והנה הכלל, שעיקר ההתחלה בעבודת השם והסוף והתכלית של הכל, הוא בחינת הרצון, כי העיקר הוא הרצון. כי הנשמה היא בחינת רצון ושרשה מבחינת הרצון העליון, ועיקר תכליתה שתחזור למקום אשר חוצבה משם, שתזכה להיכלל ברצון שברצונות, בבחינת נשמת משה רבינו.
אבל מחמת שהנשמה מלובשת בגוף הגשמי, בעולם העשייה הרחוק ומגושם מאוד, על כן היא בסכנה ובניסיון, כי ח"ו תוכל לשכוח את הרצון דקדושה ע"י גודל ריחוקה וע"י רצונות הנפולים המלובשים בתאוות עולם הזה וכו'. על כן חמל השם יתברך עלינו ונתן לנו את תורתו ומצוותיו הקדושים, שהם נקראים 'תרי"ג עיטין דאורייתא', כמו שנאמר בזוהר הקדוש, אשר ע"י עשיית אלו המצוות הקדושים אנו זוכים לקדש את גופנו ואת כל עולם המעשה הזה.
כי כל מצוה ומצוה נמשכת מרצונו יתברך, כי רצונו היה שנעשה המצוה הזאת באופן זה, כגון ציצית של צמר ופשתים על כנף הבגד דוקא, וכיוצא בזה בשאר המצוות. וע"י שאנו עושים המצוה הזאת בגופינו הגשמי בדברים גשמיים של עולם הזה דוקא, ע"י זה אנו מקדשים חלק מגופינו, וכמו כן חלק מן העולם הזה, שהוא מכוון כנגד המצוה הזאת, וע"י זה אנו זוכים כפי המצוה, להזכיר עצמינו בעולם הזה ובגוף הזה לכסוף להשם יתברך ברצון חזק, ואז נכלל עולם העשייה ברצון, שזה עיקר התכלית, בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" כי זה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, כשזוכים ע"י עשיית מצוותינו לכלול את תכלית העשייה ברצון העליון, שזה זוכים ע"י המצוות הקדושים שהם רצונות עליונים, שאנו מקיימים אותם ע"י דברים גשמיים דוקא, של זה העולם ובגוף גשמי, כי עיקר שלמות הרצון הוא כשעולה הרצון מזה העולם הגשמי הרחוק ביותר, כי זה הרצון חזק ומאיר ביותר מחמת גודל הריחוק כנ"ל.
כי מי שמאמין באמת ברצון הנ"ל, היינו שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בוודאי הוא משתוקק ורוצה וכוסף אליו ולעבודתו יתברך ברצון חזק מאוד, ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו ואפילו אם נפל לעבירות ח"ו, אף על פי כן כל זמן שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך ומאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בוודאי עדין יש לו רצון חזק להשם יתברך, כי סוף כל סוף מה יהיה בסופו, כי אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, כי בוודאי ריבוי עוונותיו ר"ל לא יוכלו להסתירו מפניו יתברך וסוף כל סוף יצטרך לתת דין וחשבון לפני כסא כבודו יתברך ומה יעשה ליום פקודה.
על כן, אף על פי שיכול לפעמים שהאדם משים כל זה אל ליבו ויותר מזה, ואף על פי כן אינו יכול להתגבר על תאוותו, אבל על כל פנים יש לו רצון חזק מאוד מאוד לשוב אליו יתברך, מאחר שמאמין ברצון השם יתברך והכל מתנהג ברצונו יתברך, והשם יתברך ישלם לכל אדם כפועלו וכמעשה ידו, מי פתי שלא יכסוף וירצה ברצון חזק מאוד מאוד בכלות הנפש לשוב אליו יתברך, להינצל מן השאול תחתיות ומשאר עונשים קשים ומרים מאוד 'רחמנא ליצלן', ולזכות לחיי עולם הבא הנצחי.
וזה בחינת הלבושים בחינת 'חלוקא דרבנן', שכל המצוות והזכויות שעושים בעולם הזה, נעשה מהם 'חלוקא דרבנן' שהוא לבושים להנשמה, שתוכל לעלות ולהיכלל במקום שצריכה לעלות, וכל זמן שאין לבושים להנשמה, אינה יכולה לעלות למקומה.
ולכאורה תמוה, הלא עיקר התכלית הוא לזכות להכיר את השם יתברך, 'אפין באפין', ולהיכלל ברצון העליון ב'רעווא דרעווין' ולמה צריכה הנשמה לבושים דוקא, כי הלבוש הוא בחינת הסתרה וצמצום, שמסתירים ומלבישים את האור בלבושים.
אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי עיקר שלמות הנשמה הוא שתזכה לרצון כנ"ל, ועיקר הרצון הוא ע"י התרחקות כנ"ל, אשר בשביל זה ירדה הנשמה לזה העולם הרחוק דוקא, כדי שתזכה כאן לרצון בשלמות כנ"ל. ואז כשהנשמה זוכה להטיב מעשיה בזה העולם, אז נעשה מכל מצוה ומעשה טוב שעשתה בזה העולם, נעשה ממנו לבוש להנשמה, והלבוש הוא בחינת הארת הרצון, שזוכה הנשמה ע"י המצוה, היינו שהוא זוכה בעולם העליון לאור הרצון העליון, שהוא בחינת 'מטי ולא מטי' בחינת 'רצוא ושוב'.
כי העיקר הוא רק כשיש מניעה, בחינת לבוש המעלים ומונע האור, אבל בעולם הזה הלבוש עב וגשמי מאוד עד שאין רואים האור כלל, אבל בעולם העליון זוכים ללבושים רוחניים דקים, שהלבושים בעצמם הם בחינת רצונות, היינו שהלבושים מצמצמים ומעלים את האור רק בשביל שיתגבר הרצון, והלבוש בעצמו הוא בחינת אור הרצון בחינת 'עלמין דכסיפין'.
וזה מעלת הנשמה של הצדיק על המלאכים, כי מחמת שהייתה בעולם הזה בעולם העשייה, וזכתה להארת הרצון בזה העולם ע"י מעשיה הטובים, ע"י זה הוא זוכה בעולם העליון לשלמות הארת הרצון, שהוא ע"י לבושים קדושים דוקא, שהוא בחינת 'מטי ולא מטי' שזה עיקר שלמות הרצון כשמאיר ע"י לבושים רבים בחינת 'חלוקא דרבנן' וכל מה שזוכים למצוות ומעשים טובים יותר, נתרבים הלבושים יותר וכמו כן זוכה להארת הרצון יותר.