר ושברו את לבם, והתחילו לבקש בתחנונים. ואמרו שאלו יחיו, כי הראשונים נתחיבו הריגה על שהשליכו הזכיות להנר ולא בקשו בתחנונים כמו אלו, הינו כנ”ל. שעקר הטעות של משה רבנו היה שלא המשיך מימי התורה על ידי רחמים ותחנונים, רק על ידי מטה עז, שזה בחינת הכאת הצור וכו’ כמו שמבאר שם. ועל כן עתה נשמרים לדבר ולבקש רק ברחמים ותחנונים ועל ידי זה יחיו. יהי רצון שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו ויביאנו לשלום לארץ ישראל הקדושה ואז יתקן הכל במהרה בימינו אמן:

פד

(ד) מה שספר קדם ראש השנה תקס”ט סוף קיץ תקס”ח ובאותו העת הביא לו השוחט מטעפליק כסא נפלאה.
וסמוך לזה ספר זאת שראה במראה או בחלום שהביאו לו כסא, והיה אש סביבה. והלכו כל העולם אנשים ונשים וטף לראותה. וכשחזרו משם, אזי תכף נתקשרו זה עם זה ונעשה שדוכים ביניהם. וגם כל מנהיגי הדור כלם הלכו לראותה. ושאלתי כמה היא רחוקה, ומפני מה תכף נעשו שדוכים. והלכתי והקפתי סביבם לילך שם.
ושמעתי שהולך ובא ראש השנה. והייתי מספק אם לחזר אם להתעכב שם, והייתי נבוך בדעתי ואמרתי בלבי איך אשאר בכאן על ראש השנה, ואמרתי בדעתי לפי הגוף חלוש שיש לי למה לי לחזר והייתי שם.
ובאתי להכסא וראיתי שם ראש השנה ממש. וכן יום כפור, יום כפור ממש. וכן סכות, סכות ממש. גם שמעתי שהיו צועקים (ישעיה א): “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”, מה לכם לדון את העולם, ראש השנה בעצמו ישפט. וברחו כלם עם כל מנהיגי הדור כלם ברחו.
וראיתי שם שהיה חקוק על הכסא כל צורות של כל ברואי עולם, וכל אחד היה חקוק עם בת זוגו אצלו ובשביל זה נעשין תכף שדוכים. כי כל אחד מצא שם וראה בת זוגו. ומאחר שבימים הקדמונים למדתי, נפל בדעתי שפסוק (דניאל ז): “כ’רסיה ש’ביבין ד’י נ’ור” ראשי תבות שדכן כי על ידי הכסא נעשין שדוכין כנ”ל, גם כרסיה ראשי תבות ראש השנה יום כפור סכות. ועל כן בשמיני עצרת זווגא דמטרוניתא (זהר ויקרא צו:). ושאלתי מה יהיה פרנסתי ואמרו לי שאהיה שדכן והאש הקיף סביבו.
כי באמת ראש השנה היא טובה גדולה כי הוא מועד שהלבנה מתכסה בו, שעל זה נאמר (חלין ס:): הביאו עלי כפרה. והוא טובה גדולה להעולם, כי על ידי זה אנו יכולין לבקש כפרה בראש השנה.
עין כל זה בהתורה תקעו בחדש שופר, ויבן ה’ את הצלע. המדבר משרשי נשמות הכלולים בכסא עין שם היטיב כל התורה בלקוטי תנינא סימן א’ כי הוא פרוש על המעשה הנ”ל. כי זאת התורה נאמרה בראש השנה שאחר זה הספור, והדברים סתומים ונעלמים מאד. גם חסר קצת כי לא נכתב בשלמות.
ופעם אחת דבר מהמעשיות והזכיר אז ענין זה מקשר המעשה הזאת עם התורה הנ”ל. כמה נורא ונפלא ונשגב מאד הענין הזה למי שיש לו לב להבין. ואז אמר אם אין אתם שמחים איני יודע מה לכם כלומר שראוי לנו לשמח על כל פנים מאד תמיד כשזכינו לטעם אורות נוראות כאלו וכו’. ואחר שספר המעשה הזאת אמר שאתם יכולין לומר עליה תורה כל ימי חייכם, וגער בנו על שאין אנו שמחים, ואמר שראוי לנו לשמח מאד מאד:
(השמטה) וארא בחלום, שהיה יום הכפורים, וזה היה פשוט אצלי שבכל יום כפור מקריבין אחד לקרבן, שהכהן הגדול מקריב אותו, ובקשו אחד לקרבן, ונתרציתי אני להיות לקרבן. ואמרו לי שאכתב עצמי על זה, וחיבתי עצמי על זה בכתב. אחר כך כשרצו להקריב אותי, חזרתי בי והייתי רוצה להתחבא, אך ראיתי שכל ההמון סביבי ואיך אפשר להתחבא. ורציתי לצאת מן העיר והייתי יוצא והולך מן העיר, ובתוך יציאתי חזרתי ובאתי לתוך העיר, והנה אני מסתכל שחזרתי ובאתי לתוך העיר, והייתי רוצה להתחבא בין פאלק מאסקוויטער [אנשי מוסקבה] אמות העולם, וחשבתי שאם יבואו כל העולם ויבקשו מהם שיתנו אותי, בודאי ימסרו אותי לידם. ונמצא אחד שנתרצה להיות קרבן במקומי, אך אף על פי כן מתירא אני על להבא, ולא נכתב כסדר, גם חסר הסיום. וכפי ששמעתי היה זה שנתרצה להיות קרבן במקומו הרב מברדיטשוב זכרונו לברכה, כי נסתלק אז. וזה שאמר “מתירא אני על להבא”, כי גם הוא נסתלק בשנה האחרת אחר פטירת הרב מברדיטשוב זכרונו לברכה. (אמר המעתיק: עין תוספות סוף מנחות ד”ה ומיכאל, ובכתבי האר”י ז”ל, שלא לומר מהרה אחר ואשי ישראל ותפלתם וכו’ עין שם)

פה

(ה) תקס”ט א’ דחנכה אחר הדלקת נר חנכה בלילה אורח נכנס לבעל הבית. ושאל לבעל הבית מאין פרנסתך. והשיב לו אין לי פרנסה קבועה בביתי רק מחיתי מן העולם. ושאל לו מה אתה לומד והשיב לו.
והיו משיחים יחד. עד שנכנסו בתוך שיחת דברים היוצאים מן הלב, והתחיל הבעל הבית להשתוקק ולהתגעגע מאד איך משיגים ומגיעים לאיזה דבר מעלה שבקדשה. אמר לו האורח אני אלמד עמך ותמה הבעל הבית והתחיל לחשב אולי אינו בן אדם כלל. אך חזר וראה שהוא מדבר עמו כדרך בני אדם.
אך תכף נתחזק האמונה אצלו להאמין בו. והתחיל תכף לקראו רבי, ואמר לו קדם כל אני מבקש ללמד מכם איך להתנהג בכבודכם ואין צריך לומר שאפגם ממש בכבודכם חס ושלום רק אף על פי כן בן אדם קשה לו להזהר לגמרי כראוי, על כן אני רוצה שתלמדוני איך לנהג בכבודכם. והשיב לו כעת אין לי פנאי, בעת אחר אבוא אצלך ואלמדך זאת, וכעת אני צריך לילך מכאן.
ואמר לו גם על זה אני צריך ללמד מכם כמה אני צריך ללוות אתכם, ואמר לו עד אחר הפתח והתחיל לחשב איך אצא עמו כי כעת אני עמו בין הבריות ואם אצא עמו לבדו מי יודע מי הוא ושאל לו ואמר לו יש לי פחד לצאת עמכם השיב לו אם אני יכול כזאת ללמד עמך. גם עתה אם ארצה לעשו”ת לך איזה דבר מי ימחה בידי. ויצא עמו מן הפתח.
ואזי תכף חטף אותו והתחיל לפרח עמו, והיה קר לו ולקח מלבוש ונתן לו, ואמר לו קח זה המלבוש וייטב לך ויהיה לך אכילה ושתיה וכל טוב ותשב בביתך ופרח עמו.
בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו. ולא היה מאמין בעצמו שהוא בביתו, אך הסתכל והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושותה כדרך העולם, בתוך כך חזר והסתכל והנה הוא פורח כבתחלה, חזר והסתכל והנה הוא בביתו, חזר והסתכל והנה הוא פורח, וכן היה מתנהג זמן רב.
אחר כך הוריד אותו בין שני הרים בגיא ומצא שם ספר והיו בו צרופי אותיות אז”ח הוא ד’ וכו” והיה מציר בהספר כלים ובתוך הכלים היו אותיות. גם היה בתוך הכלים אותיות של הכלים שיכולין לעשו”ת על ידם אלו הכלים והיה לו חשק מאד ללמד את הספר.
בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו, חזר והסתכל והנה הוא שם, והתישב עצמו לעלות אל ההר אולי ימצא שם איזה ישוב.
וכשבא אל ההר ראה עומד שם אילן של זהב עם ענפים של זהב ועל הענפים תלויים כלים כמו אלו הכלים המצירין בספר, ובתוך הכלים היו כלים שעל ידם עושים אלו הכלים. והיה חפץ לקח משם הכלים ולא היה יכול, מחמת שהיו נסבכים שם על הענפים שהיו בעקמימיות. בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו.
והיה לו פליאה גדולה מה זאת שהוא פעם בכאן ופעם שם. והיה חפץ לספר זאת לבני אדם אך איך מספרין פליאה כזו לבני אדם מה שאין ראוי להאמין. בתוך כך הסתכל מן החלון וראה את האורח הנ”ל והתחיל לבקש אותו מאד שיבוא אצלו, ואמר לו אין לי פנאי כי אני הולך אצלך.
אמר לו זה בעצמו נפלאת בעיני, הרי אני כאן ומה זה שאתם הולכים אצלי. השיב לו בשעה שנתרצית לילך עמי ללוות אותי מן הפתח אז לקחתי ממך הנשמה ונתתי לה לבוש מן הגן עדן התחתון והנפש רוח נשאר אצלך. ועל כן כשאתה מדבק מחשבתך לשם אתה שם ואתה ממשיך הארה ממנו אליך, וכשאתה חוזר לכאן אתה כאן.
ואיני יודע מאיזה עולם הוא, מעולם טוב הוא בודאי ועדין לא נגמר ולא נסתים:

פו

(ו) תקס”ט חלם לו שהיה קבוץ אחד של יהודים עם מנהיג אחד שהיה גדול מאד בעולם. וגזרו גזרה להרג את כל היהודים, והמנהיג נפל על עצה שצריכין לשנות עצמו לערל. והלך וקרא אמן וגלח לו הזקן עם הפאות. ואחר כך נתברר שהוא שקר שלא נגזר כלל הגזרה הנ”ל. כמה בושה הגיע לאותו מנהיג, בודאי לא היה אפשר לו להתראות לפני העולם והצרך לעקר ולברח. ואיך יוצאין מן הפתח ואיך שוכרין עגלה וכיוצא בזה בודאי היה לו בושה וכלמה גדולה מאד אשר אי אפשר לבאר. ובודאי הצרך לישב איזה זמן אצל ערל עד שיצמח זקנו. זה הראו לו נגד המפרסם של עכשיו וכו’:

פז

(ז) תקס”ד ליל שבת קדש אחר הקדוש וארא בחלום והייתי בתוך עיר, ונדמה לי בחלום שהעיר היתה גדולה מאד, ובא לשם צדיק גדול מצדיקים הישנים שהיה מחזק לצדיק גדול, והלכו הכל אליו. וגם אני הלכתי אליו וראיתי והיו כלם עוברים אצלו בצדו ולא נתנו לו שלום והיה נראה שעושין זה בכונה. ותמהתי מאד שהיה להם עזות כזה, כי ידעתי שהוא צדיק גדול. ושאלתי על זה איך יש להם עזות כזה לבלי לתן לו שלום בכונה כנ”ל. והיה התרוץ כי באמת הוא צדיק גדול, אך יש לו גוף מלקט מכמה מקומות שהוא בחינת מקומות המטנפים, אבל הוא בעצמו אדם גדול, וקבל על עצמו שהוא יתקן זה הגוף ואין שואלין בשלום חברו במקומות המטנפים (שבת י.) על כן לא נתנו לו שלום:

פח

(ח) בחל וארא בחלום והיתה חתנה והיו שם כלות הרבה וכלה אחת היתה ביניהם חשובה מכלם והיתה נראה בעיני העולם חשובה מהם, והיו שם קפליעס [מקהלות] הינו כלי שיר שהיו מנגנים.
וראיתי שנפתח פתח ונכנסו אל הישיבה והיו מתאספים המון רב אל הישיבה. וכשראיתי שהם מתרבים והולכים הייתי מחשב איך אוכל לכנס בין המון רב כזה.
וחטפתי עצמי לשם והייתי עומד על גבם והיה שם ראש ישיבה שהיה לומד עמהם והיה שם כבוד התורה גדול מאד מאד והכלות היו מרקדים. ועקר היה הכלה החשובה הנ”ל שהיא היתה מרקדת שם. וכל מה שהיתה הקפליע מנגנת איזה נגון היתה היא מזמרת הנגון בעצמה אחר כך. והיה שם כבוד התורה גדול מאד ונפלאתי הרבה מאד על גדל כבוד התורה שהיה שם.
ודברתי עם אנשים שהייתי מכיר עמהם הראיתם כבוד התורה כזה. וכפי הנראה היו עוסקים בלמוד הפשוט בנגלה כי הנראה שהיו שם רבנים וגם הספרים היו מראים על זה שהיו ספרים גדולים מאד כדרך הלמוד הנ”ל:

פט

(ט) שיחתו הקדושה של רבנו זכרונו לברכה מוצאי שבת פרשת תולדת תק”ע פה ברסלב. כל סדר הזמנים של כל השנה דהינו ראש השנה יום כפורים סכות הושענא רבא שמיני עצרת חנכה ופורים. ומקדם לו חמשה עשר פסח שבועות וכו’ בכל זמן וזמן מאלו הזמנים אין אני כמו מקדם ואמר בזו הלשון: “אז סע קומט די צייט בין איך ניט דאס וואס פריער”.
(המובן מדבריו היה שבכל אלו הזמנים הוא בא על השגה ודעת חדש לגמרי, ואינו עובד את השם יתברך באלו הזמנים עם העבודה שעבד כבר באלו הזמנים בשנים שעברו, רק בכל שנה ושנה הוא בא על השגה חדשה לגמרי, ויש לו עבודה חדשה באלו הזמנים). בחנכה של אשתקד הייתי מדליק הנרות ושאר הנהגות חנכה בכונות של התורה שנאמר אז וכן בראש השנה ויום כפור וכו’ היתה עבודתו בהם על פי הכונות של התורה שנאמרה בראש השנה זה רק שהיתה בדקות יותר (הינו שעבודתו היתה בדקות יותר ממה שנאמר בהתורה הנ”ל):

צ

(י) בפורים נודע לי נפלאות. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר אוריתא שמא דקדשא בריך הוא סתום וגליא. בתחלה התורה מגלית פנים אל האדם, ואחר כך נסתרת. ומי שהוא בעל נפש הוא מסבב ומחזר אחריה ומוסר נפשו עליה ויש לו געגועים גדולים והשתוקקות נמרץ במסירת נפש עד שזוכה שתתגלה התורה אליו.
כי בתחלה נתגלה לי ענין של פורים בקטנות ובהעלם (הינו שלא נגלה לו הענין בהתגלות גמור רק ברמז והתנוצצות בעלמא) ואחר כך עזרני השם יתברך כי הוא יתברך עוזר לי תמיד ונתגלה לי הענין. והענין של פורים שנתגלה אז היה סתום ונעלם מכל העולמות רק בעולמות עליונים שהם רחוקים מאד מאד רק שם יודעים זאת.
כי עבודה שלי בפורים הנ”ל היה לתקן פגם קרח, וכשנתגלה לי זאת היה רחוק בעיני מאד מה סמיכות יש לפורים עם קרח עד שעזר לי השם יתברך וכו’ כי יש דברים סתומים מאד בהתורה הקדושה ונתגלה לי שאותיות פורים הם ראשי תבות (ויקרא י”ג): “ואם מפאת פניו ימרט ראשו קרח הוא” בחינת קרח (והשאר לא באר).
אחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה שלא היה יכול לישן כל אותה הלילה שספר זאת מחמת שהיה מצטער על שגלה זאת, ואמר שנחמתו היתה כי עדין לא גלה כלל. גם באמת אין כתוב כך בתורה רק כך כתיב ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא רק מקדם כתוב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא והדברים סתומים ונעלמים מאד. אשרי המחכה לביאת הגואל אז ישיגו שיחתו הקדושה:

צא

(יא) כסלו תק”ע פה ברסלב חלום הייתי יושב בביתי (הינו בבית הקטן שהוא יושב בו) ולא היה שום אדם נכנס אצלי, והיה תמוה בעיני. ויצאתי לחדר השני, וגם שם לא היה שום אדם. ויצאתי לבית הגדול ולבית המדרש ולא היה שם גם כן שום אדם. וישבתי בדעתי לצאת אל החוץ.
ויצאתי לחוץ וראיתי שעומדים בני אדם עגולים עגולים ומתלחשים זה עם זה, וזה מתלוצץ ממני וזה משחק בי וזה מעז פנים נגדי וכיוצא. ואפלו האנשים שלי היו גם כן כנגדי, קצת העזו נגדי וקצת התלחשו בסוד ממני וכיוצא כנ”ל.
וקראתי לאחד מאנשי ושאלתי אותו מה זאת. והשיב איך עשיתם כזאת היתכן שתעשו חטא גדול כזה. ואני לא ידעתי כלל על מה הם מתלוצצים עלי, ובקשתי את האיש הנ”ל שילך ויקבץ איזה אנשים מאנשי שלומנו והלך מאתי ולא ראיתיו עוד.
וישבתי בעצמי מה לעשו”ת וישבתי עצמי להפליג עצמי לאיזה מדינה אחרת, ובאתי לשם והיה שם גם כן כן שהיו עומדים שם גם כן בני אדם ודברו מזה כי גם שם יודעים הנ”ל. וישבתי עצמי לישב באיזה יער ונקבצו אלי חמשה אנשים מאנשי שלומנו והלכתי עמהם ליער וישבנו שם וכשהיינו צריכים לאיזה דבר מאכל וכיוצא, היינו שולחים אחד מהאנשים הנ”ל וקנה לנו מה שהיינו צריכים, והייתי שואל אותו אם נשקט הרעש והשיב לאו כי עדין הרעש חזק מאד.
בתוך שהיינו יושבים שם בא זקן אחד וקרא אותי, ואמר שיש לו איזה דבר לדבר עמי. והלכתי עמו והתחיל לדבר עמי. ענה ואמר האתה תעשה כזאת ואיך אין אתה מתביש בפני אבותיך נגד זקנך רבי נחמן ונגד זקנך הבעל שם טוב זכרונו לברכה, ואיך אין אתה מתביש מתורת משה ומהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב וכו’ מה אתה סבור שתשב כאן, האם אתה יכול לישב כאן תמיד הלא המעות שלך יכלה ואתה איש חלש ומה תעשה. וכי אתה סובר שתפליג לאיזה מדינה, ממה נפשך אם לא ידעו שם מי אתה, לא תוכל להיות שם כי לא יתנו לך מעות. ואם ידעו מי אתה גם כן לא תוכל להיות שם כי גם שם ידעו מזה.
השבתי לו מאחר שהוא כן שאני מגרש כזה וכו’, יהיה לי עולם הבא. השיב לי עולם הבא אתה סבור שיהיה לך, אפלו בגיהנם לא יהיה לך מקום להטמן שם, כי עשית חלול ה’ כזה. השבתי לו: לך לך, הייתי סובר שתנחמו אותי ותדברו על לבי, עכשו אתם עושים לי יסורים לכו לכם, והלך מאתי הזקן הנ”ל.
ובהיותי יושב שם ישבתי עצמי מאחר שאני יושב כאן זמן רב כזה יכולים לשכח לגמרי את הלמוד וצויתי לאיש הנ”ל ששלחנו לעיר בשביל צרכינו שיבקש שם איזה ספר ויביא לנו, והלך אל העיר ולא הביא ספר. והשיב שאי אפשר להביא, כי בודאי אסור לגלות בשביל מי צריכין הספר, ובהצנע אי אפשר למצא ספר. והיה לי יסורים גדולים על שאני נע ונד וגם אין לי שום ספר, כי יכולין לשכח את הלמוד לגמרי.
אחר כך חזר ובא הזקן הנ”ל ונשא ספר תחת זרועותיו, ושאלתי אותו מה אתם נושאים והשיב ספר. אמרתי לו תנו לי הספר ונתן לי, ולקחתי אותו ולא ידעתי כלל איך להניח את הספר ופתחתי את הספר ולא ידעתי בו כלל, והיה דומה בפני כלשון אחר וככתב אחר, כי לא ידעתי בו כלל כלל לא, והיו לי יסורים גדולים מזה. והייתי מתירא גם מהאנשים האלו הנ”ל שהיו עמי שכשיתודע להם זאת אולי גם הם יפרדו ממני.
ושוב קרא אותי הזקן הנ”ל לדבר עמי והלכתי עמו והתחיל שוב לדבר כנ”ל, איך עשית כזאת איך אין לך בושה. הא אפלו בגיהנם לא יהיה לך מקום להטמן שם כנ”ל. אמרתי לו אם היה אומר לי כזאת אדם מבני עולם העליון הייתי מאמין לו. השיב אני משם, והראה לי דבר שהוא משם.
ובא על דעתי המעשה של הבעל שם טוב זכרונו לברכה הידוע, ואז היה סבור הבעל שם טוב זכרונו לברכה גם כן שאין לו עולם הבא, ואמר אני אוהב את השם יתברך בלי עולם הבא. והשלכתי את ראשי לאחורי במרירות גדול מאד. וכאשר השלכתי את ראשי כך, באו אלי ונתקבצו אלי כל הנזכרים למעלה שאמר לי הזקן להתביש מהם, הינו זקני והאבות וכו’ וכו’ ואמרו לי הפסוק (ישעיה ד): “ופרי הארץ לגאון ולתפארת”. ואמרו לי: אדרבא, נהיה מתפארין בכם.
והביאו לי כל האנשים שלי ובני (כי גם בני נפרדו ממני בתחלה בעת הנ”ל) ודברו על לבי דברים כאלו ההפך מהנ”ל.
מה שהשלכתי את ראשי אם היה אדם שעבר שמונה מאות פעמים על כל התורה כלה אם היה משליך את ראשו במרירות כזה בודאי היו מוחלין לו ושאר הטוב איני רוצה לספר לכם כי בודאי היה טוב:

צב

(יב) ספר שהיה רגיל לאכל הרבה מאד בימי נעוריו והיו לו יסורים מזה. והשליך זאת. וראה אחר כך שיש לו תאוה גם לאותו המעט שאוכל ונתישב והתחיל שוב לאכל כי מה לו כשאוכל מעט עם תאוה או הרבה. ולמה לו להפסיד גופו בחנם והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה.
פעם אחת היה יושב על השלחן אצל חמיו בשעת הסעדה שלישית של שבת, וישב בזוית והיה חשך בבית. והוא היה דרכו תמיד לעשו”ת את שלו כדרכו והתחיל לבקש שיראה לו השם יתברך את האבות אברהם יצחק ויעקב. והבטיח להשם יתברך כשתראה לי זאת. אשליך גם זאת התאוה (הינו של אכילה) ועשה בזה מה שעשה, ונכנס בזה מאד ויישן. ובא זקנו הבעל שם טוב זכרונו לברכה אליו בחלום ואמר לו הפסוק (דברים י”א): “ונתתי עשב בשדך לבהמתך”. והקיץ ונפלא בעיניו מה שיכות יש לזה הפסוק למה שבקש ובא בדעתו שאיתא בתקונים (דף סב:) עשב הוא אותיות עין בית שין, עין בית היא בת עין, שין תלת אבהן. וזהו אם תרצה לראות אבהן אי אפשר לך כי אם בשדך לבהמתך צריך אתה לשדד הבהמיות תאות אכילה. והשליך גם זאת התאוה.
ואמר שמעשה זו שיכה (להמעשה של) לקבלת התורה הנ”ל. בחיי מוהר”ן כתב יד כתוב למעלה לפני אות זה מעשה מקבלת התורה (היא המעשה מהלחם). ובזה תבין תבת “הנ”ל” וצוה לחזר גם זאת המעשה:
[אמר המעתיק שמעתי שספר הרב רבי ניסן קאוליר, אחד מגדולי המקרבים של הרב הצדיק הקדוש רבי ברוך זכר צדיק לברכה, לפני המגיד מטירהאוויצע זכר צדיק לברכה, אשר פעם אחת בא אל הרב הקדוש רבי ברוך זכר צדיק לברכה וראה אותו נעצב מאד, ושאל אותו מה זאת, והשיב לו שזה כמה זמנים שלא ראה את הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, וכל אימת שבא על קברו אינו מוצא אותו ועתה ראיתי אותו ושאלתי אותו מה זה והשיב לי שהוא נמצא אצל רבי נחמן ואמר בזו הלשון: “ער האט זיך פאר קליבן צו ר’ נחמנן” (הוא בחר עצמו אצל ר’ נחמן)]:
ומה שאמר הבעל שם טוב לאדמו”ר זכר צדיק וקדוש לברכה כי בלתי אפשר לראות את האבות עד שישדד וישבר תאות אכילה, עין בלקוטי מוהר”ן במאמר שאלו את ר’ יוסי בן קיסמא סימן נז מבאר שם שעל ידי אכילה בקדושה מתנוצצים בהאדם אור האבות]:

צג

(יג) יום שני כ”ד איר תק”ע באומין, ספר לי חלום שחלם לו באותו הלילה. וראה בחלום שהיתה חתנה והלך גם כן אל החתנה והיה יודע שם החתן. והסתכל וראה שם אדם מעולם הבא הינו אדם מת. ויתפלא מאד ואמר בדעתו, הלא אם יראו אותו העולם יהיה רעש גדול מאד. והיה יודע שם זה המת גם כן, ואמר שהשמות אלו של החתן ושל המת אינם שמות העצם רק הם שמות ממש שמרמזים למה שמרמזים כמו כל שמות הקדושים. אחר כך ראו גם העולם את המת הנ”ל ודברתי עמהם הלא זהו מת ואמרו אף על פי כן ולא היה אצלם שום חדוש כלל.
אחר כך הוטב בעיני לילך שם לאיזה בית הכנסת באשר שמשם יהיה טוב יותר להסתכל על החתנה וסבבתי שם (כזה) והיה מורה באצבע איך היה מסבב ובאתי אל הבית הכנסת והיו מזמרים שם (הינו במקום החפה) להחתן בזו הלשון: “איין בחור איז דער. איין חתן איז דער” בחור אחד הוא זה, חתן אחד הוא זה. וגם ידעתי את הנגון והיה נגון יפה נגון של שמחה. והייתי מסתכל שם מן הבית הכנסת הנ”ל, אחר כך גם שם לא הוטב בעיני והלכתי לביתי. ובאתי לביתי ומצאתי שהחתן הוא שוכב על הארץ ונערתי אותו הלא מזמרים לך כל כך וכו’ כנ”ל ואתה שוכב כאן.
(והדברים סתומים מאד ואחר כך אמר רבנו זכרונו לברכה בעצמו שהוא פלא ששם היו מזמרים לו כל כך וכאן הוא שוכב. והדבר סתום ונעלם מאד) ואמר שבחלום נראה לו שהמקום ששם בית הכנסת יש לו שם אחר והמקום שהלך שם לביתו יש לו שם אחר (ואמר שידע ושכח ואני מספק אם על הנגון אמר שידע ושכח אם על אלו השמות של המקומות אמר שידע ושכח אבל שמות הנ”ל של החתן והמת אמר שהוא יודע אותם עדין) ואמר שיש עוד בזה דברים שראה בחלום הנ”ל:

צד

(יד) פעם אחת אמר כל תורה יש לה מעשה והתחיל לספר המעשה של התורה ויאמר בעז אל רות בלקוטי א’ סימן ס”ה שהגיד בעת ההיא. וספר עזות היה לו בת ושלחה אל המים לשאב אל הכד וכו’ ולא רצה לספר יותר מחמת שכבר הגיד התורה.
ובפרטיות המעשה של אחד שהיה שוכב על הארץ (לעיל פג) יש ממנה בתוך כל תורה ותורה. ובפרט התורה תשעה תקונין בלקוטי א’ סימן כ, הוא פרוש על אותו המעשה.
מעשה של בת מלך המסימת בהר של זהב ומגדל של מרגלית הנדפסה בספורי מעשיות ספור א’ לדעתנו שיכת על התורה המתחלת פתח רבי שמעון בלקוטי א’ סימן ס.
מעשה מהכסא (לעיל פד) שיכת להתורה תקעו בחדש שופר בלקוטי תנינא סימן א’ שהיא באור אותה המעשה:

צה

(טו) שמעתי מאיש אחד מאנשי שלומנו שספר לו רבנו זכרונו לברכה בערב יום כפור אחר הכפרות מעשה.
שראה שהלך ביער אחד, והיער היה גדול בלי קץ וסוף ורצה לשוב אל עקבו, ובא אליו אחד ואמר לו שבזה היער אי אפשר לבוא לסופו וקצו, כי היער הזה היא בלי קץ וסוף וכל הכלים שבעולם כלם נעשו מזה היער והראה לו דרך איך שיצא מזה היער.
אחר כך בא לנהר אחד ורצה להגיע לסוף הנהר, ובא אליו שוב אחד ואמר לו גם כן שבזה הנהר אי אפשר לבוא לסופו, כי זה הנהר אין לו קצה וסוף, וכל בני העולם שותין מאלו המים של זה הנהר. והראה לו גם כן דרך וכו’.
אחר כך בא אל רחים אחת שהיתה עומדת על אותו הנהר. ובא אליו גם כן אחד ואמר לו שזאת הרחים טוחנת טחינה על כל העולם כלו.
ואחר כך חזר ובא אל היער הנ”ל וראה שם נפח אחד שקורין קאוויל, שישב שם ביער ועשה מלאכתו ואמרו לו שזה הנפח עושה כלים בשביל כל העולם כלו והדברים סתומים מאד.
(גם לא נרשם בשלמות כראוי כי הרבה נשכח כי לא נכתב בזמנו) ואמר אז שהעולם מספרין מעשה, ואני ראיתי מעשה. השם יתברך יזכנו להבין דבריו הקדושים הנוראים:

צו

(טז) ספר בימי אלול שחלם לו שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר, ועבר לפני בית אחד ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מאד ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר (והשאר איני זוכר)
וענה אחד שגם מרמז בספרו שמצות שופר היא בחינת המחאת כף ורקודין כמובא בהתורה ואלה המשפטים בלקוטי א’ סימן י’ המדבר מהמחאת כף ורקודין, שמבאר שם מאמר הזהר הקדוש (תקוני זהר מח.) בתרועה דאיהו רוחא אתעבר אל אחר כפירות וכו’ שעל ידי זה זוכין להמחאת כף ורקודין. שהיא בחינת וההיא רוחא נשב בשת פרקין דדרועין ובשת פרקין דרגלין עין שם כל התורה. נמצא מבאר שם שתרועה שהוא קול שופר היא בחינת המחאת כף ורקודין. ונענע לו רבנו זכרונו לברכה ראשו.
אחר כך שלח ה’ בלבי שמרמז בפסוק ששופר היא בחינת ר”ןה ושמחה כי (תהלים קכ”ו): “אז ימלא ש’חוק פ’ינו ו’לשוננו ר’נה ראשי תבות שופ”ר. ועל כן אחר פסוק (שם פ”ט): “אשרי העם יודעי תרועה” וכו’ כתיב: “בשמך יגילון כל היום” ועין במקום אחר (לקוטי מוהר”ן קעה) שעקר הבכיה צריכה להיות מתוך שמחה כי בכיה היא ראשי תבות “בשמך “יגילון “כל “היום, עין שם:

צז

(יז) פעם אחד היה איש אחד שהיה עשיר גדול והיה יושב בחנות עם כמה סחורות כדרך החנונים ובאו אליו גנבים וגנבו ממנו הונו ורכושו ונתדלדל הרבה. והלך וקבץ את יתר הפלטה ועשה לו מעמד וחזר וקנה סחורות ושוב נעשה חנוני. וחזרו ובאו אליו גנבים וגנבו את יתר הפלטה והונו הנשאר גם כן ממנו. וחזר שוב וקבץ ממעט פלטה הנשארת לו ומהתכשיטין של אשתו וחזר ועשה לו איזה מעמד בחנות לפרנס את ביתו, וחזרו ובאו אליו גנבים וגנבו את יתר הפליטה הנשארת עד שנתדלדל מאד ונשאר ביתו ריקן מכל.
והלך וקבץ לאיזה סך מועט מאד וקנה לו סחורות קטנים והלך על הכפרים כדרך העניים שנושאים חבילות עם מחטין וצנורות וכיוצא בזה דברים קטנים. והיה הולך על הכפרים כדי לתת לחם לביתו. והיה מחליף עם הערלים מחטין על עופות וביצים וכיוצא כדרך העניים כאלו.
פעם אחד היה הולך מן הכפרים ונשא עמו מעט סחורתו ואיזה מיני מאכל ופגע בו שודד אחד רוכב על הסוס ונשא אצלו שתי חבילות גדולות ורצה לגזלו והתחיל לבכות ולהתחנן אליו והוא לא השגיח על זה וגזל ממנו גם זה המעט שהיה לו ונשאר ריקן מכל וכל.
והיה הולך ובוכה מאד ונפשו מרה לו מאד, כי לא היה די בצרות הראשונות שנתדלדל כל כך מעשירות כזה, גם מעט חיותו בצמצום טרפו ממנו. בתוך כך הביט וראה והנה נפל השודד הנ”ל מן הסוס והיה רוצה לקום ועמד עליו הסוס ודרסו ברגליו על ראשו ונפל שם השודד ונהרג. והלך האיש הנגזל לשם וראה שהגזלן שלו נופל מת ארצה ופתח את החבילות של הגזלן ומצא שם כל סחורותיו והונו ורכושו שגנבו ממנו מתחלה ועד סוף. וחזר בשלום לביתו ונעשה עשיר כבתחלה.
זה הענין לא שמעתי בעצמי מפיו הקדוש רק מפי אחרים בשמו ואם אמנם בודאי איני זוכה להבין רמיזותיו מה שכון בזאת המעשה. עם כל זה מה שנראה לפי עניות דעתי בזה הוא שמרמז בזה התחזקות גדול לכל אדם בפרט ובכלל שאף על פי שעובר על האדם מה שעובר עליו בימי חייו שגוזלין אותו וטורפין ממנו, וכל מה שמתחזק להחיות נפשו ביתר הפלטה חוזרין ואורבין עליו עד שגונבין ממנו גם זה המעט. וכן כמה פעמים בלי מספר. אף על פי כן אל יתיאש עצמו מן הרחמים כי אם יתלה עיניו למרום ויבכה ויצעק בכל פעם אליו יתברך שיראה בעניו ועמלו, אזי סוף כל סוף יפל השודד מפלה שאין לה תקומה, וישוב ויקבל ויוציא ממנו כל הקדשו”ת וכל העבודות וכל הטוב שגנב וגזל ממנו, וישוב לעשירותו וטובו הנצחי:

צח

(יח) מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וצוה אותם שיצירו את הפלטין שלו וחלק להם את הפלטין לשני חלקים. הינו שמחצה הפלטין יהיה מטל על האחד לצירו, ומחצה השני יהיה מטל על השני לצירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחיבים הם לצירו, והלכו להם אלו השני אנשים.
והלך אחד מהם ויגע וטרח מאד ולמד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שציר את חלקו שהיה מטל עליו בציור יפה ונפלא מאד. וציר שם חיות ועופות וכיוצא בזה בציורים נפלאים ונאים מאד.
והשני לא שם אל לבו גזרת המלך ולא עסק בזה כלל.
וכאשר הגיע סמוך לזמן המגבל שהיו צריכין לגמר מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד. וזה השני התחיל להסתכל על עצמו מה זאת עשה שכלה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזרא דמלכא. והתחיל לחשב מחשבות מה לעשות, כי בודאי באלו הימים המועטים הסמוכים לזמן המגבל אי אפשר לתקן עוד ללמד לעצמו ולעשו”ת אמנות הציור, לציר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאד למועד הקבוע להם.
ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סמנין (שקורין פאקיסט [סוג צבע]) ועשה פאקיסט שחור על כל חלקו. והפאקיסט היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להתראות בו כמו באספקלריא ממש, והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו.
ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מציר בציורים נאים ונפלאים מאד ומצירים שם בחלקו צפרים וכו’ בדרכים נפלאים מאד.
וחלק השני היה תלוי בוילון וחשך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון והזריח השמש ובאו והאירו כל הציורים הנפלאים כלם בחלקו מחמת שהיה שם הפאקיסט שהיה מאיר כמו אספקלריא. על כן כל הצפרים המצירין בחלק הראשון ושאר כל הציורים הנפלאים כלם נראו בתוך חלקו וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה.
ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל הקרידנצן [כמו רהיטים] וכיוצא שהכניס המלך לתוך הפלטין כלם נראו גם כן בחלק השני. וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כלם נראים בחלקו של השני, והוטב הדבר לפני המלך וכו’. (ויותר מזה איני זוכר) כל זה שמעתי מפיו הקדוש בעצמי:

צט

(יט) מעשה במלך אחד שהיה קטן וכבש אותו מלך גדול ונעשה נכנע אליו. והמלך הגדול כבש עוד מלכים ומדינות לאחר זמן נתחזק המלך הקטן ונתעורר עם שאר מלכים נגד המלך הגדול שכבש אותם וחזרו וכבשו את ארצם מידו וגם אצלו כבשו מדינות.
ונתישב המלך הקטן הנ”ל מאחר שרואה שהגלגל חוזר. לפעמים זה כובש. ולפעמים חוזר חברו וכובש אצלו ומי יודע מה ילד יום אולי יחזר ויתהפך הדבר. והלך ועשה חומה אצל הים וגנז שם בתוך אותו המבצר כל ההון והממון שקבץ מכל מדינתו. ועשה שם חדרים חדרים ובכל חדר וחדר גנז שם מטבע מיחדת. ותלה דף (שקורין טאבליצע) [שלט] על הפתח והיה כתוב שם המטבע המנחת בתוך אותו החדר. והפתח של כלל המבצר היה נעשה שם באמנות, שקורין “מאשין” (מכונה), שלא היה אפשר לכנס לשם, מחמת שמי שלא היה יודע הדרך והנתיב והנטיה לכל צד בשעת הכניסה, היה המאשין חותך את ראשו. והיה תלוי שם טאבליצע [שלט] שהיה כתוב עליה בכמה לשונות הדרך והחכמה איך לכנס לשם ואיך לנטות לכל צד באפן שיוכל לכנס ולא יזיק לו המאשין הנ”ל.
לאחר זמן שטף הים את האי עם המבצר הנ”ל ונשתכח הדבר.
לאחר כמה מאות שנים חזר מלך אחד וכבש אותו האקלים ונתגלה האי הנ”ל. והמלך הזה היה קטן ורצה לעשו”ת שם ישוב. והלך והושיב שם מן היהודים ומן שאר אמות. ומן הסתם נתישבו שם עניים ואביונים כדרך מקומות החדשים.
והיה שם עני אחד שעשה לעצמו בית קטן אצל הים. ויהי ביום ששי הלך לחפר טיט ומצא הטאבליצע הנ”ל ולא היה יודע מה כתוב בה והלך ושאל וחקר אצל הערלים הזקנים אם יודעים אם היה שם איזה פעם ישוב ולא היה אחד מהם שהיה יודע וזוכר אם היה שם ישוב. ובא עני אחד שהיה צריך לבקש לו מקום לאכל בשבת והלך אצל העני הנ”ל וספר לו את אשר מצא הטאבליצע ואין יודע מה כתוב בה. השיב לו אקרא את מה שכתוב בה, ונתן לו וקרא כל הכתוב בה. והלך העני היהודי הזה ולקח כל האוצרות וההון שהיה שם:

ק

(כ) שמעתי בשמו לענין המפרסמים בעלי מופת, ספר מעשה שמלך אחד היו לו שני בנים אחד היה חכם ואחד היה שוטה. ועשה את השוטה ממנה על האוצרות, והחכם לא היה לו שום התמנות רק ישב אצל המלך תמיד.
והיה קשה להעולם מאד שזה שאינו חכם יש לו כל התמנות והכל באין ונכנסין אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות. וזה החכם אין לו שום התמנות כלל.
והשיב להם המלך וכי זה הוא מעלה מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים וחולקם להעולם כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשו”ת שאיני יכול לבוא עליהם. ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל, אשר מאלו המדינות נמשכים ובאין כל האוצרות שלי.
אבל זה הממנה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם. על כן בודאי גדלה ושגבה מאד מעלת החכם על הממנה אף על פי שנראה שאין לו שום התמנות. כי ממנו נמשכים כל האוצרות הנ”ל:

קא

(כא) יום חמישי וילך בין כסה לעשור תק”ע לפ”ק פה ברסלב. ספר לנו שחלם לו ואינו יודע הפרוש. שאיש אחד שהיה מאנשינו נפטר לעולמו והוא מת באמת, אך הוא לא ידע עד אותו היום ונדמה לו בחלומו שכל העולם עומדים סביבו ונוטלין רשו”ת ממנו לנסע לדרכם כנהוג אחר ראש השנה.
ואותו האיש הנפטר היה גם כן עומד שם ושאל אותו מדוע לא היית על ראש השנה, השיב לו הלא כבר נפטרתי לעולמי. אמרתי לו בשביל כך, ואם האדם נפטר אינו רשאי לבוא על ראש השנה, ושתק. ומחמת שכמה בני אדם דברו עמי מאמונה דברתי עמו גם כן מזה. (ונראין הדברים שרבנו זכרונו לברכה הבין שנפל מן האמונה).
ואמרתי לו וכי אין בעולם רק אני, אם אין אתה מאמין בי התקרב לצדיקים אחרים, מאחר שנשאר לך אמונה עדין באחרים התקרב להם. ואמר למי אתקרב, ונדמה לי שהראיתי לו לזה התקרב כמורה על איזה מפרסם. השיב לי אני רחוק ממנו. אמרתי לו קרב עצמך לאחר, והייתי חושב לפניו כל המפרסמים ועל כלם אמר שהוא רחוק מהם. אמרתי לו מאחר שאתה רחוק מכלם ואין לך למי להתקרב טוב לך לשאר כאן כבתחלה ותחזר ותתקרב אצלי. השיב לי, מכם? (בלשון תמה) אני רחוק מאד.
ונדמה לי שהוא באמצע היום, והחמה עומדת כנגד הראש. והגביה עצמו למעלה באויר עד שעלה אל החמה. והיה הולך עם החמה וירד מטה מטה על הארץ כהלוך החמה עד שירד למטה לארץ ממש בשקיעת החמה. וכן הלך יותר עם החמה, עד שבחצות לילה בא עם החמה כנגדי ממש מלמטה. כי בחצות הלילה אז החמה כנגד רגלי האדם ממש ואז כשירד למטה מאד עד שהיה כנגדי ממש מלמטה שמעתי קול צעקה שצעק אלי השמעתם כמה אני רחוק מכם ואיני יודע הפרוש:
ואמר רבנו זכרונו לברכה בזו הלשון והיה לי רחמנות גדול, הלא עקר יגיעת ועבודת האדם בשביל התכלית, כי עכשו אין יודעין ומרגישין טעם כל כך בהתקרבות מחמת עכירת החמר ומחמת המניעות. נמצא שהעקר הוא רק בשביל התכלית, שאז אחר ההסתלקות לארך ימים ושנים, אז ידעו מה ששמעו כבר, וגם מה שישמעו אז, ויתר מזה מה שיהיה מצד הנשמה כמו שיזכה כל אחד. ואם גם כן אחר כך אין זוכין להתקרב וכו’. והכלל אשרי מי שיתחזק באמונה בהשם יתברך ובצדיק האמת ויקים דבריו בודאי לא יבוש ולא יכלם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
ופעם אחת אמר שהאדם צריך להתחזק בהאמונה בהצדיק האמת בהתחזקות גדול עד שיהיה חזק כל כך שאפלו אחר מיתתו יהיה חזק באמונה ולא יוכלו להטעותו שם בשום אפן, כי גם שם צריכין התחזקות גדול להאמין בהצדיק.
ואמר כי יש נשמות הרשעים המתנגדים שרוצים להטעותו מהצדיק האמת כדי למנעו שלא יתחזק לבוא אליו בשביל תקון. ואמר שמי שיהיה חזק באמונה בודאי לא יוכלו שם המונעים למנעו מלילך להצדיק לקבל תקון לנשמתו. כי עקר המניעות גם שם הם רק מה שהמקטרגים והמחבלים וכו’ שיש שם הם מבלבלין ומחלישין דעתו ומטעין אותו ודוברין על הצדיק מה שדוברין כדי שלא יתחזק לבוא אליו (כי בודאי אפלו אחר פטירת האדם כל זמן שאינו זוכה עדין לבוא למקום מנוחתו בשלמות עדין אינו בעלמא דקשוט. אדרבה עקר ענשו ויסורים על ידי המחבלים שמוליכין אותו בעולם התהו ונדמה לו כאלו עדין הוא בזה העולם, ומטעים אותו בכמה הטעאות כמפרסם בספרים) אבל אם האדם חזק בדעתו ואינו שומע לדבריהם ומתעקש עצמו ואומר איני שומע לכם ואני רוצה דיקא לילך ולבוא אל הצדיק הם מכרחים להניח אותו ואינם יכולים למנעו מזה בשום אפן כי עקר המניעות שהן מונעין הוא רק מה שמטעין אותו כנזכר לעיל.
וספר מעשה לענין זה שצריכים להתחזק להתקרב להצדיק גם לאחר מיתה כי גם שם צריכין התחזקות אמונה.
וספר שהיה בארץ ישראל איש אחד מאנשי רייסין שנסע יחד לארץ ישראל עם הצדיק הקדוש המפרסם מורנו הרב מנחם מנדל זכר צדיק לברכה מויטפסק (וכבר ידוע מגדל המחלקת שהיה על הצדיקים והחסידים בימים הקודמים, בפרט במדינות ליטא ורייסין, וכל מי שהיה רוצה להתקרב להם היו להם מניעות עצומות בלי שעור) והסכימו שם בארץ ישראל לשלח אותו לחוץ לארץ בשביל להביא מעות ארץ ישראל כנהוג. ובדרך הלוכו על הים נפטר לעולמו זה האיש השליח הנ”ל שהיה מקרב להצדיק מורנו הרב מנחם מנדל הנ”ל.
ובארץ ישראל לא ידעו עדין כלל, ואחר פטירתו נדמה לו כאלו הולך ונוסע ללייפסיק עם אנשים שלו כאשר היה נוהג בחייו, כי היה סוחר גדול והיה נוסע ללייפסיק בחייו. ונדמה לו גם עתה כאלו הוא נוסע לשם עם הנאמן שלו והבעל עגלה כדרכו תמיד.
בדרך נסיעתו התחיל להתגעגע ולהשתוקק מאד לסע לרבו מורנו הרב מנחם מנדל הנ”ל לקבל פניו הקדושים. ומרב תשוקתו היה חפץ להפקיר הכל ולשוב מאמצע הדרך למקום רבו הנ”ל והתחיל לדבר זאת לאנשיו שנסעו עמו שהוא משתוקק לזה. והתחילו לשחוק ממנו ולדחותו מזה, כי איך יעלה על הדעת לסתר משא ומתן כזה וכו’ ועל ידי זה מנעוהו מזה.
אחר כך חזר ונתלהב בהשתוקקות נמרץ לסע לרבו וחזר ואמר לאנשיו שהוא חפץ בזה וחזרו למנעו ולדחותו בדבריהם שאי אפשר לבטל משא ומתן כזה, לשוב מדרך כזה ללייפסיק לבטל עסק כזה, ולנסע עתה לבית רבו. ושמע לדבריהם גם בפעם הזאת ונמנע מזה.
אחר כך חזר ונתעורר בהתעוררות רב וגדול מאד ואמר שאינו שומע כלל שום דבר כי הוא רוצה דיקא מאד לנסע לרבו ולהפקיר הכל בשביל זה, וכל מה שאנשיו מנעו אותו בדברים וטענות ואמתלאות איך אפשר לעשו”ת דבר כזה באמצע עסק כזה. לא שמע לדבריהם כלל והיה חזק בדעתו לנסע דיקא תכף ומיד לרבו. וצוה עליהם שיחזירו פניהם מדרכיהם כדי לסע עמו למקום רבו.
וכשראו שאין יכולים למנעו בדברים וטענות עמדו ומרדו בו ואמרו שאינם רוצים לצית אותו בדבר זר כזה, וגער עליהם שיעשו כרצונו דיקא. והם לא רצו לשמעו. והתחיל לכעס עליהם מאד על שאינם רוצים לצית אותו כי הוא הבעל הבית שלהם ומחיבים לשמע לו ככל אשר יאמר.
בתוך כך הודיעו לו האמת שהוא כבר מת ושכל אלו שנוסעין עמו הם מלאכי חבלה שהם מוליכין אותו ומטעין אותו בדרך הזה. ענה ואמר עתה בודאי אני חפץ דיקא שתוליכו אותי מיד לרבי הצדיק הנ”ל. ענו הם ואמרו עתה בודאי אין אנו מרצים לזה להוליך אותך אליו, והיו מתעצמים בדין זה, הוא רצה שיוליכו אותו לרבו והם לא רצו.
עד שהביאו את המשפט לפני הבית דין שלמעלה. ופסקו שהדין עמו שצריכין לעשו”ת רצונו להוליכו מיד לרבו.
וכן היה שתכף ומיד הוליכו אותו לרבו הצדיק מורנו הרב מנחם מנדל הנ”ל, שהיה עדין בחיים אז בארץ ישראל, והביאוהו לביתו. וכשנכנס לבית הצדיק מורנו הרב מנחם מנדל הנ”ל, נכנס עמו אחד מהמחבלים ונפחד הצדיק ונשאר חלשו”ת ועוררו אותו. ואחר כך ישב הצדיק ועסק בתקונו בערך שמונת ימים עד שתקנו. והודיע אז הצדיק הנ”ל לבני ארץ ישראל שנפטר השליח הנ”ל כי לא ידעו עדין מזה כלל, וספר להם כל המעשה הזאת (וזה היה מכרח להם מאד לידע מפטירתו כדי לידע איך להתנהג בעסקי ארץ ישראל בענין השליחות לחוץ לארץ).
וספר רבנו זכרונו לברכה המעשה למען דעת עד כמה צריכין להתחזק עצמו בהתקרבות להצדיק גם שם אחר פטירתו, והעקר תלוי בזה העולם שמי שהוא חזק בזה העולם באמונה בהתחזקות האמתית יזכה גם שם לזה. כי כפום מה דאתדבק בר נש בהאי עלמא כן הוא בעלמא דאתי, ואז בודאי לא יוכל למנע אותו שום מונע מלילך להצדיק גם משם.
גם שמעתי בשמו שאמר עצה לזה שיוכל לבוא אחר פטירתו להצדיק לשבע על זה בנקיטת חפץ, ולא שמעתי זאת מפיו הקדוש בעצמו רק מפי אנשי שלומנו ששמעו מפיו הקדוש:

קב

(כב) שמעתי בשמו שספר, בירושלים יש בית הכנסת שמביאין לשם כל המתים שבעולם, ותכף שמת אחד בעולם מביאין לשם תכף אותו המת, ושם דנין אותו היכן יהיה מקומו, כי יש מתים בארץ ישראל שנושאין אותן לחוץ לארץ וכן להפך כמובא (זהר תרומה קמא.).
ושם באותו בית הכנסת יושבין הבית דין שדנין כל אחד ואחד ונותנין לו מקומו הראוי לו. ויש אחד שדנין אותו שלא יהיה לו שום מקום, ויהיה נאבד ונשלך בכף הקלע, וכשמביאין את המת לשם אזי מביאין אותו במלבושים. ויש אחד שחסר לו מהמלבוש שלו איזה חסרון. כגון לאחד נחסר בית יד אחד מהמלבוש שלו (שקורין ארביל) ויש אחד שחסר לו חלק אחד מכנף בגדו (שקורין פאלע) וכיוצא בזה הכל לפי מעשה האדם (שכן זוכה ללבושין אחר מותו) כידוע, וכפי הלבושין שלו שמביאין אותו לשם כן דנין אותו ונותנין לו מקומו כנ”ל.
פעם אחת הביאו לשם מת אחד ערום לגמרי בלי שום לבוש רחמנא לצלן. ודנו אותו שיהיה נשלך ונאבד בכף הקלע רחמנא לצלן כי היה ערום לגמרי. ובא צדיק אחד ולקח מלבוש אחד ממלבושין שלו והשליך עליו. ושאלו אותו הבית דין דשם למה אתה נותן לו מלבוש שלך והקפידו על זה, כי מדוע יתלבש זה המת וינצל על ידי לבוש שאינו שלו.
השיב הצדיק הנ”ל אני צריך לשלח זה האיש למחוז חפצי ובשביל זה יש לי רשו”ת להלבישו במלבוש שלי. וכי לא ראיתם שלפעמים שר גדול שולח את עבדו לאיזה שר אחר, ונתעכב העבד קצת מלילך בשליחותו. ושאל אותו השר מדוע לא הלכת עדין בשליחותי השיב העבד כי אין לי מלבוש הראוי לילך בו לאותו השר. כי הוא שר גדול ואי אפשר לילך לשם במלבוש בזוי. ענה השר ואמר. קח מהרה מלבוש אחד ממלבושי ולבוש אותו ורוץ מהרה להשר בשליחותי.
כך מחמת שאני צריך לשלח זה המת בשליחותי, על כן אני נותן לו אחד ממלבושין שלי והציל הצדיק את המת מענש המר של כף הקלע. וספר זאת לענין עצם כח הצדיק האמת להציל אנשיו בעלמא דקשוט (עין לקמן שט):

קג

(כג) פעם אחת היה מלך אחד ונסע המלך למדינה אחת וראה שם בנינים נאים מאד שקורין פאלאצין [ארמונות]. והוטבו בעיניו הבנינים מאד ונסע לביתו ושכר תכף בעלי מלאכות שיבנו לו פאלאצן כמו שראה במדינה הנ”ל. ובנו לו אותם הפאלאצן וצירו אותם בציורים נפלאים מאד.
ואחר כך כשבנו אותם וצירו אותם עשה משתה גדול מאד, ושלח גיזעטין [הזמנות] בכל מדינתו שכל מי שרוצה לראות אותן הפאלאצן ילך ויראה. ונסעו מכל המדינות לראות.
ומעיר אחת נתחברו יחד שני אנשים אחד היה יהודי ואחד היה ערל שקורין שלאחטציץ [שר] ונסעו יחדו לראות אותן הפאלאצן שבנה המלך.
וכשבאו להשער של הפאלאצן ראו שמציר שם דרך על השער של הפאלאצן, דרך נפלא מאד. ומשני הצדדים של הדרך עומדים מעינות עם מים, ועל כל מעין ומים ממנה מלאך אחד. ומצד הדרך הולך בעטליר [קבצן] אחד, והבעטליר היה צמא למים מאד מאד. והממנים הנ”ל לא רצו לתן לו מעט מים לשתות ובאמצע הדרך נסע אדון אחד עם עגלת צב, ואמר להממנה שיתן לו מעט מים על ידיו והלך ממנה אחד ונתן לו, והלך הממנה השני ונתן להבעטליר הנ”ל מים לשתות והלך הממנה שנתן מים להאדון הנ”ל ונתן רמץ [אפר] על הממנה שנתן מים להבעטליר הנ”ל.
כל זה ראו השנים הנ”ל הינו היהודי והשלאחטציץ ואמר השלאחטציץ על זה קעפסטווע [עולה – אינו ישר] ונתן לו היהודי הכאה על הלחי (שקורין פאטש) ונעשה שם גישלעג [קטטה]. עד ששמע המלך מזה ושלח המלך אחריהם. ושאל בתחלה את היהודי מפני מה הכית אותו על הלחי, השיב באשר שיאמר על מעשה המלך קעפסטווע. אמר המלך להערל השלאחטציץ מפני מה אמרת כך, והשיב וכי זה הוא לא קעפסטווע שזה רוצה לשתות ואינם רוצים לתן לו לשתות, וזה רצה שיתנו על ידו ונתן לו, ויתר שאת כשהלך השני ונתן לו לשתות, נתן עליו רמץ זה שנתן להאדון מים על ידיו.
אחר כך אמר שוב המלך להיהודי ולמה הכית אותו. ואמר היהודי שכל למה היו נותנין מים להאדון ולהבעטליר לא נתנו. כי לזה צריך לתן הינו להאדון, ולהבעטליר לא צריך לתן. ותו לא אמר הינו השכל שאמר היהודי שלזה צריך לתן ולזה לא צריך לתן. ואחר כך ענה ואמר שאיש צריך לילך בכל ערב שבת כל הארבעה עולמות הינו עשיה יצירה בריאה אצילות ועולם העשיה לבד קשה מאד לילך ובפרט וכו’ כל זה ספר פעם אחת בליל שבת אחר ברכת המוציא.

מקום לדתו וישיבתו ונסיעותיו וטלטוליו

קד

(א) לדתו היתה בקהלת קדש מז’בוז’, ונכנס לברית מילה בשבת הגדול. וכל שנותיו היו כפי הנשמע בערך ארבעים שנה פחות מעט. כי בשנת הארבעים נפטר ונסתלק למעלה למעלה בירח האתנים בחג ביום שלישי יום רביעי של סכות ח”י תשרי תקע”א באומין העיר אשר בחר בה בחיים חיותו לשכב שם כמבאר במקום אחר (לקמן קצא, קצז, ריז). ואחר כך שמעתי ששנותיו לא היו כי אם שלשים ושמונה שנה וחצי וכפי הנראה כך האמת. (ידוע כי בשנת תקל”ב היה ראש חדש ניסן בשבת וזה היום שנולד בו רבנו זכרונו לברכה לשני הדעות הנ”ל):

קה

(ב) מן יום לדתו עד שנתגדל ונעשה בר מצוה עד כניסתו לחפה הכל היה בקהלת קדש מעזבוז. וכבר מבאר קצת (בשבחי הר”ן) פחות מטפה מן הים מענין עבודתו שגם באלו הימים בימי קטנותו ממש התעורר לעבודתו יתברך וכו’ והנשואין שלו היו במעדוועדיווקע כי משם נשתדך עם בת הרבני הנגיד המפרסם בתורה וביראה מורנו הרב רבי אפרים זכרונו לברכה. וחותנו היה איש נכבד מאד ומיחס מקור חצבו היה בזאסלאב. אך אחר כך נתגלגל הדבר עד שקבע ישיבתו בכפר אוסיאטין ובשאר כפרים שהם מהישוב של מעדוועדווקע, והיה מחזיק כפרים הנ”ל והיה מפרסם בשם טוב בין כל הצדיקים המפרסמים שכלם נתאכסנו אצלו כי היה איש חשוב מאד. גם אשתו היא חמותו של רבנו זכרונו לברכה היתה אשה כשרה מאד, וזכה להתחתן עם רבנו זכרונו לברכה.
ותכף ביום החפה אחר יציאתו מהחפה היה משתוקק ומתגעגע להשם יתברך וכו’ ונתחבר תכף עם רבי שמעון ברבי בער, ומאז היה עוסק בעבודת השם בכפרים הנ”ל ויגע וטרח בעבודת ה’ ביגיעה גדולה ובמסירת נפש וכו’.
והיה נוסע משם לפרקים למזבוז, וחזר ונסע ממזבוז לשם וגם היה דרכו לדבר לפרקים עם אנשים בעבודת השם והיה מעוררם מאד והמשיך את לבם להשם יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד וברבות הימים ושנים שהיה מתענה ומתיגע מאד בעבודת השם ובהתבודדות בלי שעור ונסיונות אין מספר והוא עדין היה יושב בכפר הנ”ל על שלחן חותנו.
בתוך כך התחילו קצת אנשים להתקרב אליו קצת גם בהיותו יושב על שלחן חותנו בכפר הנ”ל, והכל היה בימי נעוריו ממש קדם היותו בן עשרים שנה כי היה זריז גדול בעבודתו וגם התחיל בקטנותו ממש כנזכר לעיל:

קו

(ג) וספר לי רבי שמעון הנ”ל שתכף אחר שכסה רבנו זכרונו לברכה פני הכלה ביום חתנתו הלך מיד וקרא כמה בני הנעורים, ודבר עם כל אחד ואחד ביחידות, ונסה אותם בחכמתו היכן הם עומדים.
ואחר כך קרא את רבי שמעון והתחיל לדבר עמו גם כן בחכמה כאלו הוא רוצה חס ושלום הבלי עולם הזה. ורבי שמעון עמד משתומם ולא השיב לו כי הוא לא חפץ באלה. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר אליו וכי אין אתה בן אדם מדוע אינך חפץ באלו הדברים של עולם הזה. השיב לו אני איש תם וחפץ בתמימות. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לו כפי הנראה שיהיה הכרות גדול בינינו ואמר לו בלשון אשכנז: “סע האט אפנים אז מיר וועלן זיך קענען”.
אחר כך ספר לו רבנו זכרונו לברכה שדבר עם אלו בני הנעורים ונסה ובחן אותם והנה הם רחוקים מהשם יתברך מאד, אף גם הם פגומים ובעלי עברה רחמנא לצלן.
ותכף הלך רבנו זכרונו לברכה עם רבי שמעון על השדה ודברו יחד הרבה בעבודת השם בהשתוקקות גדול, ודבר רבנו זכרונו לברכה לרבי שמעון דברי התעוררות הרבה שאין שום תכלית בעולם הזה כי אם לפרש מתאוות עולם הזה ולעבד את השם יתברך, ובפרט אנכי שהיום יום חפתי ומוחלין לי כל העוונות, בודאי אני צריך לפשפש במעשי הרבה וכיוצא באלה הדברים דבר עמו הרבה. והלכו יחד ודברו מזה עד החפה.
אשרי הזוכה ביום חפתו לחשב על התכלית באמת.
ומאז והלאה נתקשר רבי שמעון עם רבנו זכרונו לברכה והוא זכרונו לברכה דבר עמו הרבה בהתעוררות גדול, והיה מדבר על לבו שיעשה כמותו לפרש עצמו מן העולם לגמרי ולהתיגע ולטרח ולעסק רק בעבודתו יתברך. אבל רבי שמעון אמר לו אתם בודאי תזכו להיות צדיק מפרסם ואני חפץ להיות משמש אצלכם תמיד וכן הוה. אבל גם רבי שמעון היה איש כשר מפלג במעלה, כי שמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה בעצמו לפני כמה שנים, שרבי שמעון כבר שבר כל המדות רעות לגמרי:

קז

(ד) וספר רבי שמעון שפעם אחת אחר שנעשה מפרסם נסע עם רבנו זכרונו לברכה דרך כפר אוסיאטין, ששם יגע רבנו זכרונו לברכה בעבודתו הגדולה בבית חותנו, שהיה דר שם, ונסע עמו דרך השדות וכיוצא, והיה רבנו זכרונו לברכה מתגעגע מאד ואמר כמה היה טוב לפני בכאן כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן. כי שם באלו הדרכים היה רגיל לילך ולהתבודד והיה מצר ומתגעגע מאד ואמר הלא כאן היה טוב לפני מאד, ולמה לי הפרסום של עכשו. גם עוד פעם אחת ספר בפני שבהיותו בימי נעוריו כשהיה מתבודד באיזה מקום ביער או בשדה כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאלו הוא עולם אחר לגמרי, ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקדם:

קח

(ה) אחר כך נתגלגל הדבר והיה מכרח להסתלק משלחן חותנו כי חמותו נפטרה ולקח חותנו אשה אחרת מקהלת קדש מאהליב ורבנו זכרונו לברכה בעצמו השיאה לו כי הוא זכרונו לברכה נסע עמו לעיר מאהליב ועל ידו נגמר השדוך ונשאת לו. כי אף על פי שהיה עדין בימי נעוריו ממש וכמדמה ששמעתי שהיה אז בערך שמונה עשרה שנים אף על פי כן נשאו לו פנים קצת אנשים מחמת שהיה נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה, וגם ראו והבינו בו בעצמו שהוא כלי יקר מפז ומפנינים. והמשכילים הבינו גם אז שכאשר יתגדל יהיה חדוש בעולם.
ומעשה שהיה במאהליב כך היה, כי נתאכסן שם בבית איש נכבד אחד מהמקרבים להרב הקדוש דודו רבי ברוך זכרונו לברכה. והאיש היה עשיר נכבד. וקבלו בכבוד גדול ועשה סעדה עבורו. והיו שם עוד אנשים חשובים מהמקרבים להרב הנ”ל, ונתנו לו יין לשתות והוא זכרונו לברכה היה עדין סגור ולא היה רגיל לומר תורה ברבים, אך אז בשעת משתה היין נתלהב לבו ופתח פיו וגלה לפניהם דברים נפלאים ונוראים. והאנשים אשר היו שם ראו את המראה הזאת, המה ראו כן תמהו, ונבהלו מאד, ואז היה הנשואין של חותנו ושבו לביתם.
ובאותו הזמן בא לשם הרב הצדיק המפרסם מורנו הרב ר’ דב מזאסלאב הנקרא בפי כל רבי בער ברבי בונים שזכה לנסע לארץ ישראל ונסתלק שם. וספרו לפניו כל הנ”ל כל מה ששמעו מפיו אז, ונבהל ונשתומם מאד ואמר שיהיה חדוש גדול בעולם.
ובהיותו יושב בכפר עדין על שלחן חותנו התחילו אנשים ממקומות הסמוכים להתקרב אליו. ולפעמים נסעו אליו והיה מלהיב לבם מאד להשם יתברך, ונתקרבו על ידו להשם יתברך, ונעשו אנשים כשרים מאד עד היום הזה אשרי להם.
אחר כך עדין היה יושב קצת על שלחן חותנו, אך במשך הזמן קצת לא יצאה חמותו ידי חובתה נגדו, כי בבית חותנו הנ”ל היה לרבנו זכרונו לברכה חדר מיחד בתוך הבית דירה שקורין אלקיר [חדר צדדי קטן]. ושם היה יושב ומתבודד ועוסק בעבודתו, ולפרקים היה יוצא לחוץ להתבודד בשדה או ליער וכיוצא.
ויהי היום ונסע רבנו זכרונו לברכה אל העיר והלכה חמותו והעמידה מטתה שם. כי רצתה לקח את החדר בשבילה. ותכף כשבא רבנו זכרונו לברכה לשם ומצא שלקחה ממנו מקום קדשתו, לא היה יכול עוד להיות סמוך על שלחן חותנו. ואז יצא מן הכפר, ונכנס לתוך העיר וקבע דירתו במעדוועדיווקע:

קט

(ו) והנה בכל הענינים האלה יש הרבה מאד לספר כמה וכמה אלפים ורבבות מעשיות שעברו עליו באלו הימים והשנים שישב במקומות הנ”ל, שאז היה עקר יגיעתו וטרחתו בעבודתו יתברך ביגיעה גדולה מאד, והיו לו מלחמות גדולות בכל יום ובכל שעה קדם שהכניע ושבר כל מדה ומדה, וכל תאוה ותאוה.
ומחמת שלא זכיתי להתקרב אליו אז רק בבואו לפה ברסלב, וכל אלו הדברים שמעתי בסרוגין רבם מפיו הקדוש, והשאר משאר אנשים שהכירו אותו אז, על כן איני יכול לספר הכל כסדר הראוי, ואני מכרח לדלג הרבה מענין לענין. וכל מה שיעלה על זכרוני לא אמנע מלספר כי גם ממה ששמעתי כבר נשכח הרב:

קי

(ז) וארשם איזה מעשיות קטנות ששמעתי מפיו הקדוש זכרונו לברכה, שספר שבימי נעוריו בעת עסקו בעבודת השם ביגיעה גדולה, היה חפץ מאד שהשם יתברך יהיה מראה לו מופת למען תתחזק אמונתו יותר והיה מעתיר ומפציר ומרבה בתפלות להשם יתברך על זה.
וספר שלשה מופתים שנעשו לו אז.
אחד, כי במקום שהיה רגיל לילך בחוץ אנה ואנה, ועסק בהתבודדות ודבקות להשם יתברך, היה עומד באותו הדרך צלם גדול שלהם, הינו שתי וערב כדרכם, בפרט בכפרים. והיה מבלבל אותו מאד כי היו לו יסורים על שהשתי וערב עומד לנגדו בעת הלוכו בדבקות והתבודדות. והתפלל להשם יתברך שיעשה לו מופת זה שיהיה נעקר הצלם. ויגזר אמר ויקם, ופתאום נעקר הצלם ונפל לארץ.
השני, מענין הדגים שהיה הולך לפני הנהר ורצה שיבואו לו דגים לידו בלי מצודה ונתקים כך.
והשלישי שכחתי, כמדמה שהיה מה שחפץ שיראה מת והפציר להשם יתברך על זה, ונתקים כך שבא אליו פתאום מת אחד, והוא היה שוכב בחדרו הינו בהאלקיר שלו בבית חותנו. ונפחד רבנו זכרונו לברכה אז מאד מאד, כי אז היה אצלו פעם הראשון שראה בעיניו את המת, כי זה היה בתחלת ימי נעוריו. וגם אמר אחר כך שאותו המת היה רשע, על כן נפל עליו פחד גדול עצום מאד בלי שעור.
והתחיל לצעק מאד בצעקה משנה מאד ובאו במרוצה אנשי הבית ורצו לכנס לחדרו. ולא יכלו לכנס מחמת שרבנו זכרונו לברכה סגר מתחלה את החדר מבפנים. והכרחו לעשו”ת תחבולות לכנס, ואיני זוכר אם ספר שסתרו הכתל, או שנכנסו מלמעלה מן הכתל האלקיר ובאו אליו, ואחר כך נח מפחדו. ואמר שאותו המת היה רשע ובשביל זה נפחד כל כך.
ואחר כך ראה כמה וכמה מתים ולא נפחד עוד, מכל שכן בסוף ימיו שאז נעשה בעל השדה שאז באו אליו לאלפים ולרבבות בלי שעור בשביל תקון. כי בזה היה עוסק ביותר לתקן נשמות המתים ונשמות ערטילאין שעדין לא נכנסו בגוף כלל וכו’ כמבאר במקום אחר (לקמן קנא).
וספר שהיה עני שבוע אחד, ופעם אחת לא היה לו מה לאכל בערב, והלך בשדה כדרכו ומצא פאטשיילע אחת עם גרויפן [כעין מטפחת עם גריסים] והביא לביתו לבשל. וכפי הנשמע מפיו שזה הדבר היה יקר בעיניו כמוצא שלל רב, על שהיה לו בטחון בהשם יתברך, והשם יתברך הזמין לו פרנסה בשדה.
כי שמעתי מפיו הקדוש שאמר שהוא יודע מבטחון שאפלו אם היה יושב בשדה ממש היה לו בטחון בהשם יתברך שיזמין לו פרנסתו. אך זה הדבר קשה וכבד יותר, הינו שהצדיק האמתי יחזיק המעות אצלו, ולא יפזר מיד זה קשה וכבד יותר וכו’ וספר לפני שהיו לו שלש מאות אדמים נדן שלו והיה אוכל מאותו המעות עד שכלו, ואחר כך עבר עליו הנ”ל שהיה עני וכו’ כנ”ל אבל בתחלה לא חשב כלל רק עסק בעבודתו ואכל מהסך הנ”ל וכו’ כנ”ל:

קיא

(ח) והיה רגיל לספר הרבה מענין מחשבותיו שהיו לו אז בימי נעוריו בעת שעסק בעבודתו. שציר בדעתו שאינו רוצה להיות מפרסם בשום אפן, ולא היה רוצה להיות מקבל כלל, והיו לו כמה וכמה מחשבות בענין זה איך שיעלים עצמו מן העולם ומהיכן תהיה פרנסתו. ולפעמים היו לו מחשבות שיחזר על הפתחים ואיש לא ידע ממנו:

קיב

(ט) אחר כך נכנס למעדוועדיווקע. ושם נתקבצו כמה אנשי כפרים, ועשו לו מעמד קבוע לתן לו אחד רענדל [סוג מטבע] בכל שבוע. וישב שם במעדוועדיווקע בהשקט ושלוה קצת, ושם התחילו כמה אנשים להתקרב אליו, ונלוו אליו אנשים רבים מיום אל יום. והתחילו לנסע אליו מהסביבות, עד שהתחילו לנסע אליו ממקומות רחוקים בערך עשרים פרסאות. כי אנשי דאשיב נתקרבו אליו בעת ישיבתו שם, וכל מי שזכה להתקרב אליו נתמלא יראת השם. והיה משיב רבים מעוון וקרבם להשם יתברך בהתקרבות גדול וכו’ וכו’, וגם במעדוועדיווקע היה לו קצת מחלקת אבל כל שונאיו נפלו לפניו. והיו שם איזה מעשיות עם הרבנים דשם אך איני יודע אותם על ברין.

קיג

(י) אחר כך נסע ממעדוועדיווקע לארץ ישראל. בבואו מארץ ישראל נשתדך עם בתו אדיל עם כבוד הרב הגאון החסיד הקדוש המפרסם מורנו הרב אברהם דב זכרונו לברכה הרב אב בית דין דקהלת קדש חמעלניק.
ואחר ביאתו מארץ ישראל ישב עוד בערך שנה ויותר קצת במעדוועדיווקע.
גם תכף בבואו מארץ ישראל נסע לקהלת קדש לאדי להרב החסיד הגאון המפרסם מורנו הרב שניאור זלמן זכר צדיק וקדוש לברכה. ודבר עמו הרבה מענין אנשי ארץ ישראל כי בעת היות רבנו זכרונו לברכה בארץ ישראל, שחרו פניו שם שיהיה הוא זכרונו לברכה שם.
ובענין זה יש כמה מעשיות לספר מה שעבר עליו בעת נסיעתו לשם ובהיותו שם ובחזירתו משם.
גם היה אצל הרב הקדוש מנסכיז חמשה ימים קדם פטירת הרב הנ”ל. ונסע אליו בחפזון גדול כי היה להוט ונחפז בנסיעתו כדי למצאו בחיים חיותו. וכן היה שבא אליו סמוך להסתלקותו. וגדל האהבה והשמחה שהיה להרב הקדוש הנ”ל מביאת רבנו זכרונו לברכה אי אפשר לספר ולשער כלל.
כי הרב הנ”ל היה מטל על ערש דוי בחלי כבד מאד, כאשר היה מפרסם בפי כל וחצי שנה רצופים היה מטל מסגר בחדר שלא היה נכנס לתוכו שום אור השמש, כי לא היה אפשר לו לסבל אפלו התנוצצות השמש. ולא זז ממקומו ולא היה יכול לאכל שום תבשיל. כי לא היה יכול לסבל הריח של תבשיל. והיו מכרחים לסנן לו הרטב כמה פעמים קדם שאכלו. ובכל ביתו לא היו רשאין להכניס שום תבשיל, כי לא היה יכול לסבל הריח וכיוצא בזה, כי היה חולה גדול ביסורין גדולים וחולאת כבד מאד. וכשבא רבנו זכרונו לברכה אצלו החיה אותו ממש. ותכף כשבא האיש של רבנו זכרונו לברכה ובשר אותו שרבנו זכרונו לברכה יבוא אצלו, נתמלא שמחה הרב הנ”ל ואמר שהוא החיה אותו ממש. ואחר כך בא רבנו זכרונו לברכה אצלו וקבלו בכבוד גדול מאד, ובאהבה וחבה גדולה בלי שעור וערך ודברו ביחד הרבה מאד. וכפי הנשמע מהאיש שהיה שם עמו שדברו שם מענין מראות וחזיונות של צדיקים אמתיים מה שחוזים ומשיגים וכו’ ודברו מהמלאך מט”ט וכו’ וכיוצא בזה.
ואחר כך צוה הרב הקדוש שיעשו סעדה עבורו בביתו דיקא, אף על פי שלא היו רשאים להכניס שם תבשיל כנ”ל. אף על פי כן אהבה מקלקלת השורה ועשה שם סעדה גדולה עבורו ורבנו זכרונו לברכה ישב בראש והרב הקדוש הנ”ל הרים עצמו ונכנס לתוך הבית לבוש במלבוש עליון שקורין חלאט של גילדן גישטיק [מעיל רקום בחוטי זהב], ונכנס וישב אצלם אצל השלחן לכבוד רבנו זכרונו לברכה. אשר זה חצי שנה אשר לא קם ממטתו ולא נכנס להסב אצל השלחן, ובשביל כבוד הרב רבנו זכרונו לברכה נכנס בתוך תקף חולאתו כי אז היו הימים קדם פטירתו. ורבנו זכרונו לברכה היה שם משובתי שבת קדש. והפציר הרב הנ”ל שיאכל אצלו בשבת קדש, ולא רצה רבנו זכרונו לברכה, ואחר כך הפציר בו מאד וכמדמה שאכל שם.
והרב הנ”ל שלח לרבנו זכרונו לברכה על פדיון עשרה אדמים. ורבנו זכרונו לברכה היה רואה שהוא מכרח לחלק כל ממונו, אבל זה אי אפשר וכו’ וכו’ והבין שהוא מכרח להסתלק. וחזר רבנו זכרונו לברכה לביתו קדם הסתלקותו.
בקרימינטשאק שמעתי מאיש אחד שאמר ששמע מפי אביו שהוא היה משמש להרב מנסכיז הנ”ל בעת שהיה רבנו ז”ל שם, וספר גם כן שהרב מנסכיז נהג בו כבוד גדול מאד מאד. ובעצם חלישותו הנ”ל לוה את רבנו ז”ל בעת שיצא מביתו לנסע לדרכו. אחר כך כשחזר הרב הנ”ל מהלויה שלוה את רבנו ז”ל, ענה ואמר בזה הלשון אלמלא לא אתינא לעלמא אלא שרבי נחמן יפסיע על מפתן שלי דיי “איך זאל מעהר ניט באשאפין ווערין נאר אז ר’ נחמן זאל בא מיר איבער טרעטין דיא שוועל איז אויך גינוג”.
בשובו מהרב הנ”ל היה אז גם אצל הרב החסיד המפרסם מורנו ר’ צבי אריה מאליק. וכפי הנשמע מאנשי שלומנו שכל עסקו עמהם היה בענין מראות וחזיונות, כי רבנו זכרונו לברכה לא היה דעתו מסכים לענין המראות והחזיונות שלהם, והיו לו וכוחים גדולים עם הרב הקדוש מנסכיז שהיה מפרסם גדול בענין זה, ורבנו ז”ל נתוכח עמו הרבה בענין זה. ואיני יודע היטב ענין הוכוחים, אך הכלל שרבנו ז”ל היה אומר, שלא כך צריכין לראות חזיונות כאשר הם רואים.
והרב מנסכיז שלח אליו פעם אחת. תאמרו לו שקדם שבא לתוך העיר ראיתי את המלאך מט”ט וכך וכך ראיתיו. וכמדמה ששמעתי שאמר הרב הקדוש הנ”ל שראה את מט”ט בראיה ממש ורבנו זכרונו לברכה אמר שלא כך רואין אותו. וכמדמה שעוד פעם אחת טען הרב הקדוש הנ”ל עם רבנו זכרונו לברכה בעצמו, כך ראיתי וכך ראיתי, ורבנו זכרונו לברכה לא רצה להסכים על זה, ואמר להם רבנו לא כך רואין את מט”ט, אני ראיתיו כך וכך, וזה הוא באמת ראית מט”ט. והיה בענין זה כמה דברים, אך לא הייתי בכל זה אצלו ולא זכיתי לשמע מפיו הקדוש דבר בענין זה, רק שמעתי סתם ממנו שהיה אצל הרב מנסכיז.
וספר לי מעשיות אחרים ששמע אז מענין התקרבות הרב הנ”ל לרבו מבהק הרב הקדוש מורנו ר’ מיכל זכר צדיק וקדוש לברכה. ואחר כך בשובו כשהיה אצל הרב מאליק הנ”ל וכבר שמע הרב מאליק את כל טענותיו ווכוחיו עם הרב מנסכיז מענין מראות, כי היה הדבר מפרסם ונשמע בסביבותם, וכשבא רבנו זכרונו לברכה אצל הרב מאליק על שבת קדש היה גם הרב מאליק מדבר הרבה בכל סעדה מענין מראות ואמר בכל סעדה וסעדה בשבת תורה, וכל התורה וכל הספורים כלם היו מענין מראות להודיע שהוא רואה באמת.
ורבנו זכרונו לברכה לא הסכים על זה כלל ושתק לו לגמרי, כי קדם שנכנס להרב הקדוש מאליק התפלל להשם יתברך והתישב איך להתנהג עמו וכו’ על כן שתק לו רבנו זכרונו לברכה לגמרי בכל השבת. ואחר כך במוצאי שבת נכנס רבנו זכרונו לברכה לחדרו בתוך בית הרב הנ”ל ובא אליו הרב מורנו ר’ צבי אריה זכרונו לברכה בעצמו ואמר לו עדין אין אתם מאמינים לי שאני רואה, אתן לכם מופת חותך שאני רואה והתחיל עוד הפעם לומר תורה ולהוכיח לו שהוא רואה, ואז השיב לו רבנו זכרונו לברכה הרבה צפו לדרש במעשה מרכבה ולא ראו אותה מימיהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגלה כ”ד:):

קיד

(יא) ויהי היום בשנת תק”ס ראה רבנו זכרונו לברכה במקום שראה והשיג במקום שהשיג שהוא צריך לקבע דירתו בקהלת זלטיפליע. ובאותו השנה בסופו בראש חדש אלול עשה נשואין לבתו אדיל הנ”ל, והחתנה היתה בחמלניק, והיה שם על החתנה עם כל בני ביתו כנהוג. ועל החתנה היתה אמו הצדקת מרת פיגא זכרונה לברכה. וראתה בעת החפה את הבעל שם טוב זכרונו לברכה, כי היא היתה צדקת בעלת רוח הקדש, וכל הצדיקים היו מחזיקים אותה לבעלת רוח הקדש ולבעלת השגה גדולה, ובפרט אחיה הצדיקים המפרסמים הינו הרב הקדוש מסדלקיב והרב הקדוש מורנו רבי ברוך זכרונו לברכה כלם החזיקו אותה כאחת מן הנביאות. ואז באותה העת תכף אחר החתנה הנ”ל נשתדך רבנו זכרונו לברכה עם בתו מרת מרים זכרונה לברכה, עם הרב החסיד המפרסם מורנו ר’ ליבוש זכרונו לברכה אב בית דין דקהלת קדש וואלטשיסק.
ובחזירתו מהחתנה הנ”ל עם כל בני ביתו הלך ונסע עמהם תכף לזלאטיפאליע, ונכנס להעיר בלי שום ידיעה מאנשי הקהלה, כי לא שאל את פיהם מקדם כלל, רק שכר לו דירה שם וקבע דירתו שם פתאום. אבל אף על פי כן קבלו אותו אנשי הקהלה בכבוד גדול.
ובראש השנה נתקבצו שם אצלו אנשים רבים בערך מאה אנשים ויותר, והוא זכרונו לברכה, לא הכין בשבילם כלל כי היה בעצמו כאורח שם כי נכנס שם סמוך לראש השנה מאד. וקבלו אנשי הקהלה את כל האורחים אצלם בכבוד גדול והפצירו לרבנו זכרונו לברכה שיכנס לבית הכנסת הגדול דשם עם כל אנשיו להתפלל כי הוא מקום רחב וטוב לפניו להתפלל שם עם כל אנשיו, והתפלל שם עמהם בראש השנה ויום כפור ומסרו לו שהוא יצוה הכל שיתנהג כרצונו הן בעניני בעלי תפלות ותוקעים וכיוצא וישב שם בשלוה בימים הנוראים.
ויהי היום, התפלל אחד נעילה לפני העמוד ביום כפור שלא ברצון רבנו ז”ל, ונשתקל מלולו באמצע התפלה ולא היה יכול לפתח פיו בשום אפן, עד שהכרח להסתלק בחרפה גדולה ועמד אחר תחתיו. ואחר כך במוצאי יום הכפורים אמר רבנו ז”ל דברי צחות נאה כדרכו על ענין הבעלי תפלה של אותו יום כפור, ואמר שהוא מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד (בבא קמא צז:). כי בתחלה התפלל חותנו של הבעל נעילה הנ”ל, ואחר כך חתנו הנ”ל, ושניהם התפללו בשביל נשותיהם כדי להתכבד בעיניהם וכו’. ואמר אז שהוא היה רוצה לעסק אז בתפלתו אודות הפריפינאציע (הינו מה שהאדונים לקחו המזיגה מיד המוכסנים) ואם אתם יודעים איך הסמך מם עומד כנגד דבר שבקדשה ואיך הוא מתגבר למנע ולבלבל ובא זה ועמד להתפלל ודחיתי אותו.
ומחמת זה התרעם על רבנו זכרונו לברכה האיש הזה הנ”ל, והלך ונסע לקהלת קדש שפליע והלשין על רבנו זכרונו לברכה בפני הזקן הידוע דשם, עד שעשה מחלקת גדול על רבנו זכרונו לברכה. ומאז והלאה נתעורר המחלקת הגדול מאד עד שכמעט כל העיר כלה חלקו על רבנו זכרונו לברכה. וגדל עצם המחלקת שהיה עליו שם, וגדל היסורין שהיו לו שם, אי אפשר לשער ולספר כי ישב שם כמו על קוצים ממש. ואחר סכות נסע לשם הזקן הנ”ל ופער פיו לבלי חק עד שעשה שם מחלקת גדול עליו.
ובתחלה היה לו אהבה עם רבנו זכרונו לברכה, והיה הזקן כפוף ונכנע מאד לפניו, אך מעת הנ”ל שנכנס רבנו זכרונו לברכה לזלאטיפאליע סמוך לגבולו שתי פרסאות, וגם על ידי רבוי המלשינות כנ”ל, על ידי זה נתעורר המחלקת הגדולה, עד שבדו עליו כזבים אשר לא עלתה על דעתו. ורבנו זכרונו לברכה אמר שהוא מכרח לישב שם מן השמים כי הוא מתקן שם חטא של ירבעם בן נבט.
והרב החסיד המפרסם מגיד מישרים מטיראוויצע שהיה מאנשי רבנו זכרונו לברכה, שאל את פיו הקדוש מדוע לא שלחתם אותי מקדם לתוך העיר זלאטיפאליע, והייתי מדבר עם הנגידים דשם והיו מקבלים אתכם לתוך העיר בכבוד גדול כראוי. השיב לו רבנו זכרונו לברכה אם הייתי רוצה להמתין, הייתי נכנס לתוך העיר זלאטיפאליע עם עגלת צב בכבוד גדול מאד, אך איני יכול להמתין כי אני מכרח מן השמים לכנס לשם.
ובכל הענינים האלו יש הרבה לספר, יקצרו המון יריעות. גם אמר אז כשם שיש ערים למטה כך יש ערים למעלה, ואמר אז התורה של אלה מסעי בני ישראל המובא בלקוטי תנינא סימן ס”ב שמדבר שם מתקון חטא עבודה זרה לכפר על אלה אלהיך ישראל, על ידי מסעי בני ישראל. ושם הוא רק רמז בעלמא מענין זה של ירבעם בן נבט הנ”ל.
וישב שם שתי שנים רצופים וקרב שם הרבה אנשים להשם יתברך. וגם הצדיק מורנו הרב יצחק אייזיק זכרונו לברכה נתקרב שם. ואמר שם תורות הרבה גבוהות ונוראות מאד:
(אמר המעתיק יסכר פי דוברי שקר האומרים שתכף אחר שבא רבנו ז”ל מארץ ישראל התחיל הזקן הנ”ל לחלק עליו ואמר מה שאמר וכו’, תאלמנה שפתי שקר הרוצים להכחיש את הידוע. כי אדרבה כשחזר רבנו ז”ל מארץ ישראל היה בבית הזקן הנ”ל, וקבלו בכבוד גדול וכמבאר לקמן (סימן קמו) בענין נסיעתו לארץ ישראל. וכידוע שגם אחר כך היתה אהבה גדולה ביניהם כמקדם, ונהג הזקן בו כבוד גדול ביותר עד שנכנס רבנו ז”ל לזלאטיפאליע וכמבאר כאן. וזה היה כמו שנה ומחצה אחר שחזר רבנו ז”ל מארץ ישראל לביתו):

קטו

(יב) ובשנת תקס”ב בחדש אלול נכנס לברסלב ובא לכאן על שבת פרשת כי תצא. וכאשר נשמע הדבר בנעמריב הסמוך לפה היה אצלנו דבר פלא מאד שהוא נכנס לכאן. אבל השם יתברך חמל עלינו מן השמים, וחשב מרחוק להיטיב אחריתנו להשאיר שארית בארץ למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב. כי בכאן נגמרו הספרים הקדושים הנדפסים, ופה חבר הספרים הנעלמים מעין כל חי, הינו מה שנשרף וספר הגנוז וכו’ וכו’ (עין לקמן קסט קעז), ואנחנו זכינו ברחמיו המרבים להתקרב אליו תכף בכניסתו לפה, ויתבאר מזה במקום אחר, אם ירצה השם, באריכות (ימי מוהרנ”ת ב). ואמר, אלו לא בא לברסלב אלא בשביל לקרב אותי די. ופה ברסלב ישב בשלוה מבני העיר כל ימיו, אבל בעולם היה המחלקת הולך ומתגבר וכל מה שקרב יותר אנשים להשם יתברך, התגבר המחלקת יותר. אבל הוא זכרונו לברכה עשה את שלו, ועלה בכל יום ובכל שעה ובכל רגע למעלות גבוהות ורמות אשר אין לשער כלל. ולולא שהתגבר הקטרוג על העולם עד שלא היה העולם כדאי לינק מאור כזה ועמד וגנזו, היה נתגלה גדלתו בעולם והיה מחזיר כל העולם אליו יתברך. כי זה היה כל מגמתו תמיד כל ימי חייו, ובזה עסק תמיד לזכות הרבים ולהוציאם מחשך לאור, מאפלה לאור גדול.
ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר מה יהיה אם יגרשו אותי מכאן גם כן, בכל מקום שאבוא לשם בכל מקום שאעשה פסיעה, אתקן תמיד “וויא איך וועל אטרעט טאהן וועל איך אלץ פאר רעכטין” כשיצא מזלאטיפאליע בעת שכבר באו העגלות מברסלב בשבילו להביאו לברסלב אמר כאן בזלאטיפאליע סבלתי תרתי גיהנם, כי משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש (שבת לג), ואני סבלתי יסורים כאן שתי שנים. גם אמר, עד עכשו היה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, עכשו מתחיל וכו’ ואיני יודע הלשון שאמר יותר אך הענין הוא שעכשו מתחיל השם יתברך להיטיב וכו’:
אמר המעתיק שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה אנחנו כבשנו את עיר ברסלב בהמחאת כף ורקודין. (כי באמת בתחלת כניסתו לברסלב דבר תכף ממחאת כפים בתפלה, שעל ידי זה מגרשין האויר של חוץ לארץ וממשיכין אוירא דארץ ישראל, כמבאר במאמר אתם נצבים וכו’ (לקוטי מוהר”ן מד). וכן בשנה זו רקד הרבה אודות לבטל הפונקטין [הגזירה לקחת יהודים לצבא]. ובחרף זה אמר מאמר ואלה המשפטים סימן י’ המדבר מרקודין והמחאת כף).
עוד שמעתי שפעם אחת סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקדוש, ונשפך על הארץ. ומזגו לו כוס אחר, וקדש עליו. ואחר כך אמר היום נטענו שם ברסלביר חסידים, ושם זה לא ישתקע לעולם, כי לעולם יהיו אנשי שלומנו נקראים על שם עיר ברסלב וכן היה כמפרסם.
ופעם אחת אמר בביתו של הרב הקדוש דודו רבי ברוך זכרונו לברכה דודי רצה לישב בברסלב ולא נתישב שם ואני יושב בברסלב, וכן מפרסם עוד בין אנשי שלומנו דבורים הרבה בענין ישיבת ברסלב והמובן מדבריו, שהיו לו זכרונו לברכה בענין ישיבתו בברסלב סודות נוראים ונפלאים מאד:

קטז

(יג) בשנת תקס”ג עשה נשואין לבתו הצדקת מרת שרה בקהלת קדש מעדוועדווקע עם חתנו הרבני מורנו יצחק אייזיק בן הגביר מורנו רבי ליב דאבראווניר כי לשם נתקבצו שניהם אף על פי שאז היה כבר בברסלב והחתנה היתה בראש חדש ניסן שחל אז ביום חמישי והחפה היתה בערב אור ליום ו’ ערב שבת קדש.
אחר החפה דברו ממשיח וכו’ (ואמר רבנו ז”ל וגלה ברמז שראוי שיצא מהם וכו’) אחר כך בשבת קדש אמר על סעדה השלישית תורה גבוהה מאד המתחלת לשמש שם אהל בהם בלקוטי א’ בסימן מ”ט ושם מרמז ניסן ושרה ויצחק וכלה וחתנה וכו’. ואמר שזאת התורה לא אמר בשבילנו רק בשביל הגזרה שקורין פונקטין הנשמע אז שרוצין לגזר על ישראל חס ושלום אשר בעוונותינו הרבים יצאו בימינו. כי שם מדבר מענין הכנעת העכו”ם כי אעשה כלה בכל הגוים. שזה בחינת כלה דאכלי כלא ושצי כלא ואתם הדבקים וכו’ והבן שם מאד כי הם דברים עמקים וגבוהים מאד.
ואחר שגמר אמירת התורה היה מרקד הרבה מאד עם בתו הכלה וכו’. ומי שלא ראה רקודין שלו לא ראה טוב מימיו, כי אף על פי שברוך השם זכינו לראות כמה צדיקים שהיו מרקדים לפני הכלה, אבל רקודין שלו לא נראה כזאת. וכל מי שעמד שם בודאי היה לו הרהור תשובה אמתי על כל פשעיו. וגדל ההתעוררות וההתלהבות של כל האנשים שעמדו שם בשעת רקודין אי אפשר לבאר ולציר זאת בכתב בשום אפן.
וכבר גלה כמה תורות גבוהות מאד על ענין רקודין והמחאת כף. וגם בהתורה לשמש הנ”ל מבאר מענין רקודין, אבל לא היה שכיח שיעשה רקודין כי אם בעתים רחוקות מאד, אך באותה השנה הנ”ל היה מרקד כמה פעמים. הינו בשמחת תורה, ואחר כך בשבת חנכה אחר אמירת התורה המתחלת ראיתי מנורת זהב בלקוטי א’ סימן ח, ואחר כך בפורים במעדוועדיווקע, ואחר כך על החתנה הנ”ל.
ואמר בעצמו בזאת השנה רקדתי הרבה וזה היה מחמת שבאותו השנה נשמעו הגזרות שקורין פונקטין, שהיו רוצים אז לגזר על ישראל חס ושלום, ומחמת זה רקד כמה פעמים כי על ידי רקודין ממתיקין הדינים ומבטלין הגזרות כמבאר בהתורה ואלה המשפטים סימן י’ בלקוטי א’ המתחלת על ידי רקודין והמחאת כף ממתיקין הדינים. וגם זאת התורה נאמרה באותו החרף בטיראויצע:

קיז

(יד) בשנת תקס”ה עשה נשואין לבתו מרים זכרונה לברכה בקהלת קדש וואלטשיסק. ובשבת שלפני החתנה שקורין פארשפיל שהיה בפרשת נח בראש חדש חשון היה מרקד כל היום כלו. ורקודין כאלו לא נראה ממנו בשום פעם כמותם, כי אז היה מרקד כמעט כל היום. ומה שהיה אז באותו השבת אי אפשר לבאר ולספר. והתפלל עמנו חגור בפאטשיילע [כעין מטפחת] לבד, ואחר כך בסעדה שלישית ישב אז עמנו ואמר לזכר השלש סעדות זה.
וספר אז שבאותו הראש השנה נתנו לו עקספענס [הוצאות] אלף אדמים אחר כל ההצטרכות והיה במקום שהיה והוא אוהב תורה מאד, והיה מקום שאמרו שם תורה גבוה מאד והלך לשם ועמד שם שומר על הפתח ולא הניחו לכנס. ונתן לו האלף אדמים שלו כדי שיניחוהו. והיה לו שם יצר הרע גדול על האלף אדמים שלא לתנם. וגם יודע אפלו היצר הרע שיש שם. ונכנס לשם ושמע מה ששמע, ומה ששמע באותו העת הינו מאמר חותם בתוך חותם בלקוטי א’ סימן כ”ב הוא מאותו התורה של המקום הנ”ל, רק הוא מעט ומקצת וכו’.
ואמר אז התורה ו’יאמר י’י ס’לחתי כ’דבריך ראשי תבות כוס”י, שנדפס מזה רק ראשי פרקים בסימן קע”ז בלקוטי א’. ואני פסקתי אז לומר קדיש על אמי זכרונה לברכה. ואז אמר בהתורה יתגדל ויתקדש שמה רבא כנדפס בהראשי פרקים. וגדל השמחה שהיה אז אי אפשר לספר אשרי מי שראה זאת.
באותו השבת שתה מעט יין מחמת שמחת הנשואין כנהוג, והיה בשמחה גדולה ורקד הרבה כמעט כל היום כנזכר לעיל. ואז סמך עצמו על רבי יודל ורקד, והיו מזמרים אז נגון נאה והתעוררות של יראה, והוא רקד על ידי זה הנגון. כי כן היה דרכו על פי רב לרקד על ידי נגון של התעוררות ויראה. והנגון ידוע אצלנו, ואמר אז שהנגון הזה הוא נגון קריאה וכרוז, שקורין אותם על ידי נגון זה שיתקבצו כלם על החתנה. הינו שקורין כל הנשמות המתים הצדיקים הקדושים של משפחתו שהם הבעל שם טוב ז”ל, וזקנו רבי נחמן ז”ל, ואמו הצדקת זכרונה לברכה, שכלם יבואו על החתנה כמבאר בזהר הקדוש (חלק ג ריט:) שבשעת החתנה מתקבצים כלם.
ואז התפלל מנחה עמנו יחד במקום שאכלנו שם סעדת שחרית הינו בבית המדרש. והתפלל מנחה חגור וכו’, ואחר כך ישב עמנו בשלש סעדות כנ”ל, והתחיל לזמר בני היכלא וכו’ והיה השלש סעדות בדרך שמחה. ואמר אז מי שיכול לשתות יכול לכפר עוונות “אז אגוטר יהוד טיט אטרינק וויין קען ער מוחל עוונות זיין” ואמר כל התורה ויאמר ה’ סלחתי וכו’ ראשי תבות כוסי. ואחר כך בערב התפאר שלא השתמש עדין בזכות אבות, ומה שהיה בארץ ישראל היה אדרבא טובה להם:

קיח

(טו) בשנת תקס”ז נסע לנאווריטש ואוסטרהא וזאסלאב ודובנא ושאר קהלות. והיה אז גם כן בקהלת קדש בראד, ושהה בדרך זה בערך חצי שנה. ואין שום אדם יודע מה עשה בנסיעה זו. כי לא קבל שם ממון בנסיעה זו, גם ברב המקומות שהיה שם לא ידעו ממנו כלל, בפרט בבראד שנכנס לשם לבדו בהעלם גדול וכו’. ובנסיעה זו נפטרה אשתו בזאסלאב שהיתה שם אצל הדאקטיר [רופא]. ואנחנו היינו שם על חג השבועות, ואחר פטירת אשתו באותו הקיץ נשתדך מבראד. ואז בא עליו חולאת ההוסט [שעול] ואמר תכף שיסתלק ובחדש אלול נשא אשתו השניה:

קיט

(טז) ותכף אחר ראש השנה תקס”ח נסע ללמברג ושהה שם עד אמצע הקיץ, ובא לביתו על פרשת בלק. כשנסע ללמברג נסע דרך וואלטשיסק ושם רצה לעבר על הגרעניץ [הגבול] ולא היה יכול לעבר ונתעכב שם יותר משני שבועות. פעם אחת חלם לו בלילה שעמדו חילות רבות מהקיסר שלנו וכן כנגדם חילות רבות מהקיסר דוין (אוסטריה), והקיסריות בעצמן היו שם. ובקש רבנו זכרונו לברכה מאדון אחד שיניח אותו לעבר. ואמר אותך בודאי לא אניח לעבר למדינתנו. והדבר היה נראה שאמר לו שהוא מתירא פן יבלבל שם המדינה וכו’. והלך ובקש מהקיסר דשם בעצמו, ואמר אני איני מתירא אני מניחו לעבר לשם. והקיץ בבקר וספר להאיש שהיה עמו ואמר לו אני יודע שהיום אעבר הגרעניץ כי כך חלם לי, וכן היה שעבר אותו היום הגרעניץ. ובענין החלום הנ”ל יש עוד דברים כי נשכח הרב כי לא נכתב בזמנו:

קכ

(יז) בשנת תק”ע נסע לאומין. בשנת תקע”א נסתלק שם. וכל המעשיות שיש בכל נסיעה ונסיעה, ובכל מקום שישב שם, קצתם כבר נרשמו במקום אחר, ורבם נשכח. חוץ מזה יש הרבה יותר מה שאין אנו יודעים כלל, כי בודאי אין שום אדם יודע תכן כונות נסיעותיו הקדושים:

קכא

(יח) בשנת תקס”ה בין פסח לעצרת נסע לשאריגראד ושהה שם שני שבועות. וגם נסיעה זו היתה פליאה גדולה מאד ואמר לאנשים שלוו אותו: העולם מתגעגעים מתי יהיה כהבעל שם טוב זכרונו לברכה, שאלו היה הבעל שם טוב זכרונו לברכה היה גם כן מחפש יותר. ופתאום יצא משם, ואמר שבורח כמו מאש. ואחר כך היה שם שרפות גדולות כמה פעמים, ואמר אלו היו יודעים בני שאריגראד הטובה שעשיתי להם וכו’ אף על פי כן כל זה טוב מעפוש רחמנא לצלן. ומובן מדבריו שהצילם על ידי ישיבתו שם מעפוש רחמנא לצלן. אלה מסעי בני ישראל אשרי הזוכה ויזכה לידע סוד אחד מנסיעותיו הפליאות מאד שלא היה להם שום טעם על פי פשוט. ואמר בעת שנסע לנאווריטש אלו היו העולם יודעים ענין נסיעתי היו מנשקים הפסיעות שלי, בכל פסיעה ופסיעה של נסיעתי אני מכריע את כל העולם כלו לכף זכות:

קכב

(יט) בשנת תקס”ב בקיץ קדם שיצא מזלאטיפאליע לברסלב, היה באותו הקיץ בברדיטשוב עם אביו הרבני החסיד הותיק המפרסם מורנו רבי שמחה זכרונו לברכה. ואז היה תקף המחלקת של הזקן הידוע, ובשעת המחלקת אמר הזקן הנ”ל שיביא אגרות מכל הצדיקים המפרסמים שכלם חולקים עליו, וכן הוה בהפך ממש.
כי הגיעו אגרות מכל המפרסמים לרבנו הקדוש זכרונו לברכה, וכלם החזיקו ידם עם רבנו זכרונו לברכה באהבה רבה מאד, וכתבו מרורות להזקן הנ”ל. הינו הרב הגאון החסיד רבי לוי יצחק מברדיטשוב, והרב החסיד רבי גדליה מליניץ, והרב הקדוש דודו רבי ברוך זכרונו לברכה, והרב החסיד רבי זאב מטשארניאוסטרע, והרב הקדוש מורנו רבי אברהם קאליסקער מארץ ישראל, ומחתנו רבי ליבוש מוואלטשיסק, ומחתנו רבי אברהם דב מחמעלניק, כלם כתבו אגרות בכבוד גדול ובאהבה עצומה לרבנו זכרונו לברכה, ובזו את הזקן הנ”ל מאד מאד. אבל הזקן הנ”ל לא שמע אליהם והיה מחזיק במחלקת חנם על לא דבר.
ובאותו הקיץ נסע רבנו זכרונו לברכה לברדיטשוב, ושם היה קבוץ של כמה גדולים. כי מחתנו הרב הגאון מוואלטשיסק עשה אז שם בברדיטשוב נשואין לבנו מוהר”ש זכרונו לברכה, ונתועדו שם כמה וכמה גדולים, וקצתם אני יודע הלוא המה הרב הגאון מוואלטשיסק, ובנו הגאון מורנו ר’ יוסף יוסקא זכרונו לברכה אב בית דין דקהלת קדש יאס, והרב החסיד מורנו ר’ זאב מטשארניאוסטרע, והרב הגאון מורנו ר’ משה זכרונו לברכה אב בית דין דקהלת קדש קראסנע בנו של הרב הקדוש מורנו רבי חיים דקהלת קדש קראסנע, והרב החסיד רבי יצחק זכרונו לברכה מקאסנטין חדש, ועוד כמה גדולים. ונתועדו כלם שם לנדות ולהחרים את הזקן הנ”ל על שמבזה תלמיד חכם אמתי, הינו את רבנו הקדוש זכרונו לברכה. וכבר נגמר הדבר ביניהם בהסכמת כלם ורצו לעשו”ת כן, אבל איש אחד בברדיטשוב בלבל את הדבר והלך ודבר על לב הרב הגאון הקדוש אב בית דין דברדיטשוב ואמר שאין נאה שיעשו זה הדבר בעירו ומחמת זה נתבלבל הדבר.
ורבנו זכרונו לברכה היה אז אצל הרב הקדוש דברדיטשוב, וקבלו בכבוד גדול מאד ובאהבה רבה ובחבה גדולה. כי הרב דברדיטשוב החזיק ידו עם רבנו זכרונו לברכה מתחלה ועד סוף אבל הדבר הנ”ל הינו החרם לא רצה שיהיה נעשה בעירו, מחמת שנמצאו אנשים שדברו על לבו כנ”ל. ומחמת זה נתבלבל הדבר. ואחר כך כשבא רבנו זכרונו לברכה מבארדיטשוב, נסע לטולטשין ושם נתועד רבנו זכרונו לברכה עם אנשי ברסלב וקבלוהו לפה בהסכמת הרב הקדוש מורנו ר’ ברוך זכרונו לברכה, ונכנס לשם בחצי אלול:

קכג

(כ) קדם שנסע לברדיטשוב קבץ מנין עשרה אנשים וטען לפניהם עם הבעל דבר, ואיני יודע היטב ענין זה על בריו. ואמר שמאז והלאה כל מה שרוצה לעשו”ת מניח עצמו הבעל דבר לארכו ולרחבו לקלקלו, ומחמת זה כבד מאד לעשו”ת מה שהוא מצוה, אבל אף על פי כן השם יתברך בעזרו. ומי שזכה להתקרב אליו היה רואה קצת מענין זה. ולא היה לרבנו זכרונו לברכה שום מנוחה כל ימיו, אפלו רגע אחת. כי תמיד היה לוחם מלחמת השם בכל עת ובכל רגע וכו’, שאני זקן שבקדשה וכו’:
כשהתחיל הזקן הנ”ל לחלק עליו אמר: ידעתי שיעמד עלי הס”מ וכו’ אבל תמיה לי על שמסרו זאת לידו. ואמר דברי צחות כי אמרו רבותינו ז”ל מוטב שיפיל אדם עצמו לגוב האריות ואל ימסר ביד שונאי, אבל מה עושים כשהשונא בעצמו הוא אריה כי וכו’. אך רבות מחשבות בלבוש ועצת ה’ היא תקום. ואמר שלעתיד לבוא יהיה צחוק נאה עמו אויף יענער וועלט וועט זיין אשיין שפילכען מיט איהם. אחר כך אמר רבנו ז”ל כמה תורות הנוגעין לענין המחלוקת של הזקן הנ”ל עין שם ותבין. ברוך ה’ אשר הצילנו ממנו ולהיות בחלקו של רבנו הקדוש ז”ל:

קכד

(כא) בשבת חנכה תקס”ט, שהיה סמוך לביאתו מלמברג, כי בקיץ תקס”ח העבר בא מלמברג לביתו ואז באותו החנכה אמר התורה המתחלת ימי חנכה הם ימי הודאה בלקוטי תנינא סימן ב’. ואז צוה לזמר על השלחן (תהלים קכ”ד): “שיר המעלות לדוד לולי ה’ שהיה לנו”. וזמרו לפניו זה המזמור בליל שבת כמה פעמים אין מספר. וגם פעם אחת בהיותו יושב במעדוועדיווקע היה מזמר גם כן המזמור לולי ה’ כמה פעמים, ואחר כך הפך פניו אל העולם ואמר עדין אין אתם נחשבים מאנשים שלי כי יהיה עת שכל העולם כלו יעמדו עלי ויחלקו כלם עלי, ואז מי שיתחזק ויהיה נשאר אצלי זה יהיה נחשב מהאנשים שלי באמת. (אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים כי רבים קמו עליו ועלינו ולולי ה’ שהיה לנו וכו’):

קכה

(כב) שמעתי בשמו שאמר שאז כשהיה בברדיטשוב בקיץ תקס”ב עם הזקן הידוע כנ”ל, ואמר אז שאז נודע לו כל ענינו ומהותו של הזקן הנ”ל ועד אותה השעה לא דבר ממנו מאומה כי אמר שלא היה רוצה לדבר ממנו כלל עד אשר נודע לו כל ענינו ומהותו. ואז התחיל לדבר ממנו מעט לעתים רחוקות מאד:

קכו

(כג) דרכנו היה להיות אצלו על ראש השנה ועל שבת חנכה ועל חג השבועות ובאלו השלשה זמנים היינו אצלו תמיד מיום שקבע דירתו פה ברסלב. והיה מצוה ומזהיר להיות אצלו באלו השלשה זמנים והיה תמיד אומר תורה נפלאה באריכות גדולה באלו הזמנים. הינו בראש השנה היה אומר התורה בין השמשו”ת בין יום ראשון לשני, והתחיל בין השמשו”ת ונכנס הרבה לתוך ליל שני של ראש השנה. ובשבת חנכה אמר התורה בסעדה שלישית, ובשבועות היה אומרה גם כן כמו בראש השנה בין השמשו”ת של יום שני דשבועות ונכנס הרבה לתוך ליל שני. אך ביותר ויותר הזהיר להיות אצלו על ראש השנה.
ואמר שעל ראש השנה הוא רוצה שיהיו כל אנשי שלומנו כלם כאחד אצלו, איש לא יהיה נעדר. וגדל האזהרה שהזהיר להיות אצלו על ראש השנה אין לשער והכפיל באזהרה זו כמה פעמים ואמר שכל ענינו הוא ראש השנה. גם בראש השנה האחרון באומין דבר עמנו גם כן מזה מעלת מי שזוכה להיות אצלו על ראש השנה, ואמר בזו הלשון: מה אמר לכם אין דבר גדול מזה ובלשון אשכנז: “וואס זאל איך אייך זאגן, קיין גרעסירס דער פון איז ניט דא”.
ואמר ואם אצל הצדיקים אחרים אינו כל כך חיוב להיות אצלם דיקא על ראש השנה יקשה עלי עוד קשיא אחת (איז נאך אקשיא). כלומר שאינו רוצה לתרץ ולומר הטעם רק כאומר שבלא זה יש כמה קשיות עליו ויהיה עוד קשיא זו גם כן, מה שהוא מקפיד מאד להיות אצלו על ראש השנה יותר משאר כל הצדיקים. כי אף על פי שאצל כל הצדיקים היו נוסעים על ראש השנה, אבל שום אחד מהם לא הקפיד ולא הזהיר כל כך כמותו. ועוד מבאר במקום אחר (סימן ת”ג) מה שצוה לעשו”ת כרוז וכו’ ואמר אז שכל מי שזוכה להיות אצלו על ראש השנה ראוי לו לשמח מאד, אכלו מעדנים וכו’.
ועוד שלש פעמים בשנה אמר תורה בקביעות. הינו שהיה נוסע לטשערין ולטיראויצע פעם אחת בחרף וישב שם על השלש סעדות ואמר שתי פעמים תורה, הינו בשבת שירה ועוד איזה שבת וגם בקיץ היה נוסע לשם אבל לא אמר תורה רק פעם אחת בטשערין בשבת נחמו.
כלל הדבר שאלו ששה פעמים הנ”ל הינו שלש פעמים בביתו ושלש פעמים בדרך, היה אומר תורה בקביעות. וחוץ מזה לא היה לו שום קביעות לאמירת תורה כי לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל. רק באלו השבתים הנ”ל.
אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו, רק אף על פי כן שמענו ממנו תורה הרבה גם בכל השנה, רק שלא היה קביעות וזמן לזה. רק בכל עת שנזדמן שזכנו השם יתברך היינו זוכים לשמע מפיו תורה נפלאה. לפעמים בליל שבת קדש ולפעמים בשבת בבקר, ולפעמים במוצאי שבת אחר הבדלה ולפעמים בימי החל. וכמה פעמים נזדמן שמתוך שיחתו שהיה משיח ומספר עמנו הרבה מעסקי העולם. והיינו מדברים עמו כל מה שנזדמן לתוך פינו. ואחר כך זכינו לשמע ממנו תורה הרבה, והתורה היתה מעין כל השיחות שספרנו עמו.
וזה היה שכיח מאד עד שהתחלנו להכיר בעינינו ממש שכל שיחתו היא כלה תורה. וכל פעם שהיינו מטים אזנינו היטב לשיחתו הקדושה, היינו שומעים שכל דבוריו הם תורה נפלאה עד שהתחלנו לכתב כמה שיחות שלו, אבל לא נכתב חלק מאלף ורבבה. אשרי העת אשרי השעה אשרי הרגע שזכינו לעמד לפניו לשמע הבל פיו הקדוש. מי יתן לנו עכשו שעה כזו היינו מתגלגלים אלפים פרסאות בעפר כדי לזכות לבוא לפניו לשמע הבל פיו הקדוש העולה על כל הקדשות.

קכז

(כד) פעם אחד נסע למעדוועדיווקע ונתעכב בדרך ולא הגיע על שבת והכרח לשבות בכפר האלאווקיוקא סמוך למעדוועדיווקע. כי הסוסים נתיגעו ולא היו יכולים לילך ונתאחר עד שבא סמוך להדלקת נרות ממש לכפר הנ”ל. ואחר כך כשבא לביתו לכאן ספר לפנינו כל המעשה הזאת באריכות גדול.
ואמר שבעת שהלכו הסוסים סמוך לערב והוא היה רוצה שירוצו במהירות גדול אבל הם לא רצו לילך ואמר שהיה דומה כמו שבורחין בחלום שנדמה להאדם שצריך לברח ואי אפשר לו לברח בשום אפן כידוע בחוש שכך דרך החלום. כך היה לו אז והיה לו צער גדול מאד שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום. ונדמה לו בשעת נסיעתו כמו שמוליכין את האדם לגיהנם שאז בודאי הפחד גדול עד אין סוף, כן ממש פחד זה היה עליו מחשש חלול שבת חס ושלום.
ומכלל דבריו הבנתי קצת מלשונו עצם הפחד של האדם בשעה שמוליכין אותו לגיהנם חס ושלום. ואי אפשר לציר זאת בכתב כי כפל דבריו פעמים והפליג מעצם הפחד הגדול והנורא עד אין סוף ואין תכלית שנופל על האדם בעת שמוליכין אותו לגיהנם חס ושלום. וממש פחד זה היה עליו אז מחמת שהיה מתירא שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום, והמעשה הזאת היתה בחרף קדם שבת שירה.
ויש בזה ספור שלם. כי עכוב של רבנו זכרונו לברכה לא היה דבר ריק בפרט בעת שנסע על שבת שירה, וכבר היו אנשיו מקבצים שם מכמה עירות והוא היה צריך לומר תורתו הקדוש והנוראה מאד ולעשו”ת ולתקן מה שהיה עושה ומתקן בתורתו הקדושה ועסקו עם אנשיו. ואמר שבכל עת הקבוץ שהוא צריך לומר תורה לפני אנשיו, אזי ממש הרעש והפחד שיש על כלל ישראל בערב יום כפור לעת ערב בעת שהולכין לבית הכנסת, ממש פחד ורעש זה נופל עליו באותו השבת או יום טוב שהוא צריך לומר תורה ברבים.
ואחר הרעש הגדול הזה שכבר היה מוכן לבוא על שבת שירה כדרכו מכמה שנים ופתאום נתעכב ושבת בכפר הוא ואנשיו שנסעו עמו, ועוד קצת אנשים שכבר באו לקראתו, כלם הכרחו לשבת בכפר הנ”ל. ולא היה להם מה לאכל ולשתות, והכרחו לאכל חלה של דגן ולקדש על החלה. כי לא היה שם כוס לקדש על היין שרף, ואפלו סכין ושום כלי אכילה לא היו להם. והוא זכרונו לברכה ספר אחר כך כל סדר השבת שהיה שם באריכות.
אחר שבת נסע למעדוועדיווקע, וביום שני היה חמשה עשר בשבט ועשו סעודה וישב אז עם אנשיו ואמר אז התורה שהיה צריך לומר לפניהם. אשרי הזוכה לידע דבר אחד ממה שעבר על רבנו זכרונו לברכה בכל פעם, כי בכל מארעותיו היו סודות נוראות נפלאות ועצומות מאד:

קכח

(כה) אחר שבא מלמברג לא נסע עוד על האוקריינע לומר תורה כדרכו מקדם מחמת החולאת, ופעם אחת היה מספר בשבת שירה מענין שבימים הקודמין היה נוסע על המדינה בעתים הללו והיה אומר שם תורה נפלאה וכו’. והיה מספר כמתגעגע, ואמר שכשהיה יושב על העגלה היה ענין מיחד, וכשהיה בא לעיר שנסע לשם ויצאו לקראתו ועשו לו כבוד היה נעשה ענין אחר, כשנכנס אל העיר היה ענין אחר, כשאמר תורה שם היה ענין אחר, אחר כך כשקבל מעות היה ענין אחר. וחשב כיוצא בזה כמה ענינים שבכל פעם היה ענין אחר, והמובן מדבריו שהיה לו בענין הנסיעה עבודה מיחדת נפלאה ונוראה מאד בכל ענין בפני עצמו הן בהנסיעה הן בהכבוד וכו’ וכו’ כנ”ל:

נסיעתו לארץ ישראל

קכט

(א) בתחלה קדם שנסע לארץ ישראל נסע לקאמיניץ כמבאר כבר בספר הנדפס (שבחי הר”ן) . ובנסיעתו לקאמיניץ אמר לרבי שמעון יש לפני נסיעה ואיני יודע להיכן, ושחק רבי שמעון איך נוסעים אם אין יודעים להיכן נוסעים, והשיב לו באמת איני יודע. והלך רבי שמעון והכין עגלה וסוסים וכל צרכי הנסיעה ונסע עמו. ובנסיעתו עמו בקש מרבנו זכרונו לברכה. שיסע דרך כפר וואלחיוועץ. וקבל שם עוד איש אחד ונסע איש אחד משם גם כן עמהם, עד שבאו למעז’בוז’. ועדין לא ידעו להיכן נוסעים. ובבואו למעז’בוז’ לבית אביו ואמו הצדיקים זכרונו לברכה ושמחו על ביאתו מאד, ענתה אמו זכרונה לברכה ואמרה לו בני מתי תלך לזקנך הבעל שם טוב זכרונו לברכה הינו על קברו הקדוש, השיב רבנו זכרונו לברכה, אם זקני רוצה לראות עמי יבוא לכאן. אחר כך בלילה שכב לישן ובבקר עמדה אמו ובאתה אליו ואמרה לו הלא זקנך כבר היה אצלך ומתי תלך אליו הינו על קברו השיב רבנו זכרונו לברכה עכשו לא אהיה על קברו בחזירתי אם ירצה השם אהיה על קברו. וכן היה.
וקדם שבא למעז’בוז’ נפל רבי שמעון על ערש דוי ובא למעז’בוז’ בחולאת חזק מאד והכרח רבנו זכרונו לברכה להשאיר אותו שם במז’בוז’, ולא נסע עמו לקאמיניץ. וכשהלך רבנו זכרונו לברכה אל רבי שמעון לפטר ממנו ולנסע לקאמיניץ, לא רצה רבי שמעון להניחו עד שהבטיחו על דבורו הקדוש שבודאי בחזירתו ימצאנו בחיים ושלום. וכן הוה.
וגם קדם שנסע מביתו אמר לרבי שמעון התוכל לסע עמי ואמר לו שבנסיעתו יתמהמה או שבוע או שתים או חדש או רבע שנה או חצי שנה או שנה תמימה, ובתחלה שתק רבי שמעון זכרונו לברכה, אך כשראה שרוצה לנסע באמת אמר רבי שמעון שיפקיר הכל ויסע עמו, אפלו אם יתמהמה כמה. ונסע עמו כנ”ל.
ובמז’בוז’ כשנפטר רבנו זכרונו לברכה ממנו קדם נסיעתו בשעה שרבי שמעון היה מטל על ערש דוי וענה רבי שמעון ואמר לרבנו זכרונו לברכה מתי אתראה פנים עמכם כי הלא תוכלו להתמהמה בדרך כמה כמו שאמר בביתו שאינו יודע כמה יתמהמה, אמר לו שלא יתמהמה. כי אם שמונה ימים או עשרה ימים לא יותר. שאל לו הלא אמרתם בביתכם שאינכם יודעים כמה תתמהמהו בדרך. השיב לו: באמת בביתי לא ידעתי, אבל עכשו אני יודע שאני צריך לנסע לקאמיניץ, ולא אתמהמה הרבה כי אם כנ”ל, כי באותו הלילה היה אצלי הבעל שם טוב זכרונו לברכה, ואז הודיע לי להיכן לנסע, הינו לקאמיניץ. ונסע מיד לקאמיניץ, ומה שעשה שם נעלם מעין כל חי, ועדין לא נודע לשום אדם בעולם עד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן:

קל

(ב) כשבא מקאמיניץ אמר תורה בשבת על פסוק (תהלים ס”ג): “דבקה נפשי אחריך” תורה נפלאה מאד, והתפאר בעצמו מאד ואמר ומה כשבאתי רק מקאמיניץ אני אומר תורה כזו, כשאבוא מארץ ישראל על אחת כמה וכמה שאזכה לגלות תורה נוראה יותר ויותר וכו’ וכו’:

קלא

(ג) כשבא מקאמיניץ נפטרה אצלו ילדה אחת עליה השלום. ענה ואמר כהנה וכהנה חס ושלום ימות אצלי בשביל תנועה אחת שיש חלוק ביני בין קדם היותי בקאמיניץ ובין לאחר היותי שם, ה’ יצילנו:

קלב

(ד) בעת נסיעתו לארץ ישראל נסע דרך ניקולאייב וחורסן לאדעס ושבת בחג שבועות בחורסאן, ואמר שם תורות נפלאות על פסוק (תהלים ק”ז): “יקם סערה לדממה”, ועוד כמה תורות. והיו שם אנשי הרב מלאדי. והביאו לפניו תורות הרב וסתר דבריו לפני אנשיו, והראה להם שאינו כן כמו שאמר.
ובליל שבועות אחר שהיה נעור כנהוג הלך למקוה עם איש אחד מאנשיו, וספר לי זה האיש שהלך עמו אז למקוה בשבועות שאמר לו רבנו זכרונו לברכה בדרך הלוכו למקוה, ושאל אותו בכל פעם אם שומע קולות, והשיב שאינו שומע כלל. ונתפלא מאד על שאינו שומע, ואמר איך אפשר לבלי לשמע קולות כעת. אחר כך אמר אפשר הוא קול הקאפליע [מקהלה] שאני שומע. והשיב לו האיש הנ”ל שהוא אינו שומע שום קול קאפעליע ולא שום קול כלל, ותמה מאד. והבין האיש הנ”ל שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה.
אחר כך כשיצא מהמקוה אמר שנודע לי עכשו בעת קבלת התורה בענין הנאמר בזהר הקדוש (תקוני זהר עג:) אית יראה ואית יראה וכו’, ועכשו נודע לי שיש עוד יראה שהיא גם כן עוד יותר ויותר אפלו מיראה עלאה הנזכר שם. כי נודע לי עכשו יראת אלקות שהיא יראה ופחד גבוה ועצום ומרומם ומנשא מאד מאד:

קלג

(ה) ונשמע מפיו הקדוש קדם נסיעתו ממעדוועדיווקע לארץ ישראל בימי חג הפסח שאמר שהוא רוצה לסע לארץ ישראל כדי לקים שם כל התרי”ג מצוות לכלל יחד כל המצוות התלויות בארץ, עם כל המצוות של חוץ לארץ ולכללם יחד ולקימם ברוחניות. ואחר כך יוכל לקימם כראוי בגשמיות. ובכל אלו הדברים יש שיחות וספורים הרבה כמובן מהאנשים שספרו זאת לפני. אך אנכי לא הייתי בכל זה, על כן נחסר רבו ככלו ולא יכלתי ללקט באמרים כי אם מעט דמעט.
ואמר שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל כי מקדם כשהיה צריך דבר מזקנו רבי נחמן זכרונו לברכה השוכב בארץ ישראל היה שולח את הצדיק רבי ישעיה ז”ל (מיאניב) השוכב בסמילע ועכשיו וכו’ ואינו יכול לשלחו. על כן הוא נוסע לארץ ישראל כדי לדבר עם זקנו זכרונו לברכה ולהעמיד עמו אפן איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו.
וכפי הנשמע שהיו לו כמה וכמה טעמים בענין נסיעתו לארץ ישראל מלבד הנסתרות שלא גלה כלל. כי כל דבר ודבר שעשה, לעולם לא עשה דבר בשביל טעם אחד לבדו, רק בכל דבר שעשה היה בו כמה וכמה אלפים ורבבות טעמים עליונים עמקים וגבוהים מאד מאד, ובפרט הנסיעה לארץ ישראל שמסר נפשו על זה מאד מאד בלי שעור וערך כמבאר כבר (בשבחי הר”ן).

קלד

(ו) שמעתי בשמו שאמר קדם שנסע לארץ ישראל שרוצה לנסע כדי להשיג חכמה עלאה, כי יש חכמה עלאה ותתאה, וחכמה תתאה כבר יש לו, ועדין הוא צריך להשיג חכמה עלאה, ובשביל זה הוא נוסע לארץ ישראל. ונשמע מפיו הקדוש שאמר שתכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל תכף זכה להשיג כל מבקשו וחפצו שנסע בשבילו לארץ ישראל, וגם שמעתי מפיו הקדוש מעין זה מגדל השמחה והנחת שהיה לו תכף כשבא לארץ ישראל שנתמלא רצונו ותשוקתו וכו’:

קלה

(ז) אמר אז לרבי יודל שרוצה לנסע לארץ ישראל, ורבי יודל ברך אותו. ואמר לו: רבנו, בודאי אתם רוצים לפעל שם איזה דבר גדול יהי רצון שהשם יתברך יעזר אתכם שתזכו לפעל שם מה שאתם רוצים. ונענע לו ראשו על ברכתו, אחר כך אמר הייתי יכול לפעל מבקשי וחפצי ועניני שאני רוצה לפעל בארץ ישראל, הייתי יכול לפעל גם פה על ידי תפלות ובקשו”ת ותחנונים לבד ולא הייתי צריך לנסע לארץ ישראל. רק החלוק שכשאזכה להיות בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים. וזה החלוק שבין קדשת שבת לקדשת יום טוב ופתח לו לר’ יודל הנ”ל הסדור של האר”י זכרונו לברכה, והראה לו בכונות שזהו החלוק בין שבת ליום טוב, שבשבת האור מלבש בלבושין, וביום טוב האור בלא לבושין כידוע:

קלו

(ח) בעת שנסע לארץ ישראל בתחלת נסיעתו מביתו שבת בכפר סקאליע ושם ראה את הצדיק המפרסם מורנו הרב מנחם מענדל מויטפסק וגלה לו ששם “אתה” מסגל על הים כמובא בספרו בסימן ר”ןו כמו שכתוב (תהלים פ”ט): “בשוא גליו אתה תשבחם” ויש עוד בזה לספר מה ששמעתי בשמו ואיני זוכר עתה וצריכין לחקר אצל אנשי שלומנו ששמעו מרבי שמעון בזה:
[אמר המעתיק שמעתי מאיש אחד ששמע מרבי שמעון שהפרוש הוא כך שאתה ראשי תבות אל”ף תי”ו ה”א. על כן צריכין לכתב חמשה מכתבים שקורין קוויטליך [פתקים], ועל כל קוויטל יכתב שתי התבות ורב חסד שגימטריא שלהם היא ארבע עשרה מאות שהיא אל”ף תי”ו כי ורב חסד גימטריא מאתים ושמונים, וחמשה פעמים מאתים ושמונים, עולה אלף וארבע מאות. והחמשה קוויטליך הם ה”א וזה הוא שם אתה. ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה קוויטליך שכתוב בהם ורב חסד לתוך הים ובודאי יועיל. ורבי שמעון אמר שהוא בעצמו השתמש בזה והועיל לו מאד, וקדם שנסע פעם שניה לארץ ישראל היה פה ברסלב והלך להסופר וכתב לו כמה קוויטליך הנ”ל על גויל ובכתב אשורית]:

קלז

(ט) בנסיעתו להתם תכף בנסעו מאדעס על הים השחור היה רעש גדול ורוח סערה גדולה, אז בא אליו מת אחד שנפטר בסמוך ושאל רבנו זכרונו לברכה את האיש שהיה עמו הראית שהיה כאן הרך בשנים מוואלחוויץ וכו’. אך עכשו אין מעשה זו חדוש כלל כי אחר כך היה עוסק בענין זה הרבה לתקן נשמות המתים אלפים ורבבות. וזה היה עקר עבודתו כאשר נשמע מפיו הקדוש ועקר הסתלקותו היה בשביל זה כמבאר במקומו (לקמן קצא) עין שם:

קלח

(י) מקדם לא היו נוסעים לארץ ישראל דרך אדעס כי היו מתיראים לנסע דרך שם, והוא נסע תחלה על אדעס כשנסע לארץ ישראל, ומאז והלאה נעשה דרך כבושה והכל נוסעים דרך שם. וכן כמה דברים שהוא התחיל בראשונה ואחר כך הרגל העולם אחריו.
גם כשהיה בארץ ישראל והיה על הקברים, היה שם קבר של ינוקא שהיו מעולם מתיראים לכנס לתוך אותו המערה, כי אמרו שיש שם נחש. גם היה שם חדוש שהיה גדל אילן על המערה. והוא היה הראשון שלא חש על זה, ונכנס לשם ואחז שרש האילן בידו כי היה השרש בקרקע והיה הולך דרך חלל המערה, ולא היה שם שום נחש. ומאז והלאה הכל הולכים על אותו הקבר.
וגם אנכי בעצמי זכיתי להיות שם על אותו הקבר של הינוקא הנ”ל וראיתי כל זה בעיני תהלה לאל חיי:

קלט

(יא) קדם שבא לארץ ישראל היו לו יסורים גדולים ומניעות גדולות מאד אשר אי אפשר לבאר ולספר. ובסטנבול השליך עצמו לתוך קטנות מפלג מאד אשר אין לשער, והלביש עצמו במלבוש קרוע והלך יחף ובלא כובע העליון, והלך בחוץ והלך כאחד מן הפחותים שבפחותים, וכיוצא בזה ענינים רבים כאלה מעניני קטנות ופחיתות שעשה שם איזה זמן. ועשה מלחמה עם שאר אנשים בדרך צחוק, כדרך הנערים שמצחקים זה עם זה וכו’ וכיוצא בזה שאר עניני צחוק וקטנות אשר אי אפשר לבאר ולספר.
גם נזדמן שהיה שם בסטנבול מסביבותינו שני אנשים שהיו תחלה בארץ ישראל וחזרו אז בעת שהיה רבנו זכרונו לברכה שם בסטנבול בדרך הלוכו לארץ ישראל, ופגעו עמו ולא הכירו אותו ועשה בחכמתו ונדמה להם כאלו הוא איש מרמה חס ושלום, והיו מבזים אותו בכל מיני בזיונות כמה ימים רצופים והוא היה מקבל על עצמו כל הבזיונות ואדרבא עשה תחבולות לזה שהם יבזו אותו.
ואמר רבנו זכרונו לברכה שאלו לא היה עליו זאת הינו הקטנות שהשליך עצמו לקטנות גדול הנ”ל והבזיונות הנ”ל לא היה באפשרי לבוא לארץ ישראל מחמת המניעות שהיו לו. כי בכל מקום שבא לשם היה שם עפוש רחמנא לצלן ומלחמות גדולות היו אז בעולם ואנשי צרפת היו אז בסביבות ארץ ישראל, ורב המניעות שהיו לו אי אפשר לספר.
ואמר שהבעל שם טוב זכרונו לברכה והגאון רבי נפתלי זכרונו לברכה לא יכלו לבוא לארץ ישראל מחמת המניעות שהיו להם והוא זכרונו לברכה היה עליו כל המניעות שהיו להם ועבר על כלם והקטנות הנ”ל הועיל לו מאד, ובלא זה לא היה יכול לבוא לשם:

קמ

(יב) ושמעתי בשם רבנו זכרונו לברכה שאמר כי קדם שבאים לגדלות צריכין לפל בתחלה לקטנות וארץ ישראל הוא גדלות דגדלות על כן צריכין לפל בתחלה לקטנות דקטנות ועל כן לא היה יכול הבעל שם טוב זכרונו לברכה לבוא לארץ ישראל כי לא היה יכול לירד לתוך קטנות כזה.
והוא זכרונו לברכה זכה לבוא לארץ ישראל על ידי גדל הקטנות שירד לשם בחכמתו העצומה לקטנות מפלג, קטנות דקטנות, עד שזכה לבוא לארץ ישראל שהוא גדלות דגדלות. ועצם ההשגה שזכה בארץ ישראל אלו כל הימים דיו וכו’ אין מספיק לבאר אשר לא נשמע ולא נראה מי שיזכה על ידי כניסה לארץ ישראל להשגה מפלגת עצומה ועליונה כזו, עד שעלה למעלה ומדרגה עליונה גבוה מאד. וחלילה לנו לדבר מזה שלא לפגם ולמעט בכבודו חס ושלום, כי אין לנו כלים ודבורים לכנות בהם עצם השגתו ומעלתו כי רבנו זכרונו לברכה היה חדוש מפלג מאד אשר לא היה חדוש כזה אפלו בדורות הקודמים.
ואמר בפרוש על עצמו שאלו לא היה דור כזה כאשר יודע כל אחד בעצמו פחיתות הדור הזה, ולולא זאת היה הוא זכרונו לברכה חדוש גדול בעולם, אך בעוונותינו הרבים מחמת שלא היה הדור כדאי נתעלם האור מאד ולא נתגלה ממנו אפלו כטפה מן הים:

קמא

(יג) בחזירתו מן ארץ ישראל על הים הגדול הלבן היו להם ששה סדרי משנה והסתכל בהם ובבואו למשנה ב’ פרק ה’ דסוטה אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחד וכו’ נתלהב מאד והכה כף אל כף ואמר מי רואה כמוני כי נתגלה לי במשנה הזאת דבר ולא רצה לגלות, ודבר אחד גלה להאיש שלו וכו’:

קמב

(יד) כשבא מארץ ישראל אמר בדרך הזה קימתי כל התורה בכל האפנים כי השגתי קיום כל התורה שאפלו אם היו מוכרים אותי לישמעאל במדינות רחוקות שאין שם שום יהודי, והוא ישלח אותי לרעות בהמות, ואפלו אם לא אדע מתי שבת ויום טוב, ולא יהיו לי טלית ותפלין ולא סכה ולא שום מצוה וכו’ וכו’, אף על פי כן הייתי יכול לקים כל התורה כלה. וכבר מבאר מזה במקום אחר (שבחי הר”ן כב):

קמג

(טו) כשבא מארץ ישראל אמר תורה על פסוק (במדבר כ”ה): “עשה לך שרף ושים אותו על נס” בליל שבת. ואחר כך בסעדה שלישית אמר תורה על פסוק (ישעיה מ”ג): “כי תעבר במים אתך אני” וזאת התורה כבר נדפס בלקוטי א’ (סימן עג) וזאת התורה היתה יקרה וגדולה בעיניו מאד:

קמד

(טז) פעם אחת אחר שבא מארץ ישראל היה המגיד מטירהאוויצע זכרונו לברכה אצלו על שבת במעדוועדיווקע ואמר רבנו זכרונו לברכה אז תורה על פסוק (תהלים כ”ד): “זה דור דורשיו” שכפי הדור כן הוא הדורשים שלו. והתורה שאמר לא זכינו שתכתב, ואמר אז להמגיד זכרונו לברכה בזו הלשון למשל אתם הוא הדור ואני הדורש שלכם:

קמה

(יז) בחזירתם מארץ ישראל בנסיעתם מנהר דינסטר והכרחו לשנות מלבושיהן ונדמו כדרך הסוחרים בני הנעורים הנהוגים עכשו וכו’, ומחמת זה טעו בהם כמה אנשים וסברו בהם שהם מהקלי עולם וכו’. ובבואו לאומין היה להם נסיון וכו’. ואז בנסיעתו משם בזריזות מיד למד זכות על העולם ואמר תדעו שכל דרכנו הוא לידע שיש נסיונות בעולם, ובקל יכולין לכשל חס ושלום. ואמר אוי ואבוי וכו’ והתאנח על זה מאד. כי באותו הבית שעמד שם הבעל עגלה הבינו וראו שיש שם זנות ונאוף גדול רחמנא לצלן וכו’, אבל אמר שבעזרת השם יתברך יהיה טובה מה שהיה שם, שמעתה לא ימצא שם זנות עוד בבית זה, ואז נתקררה דעתו. גם בטעפליק לא ידעו ממנו, ונכנס אצל מלמד אחד, ושחר פנים לקבלו על שבת, ולא רצה המלמד מחמת שנדמה לו כאלו הוא חס ושלום מהגנבים, ובא אל האיש שהיה עמו וספר לו וכו’:

קמו

(יח) ובבואו לשפאליע ושם הלבישו את עצמן בלבושיהן. והיה בבית הזקן דשם שנעשה אחר כך מתנגד גדול עליו, ואז באותו העת לא היה עדין חולק עליו הזקן הנ”ל, רק אדרבא, היתה ביניהם אהבה גדולה וקבל אותו הזקן הנ”ל בכבוד גדול וחבה גדולה מאד מאד. ועשה שמחה ומשתה גדול עבורו, והיו יושבים על השלחן שניהם כל הלילה כלה. וגם שאר אנשים שהיו חשובים אצלו, כלם היו מסבים על השלחן לכבוד רבנו זכרונו לברכה. והיה שם שמחה גדולה. וכל שבא לביתו היה הזקן הנ”ל מקבלו לעדות והיה אומר לו תעיד עלי שאין דרכי כלל לאכל סעדת הלילה, ועכשיו מחמת עצם אהבת האורח היקר הזה החביב והיקר עלי מאד מאד ויש לי ממנו שעשועים גדולים ותענוג גדול מבואו אלי, מחמת זה אני אוכל עמו. ולא ידעתי מה לעשו”ת מחמת שמחה וכו’, וגם בבקר דברו יחד באהבה וחבה גדולה.
כי כל ימיהם היתה ביניהם אהבה גדולה עד עת שיצא רבנו זכרונו לברכה ממעדוועדיווקע לזלאטיפאליע, שזה היה בערך שנה ומחצה אחר שחזר רבנו זכרונו לברכה מארץ ישראל לביתו. אז הלכו מלשינים והולכי רכיל ודברו לפניו מלשינות הרבה עד שנעשה לו שונא גדול ונתלבש בו מי שנתלבש בו עד שגרם מה שגרם על ידי מחלקותו.
והגאון המפרסם משפטיבקע ז”ל קלל אלו המלשינים בקללות נמרצות, ואמר בזו הלשון שישתרבב לשונם עד טבורם וכו’. וכששמע רבנו ז”ל את המחלקת שהוא חולק עליו ואומר עליו דברים בדויים אשר לא עלו על דעתו. אמר רבנו ז”ל צר לי מאד שמסרו זאת אליו. ואחר כך אמר שזה פרוש מה שאמר דוד (תהלים קי”ח): “ואני אראה בשונאי”. כי לכאורה תמוה הלא דוד המלך ע”ה ידע ששאול הוא שונאו ואיך רצה לראות בנקמתו הלא השם יתברך אמר לו אלמלא אתה שאול והוא דוד וכו’ (מועד קטן טז:), אך כך אמר דוד רבונו של עולם תן לי עינים שאוכל לראות בשונאי איך הוא עומד לידע באיזה מדרגה הוא עכשו. ועל ידי זה אדע בברור מדרגתו וכו’:

קמז

(יט) קדם שנסע לארץ ישראל בסמוך שאל לו אחד מפני מה אינו מקרבם ואינו מדבר עמם, אמר לו שאין לו עתה דבורים. ואמר שנודע לי עתה על פסוק (ישעיה מג) כי תעבר במים אתך אני, איך יכולין לראות מתי שרוצין את האבות אברהם יצחק ויעקב. וגם היה חדוש אצלי מפני מה על פסוק זה דיקא. אך אני חושב מחמת שאני צריך לעבר על הים, אך למה לכם זאת מה צרך לכם בזה. ואם אפלו הייתי יכול להלביש זאת במוסר שיהיה בו צרך לכל, אך אין לי עתה דבורים. אחר כך היה הולך ושב בבית וענה ואמר אני עני ואביון יותר מכל הגדולים, זה יש לו ממון וזה יש לו כסף, וזה יש לו עירות, ואני אין לי כלום. אך זאת כל נחמתי כשאני מזכיר שבעלמא דקשוט יהיו כלם צריכים לי וישתוקקו כלם לשמע החדושים שאני מחדש בכל עת ובכל רגע. מהו אני, רק מה שהנשמה שלי מחדש:

קמח

(כ) (גם זה [אמר] קדם ארץ ישראל) אותי צריכים כל העולם לא מבעיא אתם וכמותכם אתם יודעים בעצמכם, אלא אפלו אותן הצדיקים שיכולין כבר להתפלל אני יכול להראות להם שאינם יודעים כלל מהו תפלה, ולהראות להם דרך בתפלה. וגם אפלו צדיקים גדולים מאד שהולכים כבר רק ביחודים, אני יכול להראות להם שאינם יודעים כלל הדרך ביחודים ולהראות להם דרך ביחודים, וכמדמה שחשב עוד כמה דברים.

קמט

(כא) המגיד מטירהאוויצע הלך חצי פרסה ברגליו במהירות גדול אצלו לקבל פניו כשבא מארץ ישראל, והיה סמוך לקאניבלאד כי רבנו זכרונו לברכה נסע דרך שם לביתו, וראהו שם איש אחד מאנשי המגיד אצל הגשר סמוך לעיר ונתבהל מאד, ואמר לו רבנו זכרונו לברכה שילך ויודיע בלחש להמגיד שיסע אצלו לכפר הסמוך חצי פרסה. כי רבנו זכרונו לברכה לא רצה לעמד ולכנס בעיר ורץ האיש הנ”ל ובא בבהלה גדולה והודיע להמגיד. והמגיד היה אז בחוץ ודבר עם אנשים בלי כובע ובלי חגורה.
ותכף ומיד כששמע המגיד שהוא זכרונו לברכה נמצא שם צעק בחרדה מגדל השמחה ואמר להאיש הנ”ל מהרה חושה אסר המרכבה שלי ורוץ אחרי לכפר הנ”ל ואני אלך רגלי עד שתשיגני, והמגיד רץ תכף בבהלה בלי כובע ובלי חגורה עד שיצא מהעיר, וכן רץ יותר עד שבא להכפר ברגליו כי הקדים את המרכבה שלו שבא אחריו אף על פי שהאיש הנ”ל קשר את הסוסים בזריזות גדול מאד ורץ תכף אחרי המגיד, אבל המגיד הלך כל כך בזריזות עד שבא להכפר רגלי, והאיש עם המרכבה לא השיגו עד שעה שנכנס לרבנו ז”ל:
רשמתי זאת למען דעת גדל ההתלהבות והתשוקה של החרדים לדבר ה’ לראות פני הצדיקים האמתיים הגדולים מהם:

קנ

העתקה אות באות מאגרת של קדוש עליון המפרסם הגאון מורנו הרב ר’ אברהם זכר צדיק וקדוש לברכה הנקרא בפי כל רבי אברהם קאליסקיר אשר שלח מארץ הקדש לרבנו ז”ל וזהו:
שלום וישע רב לדבתונא דלבאי יתב הרב המפרסם קדוש יאמר לו, אתו חכמה ודעת אלקים השכל, כבוד קדשת שמו מורנו הרב רבי נחמן נרו יאיר, מגזע הקדש נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה זכותו יגן עלינו לנצח יאיר אור, השם עליו יזרח, ולכל בני ביתו והנלוים אליו שלום רב אמן כן יהי רצון.
חדשו”ת מארץ להודיע מביאת שלוחינו דהאי שתא בחדש שבט העבר ושמחנו מאד אשר שמענו משפעת שלומו. כי בא לביתו בשלום וראינו שקשר עבותות האהבה לא זזה, בכל לבבו דורש טובותינו ושם לדרך פעמיו ונהג נסיעתו בעצמו למדינת רייסין יהי כן ד’ עמו.
ומעין המארע בקדש בכל פרשת העבר עלינו אחרי נסיעת כבוד תורתו מאתנו כבר נתודע לו בודאי על ידי אהובנו השד”ר [השלוחא דרבנן] דאשתקד המפלא מורנו הרב רבי אליעזר, ועל הפשר שנתפשרנו עם אנשי מדינת וואלין עדין לא גבינו פעם אחת מהם, ואין אנו יודעים מה יהיה סוף דבר מזה. והנה אנחנו נבוכים בארץ מרב צער ודאגה, מצפה לישועת ה’ בכל עת, כי עדין לא נושענו משום מקום, וגם ממדינת רייסין לא יש לנו שום ידיעה מה נעשה שם בנדון זה אחרי נסיעת כבוד תורתו לשם, ונתראה פנים ויספר להם מכל התלאה אשר מצאתנו.
מצפים אנו שיודיע לנו רום מעלת כבוד תורתו בפרטיות מכל אשר עשה שם. וזאת ידע מה שנשארנו חיבים להשר הכל מכרחים אנחנו לשלם וקשה כח הסבל מזה שנוגשים אותנו בכל עת בפחדים ובמוראים. ובנסים ונפלאות עד שאנו מוצאים לראות בכל עת ההכרחיות השם יתברך מזמין מקום, וחכיתי לה’ המסתיר פניו, וקויתי לו לישועתו, ובו שברתי ישוב ירחמנו כימות עניתנו כן ישמחנו.
[מכאן ואילך נכתב בכתב ידו הקדוש בעצמו של הגאון הנ”ל]
אני בעז אהבתי אהבת תמיד, תהלתו בפי בעטור ועטוף נפשי לה’ יאיר ה’ פניו אתו מאתר בית שכינתה ונהיר עלוהי הולך ואור בהלו נרו עלי ראשו אור עולם, ויחזק במעזו עז מה’ סוף מעשה במחשבה תחלה, ונפשי יודעת מאד ברחימו לנצח ודורש שלום תורתו ומעתיר בעדו כמו כן יעשה גם הוא להעתיר עבורי בכל עת.
נאום הקטן אברהם בן אדוני אבי מורנו הרב אלכסנדר כ”ץ זכרונו לברכה לחיי העולם הבא.
נכדי האברך מורנו הרב ישראל אליעזר שיחיה דורש שלומו מלב ונפש ומתאוה לתפלתו:
נסיעתו לנאווריטש. לזאסלאב. לדובנא ולבראד

קנא

(א) בשנת תקס”ו היא שנת ארבע לישיבתו פה ברסלב שהיא שנה הרביעית להתקרבותי אליו כי בכניסתו לפה נתקרבתי אליו מיד בסמוך כנזכר לעיל (סימן קטו), אז בקיץ בשנת תקס”ו בחדש סיון נפטר בנו הילד שלמה אפרים זכרונו לברכה. וכבר מבאר במקום אחר (לעיל כח) מענין הילד היקר הקדוש הזה, מה שאמר רבנו זכרונו לברכה שכבר היה מוכן וכו’. ואז אחר פטירת הילד הנ”ל כשבאנו אליו אז התחיל לדבר עמנו מענין תקון הנשמות מענין הבעל שדה, שיש שדה שגדלים בו נשמות וצריכין בעל השדה לתקנם, וזה שחוגר מתניו להיות בעל השדה יש עליו יסורים הרבה בלי שעור כמבאר בהתורה ויאמר בעז אל רות בלקוטי א’ סימן ס”ה עין שם, ומאז דבר הרבה מענין תקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלמברג בפרט בכניסתו לאומין, שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם ולשכב שם הכל היה מחמת זה בשביל תקון הנשמות הצריכים תקון מכמה מאות שנים. כי שם באומין נהרגו נפשו”ת רבות בלי שעור, וכמה ילדים אלפים ורבבות, שנהרגו קדם זמנן וכו’, וכמובן משיחותיו באומין, וקצתם נכתבו במקום אחר (לקמן קצ, קצא). ואז, באותה השנה, התחיל לספר ספורי מעשיות הנדפסים עתה, ואמר: עתה אתחיל לספר מעשיות “איך וועל שוין אן הייבין מעשיות דער ציילין”, ואז אמר בראש השנה שאחריו מיד שהוא ראש השנה תקס”ז התורה פתח רבי שמעון בסימן ס שמדברת מספורי מעשיות וכו’. ואז באותו יום כפור היתה השרפה רחמנא לצלן פה ברסלב בעת תפלת כל נדרי בשעה שהתחיל החזן הפיוטים שאחר ערבית שהיא יעלה וכו’ ונתפזרנו כלנו להציל ביתו ורכושו ונתבלבלה התפלה. רק אחר גמר השרפה בלילה נתקבצו כמו מנין וגם רבנו ז”ל היה עמנו וגמרנו הפיוטים. ואז במוצאי יום כפור אמר רבנו ז”ל שבאותו יום כפור רצה לפעל דבר אצל השם יתברך וכו’ והיו לו כמה טענות על זה שאלו היו נכתבים היו נכתבים כמה בוגין [גליונות] ועשיתי לי סדר גדול על הנ”ל. אך על ידי השרפה נתבלבל הדבר.
וגם אחר שבא מלמברג דבר מענין זה והיה מובן מדבריו שמאז שרצה ביום כפור לפעל זאת, מחמת זה יש עליו קטרוג גדול למעלה ושהחולאת והיסורין שהיו לו ושיש לו עדין הוא מחמת זה ואמר אף על פי שכונתי בודאי לשם שמים אף על פי כן וכו’.
וספר אז מעשה מבנו של הרב משפיטיבקע שהיה חולה וידע שהיא מחמת חטא שפגם בכבוד אב ואף על פי כן הבין בלבו שאינו מתחרט וכו’. וספר זאת כנגד עצמו שאף על פי שיודע שהיסורין והחולאת שלו הוא מחמת הנ”ל אף על פי כן אינו מתחרט בלבו. ואמר שרבי שמואל יצחק שהוא כעת הרב בטשערין הודיע לו מקדם השרפה שיהיה, גם במעדוועדיווקע היתה שרפה והיה אז גם כן רבי שמואל יצחק והודיע לי מקדם שמואל יצחק בגימטריא שרפה כנכתב בתורה חסר (בראשית כ”ט):
ואז באותה השנה הכרחתי לנוד ממקומי מנעמריב למאהליב ובאותה השנה נתבלבלו כמה אנשי שלומנו רבי אברהמצי היה בפטערבורג ורבים נתבלבלו מאד. ורבנו זכרונו לברכה בעצמו היה נע ונד באותה השנה בהנסיעה הגדולה שנסע לנאווריטש ולבראד וכו’ ונשתהה באותו הנסיעה כמו חצי שנה. ובאותו החרף בעת שהיה בטשערין על שבת שירה ואחר כך בקרימינטשאק כדרכו בכל שנה אז נולד נכדו רבי ישראל זכרונו לברכה בן בתו הצדקת מרת שרה ולדתו היתה קדם שנסע רבנו זכרונו לברכה הנסיעה הנ”ל ותכף אחר שבא מקרימינטשאק נסע הנסיעה הנ”ל.
וקדם לדתו ישב כמה שבועות בקרימינטשאק והמתין עד שתלד ובכל אותו העת קדם שילדה לא הראה פנים שוחקות כלל והיה מקפיד כשנתנו לו שני תבשילין בסעדה, כי היו רק עיניו כלות כל היום שתלד בשלום בתו תחיה, והיה שרוי בצער גדול כל אותו העת עד אותו הלדה שילדה בתו. ואז אחר הלדה נתמלא שמחה תכף וצוה להדליק נרות ולעשו”ת משקה שקורין פאנטש [מזוג ביין דבש ומים] והיה בשמחה גדולה, ואחר כך ביום השמיני מל את התינוק נכדו כראוי, ואחר הברית מילה היה בשמחה אותו היום ואמר שיש לו נחת מה ששמע מאנשים וכו’ שהזכירו אותו ששמו ישראל בן שרה כמו שם הבעל שם טוב ז”ל אבל אחר כך ביום שלישי למילה נחלשה בתו היולדת הנ”ל והיה לו צער גדול וברח במרוצה גדולה מקרימינטשאק. ואמר שהחיות שלו נפסק מגדל הצער.
והאיש שהיה עמו רבי שמואל מטעפליק נתמהמה קצת, והניח אותו שם ולא המתין עליו ונסע בלעדיו. והכרח רבי שמואל לשכר עגלה ולרוץ אחריו ואחר כך כשבא מקרימינטשאק נסע לנאווריטש וכל הנסיעה הגדולה הנ”ל ובאותו החרף הייתי חולה שלש פעמים במאהליב, וכן זוגתי ובני והיה לרבנו זכרונו לברכה צער גדול מזה. ובחסדי ה’ ובכח תפלתו הקדושה נשארתי בחיים תהלה לאל.
ובכל ענין זה יש הרבה לספר כי יש בכל זה דברים גנוזים מאד גנזיא דמלכא אשר זכה להשיג בכל הענינים האלה אשר בשביל זה הכרח לטלטל כל כך ולסבל יסורים כל כך, והכל בשביל תקון העולמות תקון הנשמות והנפשו”ת של החיים ובפרט נשמות המתים שבזה עסק ביותר בסוף ימיו כאשר אמר בפרוש שמה שעושה עמנו הוא דבר קטן אצלו וזה אנו צריכין לעשות, אבל הוא צריך לעסק בתקון נשמות המתים כי יש נשמות ערטילאין וכו’ כמבאר במקום אחר (שיחות הר”ן כג, קצה).
ואם אמנם לא שמענו ולא ידענו בכל זה אפלו כטפה מן הים, וגם מעט דמעט שחמל עלינו והודיע לנו גם מזה אי אפשר לבאר כי אם מעט דמעט ברמז, אף על פי כן לא נמנעתי מלרשם מה דאפשר כי היא טובה גדולה להחפצים באמת השוקדים על דלתותיו כשיודעים מה שיודעים ממה שעבר עליו ואשר יצא מפיו הקדוש בענינים האלה, והמשכילים המעינים בדברינו בעין האמת יבינו מעט גדלת הבורא יתברך על ידי כל זה וגדלת הצדיקים וכמה יסורים וצרות הם סובלים בשביל תקון נפשותינו אולי נתעורר על ידי כל זה לילך בדרכיו הקדושים אשר הורה אותנו בספריו הקדושים ונשוב אל השם באמת במהרה בימינו אמן:

קנב

(ב) בשנת תקס”ו הנ”ל כשהתחיל לדבר עמי מענין תקון הנשמות שהוא עוסק שהוא ענין בעל השדה וכו’ כנ”ל אז אמר לי בזלאטיפאליע נודע לי קצת מזה. שאז התחיל לידע קצת מענין זה של הבעל השדה. והמובן מדבריו שאז התחיל לידע והעקר יודע עכשו ואמר שרבי שמעון בר יוחאי רמז מעט מזה בזהר הקדוש (שמות קסו:), והמובן היה שכמו שהוא יודע עכשו בענין זה של הבעל השדה לא ידע עדין שום צדיק בעולם וכו’:

קנג

(ג) בשנת תקס”ז הנ”ל קדם פורים נסע מפה ברסלב ולא נודע לשום אדם שום פרוש על פי פשוט על אותה הנסיעה. ונסע אז לנאווריטש ורצה לנסע להלן יותר ונתעכב שם בימי הפורים בבית הרב דשם שהיה מחתנו קצת. ומשם חזר ונסע לאוסטרהא ומשם שלח אנשים להביא את אשתו להדוקטור גרדין דשם לעסק ברפואתה כי היה לה חולאת מסכן שהוא חלי ההוסט [שעול] והוא זכרונו לברכה נשאר שם לבדו רק שכרו לו שם איש אחד שישמשנו.
ובאת אשתו לשם על שבת הגדול ולא רצתה לקבל רפואות מהדוקטור גרדין רק לנסע לזאסלאב להדוקטורים דשם ונסע עמה ביום ראשון שהיה ארבעה ימים קדם לפסח וגם רבי שמואל מטעפליק היה עמו שם ונסעו כלם ובאו לזאסלאב סמוך לפסח. וגדל הטלטול שהיה להם שם אין לשער, ויש בזה הרבה לספר. ונתעכב שם עד אחר שבועות. ובערב שבועות נפטרה אשתו שם, ואנחנו נתקבצנו אליו ובאנו אליו על חג השבועות לזאסלאב. והשם יתברך חמל עלינו וזכינו גם אז לשמע מפיו הקדוש תורה נפלאה וכבר נדפסה בספר בסימן ס”ז:

קנד

(ד) שמעתי בשמו שאמר בעת שנסע לנאווריטש ושארי קהלות ודבר אז מענין נסיעתו שלא ידע שום אדם על זה פרוש ורמז, כי נסע בהעלם מן העולם ולא קבל שום מעות בדרך ואמר אז (ברכות ד) ואני ידי מלכלכות בדם בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה וקצת היה מרמז שזה ענין נסיעתו:

קנה

(ה) קדם הנסיעה הנ”ל אמר אני דומה כמו נער קטן שאינו רוצה לילך לחדר אבל כשיכנס לחדר יוכל ללמד. אלו היו יודעים העולם על מה אני נוסע היו נושקים את דריסת הרגלים שלי, בכל פסיעה ופסיעה שלי אני מכריע את כל העולם כלו לכף זכות:

קנו

(ו) אמר המקום שלי הוא רק ארץ ישראל מה שאני נוסע אני נוסע רק לארץ ישראל ולפי שעה אני רועה בברסלב וכיוצא:

קנז

(ז) קדם שנסע הנסיעה הנ”ל הכה כף אל כף בשמחה ואמר היום מתחיל דבר חדש, ואזי אמר אנחנו דומין כמו מי שמנגן, והעולם מרקדין ומי שאינו מבין ושומע את הנגון היא פליאה בעיניו מה הם רצים אחריו ומה הם מרקדין, כך היא פליאה אצל העולם על מה אתם רצים אחרי. כשאשוב מדרכי אני אוכל לנגן ואתם תוכלו לרקד.
ואחר כך נסע לנאווריטש והיה בזאסלאב ובאוסטרהא ובדובנא ובבראד ועוד שאר מקומות ונתחפש ולא היו יודעים ממנו. והיה בבית כל הנגידים הגדולים בבראד והיה לו עסק לכל אחד ואחד. כשנכנס לבראד באו כל העיר לקראתו. [פרוש כי הם לא נתכונו כלל לכבדו כי לא היו יודעים ממנו כלל רק ממילא נזדמן כך מהשם יתברך], ושמעתי קול הצעקה של תאוותיהם שהם מתאוים וצועקים ממון וכו’, שהיה צעקה גדולה מתאוותיהן. באותו זמן בערב שבועות נפטרה זוגתו, ואנחנו נתקבצנו אליו על חג השבועות ואמר לנו תורה כנ”ל:

קנח

(ח) באותו חג השבועות למד הרבה בתוך הסעדה של שחרית ובין מאכל למאכל קדם שהושיטו המאכל אל השלחן היה לומד בתוך כך [ולמד אז האדרא (זהר נשא קכז:)], ואחר כך הושיטו המאכל ופסק ואכל מעט וחזר ועסק בלמודו וכן היה בכל פעם בין כל מאכל ומאכל והוא היה סובר בכל פעם ששוב לא יתנו מאכל אחר אבל הם נתנו עוד כמה מאכלים והוא היה לומד בין כל מאכל ומאכל כנ”ל.
אחר הסעדה ענה ואמר. הם מתוכחים עמי כי אני הייתי סובר בכל פעם ששוב לא יתנו עוד מאכל והם נותנים בכל פעם עוד מאכלים. והנה הם מתוכחים עמי, כי אני הייתי רוצה שיהיה סיום הסעדה בלמוד והם רוצים גדולות שיהיה סיום הסעדה באכילה. כי יש אנשים פשוטים שאוכלים בשביל שיהיה להם כח ללמד, ויש אנשים שגבוהים במעלה והם לומדים כדי שיהיה להם דעת איך לאכל. ואני הייתי רוצה כפשוטו שתהיה סיום הסעדה בלמוד אחר האכילה, שזהו בחינת עבודה פשוטה שאוכלים ואחר כך לומדים הינו שאוכלים כדי שיהיה להם כח ללמד. אבל הם מחזיקים אותי בגדולות ונותנים בכל פעם עוד מאכל ורוצים שתהיה הסיום באכילה שזהו בחינת עבודה גבוהה שלומדים ואחר כך אוכלים, הינו שלומדים כדי שיהיה להם דעת ומח ושכל איך לאכל והבן:

קנט

(ט) בהיותו בזאסלאב היה לו מחוש וחולאת גדול וכתב אגרת לכלל אנשי שלומנו, ובקש מאד שנתפלל עבורו, ואחר כך שב לאיתנו. ואחר כך כתב עוד אגרת לכלל אנשי שלומנו לבל יהיה לריק יגיעו שיגע עם כל אחד ואחד להוציאו משני הס”מ, כמבאר העתק האגרת במקום אחר (לקמן קסו). ובבואו לביתו אמר שאנו פעלנו בתפלותינו ששב לאיתנו בזאסלאב מחולאת הנ”ל:

קס

(י) אחר פטירת אשתו בזאסלאב אחר כך נשתדך מבראד וכשבא לביתו לברסלב ספר בשבת המעשה (ספורי מעשיות מעשה ז) של המלך שהציל אותו הדף של הספר וכו’. ואמר קדם שספר אותו המעשה אספר לכם נסיעתי ועל זה ספר המעשה הנ”ל, ושם באותו המעשה חסר הסיום של היפת תאר שיצאו ממנה בנים:

קסא

(יא) בעת חזירתו מנסיעתו הגדולה לנאווריטש בקיץ הנ”ל בא עליו החולאת של ההוסט הקשה (הינו שעול קשה מאד) ואז הזהיר אותנו רבנו זכרונו לברכה מאד להתפלל הרבה עבורו. אבל בעוונותינו הרבים גברו האראלים, ונסתלק אחר שלש שנים מעת שהגיע לו החולאת של ההוסט הנ”ל, ואמר שגם אלו השלשה שנים חי בנס וכו’. ובכל זה יש כמה מעשיות לספר מלבד הנעלם מאתנו בלי שעור:

קסב

(יב) אמר שתכף שבא עליו ההוסט תכף שעשה ההוסט הראשון ידע מיד שיסתלק ותכף התחיל לדבר מענין הסתלקותו, אף על פי שהשם יתברך בחסדו הגדול הפליא עמנו נסיו הגדולים מאד שחי אחר כך שלש שנים ויותר קצת. אף על פי כן תכף בקיץ תקס”ז שאז בא עליו ההוסט בהיותו בדרך בעת חזירתו מנסיעתו הגדולה שנסע לנאווריטש וזאסלאב וכו’ כנ”ל, ותכף בבואו לביתו מנסיעתו הנ”ל התחיל לדבר מענין הסתלקותו, ואמר אז שיש עליו פחדים גדולים ואמר שהיה צריך שיהיו אצלו ששים גבורים כמו שהיה להבעל שם טוב ז”ל, ודבר הרבה בענין זה (אך אני בעצמי לא זכיתי לשמע ענינים אלו מפיו הקדוש כי לא הייתי אצלו והרבה נשכח מזה).
ופעם אחת בכה בשבת ורבי נפתלי היה אז אצלו ובאותו הזמן ספר המעשה של המלך שהיו עליו מלחמות גדולות מענין הזבוב והעכביש ונסע אז על האוקריינע כדרכו שהיה נוסע תמיד לטשערין על שבת נחמו, ובדרך בקהלת לאדיזין דבר עם אנשי שלומנו שיש שם, שהוא מכרח להסתלק ודבר עמהם גם כן מענין הששים גבורים שהוא צריך, ולהבעל שם טוב ז”ל היו לו ששים גבורים. ובודאי יגדלו ויהיו מאנשי ששים גבורים אבל עדין הם בני הנעורים ורכים בשנים והמלחמה כבדה וחזקה עליהם מאד, ואין לי על מי להשען וכו’.
ועוד דבר מזה הרבה כמה פעמים ומקצתם שמעתי שאפלו אם היו לו ששים גבורים לא יועיל לו להתרפאות מחולאת שלו. ואמר שהיה רוצה לנסע לארץ ישראל הינו לנסע עוד הפעם לארץ ישראל ולהסתלק שם, אך הוא מתירא שמא לא יוכל להגיע לשם. גם אם יסתלק שם לא יבואו אנשים על קברו ולא יהיה להם עסק ועבדא עם קברו ואמר בזו הלשון: “עם וועט קיינער ניט קומין אויף דעם קבר מען וועט ניט האבען צי טאהן מיט דעם קבר” אבל כשישכב במדינתנו בודאי נבוא על קברו ללמד ולהתפלל שם ויהיה לו שעשועים ותענוג גדול מזה.
ומאותו הזמן והלאה דבר הרבה מענין הסתלקותו, ודבר הרבה מענין קברו. וגלה דעתו כמה פעמים בכמה מיני לשונות שיבואו על קברו תמיד לומר תהלים על קברו וללמד שם ולהרבות שם בתפלה ותחנונים, ודבר עם כמה אנשים מענין זה. גם כשבא מלמברג אמר ששם היה טוב לפניו להסתלק ולשכב שם מחמת ששוכבים שם כמה וכמה צדיקים גדולים. אך מחמת זה לא היה ניחא לה להסתלק שם מחמת ששם לא יבוא שום אחד מאנשיו על קברו.
ואמר שכשאחד יבוא על קברו ויאמר קפיטל תהלים בהתעוררות הלב יהיה לו תענוג גדול מזה ועשה תנועות בגופו ובעצמותיו אז, ורמז שיהיה לו חלוץ עצמות אז בקברו כשיאמרו תהלים על קברו. ועוד דבר בזה הענין כמה פעמים. ואחר כך גלה העשרה קפיטל תהלים, ואמר שמי שיבוא על קברו ויתן פרוטה לצדקה, ויאמר אלו העשרה קפיטל תהלים יניח עצמו לארך ולרחב לעזר לזה האיש אפילו אם עבר מה שעבר וכו’ ויחד שני עדים על זה כמבאר במקום אחר (לקמן רכה):

קסג

(יג) שמעתי שאמר לר’ שמואל מטעפליק בזאסלאב, אני אומר לך כדי שתדע שאני יודע מה שיהיה אחר כך יש שלשה דברים שנים הם אחד ואחד הוא אחד (כלומר שני דברים מאלו השלשה הם אחד והאחד הנשאר הוא אחד) וכשיהיו השני דברים, לא יהיה הדבר האחד, וכשיהיה הדבר האחד לא יהיו השנים. ואמר אני רוצה יותר וכו’ ונשכח איך אמר שהוא רצונו אם רוצה יותר שיהיו השנים או להפך:
מענין השוחט דקהילת ארינסק בלילה הזאת עסקתי בספר רפואות אף על פי שרפואות אינם כלום אבל אשת נעורים אינו בנמצא. ממיזר (רפואה) יהיה נעשה מעזריטש, ומשם תסע לאוסטרהא ומשם תסע לברסלב עבור זוגתי להביאה לשם שתעסק ברפואות, וכן עשה, ואמר אז שסבור שיהיה לו שם הענין שהיה לו בסטאנבול כשנסע לארץ ישראל.
כל זה שמעתי מרבי שמואל מטעפליק שספר מהנסיעה שלו לנאווריטש אבל חסר בהם הרב, ועוד יש הרבה לספר מענין נסיעה זאת שהיתה פליאה נשגבה ועצומה מאד ועדין אין אדם יודע מה היתה כונתו בזה:

קסד

(יד) בסכות תקס”ח בעת שהתחיל אצלו חלי ההוסט קדם שנסע ללמברג אז נשמע מפיו הקדוש בלילה הראשונה של סכות ששאל תבת הוסט מה היא בלשון נכרים, ובתחלה לא הבינו כונתו ואחר כך דבר מזה שבלשונם אשפיזא (גאסט) [אורח] נקרא הוסט. ושוב לא דבר בענין זה והזכיר אז מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהיו רגילים לדבר בלשון חכמה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נ”ד): רבי אבהו כד הוי משתעי בלשון חכמה וכו’ וכיוצא בזה והנראה היה שרמז בשיחתו הקדושה לענין האשפיזין עלאין שנכנסו אל הסכה, ואין אתנו יודע עד מה.
כי זה ידוע לנו כבר והוא כלל גדול שבכל הדברים שבעולם ובכל הלשונות הגוים יכולים למצא אלקותו יתברך, וכמבאר מזה בדבריו ז”ל בספריו כמה פעמים וכמו שמביא מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי תענית): טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים וכו’ ועצם גדלת השגת רבנו ז”ל בענין זה אי אפשר להעריך ולספר אפלו מה שזכינו לראות ולהבין בדעתנו. כי ראינו בחוש ממש שאצלו היה כל העולם כלו פתוח ומגלה והיה רואה בכל דבר התלבשו”ת חיותו יתברך עד שהיה יכול לעשו”ת תורות נפלאות ונוראות מכל הדברים שבעולם. ואי אפשר להאריך ולספר מזה למי שלא זכה לראות זאת בעיניו. ואם תזכה לילך בדרך הישר והאמת ותזכה להעמיק עיונך בספרי רבנו ז”ל תזכה להבין קצת מזה:

קסה

העתקה אות באות מאגרת כתיבת יד רבנו ז”ל בעצמו שכתב לאחיו מורנו הרב יחיאל ז”ל לקרימינטשאק שהיה שם מחלקת עליו ממתנגדים רשעים, וצערו אותו מאד כמובן מדברי רבנו ז”ל בעצמו באגרת זו:
בעזרת ה’ יום ב’ פרשת בחקותי.
לאהובי אחי חביבי וידידי הרבני המפלא ומפלג חכם השלם מורנו הרב ר’ יחיאל צבי נרו יאיר ויופיע:
הגיעני מכתבו פה זאסלאב והיה לי צער גדול מזה איך מלאו לבם האנשים הרשעים האלה, והעזו פניהם כל כך נגדך ותמה אני איך לא נמצא טוב לעמת רע לעמד כנגדם לבער הרע.
אהובי אחי נפשי ולבבי אל תירא ואל תחת מפניהם רק חזק ואמץ בתורה וביראת ה’ כל היום, כמדבר בין שנינו, – וזכות אבותיך מסיעתך כי כל זה לגדל אותך ולהרבות כבודך ולגדל שכלך כי כמו שאי אפשר לכל מיני זרעונים לבוא לתכלית גדולם אלא עד שנותנין מתחלה הגרעין בעפר ואחר כך הגרעין נתבלה ואחר בלותו יפרח ויציץ ונעשה אילן גדול, כן הדבר הזה שעל ידי זה שמשפילין אותך עד עפר, על ידי זה תתגדל ותציץ ותפרח בעולם. אלו היו יודעין אלו הרשעים מזה, בודאי לא היו מבזין אותך כי כל כונתם לרע.
ומהודענא למעלתו כי בדעתי לישב בכאן קהלת קדש זאסלאב לערך שלשה חדשים, ואחר כך אדעה איך לפנות. ומהודענא, שזוגתי מתחלה היה לה שנוי, ועכשו נתהפך והולך ומתמעט כחה בכל יום. וההוצאה בכאן מרבה, כי היו לי הוצאות בכאן ארבעה וחמשים אדמים. ותו לא מידי, רק חיים.
מנאי אחיך אוהב נפשך, הדורש שלום תורתך ומצפה לשמע ממנו בשורות טובות ולראותו בחיים ושלום
נחמן בן מורנו הרב שמחה ישמרהו צורו ויחיהו:
זוגתי פורסת בשלום זוגתו, בתי מרים פורסת בשלום כלכם. ולפרס בשלום תומכיו הנלוים אליו, חזקו ואמצו כי יש שכר לפעלתכם בזה ובבא נחמן הנ”ל.
[עד כאן העתק אות באות מגוף כתיבת רבנו ז”ל בעצמו].

קסו

העתקה אות באות מאגרת כתיבת יד רבנו זכרונו לברכה בעצמו שכתב לכלל אנשי שלומנו בעת שישב בזאסלאב בשנת תקס”ז:
מהודענא לכל אנשי שלומנו כי קצתי בישיבת ברסלב מגדל הצרות והרפתקאות דעדו עלי, ועכשיו אהיה מתהלך מאהל אל אהל ולא להשתקע אלא לגור. בכן שאלתי ובקשתי מכם שלא יהיה לריק יגיעי שיגעתי עם כל אחד ואחד ושמתי את נפשי בכפי בשביל טובת נפשיכם. ד’ הצדיק ואני הרשעתי ומעשי גרמו לי היסורים ומיתת הבנים המסלאים, והמחלקת והקטרוגים. אף על פי כן ידעתי גם ידעתי שגם העסק שעסקתי עמכם להוציא אתכם משני הס”מ על כל אלה עיניו לטש ושניו חרק עלי.
בכן אהובי אחי ורעי, חזקו ואמצו ביראת השם כל אחד ואחד לפי כחו ובחינתו ולא יהיה לריק יגיעי, ושמרו תורת משה עבד ה’ כאשר למדתי אתכם. ותדעו שאף על פי שאני רחוק עכשו מכם אין זה כי אם רחוק הגופות ואין רחוק הזה חס ושלום בנפשותינו כי קרובים אנחנו.
אהובי אחי ורעי נא ונא שיהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אליכם יומם ולילה. ומהודענא שעכשו אני מתגורר בזסלב ופה אשב אם ירצה ה’ לערך שלשה חדשים.
הלא כה דברי אהוביכם הכותב בדמע מגדל השמחה אשר בלבבי שהקדוש ברוך הוא נתן לי כח ברזל לשאת על היסורים והטלטולים כאלו
נחמן בן מורנו הרב שמחה ישמרהו צורו ויחיהו.
מהודענא שברוך השם אני בקו הבריאות בלא עסק רפואות גשמיות.
נחמן הנ”ל
עד כאן העתק אות באות
גם צריכין לחפש עוד אחר אגרת שכתב להכלל מזסלב, שכתב שם לנו שיזכר כל אחד ואחד איך מצאתי אתכם בבואי לברסלב וכמה טובות עשה עמנו עם כל אחד ואחד והוציא אותנו מבין שני הס”מ וכו’. וכתב שם ואם ירצה השם כשאשוב לאיתני אקוה לה’ שתוכלו עוד לקבל מאתי. ובסוף סים שם להתפלל עבורו ועקר בקשתו שיזכה לחזות בנעם ה’ ולבקר בהיכלו וכו’. ואותו האגרת נכתב קדם האגרת המעתק לעיל כי אז היה לו מחוש וחולאת גדול בזסלב וכתב האגרת הנ”ל שלא העתק עדין ובקש מאד שנתפלל עבורו, ואחר כך שב לאיתנו ואז כתב שנית האגרת הנ”ל המעתק לעיל. ובבואו לביתו אמר שאנו פעלנו בתפלתנו ששב לאיתנו בזסלאב מהחולאת הנ”ל, אך אחר כך נפטרה אשתו באותו הקיץ בזסלאב, ואחר כך נשתדך מבראד ואחר כך בא לו החולאת של ההוסט הקשה, ואז הזהיר אותנו מאד להתפלל הרבה עבורו, אבל בעוונותינו הרבים גברו אראלים וכו’ ונסתלק אחר שלש שנים מעת שהגיע לו חולאת ההוסט, ואמר שגם אלו השלש שנים היה חי בנס וכו’ ובכל זה יש כמה מעשיות לספר מלבד הנעלם מאתנו בלי שעור:

נסיעתו ללמברג

קסז

(א) שנת תקס”ח אחר סכות נסע ללעמברג בחפזון גדול ורדפתי ורצתי אחריו עד קראסנע, אז ענה ואמר לי “מיר וועלין זיך זעהן און זעהן און זעהן” [אנו נתראה ונתראה ונתראה] וכפל הדבר כמה פעמים, ואמר אם אתה רוצה להיות איש כשר מה אתה דואג, כל העולם יגעים וטורחים בשבילך, זה נוסע לברעסלא, וזה לכאן וזה לכאן הכל בשבילך. ואחר כך ביום השני בבקר נסע פתאום מקראסנע ורדפתי אחריו עד שזכינו להשיגו אצל הגשר וכו’ ונהנה קצת ואמר אז על ענין הנסיעה שלו מענין המשכן שכל אחד מהצדיקים בונים וכו’ כמו שמובא בלקוטי א’ בסימן רפ”ב בהתורה אזמרה לאלקי בעודי:

קסח

(ב) כשהיה בלמברג ושם היה בסכנה גדולה כי עסק שם ברפואות, והיה זמן רב שהיה שוכב על צד אחד ולא היה יכול לשכב על צדו השני. אחר כך עשה השם יתברך עמו נסים נפלאים ונוראים והתחיל לשוב לאיתנו קצת, ופתאום בלילה התהפך על צדו השני ושכב עליו ואמר שהרפואה שלו אינו על ידי הדאקטיר רק שבלילה בא אחד ואמר לו שהמלכות גזר עליך לשכב על צד ימין, ושכב כדרכו על צד ימין [אשר זמן רב לא היה יכול לשכב על אותו הצד] ואותו האחד שבא אליו בלילה הוא היה הרב החסיד המפרסם מורנו הרב רבי אהרן זכרונו לברכה מטיטיב נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה ואמר רבנו זכרונו לברכה שעכשו הרב הנ”ל הוא אוהב נאמן אליו באהבה גדולה מאד:

קסט

(ג) בלמברג בין פורים לפסח בשנת תקס”ח הלך אל חדר מיחד ובכה הרבה מאד שם וקרא לר’ שמעון ודמעתו על לחייו ונאנח ואמר אין עם מי להתיעץ. וספר לו אז מענין באשר שיש לו ספר בביתו שאבד אשתו ובניו בשביל זה כי נסתלקו עבור זה, ומסר נפשו על זה ועכשיו אינו יודע מה לעשות.
והענין היה כי ראה שמכרח להסתלק שם בלמברג אך אם ישרף זה הספר יוכל לחיות. ועל כן היה רבנו זכרונו לברכה מספק ולא ידע לתת עצה בנפשו מה לעשות, כי היה צר לו מאד לשרף זה הספר הקדוש והנורא מאד אשר מסר נפשו על זה וכו’ ועצם קדשת ונוראות של זה הספר אי אפשר לדבר מזה כלל, ואם היה נשאר זה הספר בעולם היו רואין גדלת רבנו זכרונו לברכה עין בעין וכו’ השיב לו רבי שמעון בודאי אם יש איזה סברא שחייכם תלוי בזה בודאי טוב יותר לשרף הספר כדי שתשארו בחיים. השיב רבנו זכרונו לברכה על כל פנים יתארך הזמן בודאי הינו אם ישרף זה הספר על כל פנים יהיה לו ארכא לחיות בעולם הזה עוד איזה זמן אבל אף על פי כן צר לי מאד לשרפו כי אין אתה יודע גדל יקרת קדשתו של זה הספר ואנכי אבדתי אשתי הראשונה ובני וכמה יסורים עצומים שהיו לי בשביל זה וכו’ והיה בוכה מאד מאד.
ואחר כך בא הדאקטיר לביתו, ורבי שמעון ורבנו זכרונו לברכה היו עוסקים בענין שיחה הנ”ל וספר רבי שמעון להדאקטיר בדרך קבלנא על רבנו זכרונו לברכה, על שהוא בוכה עכשו בעת הזאת שחליו כבד עליו כל כך, והדאקטיר נבהל אז מאד לפני רבנו זכרונו לברכה. ואחר כך דבר עמו הדאקטיר קצת והלך, ואחר כך דברו עוד רבי שמעון ורבנו זכרונו לברכה, והוא זכרונו לברכה היה בוכה אז הרבה מאד.
ואחר כך אמר לרבי שמעון אם כן אפוא הא לך המפתח של הקאמאדע [שידה] שלי ולך מהרה חושה אל תעמד ותשכר עגלה לברסלב ואל יעצרך הגשם והשלג ורוץ מהרה חושה לברסלב ותבוא לשם ותקח שני ספרים אחד מנח בהקאמאדע והשני מנח בתוך תבה של בתי אדל, ותקח אותם ותשרף אותם. ושני הספרים היו אחד כי אחד היה מועתק מחברו (וההעתקה היתה על ידי שזכיתי להעתיק אצלו אך תכף אחר שהעתקתיו לקח שניהם הינו ספר כתיבת ידו הקדוש והספר שהעתקתי וטמנם שניהם אצלו ואלו שני ספרים צוה לשרף) אך למען השם הזדרז מאד בזה והזהיר את רבי שמעון מאד לבל יהיה חכם בזה הינו שלא יתחכם לשנות דבריו חס ושלום לבלי לשרף איזה ענין ולגנזו אצלו רק יקים דבריו בזריזות גדול.
ותכף הלך רבי שמעון בזריזות גדול ושכר עגלה לברסלב לבית רבנו זכרונו לברכה ובבואו לדאשיב שהיא סמוך לברסלב נפל רבי שמעון פתאום והטל על ערש דוי ולא היה יכול לקום. והבין שהוא מעשה בעל דבר שרוצין למנעו מלקים דבריו (כידוע לנו כבר שעל כל מה שצוה רבנו זכרונו לברכה לעשות, יש על זה אלפים ורבבות מניעות גדולות מאד, בפרט על דבר גדול כזה שחיי רבנו זכרונו לברכה היו תלויים בזה) וצוה רבי שמעון להניח אותו על העגלה לנסע לברסלב כי התישב שהוא יהיה מנח על העגלה ויסע לברסלב כל עוד נפשו בו. והיה מצפה רק שיבוא לברסלב שיוכל על כל פנים לצוות לאחרים שישרפו הספרים לפניו.
וכן היה שהניחו אותו על העגלה ונסע לשם ובבואו לברסלב חזר תכף לאיתנו והבריא כבתחלה ולקח שני הספרים ושרפם שניהם, אוי לנו שלא זכינו שישאר אור הגדול הזה של הספר הזה ובעוונותינו הרבים גזרו עליו מן השמים לשרפו. ואמר רבנו זכרונו לברכה שזה הספר לא יהיה עוד בעולם חבל על דאבדין בעוונותינו הרבים אבדה שאינה חוזרת ואמר שזה הספר בהכרח לשרפו וזה הספר לקוטי מוהר”ן יהיה נדפס ויתפשט בעולם:

קע

(ד) כשכתבתי לפניו זה הספר הקדוש שנשרף על פי פקדתו כנ”ל ענה ואמר בעת שכתבתי לפניו אם היית יודע מה שאתה כותב וכו’ השבתי לו בהכנעת הלב בודאי איני יודע כלל השיב אין אתה יודע מה שאין אתה יודע “דיא ווייסט גאהר ניט וואס דיא ווייסט ניט”:

קעא

(ה) עוד היה לו ספר אחד שהוא גבוה עוד יותר ויותר אפלו מהספר הנשרף והוא ספר הגנוז. ואמר שאפלו גופו סלק כשכתבו ואותו הספר לא שזפתו עין. ואמר שהוא בחינת רזין דרזין (כלומר אצלו, נגד שאר הדברים שהוא מגלה) ואמר שמשיח יגיד על זה פרוש, וספר הגנוז הזה כבר היה נגמר אצלו בתחלת שנת תקס”ו (תקס”ז) הינו חמש שנים קדם הסתלקותו.
ועתה עמד והתבונן לאיזה דרגא הגיע אחר כך כי מעולם לא עמד על מדרגה אחת עד היום שנסתלק וממש בכל שעה ושעה השיג חדשו”ת לפי מדרגתו הנוראה מאד. והבן מאד מאד כי מעלת גדלת ספר הגנוז לית מחשבה תפיסא בה כלל ומשיח יגיד על זה פרוש ומעתה תתבונן ותשער בדעתך גדלתו וכו’ וכו’:

קעב

(ו) על הספר הנ”ל שנשרף אמר שאין מי שיודע בו דבר כי אם צדיק גדול חד בדרא וגם שיהיה חכם בכל השבעה חכמות:

קעג

(ז) וגם אנכי שמעתי כבר מפיו הקדוש שאמר על הספר הנ”ל שצדיק לבד לא יבין בו דבר וכן חכם בלבד לא יבין אותו גם כן כי אם צדיק וחכם, הינו שיהיה צדיק גדול מאד וגם חכם בכל השבעה חכמות אבל אף על פי כן על כל פנים ימצא מי שיבין בו. אבל הספר הגנוז שהוא בחינת רזין דרזין אצלו זה הספר לא ראתהו עין בעולם ואמר שבזה הספר לא יבין בו שום אדם בעולם כלל רק שמעתי בשמו שאמר שמשיח יאמר עליו פרוש כנ”ל:

קעד

(ח) הספר השני הנשרף היו בו ארבעה חלקים. הספר הנ”ל מסרו תחלה ליד שני אנשים מאנשי שלומנו [ר’ יודל ור’ שמואל אייזיק] וצוה עליהם לנסע בעירות ולומר בכל עיר ועיר מעט מזה הספר וגם צוה עליהם לקח איזה קונטרסים מכתב יד של התורות שגלה שנדפסו בספר לקוטי מוהר”ן וישאירו בכל עיר איזה דפין מהם כי אז לא נדפס עדין שום ספר מספריו הקדושים ועוד יש בענין זה של שני האנשים הנ”ל כמה ספורים (וזאת היה בשנת תקס”ו בקיץ):

קעה

(ט) הספר שהוליכו שני אנשים הנ”ל היה ההעתקה שלי מה שהעתקתי ספר הקדוש הנ”ל כנזכר לעיל: הספר שנשרף אנו מכנין בשם ספר השני, כי כל אלו הספרים שנדפסו הם בחינת ספר הראשון כי כלם הם בחינת נגלה שלו (אף על פי שאצל כל העולם כלו הוא גבוה יותר מרזין דרזין כי כל תבה ותבה של ספריו שנדפסו היא מלאה סודי סודות ורזין דרזין עד אין סוף כמובן למשכיל, אך אצלו זכרונו לברכה היה כל זה בחינת נגלה).
והספר שצוה לשרף כשהיה בלמברג זה הוא ספר השני והיא בחינת רזין שלו, וזה הספר השני העתקתי לפניו בשנת תקס”ו וההעתקה שלי נתן ביד שני אנשים להוליך בעירות ולומר בכל עיר מעט מהספר הזה כנזכר לעיל והשביע אותם אז שלא יגלו הדבר לשום אדם.
ועוד היה לו ספר שלישי והוא ספר הגנוז שלא נגע בו שום יד אדם ולא שזפתו עין והוא בחינת רזין דרזין שלו וגם זה הספר כבר היה נגמר בשנת תקס”ו בתחלתו כי אז ספר לפני כל זה.
ועתה בוא וראה והבן מה השיג אחר כך כי כבר התפאר כמה וכמה פעמים שהוא אינו עומד על מדרגה אחת לעולם ואמר שאם היה יודע שעומד היום על מדרגה של אתמול אינו צריך את עצמו כלל, ובכל פעם אמר שאינו יודע כלל מחמת שרצה להשיג יותר ויותר.
ועתה בין תבין את אשר לפניך עד היכן עצמו השגותיו כי חי אחר כך חמש שנים רצופים גם היו לו יסורים קשים ועצומים אחר כך והיה בכל העירות והטלטולים של נסיעות נאווריטש אחר כך וגם בבראד ולמברג היה אחר כך שעל ידי כל זה פעל ועשה הרבה מאד והשיג הרבה מאד ומי שיש לו מח בקדקדו יוכל להתנוצץ לו איזה התנוצצות על ידי זה מגדלת רבנו זכרונו לברכה אשר לא היה דגמתו בעולם:

קעו

(י) כשמסר הספר הנ”ל ליד שני האנשים הנ”ל ואנכי לא ידעתי מזה כלל, כי עשה הדבר בהסתר גדול ולא ידע שום אדם מזה. אחר כך באתי לפניו בתחלת קיץ תקס”ו ואמר לי אני זכיתי אותך במצוה במה שנתתי לך לכתב ספר הנ”ל ואמר הספר שלך כבר התחיל לעשו”ת עבדא בעולם:

קעז

(יא) והזהיר אותי אז להתפלל על הילד היקר שלו שלמה אפרים זכרונו לברכה כי היה לו חלי ההוסט [שעול] אז, והזהיר אותי מאד להרבות בתפלה עבורו ואמר ידעתי כשמסרתי זה הספר ליד האנשים הנ”ל שיקחו עצמם ויתגברו על התינוק הזה (הינו המקטרגים), וגם האיש שמסרתי הספר הנ”ל לידו (הינו אחד משני אנשים הנ”ל), הזהרתיו מאד מאד בעת שמסרתי לידו הספר למען השם שיהיה נזהר להתפלל ולהעתיר על התינוק הנ”ל, ובעוונותינו הרבים התגבר הקטרוג עד שנסתלק באותו הקיץ התינוק הנ”ל:

קעח

(יב) באותו קיץ שלח אותי לרבי יהושע זכרונו לברכה לקהלת קדש דזרין סמוך לפטירתו עם הקויטל שיקח בדעתו אלו השמות שרשם שם כדי שיהיה לו טובה לעולם הבא ואמר שעל ידי זה יוכל לבוא אליו מיד אחר הסתלקותו וכן היה שבא אליו תכף רבי יהושע הנ”ל:

קעט

(יג) כשבא מלמברג אמר אני דומה כמו חוני המעגל שישן שבעים שנה (תענית כג.). והייתי סבור שכבר שכחו אותי, ובבואי לווארניוויצע קפץ אחד מאנשינו אצלי תכף כשראה אותי, והוא היה מחיה אותי ממש:

קפ

(יד) הדבר היה דומה כמו מי שיש בו צרך גדול להעולם וכו’ וחטפו אותו והניחו אותו בחדר שב כאן. שלקחו אותי והושיבו אותי על עליה השלישית או הרביעית הגבוהה מאד וכו’. הלא הייתי דומה כמו סוחר היוצא לשוק ויש לו כמה דברים לעשו”ת ולחטף משא ומתן זה וזה וכו’. אפלו כשאמרו לי שאני צריך לנוח ולפוש עצמי לא היה נכנס באזני מה היא מנוחה ונפישה כי צריכין רק לעשו”ת תמיד תמיד, ועתה אני צריך לשמר עת האכילה ושנה וכיוצא מחמת החולאת:

קפא

היה לי גוף יפה שלא היה תובע ודוחק עצמו כלל. עכשו אני צריך לשמר את העת של האכילה וכו’ והיסורים שהיו לי שם אין לבאר, אין צריך לומר מח יסורים, גם קבלתי רפואות והייתי שותה חינא [רפואה לקדחת – מלריה] ושם במדינת חינא [סין] כופרים לגמרי ואומרים לית דין ולית דין, וכיוצא שאר הרפואות ממקומות האחרים שיש שם שאר אפיקורסות, וכשבא כל זה בתוך מעי נעשה מזה מה שנעשה. כי היה צריך שיבוא הסם הבא משם במעיו כדי להכניע כפירות הנ”ל, וכיוצא בזה בשאר סמים (מזה יוכל המבין להבין קצת עסקו ברפואות מלבד שאר סודות נשגבות שהיו בכל דרכיו והנהגותיו. אבל על שאר העולם הזהיר מאד בדרך עצה טובה להתרחק מרפואות ודאקטורים).

קפב

(טו) פעם אחת אחר שבא מלמברג אמר אני עכשו כגמול עלי אמו (תהלים קלא):

קפג

(טז) בקיץ תקס”ח בא מלמברג לביתו לברסלב ביום ראשון פרשת בלק ושבת בדרך בקהלת קדש יאנוב. גם בנסיעתו מלמברג נסע דרך בראד ונתמהמה שם איזה זמן בערך שני שבועות. והדאקטורים אמרו שקשה לו מאד לנסע מחמת כבד החולאת שלו ושאי אפשר לו לסע כי אם פרסה אחת ביום והוא לא חש על זה ונסע בזריזות גדול כמה פרסאות ביום אחד כדרך הסוחרים הזריזים.
וביום ראשון שבא לביתו נסע בהשכמה מקהלה קדושה יאנוב ששבת שם, ובמוצאי שבת לא ישן כדרכו. ובבקר כשהאיר השחר נסע משם בזריזות עד שבא לביתו באותו היום בעוד היום גדול. וגם אחר כך בביתו היה מתנהג בענין אכילתו שלא כפי דעת הדאקטורים כי ראה שאין בהם ממש כאשר הודו לו בעצמן בפה מלא. והאריך לספר בזה והזהיר מאד לבלי לעסק בדאקטורים ורפואות כלל כמבאר במקום אחר (שיחות הר”ן):

קפד

(יז) בהיותו בלמברג מסר הספר לקוטי מוהר”ן ליד איש אחד שבא אליו ממעדוועדיווקע וצוה להאיש הזה שיסע למדינתנו להדפיס הספר, וכן עשה. ובתחלה חקר בדעתו והתישב הרבה בענין זה כי בשנים הקודמים היינו נזהרים להעלים ולהסתיר הכתבים של תורתו בפני העולם. אך אחר כך צוה עלי להעתיקם כסדר, הינו כי בתחלה היו כתובים אצלי התורות בקונטרסים מפזרים שלא כסדר. ואחר כך בשנת תקס”ה צוה עלי להעתיקם כסדר ולעשו”ת מהם כרך. והזהיר אותי להזדרז בזה. והשם יתברך היה בעזרי, והעתקתיו יפה כסדר. והבאתי לפניו הקונטרסים והוטבו בעיניו מאד. ואחר כך נתתי אותם לאמן הכורך פה ברסלב לכרכם יפה, וזה היה ביום ששי ערב שבת קדש, והכרחתי לעמד על האמן לשמר בעת הכריכה שלא ישלטו בו ידי זרים.
ואחר כך שלח רבנו זכרונו לברכה איש מאנשיו שיעמד על האמן לשמר כדי שאנכי אבוא לפניו לדבר עמו. ותכף באתי לפניו ודבר עמי הרבה והחיה אותי מאד. ובאותו היום שמעתי התחלת התגלות הענין של העשרה קפיטל תהלים שהם תקון למקרה לילה חס ושלום. ואז מחמת עסק זה נמנע מלישן באותו הערב שבת, רק דבר עמי הרבה בתחלה כשהיה שוכב על מטתו ואחר כך קם ממטתו וישב אצל השלחן בביתו הגדול ודבר עמי הרבה ועם כל העולם עד פנות היום, מה שדרכו היה תמיד לילך למרחץ סמוך אחר חצות ועכשיו ישב ודבר עמנו עד סמוך לערב.
ואמר אז כמה קשה להיות מנהיג (שקורין גיטר יהוד) כי הלא זה הדבר שכורכין הספר נדמה לכם שהוא דבר קטן, כמה וכמה עולמות תלויים בזה (וכונתו היה נראה בזה שהוא מכרח לשא עליו ענין התקון הזה הנעשה על ידי כריכת הספר גם כן). ונגמר כריכת הספר בשבוע שלאחריו ביום חמישי. ובכל אותו השבוע דבר עמי הרבה מענין שמחה, וחזק אותי הרבה להיות בשמחה תמיד, ואמר הלא החולה שמטל על ערש דוי מחזקים אותו ואומרים לו שלא יתרשל ולא יתעצב רק יתחזק בכל מיני התחזקות, ועל ידי זה יכול החולה לשוב לאיתנו על ידי התחזקות בעצמו. ועוד דבר עמי הרבה מענין זה בכל יום. וביום חמישי נגמר כריכת הספר והבאתיו לפניו מכרך. ענה ואמר עדין אין אתה בשמחה, יהיה זמן שתדע גדלתי [אמאל וועסטו וויסען מיין גרויסקייט]. ואז גלה לי מענין הספר הנ”ל שיש לו שהוא הספר שזכיתי להעתיקו ואחר כך צוה לשרפו. ויש בזה הרבה לספר ומעט נרשם במקום אחר (לעיל קסט). ועין עוד השיך לזה בספר ימי נתן (ימי מוהרנ”ת):

נסיעתו וישיבתו באומין

קפה

(א) שנת תק”ע ליל שבת ראש חדש איר היתה שרפה גדולה בברסלב ונשרף גם ביתו. אחר כך ביום שלישי שאחר שבת נסע לאומין כי מקדם בשבוע הקודמת שלח איש אחד לקבע לו שם דירה בבית ר”ן”נ. וראינו ישועת השם שמכון ממש בשבוע הקודם שלח את השליח הנ”ל, וביום ראשון תכף אחר השרפה בא שליח שיסע לשם כי הם מרצים לקבלו שם, ונסעתי גם כן עמו.
בדרך פגע בנו רבי מאיר מטעפליק והוא היה השליח הראשון הנ”ל, וירד רבי מאיר מהעגלה שלו ועמד על העגלה שלנו ודבר עמו רבנו זכרונו לברכה. וספר רבי מאיר לרבנו זכרונו לברכה איך הם מרצים לקבלו שם וששם היא דירה יפה מאד. ענה ואמר הלא הכל שלנו. כי חיב אדם לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז.), כי נוסע כאן נחמן ונתן ואם כן הכל שלנו. וצוה שלא לדבר מזה ואמר הלא רבי מאיר מדיק בשמא (יומא פג:).
ואמר שתכף בנסעו מברסלב בא על דעתו זאת ונכנס בלבו מאד אך לא רצה לדבר מזה רק על ידי רבי מאיר שפגע בנו על ידי זה גלה זאת, כי זה בחינות נסתרות כי הם סתרי הנהגותיו. ואמר בזו הלשון כך הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם וכו’. ואמר אז בדרך צחות אם היו אומרים לאחד רבי נחמן נתן. ודבר אז מענין קדוש ופשט ידו כמו בשעת הקדוש שאוחזין הכוס ואמר זה הקדוש והיין נעשה בבית שלא הזכירו שם בשום פעם את השם יתברך. ואמר אז ענין הנדפס בספורי מעשיות (שיחות הר”ן ג) המתחיל הפליג מאד בגדלת השם יתברך וכו’:

קפו

(ב) כשיצא מברסלב ענה ואמר גם מחמת זה נכון מאד מה שנסעתי מהם כי אינו נכון שהם יהיו בצער ואני בשמחה. כי בשלמא אם לא הייתי נשרף רק הם בעצמן הייתי מכרח להצטער עמהם כי מחמת שיש לישראל צער כזה גם אני מכרח לסבל עמהם להצטער עמם בצרתם. אבל עכשו שגם ביתי נשרף, ובודאי אני צריך לקבל באהבה ובשמחה וצריכים דיקא שמחה גדולה מאד, הינו להתגבר בשמחה גדולה מאד, ועל כן אין נכון שאהיה עמהם כי הם שרויים בצער ואני אהיה בשמחה. והבן היטב.
אחר כך אמר לא מבעיא מעות הינו הפסד ממון בודאי אני מקבל בשמחה כי (איוב ב) “עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו” אבל אפלו כשנפקד אצלי נפש חס ושלום והשם יתברך ישמרהו מהיום ולהבא גם כן הוא מקבל בשמחה גדולה, עד שכל עניני אבלות שצריכין לנהג כגון בכיה וכיוצא הוא צריך להכריח עצמו לזה, כי יש לו שמחה גדולה אז והכל שוה אצלו כאלו לא היה כלל בעולם, השם יתברך ישמרהו תמיד מעתה ועד עולם:

קפז

(ג) קדם שיצא מברסלב לאומין להסתלק שם בעת שיצא מפתח הבית ולחוץ לעלות על העגלה עמד אצל המזוזה והניח ידו על המזוזה ענה ואמר להעולם תראו להתקבץ יחד ולהתפלל יחד כי אם תתפללו בכונה אולי תוכלו להמשיך אותי לכאן עוד הפעם:

קפח

(ד) כשנסעתי עמו לאומין בסוף ימיו ודבר עמי על העגלה דברי תנחומין כמה שיחות נאות קדושו”ת מאד המחיין את הנפש מאד. והבנתי מדבריו הקדושים גדל הרחמנות של השם יתברך, וסוף כל סוף יגלה השם יתברך האמת וייטיב אחריתנו וכו’. אז עניתי ואמרתי לפניו בהתעוררות הלב אף על פי כן השם יתברך יגמר כרצונו “גאט וועט פארט אוספירן”. השיב לי בלשון תמיהה מה הוא זה שאתה אומר שהשם יתברך יגמר הלא השם יתברך גומר תמיד “וואס איז ער וועט אויס פירין. גאט פירט תמיד אויס”:

קפט

(ה) בדרך בעת נסיעתו לאומין ענה ואמר אף על פי כן השם יתברך עוזר לישראל תמיד, ואין דור יתום. וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי (שבת קלח:) כשאמר איזה תנא עתידה תורה שתשתכח מישראל, ענה רבי שמעון ואמר לאו, כי (דברים לא) בזהר דא יפקון מן גלותא. כי לא תשכח מפי זרעו ועל כן עמד עצמו על זה הפסוק וגלה אז הסוד הנדפס בלקוטי א’ בתחלתו עין שם מגדלת רבי שמעון בר יוחאי. עניתי ואמרתי לו רבי שמעון יש לו גם כן בודאי הנאה מזה, הינו מזה החדוש הנפלא. השיב הן, אחר כך ענה ואמר רבי שמעון בעצמו הוא ענין אחר, כי רבי שמעון הוא (דניאל ד) עיר וקדיש מן שמיא נחית כנדפס שם ועכשו יש נחל נובע מקור חכמה (משלי י”ח) שאפלו העיר וקדיש צריך גם כן לקבל משם וכו’. גם כבר נשמע שאמר על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים:

קצ

(ו) בדרך נסיעתו קדם שנכנס לאומין סמוך לעיר ספר מעשה מהבעל שם טוב זכרונו לברכה, שפעם אחת בא הבעל שם טוב זכרונו לברכה לאיזה מקום, והיה שם במרה שחורה ועצבות גדול מאד והכירו בו שיש לו מרה שחורה. אך מי יפתח פיו לשאל אותו על זה. והיה כך יום וחצי. אחר כך בערב שבת אחר חצות צוה הבעל שם טוב זכרונו לברכה שיבקשו כל האורחים הנמצאים בעיר להביאם אצלו שיאכלו עמו בשבת, ולא היה שם הרבה אורחים רק מצאו שני אורחים הולכי רגל והביאום אליו. אחר כך שמעו שטען עמהם הבעל שם טוב זכרונו לברכה, ואמר רבנו זכרונו לברכה שאינו זוכר היטב את המעשה איך היה.
אך תמצית הענין היה שבאותו המקום היו שם נשמות משלש מאות שנים שלא היה להם עליה, וכשבא הבעל שם טוב זכרונו לברכה לשם נתקבצו כלם אליו כי הם מצפים תמיד על איש כזה שיוכל לתקנם, ומחמת זה היה לו עצבות כי היה כבד עליו ענין זה מאד. והענין היה כי היה בלתי אפשרי לתקנם כי אם על ידי פטירתו וזה היה קשה לו מאד. על כן היה בעצבות והזמין לו השם יתברך אלו השנים ועל ידי זה נצול הבעל שם טוב זכרונו לברכה. וכמדמה שלאלו השנים הנ”ל הגיע להם הזק על ידי זה:

קצא

(ז) יום ג’ ח”י תשרי שני דחל המועד סכות לעת ערב שנת תקע”א נלקח ארון אלקים ונסתלק אור ישראל כבוד אדוננו מורנו ורבנו בוצינא עלאה בוצינא קדישא יקירא אור הגנוז והצפון מורנו רבי נחמן זכר צדיק וקדוש לברכה, ונקבר למחרתו ביום רביעי באומין במקום אשר בחר לו בו בחיים חיותו כמבאר בזה הספר ספורי דבריו, אשר מבאר בהם בפרוש שהוטב בעיניו לשכב באומין מחמת שהיה שם קדוש השם הרבה מאד כמפרסם. גם עקר הסתלקותו מחמת הקדושים שנהרגו שם כאשר הבננו מדבריו שספר באומין שיש שם רבבות נשמות שהוא צריך להעלותן.
גם ביום שני ראשון דחל המועד הנ”ל שהיה יום אחד לפני הסתלקותו, ענה ואמר אלי האתה זוכר המעשה שספרתי לך. אמרתי לו איזה מעשה, השיב לי המעשה של הבעל שם טוב זכרונו לברכה שספרתי לך בעת שנכנסתי לאומין. השבתי לו הן. ענה ואמר זה זמן רב שהסתכלו עלי לתפסני לכאן. שוב ענה ואמר לא אלפים נשמות כאן כי אם רבבות רבבות.
גם בלילה שלאחריו ספר גם כן מענין זה ואמר שכמה משפטים וכמה קדושים וכו’ היו בכאן. ואמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, אלו אנשים מאנשינו שמתו מקדם היה להם חשש, אבל אתם מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם לחוש כלל. ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תקונים שלי, מכל שכן אתם:

קצב

(ח) בהיותו יושב באומין היה יושב ומשיח עמנו ואמר הזכרתם מתי התחלתי לשוח מאומין. ואמרתי לו אני זוכר כשקרא את רבי יודל ושאל לו על ענין הסאפייע [גן באומין]. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר גם אתה אינך יודע ואינך זוכר, כי גם מקדם בודאי הייתי משיח מזה, ואז כשדברתי עם רבי יודל הייתי אוחז בענין זה ברחוק מקום. ונכנסתי כבר בלמוד זה הרבה מאד כי אז כבר היתה לי יכלת להביא זאת בתוך השיחה שיהיה לה איזה ענין ושיכות. ואמר גם אתם אינכם חכמים ואתם סבורים שהענין הוא אודות ר”ן”נ. באמת זה אינו אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות מהענין שבא בשבילו. ואמר שגם בחרף העבר כשדבר שרוצה לנסע על המדינה, עקר כונתו היה להיות נשאר כאן על איזה זמן. ועוד דבר עמנו מזה.
מכל זה נשמע שיש לו כונה גדולה ונוראה מאד בזה שבא לאומין ושזה זמן רב שהתחיל להשיג ענין זה ושיש לו בזה למוד שלם עמק מאד. וגם בהיותו בברסלב זמן רב קדם שנסע לאומין רק שדבר מזה גם אז היה אוחז בלמוד זה ברחוק מקום מאד. מכל שכן עתה שכבר נכנס לשם ואי אפשר לציר מזה אפלו מה שנתנוצץ בדעתנו בזה כי מאד עמקו מחשבותיו בכל מה שעשה בפרט בענין נסיעתו לאומין להסתלק שם עמק עמק מי ימצאנו:

קצג

(ט) אמר אלו הרשעים הגדולים כשנכנסים להצדיק האמת, ההכנעה בעלמא שהם מכניעין עצמן קצת לפניו לילך אליו ולכבדו, מזה בעצמו נעשה תקון גדול מאד במקום שנעשה, כי לפי גדל רשעתם הגדולה מאד, כשהם מכניעין עצמם הכנעה בעלמא לפני הצדיק האמת. מזה נעשה תקון גדול מאד, כי ישראל אומרים בכל יום כמה פעמים כי גדול ה’ מכל אלהים ולא נעשה מזה רעש גדול כל כך. וכשבא יתרו ואמר (שמות יח) כי עתה ידעתי כי גדול ד’ כדין אתיקר ואסתלק שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא (זהר יתרו סט.), כי דיקא כשבא מרוחק כזה מעמקי הקלפות ומכניע עצמו תחת הקדשה, מזה נתעלה ונתגדל שמו יתברך והבן. גם שמעתי בשמו שאמר לאחד זה אין אתה יודע שכשאחד מהם מטה עצמו (הינו שנכנס אליו ומטה עצמו אל הקדשה) אזי מטין עצמן כל הרקיעין “אז איינר פון זייא טיט זיך אבייג בייגין זיך די הימלין”:

קצד

(י) אמר, מי שמגלה חכמה חדשה בעולם, הינו איזה חכמה חיצונה מחכמות חיצוניות של זה העולם לסוף אין אחריתו טוב ויש לו מפלה על ידי אותו החכמה בעצמה שגלה, כמו שמצינו מכמה חכמי האמות שהמציאו חדשות, כגון קולומבוס שגלה ארץ אמריקה ולסוף מת בשלשלאות מחמת זה כי מסרו אותו בפני המלך מחמת זה כמבאר בספריהם. וכן כמה חכמים שלהם כגון זה שהמציא תחבולה להנצל מרעמים לסוף מת על ידי הרעם, וכן אחד המציא איזה מראה נפלאה לסוף שרפו אותו בשביל זה. וכן כמה מעשיות. וכן אסיקרטוס ראש הפילוסופים הקדמונים, לסוף המיתו אותו בסם המות מחמת חכמתו. וכן כמה וכמה פילוסופים שהמציאו חדשו”ת והיה להם מפלה על ידי זה.
גם בעניני התורה הקדושה שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דיקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה, וכונתם אינה על האמת לאמתו רק להמציא חדשות. ואמר שהיא תאוה אצל הגדולים להמציא חדשו”ת דיקא ולא היה דעתו מסכים על זה כלל, כי אין אנו צריכין להמציא חדשו”ת רק העקר שיהיו כונתו אל האמת לאמתו:

קצה

(יא) פה אומין יום ששי ערב שבת קדש פרשת בחקתי, זה שני שבועות שבא לכאן ועדין היה עומד בבית ר”ן”נ, היה מספר ומשיח עמי מענין יראת השם ואם אני בוכה לפרקים וכו’. ענה ואמר: הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל במקום שגבול ישראל כלה, כי לכל דבר יש קץ וסוף (פרוש, ואם כן גם לנו ישראל עם קדוש יש איזה סוף גם כן, הינו שיש מקום ששם מסים קדשת ישראל, שמשם ולהלאה אין מתפשט קדשת ישראל, ובזה המקום היו רחוקים מאד מהשם יתברך, ועל כן אמר, שאנו עתה במקום ששם מסים קדשת ישראל), ועל כן צריכין שמירה גדולה שלא נכשל חס ושלום. אחר כך אמר לי: אבל אף על פי כן בודאי לא יוכלו לזוז אותנו חס ושלום מקדשתנו, כי אנו תקיפין בדעתנו, ובדעה בודאי לא יוכלו לזוז אותנו לבלבל דעתנו בדעות שטות שלהם. כי בודאי לא יבלבלו כלל את דעתנו. כי מצד הנשמה הינו מצד הדעת בודאי אנו תקיפים ולא יזיקו לנו כלל חס ושלום רק בעניני חיצוניות הינו בעניני מאכלים על זה אנו צריכין שמירה שלא נכשל חס ושלום, ועל זה צריכין שהשם יתברך ישמר אותנו וצריכין לבקש מהשם יתברך על זה שישמר אותנו מזה.
ענה ואמר בודאי כל מה שנעשה בעולם, אפלו מה שנעשה בין האמות וכל הנהגת מהלכם ומלבושיהם הכל כאשר לכל, בודאי אין שום דבר נעשה בעולם לבטלה חס ושלום (רק כל דבר יש לו איזה שרש). ואפלו מי שאינו יודע מה נעשה בעולם, אף על פי כן כשזוכה לעשו”ת רצון הבורא יתברך בודאי הוא טוב מאד, אשרי לו. וצריכין לבקש מהשם יתברך שיזכה לכון רצונו יתברך לעשו”ת רק מה שהוא יתברך חפץ, אבל כשזוכין שמתנוצץ לו הארה וזוכה לדעת מה הוא עושה אזי טוב לו ביותר שנפתחו לו כל השמים וכל החכמות. והשם יתברך מראה לו מה הוא עושה בבחינת (יחזקאל א) “נפתחו השמים ואראה מראות אלקים” שנפתחין לו כל השמים וכל החכמות והשכליים וזוכה לראות מראות אלקים הינו שאלקים מראה לו מה שהוא עושה בעולם. כי על ידי החכמה בעצמה שנפתח לו, על ידי זה נפתחים השמים כי (תהלים ק”ד): “כלם בחכמה עשית”. ואז כשזוכה לראות מה שהוא עושה בעולם אזי בודאי השם יתברך שומרו מלהכשל חס ושלום.
וזה בחינת (דניאל י”ב): “והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע”, כי על ידי השכל והחכמה שמתנוצץ ומזהיר על ידי זה נפתחין השמים והרקיעין כי כלם בחכמה עשית כו’. ואזי כשמזהיר ומתנוצץ השכל ונפתחין הרקיעין בחינת והמשכילים יזהירו וכו’ ואז הוא יודע מה הוא עושה, ואז הוא נשמר ממכשול חס ושלום כנ”ל. וזהו בחינת האותיות של ראשי תבות של זה הפסוק ו’המשכילים י’זהירו כ’זהר ה’רקיע שהם ראשי תבות יוה”ך שזה בחינת השם הקדוש המסגל לשמירה. כי על ידי בחינת והמשכילים יזהירו, על ידי זה הוא נשמר ממכשול כנ”ל, שזה בחינת שם הנ”ל שהוא שמירה להולכי דרך מגזלן ורוצח כמובא אצל תפלת הדרך. והוא יוצא מהפסוק (תהלים צ”א): “כ’י מלאכי’ו יצו’ה ל’ך” שסופי תבות יוה”ך כמובא שם.

קצו

קדם לזה שהיה מדבר מענין יראת שמים ובכיה לבכות לפני השם יתברך כמו תינוק הבוכה לפני אביו שנתרחקנו כל כך מאבינו שבשמים, ענה ואמר כשאני עושה תשובה הוא טובה גדולה יותר מעניני תשובה שלכם, כי אני עושה תשובה בפשיטות שאני מתחרט מאד ומתביש מאד ואני מקבל עלי שלא לעשו”ת עוד בשום אפן. ואמר שעשה תשובה על זה הדבור שיצא מפיו על העגלה כשנסע עמי מענין רבי נחמן נתן כנזכר לעיל, ואמר שזה מעשה בעל דבר כדי שיהיה קשה וכבד ביותר אחר כך. ושאלתי אותו הלא אמר שעל ידי שפגע בנו רבי מאיר אמר זאת. ענה ואמר אף על פי כן לא היו צריכין לאמרו אז. ואמר כי היו צריכין להמתין לבלי לאמרו אז, ואם היה ממתין לא היה אומרו כלל:

קצז

(יב) יום שני כ”ד איר באומין היה מדבר עמי ואמר שבעתים הללו הוא חפץ מאד לסלק ולהשליך מאתו העולם, הינו שהוא רוצה לבחר מקום לישב לבדו בעצמו, ולא יהיה עליו על העולם. ואמר כי הוא חושב שאם לא היה מתחיל בתחלה בענין הנהגת המפרסם אפשר היה מגיע למה שהיה מגיע. ואמרתי לו הלא משה רבנו עליו השלום היה עוסק גם כן בזה בהנהגת העולם לקרב בני אדם לה’, השיב הלא גם משה רבנו עליו השלום שגה בזה כי גם משה נענש על שקרב את הערב רב.
ואמר כי העקר העבודה שיש בכל דבר מה שמניחין לאדם על הבחירה שלו, הינו שנשאר הדבר על דעתו. ואין בזה מצוה הינו שאין מצוין אותו על אותו הדבר שום מצוה, ואין אומרים לו כלל לעשו”ת כן. רק שנשאר הדבר על דעתו שיעשה כפי מה שיבחר לו. וזה בחינת (שבת פז) הוסיף יום אחד מדעתו הנאמר במשה, שזאת הבחינה היא נמצאת בכל עבודה ועבודה. כי בכל עבודה מעבודת ה’ יש דבר שמניחין ומשאירין לאדם בלי מצוה ואזהרה, ואין מצוין עליו שיעשה כן רק הדבר תלוי בדעתו ובחירתו כמו משה רבנו עליו השלום שהוסיף יום אחד מדעתו בלי מצוה (ועין בלקוטי א’ סימן ק”צ מזה). ובזאת הבחינה היא עקר העבודה והבחירה כי נשאר מספק תמיד איך הוא רצון השם יתברך מאחר שלא צוה עליו איך לעשות.
ואמר כי כנגד רצון השם יתברך אינו נמצא אצלו שום כבדות ויגיעה בשום עבודה ובשום ענין שבעולם. ואפלו כל היסורין שבעולם רחמנא לצלן כפי מה שהוא יודע מיסורין שהוא אינו רוצה להוציאם בדבור רחמנא לצלן, ואף על פי כן כל היסורין וכל הדברים שבעולם היה מקבל בנקל אם היה יודע שזה רצון הבורא יתברך בודאי. כי מאחר שהוא רצון הבורא יתברך הוא מרצה על הכל, ואין שום דבר ולא שום יסורין כבד עליו כלל כלל לא. אבל עקר היגיעה והיסורין שלו היא בבחינה הנ”ל בבחינת הוסיף משה יום אחד מדעתו, הינו הדבר שנשאר על דעתו לבחר לו לעשו”ת כרצונו ואין בו שום מצוה כנ”ל, בזה היא עקר היגיעה והכבדות כי אינו יודע איך לעשות. ולפעמים רואה שיש לו כמה יסורים ואחר כך אינו יודע אם זהו רצון הבורא יתברך.
גם זה ששבר את הלוחות היא גם כן בבחינה הנ”ל כי זה עשה גם כן מדעתו וכיוצא בזה, ועוד דבר בענינים הנ”ל:
והמובן מדבריו היה שיש לו יסורים גדולים, ורודפין אותו מאד מאד (הינו ברוחניות) ואינו יודע לשו”ת עצות בנפשו איך להתנהג אם להשליך הנהגת העולם לגמרי מאחר שרואה שאין בו תועלת כל כך כמו שהוא רוצה, ואמר הלא כבר דברנו מזה שמה שצריכין לבלות זמן ויגיעה לעזר לצדיק גופני בעבודת ה’, הינו שהוא עדין מלבש בתוך הגוף בזה העולם כשרוצין לעזר לו להעלותו ולהרימו למדרגתו הוא קשה יותר מלעזר ולהעלות אלף אלפים רשעים ברוחניות, דהינו לתקן נשמתם. כי בעל בחירה קשה מאד לפעל אצלו לנתקו מבחירתו להנטותו לדרך האמת, כי אפלו הגדול שברשעים מאחר שהוא כבר נסתלק לעולמו יכולים לעשו”ת עמו מה שרוצים, וכל מה שיצוה עליו יעשה אפלו אם הוא רשע גדול מאד. ולהפך אפלו הצדיק הגדול שהוא עדין בתוך הגוף ויש לו בחירה, קשה מאד לפעל עמו להנטותו אל האמת מאיזה דרך וענין שצריכין להשיבו מזה.
(והכלל כפי מה שנשמע מדבריו הוא שהוא עוסק לתקן נשמות שנפלו מימים קדמונים לאלפים ולרבבות וכמבאר במקום אחר מזה (לעיל קי), וזה עקר עבודתו. על כן עולה בדעתו להשליך לגמרי הנהגת העולם אבל אף על פי כן הוא מספק כי בודאי אם יעזר למי שהוא בעל בחירה להשיבו לה’ הוא בודאי דבר גדול מאד אשר אין לשער).
אחר כך דבר עמי מענין מקום ישיבתו ואמר שאומין טוב לפניו מאד אם ירצה לישב באיזה מקום יותר טוב לפניו פה, ואמר שגם לענין הסתלקותו כשימלאו ימיו ושנותיו לארך ימים ושנים טוב גם כן פה. כי באומין היה קדשת השם גדול מאד, כי נהרגו רבים מישראל לאלפים ולרבבות אשר מכל זה נתקדש שמו כידוע. גם רבים מתו ממש על קדוש השם, כי העכו”ם רצו שימירו דתם והם מתו על קדוש השם. וגם הנפשו”ת מישראל שנהרגו סתם היא גם כן קדשת השם כידוע, וכמה מיתות משנות שהיו אז, וכמה גמולי מחלב ויונקי שדים שנהרגו לאלפים ולרבבות אשר כל זה היא קדשת השם. והם (הינו אלו הרשעים המפרסמים הנמצאים פה הרבה) הם מן הסוספיתא [פסולת] על כן הם אפיקורסים כאלה ואף על פי כן גם ביניהם בודאי יש וכו’ (הינו כי גם בתוך הסוספיתא יש גם כן איזה ניצוצות יקרות שעדין לא נזדככו כידוע).
ואחר כך ספר לי חלום מענין החתנה “איין חתן איז דער איין בחור איז דער” כמבאר במקום אחר (לעיל צג). ואמרתי לו אז אבל הלא אם עוזרין לבעל בחירה כמה מעלות טובות וכו’ פועלין בזה. השיב בודאי זה אין צריכין לומר (והפליג בתנועותיו הקדושים שבודאי כן הוא שפעלה זאת בודאי יקרה מאד בלי שעור כשזוכין לפעל עם הבעל בחירה לנתקו ממקומו). אך אמר זה שכחת מה שמבלין הזמן, וכונתו הקדושה היתה שבודאי אם יפעלו עם הבעל בחירה בודאי יקר בלי שעור אבל צריכין לבלות זמן הרבה על זה לעסק עמו, והדבר תלוי בספק אם יפעלו עמו כי לבעל בחירה קשה מאד לעזר וכו’ ובזה הזמן היו יכולים להעלות אלפים ורבבות נשמות המתים וכנ”ל שנקל לעזר לאלפים וכו’ על כן הוא מספק בזה הרבה, ועקר בחירתו בזה שאינו יכול לתת עצות בנפשו שזהו בחינת הוסיף משה יום אחד מדעתו וכנ”ל. וכמדמה שדבר אז שעולה על דעתו להרחיק נדד מאתנו חס ושלום, אבל צר לו שמתגעגע מאד אחר הראש השנה. כי בכל הקיץ הזה שהיה באומין היה מתגעגע ומשתוקק מאד שיהיה שם עם הקבוץ שלו בראש השנה.
וברוך החומל דלים אשר נתגוללו רחמיו על מדותיו, ובאהבתו ובחמלתו חמל עלינו ועל כל ישראל ולא נתרחק מאתנו ונשאר עמנו בראש השנה וכל ימי הקיץ, וגם שמענו תורה נפלאה ונוראה בראש השנה הזה (לקוטי מוהר”ן חלק ב’ סימן ח) שהוא ראש השנה האחרון. וגם נסתלק במדינתנו באומין ונשאר השארתו הקדושה עמנו לעולמי עד ולנצח נצחים מה נשיב לה’ כל תגמולוהי עלינו.
זה סמוך שמעתי מאחד מאנשי שלומנו מלדזין ששמע מפיו הקדוש בעת שדבר עם אנשי לדזין מענין החולאת שלו בתחלתו שמכרח להסתלק על ידי זה ודבר אז מענין קברו כמבאר קצת מזה לעיל (סימן קסב) אז אמר בזה הלשון אני רוצה לשאר ביניכם “איך וויל בלייבן צווישן אייך” ואתם תבואו על קברי וכו’ (וזה הדבור יקר בעיני מאד מה ששמעתי בשמו זה הלשון בפרוש שאמר אני רוצה לשאר ביניכם) כי כל העולמות תלויים בזה מה שנשאר בינינו:

קצח

(יד) אמר משל לענין אנשים הידועים הנכנסים אצלו שהם חכמים בעיניהם, וספרו לפניו כמה מעשיות של שטות הנמצאים בספריהם, אמר בקרוב יכלה אצלם הכל כי קל ומהרה לא יהיה להם מה לספר. ואמר משל נאה מה שמספרים מאחד שפגע בו גזלן ורצה לגזלו ושאל אותו הגזלן יש לך מעות השיב יש לי בודאי אתן לך כל הממון בשביל נפשי וגזל אותו הגזלן אחר כך אמר זה הנגזל אל הגזלן איך אבוא לביתי בלי ממון, כי הייתי נע ונד מביתי כל כך זמן ועתה איך אבוא ריקם לביתי בכן אני מבקש ממך שתהיה מורה בקנה שרפה שלך את הכובע שלי כדי שיהיה נכר שפגע בי גזלן. וכן עשה הגזלן. אחר כך בקש ממנו עוד שיירה באיזה מקומות אחרים בסוף השיב הגזלן אין לי עוד פילוויר [אבק שרפה – פצצה] ואז כשהשיב שאין לו עוד פילוויר ענה הנגזל עתה שאין לך עוד פילוויר בוא לכאן, ותפס אותו בערפו וקרא לסיעתו והתגבר על הגזלן ונצחו. והנמשל מובן להשומעים שעמדו באותו המעמד כשספר זאת:

קצט

(טו) יום א’ ראש חדש סיון באומין ענה ואמר לי בעת שיצאת עמי לדרך לנסע (הינו בתחלת קיץ זה כשנסעתי עמו לפה) ספרת לי דבר, אחר כך ספר לי רבי נפתלי אותו הדבר אחר כך ספר לי רבי יודל אותו הדבר, ואתה ספרת לי ברמז. ונפלאתי מאד מאד אבל הם ספרו לי בפרוש גם כפי מה שהעולם מדברים נשמע מפיהם גם כן זאת, ענה ואמר עתה נראה, שאלתי אותו אם הדבר היא כמו ענין עתידות כפי משמעות דבריו השיב הן. אחר כך כשיהיה הדבר הזה יהיו יכולים לנקר עיני הפילוסופים (והדבר סתום ואין אתנו יודע עד מה מה זה הדבר שספרנו לו עד נזכה לראות אם ירצה ה’):

ר

(טז) בענין הדברים שהוא עושה לפעמים דברים שהם בעיני האדם פליאות גדולות מאד, והעולם מטעין עצמם בענינים שלו שהוא עושה. כי כל אחד מטעה עצמו וחושב בדעתו שבשביל זה עשה זאת, וזה מטעה עצמו בטעות אחר. כגון בענין נסיעתו לאומין שכל אחד נפל על שטות וטעות אחר מה היתה כונתו בזה, [ובאמת כונתו היתה ענינים גבוהים מאד, כמובן מעט לעיל ובודאי לא כון לשום תועלת עצמו כלל רק למען שמו יתברך].
ענה ואמר טוב מאד כשמוסרין את השוטה לתוך העולם, כי כל אחד משטה את אחד והאחד הוא עצמו, הינו שהוא טועה ומשטה את עצמו, ומי שנשמר שלא להטעות את עצמו אזי הוא מטעה את כל העולם. הינו שכל אחד טועה בו מה היתה כונתו ואינו צריך להטעות אותם כלל, כי הם עצמן מטעין את עצמם כי כל אחד נופל על טעות אחר בעניניו כנ”ל.
באור הדבר כי כל אדם מטעה את עצמו, כי אין מי שיהיה כונתו בכל עניניו לשם שמים בשלמות בלי שום פניה, רק כל אחד מטעה את עצמו. ומי שעושה כל עניניו לשם שמים בלבד בלי שום פניה וכונה להנאת עצמו, ואינו טועה את עצמו כלל כלל, אזי כל עניניו הם פליאות גדולות מאד בעיני בני אדם. וכל אחד טועה את עצמו בו, כי אי אפשר לבוא על כונתו הגבוה. נמצא שמסר הטעות שלו לתוך העולם כי לא רצה להטעות את עצמו, ועל כן העולם טועים עצמן בו והבן, כי אי אפשר לבאר בכתב.
עוד פעם אחד הלעיג על ענין זה מה שהעולם טועין עצמם בו ואומרים פרושים של שקר על הנהגותיו ודרכיו וכל אחד אומר כפי הנראה לדעתו, ענה ואמר בדרך הלצה הנראה שעל שכלי קל מאד לבוא [כלומר שלפי דבריהם אם כן כל אחד יכול בקל לידע מיד מה כונתי בזה? אתמהה]:

רא

(יז) לענין מלבושי כבוד, שצריך לאיש כשר להדר שיהיה מלבש כראוי אם אפשר לו ולא יהיה בזוי, כי גם להצדיק אין מקרבין עצמן רק על ידי מלבושיו, שרואין שהוא מלבש בכבוד על ידי זה הוא נחשב בעיניהם להתקרב לו ואם לא היה מלבש לא היה נחשב כלל בעיניהם.
ענה ואמר הלא גם השם יתברך היה מתלבש עצמו במצרים, כי כל המעשה של מצרים היא כלה בחינת לבושין, שהיה בהכרח שיתלבש עצמו השם יתברך כביכול באלו המעשיות של מצרים עד שאחר כך התחילו להכיר אותו יתברך בעצמו כביכול, ובכל פעם הכירו אותו יותר ויותר והכירו גדלתו יתברך בכל פעם יותר. אבל בתחלה לא היה אפשר שיתקרבו אליו כי אם על ידי בחינת מלבושים, הינו כל המעשה של מצרים שהיא בחינת מלבושים כנ”ל:

רב

(יח) בשבועות תק”ע היה באומין בתחלת כניסתו לשם ולא אמר תורה באותו היום טוב. אחר כך אמר לנו בדרך הלצה אתם אינכם כל כך חוטאים שאמר לכם תורה. וסים אחר כך בעצמו כי יש כמה תורות שנעשים על ידי חטאים דיקא, כגון פרשת העגל וכיוצא, שהתורה שבאותן הפרשיות נעשו על ידי חטאים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כב:): אלמלי לא חטאו ישראל לא היה להם רק הספר תורה וספר יהושע. כי שארי נביאים וכתובים לא נעשו רק על ידי שחטאו ישראל והצרכו להוכיחם כמו שפרש רש”י שם. נמצא שעל ידי החטאים של ישראל נעשו תורות שלמות דהינו כל ספרי נביאים וכתובים:

רג

(יט) י’ איר ספר בכאן בבית רבי נחמן נתן שאצל השיבה שופטינו בא על דעתו רבי נחמן נתן, הינו שיעשה בשבילו לתקנו:

רד

(כ) ליל שבת פרשת חקת ובלק י”ב תמוז תק”ע ספר על השלחן מעניניו, ותמה על עצמו על שעושה תמיד דברים משנים ונפלאים מדעת בני אדם, על אשר הוא תמיד נע ונד ממקום למקום ומה היה חסר לו במעדוועדיווקע, היה ראוי לו לישב שם תמיד כי שם היה יושב בשלוה והשקט. והוא לא רצה לישב בשלוה, ונסע משם וקבע דירתו בזלאטיפאליע והיה לו שם מחלקת גדול ויסורים גדולים מאד, ונסע משם וקבע דירתו בברסלב. אחר כך בזה הקיץ נסע מברסלב וקבע דירתו באומין.
ועל כל פנים מאחר שבא לאומין היה ראוי לו לבחר דירתו אצל איש הגון, והוא בחר לו אכסניא שם וכו’. והיה קורא תמה על עצמו על שעושה דברים משנים ונפלאים כאלה וכו’. עניתי ואמרתי לו הלא מפני מה נשא משה אשה מבנות יתרו דיקא. [וכונתי היה פשוט כי כך הוא מנהגי השם יתברך לחבר שני הפכים, כמו משה רבנו עליו השלום הצרך להתחבר ולהתחתן עם יתרו דיקא, שהיה וכו’ כמו כן הוא מכרח להתחבר עם אנשים כאלה וכו’ והבן].
אחר כך ענה ואמר להעולם שישבו על השלחן השמעתם מה שהקשה הלא הקשה קשיא גדולה. ענה ואמר אין אתם ראויים כלל לעדות. ולא הבננו מה ענין העדות. ואמר שיהיה לזכרון כי יאמר על זה תרוץ, אך לעת עתה היה צריך לקח אתכם לעדות אך וכו’, ואמר הלא בלא זה אי אפשר לכתב עכשו אך מסתמא תזכרו זאת.
גם בשבת בבקר ספר עוד מזה מענין הקשיא הנ”ל, וחזר ואמר שהקשיתי קשיא גדולה מאד. ואמר הידעת תרוץ. ואמרתי שאצלי אינו קשה כלל על משה רבנו ע”ה, ואמר אם כן אתה מתרץ קשיא בקשיא אחרת, ואמר שכונתי ענין מחשבתו. כי הוא הולך עם ענין זה כמה זמן שהוא מבקש ומתפלל לידע תרוץ על ענין זה, ועכשו הקשה הוא קשיא זו. [כך אמר בפני העולם עלי] ואתם אינכם יודעים כלל הענין רק בענין המחשבה זו אני הולך זמן רב וכבר התפללתי הרבה על זה, ולא בלבד התפלות שהכל מתפללים הינו שחרית מנחה וערבית, רק חוץ מזה כמה וכמה תפלות התפללתי על זה כי הייתי רוצה שיודיעו לי ענין זה מן השמים, דהינו שאשמע קול ודבור מן השמים להשיבני על ענין זה. אבל על ידי בני אדם אינו רוצה שישיבו לו. אחר כך הניח והקל בקשתו ובקש על כל פנים שיודיעו לו על ידי שליח. אחר כך בקש שעל כל פנים יודיעו לו על ידי חיות ועופות, אבל על ידי בני אדם אינו רוצה ועדין לא הודיעו לו. ואמר לנו אתם אנשים קטנים במעלה מאד ואין לי עם מי לדבר. אך אף על פי כן אף על פי דאיהו לא חזי מזלה חזי. אחר כך אמר אני מקבל לעדים את וכו’ ואמר בלשון אשכנז: “איך בגריס מיך מיט אייערע” ולא סים.
ונראה הכונה שלו היתה עם הנשמות שלנו, וכיוצא בדברים אלו דבר עוד מזה הרבה על השלחן בליל שבת, וביום שבת והפליג מאד בענין הקשיא הנ”ל והדברים סתומים וחתומים:

רה

(כא) שמעתי מאיש אחד מאנשי שלומנו כשנסע עמו מאומין לטירהאוויצע בקיץ תק”ע הנ”ל היה מדבר עמו מענין עצמו, ואמר תמה אני כמו שאין לנו חלק בעולם הזה כלל. אף על פי כן בכל מקום שאנו באין יש לנו מקום והכל שלנו. ושאל לו הלא להעולם יש להם חלק בכם, השיב לו ודבר עמו כמה דבורים, ובתוך דבריו ענה ואמר, המנהיגים המפרסמים של עכשו הקטנים במעלה אינם משיגים ויודעים כלל מה אני עושה באומין. אלו היו יודעים גדל יקר תפארת החדושין והצרופים והשיעשועים הנעשים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, והתפלות העולים בכל פעם ופעם, ובכל פעם נעשים צרופים וחדושים יקרים ונפלאים ביותר, והאריך מאד והפליג בצחות לשונו דברים נוראים כאלו.
ותכן הדברים היוצא מכלל דבריו הקדושים, כי בכל מקום שיש קבוץ של ישראל אשר הם נקראים בחינת אבני קדש בבחינת (איכה ד): “תשתפכנה אבני קדש” וכו’, והנה שתי אבנים בונות שתי בתים שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע בונות עשרים וארבעה בתים וכו’ כדאיתא בספר יצירה, והבתים הם בחינת (ישעיה נו) כי ביתי בית תפלה, נמצא בכל פעם שנתוסף אבן אחת הינו נפש אחד מישראל נעשה צרוף אחר לגמרי ונתחדש הצרוף לגמרי ונעשים בתים חדשים לגמרי. כי מקדם שהיה רק שתי אבנים היו הצרופים והבתים בחינת הבתים הנעשים על ידי שתי אבנים. אבל עכשו שנתוסף אבן אזי נעשים בתים אחרים חדשים לגמרי. וכן נתוספים ונתחדשים בתים חדשים יקרים ונפלאים בכל פעם שנתוסף אבן אחת, וכל פעם שנתוסף אבן ביותר נתרבין הבתים ביותר, כמובא שם בספר יצירה עד שששה אותיות בונות כמה מאות בתים ויותר מזה, עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב.
ועל פי זה ראה והבן והבט גדל השיעשועים והצרופים והחדושים והתפלות היקרים ונפלאים ונוראים הנעשים בכל עת ובכל שעה על ידי נפשו”ת ישראל [על ידי הצדיק הגדול האמתי העוסק לקבץ נפשו”ת ישראל להכניסם ולקרבם אל הקדשה]. ודע שיש אבנים בחינת נפשו”ת שהם משלכים בחוצות בחינת תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות, אבל כשנתוספין אבנים ונעשין בתים חדשים כנ”ל אזי מכניסין בתוך אלו הבתים את האבני קדש שהיו משלכין בראש כל חוצות, כי נכנסין ונאספין בתוך אלו הבתים החדשים שנעשו כנ”ל והבן. [ועין בהתורה תקעו תוכחה בלקוטי תנינא סימן ח’ מענין הבתים עין שם].
ענה ואמר, זה זמן רב שיש לי חלק בתפלות ישראל, כי הלא ראוי להם להצדיקים להסתכל בעצמן מי הוא זה שמתפלל ועם מי מתפללין הלא גם כל התנועות שעושה מי שעושה איזה תנועה בעלמא בתפלה, ואפלו פושעי ישראל הכל על ידי [ואמר שענין זה הוא סוד מסודות נסתרים שלו].
[אמנם לא באר רבנו זכרונו לברכה מה שיכות ענין זה הנ”ל לאומין דוקא. אך כפי המבאר לעיל מעט מזער מה שרמז לנו קצת מענין ישיבתו באומין כי יש שם קדשת השם מנפשו”ת רבות שנהרגו שם, על פי זה יכולין להבין מעט מזער קצת ענין הנ”ל, כי הריגת ישראל חס ושלום זה בעצמו בחינת תשתפכנה אבני קדש וכו’. אבל עדין הדברים סתומים וחתומים מאד ואין אתנו יודע עד מה, אשרי הזוכה להשיג באחרית הימים מעלת גדלת רבנו זכרונו לברכה וסוד הנהגותיו אשר פעל ועשה בזה העולם דברים נפלאים ומכסים מבני אדם ונעלמים מדעת אנושי מאד, והכל למען שמו הגדול והקדוש יתברך]. ואמר אז אשריכם שיש לכם רב כזה אני מקנא אתכם. עכשו כבר קשה מאד שיתקרב עוד אחד:

רו

(כב) בענין המליצה [הינו בעלי לשון ומליצה] אמר שהאדם כשנפטר נעשה תכף מליץ כמו שכתוב (איוב ל”ג): “אם יש עליו מלאך מליץ אחד”. כי באמת מליץ הוא גם כן בחינת לשון ומליצה ממש. כי גם המליץ שרוצה להמליץ וללמד זכות על אחד, הוא צריך לומר מליצתו בדרך מליצה. כי זה הרוצה ללמד זכות אם יאמר אלו הדברים ממש בלשון אחר או בסגנון אחר לא יפעל בדבריו למצא זכות, רק כשאומרם בדרך מליצה באפן שיקבלו דבריו. ובשביל זה נקרא מלמד זכות מליץ, כי צריך לומר בדרך מליצה. ואפלו תתקצ”ט באותו מלאך וכו’ כמו שאמרו רבותינו ז”ל (שבת לב.) כי באמת הדבור והמליצה יש לו כח גדול לפעל ולעורר, כי אם יאמרו לאדם סתם שאחד נפטר לא יבכה כל כך, אבל אם יאמרו לו בדברי התעוררות ובדרכי המליצה יש בזה כח לעוררו לבכות כנראה בחוש, כי הדבור יש לו כח גדול. אך יש מליצים פושעים בחינת (ישעיה מ”ג): “ומליציך פשעו בי”. [כנהוג עכשו על פי רב שרב המליצים הם אפיקורסים גדולים]:

רז

(כג) אמר בבית ר”ן”נ שישב שם בשכנות, ענה ואמר מעולם לא ישבתי בשכנות, ועתה אני שכן ראוי שיתבטל החולאת שלי. ואז אמר פסוק זה (ישעיה ל”ג): “ובל יאמר שכן חליתי”, בדברי צחות שקורין ווערטיל, הינו שמחמת שהוא שכן ראוי שלא יהיה חולה. ונתבהלו השומעים ונפלא בעיניהם מאד. כי כשיצא מפיו הדבור הקדוש יצא בכל מיני חן אמת וקדוש מאד. אחר כך זכינו לשמע תורה נוראה בראש השנה על זה והוא מחבר להשיחה של הבתים הנ”ל. (ועין לקוטי מוהר”ן חלק ב’ סימן ח’ אות ז). ואם עיני שכל לך תבין מעט עד היכן היה מגיע שיחותיו ודבוריו הקדושים בפרט דברי צחות שלו:

רח

(כד) אמר מתחלה היה העולם תהו ואחר כך ברא את העולם וצריכין לבאר ענין זה לענין מה נאמר:
(אמר המעתיק שמעתי מהרב רבי נפתלי זכרונו לברכה, שפעם אחת אמר לפני רבנו זכרונו לברכה שהמגיד מטראוויצע הקשה עליו שתי קשיות א’ על מה נתישב תחלה בבית רבי נחמן נתן ואחר כך בבית רבי יוסף שמואל. כי לכאורה היה צריך לכנס בבית רבי יוסף שמואל מיד כי הוא איש כשר וכו’, שנית הקשה על מה הוא מקרב ומדבר עם הקלי עולם שהיו שם באומין. והשיב לו רבנו ז”ל בזו הלשון, מה שהקשה ראשונה היא קשיא ישנה מכבר למה היה מתחלה העולם תהו ובהו, ואחר כך נברא העולם בשלמות, היה לו להשם יתברך לברא העולם במלואו ושלמות מיד. והשנית גם כן אינו קשיא כלל מאחר שהצדיקים וכו’ אינם מתקרבים אלי, אני מכרח לקרב הרשעים וקלי עולם אולי אעשה מהם אנשים כשרים באמת. ובאמת הודו בעצמם ולא בושו אלו הקלי עולם שאלמלי לא נפטר רבנו ז”ל בזמן קרוב כל כך לכניסתו לאומין, היו בודאי חוזרים בתשובה שלמה באמת.
עוד שמעתי אז מהרב רבי נפתלי הנ”ל שפעם אחת שאל הוא בעצמו את פי רבנו זכרונו לברכה במה יש לאלו הקלי עולם איזה שיכות והתקרבות אליו מאחר שבאמת הם רחוקים מקדשתו מאד מאד בלי שעור ובלשון אשכנז: “מיט וואס האלטין זיי זיך אין אייך”, והשיב לו רבנו זכרונו לברכה במה יש לכם שיכות והתקרבות אצלי הלא אתם אצלי רק כמו נוצות שעל הבגד שכשנופח עליהם מיד פורחין ונסתלקין מעליו. ובלשון אשכנז: “אלא מאי מיט וואס האלט איר זיך איר זענט נאר אזוי ווי פעדרין אוף אקאפטין מען טיט אבלאז צוא פליען זייא זיך”):

רט

(כה) אמר אלו הקלי עולם הנכנסין אצלי כבר הם מלאים חרטות והם אינם יודעים כלל מהו חרטה וכו’ כנדפס בהשיחות (סימן ו):

רי

(כו) באומין דבר עמי מענין נסיעתו, ואמר לי אז יש דרך כזה מבית לחוץ, ומשם אל ההר, ומשם לסבב דרך הנהר הקטן, והגשר ומשם לבית רבי שמעון ומשם לבית רבי זליג ומשם לאומין. כי בדרך זה יצא לאומין, כי בעת השרפה בליל שבת קדש ברח פתאום בשעת שנעשה רעש השרפה, שהיה יושב אז בסעדתו בליל שבת ואמר אז שאינו יודע כלל וכו’ ובתוך שאמר דברים אלו נעשה רעש של השרפה ואמר בזו הלשון: “שוין שוין” [כבר כבר] ותכף ברח מביתו לחוץ. ורץ סמוך לבית הכנסת ולשם הביאו לו איזה מלבוש עם עורות שלא יתקרר חס ושלום מחמת שהיה אז חלוש מאד. ואחר כך עבר הנהר הקטן ברגליו בתוך המים, ועלה על ההר הגבוה למעלה וישב שם, וראה משם כל השרפה עד שנשרף ביתו. והספרי תורות שהוציאו מבית הכנסת ומבית המדרש היו מנחים סמוכים אצלו. וגם כמה נפשו”ת מישראל שברחו גם כן לשם. ואנחנו הצלנו כל מה שהיה בתוך ביתו, לא נשאר שום דבר מרכושו בתוך ביתו, כי את הכל הצלנו בעזרת השם יתברך.
ואחר כך סמוך לאור יום שבת קדש באתי אצלו, והיה יושב שם בשמחה יושב ומסתכל על העיר ועל ביתו שנשרף. ואחר כך הולכתי אותו לתוך בית בקצה העיר שנצל מהשרפה. והלך עמי סמוך להנהר הקטן על פני השדה, ענה ואמר מי היה אומר וכי עלה על הדעת שאנחנו נלך בליל שבת קדש סמוך לאור יום בזה הדרך על פני השדה.
ואחר כך באנו לבית רבי שמעון וישב שם כל יום שבת קדש. וביום ראשון יצא משם והלך לבית רבי זליג שנשאר גם כן בקצה השני של העיר. ושם ישב כל יום ראשון עד שבא הידיעה מאומין שיסע לשם, בעת שהיה נע ונד, וכל הונו ורכושו ומטלטליו הכל היה מנח מפזר בתוך הבית. ובעת שבא לו הידיעה שיסע לאומין עמדתי אז לפניו, ונתבהל אז מאד ונתלהב פניו מאד.
אחר כך ביום שלישי נסע לאומין. אחר כך אמר (הנזכר לעיל) שיש דרך כזה מבית לחוץ וכו’ ומשם לאומין וכו’ כנ”ל. הינו כי על היד שהיה אצל המלך המבאר בהמעשה של הבעל תפלה, שם היו מצירין כל הדרכים שבעולם, על כן אמר שגם יש דרך כזה. כלומר שבודאי גם דרך זה היה מציר שם על אותו היד הינו מהבית לחוץ ומשם לההר ומשם להבתים הנ”ל ומשם לאומין. אשרי מי שיזכה להבין זאת לעתיד, כי בענין נסיעתו יש סודות נוראות בכל פסיעה ופסיעה. כי בכל נסיעותיו הקדושו”ת יש רזין עלאין גבוהים מאד, מכל שכן בנסיעה האחרונה הזאת שנסע להסתלק שם אשר לא יכלה רעיון סודות נפלאות עצומות ונסתרות רבות שהיה בכל פסיעה ופסיעה ובכל ענין וסבה של עניני הסתלקותו:

ריא

(כז) בתחלת כניסתו לאומין בא אליו איש אחד שהיה קצת מקרב לרבנו זכרונו לברכה ואמר לו שאנשי הבית המדרש דשם מתנצלים על שלא באו כלם לקבל פנים ואמר איזה תרוצים על זה. ענה ואמר הוא זכרונו לברכה חסידים חדשים איני מבקש עוד. אם יהיו אנשי שלומנו הישנים המקרבים מכבר אנשים כשרים באמת מה טוב. ואם לאו די לעולם אני לבד “פאר נויט בין איך אליין גינוג”:

ריב

(כח) אחר שבועות באומין כשנכנס בבית רבי יוסף שמואל התחיל לומר תורה ולא סים, ולא הייתי אז ושמעתי שהזכיר אז שעל המפרסמים של שקר שיש להם שם ופרסום בעולם נאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. גם הזכיר שיש צדיקים אמתיים שנתעלם שמם דהינו שאין להם שם ופרסום כראוי להם שזה בחינת (שמות ג): “זה שמי לעלם” ולא זכיתי לשמע ענין זה כלל מפיו הקדוש:

ריג

(כט) בעת שישב באומין אמר לר’ נפתלי מי יודע מה זאת עשינו פה באומין שאנו מכרחים עכשו להתעכב בכאן כל כך. כי הדבר נראה שאין אנו יכולים לצאת מכאן כי תפסו אותנו לכאן ואין רוצים להניח אותנו מפה:

ריד

(ל) בעת שהיה לו החולאת של ההוסט [שעול] שנסתלק על ידי זה אמר פעם אחת להצדיק המפרסם המגיד מישרים מטירהאוויצע אם היו יודעים העולם איך הם צריכין אותי. היו כלם נופלים על פניהם ומבקשים ומתחננים להשם יתברך שאשוב לבריאותי, כי כל העולם צריכין אותי מאד מאד עד שאי אפשר להם כלל להיות בלעדי:

רטו

(לא) ליל שבת נחמו תק”ע באומין אחר קדוש אמר תורה מענין פשיטותו, הינו מה שהוא לפעמים איש פשוט שקורין פראסטיק, שהוא מחיה עצמו אז בעת פשיטותו מהדרך שנסע לארץ ישראל. ובאר הענין כמובא בספרנו בסימן ע”ח בלקוטי תנינא עין שם.
ואמר שאינו יודע כלל ונשבע בשבת קדש, ואמר בזו הלשון “אני נשבע בשבת קדש” הינו על ענין הנ”ל שהוא אינו יודע כלל עכשו. ואחר כך אמר שהוא עתה ירא שקורין פרום, ושמח, ואמר אשרינו שהשם יתברך היטיב עמנו מאד שזכינו לקדשת ישראל. ואמר שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל כי כמה מניעות וכמה בלבולים וכמה מחשבות וכמה עכובים וסכסוכים היו לו על ענין הנסיעה לארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון, והוא קפץ על כלם וגמר העבדא בשלמות, שהיה בארץ ישראל.
ואמר זה אני מאמין וגם אני יודע הרבה בענין זה שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבדות שעושין בשביל איזה עבדא שבקדשה אין שום תנועה ולא שום מחשבה נאבדת כלל, והכל נרשם למעלה לטובה. אשרי כשזוכין לקפץ ולדלג על כל המניעות וזוכין לגמר ולעשו”ת איזה עבדא טובה:
והיה אז בשמחה גדולה וגער ברבי נפתלי על שהיה בוש קצת לנגן אז ואמר מה יש לנו להתביש כל העולם לא נברא אלא בשבילנו. “נפתלי וואס האבין מיר זיך צו שעמין בשבילנו נברא העולם”, והיה אז בשמחה מאד:

רטז

(לב) על ענין חכמת השיר והמליצה הנקרא בלשונם פאזיא אמר מי שאינו יכול פא זיא [הינו למאס בתאות המשגל כראוי] אינו יכול פאזיא. כי (משלי כ”ט) רועה זונות יאבד הון, ואל תקרי מהונך אלא מגרונך נמצא שרועה זונות יאבד את הקול והשיר. ועל כן מי שאינו יכול פא זיא שיהיה אצלו נמאס ופא ואיזה זיא שתהיה, יהיה אצלו נמאס ופא, אינו יכול פאזיא והבן. זה אמר גם כן בליל שבת נחמו הנ”ל, ודברי צחות הם מענין גדל התפארותו בבטול התאוה הזאת בתכלית, וגם זה שיך להתורה ואתחנן פראסטיק הנ”ל כמובן בהראשי פרקים שמצאנו בכתיבת ידו הקדושה השיך להתורה הזאת המתחלת מתנת חנם וכו’ שמדבר שם משמירת הברית. ועוד ראינו כמה ענינים נוראים ונפלאים אז, מלבד מה שנעלם ממנו הנסתרות לה’ אלקינו:

ריז

(לג) באומין נתאכסן תחלה בעת ביאתו לשם בבית ר”ן”נ וישב שם מן ה’ איר עד אסרו חג שבועות, ואני הייתי עמו שם כל אותן הימים. והיה מבקש שימצאו לו איזה דירה לדור שם עם בני ביתו, והיינו מחפשים בשבילו בכל העיר איזה דירה שתהיה טובה לפניו, ולא נזדמן דירה כרצונו כראוי לו. ופתאום בא איש אחד וכו’ ואמר שהוא נותן לו בחנם דירתו שהיא דירה נאה וטובה לפניו מאד מחמת שיש שם כמה חדרים. וגם יש שם גן לפני החלונות שכל זה טוב לענין החולאת הקשה שהיה לו שהיה צריך דירה גדולה שיהיה לה אויר הרבה. אך לא אסתעיא מלתא אז שיכנס באותה הדירה ונכנס בבית רבי יוסף שמואל ששכרו עבורו, ונכנס לשם ביום אסרו חג שבועות הנ”ל וישב שם כמה שבועות.
ואמר לי רבנו זכרונו לברכה גם זה יהיה מעשה בימים הבאים מה שפתאום בא אחד הנ”ל ורצה לתן לו דירתו בחנם, אשר לא היה לו שום הכרות עמו מכבר. ובבית רבי יוסף שמואל ישב שם עם קצת אנשי ביתו, אבל לא היתה הדירה טוב לפניו כלל כי לא היה שם אויר טוב ורחב כמו שהיה צריך. ויצא משם בתחלת חדש מנחם אב ונכנס לבית האיש הנ”ל שבקש אותו כנ”ל. ותכף שנכנס לשם בא אליו איש אחד מאומין והתחיל לברכו שישב שם לארך ימים כנהוג. ואמר שבודאי דירה זו טוב לפניו מחמת שיש שם אויר נאה.
ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר והראה באצבעו לחוץ ואמר הראיתם הגן הזה כמה הוא טוב ויפה “וויא גיפעלט אייך דער גארטין” [איך מוצא חן בעיניך הגן] והיה האיש ההוא סובר שמשבח את הגן שלפני החלונות. השיב רבנו זכרונו לברכה, והראה באצבעו על הבית החיים, כי הבית החיים היה נראה שם ברחוק מתוך החלונות, כי היה עומד כנגדו. ואמר על זה הגן אני אומר. ענה ואמר אין אתם יודעים גדל יקרת מעלת קדשת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד.
וכן כמה וכמה פעמים היה מדבר עם כמה אנשים, והפליג מאד בשבח הבית החיים של אומין. כי מנחים שם כמה קדושים אלפים ורבבות. כי שם היתה ההריגה הגדולה בעת הבריחה שנהרגו שם אלפים ורבבות נפשו”ת קדושים מישראל, והיה שם קדוש השם הרבה מאד. וכמה פעמים אמר בפרוש לפני ולפני עוד כמה אנשים שטוב לפניו לשכב שם. מחמת שהיה שם קדוש השם הרבה מאד, ואחר כך נתקימו דבריו כלם ונסתלק באומין בבית האיש הנ”ל שנתן לו דירתו כנ”ל, אז המה ראו כן תמהו והבינו כלם שכל עקר ביאתו לאומין היה בשביל להסתלק שם. כאשר נשמע מפיו בפרוש כמה פעמים.
ובענין ישיבתו באומין לא תמלא אזן משמע מה ששמענו קצת מעט מזעיר כטפה מן הים מפיו הקדוש, ומה שהתנוצץ לנו בשכלנו איזה התנוצצות בזה כפי הדברים ששמענו ברמז מפיו. כי עשה שם באותו הקיץ שישב שם תקונים עצומים נפלאים ונוראים מאד, ושם עסק ביותר ויותר בענין תקון הנשמות כפי המובן מהמעשה שספר לפנינו בכניסתו לשם (עין לעיל קצ). וקדם הסתלקותו הזכיר אותי אז מעשה זו ואמר הזכרת מעשה שספרתי לך וכו’ כנ”ל.
שוב שמעתי מאיש אחד שנסע עמו זכרונו לברכה בעת שיצא מזלאטיפאליע לדור פה ברסלב, ואז בדרך נסיעתו עבר דרך אומין, ומדי נסעם בכניסתם לעיר עברו סמוך אצל בית החיים. ענה רבנו ז”ל ואמר, כמה נאה ויפה לשכב על בית החיים הזה. וכשמעי זאת עמדתי מרעיד כי עתה אנו רואים שזה כמה שנים מקדם עלתה זאת במחשבה, ונודע לו שמקום מנוחתו יהיה באומין, כי בעת שנכנס לברסלב היה כמה שנים קדם הסתלקותו. וכל מה שעבר עליו מיום שנכנס לברסלב עד יום הסתלקותו, וכל מה שפעל באלו השנים אפלו כפי מה שהתנוצץ בדעתי לא יספיקו כל אילי נביות לבאר אפס קצה מהם. ועצת ה’ לעולם תעמד, כי סוף כל סוף נשארה המתנה טובה בידינו מאחר שזכינו שהחמדה גנוזה נגנזה בסביבותינו באומין כאשר עלתה במחשבה לפניו זה כמה. ועל ידי זה עדין יש לנו תקוה לזכות לכל הטוב אשר חפץ להיטיב עמנו לנצח. ודבר אלקינו יקום לעולם. ובכל זה יש בלבי הרבה אך אי אפשר לבאר מחמת חשכת העולם:

ריח

(לד) באומין קדם ראש השנה האחרון היה מספר עם אנשים שלו מענין הסתלקותו, שכבר הוא אצלו שלש שנים אחר הסתלקותו כי מעת שבא עליו החולאת הוא נחשב בעיניו שכבר נסתלק מן העולם, ואמר שאינו יודע באיזה זכות הוא חי בנס כל שלש שנים אלו וכו’ אז ספרו אנשיו עמו והיו מתאנחים מאד כי מה נעשה ועל מי יעזב אותנו. והשיב רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד, אז תהיו אנשים כשרים. ולא כשרים בלבד אלא אפלו צדיקים וטובים תהיו. כי השם יתברך יעזר לי בודאי שיהיה כרצוני כאשר רציתי מכבר, כי בעזרת השם גמרתי ואגמר כרצוני בודאי “בעזרת השם איך האב אויס גיפירט אין וועל אויס פירן”. ואמר שכל מי שייגע ויתחבר לאחד מאנשי שלומנו בודאי יהיה איש כשר באמת, ולא איש כשר בלבד אלא אפלו צדיק גמור כמו שאני רוצה. ועין לקמן בענין מעלת המתקרבים אליו (משלי י”ח):

ריט

(לה) כל ימי הקיץ הנ”ל היה מצפה מאד שנהיה שם בראש השנה כי העקר הוא אצלו ראש השנה, ואמר שכל עסקו הוא ראש השנה. ובימי חג השבועות נתקבצו לשם גם כן הרבה מאנשי שלומנו והיו סבורים שיאמר תורה כאשר היה מנהגו בכל חג השבועות, אבל לא אמר אז שום תורה בשבועות הנ”ל, ואמר אז שאין אתם חוטאים כל כך כמבאר לעיל (סימן רב). אבל בראש השנה אמר תורה נפלאה שם באומין, והיא תקעו בלקוטי תנינא סימן ח’ המתחיל אף על פי שתוכחה דבר גדול.
ובראש השנה ביום הראשון שחל אז בשבת קדש אחר אכילת סעדת שחרית שאז היה דרכו להתחיל להכין עצמו לומר תורה, כי אמירת התורה בראש השנה ובשבועות היתה תמיד בין השמשו”ת של יום השני הינו שהתחיל בסוף יום הראשון דיום טוב ונמשך הרבה לתוך ליל השני. ואז באותו ראש השנה בעת שהיה צריך להכין עצמו לומר תורה התחיל להתגבר עליו חלי ההוסט בהתגברות גדול מאד והתחיל לפלט דם הרבה על ידי ההוסט מה שלא היה כן זמן רב, כי אף על פי שההוסט לא פסק ממנו כל ימי חליו, שנמשך יותר משלש שנים אבל לא היה ההוסט כי אם עם לחות אבל לא עם דם. והתגבר עליו ההוסט עם יציאת דם הרבה מאד, והיה פולט דם הרבה כמו קלוח מים ממש אשר לא יאמן, כי יספר כי נתמלאו כמה כלים מדמו והיו לו הקאות הרבה, ואמר שמעולם לא היו לו הקאות כי אם אז באותו העת. ותקף התגברות החולאת אז היה בלי שעור עד שכמעט היה נסתלק אז.
ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות, ואנחנו כבר היינו עומדים מוכנים בבית אחר והיינו מצפים שיכנס ויאמר תורה. והיינו שם אנשים רבים מאד כמה מאות אנשים, הן אורחים אנשי שלומנו שהיו אז רבים מאד כמה מאות, חוץ שאר אנשי העיר שבאו גם כן לשמע תורה מפיו הקדוש. והיו עינינו כלות כל היום שיכנס, והיה שם דחק גדול שלא היה אפשר לסבל, וכמעט היתה סכנות נפשו”ת מגדל הדחק, ונמשך לתוך הלילה ועדין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד.
אחר כך שלח לקרא אותי ובאתי אליו, וכבר היו נרות דולקים בחדרו וקצת אנשים עומדים לפניו הינו רבי שמעון ואחיו רבי יחיאל ז”ל ועוד מעט אנשים. ושאל אותי מה לעשו”ת כי אי אפשר לו לומר תורה. והתחלתי לדבר עמו הלא גם כשבאתם מלמברג היה גם כן בלתי דרך הטבע שתאמרו אז תורה, כי גם אז היה חלש מאד, ואף על פי כן אמרתם תורה אז הרבה בראש השנה. ועוד כיוצא בזה דברתי עמו.
ענה ואמר אם כן אמסר נפשי. והרים ידיו כמדבר הריני מוכן למסר נפשי בשביל לומר תורה. ושלח אותי לעשו”ת לו מקום שם להעמיד הכסא סמוך לפתח. כי אולי יהיה ההכרח להוציאו באמצע חס ושלום, וכן עשינו. ואחר כך נכנס בחלישו”ת גדול מאד ועלה וישב על הכסא הגבוה שעשו בשביל אמירת התורה וישב קצת.
ואחר כך אמר תורה נפלאה הנ”ל בקול נמך. וכשהתחיל לומר לא היה שום דרך הטבע שיוכל לסים כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפלו דבור אחד מעצם חלישותו, מכל שכן לומר תורה גבוהה וגדולה כזו. אך השם יתברך היה בעזרו וגמר כל התורה בשלמות בעזרת השם עד הסוף. רק סיום הפרוש על הפסוק תקעו לא אמר אז רק אחר יום כפור. גם היה שם דחק גדול ורעש גדול בעת אמירת התורה, כי מגדל רבוי העם לא היה אפשר להשקיטם לגמרי מה שלא היה כן בשום פעם. כי תמיד בכל עת שאמר תורה, היו שותקים ושוקטים כלם כנהוג, אבל אז אף על פי שהשקיטום והשתיקו אותם בתחלה כנהוג, אף על פי כן בכל פעם נתעוררו באמצע מעצם הדחק שלא היה אפשר לסבל. וכמה אנשים היו בסכנה אז וכמעט שנפלו חלשו”ת ויצאו במהרה לחוץ. ואף על פי כן זכינו שגמר אז כל התורה באריכות גדול מאד, אשרי עין ראתה זאת:

רכ

(לו) בערב ראש השנה דבר עמנו מהרב מברסלב שלא היה על ראש השנה אז באומין, ואמר לנו מה אמר לכם אין דבר גדול מזה, הינו להיות אצלי על ראש השנה. אף על פי ששאר צדיקים אינם אומרים כך, כי אצלם אינו חיוב גדול כל כך להיות אצלם על ראש השנה, הרי עוד קשיא אחת. [כלומר בלא זה כבר מקשים עליו קשיות הרבה תמיד, ויהיה קשה עליו עוד קשיא זו גם כן מה שהוא מזהיר ביותר להיות אצלו על ראש השנה דיקא יותר משאר הגדולים]. ואמר שכל עסקו הוא רק ראש השנה והפליג אז מאד מאד להיות אצלו בראש השנה, ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: “וואס זאל איך אייך זאגין קיין גרעסערס דער פון איז ניט פארהנדן, אי אנדערי זאגין ניט אזוי, נא איז נאך אקשיא, גאר מיין זאך איז ראש השנה” [מה אומר לכם אין דבר גדול מזה אי [מדוע] אחרים אינם אומרים כך נו זה עוד קושיא כל עניני הוא ראש השנה] גם כבר אמר “אויף ראש השנה דארפן אלע זיין” [על ראש השנה כלם צריכים להיות]. וכל זה היה באומין בראש השנה האחרון שאז דבר עמנו זאת. וגם מכבר דבר עמנו הרבה שהוא מזהיר ומצוה לכל מי שרוצה לשמע ולצית אותו שיהיה אצלו על ראש השנה. ואמר שהיו צריכין לעשו”ת כרוז וכו’ כמבאר במקום אחר (לקמן תג). ודבר מזה הרבה כמה פעמים:

רכא

(לז) בראש השנה האחרון באומין, סמוך להסתלקותו שהיה בבית ר”ן”נ. והתפללנו בתוך האמבאר [אכסדרא] ואמר שהיו צריכין לחזק אז בתפלה ביותר, ואמר שעכשו ראוי לכם להסתכל יותר פוק חזי מאמבר (נראה לעניות דעתי; על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מ”ה) פוק חזי מאי עמא דבר). ובעוונותינו הרבים לא שמנו לב לדבריו הקדושים ולא זכינו להבינם. ובסמוך נסתלק מאור עינינו הודנו פארנו קדשתנו, אבדנו מה שאבדנו. אלו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכו’ לא יספיקו לבאר אחת מאלף ורבבות מה שהפסדנו בעוונותינו הרבים. אוי לנו כי שדדנו.
זאת נחמתנו בענינו כי מעט מתורתו הקדושה לא שכחנו. לולא תורתו הקדושה שעשוענו וכו’ ועל כן עדין לא פסקה חס ושלום תקותנו, עוד נקוה וניחל ונצפה לישועות השם כי אין מעצור לה’ להושיע עוד ברחמיו המרבים, ישוב ירחמנו לשלח לנו בקרוב גואל צדק לאמר זה ינחמנו, כימות עניתנו ישמחנו, אמן כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

רכב

(לח) בראש השנה האחרון שאז התגבר עליו החולאת מאד כנזכר לעיל (סימן ריט). ובליל השני דראש השנה אחר אמירת התורה, אחר כך התגבר עליו ביותר החולאת שלו. ועמדו קצת אנשים אצלו והיו רצים והולכים במהירות להביא הדאקטיר ולא יכלו להביאו, כי היה באמצע הלילה. ענה ואמר טוב להודות לה’ על שלא בא הדאקטיר. ואמר כל מי שרוצה לחוס על חייו, יתאמץ שלא יניח לבוא לשום דאקטיר אצלו, אף על פי שאחר כך יכול להיות שאני בעצמי אצוה להביא לי דאקטיר. אף על פי כן תראו אתם לבלי להניח שיבא אצלי שום דאקטיר, וכן הוה אחר כך שבעוונותינו הרבים לא קימנו דבריו.
כי אחר כך בערב סכות שהתגבר עליו החולאת ביותר. והתחילו כמה אנשים לצעק להביא הדאקטיר, וגם הוא בעצמו צוה להביא הדאקטיר. ואנכי לא רציתי בשום אפן שיביאו דאקטיר אף על פי שנראה להאנשים שהוא בעצמו מסכים להביא דאקטיר, אף על פי כן ידעתי האמת שבאמת אין זה רצונו כלל, אף על פי שעדין לא ידעתי אז כלל מה שאמר בליל השני דראש השנה הנ”ל שהזהיר לבלי להניח לבוא אצלו דאקטיר, אף על פי שיצוה בעצמו כנ”ל כי אני בעצמי לא הייתי אז אצלו כשאמר זאת, אף על פי כן ידעתי בעצמי כפי השיחות הקדושו”ת ששמענו מפיו הקדוש מקדם, שבודאי באמת אין חפץ בשום אפן את הדאקטיר. רק שהוא מכרח להסכים לקרא דאקטיר מחמת העולם שאומרים להביא דאקטיר ואינו יכול לשנות דעתם. כי כן היה דרכו, אף על פי שהוא ידע בעצמו שדבר זה אין טוב לפניו, אף על פי כן אם היו אנשים מפצירים לעשו”ת אותו הדבר לא עבר על דעתם.
וכן היה בכמה דברים. והוא בעצמו חשב פעם אחד כמה דברים שעשה בשביל רצון אנשים שהפצירו בו לעשו”ת אף על פי שידע בעצמו שלא יועיל כלל וכו’ וכן היה בענין הדאקטיר. ומחמת זה לא רציתי בשום אפן שיקראו דאקטיר, אבל לא היה אפשר להתגבר לבטל דעתם בפרט שגם הוא זכרונו לברכה היה נראה שמסכים עמהם, בפרט שהתגבר החולאת מאד, על כן אחר כך קראו דאקטיר בערב סכות וכו’ והלואי לא היו קוראין אותו כי לא הועיל כלל, וכפי הנראה קרב הסתלקותו. ואז בליל השני דראש השנה בעת שהתגבר עליו החולאת מאד ענה ואמר להאיש שעמד לפניו אז. הלא מן המיתה כבר אין אני מתירא כלל. ענה ואמר הלא אף על פי כן עשינו איזה דברים בעולם (כלומר מה שתקן והחזיר בתשובה אלפים ורבבות נפשות. הן נפשו”ת בני אדם המלבשים בגוף והן נשמות וכו’ אלפי אלפים ורבי רבבות וכו’ שעסק כמה שנים לתקנם. וכיוצא בזה שאר תקונים עליונים ונוראים שתקן, וכמה תורות נוראות ומעשיות נפלאות פלאי פלאות שגלה וכיוצא בזה וכו’ וכו’). ותפס אז איש אחד וטפח לו בכתפיו ואמר לו בזו הלשון: “אברמיל (פרוש כך היה שם האיש שדבר עמו כי היה שמו אברהם) מיר האבן זיך פארט עפיס גיטאהן אויף דער וועלט” [אברהם, מכל מקום עשינו משהו בזה העולם] והבן:

רכג

(לט) סמוך להסתלקותו בעת התגברות החולאת שהיה לו והיה חלוש מאד, וכמעט שנגוע בכל עת, והיינו עומדים לפניו והוא זכרונו לברכה היה יושב על הכסא חלוש מאד והיה מיסר ביסורים גדולים מאד. והיה מדבר עמנו בדרך קבלנא על גדל יסוריו. בתוך כך סתם ידיו בחזקה ועשה אגרוף ונענע באגרוף ידיו בכח כאומר אף על פי כן כחי חזק בקרבי מאד, ואי אפשר לציר זאת בכתב. והמובן מדבריו שגם בעצם חלישת הגוף, עדין כחו חזק ואמיץ, ועדין כחו הולך ומתגבר לגמר הכל כרצונו בעזרת השם יתברך. סמוך להסתלקותו נכנס אליו רבי מאיר ותפסו בבגדו של צמר ואמר ברמיזה אה מה חזק וכו’:

רכד

מנוקד עם פירוש מגיד משנה כשהיה שוכב וגונח גניחות הרבה מאד. אחר כך ענה ואמר אין זה שיך לי כלל רק אחד עומד ומכה והוא במקום שהוא:

רכה

(מא) כבר הבטיח רבנו זכרונו לברכה בחייו ויחד שני עדים כשרים על זה שכשיסתלק כשיבואו על קברו ויתנו פרוטה לצדקה (אמר המעתיק: שמעתי מהרב רבי נפתלי זכרונו לברכה שהוא היה אחד משני העדים שיחד רבנו זכרונו לברכה על ענין זה, הינו הרב מורנו רבי אהרן זכרונו לברכה והרב רבי נפתלי כנ”ל. ואמר אז רבנו זכרונו לברכה בזו הלשון כשיבואו על קברי ויתנו פרוטה לצדקה בעבורי (רצונו לומר בעבור הזכרת נשמתו הקדושה כנהוג, ובלשון אשכנז: “אין וועט געבין אפרוטה צדקה פון מייניט וועגין וכו'”) ויאמרו אלו העשרה קפיטל תהלים הנרשמים אצלנו בשביל תקון למקרה לילה רחמנא לצלן, אז יניח רבנו עצמו לארך ולרחב, ובודאי יושיע לזה האדם ואמר שבהפאות יוציא אותו מהגיהנם אפלו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה, אפלו אם עבר מה שעבר. רק מעתה יקבל על עצמו שלא ישוב לאולתו חס ושלום.
ובלילה שקדם הסתלקותו אמר מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם. ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל. הם מצפים על תקונים שלי מכל שכן אתם וכו’.
(וכן אפלו אלו שלא זכו להכיר את רבנו זכרונו לברכה בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש ויסמכו עליו, וילמדו ספריו הקדושים וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמכו. אשריהם אשרי חלקם, ולא יאשמו כל החוסים בו, כי כבר גלה דעתו בכמה לשונות בפרוש וברמז שכל מה שעוסק עמנו אינו בשבילנו לבד, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכמבאר מזה לקמן (עין שיחות הר”ן רט