אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן נא

סימן נ

שאל אם מותר לדפוק על פתחי עכו"ם לקבץ נדבות על בנין ביהכנ"ס הנה כבר השבתי על זה והיא נדפס בשו"ת תשורת ש"י סט"ו ותמה מעלתו שלא הזכרתי מדברי הרמב"ם מהלכות שקלים ה"ז דאין מקבלין שקלים מכותים לבנין בהמ"ק ודין קדושת ביהכנ"ס מדרבנן כדין בהמ"ק כמ"ש הקדמונים ויש דיעות דהוי מן התורה כמ"ש בספר יראים סי' שכ"ד א"ד:

הנה ברמב"ם שם לא נזכר כלל מבנין בהמ"ק אלא לענין מחצית שקל דהוא לתמידין דבר שבחובה אך בפ"א דשקלים משנה ה' איתא העכו"ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידן כל שאינו נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע"י עזרא שנאמר עזרא ד' לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו הרי דלבנין בהמ"ק אין מקבלין מהם אמנם לענין ביהכנ"ס מבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מתנות עניים וז"ל עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו היה הדבר מסוים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להם דבר מסוים במקדש שנאמר לא לכם ולנו אבל לבית הכנסת מקבלין מהם לכתחלה והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים עכ"ל ועיי"ש בכ"מ הרי דאין דין בהכנ"ס בזה שוה לבהמ"ק ועיין ב"י ופרישה ביו"ד סי' רנ"ט:

אמנם לכאורה דוקא כשאומר כדעת ישראל הפרשתי דא"ל אמר טעון גניזה אך כ"ל דזה דוקא אם התנדב מעצמו משא"כ כשמבקשין ממנו שיתן לסייע לבנין בהכנ"ס דהנה בטור יו"ד סימן רכ"ו הביא דברי הרמב"ם וסיים דא"ל אמר כן טעון גניזה שמא בלבו יחשוב לכו"ם וכתב הב"י דהטור הוקשה לו על מה שכתב הרמב"ם שמא לבו לשמים אטו מ"ש מאומר כדעת ישראל הפרשתיה דודאי לבו לשמים ואמרינן מקבלים מהם כלומר וישתמשו בהם בביהכנ"ס וא"צ גניזה לפיכך פירש הטור דלשמים שכתב הרמב"ם הוא כנוי לכתוב שמים במקום כו"ם וה"ק טעון גניזה ולא ישתמשו בו בבהכנ"ס משום דחיישינן שמא לבו לכו"ם אבל א"ל לידחק בכך אלא לשמים כפשוטו שמא היה בלבו שתקרב למקום שתמכר ויקחו מדמיה קרבן להקריבו לשמים הלכך טעון גניזה וכיוצא בזה פרשו רש"י עיי"ש וא"כ לפ"ד הב"י אם בקשו מהעכו"ם שינדב על סיוע בנין בהכנ"ס ועל זה נתן ל"ל דכונתי על קרבן דהרי בפירוש אמרו לו שיקחו המעות לבנין בית הכנסת והעיקר כהב"י דלהטור צריכין לדחוק ולהוציא לשון הרמב"ם מפשטיה:

אך אפילו לדעת הטור ולפימ"ש הב"ח דהטור גרס כן ברמב"ם שמא בלבו יחשוב לכו"ם מ"מ הא פרש"י בפ"ק דערכין דף וא"ו כדעת ישראל הפרשתי גבי תרומה של מקום שתרומת ישראל הולכת תלך זו לשון אחר שישראל אמר לי להפרישה וראשון שמעתי וכתב הב"ח דכוותיה המתנדב לביהכנ"ס וא"כ לפי הל"א הכא הישראל מבקשין מהעכו"ם שיתן נדבה לביהכנ"ס סגי אך ללשון ראשון אין הכרע דסגי בכך אלא דאין לעשות פלוגתא די"ל לענין דינא לא פליגי אלא דהלשון בדעת ישראל וושמע לו יותר פירוש ראשון דלפירש השני יותר הל"ל על פי ישראל הפרשתי:

ויהא איך שיהי' הא העיקר בפירש הב"י ברמב"ם וכן פרש"י והגרסא בגמרא ג"כ לשמים ועוד תינח בימים הקדמונים שהיו עובדין ע"ז היה חשש שוא מחשב לע"ז משא"כ עכשיו דאין חשש זה וכמ"ש הפוסקים לענין מגע עכי"ם ביין דבזמן הקדמונים היה אסור בהנאה דחיישינן שנתכוין לנסך לע"ז משא"כ עכשיו לאו עובדי ע"ז ה. כדאיתא ביו"ד ר"ס קכ"ג ובסימן קכ"ד סכ"ד ואף דלא סמכו שם על זה רק במקום הפסד מ"מ הכא דבלא"ה לדעת הרמב"ם ורש"י וב"י אין חשש משום כו"ם וגם לגרסת הטור מ"מ ללשון אחר שפרש"י שישראל אמר לי להפרישה ה"נ דישראל ביקש ממנו ליתן לבנין בהכנ"ס הוי ממש כמו התם דישראל אמר לו להפריש דעל דעת ישראל מפריש ושם בפרש"י בד"ה שם שלא במקומו הביא רש"י נמי ל"א וסיים וראשון שמעתי והוא עיקר אבל על בדעת ישראל לא סיים והוא עיקר או דל"פ לדינא או דלא הכריע:

ולכאורה יש להקשות על הלשון אחר דמה בכך דישראל אמר לו להפריש מ"מ אפשר לאו בדעת ישראל מפריש דהא בשבועות דף ל"ט איתא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו וע"ד המקום עיי"ש הרי אף דהב"ד אומרים לו לישבע מ"מ צריכין לפרש לו לא על דעתך אך י"ל דהתם ברצונו לא היה לשבע כלל אלא דמוכרח דהב"ד מחייבין אותו לכן אפשר עושה רק משום הכרח ובלבו דעתו שלא ע"ד ב"ד:

ועדיין קשה הא איתא בספ"ב דגיטין דבעכו"ם שכותב גט לא מהני ישראל עומד ע"ג ומלמדו לכתוב לשמה דעכו"ם אדעתיה דנפשו עביד וכן בציצית ותפילין דצריכין לשמה לא מועיל לרמב"ם אם עשה עכו"ם אפילו ישראל עע"ג ואומר לו לעשות לשמה כדאיתא בש"ע א"ח סי' י"א ס"ב וסי' ל"ב ס"ט:

והלבוש ביו"ד סרנ"ט ס"ד כתב בגוי דמקבלין דוקא שיאמר לדעת ישראל הפרשתי אותה וא"ל אמר כן טעון גניזה שמא יחשוב בלבו לע"ז אבל אם יאמר בפיו שעל דעת ישראל הוא מפרישו לא אכפת לן במה שבמחשבתו דדיבור מבטל המחשבה נ"ל עכ"ל וקשה נהי דאומר בשעת הפרשה א"ש דדיבור מבטל מחשבה אבל אם כבר הפריש ובודקין אותו אח"כ כדנקט ברישא מה מהני דיבור של עכשיו לבטל מה שחישב כבר והרי אז מהני מחשבתו שהוקצה לע"ז ע"י מחשבתו עם הדיבור או מעשה ועיין נתיבות סימן י"ב סק"ה דמחילה בלב על חוב שכבר נתחייב לו ל"מ דדברים שבלב אינן דברים אבל דור עמי או אכול עמי ואומר שהיה בדעתו למחול לו ודאי מהני מחשבתו דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה ופשוט עכ"ל א"כ ה"נ הוי מחשבתו בשעת מעשה כמעשה ממש ואטו ניסך יין לע"ז במחשבתו או שוחט במחשבת ע"ז יועיל אם אח"כ חוזר בו לומר דיבור מבטל מחשבה ובאמת בגמרא דערכין דף ואו דתני העכו"ם שהפריש תרומה מכריו וכן אם התנדב קורה בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה מותרין משמע להדיא דאח"כ בודקין אותו וקשה עכו"ם מי מהימן דאפילו באיסור דרבנן לא מהימן כשאינו מסל"ת וכ"ש היכא דהאיסור דאורייתא ואף דאומר בזמן שהוא בידו נאמן רק לאסור במגו דאי בעי לא מזבין לן אי נמי קלי להו כמ"ש בשו"ת רשב"א סימן קי"ח משמע דוקא לאסור ולא להתיר ועיין תב"ש סימן ד' סק"ב:

ואפשר משום דנותן לישראל בחנם ומפסיד לעצמו אם לאו דקושטא קאמר לא היה מפסיד לעצמו דודאי יודע דהישראל לא יתנה לע"ז וכ"כ הטו"ז ביו"ד סימן שט"ז סק"ד כיוצא בזה ומה דבודקין אותו משום דעל הוכחה לבד אין סומכין רק בצירוף עם דבורו עכ"פ אך בתפל"מ הובא שם בפ"ת חולק על הטו"ז ואפשר דהכא עדיף דיש חזקת היתר לומר אוקמוה על חזקתו ולא נאסר בהנאה עדיין ומ"מ בודקין אותו דאם יאמר שנתכוין לע"ז מהימן לאסור מה שהוא בידו:

ויותר נ"ל לפימ"ש הר"ן בפרק אין מעמידין בשם רמב"ן דלפיכך הוצרכו לאסור יינם משום בנותיהן והא בלא"ה יש לאסור דשמא נסכו משום דמאי דמנסכי אינהו לע"ז שלהם אין מוכרין ואין נותנין אותו לישראל כדאמר בגמרא ר"פ אין מעמידין דאם איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה עיי"ש ולכן מכח הוכחה זו האמינוהו דנתכוין לדעת ישראל וכיון שכן ובלא"ה יש כמה טעמי להתיר וכמ"ש לכן בזה"ז א"צ לבודקו כלל:

ובמביט סימן רי"ד כתב דמומר שנתן בית שיהא לביהכנ"ס מקבלין ממנו דאע"ג דדרשינן אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודדמי ליה אבל בהקדיש בית לביהכנ"ס מקבלין מהם והובא בש"ך יו"ד ס"ס רנ"ד וא"כ ק"ו דהא בקרבן נוד"נ מקבלין מעכו"ם ולא מן המומר מכ"ש בית לביהכ"נ דמקבלין ממומר דמקבלין מעכו"ם ורמ"א שם חולק במומר אבל מעכו"ם כתב דמקבלין:

ויש לעיין לפימ"ש הר"ן באס"ז פ"ק דב"ב דף חית ע"ב מדאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכנ"ס אם נשתקע שם בעלים מותר לשנותם אפילו לדבר הרשות מוכח דכל המתנדב ומוסר לפרנסי הצבור על דעתם הוא מתנדב וכ"כ בעליות דרבינו יונה שם ומוכח בערכין דף וא"ו דאין חילוק בזה בין גוי שהתנדב כר או מנורה בין ישראל כדאיתא התם דגם גוי שהתנדב ונשתקע שם בעליו משנין אותם אף לדבר הרשות וכיון דעל דעת פרנסי הציבור הוא מתנדב למה צריכין לבודקו וא"ל לעולם שאני עכו"ם דאינם ג"ח ואין דרכם לוותר זולת להנאתם ואין לך בו אלא חידושו דלדבר זה לבד נדבה רוחו והא דאם נשתקע שם בעליה מותר לשנותו אפילו לדבר הרשות משום שבא בהיתר ליד ישראל הוי הפקר כהפקעת הלואתו דמותר דא"כ מה פריך הש"ס התם אהא דתניא דאמר ר"א אר"י עכו"ם שהתנדב נר או מנורה לביהכנ"ס עד שלא נשתקעו שם בעליה אסור לשנותה אילימא לדבר הרשות מה אריא עכו"ם אפי' לישראל נמי עיי"ש נימא דקמ"ל בעכו"ם אף דשרי הפקעת הלואתו מ"מ כיון דמפעי פעי אסור ואף זולת מ"ש עליות דר"י והר"ן ג"כ קשה זה וע"כ מוכח מזה כמ"ש נה"מ סימן ע"ב סמ"א סקנ"ב דכ"ז שהישראל לא גילה דעתו שגזלו לא נעשה הפקר ובודאי הוא של עכו"ם אמנם נ"ל דכ"ז שלא עשה הישראל שום שינוי ולא גילה דעתו לגוזלו עדיין הוא של עכו"ם אבל בשנותו לדבר אחר זה גופא הוי גילוי דעת דמפקיעו מיד עכו"ם ומותר רק כשלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותו משום דמפעי פעי ויש ח"ה וא"כ הק"ל מאי פריך מה אריא עכו"ם וכ"כ יש"ש פ"ט דב"ק סל"א היכא דשליח שינה מדעת בעלים יש רגל"ד וסתמא לגזלו נתכוין וצ"ל נהי דעכו"ם רבותא מ"מ מיותר מה דנקט עכו"ם דסגי לומר המתנדב וממלא נדע בין עכו"ם בין ישראל ונראה דזה מה דפרש"י כלומר מדנקט ר"א עכו"ם וכו' למה לי למנקט עכו"ם עכ"ל דיל"ד מה כוונת רש"י בכפילא וגם לשון למה לי משמע דבא לומר דעכו"ם מיותר דאל"כ הל"ל למה נקט עכו"ם:

ובזה מתורץ קושית התוס' שם בד"ה אילימא לדבר הרשות מה איריא עכו"ם אפילו ישראל נמי דהקשו ה"נ המ"ל מה איריא לא נשתקע אפילו נשתקע נמי עיי"ש דלפמ"ש א"ש די"ל נשתקע אפילו לדבר הרשות משנין של עכו"ם דהוי כהפקעת הלואתו אמנם נראה דאם לא נאמר גם בעכו"ם דעל דעת הציבור נותנה א"כ טרם ששינו אותו מנורה או נר דהוי של עכו"ם חל עליה קדושה ומה יועיל מה דנעשה הפקר כשמשנים דהקדושה לא נפקע בכדי ועכצ"ל גם בעכו"ם מעיקרא כשהתנדב ומוסרה לציבור על דעתם מתנדב והא דצריכין לבודקו משום דלא אמרינן בין בישראל בין בעכו"ם דעל דעתם מתנדב רק לכשישתקע שמו מעליה דאל"כ בישראל נמי למה עד שלא נשתקע שמו מעליה אסור לשנותו לדבר הרשות וכ"ז שלא פירש להדיא שנותן על דעת ישראל דאין לנו רק מכח אומדנא אמרינן דאין לנו אומדנא רק על אחר שנשתקע שם בעליה אבל כשפירש להדיא דע"ד ישראל נותן או הישראל ביקש ממנו לנדב אזי אאת"ל אפשר לא נתנדב ע"ד ישראל הוי דברים שבלב:

והחילוק שבין נשתקע שם בעליה ללא נשתקע נראה לפמ"ש רדב"ז ח"ב סימן תשל"ח דהמתנדב רוצה שיקרא שמו על הקדשו עיי"ש לכן אם כבר נשתקע שם בעליה לא אכפת ליה אם משנין נדבתו אפילו לדבר הרשות כיון דבלאה"נ תו נשתקע שם בעליה והא דמשמע בערכין שם גבי טייעא שהתנדב מנורה דשנוייה משום דהטייעא היה סוחר ולא שכיח שם אף דעדיין לא נשתקע שמו שאני לפימ"ש הב"ח בסימן רנ"ט דמיירי שבדקוהו ואמר דבדעת ישראל נותן א"כ י"ל כיון דפירש דע"ד ישראל נותן לא חיישינן לדברים שבלבו שמא אינו נותן לדעת ישראל שיוכלו לשנותה בעד שלא נשתקע שמו:

ולפ"ז נ"ל דדוקא אם התנדבו דבר בעין ומסוים כגון מנורה או קורה דנקרא שמו עליו אבל אם מקבצים מעות מהרבה אנשים דבלא"ה לא נקרא שם האחד ויחידים על הנדבה שנתן וכ"ש אם הרוב מהם ישראלים ל"ל דמיעוט נדבת העכו"ם מעות יקרא שמם אזי מיד הוי כנשתקע שמם א"צ לבדוק אותם אם כדעת המקבלים המעות או אם ע"ד פרנסי העיר מתנדבים כיון דבנשתקע שם המתנדבים ודאי תיכף מתנדבים על דעת הפרנסים ומ"ש הטו"ז בסי' רנ"ט סק"ה דצ"ל דגם גבי צדקות שהתנדבו לבית עלמין שהוזכר בס"ב הוה לא נשתקע שם בעלים עכ"ל י"ל דהיינו שכל המתנדבים או רובם התנדבו לב"ע דאזי נקרא שמם על הב"ע בכלל אבל רק מיעוט המעות הוא מהמתנדבים לב"ע חשוב כנשתקע דהרי מלשון הטו"ז נראה דמצד הסברא לא היה אומר כן רק דצ"ל ע"כ דהיה כן וא"כ י"ל דדוקא אם כולם או רובם התנדבו לב"ע דאז יאמרו אלו המתנדבים בנוהו:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה