תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קיח
חתן וכלה נסעו מעירם לעיר אחרת והעמידו שם חופה וטוען הרב של מקום החתונה שמגיע לו הרח"ש והרב של מקום דירת החתן והכלה טוען דלו משפט הרח"ש וכן השו"ב שלוקחים דמי כתובה ודמי עשיית משברך בתוך הסעודה מתעצמים בזה:
הנה בשו"ת הרשב"א סימן תרס"ד כתב שאין יכולין אנשי העיר לשעבד איש או אשה מעיר אחרת אפילו הוא ממלכותם ובאים לעסוק בעירם דכל שאינו בן עירם אינו חייב לתת בשום דבר עם אנשי מקום אחר אלא בתחלה מתרין אותם שלא יתעסקו בגבולם מפני כי לולא הם יתעסקו יסחרו בני העיר הזאת ויהא להם ריוח וטוב הארץ ואם ירצו להתעסק שם יהיו כאחד מהם ויפרעו עמהם מס את"ד וא"כ לענין העמדת חופה ונשואין דבזה אינם גורמין שום מניעת ריוח לבני העיר ולהרב ושו"ב שלהם אין כח לבני העיר והרב לחייב המחותנים מעיר אחרת לשלם לרב ושו"ב כלום ואפי' בני העיר תקנו מכבר שגם אחר הבא לעשות חופה בעירם ישלם אין בתקנתם כלום על אותם שאינם בני עירם בכל דבר שאין מגיע להם גרם מניעת ריוח אלא אם המחותנים רוצים שהרב יסדר קידושין והשו"ב יכתבו כתובה ויעשו מי שברך אזי יתפשרו במה שיתרצו וכן מוכח מפ"ת חו"מ סימן קנ"ו ס"ז ס"ק ט"ו מכל הפוסקים שהובא שם ומ"ש רשב"א דכל מקום נוהג כפי מנהגו ומנהג אבותיו חלקו עליו כל הגדולים אשר הובא בפ"ת שם וגם הרשב"א לא כתב זה רק לענין סוחרים דיש היזק או מניעת ריוח לבני העיר מחמת הסוחרים שמחוץ לעירם אבל כגון זו דזה נהנה וזה לא חסר ודאי כופין עמ"ס ואם עשו מנהג הוי דרך שכבשוה לסטים דאין כח בבני העיר אלא על בני עירם דמסיעין על קיצותם וזה פשוט וכן מוכח בשו"ת הרא"ש כ"ו סט"ו וכמ"ש בשו"ת שב יעקב סימן ג' והובא בפ"ת לחו"מ סימן זיין ס"ק כ"ו וכן משמע בשו"ת הרשב"א סי' תשכ"ט למעיין בלשונו שם שמה שתקנו הקהל וקבלו עליהם מקובל להם עיי"ש הרי דלאחרים אינו מקובל ואפשר כיון דאם נעשה על פי המלך דהארץ שלו דיכול להטיל מס על הסוחרים ממקום אחר שבאים לסחור בעירו כמו שירצה או אם נתפשרו בני עיר זה עם בני עיר אחרת דקבלו עליהם מהני וכיון דחזינן המנהג אמרינן סתמא כדין נעשה וכמ"ש סמ"ע סימן שע"ז לענין מיצר שהחזיקו בו רבים דטוענין להם שברשות החזיקו:
אמנם צ"ע אם מגיע רח"ש להרב שבמקום דירת המחותנים אם אינו מפורש בכונסת וגם ליכא מנהג ברור מכבר שגם בנסעם למק"א מחויבים ליתן רח"ש להרב שבעיר דירתם דמקור נתינת הרח"ש הוא מחמת דסתמא סידור הקידושין שייך דוקא להרב דכל מי שא"י בטיב קידושין לא יהא לו עסק עמהם ואם רוצה אחר לסדר צריך רשות מהרב וגם אחר אסור לקפח שכר הרב כמבואר ביו"ד סימן רמ"ה סכ"ב בהג"ה וא"כ כשאין החתונה במקום הרב רק במקום אשר אין יד הרב שולטת בו מניין לו שכר סידור קידושין ועוד דא"כ אם במקום שנעשה החופה ואין מי שראוי לסדר קידושין רק הרב דמתא שם או דמחותנים רוצים בזה דהרב יברך הברכות אזי מוכרחים לשלם להמסדר קידושין וא"כ לקתה מה"ד דישלם בכפלים כמ"ש הרשב"א שם דאם יכריחו להארח לשלם מס ממעות שיש לו בעירו לקתה מה"ד דנמצא פורע בכפל בעירו ובעיר אחרת וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך סס"ה ואפ' כתוב בכונסת שיתנו להרב רח"ש מ"מ י"ל דעל זה לא נתחייבו וכ"מ שיש ספק בחיוב אמרינן יד בעל השטר עה"ת:
איברא בשו"ת רמ"א סימן ד' כתב דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בדבר המסופק בלשון השטר ואי אפשר דלשון ההוא יסבול שני הפירושים אבל אם י"ל דכלול הכל פשיטא שכוללין בו הכל עיי"ש וא"כ ה"נ יש לכלול גם נשואין שלא במקום דירתם:
אך זה דבר שאינו מצוי ולא איתרמי רק על ידי איזה סבה או לפעמים שרחוקים המחותנים הרבה זה מזה ממצעים מקום החתונה וכל דבר שאינו מצוי אין כוללין בלשון החיוב כדאיתא בחו"מ סימן רכ"ה ס"ג ועיי"ש בה"ט סק"ז וכ"ש הכא דסברא דכגון זו לא קבלו עליהם דשמא לא ירצו להזדקק להם בחנם לסדר קידושין אם לא ישלמו להרב שמקום הקידושין שם ולשלם בכפלים ודאי אין רוצים ואלו היה עולה על דעתם מעיקרא היו מוציאין זה מן הכלל וגם ליכא למימר מנהג בזה דאינו מצוי כדאיתא בריב"ש והובא בחו"מ סימן של"א ס"א בהג"ה:
ובמהרי"ק שרש זיין כתב דהיכא די"ל דנכלל הכל באותו לשון ודאי ל"ל יד בעהש"ט ע"ת דאטו שכ"מ שאמר נכסי לפלוני מי לא זכה בגוף ופרי והא דר"פ הכותב באומר דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות דפריך ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ומשני אביי יד בעהש"ט עה"ת ה"ט משום דבא לזכות בנכסי אשתו מכח דברים חלוקים שתקנו לו חכמים ירושה תחת קבורה ופירות תחת פרקונה וכן אי איכא לאפלוגי כגון בין צדקה לפ"ש דצדקה אינו סך מרובה כפ"ש אמרינן יד בעהש"ט עה"ת וגם היכא דחד שכיח וחד ל"ש אמרינן ג"כ יד בעהש"ט עה"ת אף דהכל נכלל במשמעות לשון השטר עיי"ש וא"כ שכר הרב מנשואין אם נעשים הנשואין במקום דירת המחותנים הוא בעד סידור הקידושין והברכות ואם אחר מסדר הקידושין הוא רק ברשות ושליחות הרב דאל"כ אין שום אדם במקום הרב רשאי לסדר קידושין משא"כ אם אין החופה תחת גליל הרב הוא שכירות אחר להרב א"כ י"ל יד בעהש"ט עה"ת ובזה לא נתחייבו אף דהכל נכלל במשמעות אחד:
ובשו"ת הרי בשמים ח"ב סימן ס"ח נשאל בבעל בית השיא בתו הגרושה לאלמן אם מחויב ליתן רח"ש הקצוב להרב והשיב דתלוי במנהג דנשואי אלמן ואלמנה ג"כ שכיח ואם היו נותנין מלפנים רח"ש גם מנשואין שניים הרי עד"ז נתנו בה"ע הכונסת להרב ונתחייבו לו מכח זה והרי כיון שמוזכר בשטר רבנות שלו שמתחייבים לתת לו רח"ש מחתונות בלשון זה נכלל חתונות גם מזוויגים שניים עייי"ש דתחלה משמע מדבריו דרק אם נתברר המנהג שמשלמין שם מכבר גם מזיוג שני אזי צריך ליתן ואח"כ כתב מכח דנכלל בלשון זה גם מחתנות שניים וצ"ל כונתו אם לא נכתב בכונסת ההתחייבות מחתונות אז דוקא אם המנהג לשלם גם מזיוג שני גם הוא צריך לשלם אבל כשנכתב אזי אף כשא"י המנהג מ"מ חייב מכח משמעות הכונסת ואפשר מ"מ אם ידוע המנהג מכבר דלא נתנו רח"ש מזיוג שני להרב שלפני רב זה י"ל מ"ש התחייבות רח"ש מהחתונות כונתם ג"כ רק כפי המנהג מזיווג ראשון אח"כ ראיתי בשו"ת לחם רב שאלה יוד שכתב דאפי' משמעות יפים וטובים הוי שלמים מ"מ כיון שנהגו כל העולם בפרעון אלו המעות שעוברים בין הסוחרים הוי כאלו התנו בפירוש מתחלה בכך אע"פ שכתוב בשטר בהיפך עיי"ש וכ"ש הכא דלא כתוב מפורש בהיפך:
ושם במפתחות כתב שיש להעיר בזה מדברי הירושלמי בסוטה פ"ח ה"ו ארס אשה אין לי אלא רובה שנשא ריבה מניין רובה שנשא אלמנה אלמון שנשא ריבה מניין ת"ל אשה מ"מ הרי אי לאו יתורא דקרא לא הוי זיווג שני בכלל עיי"ש ותמהני דאדרבה משם מוכח אפכא דבש"ס בבלי פרק משוח מלחמה דף מ"ד איתא ת"ר אשה חדשה אין לי אלא אשה חדשה אלמנה וגרושה מניין ת"ל אשה מ"מ הרי דאי לאו דכתיב חדשה ממילא גם גרושה ואלמנה בכלל וגם עכשיו דכתיב חדשה מפיק שם רק מחזיר גרושתו דאינה חדשה לו וכיון דמוכח מש"ס בבלי דלולא דכתיב חדשה היה משמע הכל בכלל הן גרושה הן אלמנה ואפילו מחזיר גרושתו ה"נ י"ל לענין אם נכתב בשטר כונסת ליתן להרב רח"ש מהחתונות הכל בכלל אלא דהתם משום דאין טעם לחלק אבל בחתונה שנסעו חתן וכלה לעיר אחרת שפיר י"ל יד בעהש"ט עה"ת כמ"ש לעיל ועיין לעיל סימן ח"י: