אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קיג

סימן קיב

קהל בביהכ"נ אחת שיש בהם חבורה אחת לומדי משניות ונוהגים שבשבת שקורין פ' יתרו או פרשת ואתחנן לוקחים החבורה כל העליות לס"ת וההכנסה מאותם דמי העליות ומי שברך שנודרים שייך אז להחבורה ובאותו עיר מטילים המס מן העסקים והבתים וכדומה אחת לשלשה שנים והולכים כל נותני המס אז אל הועד אשר מעריכים השרים המס וכל מי שיש לו טענה להקל מעליו או שלא להוסיף עליו טוען שם ומברר דבריו על פי יודעיו ומכיריו ולהיות כי אפשר להעריך כולם ביום אחד נקראים לאותו וועד מקצתם יום ביום ואירע פעם אחת על איזה אנשים מאנשי אותה הקהל בשבת פרשת ואתחנן ונחלקו הקהל להתפלל אותם אנשים בהשכמה ושאר אנשים יתפללו כדרכם אחר כמה שעות והיה בין שתי הכתות מאנשי החבורה ומאנשי שאר הקהל וטוענים בני החבורה דשייך להם לבדם זכות העולים בשני פעמים ושאר הקהל טוענים דסגי שיקחו החבורה פעם אחת לבד:

נ"ל דכיון דביהכ"נ וההכנסות מהעליות שייכים מדינא לכל בני ביהכ"נ דכולם שותפים בהכנסה והוצאה רק וויתרו שתי השבתות להחבורה א"כ לו שקול ישקל טענות שתי הכתות והוי ספק יש לנו לפסוק יד בעל השטר עה"ת דבני החבורה חשובין בעהש"ט שבאים להוציא מן הקהל מכח מתנה שנתנו להם הקהל דהמנהג הוי כהתנו כן דהא דאמרינן יד בעל השטר שהוא המקבל עה"ת לא משום דהנותן מוחזק והמע"ה רק דינא הכי אפילו יהא המקבל מוחזק דאין לו זכות רק בפחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סימן צ"ג וכ"ש כאן דאין שום כת מוחזק:

שנית כיון דדבר זה לא שכיח שהערכת המס אינו רק פ"א בג"ש והרבה פעמים לא יזדמן בשבת ואם יזדמן לא יזדמן בפ' יתרו או בפ' ואתחנן וא"כ מעיקרא לא עלה על דעת הקהל רק על דבר השכיח ולא על דבר דלא שכיח כדאיתא בגיטין פ"ז דף ע"ג דדבר שאינו מצוי לא אסיק אדעתיה ואינו חייב וכן הוא בחו"מ סימן רכ"ה ס"ג:

וראיה לדברי ממהרי"ק שרש זיין בעובדא שנתפשר ראובן עם הקהל שבצדקה יתנו שוה בשוה ואיתרמי פדיון שבוי ופסק מאחר שמכח הדין חייב ראובן ליתן לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע מדין תורה אפילו יהא הלשון תלוי ומסופק וגם ראובן מוחזק מ"מ יד בעל השטר עה"ת וראובן הוא בעל השטר דבא לפטור עצמו מחמת השטר שעשו עמו הקהל אלא שהביא מהרי"ק ראיה אחרת ולא ראה תשובת הרשב"א הנ"ל:

ועוד כתב משום דפדיון שבוי לא שכיח יש לנו לומר דכי אתנו שיתנו כל אחד בשוה אמלתא דשכיח אתנו ולא על מלתא דלא שכיח והביא ראיה זו שכתבתי מגיטין וחו"מ:

ומלבד זה י"ל על פעם אחד וויתרו הקהל ולא על שתי פעמים בשבת אחד דסתמא ההכנסה מן העולים בשתי פעמים יותר ועל מנה דראינו דוויתרו וויתרו אבל על מאתיים לא ראינו שוויתרו ונשארו על דינם דשייך להקהל:

והנה לפ"ז אם נתעצמו הקהל עם החבורה בבקר השכם בפעם ראשון הדין ניתן דשייך להקהל ובפעם שני שייך להחבורה דכן הוא בכל השבתות דמתפללין וקורין בתורה בזמן זה אחר כמה שעות ביום ועל זה וויתרו ונהגו ואפילו אפשר יהיו בקריאת התורה השנית יותר אנשים גם אינה בחפזון כל כך כבראשונה ואפשר יעלה אז ההכנסה יותר וגם כבוד העולים ברוב עם יותר אין צריכים הקהל שבהשכמה ליתן העליות להחבורה כדאיתא בשילהי סוכות דבוצינא ובא מקרא דמי שראוי ליטול עכשיו אין צריך להמתין עד לאחר כך וכ"ש הכא דהקהל שמתפללין וקורין בהשכמה לא יהיו אח"כ בביהכ"נ ולא יוכלו לעלות לתורה עוד די"ל אנו רוצין להקדים עצמינו למצוה כמ"ש מג"א בסימן קל"ב סקי"ב:

אך אם הקהל הניחו להחבורה ליקח העליות בהשכמה ואח"כ בקריאת התורה בפעם שנית מתעצמים הקהל עם בני החבורה שנשארו והתפללו וקורין שנית צ"ע אם טענת הקהל טענה לומר הלא החבורה בבר נטלו חלקם בפעם ראשון ואפילו אם בפעם ראשון היה אנשים כפעם שנית או אפילו יותר דאפשר לומר דזה דומה להא דתנן בפרק המוכר פירות דף צ"ט ע"ב מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו ומפרש בגמרא טעמא משום דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וא"כ ה"נ הרי החזיקו החבורה כבר ברשות קהל בעליות שבפרשת ואתחנן ולכן אף דנתנו הקהל עכשיו העליות שבהשכמה מ"מ לא אבדו החבורה העליות שהחזיקו מכבר וא"ל דדוקא ברבים שהחזיקו במצר של יחיד ולא בשל רבים דהא בפ"ק דב"ב דף י"ב איתא גם ברבים נגד רבים דמצר שהחזיקו בה רבים אפילו במצר של רבים דינא דאסור לקלקלו וכיון דאהא דתנן בפרק המוכר את הפירות מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו אמרו בגמרא הטעם דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אף דנתן להם דרך אחר ממלא ה"ה ברבים נגד רבים:

ומיהו צ"ע לפימ"ש בעליית שבאס"ז שם בד"ה ור"א רבים במאי קנו ליה וז"ל דלהכי לא קשה לו אמילתיה דרב יהודא דרבים שהחזיקו במצר אסור לקלקלו דרבים במאי קנו ליה משום דר"י לאו מדינא קאמר לה אלא אסור ולקלקל קאמר לפי שאסור לצער לרבים ולקלקל מיצר שהחזיקו בו כיון שהורגילו להלוך בו ברשות עכ"ל לכן צ"ע די"ל דוקא בזה שמונע מהם ההילוך הוי צערא או אפשר דגם כאן שהורגלו ליקח העליות שבאותה פרשה אם ימנעו מהם הוי צערא וכן מסתבר:

והראב"ד שבאס"ז שם כתבו וז"ל כיון שברשות החזיקו אסור לקלקלו שהנותן לרבים כנותן לשמים שכן העוסק בצורכי רבים כעוסק בצורכי שמים ואע"פ שהוא חוץ מן הדין עכ"ל ולכאו' לפ"ז היינו דוקא ברבים שהחזיקו בשל יחיד כיון דברשותו החזיקו הוי כנותן לשמים אבל רבים שהחזיקו בשל רבים לא שייך זה דהא גם של רבים דמעיקרא הוי צורכי רבים אך א"כ קשה הא דבפ"ק דב"ב דף י"ב דהחזיקו רבים בשל רבים וצ"ל משום דתפסי שני דרכים ובעלים לא נתנו לרבים הדרך השני אלא כדי שיקח לעצמו דרך הראשון שנתן להם וזה שלא מדינא שיפסיד השני דרכים לכן הוצרך לטעמו משא"כ הך דפ"ק דאין מחזיקין רק בדרך אחד אך קשה דא"כ דצ"ל בהך משנה דהרבים תופסים שני דרכים טעם אחר מהא דרב יהודא דאין הרבים תופסים רק דרך אחד מאי מתרץ הש"ס המשנה בהא דרב יהודא כיון דצ"ל בהאי דמשנה טעם נוסף אינו מוכח מהא דרב יהודא והש"ס דהקשה על המשנה מאי טעמא עדיין לא תרצו כלום בהא דרב יהודא דעדיין לא פרשו הטעם של המשנה לכן נ"ל כונת הראב"ד דהקשה לו בין הך דרב יהודא בין הא דהמשנה במאי קנו הרבים הא הילוך אינו קנין רק בשביל של כרמים דעשוי רק להילוך משא"כ בתוך השדה וכמ"ש התוס' שם דף ק' בד"ה בשביל של כרמים וז"ל נראה דדוקא בשביל של כרמים דעשוי רק להילוך משא"כ שאר דרך עשוי קצת להשתמש בו צורך אחר וכן הרשב"ם פירש הך דרב יהודא שהחזיקו שהשווהו ותיקנוהו להילוך וטעמו דבלא זה בהילוך גרידא ליכא קנין והראב"ד לא ניחא לו לפרש כן משום דלא פירש הש"ס שעשו קנין נוסף על ההילוך לכן כתב משום דהוי כנותן לשמים וכנותן לדבר מצוה דא"צ קנין דהוי כהקדיש לבדק הבית וכצדקה וכן העליית הנ"ל לא ניחא לו בפירש רשב"ם לכן כתב הטעם דאסור לצער לרבים וא"כ לק"מ מהך דבפ"ק דגם מצר שהחזיקו רבים משל רבים אסור לקלקלו דרבים שאמרו ליתן מתנה אין יכולים לחזור בהן אפילו מתנה מרובה דדבר דצריך קנין ביחיד א"צ קנין ברבים כמ"ש בהגמ"ר פרק האומנין סי' תנ"ח והיינו אם רבים אמרו ליתן ליחיד וה"נ אם החזיקו רבים ברשות רבים דשתקו דחזינן דנתרצו דהוי כקנין שעשו רבים בשל יחיד עוד כתב שם דבשלהי מסכת שבועות קאמר דנעשה נדר וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשום דגם מתנה מרובה שאמרו רבים ליתן הוי כמתנה מועטת עיי"ש ונראה דמ"ש במסכת שבועות הוא ט"ס דלא נמצא שם אלא צ"ל מסכתא שביעית דכן הוא בירושלמי שם ועכ"פ ס"ל דאסור לרבים לחזור אפילו ליכא קנין ומדויק בזה מה דאמר רב יהודא דאסור לקלקלו דלאו מדינא קאמר לה אלא אסור לקלקלו אמר כמו שדקדקו בעליות ומשום דלא קנו מדינא רק יש בו איסור הן כשרבים החזיקו במצר של יחיד דהוי כנותן לשמים שכן העוסק בצורכי רבים כעוסק בצורכי שמים דהוי כנדר הן ברבים שהחזיקו במצר של רבים דג"כ הרבים אסורין לחזור בהן ממה ששתקו ונתרצו דהוה כאמרו ליתן מתנה מועטת:

ובד"ח ח"ב חחו"מ סימן י"ג כתב הטעם דרבים שהחזיקו במצר אסור לקלקלו משום דרבים הוא כשלא בפניהם וא"כ אם מוחזקים בו בהיתר שמחל להם רק שרוצה לחזור מחמת שהוא היזק תדיר כמו קוטרא לזה שוב אין דנין שלא בפניהם כי אולי היה טעם שלא יכול לחזור ומש"ה ממילא מוחל בתחלה לגמרי כי עם מי יעמוד לדין עכ"ל אמנם בתוס' ב"ק פרק המניח דף כ"ח ע"א בד"ה ולנקוט פזרא וליתיב כתבו דס"ד השתא דשלו ל הגיעו לפי שאינו יכול להזמין כל עוברי דרכים לב"ד עכ"ל הרי דרק לס"ד היה כן אבל למסקנא אינו כן דהא כיון דקי"ל התם דלכ"ע במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשיה אין צריך להזמינם לב"ד כיון דיודע שהדין עמו יכול לנקוט פזרא וליתיב וגם לשון אסור לקלקלו משמע דאינו מדינא רק אסור וכמ"ש באס"ז הנ"ל:

גם בדברי הראב"ד שכתב הטעם דהנותן לרבים כנותן לשמים קשה לי דמי חמיר מהקדש ממש דקי"ל כב"ה רפ"ה דנזיר דהקדש בטעות אינו הקדש וה"ר אמאי מה שנתן נתן הא לא נתן רק משום דכסבור דאהני החליפין ליקח לו דרך הראשון וכיון דלא אהני הוי בטעות ואפשר כמו דאמר שם ר"ז משמיה דרבא גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון וכדפירש לרשב"ם משום דחשו חכמים לתקנתא דרבים טובא ה"נ הא דרב יהודא משום דהוי כנותן לשמים שייך רק בחד דרך שהחזיקו רבים ברשות אבל דרך השני מה שנתן נתן הוא גזרה אטו הא דרב יהודא דאם נתיר לו ליקח בחזרה הדרך שנתן לרבים שנית והחזיקו בו לא קיימא גם הא דרב יהודא דיטעו לומר דגם דרך ראשון יכול ליטול דהא זה וזה החזיקו בו רבים וזה שאמר משום דרב יהודא היינו דתקנו הא אטו הא ובזה א"ש נמי מה דבב"ב ובב"ק לא אמר אלא משום דרב יהודא דהא לכאורה אחר דנודע דברי ר"י א"צ עוד לטעמים שנתנו ר"ז ורב משרשיא ורב אשי ולפימ"ש א"ש דעל מה דלא מהני החליפין עכצ"ל הנהו טעמי דר"ז ואינך דאם שוין הדרכים הוי זה נהנה וזה לא חסר וכופין עמ"ס כדפירשב"ם לכן צ"ל הטעמים משום דרך עקלתון אבל עדיין קשיא להגמרא לימא שקולי דרכו ואנו אשקול דידי ולמה מה שנתן נתן כיון דהחליפין בטל לכן מתרץ דמה דאינו חוזר ליטול דרך השני משום דרב יהודא דתקנו הא משום הא:

היוצא לנו מזה בנ"ד הנה אותם מבני החבורה שהתפללו בהשכמה לא היה כח בידם להחליף עם מקצת הקהל שהתפלל עמהם בהשכמה כי הרבה מבני החבורה לא היו עמהם אלא התפללו אח"כ כדרכם נמצא דהעליות מקריאת התורה שנית ודאי לבני החבורה אך נ"מ לענין ההכנסה שהיה בקריאת התורה בהשכמה ולענין הנדרים מאז כיון דנדרו על דעת ליתן להחבורה אין צריכין ליתן להקהל וגם אם מכרו העליות מ"מ כיון דבין לראב"ד ובין להעליות דהא מה שנתן נתן יש ספק עכ"פ אם שייך גם כאן הל"ל המע"ה אלא כיון דהעליות מדינא היה של השכמה להקהל אין כח לאותן שהתפללו בהשכמה לוותר לבני החבורה כיון שלא היה אז שאר הקהל לכן נ"ל דדמי מכירת העליות שייך להקהל:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה