אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קע

סימן קסט

עמ"ש בערך ש"י עיו"ד סימן ח"י סי"ג לתרץ קושית הפלתי מהא דמייתי ראיה לאינקבה ריאה במקום דמשמשא ידא דטבחא דתלינן להיתר מהא דאמרינן בא זאב ונטל בני מעים והחזירן נקובים דתלינן בזאב דמאי ראיה מהתם דנטלן הזאב והן אבודים ויצא הדבר בהיתר ותרצתי דאטו הזאב תשובה עשה שהחזירן ובודאי רדפו אחריו ובע"כ החזירן ולא יצא הדבר בהיתר יעיי"ש תמה השואל מי הוא אשר יסתכן נפשו ולרדוף בשאט נפש אחר זאב טורף ולא יצא אף אחד בעיר ושנים ממשפחה את"ד ונעלם ממנו הא דאיתא בבבא מציעא דף צ"ג ע"ב זאב אחד אינו אונס לכן חייב השומר להציל מידו כשבא לטרוף א"כ ה"נ מחויב לרדוף אחריו להציל מידו הבני מעים דבכללן הריאה כדי לבדקה ממלא לא חשיבא יצא הדבר בהיתר דהא שכיח טרפות בריאה דלפיכך חייבו חכז"ל לבדקה כל זמן דאפשר לבדקה ה"נ מחויב לעשות כל טצדקי להצילה מן הזאב ולבודקה דהא כמה ראשונים אוסרים אם נאבדה הריאה ואנן פסקינן להתיר אם נאבדה רק במקום הפסד גדול כדאיתא ביו"ד ריש סימן ל"ט אח"ז רב מצאתי בשו"ת תפ"צ חיו"ד סימן ד' דדחה דברי הפלתי מטעם שכתבתי:

ובהכי יש לדייק דברי הירושלמי בפרק א"צ הלכה ג' וז"ל רב"א בשם רבנן דתמן שחטה ואכלו זאבים בני מעיה כשרה שחזקת בני מעים לכושר וחש לומר שמא ניקבו חזקת בני מעים כשרין והובא כן בח"ר פ"ק דחולין אלא דגרס וחש לומר שמא ניקבה הריאה וקשה למה נקט ובאו זאבים ואכלוה ולא כנקט בבבלי ובא זאב דהא משמע דהך ר' בא היינו ר' אבא דאמר זה בפ"ק דחולין דף ט' בשם ר"ה ואפילו אינו זה מ"מ למה נקטו זאבים לשון רבים אלא דס"ל אם היה רק זאב אחד מחויב להציל דאינו אונס וכיון דלא הציל הוי כמבטל איסור לכתחלה וכמי שבמזיד השליך הריאה דאז אסור גם דיעבד לכן דוקא זאבים דאז הוי אונס:

אמנם בבבלי פ"ק דחולין דף טית איתא דבעא רב אבא מר"ה בא זאב ונטל בני מעים מהו נטל הא ליתנהו ופרש"י ולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספיקא איכא ולמה לא משני כיון דזאב אחד אינו אונס והיה יכול להציל שמא הוי כמבטל איסור במזיד ומדפשיטא ליה דודאי כשר ע"כ ל"ה כמבטל איסור דנהי דאונס לא הוי וש"ש חייב אבל גם פשיעה לא הוה דהא ש"ח פטור וכמ"ש הרע"ב בב"מ שם ומדפשיטא ליה בבלי הכי דוחק לומר דירושלמי לא ס"ל הכי אלא כיון דאינו מתכוין לבטל ואינו עושה בידים אינו מחויב לטרוח וכה"ג איתא בפי"א דתרומות מ"ו מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין ויליף משם הפר"ח ביו"ד סימן צ"ט דביטול איסורין אינו אסור רק מדרבנן לפיכך הקילו ולא אטרחוהו רבנן במידי שאין דרכן של בני אדם לטרוח כולא האי וא"כ בדיקת הריאה דלכ"ע אין חיוב רק מדרבנן כמ"ש הפוסקים והש"ך בר"ס ל"ט לכן אינו מחויב לטרוח להציל מן הזאב ושאני שומר שכר דחייב בנטרותא יתירה כדאיתא בב"מ שם אך אין ראיה משם לפימ"ש רשב"א במה"ב בית ד' שער ד' והובא בתוס' רע"ק על המשנה שם דדוקא בתרומה הקילו אבל לא בשאר איסורין גמורים כנבלה א"כ י"ל כיון דבדיקת הריאה מחשש טרפות מחויב להציל דאל"כ הוי כמבטל איסור לכתחלה כיון דע"י טרחא יכול להציל ואף דכל בני מעים אוכליהן לאו בר אינש כדאיתא בנדרים דף נ"ד ובטיו"ד סימן ק"י והוי כהך דתרומות דמשום דלא חשוב אצל בני אדם ואין דרכן לטרוח אחריו לא חשוב מבטל איסור לכתחלה מ"מ רק בתרומה הקילו:

אמנם נראה נהי דאם לא טרח להציל מן הזאב מיתר דיעבד כיון דלא נתכוין לבטל אלא דממילא מיבטל לא קנסינן ליה וכמו בש"ח דפטור דלא הוי פושע מ"מ לכתחלה מחויב לטרוח ולהציל כדי לצאת מחשש איסור טרפות לכן נקט בירושלמי דאכלו זאבים משום דבזאב אחד מחויב לכתחלה לטרוח ולהציל ולא שכיח שיבא זאב מחטוף בני מעים ולא יציל אף דאוכליהן לאו בר אינש ולא חייש משום פסידא מ"מ משום איסור טורח ומציל לכן נקט מלתא דשכיח אבל בבבלי דמיירי דבאמת רדף אחר הזאב והציל נקט רק זאב אחד תדע דל"ד איסור לממון דלענין איסור כל ישראל מחויבין בנטירותא יתירה לכתחלה כש"ש אלא לענין קנס בדיעבד אין לקנסו דלא קנסו רבינו כשאינו פושע וכמ"ש הפר"ח שם סקי"א דלא קנסו בדיעבד בשוגג קרוב למזיד כגון שידע מתחלה ושכח אח"כ וביטל איסור עיי"ש:

ועוד נ"ל ראיה דלכתחלה צריך לטרוח ולהציל מן הזאב דהא מסיק הרמ"א ביו"ד ר"ס ל"ט דאם נאבד הריאה ולא נבדק אין להתיר אלא במקום הפסד גדול ויש להוכיח דטרחא אינו כהפסד גדול דהרי בפרק עד כמה דף כ"ט איתא דרואה בכורות נוטל שכר ארבע איסרות לדקה וששה לגסה משום דדקה לא נפיש טרחיה ופריך בגמרא בשלמא בע"מ נוטל שכר משום דקשרי לו אלא תם אמאי דא"כ אתי למחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקשרי לו משום אגרא אי הכי תם נמי אמרי בע"מ הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלישקול אגרא זימנא אחריתי חד זימנא תקינו ליה רבנן תרי זימנא לא תקינו לו רבנן וכתבו תוס' וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והא דשרא ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראהו דאין ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר איסור כדי להנצל מטורח של פעם שניה עכ"ל ואיתא באחרונים דלעולם העיקר כתירץ שני שכותבים תוס' עיין יד מלאכי בכללי תוס' ועוד דביו"ד סימן שי"ב פסקי כתירץ שני דמחויב לראות פעם שני בחנם וא"כ עכצ"ל כתירוץ שני והרי דמשום שישקול אגרא יחשדוהו שמתיר איסור אבל משום טרחא לא יחשדוהו אף בגסה דנפיש טרחא והרי דלא דמי טרחא מרובה להפסד ממון מרובה ובד"ק בכללי הפס"מ נסתפק אם יש להעלות חשבון שווי הטיפול בכלל הפסד ממון ובמקדש מעט שם סק"א כתב דמהפר"ח סל"ט סקכ"ז משמע שאינו דומה הפסד שכר טרחתו להפסד מן הכיס עיי"ש ולע"ד ראיה ברורה דאינו דומה טרחא מרובה להפס"מ וא"כ ממילא מחויב לטרוח ולהציל מן הזאב דאין דומה למה דמתירין בדיעבד בלא בדיקת הריאה כשנאבד משום הפסד גדול וגם בא"ח סימן תל"ז ס"ג בהג"ה איתא הא דאחז"ל ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה ולא הוי מקח טעות מה שצריך לטרוח ולבדוק הבתים ששכר היינו רק לענין טרחא דגופא ולא בהפסד כיס ואפילו לפוסקים שם דגם בהפסד כיס ניחא לאינש למיעבד מצוה משום דבגמרא מסיק דניחא לאינש למיעבד מצוה במומניה ס"ל דהיינו בהפסד כיס נמי מ"מ הרי בפ"ק דפסחים דף ד' ע"ב אמר אביי לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדק הרי דטרחא דגופא פשיטא יותר מהפסד ממון וכן שם דף יוד ע"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או לא בגופיה אטרחוהו רבנן בממונא לא אטרוחוה רבנן ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות חו"מ הי"ג דא"צ לשכור חבר להוציאו:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה