אורח חיים א – הלכות נטילת ידיים – הלכה ב – סעיף א
עיקר כל היסורים שיש לאדם ח”ו הוא רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום יסורים ואינו מרגיש שום צער, כי הצער של ישראל בגלות הוא רק מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמזל וזה מחמת שהם שרויין בין העכו”ם ולמדו מהם.
כי באמת ישראל הם למעלה מהטבע, רק כשהם חוטאים ח”ו אזי הם נופלים תחת המזל, וכשנסתלק הדעת הנ”ל, דהיינו שאין יודעין שהכל מתנהג רק בהשגחה מהשם יתברך לבד וסוברין שיש רק טבע ח”ו, זה בחינת שינה שהיא הסתלקות הדעת, בחינת לילה וחושך.
כי עיקר האור יום הוא בחינת דעת כמובא, היינו כי האור הוא רק מהשם יתברך כביכול, כמו שכתוב בתהילים “השם אורי וישעי”. היינו כשיודעין שהשם יתברך מנהיג את העולם בהשגחה לבד זה עיקר האור, וכשנופלין ח”ו מזה הדעת ותולין בטבע ח”ו זה בחינת הסתלקות האור ואזי הוא בחינת לילה וחושך.
ועל כן הגלות נמשלה ללילה וחושך כי עיקר הגלות הוא רק מחמת שתולין בטבע. על כן בשעת השינה הטומאה שורה על האדם וצריך לנטילה, כי עיקר הטומאה והסט”א יניקתם הוא רק מבחינת הכפירות שזה עיקר שורש היצה”ר, היינו כשתולין הכל בטבע ח”ו, כי בשעת השינה היינו בשעת הסתלקות הדעת מתגבר החושך ונסתר אור השם יתברך.
ואם כן כשרואה האדם שדעתו מבולבלת ואינה בשלמות ואינו יכול לידע ולהבין שהכל בהשגחה מהשם יתברך לבד, כמו עכשיו שמתגברת חכמת הטבע בעולם, אזי הוא מחויב להשליך ולסלק דעתו לגמרי ולהתחזק באמונה לבד, להאמין באמונה שלימה שהכל בהשגחה לבד ואין שום טבע בעולם כלל, וזה בחינת תיקון השינה ע”י האמונה.
ועכשיו בגלות הזאת עת החושך יכסה ארץ והדעת מבולבלת ואינה מבוררת אנו צריכים להתחזק באמונה לבד מאחר שעדיין לא נתגלתה הדעת בשלמות לידע באמת שהכל בהשגחה, ועל כן צריך האדם לסלק דעתו ולסמוך על האמונה לבד בבחינת “ואמונתך בלילות”.
כי תכף שמתעורר משנתו צריך ליטול ידיו במים, שהם בחינת מימי הדעת מימי החסד, בבחינת “מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים”. שאז ידעו הכל שהכל רק בהשגחה לבד ויתבטל הטבע לגמרי.
