אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן ס

סימן נט

אחד שלח גט מאמעריקא לאשתו ולא רצתה לקבלו בלא מעות וחזר הבעל וכתב לה דאין לו מעות ומשפט הכריתות אני מושך בחזרה והבעל א"י לכתוב רק נכתב ע"פ אחר ואח"כ לא נודע אנה הבעל אם נסע משם או שמא מת ואפשר תשאר עגונה לעולם ומבקשת עתה הגט מן השליח והשואל דעתו כיון דלא פירש' בפירוש ביטול בשליחות או הגט אף דמובן ממלא שאינו רוצה לגרשה הוא רק גילוי דעתא בגיטא דלאו מלתא הוא כמו דאמר הטוב ומטיב בר"פ דהשולח וברמב"ם פ"ו מגירושין דין כ"ה:

ול"נ שאני הטוב ומטיב דאין שום משמעות בדברים הללו ביטול הגט או השליחות רק מחמת דברים אלו ושמחתו אנו יודעין דבלבו אין רצונו לגרשה ואין דברים שבלב מבטלין דברי פיו שצוה לכתוב גט ועשה שליח דרק דיבור מפורש מבטל דיבור ולא דברים שבלב אפילו אנן סהדי על דברי לבו וכמ"ש הפנ"י בר"פ השולח ובתו"ג סימן קמ"א סעיף ס"ו דאפילו אומדנא דמוכח טובא לא מהני משא"כ היכא דיש לפרש דבריו עצמן דכונתן על ביטול הגט או השליחות כגון זו שאמר אני מושך בחזרה משפט הכריתות דאם השליחות לכתוב ולחתום וליתן לה בטל זה ביטול משפט הכריתות דאמרה תורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה דצריך לכתוב וליתן בעצמו וע"י שלוחו דכמותו ואפילו אם נמצא לפרש באופן אחר יותר קרוב מ"מ מפרשינן כונתו על ביטול המועיל וכמ"ש הריטב"א אהא דאמר יהא כחרס דהמשמעות פשוט יותר דקאי על הגט גופא ולא על השליחות ולדעת רוב הראשונים א"י לבטל הגט גופא אלא משום דאי אפשר ליה לקיומיה בגט גופא שהרי א"א לבטלו מפרשינן דאשלוחותיה הוא דקאי וקיימינן ליה במה דאפשר וכ"כ רמב"ן ובאמת צריך הבנה דאם הוא עם הארץ מה שייך לומר דאינו מוציא דבריו לבטלה נימא דהוא סבר דהגט גופא יהא כחרס וצ"ל כמ"ש תוס' בערכין פ"ק דף ה' ע"א בד"ה אדם יודע דאפילו אינו יודע מ"מ דעתו עפ"י שתקנו חכמים:

אף דזה התם רק אליבא דר"מ מ"מ כשאין צריך לשנות דיבורו לכ"ע אמרינן הכי ובברכ"י על יו"ד סימן רנ"ח הביא כ"פ דפסקו כר"מ ואפילו לרבנן היכי דיכולנו לפרש דבריו בלשון המועיל מפרשים משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמ"ש מהראנ"ח בשניות סל"ו:

ונחזי אנן הנה בשו"ת הר"ן סמ"ג ז"ל דודאי ביטול השליחות מתוך הכתב מהני דאע"ג דאמרינן בפמ"ש קולו לאפוקי מדר"כ א"ר דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו כבר כתבו התוס' משום דחרש לאו בר דעת אבל פקח ששלח בכת"י ממדה"י לכתוב וליתן גט לאשתו ועדים חתומים על כת"י דלאו מזויף הוא כותבין ונותנין ולא בעינן שישמעו קולו דהא קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש וכיון דגט כותבים ע"פ כתבו כ"ש דביטול ע"פ כתבו מהני ואע"ג דבתוספתא משמע דאפילו בפקח אין כותבין ע"י כתבו מ"מ יש לחוש להחמיר עכ"ל הרי אף דפתח דבריו דודאי ביטול שליחות מתוך הכתב מהני מ"מ בגמר דבריו נתפס דאינו רק ספק ואפילו ספק גמור אינו כדשמע הלשון יש לחוש להחמיר ומשום דתחלה כתב רק לשיטת התוס' דע"י כתב יד פקח כותבין ונותנין כ"ש ביטול ע"י כתב מהני לכן כתב ודאי אבל לאחר שהביא מן התוספתא כתב רק ספק חשש לחומרא דהא גם בש"ע אה"ע סימן ק"כ ס"ה כתב תחלה בסתם דגם ע"י כתב פקח אין כותבין ונותנין ודעה אחרונה רק יש מכשירין בנשתתק וידוע דהעיקר בכ"מ כדיעה ראשונה שמ"ש בשו"ת רמ"ע סימן צ"ז והרבה פוסקים אספם ביד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ז:

ומה שהביא הר"ן ראיה מדסגי הרכנת הראש הרי הרא"ש וש"פ כתבו דהרכון עדיף מכתב משום דמעשה בגוף הוא כמו קול ועוד כתב הרא"ש בפרק התקבל דהא דמהני הרכנה בנשתתק דא"א בענין אחר אקילו משום תקנת עגונות וא"כ לענין ביטול יש להיפך תק"ע לכן מה דהב"י בסימן קמ"א הביא לשון הר"ן דודאי ביטול השליחות מתוך הכתב מהני הוא קיצור דהא מסקנת הר"ן דאינו ודאי וחפשתי ומצאתי בכנה"ג שם בהגהות ב"י אות פ"ט דעל מ"ש הב"י דודאי כתב הכנה"ג לעיין בגוף התשובה וגם במהריב"ל ח"ג סימן צ"ג הסכמתו דביטול ע"י כתב הוי ספק מגורשת ומ"ש השבו"י ח"א סימן קי"ד דודאי מהני ביטול ע"י כתב פשיטא דאין ודאי שלו מוציא מידי ספק דהר"ן ומהריב"ל וגם חת"ס בחידושיו ר"פ השולח תמה מנ"ל להר"ן דמהני ביטול ע"י כתיבה די לו שנאמר דיבור מבטל דיבור אבל כתובה לא הוי אלא הרהור ותירוצי מאד דחוק כנראה לכל ואף דע"י הכתובה מוכח דהבעל אינו רוצה בהגט והשליחות מ"מ גם אומדנא דמוכח טובא לא מהני רק צריך דיבור דוקא כמו שהוכיח בתו"ג סי' קמ"א סעיף ס"ו ויהא איך שיהא עכ"פ הר"ן גופא מסקנתו דאינו רק ספק:

עוד יש ספק כיון דמס"ג משביעין את הבעל שלא יבטל את הגט או השליחות כמבואר בסדר הגט א"כ הוי כשנשבע שלא למכור דאם עבר ומכר כתב רמ"א ביו"ד סימן ר"ל דהמכירה בטלה ומסיק שם השיך דהוי ספ"ד עיי"ש והא דכתב מהרי"ו סי' קכ"ו והובא בש"ע סימן קמ"א סנ"ט דבמומר שנשבע שלא לבטל הגט והשליחות חיישינן שמא יבטלנו כיון דחשוד צ"ל משום דהוי ספק שמא אי עביד מהני חיישינן לחומרא או דמהרי"ו מכת הסוברים דמהני ומ"ש התוס' בתמורה דנשבע שלא לגרש כיון דבדה האיסור לכ"ע אע"מ הרי בקצה"ח סימן ר"ח פירש דבריהם דרק בנשבע שלא לגרש הוא כן ולא בשאר שבועה ומלא הרועים קלסיה באות כף שדיבר נכונה וגם נה"מ בסימן ר"ח כתב שם דלא עדיף מאיסור דרבנן דג"כ אעל"מ וגם מ"ש מהרי"ט דל"א אעל"מ רק אם בזה יתוקן האיסור ה"נ כשנשבע שלא לבטל דתכלית המכווין שלא יתבטל ואי לא יועיל הביטול לא עבר כלום כמו בנשבע שלא למכור דלא מהני משום דבזה יתוקן האיסור כיון דהמכירה בטלה וכ"כ בשו"ת מהריט"צ בס"ס קס"ד דנשבע שלא ימכור לא מהני משום דבזה יתוקן האיסור ולא עבר על שבועתו ואם המכר קיים הרי עבר על שבועתו וכן דעת ראנ"ח בח"ב ס"ס י"ז שכתב דצריך ליזהר להתיר השבועות קודם שיאמר לשליח לכתוב הגט משום דכל שלא הותרו השבועות אין בידו לגרשה ודמי למאי דאמרינן כתבו גט לאשה לכשאקדשנה אגרשנה דלא מהני משום דאין בידו לגרשה וכן בכל דבר שאין בידו לעשותה באותה שעה אינו יכול למנות שליח עליו והתוס' בפרק שני דנזיר דף י"ב האריכו בזה עכ"ל והובא בגליון דרע"ק ז"ל סימן קל"ה על אה"ע וע"כ משום דס"ל אם הוא בעצמו עובר על השבועה גם בדיעבד לא מהני דאל"כ הרי מצי עביד איהו גופא ויועיל בדיעבד דל"ל משום דלכתחלה אסור חשוב מידי דאיהו לא מצי עביד דהא בכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה מועיל השליחות אלא דפליגא ר"ס ורבינא אי חייב שולחו כדאיתא בפ"ק דב"מ דף יוד ע"ב והרי הכהן עצמו עובר בלאו אע"כ כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין חשוב דאיהו מצי עביד אבל בשבועה גם דיעבד לא מהני וחשוב לא מצי עביד:

עוד יש כאן ספק כיון דהבעל לא כתב האגרת בעצמו ואפילו אם חתם בעצמו על האגרת לא חשוב כאלו כתב בעצמו גוף האגרת וכדאיתא בנוב"ק חיו"ד סימן ס"ח וכ"ש אם לא חתם בעצמו רק כותב האגרת חתם שמו של הבעל א"כ בשעה שצוה לאחר לכתוב האגרת הוי ביטול שלא בפני השליח ושלא בפני האשה ולא מהני כיון דאז היה צריך לבטל בפני שני עדים כשרים וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך סל"ו ואין לחוש שמא היו שם שני עדים דהא איתא בפ"ק דקידושין עדים בצד אסתן ותאסר עיי"ש דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה והאיכא אף דיצא הקול שיש עדים וכ"כ בפ"ת סימן קמ"א סקנ"ו ועוד דאז לא חשוב ביטול כמ"ש בית שמואל בסימן קמ"א סקצ"ז עיי"ש בתו"ג וא"כ אינו ביטול עד שמגיע האגרת ליד השליח או ליד האשה והרי אז תו ליתא דיבורו של בעל לומר אתי דיבור ומבטל דיבור אפילו נימא דכת"י הוי כדיבור הרי אינו כת"י הבעל רק צ"ל כיון שכתב ע"פ ציווי הבעל שלוחו כמותו וא"כ י"ל אשלד"ע לפי מה דפסק הנוב"ק בסימן ע"ה בחלק אה"ע ומשם והלאה דאם אשלד"ע בטל כל המעשה ואף דיש פלוגתא בין בעלי תשובות בזה אינו יוצא מידי ספקא דדינא:

ומ"ש מח"א בהלכות שלוחין ס"ט כשנשבע שלא לקדש אשה פלונית ושלח שליח לקדשה די"ל דמהני קידושין כיון דאין האשה גופה אסורה לו רק מחמת השבועה וכיוצא בזה מחלק הירושלמי לענין מהב"ע דקורע בשבת יצא משום דאין גופה עברה עיי"ש יש לדחות דהתם יש היתר לקרוע בחול משא"כ איסור שבועה לעולם אסור כדמחלקי הסמ"ע וש"ך בחו"מ סימן ר"ח לענין כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ:

ובהגהות דרעק"א שם ציין אהא דכתב בש"ע שם דאם נשבע שלא למכור ועבר ומכר המקח קיים ז"ל ואם מכר ע"י שליח י"ל דהמכר בטל דאשלד"ע אף דהשליח לא נשבע דאף ללישנא בב"מ דף יוד ע"ב דבר חיובא ה"נ השליח בר חיובא דמוזהר על לאו דשבועה את"ד הרי גם לפימ"ש בש"ע שם דאם הוא עצמו עבר ומכר קיים המכר מ"מ ע"י שליח המכר בטל.

ולפ"ז יש כאן שלשה ספקות ובכמה תשובות הספרדים התירו עגונה ע"י ס"ס וכמ"ש בשו"ת ד"ר סימן י"ד וט"ו ושו"ת ראב"ח סנ"א ורשד"ם ומהר"י לבית הלוי ומהרי"ט ח"ב סל"ו הובא באה"ע ס"ס י"ז בקונטרס העגונות.

ואין להקשות בתשובת ר"ן הנ"ל היה המעשה דנשבע המגרש שלא לבטל הגט והשליחות ומ"מ החמיר מספק ע"י ביטול בכתב ולא התיר משום ס"ס שמא ל"מ ביטול ע"י כתב ושמא כיון דעבר על השבועה אעל"מ. יש לתרץ בכמה אנפי חדא שמא הר"ן ס"ל דנשבע שלא למכור ועבר ומכר מהני משא"כ אנן דראינו פלוגתת הפוסקים בזה. שנית די"ל דס"ל להר"ן דשתי ספקות לא מהני להוציא א"א מחזקתה אבל בשלשה ספקות מתירין כמ"ש הש"ך בי"ד בכללי ס"ס אות כ"ח ובנידון דהר"ן היה כת"י של המגרש וליכא רק שתי ספקות משא"כ הכא יש שלש ספקות דנכתב ע"י אחר. שלישית י"ל אפילו נימא דס"ס במציאות לא מהני להוציא מחזקה דמעיקרא אבל ס"ס בספיקא דדינא מהני דע"י חזקה לא ישתנה הדין אבל הר"ן בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה הוא דיש חזקת פנויה הביא מן הריף דהוי ספק דאורייתא והר"ן עצמו כתב דצ"ע משום דיש לאוקמה אחזקת פנויה הרי דהר"ן מסופק בסברא זאת אם מהני חזקה בספ"ד לכן גם בתשובה חשש להחמיר אף בס"ס בדינא משא"כ אנן דכמעט כל אחרונים העלו דבספקא דדינא אין לאוקמה אחזקה דמעיקרא כמ"ש כנה"ג בהגה"ט ליו"ד סימן ח"י אות ג' וסימן כ"ה אות ג' מן הגהות אלפסי וכ"כ תב"ש בסימן למד אות א' הביאם שפ"ד סח"י סק"א וכתב שם שכ"ד הרמב"ם וכ"כ פר"ח ותב"ש בסימן כ"ט.

ועדיין יש לפקפק אם להתיר א"א ע"י ס"ס או שלש ספקות כיון דהפנ"י בקו"א לכתובות פ"ק ד"ט צווח על גאוני ספרדיים דמתירין עגונה ע"י ספקות ובשו"ת שב יעקב סימן מ"ח יש וויכוח גדול בזה בין הפנ"י ושב יעקב ובחוו"ד בדיני ס"ס בסס"ק כ"ז מסיק כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר ממון כמו דאין מוציאין ממון ע"י רוב או ס"ס ה"ה דאין מוציאין מחזקת א"א וכ"כ בבית יעקב פ"ב דכתובות דף כ"ג ובכנה"ג לחו"מ ס"ס כ"ה הביא מחלוקת הפוסקים אם מוציאין ממון בס"ס ויש דס"ל דאין מוציאין בשתי ספקות אבל בשלש ספקות מוציאין ויש דס"ל גם בשלש ספקות אין מוציאין ולפ"ז לא מועיל לאפוקי מחזקת אשת איש גם שלש ספקות אמנם האריכו האחרונים להקשות על זה מהתוס' פ"ק דכתובות דף טית דס"ל דמוציאין ממון בס"ס ומסיק בנה"מ בדיני תפיסה לחלק דאם הספקות שמא לא נתחייב אין מוציאין ממון בס"ס אבל אם ודאי נתחייב רק הספקות בפרעון אז מוציאין בס"ס וכן פסק במאזניים למשפט סימן ט"ז בדיני תפיסה דאם הספק בפרעון מוקמינן החייב בחזקתו ומהני ס"ס עיי"ש ולי נראה ראיה ברורה לזה ממלחמות ד' רפ"ב דכתובות שהביא מהירושלמי דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ אם יש חזקה ורוב מוציאין ממון עיי"ש לכן ה"נ בספק פרעון מהני רוב כיון דיש ג"כ חזקת חיוב לומר דלא נשתנה ממה שהיה מעיקרא וכן ס"ס דהוי כרוב ואפשר עדיף מרוב כמ"ש בשו"ת רשב"א סימן ת"א מועיל לענין ספק פרעון להוציא ממון מחזקתו ולפ"ז הכא דכבר נעשה הגט והשליחות בהכשר ועתה נולד ספק אם נשתנה ונתבטל יש לאוקים על חזקתו דמעיקרא ומהני ס"ס וממ"נ אם גם בספקא דדינא אמרינן דמהני חזקה הרי יש חזקה דמעיקרא דהכשר הגט והשליחות לא נשתנה ואם בספיקא מחמת הדין לא סמכינן על החזקה דמחמת החזקה לא ישתנה הדין א"כ גם האשה לא מגרע לה חזקת א"א ומהני רובא או ס"ס דהא דמחמירין בדבר שבערוה שלא יועיל ס"ס או רוב הוא רק משום חזקת א"א וכמ"ש בבית יעקב שם שו"ר בב"מ סימן קמ"א סעיף סמך שכתב דהגט בחזקת שאינו מבוטל והאשה בחזקת א"א ובתוס' פרק הא"ר כתבו בד"ה הבא עליה בא"ש באופן דשייך חזקה מול חזקה הוי כלא איתחזיק.

עוד יל"ע בזה שהאגרת כתב אחר דאין הבעל יודע לכתוב אם לא ניכר חת"י הבעל מהיכי תיתי להאמין לאחד שצוהו הבעל לכתוב אלה הדברים שהוא מושך בחזרה משפט הגט אף דכתב בתו"ג סימן קמ"א סעיף סמך אם שלח שליח לבטל הגט נראה דאין צריך עידי שליחות דדוקא להוציא מחזקת פנויה או מחזקת א"א חשיב דשב"ע ובעי שנים אבל הכא שעדיין לא נתגרשה והשליח אומר שאין גט זה ראוי להתגרש בו שנתבטל כשאר איסורין דמי דנאמן עד אחד עכ"ל מ"מ נראה דהיינו דוקא שלא נשבע הבעל שלא יבטל אבל אם נשבע הרי כשמבטל נעשה פסול לעדות ולשבועה ואין אדם נפסל רק ע"פ שני עדים וכדאיתא בחו"מ סימן ל"ד סכ"ה ובברכ"י שם הביא מרשב"ץ ח"ב סנ"ה דאין ע"א נאמן על חברו שנשבע לשקר לפסלו וה"נ אם נאמין לו נפסל הבעל אף דהוי שבועה דלהבא מ"מ כשעשה מעשה נפסל כמ"ש הריב"ש והובא בב"י וש"ך סל"ד ס"ה ועיי"ש בפ"ת ואפילו נימא דאשלד"ע ופטור משלחו מ"מ חייב ביד"ש כדאיתא בקידושין דף מ"ג ובחו"מ סימן ל"ב ס"ב וכ"מ שחייב בדיני שמים נעשה פסול לעדות כמ"ש המאירי שבאס"ז פרק הכונס בריש הפרק בד"ה אלא לחבריה.

ואף מעיד על הבעל שנשבע דאינו ועבר על שבועתו לפוסלו רק מעיד ששלחו לבטל הגט והשליחות מ"מ כיון דידוע לכל שהבעל נשבע ואם נאמין לזה שהבעל שלחו ממילא נפסל הבעל ולא שייך בכאן לומר פלגינין דיבורו דבשלמא בפלוני רבעני לרצוני נאמן רק שפלוני רבעו ולא לרצונו דאדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר אבל כאן אם שלחו לבטל הגט והשליחות ע"כ נפסל הבעל ואי אפשר להפריד הדבר להאמינו על הביטול ולא על פסולו של הבעל דהוי תרתי דסתרי בחד דבר ממש והוא כמ"ש הב"ש בסימן קנ"א סק"ב דלאחר שנשאת או נתארסה לשני והבעל מראה שהגט אצלו דאינו נאמן לאסרה על השני אין צריכה גט מראשון כיון דאינו נאמן לאבד זכות של שני תו אינו נאמן ולא פלגינין דיבורו בכה"ג עיי"ש וכ"ש לפי מה דאיתא בב"ב דף קל"ד ע"ב דבחד גופא לא פלגינן והתוס' בפ"ק דסנהדרין דף טית ע"ב החזיקו בסברא זו דבחד גופא לא פלגינן לכן עדים שאמרו כת"י הוא זה ואנוסים מחמת ממון היינו אין נאמנים דאאמע"ר ולא פלגינן לפסול השטר ולגבי עצמו לא ליהמנו כיון דהוא בחד גופא ה"נ לומר שביטל הבעל הגט נאמן העד ולפסול את הבעל מחמת דעבר על מה שנשבע לא מהימן דהוה בחד גופא והכא כ"ש דהתם י"ל פ"ד ולא מהימנו מה שסיימו מחמת ממון וליהמנו בדיבור אנוסים היינו לבד משא"כ כאן מי אפשר לפלוג דיבורו כלל ועיין באס"ז בכתובות דף ח"י מ"ש הרא"ה דאין לומר פ"ד רק בתרי עניינא שאין קשורים זה בזה.

ומכח זה צ"ע מ"ש תשב"ץ שם בעובדא דיליה ראובן טענו עליו שאמר דברים נגד הזקן וקם והחרים עצמו בבה"כ ונשבע בס"ת עד"ר בפני הקהל שלא אמר מעולם אותם הדברים לשום אדם וקם שמעון והכחישו בפניו ואמר כי אליו אמר אותן דברים וכי בשקר נשבע וקם ראובן והכחיש לשמעון ונסתפק השואל אם נפסל ראובן ע"פ שמעון והשיב דאין עד אחד נאמן לפסול כדאיתא בפז"ב גבי בר חמא דקטל נפשא ולענין מי שלבו נוקפו אם צריך להתרחק מראובן כדין מנודה הא מלתא אסורא היא ועד אחד אינו נאמן באיסורין אם הלה מכחישו את"ד ולפימ"ש אפילו יהא ע"א נאמן באיסורין מ"מ בעובדא דידיה כיון דא"נ לפוסלו לראובן לומר דנשבע בשקר ממילא אינו נאמן לחוש לדין מנודה להתרחק מראובן דהא אם ראובן נשבע באמת אינו מנודה ואם שקר נשבע בעדות שמעון הרי ראובן ג"כ פסול ואין לתרץ דלא אמר זה אלא למי שלבו נוקפו אף דבאמת אין שמעון נאמן מ"מ חושש ולבו נוקפו שמא האמת עם שמעון דא"כ מה פעל דע"א אין נאמן באיסורין בהכחשה.

וי"ל דאה"נ דמשום דלא מהימן לפסול האיש תו ל"פ דיבוריה ולא מהימן אפילו לאיסור ותשב"ץ השיב במה דפשוט יותר ומבואר להדיא ברמב"ם דע"א א"נ לאסור כשהלה מכחישו.

אי נמי דאם מהדין נאמן היה לאסור אפילו כשהלה מכחישו ויש חזקת היתר כגון נתנסך יינך ע"כ היה צ"ל משום דהבע"ד עצמו נוגע והעד אינו נוגע וחזקה א"א חוטא ולא לו ודאי קושטא קאמר ולפ"ז מה דאין עד אחד נאמן לפסול גברא גזה"כ הוא וחידוש אין לך בו אלא חידושו דלפסול גברא לא מקבלין עדותו אבל לענין איסור מהימן אף דסתרו אהדדי א"נ נהי דגם בזה לא מקבלין עדותו מ"מ כיון דבעלמא מהימן אפילו בהכחשת בע"ד לענין איסור ומשום חזקה דאא"ח ולא לו נהי דאם מעורב בזה עדות על האיש לפוסלו לא מהימן כלל מדינא מ"מ מי שלבו נוקפו יש לו להחמיר לעצמו לענין האיסור כיון דאלים נאמנות העד לכן השיב דבעלמא נמי אין נאמנות להעד באיסור לבד כשבע"ד מכחישו ולא אמרינן נוקי גברא נגד גברא ויהא ספק איסור תורה:

ואין לומר דהכא אין השליח מעיד רק דהבעל שלחו לבטל אבל אינו מעיד שהבעל נשבע שלא לבטל וי"ל דנאמן על מה שמעיד לבד דזה אינו דהא בס"פ קמא דמכות דהעדים קרובים לערב ורחיקי ללוה ומלוה ואינם מעידין כלל על הערב רק דהלוה הודה שלא פרע מ"מ כיון דידוע לנו שקרובם ערב בחוב זה אמרינן כיון דלא מקבלין עדותן על הערב לא פלגינן עדותן לגבי לוה כמבואר באס"ז בכתובות שם בשטה ישנה ובב"ח וטוש"ע סימן ל"ג סט"ז.

ול"ל לשיטת הראב"ד הא דלפ"ד משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק בהא דפלוני רבעני פ"ד משום דאדם קרוב אצל עצמו אינו בגדר עד כמבואר ברא"ש בספ"ק דמכות א"כ כשאחד מעיד על איסור דנאמן אחד לבד ויש נמשך מזה פסול על איש אחד נימא דל"ל בזה לפ"ד דל"ש בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דיליף לה בירושלמי והראב"ד מדמקיש שלשה לשנים אם נמצא בהם אחד קא"פ דכיון שנבטל קצת מן העדים בטלה כולם דזה מיירי בדבר שצריך שני עדים משא"כ בדבר איסור דא"צ שני עדים ל"ל עדות שבטלה מקצתה. דזה אינו דהא בפי"נ דף קל"ה בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן להבא משום דבידו לגרשה ולא בתורת עדות ומ"מ כיון דאינו נאמן למפרע לא פ"ד בחד גופא ואינו נאמן כלל ועיין בתוס' ביבמות ס"פ שני דף כ"ה ע"ב בד"ה לימא ובמהרש"א מוכח נמי דל"ל פלגינן דיבוריה אם הוי תרתי דסתרי ואי אפשר למנקט פלגא.

ובהיותי בזה הנה בקידושין פ' האומר פליגי ר"ש ור"נ אי חוזר ומגרש בו והלכתא דחוזר ומגרש בו נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה וס"ל לרמב"ם דאם בפירוש אמר דמבטל גוף הגט אינו חוזר ומגרש בו והקשה עליו הראשונים דאם איתא דגט גופא אפשר להתבטל היכי אר"נ דחוזר ומגרש בו משום דמסתמא לא בטל אלא שליחות והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות א"ו משום דלא אפשר לקיומיה בגט גופא לפי שא"א לו להתבטל אמרינן דמשליחות קאמר כ"כ רמב"ן ור"ן וריטב"א ובגיטין ר"פ השולח איתא התם דיבור ודיבור הוא אבל הכא נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה והקשה דמזה נמי משמע דרק השליחות מצי לבטל ולא גוף הגט דהוי מעשה. ונ"ל דגם להחולקים על הרמב"ם קשה כיון דטפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות נימא דלא ליבטל לא הגט דלא מצי לבטל מעשה וגם השליחות לא בטל דהא טפי משמע דלא בטל השליחות ומה דאמרי משום דלא אפשר לקיומיה בגט גופא תינח לר"מ דס"ל בערכין אאמד"ל ומפרשינן לו באופן המועיל ואנן הא קי"ל כרבנן וכה"ג פריך הש"ס בכתובות נ"ח ע"ב וצ"ל דשאני הכא דיש במשמעות הרי הוא כחרס דביטל השליחות אף דטפי משמע על גוף הגט ובכה"ג גם לרבנן אמרינן אאמד"ל ומפרשינן לו באופן המועיל. ולפ"ז י"ל לרמב"ם נהי דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו אם דיבור אחרון מפורש להדיא כמו דיבור ראשון משא"כ הכא הא דאמר בפה יהא כחרס כיון דאפשר לפרש לשונו על ביטול השליחות תו אין הדיבור מפורש להדיא על ביטול גוף הגט נהי דבלבו אפשר כן היה לא אלים ההוא דיבור לבטל דיבור ראשון דדיבור גרוע הוא כיון דאפשר לפרש כונתו על ביטול השליחות ולא על ביטל גוף הגט אבל השליחות ממ"נ בטל דגם אם כונת הלשון ביטול הגט גופא ממילא הוא ביטול השליחות דעשאו שליח לגרש בגט זה כשהיה כשר והרי עתה הוא חספא וזה דדייק הכי השתא התם דיבור ודיבור ר"ל דגם השני דיבור כראשון ושפיר י"ל אתי דיבור ומבטל דיבור אבל הכא כיון די"ל הלשון רק על השליחות א"כ ליכא דיבור מפורש להדיא על ביטול הגט לכן אפילו אם כן כונתו לא מהני לבטל דיבור ראשון דאין לספק בו.

וראיתי בשו"ת בית שלמה חלק אה"ע סימן קמ"ב שתירץ הא דאמרינן שלא נתכוין לבטל הגט גופא משום דכל מה דאפשר למעט בהביטול ממעטינן משום דמוקמונין הגט על חזקתו שלא נתבטל עיי"ש ולא נ"ל דהא בריש גיטין לענין נאמנות השליח לומר בפ"נ לשמה פריך הא איתחזיק איסורא דא"א הרי אף דדנין רק על גוף הגט אם כשר הוא מ"מ כיון דבגט זה באנו להוציא האשה מחזקת א"א אין ע"א נאמן להוציא מחזקה וא"כ ה"נ נהי דלענין אם נתבטל גוף הגט יש לומר דמוקמונין הגט על חזקתו הא אדרבה י"ל דמוקמינן האשה בחזקת א"א והוי ספק עכ"פ ואיך חוזר ומגרש בו ואפילו יהא רק ספק שקול מכ"ש דטפי משמע דנתכוין על ביטול הגט גופא:

והבית שלמה כתב לעיין בפני יהושע ר"פ השולח נראה דנסתייע מהפנ"י ואדרבה משם ראיה להיפך דז"ל שם בד"ה מהו דתימא מ"ש התוס' כאן שנאמן לומר כך היה בלבי ה"ד כה"ג דרהיט מעיקרא לבטלו דאיכא רגל"ד אבל לא מהימן לומר שביטלו דכיון שהגט הוא ביד האשה הרי היא בחזקת מגורשת דרוב שלוחי גיטין אין מבטלין כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ מוקמונין לגט אחזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל עכ"ל הרי אף דכתב דמוקמינן הגט אחזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל מ"מ דוקא כשכבר הגט בידה והוא בחזקת מגורשת דלא נודע שום ספק מעיקרא והחזקנוה במגורשת משום דרוב אין מבטלין אבל בנודע ספק קודם שניתן לה הגט נהי דיש לגט חזקה דלא נתבטל הא יש לאשה חזקת א"א לכן מחוורתא כמ"ש וכעין זה כתב הרא"ש בתשובה מ"ה דתנאי הבא לבטל המעשה כל שאינו מפורש בפירוש ויש בו שום ספק אין בו כח לבטל המעשה דמן הדין אין בשום תנאי כח לבטל המעשה אלא דאשכחן תנאי בגוב"ר וילפינין מיניה הלכך ריע כח התנאי ועד שיהיו ברורין בלא שום ספק לא יבטלו המעשה עכ"ל וה"נ הרי פליגי ר"י ור"ל אפילו לענין השליחות אם אתי דיבור ומבטל דיבור והדר פליגי ר"ש ור"נ אם חוזר ומגרש בו דכתיבת הגט הוי מעשה אלא מחמת שעדיין לא ניתן לה ס"ל לרמב"ם דאם בטלו בפירוש דאינו חוזר ומגרש בו לכן דוקא בדיבור מפורש ואין בו שום ספק דכל שיש שום ספק ואפשר לפרש דיבורו באופן אחר הוי דיבור גריע ולא אתי דיבור גרוע ומבטל דיבור שיש בו מעשה ובחידושי ר"ן ר"פ השולח כתב אהא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד ופליגי ר"ש ור"נ בשנים או בשלשה תמהני בה אפילו בטלו בינו לבין עצמו אמאי לא יבטל וי"ל שהדין ניתן בשליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו דגריע ומבטל דיבור שהיה בפניו כענין שאמרו מלתא דמתעבדא באפי עשרה צריכא בי עשרה למשלפא עכ"ל והובא באב"מ סימן קמ"א סעיף סמך וכיון כשהוא אומר יהא כחרס דיש לפרשו נמי רק על ביטול השליח של הנתינה אף דיותר יש לפרשו על ביטול הגט עצמו מ"מ כיון שאין מפורש להדיא ויש בו שום ספק הוי דיבור גריע ואין מבטל מעשה דגט גופא:

ועוי"ל כיון דעכצ"ל דיהא כחרס יש במשמעו נמי על ביטול השליחות לבד דכיון דמבטל השליחות ממילא לא יועיל הגט לגרשה כאלו נתן לה חרס דאל"כ הא לא קי"ל כר"מ דאאמד"ל לשנות לשונו וא"כ הא קי"ל בקידושין פ' האומר דף ס"ד ע"ב דלא מחית אינש נפשיה לספקא וכתב בנתיבות בדיני תפיסה סי"א הטעם משום דאין כונת האדם בלשונו רק על דבר הברור שבמשמעות לשונו ולא על משמעות הספק שבלשונו עיי"ש שהביא ראיות לכן כאן דביטול השליחות בממ"נ דאף אם ביטל הגט ממילא בטל השליח אבל אם מבטל רק השליח אין הגט בטל נמצא ביטול הגט בספק ולא מחית נפשיה לספיקא:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה