וזה עניין החילוק שיש בין אכילה של יום חול לבין אכילה של שבת, כי ביום חול ניזון הכבד תחילה ואילו בשבת הוא כולו קודש ואין לכבד אחיזה בו, כי אכילת שבת כולו קודש, כולו אלוקות וכל המזון הוא רק למוח והדעת כי אז נכנע ונתבטל הכבד לגבי המוח.
וזה בחינת החילוק שבין החכמים האמתיים ובין החכמים בעיניהם שהם חכמים של שקר, הן חכמים בחכמות חיצוניות ממש שהם הפילוסופים והמחקרים וכל החכמות של הבל של כל מיני מתנגדים אל נקודת האמת, שעיקר החילוק שביניהם הוא בבחינה זאת, שבין אכילת חול שבו הכבד ניזון תחילה, שהוא בחינת עשיו שאמר "הלעיטני נא" ובין אכילת שבת שהוא כולו קודש בחינת המוח ניזון תחילה.
כי חיות האדם נמשך כפי אכילה ומשם נמשכים כל התאוות, היינו שהחכמים של שקר הם מ'סטרא דעשיו', שהוא בחינת כבד, שהוא מלא דם שהוא כלל תאוות הגוף שבאים מרתיחת הדמים שהוא ניזון תחילה ואחר כך המוח. היינו שבאמת עיקר חכמתם היא רק בשביל תאוות עולם הזה, כמו שרואים בחוש במחקרים, שכל חקירתם הוא בעסקי עולם הזה ותאוותיו, איך לעשות כלים נאים באומנות גדולה ומאכלים וכו', שהכל הוא בעסקי עולם הזה לצורך הגוף. כי הם מלאים כל התאוות ומידות רעות כנראה בחוש כי לא התחילו מימיהם לשבר שום תאווה ומידה רעה וכל חקירותם וחכמתם הוא בשביל איזה תאווה ומידה רעה, כגון כדי שיגיע לו כבוד ושם גדול ע"י חכמתו או שיקבל ממון הרבה והתמנות והתנשאות אצל המלכים והשרים ע"י חכמתו כנודע ומפורסם.
וכן אפילו אצל ישראל בעצמם כל החכמות של שקר, כולם בשביל תאוות הגוף, עד שיש שנוסעים לצדיקים מפורסמים וכוונתם בשביל תאוות הגוף, כדי שיגיעו לאיזה רבנות ומנהיגות או לאיזה מעמד פרנסה כאשר מצוי עכשיו מאד בעוונותינו הרבים. וכל זה הוא בחינת הכבד ניזון תחילה, דהיינו תאוות הגוף שבאים מדם הכבד הוא ניזון תחילה, שכל כוונתו הוא בשביל עסקי עולם הזה בשביל תאוות הגוף.
אבל כשזוכה לבחינת עונג שבת, אז המוח ניזון תחילה, היינו שכל כוונתו בעסקיו הוא רק בשביל המוח והדעת דקדושה, בשביל להגיע אל התכלית האמתי והנצחי. כי זוכים לאמונת חכמים אמתיים שפרשו עצמם מתאוות עולם הזה לגמרי בתכלית הקדושה והפרישות, שכל חכמתם הוא רק חכמה אמתית חכמת התורה וחכמת העולם הבא איך להשיג ולהגיע לחיים נצחיים של עולם הבא.
וכל המאמינים ומתקרבים להם ולתלמידיהם, כל כוונתם לשמים לבד כדי להשיג על ידם איזה תקוה נצחית לעולם הבא. על כן הם בבחינת המוח ניזון תחילה, שהוא בחינת עונג שבת, כי כל כוונתם הוא רק בשביל התכלית האמתית שהוא המוח והדעת האמתי.
ועל כן בחינת שבת הוא עצה גדולה כנגד כל ההתנגדות והבלבולים שיש לאדם הן מעצמו הן מאחרים, כי בכל התאוות והבלבולים והמחשבות רעות החולפים ועוברים עליו, צריך לזכור בשבת שהיא בחינת ביטול אל התכלית, כמו שנאמר "זכור את יום השבת" כי שבת היא בחינת שב ואל תעשה בחינת שביתה וביטול שהוא עצה גדולה, שבכל מה שחולף ועובר עליו, יבטל עצמו איזה שעה ויזכור את עצמו בתכלית.
כי כל אדם שבעולם יכול לבטל את עצמו ולזכור בתכלית שהוא להיכלל באור הא"ס יתברך, ואי אפשר לבאר זאת בכתב, כי הוא "לכל חד כפום מה דמשער בלבי" אבל על כל פנים כל ישראל מאמינים שזה עיקר תכליתם ותקוותם לנצח, וכל אחד כפי מה שהוא בכל מה שעובר עליו, יכול לבטל עצמו בתוך כל הבלבולים והטרדות, שזה בחינת שבת, וע"י זה יתבטלו כל המחשבות הטורדות וכל החכמות של הבל ושקר ויזכה לעשות כל עסקיו בשביל התכלית בבחינת 'המח ניזון תחילה' שיהיה אכילתו וכל עסקיו בשביל התכלית שהוא המוח והחכמה האמתית, לא שיהיה ח"ו כל חכמתו ותחבולותיו בשביל העולם הזה והגוף, רק הכל יהיה בשביל הדעת האמתית והתכלית הנצחית.
על כן הכלל שהעיקר הוא אמונת חכמים, להאמין ולהתקרב לצדיקים שהם הם החכמים האמתיים, כי כל חכמתם לחשוב על תכליתם, להחליף העולם העובר בעולם הקיים לנצח, שרק זה נקרא חכמה וכמו שנאמר "הן יראת השם היא חכמה" ואם לא כל אדם זוכה לזה בשלמות, על כל פנים ראוי לו לבטל את עצמו נגד אלו החכמים האמתיים שהם הצדיקים אמתיים ולהאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת בשביל התכלית ובוודאי יזכה לאחרית טוב על ידם.
מחיה מתים ברחמים רבים
עיקר התפילה צריך שתהיה באמת בשביל התכלית הנצחית, כגון שמתפלל על פרנסה ועשירות יתפלל שהשם יתברך יתן לו פרנסה או עשירות בזה האופן שייטיב מעשיו ע"י זה ויתקן ולא יקלקל ח"ו ע"י זה וכך בכל מה שמבקש ומתפלל.
ועל כן סידרו לנו חכמינו ז"ל סדר התפילה בסדר נפלא, שבתחילה צריכים לסדר שבחו של מקום בג' ראשונות, ואחר כך מתפלל על צרכיו בי"ג אמצעיות ואין מתחילים להתפלל מיד על צרכיו כי תחילה צריך לסדר שבחו של מקום ומזכיר בתפילה עוצם חסדיו יתברך בברכה ראשונה ששם עיקר כוונת התפילה, היינו שבתחילה משבחים אותו יתברך בעוצם חסדו, שהוא יתברך עושה חסד תמיד וכל מה שעושה הכל לטובה כמו שאומרים שם "גומל חסדים טובים וכו'" עד "מלך עוזר ומושיע ומגן" היינו שבוודאי כל מה שעושה השם יתברך הכל חסד גדול וטוב אמתי ונצחי.
ואחר כך מתחילים "אתה גיבור" שהוא כנגד מידת הגבורה דקדושה ששם עיקר תיקון הכלים כידוע ושם מזכירים גבורותיו ונפלאותיו, שיכול לתקן הכל ולעולם ידו על העליונה היינו כנ"ל כי כוונתו תמיד לטובה נצחית.
וזה "מחיה מתים אתה" ואז עיקר התכלית הנצחית וכל מה שהשם יתברך מגלגל עם האדם, הכל לטובתו הנצחית אחר התחייה, וזה רב להושיע שהשם יתברך הוא רב להושיע שהוא מרבה ישועות לכל אדם בכל עת ועל כן מזכירים כל פרטי חסדיו יתברך שהוא מכלכל חיים בחסד ומחייה מתים ברחמים רבים וסומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר, היינו שהשם יתברך עוזר תמיד הן בעניין פרנסה הן בעניין רפואות וכו', כי הוא מצמיח ישועות תמיד כמו שאומרים בסוף הברכה הזאת "מי כמוך וכו' מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה" רק מה שפעמים מתעכב שפע הפרנסה או של הרפואה וכו' הכל הוא לטובה כי כוונתו יתברך לטובה וחסד נצחי תמיד, ועל כן כופלים בברכה זאת הזכרת תחיית המתים, שזה עיקר כלל הברכה שבה מתחיל ובה מסיים "מחייה מתים".
ואם כן קשה לכאורה, מה שייכות יש לשאר הפרטים של צרכי הגוף בעולם הזה שהזכיר בברכה זאת שהם פרנסה ורפואה וכו', אך באמת על פי הנ"ל הכל ניחא כי הכל אחד. כי עיקר התכלית יזכה כל אחד לאחר התחייה ועל כן הזכיר בברכת התחייה כל החסדים פרטיים שהשם יתברך עושה עם האדם בזה העולם וחוזר ושונה ומזכיר בכל פעם עניין התחייה, לומר שכל החסדים שהשם יתברך עושה עם האדם בזה העולם, הכל הוא באופן שיצמח לו ע"י זה טובה וחסד נצחי אחר התחייה שהוא התכלית.
וממילא יבין כל אחד שמזה נמשך מה שלפעמים נתעכב השפע אצל אחד בפרנסה והן בשאר הצטרכות, כי הכל לטובתו הנצחית אחר התחייה, כי הוא יתברך בוודאי כל יכול ויכול לפרנס הכל ברווח וליתן לכל אחד עשירות גדולה ורפואה בכל עת, כי הלא הוא יתברך המכלכל חיים ורופא חולים וכו', אך מה שמתעכב השפע לפעמים הוא מחמת שהוא מכלכל חיים בחסד באופן שיתקיים "מחייה מתים ברחמים רבים" וכן הוא יתברך סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים באופן שיקיים אמונתו לישיני עפר.
ועל כן נסמך אצל הפרנסה בפרטיות הזכרת תחיית המתים לפניו ולאחריו כמו שנאמר "מחייה מתים אתה וכו'" מוריד הגשם או מוריד הטל שהוא המשכת הפרנסה, וכן תיכף אחר כך " מכלכל חיים בחסד מחייה מתים ברחמים רבים" כי בעניין הפרנסה מתעקם לב האדם ביותר, וקשה לו בכל פעם על עיכוב הפרנסה, בפרט בימי הגלות פרנסת ישראל בפרט פרנסת הכשרים, נתמעטה מאוד וגם כי הפרנסה מוכרחת לאדם אליו בכל יום משאר הבקשות. ועל כן הזכיר אצל הפרנסה ביותר הזכרת תחיית המתים לומר שהשם יתברך מכלכל ומפרנס כל האדם, אך הוא יתברך מסיבות מתהפך בפרנסתו, שמפרנס ומכלכל החיים באופן שיחיו המתים וכו' דהיינו שיזכו לתכלית הנצחית וכנ"ל.
ותיכף אחר כך אומרים קדושה וברכת "אתה קדוש" שזה בחינת עצם התכלית שיזכו ישראל אחר התחייה, שיקדישו שמו יתברך בכלל "כל הקדושים אשר יהללוך סלה" אשרי הזוכה לזה.