תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קעז
איש אחד של"ח ונשארה אשתו אלמנה וב' בנים קטנים ממנו וקודם מותו הניח סך ממון ביד שליש לצורכי קבורתו ומצבה ואחר הוצאות קבורתו נשאר עשרה ז"כ ואשתו מבקשת העשרה ז"כ לתשלום כתובתה או למזונת בניה הקטנים. הנה מבואר באה"ע סימן קי"ח סח"י דכתובתה קודמת לקבורתו ולאו כל כמיניה להשאיר לעצמו מה שמגיע לאשתו ומחויב מן הדין ול"ל בזה מצוה לקיים דה"מ דהוה כמצוה לעשות עברה דלא מהני כדאיתא בחו"מ סימן רנ"ו ס"ג בש"מ שצוה לתת מתנה לעו"כ לכן אם תשבע כתובתה קודמת לקבורתו ולמצבתו דגם המצבה בכלל צורכי הקבורה כדאיתא בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סימן י"ט וביו"ד סימן שמ"ח ואם לא תשבע המצבה קודם לפרנסת בניו דהא מה שנשאר מממונו ע"כ נוטלין לצורכי קברתו ומצבה כדאיתא שם:
ואם לפי מנהג משפחתו א"צ לבזבז כל העשרה ז"כ לכאורה רציתי לומר כיון דיתמי הם קטנים ל"ל בהו מצוה לקדה"מ וכדאיתא בערכין דכ"ב ובתוס' כתובות דף פ"ו בד"ה פריעת ב"ח מצוה אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן פ"ק דגיטין על משנה תנו מנה לפלוני ומת והובא במלא הרועים אך חזינא דליתא כדמוכח ס"פ מציאת האשה דתני האומר תנו שקל לבני בשבת אין נותנין להם אלא שקל ומוקו לה דהא מני ר"מ דאמר מלקדה"מ וברש"י שם בד"ה הא מני אע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דדהו ננהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה ואם נאמר שלא לעשות פלוגתא בין הר"ן ורש"י צ"ל דגם הר"ן לא אמר אלא לפי מה שחולק על ר"ת וס"ל דמלקדה"מ אף דהמעות לא הניח ביד שליש ומיירי שהמעות תחת יד היתומים קטנים לכן הם דלאו בני מיעבד מצוה ננהו אין צריכים לקיים דה"מ משא"כ כשהמעות ביד מי שנצטוה מצוה לו לקיים דה"מ ועוד גם בזה דברי הר"ן צ"ע דלא מלאתי בפוסקים שיזכירו דברי הר"ן ורי"ו במשרים נתיב כ"ד היה מונה החילוקים שבין דברי שכ"מ ככומ"ס ובין מלקדה"מ ולא כתב גם חילוק זה אם היתומים קטנים משמע דגם ביתומים קטנים מלקדה"מ לכן ה"נ יוציא השליש כל המעות על מצבה ואין לומר הא מסיק בכתובות שם דף עין הלכתא אפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל בשבת נותנים להם כל צורכם דהא טעמא קאמר דמינח ניחא לו והא דקאמר הכי לזרזינהו משא"כ כאן דצוה מפורש שלא יתן מזה כלל לבניו רק לקבורתו ומצבה אדם קרוב לנפשו יותר ואף דבפרק י"נ דף קל"ו ע"ב קאמר אליבא דר"ל ס"ד נפשיה עדיפא ליה משמע דלמסקנא אין נפשיה עדיפא ליה היינו התם דלגבי עצמו לא נ"מ מידי רק לבן בנו וכמ"ש התוס' שם דקרי לב"ב נפשיה לנגד הלוקח משא"כ כאן דלנפשו ממש עדיפא ליה מבניו:
ועוד התם לא גילה האב דעתו בפירוש לענין אם אם ימכור הבן בחייו אמרינן דלגבי בנו אחולי אחיל משא"כ הכא דבפירוש לא רצה להשאיר מזה הסך לבניו ובהך דפרק מציאת האשה דלא נ"מ לגבי דידיה כלל דהא כל מעותיו הניח לבניו רק צוה לשליש לצמצם להם בזה אמרו דמינח ניחא ליה אם יצטרכו יותר משקל לשבת דלא צוה רק לזרזינהו:
ואין לומר בלאו טעמא דמצוה לקיים דבה"מ הא מצוה מחמת מיתה הוא דהא בכתובות שם דאמר תנו שקל לבני היינו שמצוה שיתנו לאחר מותו וכדפרש"י שם דעל הירושה מצוה ונכסי לאו דיתמי רק לפי צוואתו וקאמר שם הטעם משום דמצוה לקדה"מ הרי דדין דמצוה מחמת מיתה הוא רק לענין אם מצוה מח"מ ליתן מנכסיו לאחרים או לבנו משא"כ כשאינו נותן לאחרים דאין מי שיזכה מחמת צוואתו וה"נ לא צוה ליתן לאחרים ובחייו בלא"ה הממון שלו ואחר מותו אינו בר זכיה ועיין קה"י במענה לשון סימן תקס"ז מ"ש בשם מהריב"ל ס"ג סימן י"ט משם נראה ראיה לדברי:
ומה שנסתפק כיון שמסר המעות לאחר לצורך קבורתו ומצבה כבר זכה האחר לצורכו ועדיף ממתנת שכ"מ ומשאר מלקדה"מ דאפילו מסר המעות לשליש גובאת כתובתה כדאיתא באה"ע סימן ק' בח"מ ס"ק ח' וט' ובב"ש שם. אדרבה כ"ש הוא ממתנת שכ"מ לאחר דכמסורין לאחר דמי מ"מ גובאת כתובתה אף דהמקבל אינו חייב בכתובתה ואלו היה זוכה מחיים לא היתה גובה כתובתה ממנו כ"ש הבעל עצמו דמחויב בכתובתה מנכסיו ומה זכיה שייך כאן כיון דבלא"ה המעות של הבעל ולא נתן המעות לשליש שיזכה בו השליש לעצמו:
ועוד כיון דהבעל עליו חיוב לשלם כתובתה מנכסיו א"כ הוי כמצוה לעשות עברה שלא לשלם כתובתה מנכסיו ואפילו במתנת שכ"מ דאלים יותר דהוי כקנין דהא ככומ"ס דמי ואינו רק משום מצוה מ"מ אם צוה לעשות עברה בנכסיו אין שומעין לו כדאיתא בחו"מ סימן רנ"ו ס"ג כ"ש בזה דאינו רק משום מצוה וכיון שהוא עברה אינו מצוה ואפילו נימא גבי מתנת שכ"מ דאפילו בעברה מהני כיון דהוי הקנין מ"מ בזה דאינו שום קנין רק משום מצוה לקדה"מ ודאי במקום עברה אין שומעין לו ופשוט דכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך כדאיתא בפ"ק דשבת דף די:
ואם היה בריא בשעה שצוה בלא"ה לא מועיל משום מצוה מחמת מיתה כדאיתא במרדכי פי"נ סימן תקצ"ג ודלא כמ"ש שם תקצ"ב וכמ"ש מהרי"פ סנ"ב וכ"כ בש"ג על המרדכי שם בשם העיטור והגמי"י וכ"כ בשו"ת רשב"א ומיוחסות לרמב"ן הובאו בב"י חו"מ ר"ס ר"נ והובאו כולם בשו"ת הר המור סימן מ"ח וכתב דכן מורין בכל ב"ד וא"ל דשאני בצוה ליתן לאחר כיון שהוא בריא ויכול לעשות קנין משא"כ כגון זו דלא שייך בו קנין דהא אינו מזכה לאחרים שיקנה בחליפין דאדרבה כיון דלא מהני בו קנין גם דיבורו לא עדיף מקנין ואפילו בשכ"מ כדאיתא בפמ"ש דף קמ"ז ע"ב מלתא דליתא בבריא בקנין ליתא בשכ"מ ופירשב"ם דאמירת במקום קנין של בריא הוא וא"כ ה"נ במצוה שישאר לעצמו לאחר מותו לא שייך בו שום קנין דהא עכשיו בלא"ה שלו הוא ול"ש שום קנין ולאח"מ אין המת יכול לקנות ומה"ט נמי י"ל אפילו למהר"ם במרדכי סימן תקצ"ג דמצוה מח"מ מהני כמו בשכ"מ היינו במצוה ליתן לאחר דשייך בו קנין משא"כ כשמצוה להוציא עליו אח"מ בין שכ"מ בין בריא ל"מ כיון דא"א ע"י שום קנין: