הנגלית לעינינו, שהיא רק העתק קטן של עולמות עליונים ונשגבים ממעל, הכל נברא ע”י האין-סוף ברוך הוא, ע”י כ”ב אותיות התורה – “בעשרה מאמרות נברא העולם”. כל הבריאה האדירה והנפלאה בכוח הדיבור – “הוא אמר ויהי”.
מכאן אנו רואים ולמדים על עוצמתם של אותיות התורה, אשר כל אות ואות חובקת בתוכה כוח פלאי, אשר מסוגל ליצור ולברוא מציאויות חיות וקיימות. כפי שהבורא יתברך, בורא אין-סוף עולמות ומציאויות בכוח הדיבור, כך גם אנחנו, היות ואנו מורכבים בחלקנו הפנימי מ’חלק אלוק ממעל ממש’ על כן גם אנו אנו פועלים כך בדיבורנו, בוראים ומשנים מציאויות בתוכנו ומסביבנו.
כוח הדיבור הוא אחד הכוחות הגדולים שניתנו לאדם והוא הכח המבדיל אותו מכל שאר הבריות. כמו שאומר הפסוק – “ויהי האדם לנפש חיה” אומר האונקלוס: “לנפש ממללה”. עליונותו של האדם על כל יושבי תבל, מדרגת דומם ועד לחי, היא בזאת שהוא – מדבר.
שלמה המלך הפליג ואמר: “חיים ומוות ביד הלשון”. אנו נלמד בפועל כיצד בכוח דיבורו של האדם הוא יכול ליצור הרמוניה, שלווה, שמחה, לעורר ולחזק את עצמו ואת האחרים, להשפיע על כל הסובב אותו לטובה, להצליח. ומצד שני הוא יכול ליצור מוות, לפגוע באחרים, לפגוע בעצמו, ליצור מציאות של בלבול ותסכול והכל בכוח הדיבור.
הגמרא מספרת על שני תנאים אשר לקראת שבת קודש לא היה להם במה לסעוד את נפשם. ישבו אותם שני תנאים, וע”י לימוד מעמיק בספר היצירה, ספר קבלה קדמון, הצליחו ליצור ע”י צירוף אותיות, כבש חי ונושם, עד שדנה הגמרא האם הוא חייב שחיטה כשאר הבהמות או לא.
מכאן אנו רואים, שע”י צירוף נכון של אותיות התורה, היתה פעם יכולת בדיבורם של ענקי עולם, אשר ידעו את סודם של האותיות, לברוא דברים ממש. חז”ל הקדושים מספרים על בצלאל, אשר בנה את המשכן, מדוע נקרא שמו בצלאל? שהיה ב’צל אל’ והיה יודע לצרף אותיות אשר נבראו בהם שמיים וארץ. הדיבור הוא למעשה הביטוי המעשי בעולמנו לכל פנימיות האדם והמילים הם הכלים להורדת השפע מעולמות רוחניים אל המציאות הגשמית וכן להפך.
