תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קכה
ועוד במרדכי פ' החולץ כתב דבכמה מקומות אשכחן דהחמירו גם בס"ס והובא בש"ך כללי ס"ס אות ל"ו עיי"ש ורדב"ז סימן פ"ה ח"א כתב דצריך לתקן המקוה לכתחלה לדעת כל הפוסקים דאיסור כרת הוא וחמור והרי הכא יכולים לעשות בנסרים נקב כשפ"ה דכך הוא עתה ע"י סדק דיש בצירופו כשפ"ה לענין להתקרר כמו אם יעשה במקום אחד כשפ"ה ויסתמו שאר הסדק:
משתדל בעסק רק בא עם הגוי לחשבון ומעלה זה בערכאות ועתה שואל כיון שיש להגוי חלק בהעסק הוי כאריסות ומותר אף בבית ישראל כמ"ש בני דוד הובא בשע"ת סימן רמ"ד אות טית:
הנה אין רצוני להזדקק בכגון זו וכ"כ בשו"ת בית שלמה חא"ח סל"ו ושכן כתב לו הה"צ הגאון מביטשאטש שאין רצונו לגלות דעתו לא לאיסור ולא להיתר בכגון זו אך אחר שכתב לי פעמים יצאתי מגדרי מפני כבודו דמר כי רב הוא וזולת זה לא הייתי משיב כלל וכ"ש למצוא היתר כי אפשר לבוא מזה כמה פרצות ומכשולת בפרט בדור זה אשר אין הב"ד רשאים למחות:
ולדעתי אינו ראיה מבני דוד דהתם היה הדרך לחלוק עם הגוי לחצאין וכדומה משא"כ עכשיו במדינה זו לא זו הדרך ולא ראיתי ולא שמעתי שיהא זה מנהג ולא שכיח ליקח אויבער קעלניר לחלוק עמו בההכנסה ומלתא דלא שכיח ל"ל בו שהוא מנהג כמ"ש הריב"ש והובא ברמ"א חו"מ סימן של"א א"כ יש לחוש למראית עין ולשון הש"ע אם מנהג רוב אנשי אותו המקום א"כ מה יועיל אם נמצא במקום אחר ולא באותה עיר וסביבה:
ולכאורה היה מקום למצוא תקנה להציל מחשדא לפימ"ש רה"ג ז"ל הובא בטור או"ח סימן רמ"ג להשכיר מתחלה המרחץ לשלשה שנים דבזה נתפרסם ולזה הגרסא הסכים הב"ח א"כ ה"ה כאן ישכיר קעלניר על ג"ש אך מהרי"א אסברה דמשום שהשכירו לג"ש דמי למכר ואית ליה קלא וא"כ זה דוקא במשכיר לו המרחץ אבל כאן דשוכר את הקעלניר לא דמי כלל למכר וגם המחבר ורמ"ח ואחרונים לא הזכירו זה אלא כגרסת הב"י אם השכיר לו שנה אחר שנה מתפרסם אחר כך זולת במטה יהודא הביאו וא"כ גם להשכיר על ג"ש קשה להתיר מכ"ש כגון זו לשכור קעלניר והבו דלא לוסיף דמ"ש מהרי"א דדמי למכר ואית ליה קלא יש לדחות מפירשב"ם בפחז"ה דף מ"ב בד"ה מאן דזבין בפרהסיא זבין שאם חקרו יפה היו שומעין שמכר מוכר זה עיי"ש הרי בלא חקירה יפה אין יודעין וה"ד הנותנין מעות רמי עלייהו לחקור ואם לא חקרו אפסדו אנפשייהו וצ"ע מהמג"א סימן רמ"ו סקט"ו אך י"ל דשם לא נצרכה חלא העדפה עיין ב"י בסימן רמ"ה:
ובשו"ת רח"כ תשובה ד' בנידון דידי' כתב עפימ"ש סמ"ע סימן ס"ח סק"ה בשם הטור דכל הדברים הנעשים בערכאות קלא אית להו ובחשש מראית עין איתא בסימן רמ"ג גבי תנור ומרחץ אם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים מותר לכן ה"נ כשהעלה שכירות הקבלן בערכאות קלא אית ליה וליכא חשש מ"ע את"ד ואחריו נמשכו קצת אחרונים ואני איני מכיר ראייתו לפימ"ש בתוספות כתובות פרק אע"פ דף נ"ח ובב"ב דף צ"ב ע"ב אהא דקנה עבד ונמצא מוכתב למלכות דהגיעו משום דקלא אית ליה היינו דוקא בנתן דמי העבד למוכר אמרינן מדלא בדק לוקח קודם נתינת המעות דהיה נודע לו כיון דקלא אית ליה אמרינן דסבור וקיבל יעיי"ש הרי היכא דאית ליה קלא אהני רק שאם יבדוק ויחקור יוודע לו אבל כשלא נתן המעות עדיין ואינו בודק מזדמין שלא ידע וא"כ בשלמא לענין משעבדי שיגבו המלוה או לוקח באחריות אהני הא דיש קול לערכאות דיכול לבדוק ולא שדי זוזי לכדי וכדאיתא בכתובות דף י"ח ע"ב מלוה מידק דייק ואם לא בדק איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ לענין חשש מראית עין מה אכפת לאחריני לחקור ולבדוק ויזדמנו הרבה שלא ידעו ששכרו באריסות ומפרט דיש לחוש לאורחים דמניין ידעו ובשו"ת ד"ח ח"ב בחלק או"ח סימן כ"ט כתב דבזמנינו אין שום פרסום קול מה שנעשה בערכאות ולא נשמע לשום אדם עיי"ש ונראה מה דנשתנה עכשיו מימים קדמונים דאזי היה כח בידי בד"י לכוף ע"י נדוי או גם לנחות לנכסי החייב ורובא דרובא לא היו צריכין להעלות שטרות שבין ישראל לחברו בערכאות ואם היה מזדמן גבר אלים והיו מעלין בערכאות היה לו קול ואפשר גם אז אם היה העסק בין גוי לישראל לא היה לו קול כיון דשכיח ואינו חידוש וי"ל גם רח"כ כתבו רק לסניף כי בנדונו היה לו עוד שלשה טעמים להתיר ועיין סמ"ע סימן ק"ד סק"ז שכתב דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה עיי"ש והרי חוב בשטר יש לו קול כדאיתא בפג"פ דף קע"ה ומ"מ אין ידוע לאחרים:
ולהתיר משום פסידא כמ"ש בש"ע ביהודי שקנה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת ויטול חלק כדאיתא בסימן רמ"ד ס"ו הנה מקורו במרדכי פ"ק דשבת דיליף לה מפרק מי שהחשיך לו בדרך ונתן כיסו לנכרי דשרי משום פסידא ג"כ אין ראיה לכאן דהתם הוי דיעבד שהחשיך לו בדרך וא"ל שרית ליה יפסיד כיון דכבר קנה המכס וגם כתב שם עוד דהוה כמציל בידם משא"כ כאן מעיקרא נכנס על תנאי זה לעשות מלאכות בשבת ג"כ וגם אח"כ בידו לחזור כל שעה ואי דא"כ לא יהא לו הליצענטץ רעכט זה רק מניעת הריוח ולא פסידא ממש והב"י נסתפק אי שרי לכתחלה לקנות המכס מחמת דבשעת קניה אינו עושה איסור והיינו כיון דאין השר מכריחו לקבל המכס בשבת וגם אח"כ כיון שא"י לחזור בו הוי פסידא ממש ובמג"א סקי"ח מחלק בין הפסד ממש לבין מניעת ריוח ובס"ק כתב דההיתר במכס רק משום דמציל מידם ועמג"א סימן של"ד סק"ב:
ועוד דנראה מוכח מהמרדכי דלא התיר אלא כיון דאין המכס בביתו של ישראל מדהביא שם הירושלמי דקבלות מותר אם אינו בבית ישראל אך מהריט"צ בסימן רמ"ד כתב דהמרדכי מתיר אפילו המכס בבית ישראל משום פסידא:
והנה מבואר בשבת קנ"ג דמציאה אסור ליתן לנכרי א"כ מוכח דדוקא משום פסידא התירו ומה שכבר בא לידו דבזה חשו דאינו מעמיד על ממונו ויהא נחפז ואתי לאתויי בעצמו ד"א בר"ה ואין לומר דוקא מציאה אסור אבל משא ומתן והרווחה כעין נידון דידן היי כפסידא כמ"ש הרא"ש והובא במג"א סימן תקל"ט סק"ט דשאני התם דהתירו בחוה"מ דבר האבד לכן גם במו"מ מותר אבל כאן דהחילוק בין כיסו למציאה דבממונו מכבר טרח בו משא"כ מציאה עדיין לא טרח בו כדפרש"י בשבת שם א"כ ה"נ כאן דלבשל בשבת ולעשות שאר מלאכות לצורך אורחים הרי עדיין לא טרח ולא התירו ושאני מכס דכבר קנה המכס בממונו שטרח בו ואם לא נתיר לו ע"י גוי בהול על ממונו שנותן בעד יום שבת בע"כ אח"כ ראיתי בשו"ת רש"ל סימן קוף שכתב לחלק בין הפסד כגון מכס ובין בישל מלח דאינו רק מניעת ריוח מה שאינו מבשל היום משא"כ מכס שכבר נתחייבו לו ונראה מה שלא אמר דבמכס דקנה מהשר הרי מפסיד השכירות משום דבישול המלח ג"כ מיירי שם שקנה מהמלך על שנה לכן מחלק דגבי מכס כבר נתחייבו לו העוברים לכן חשוב הפסד ברור יותר ולפ"ז אף אם משלם בעד הליסענטץ רעכט והקאפע הויז למלך לשנה מ"מ חשוב לו רק מניעת ריוח מה שנמנע בשבת עוד כתב רש"ל לחלק שכירות המכס אינו שוכרו למלאכה אלא לקבל המעות ואם היה פקח שאפשר לזכור כל הדברים לא היה צריך לכותבן משא"כ בבישול המלח שאינו שוכרו אלא למלאכה גמורה לפיכך יש לאסור אפילו במקום פסידא ולפ"ד גם כאן לא מהני טענת פסידא ואסור אך ק"ל דהא המרדכי יליף הא דמכס ממי שהחשיך לו בדרך דנותן לגוי להוליכו גם בר"ה וצ"ל דהגוי יכול להוליכו פחות פחות מד"א ומה שממהר מעצמו עושה וצ"ע אבל מ"ש רש"ל שבמכס כבר נתחייבו לו כ"כ נמי במרדכי ומוכח דמשום מניעת ריוח אין להתיר דאל"כ יאמר נא משום דיאבד קבלת המכס אך יש לדחות דמהמרדכי אין ראיה דקאי על מ"ש וכ"ש להציל מידם:
וכיון דנ"ד ל"ח פסידא יש לאסור אפילו בנעשה שנה אחר שנה כן דנתפרסם וגם אם המנהג לשכור באריסות דאף דליכא בזה משום מראית עין מ"מ הרי מרדכי במכס דהתיר כתב אף דקובע מלאכתו בשבת מותר משום פסידא והכא כיון דנתחייב ישראל זה לעשות אכסניא לבשל ולאפות מידי יום ביום ולא ימנע בשבת וישראל זה דפוסק עם הגוי ע"כ ג"כ פוסק עמו לבשל ולאפות בשבת לאורחים הבאים או אפילו לגוים שבעירו בשבת א"כ הוי כקובע מלאכתו בשבת אף דפוסק עמו באמצע שבוע כמ"ש הא"ר הובא במחהש"ק סימן ש"ז סק"ג היכא דיום השוק בשבת אפילו אינו אומר לו לקנות בשבת אסור ובסי' רנ"ב ס"ב מבואר דאם נותן לו עורות לעבדן בבית גוי אף דליכא משום מ"ע וגם הוא בקבולת מ"מ אסור לומר לו שיעשה בשבת ולפ"ז אפילו בשדה דמותר באריסות דליכא משום מ"ע מ"מ אסור לומר לו שיעשה בשבת וכ"כ בש"ע של הר"ז ז"ל בסימן רמ"ג ס"ז וא"כ ה"נ כיון דמוכרח לעשות מלאכה גם בשבת דהוי כאומר לו בפירוש לעשות מלאכה אפילו בשבת:
אח"כ ראיתי בפנים מאירות ח"א סל"ח שכתב על נידון ששוכרים מן השר הרשות על זמן לחפור בהרים ולמצוא העפר שעושים הברזל ושורפים וצורפין העפר באור יום ולילה לא ישבתו וכתב אף דמקבלי קבולת בתוך התחום אינו אסור אלא מפני הרואים שיאמרו שהם שכירי יום מ"מ בזה אסור מן הדין דבשלמא מקבלי קבולת אין ריוח לישראל במה שממהר לעשות בשבת משא"כ זה ששכר מן השר אם לא יעשו הפועלים בשבת יפסיד ועכשיו שעושים משתרשי ליה ומקפיד אם לא יעשו בשבת ואסור לכ"ע וכן הא דמותר לתת עורת לעבדן בסמוך לחשכה מיירי נמי שאין קפידא להישראל שיעשה בשבת ואין ריוח לישראל בזה והא דשרי במכס אף דקובע מלאכתו בשבת ויליף לה מהר"ם מהחשיך לו בדרך בע"ש דנותן כיסו לנכרי דשאני במכס והא דנותן כיסו דא"ל שרית לו יפסיד מהקרן אבל אם לא יפסיד מהקרן רק מניעת ריוח אסור אפילו פוסק לו חלק בריוח ואפילו אם יפסיד מהקרן אין לדמות להתיר שבות אלא מה שהתירו חכמים בפירוש משום דקים להו דאינו מעמיד עצמו על ממונו שהוא מזומן עכשיו לפניו משא"כ הכא שאין הממון בעין לפניו אלא אם לא יעשה יפסיד לא התירו חכמים דודאי כיון שאין הממון בעין לפניו אלא שע"י בטולו יבא לפסידא אדם נזהר בזה את"ד והוא גברא דמריה סייעו דרמב"ן כתב אהא דמי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לנכרי משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ד"א בר"ה ה"ד כיסו שהוא בידו דקי"ל לרבנן דאינו מעמיד עצמו על ממונו לזורקו מידו אבל מה שאינו בידו לא התירו לו ורשב"א וריטב"א חלקי על רמב"ן וס"ל אפילו אינו בידו אינו מעמיד עצמו על ממונו שמונח לפניו ורואה אותו אבד שהרי אמרו בגמרא ל"ש אלא כיסו אבל מציאה וכן לא אמרן אלא דלא אתאי לידו אבל אתאי לידו ככיסו דמי אלמא דלא אסרו מציאה אלא בדלא אתאי לידו ומינה בכיסו דומיא זה דלא תפיס ליה בידו שרי את"ד וא"כ אין הוכחתם רק כשמונח לפניו ורואהו אבל כשאין מונח לפניו לא השיגו על רמב"ן וממלא במניעת ריוח דעדיין לא מונח לפניו לרמב"ן ורשב"א וריטב"א אין הוכחה להתיר מדינא אפילו היכא דליכא משום מראית עין ואף דמ"ש הפ"מ דבמכס ה"ט דשרי דמוכר ההורמנא כמ"ש מג"א הא זה לא שייך אלא במשכירו לגוי והגוי נוטל כל הריוח והרי מהר"ם שבמרדכי מתיר כשהגוי נוטל חלק כגון עשרה ממאה מ"מ נראה דהפ"מ באמת מפקפק על היתר זה כמבואר בדבריו ואנן דפסקינן כמהר"ם משום דהוי כמציל בידם דעדיף משאר פסידא כדמוכח מלשון מהר"ם שכתב וכ"ש דמציל מידם או דעכ"פ הוי פסידא ממש דעדיף ממניעת ריוח וגם אם היה הגוי פקח אין מוכרח שיכתוב כמ"ש רש"ל וא"כ הוי רק שבות דשבות ומ"ש הפ"מ כיון דמה שעושין הפועלים בשבת משתרשי ליה ול"ד לקבולת דאם לא יעשה בשבת יעשה זה בחול ואין מפסיד הישראל כלום ולא מקפיד לכאורה קשה עליו ממ"ש הר"ן בספ"ק דע"ז דישראל וגוי שיש להם תנור בשותפות ובחול עושין שניהם ובשבת עושה רק הגוי דמותר משום דהגוי להנאת עצמו עושה וממלא מרויח הישראל עיי"ש והרי יש נמי ריוח לישראל דא"ל יעשה הגוי בשבת יפסיד עיי"ש נראה דשאני התם דכיון דאין הישראל עובד בשבת גם הגוי אין מחויב ומה לנו אם יקפיד הישראל בלא טענה משא"כ בשוכר פועלים לעבוד מידי יום ביום דמחויבין לעשות גם בשבת ומקפיד הישראל א"ל יעשו בשבת דהיה מרויח אזי חשובים הגוים כשלוחו ואסור מדינא לפ"ד הפ"מ ובשדה אינו מפסיד הישראל כשלא יעשה הגוי דיכול לגמור מלאכתו בחול והישראל לא קבע לו מלאכתו בשבת ואין הגוי מחויב לעשות בשבת בזה מהני מה דאדעתא דנפשו עביד:
ובשו"ת רמ"ע סימן למ"ד פסק השוכר שדה מן הנכרי וחוזר ונותנה לנכרי אחר באריסות ודרך הנכרים לגדל עליה חזרים ומקבלן מן בעל הקרקע והשבח לשוכר ולאריס באמצע ובמשלם זמנא מחזירים החזרים למארי דארעא בשומא דאסור אף שאין הישראל מתעסק בו דהא שלוחותיה עביד ואפי' האמין לאריס גם בגידול בהמות טהורות עיי"ש משמע דלאו משום מראית עין אלא מדינא דשליחותיה עביד ועוד כיון דקיבלן מבעל הקרקע והדר נותנן לאריס ליכא משום מראית עין כמ"ש בש"ע סימן רמ"ג ס"ב והרי האריס מתעסק למחצית שכר כמו בשדה ואדעתא דנפשיה עביד אע"כ דשאני שדה דיכול לעבדה בחול לבד ובשדה נמי אם קובע מלאכתו גם לשבת אסור ובגידול החזרים דגם בחול אסור הרי קובע מלאכתו לדבר האסור:
וגם אם ימכור זכותו לגוי בדבר קצוב דאזי אין הדבר שלו וליכא משום שליחות גם ליכא משום מראית עין כדמוכח בספ"ק דע"ז דאין אוסר מכירות בהמות לגוי רק משום גזרה דשאלה ושכירות דלא קנייה וכן נראה דעת המתירין להפקיר הבהמות אפילו בינו לבין עצמו כדאיתא בטור וב"י בסי' רמ"ו דכיון דאין הבהמות שלו לא חששו למראית עין וכן כתב בשו"ת גו"ו הובא בשע"ת ס"ס רמ"ד מ"מ הרי זכות זה אין בו ממש ומדינא לא מהני בו מכירה רק מדד"מ כמ"ש בשו"ת רש"ל סל"ד ונתיבות סימן ר"א דמדין סטימתא לבד לא מהני וא"כ כאן דמדד"מ אין לו רשות למכור הרעכט לאחר ודאי לא מהני המכירה וגם אין זו מנהג ברור שיועיל משום סטימתא: