אור ברסלב

תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן מט

סימן מח

שאלה ישראל קיבל עליו להעמיד אבנים קטנים לצורך תיקון דרך הרבים עד זמן פלוני סך כך וכך ונתן קאפציא על זה שאם יבא הזמן ולא יעמיד כולם יהא מוחלט הקאפציא והלך הישראל ושכר מגוי מקום בעירו אשר משם יחפור האבנים ויבררם בכברה מן העפר ולא מצא פועלים אשר יספיקו בימי החול להעמיד האבנים לזמן שקיבל עליו.

הנה לפימ"ש בא"ח סימן רמ"ג ס"ב בהג"ה לענין מרחץ דאם אינו של ישראל רק שכרו מגוי וחזר והשכירו מותר דאין שם הישראל נקרא עליו והקשה המג"א למה כתב אם שכרו הא אפילו קנאו מותר להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו עיי"ש והיה נ"ל לתרץ להכי נקט רמ"א שכרו דאפילו כבר ישב בה מ"מ כיון דהגוף של גוי כשחזר והשכירו לגוי מותר ואח"כ מצאתי באליהו רבא שכ"כ אך המג"ד אוסר גם בשכרו כשכבר ישב בה הישראל וכן משמע מהמג"א ולכאו' י"ל כיון דהא"ר בתרא וראה, דברי מג"ד ומג"א וגם אפילו יהא ספק יש להקל בדרבנן והפרמ"ג מחמיר ואף די"ל כאן חמיר כיון דהוי לצורך מחובר גם מפורסם בחפירת האבנים וכוברין בכברה בחוץ מ"מ לפימ"ש הדג"מ בסימן רמ"ד ס"ג דאם הגוי מסתת אבנים שלו והישראל עשה עמו קבלת על הכל והברירה עוד ביד הגוי לסתת אבנים אחרים ולהחזיק אבנים אלו לעצמו אפילו האומן עושה לצורך ישראל אם אין בביתו של ישראל אפילו מפורסם שעשה זה לצורך ישראל אפ"ה מותר שזה עדיין לא נקרא מלאכת ישראל עכ"ל והעתיקו בשע"ת שם להלכה וא"כ י"ל ה"ה כאן אם הישראל חזר והשכיר אותו מקום לגוי על זמן ופסק עם הגוי להעמיד לו כו"כ אבנים כל ככר בכו"כ והרי תו אינו הרשות של הישראל לא הגוף ולא הפירות דהיינו האבנים דהא הגוף של גוי ראשון המשכיר והגוי הברירה בידו ליתן לו אבנים ממקום אחר וגם שלא לעבוד ביום שבת דאפשר לו לעבוד ביום ראשון ובלילות או ימצא לו פועלים הרבה דיספיקו ביומי דחול להעמיד הסך אבנים להישראל עד ז"פ ואי דזה הוי הערמה י"ל דאינו הערמה כלל דשניהם רוצים שיהא שכירות גמור דגוי השוכר רוצה להרויח וגם הישראל רוצה בכך ועוד דבספר החיים סי' רמ"ד ס"ו מסיק דבמכירה לזמן ליכא איסור משום הערמה עיי"ש א"כ ה"נ כיון דגם הישראל לא קנה המקום רק שכרו על זמן וחזר והשכירו לגוי על איזה זמן א"כ לא נשאר להישראל אותו רשות לא הגוף ולא הפירות ואינו שלו כלל הוי כמכירה ממש כיון דהגוי עושה בשלו לית בו משום הערמה ולא משום מראית עין ועוד כתב בספר החיים שם דליתר שאת יכתוב זה אצל הערכאות כדי שיפורסם הדבר עיי"ש ועוד כאן בענין סיתות האבנים לצורך תיקון הדרכים המנהג בכל הסביבות לשכור פועלים בקיבולת שבעד כל מדה אורך ורוחב וקומה שיעמיד לו הפועל יקח כך וכך שכר כי ישראל המקבל עליו להעמיד האבנים אינו עומד על הפועלים להשגיח בכל יום שלא יתעצלו אך לומר להגוי שיעשה מלאכתו בשבת אפשר לאסור אף דהוה כאומר לו בשבת בשל בשר שלך דאיתא בסי' ש"ז סכ"א דמותר מ"מ כאן דיש לישראל הנאה מזה דהוא צריך לאותו מלאכה למהר י"ל דאסור עמג"א שם ס"ק כ"ט.

אבל זולת זה אפשר להתיר דעוד יש טעם כאן דלא יחשדו הישראל דהפועלים שכירי יום כיון דיראו שאין הישראל עומד עליהם לראות שלא יתעצלו ידע שאין הפועלים שכירי יום דאם היו שכירי יום ודאי היה עומד עליהם דהרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ולא יעמוד עליהם כדאיתא כעין זה בב"מ דכ"ט ע"ב משא"כ תנור ומרחץ דהכל רואים מבחוץ דהעשן יוצא ולא יראו בפנים אם ישראל עומד על משרתיו יסברו שהם שכירי יום אלא דקשה על זה למה במחובר או מפורסם שהוא של ישראל אסור בקבלנות משום הרואים דיאמרו דשכירי יום הן וגם בשדה למה הצריכו לטעם דסתמא לאריסותא ואפשר משום דרגילו הרוב להיות שכירי יום יאמרו דגם זה שכיר יום אף דאינו עומד עליו הבעה"ב כיון דאין המנהג בקבלנות וצ"ע ועכ"פ הרווחנו לתרץ קושיית התוס' על ר"ת דמתיר לבנות בית בקבלנות דהלא הרואים יטעו דשכירי יום הם די"ל ר"ת ס"ל דידעו כיון דאינו עומד עליהם ודאי קבלנים הם ואצ"ל בשדה דכ"ע לאריסות רק מה"ט יאמרו דאריסים הם ובספר נהר שלום סי' רמ"ג כתב נמי כמו האליהו רבה הנ"ל ובשו"ת הרי בשמים תניינא סי' כ"ג צירף דעת האליהו רבה לשאר צדדי היתר עיי"ש גם חזי לאצטרופי דעת ר"ת דמתיר בקבלנות אפילו בבנין וגם בחת"ס חא"ח סי' ס' כתב דחזי לאצטרופי דעת ר"ת ובספר מנורה הטהורה על הלכות שבת סי' רמ"ג כתב דהוי ספק אם כאליהו רבה אם כהטו"ז ומג"א וא"כ יש ס"ס דפלוגתא דשמא כר"ת דמתיר לגמרי בקבלנות ושמא כא"ר ונהר שלום.

ובשו"ת רח"כ ס"ד נשאל ע"ד גוי שהניח את ישראל לבנות בנין על הקרקע של הגוי והישראל יתן לו מס מדי שנה בשנה ושכר הישראל לבנות הבנין בקבלנות ועשו כתב בערכאות שמאיזה צד שיהא המניעה מלגמור הבנין עד חדש יתן קנס חמשים מארק אם מותר להניח להגוים לבנות בשבת ויו"ט והשיב דמותר חדא מפני שנקרא על שם האדון דהקרקע שלו ומתי שירצה רשות לו לומר טול עצך דכאן אין האיסור רק משום מראית עין שיחשדו לומר שהפועלים שכירי יום וזה האיסור אינו רק אם נקרא ע"ש ישראל כדמצינו גבי מרחץ בסי' רמ"ג דאם שכרם מגוי שרי עכ"ל ולי צע"ג דמה בכך שהקרקע של הגוי הא הבנין של ישראל זה אפילו כשיאמר טול עציך ומה ראיה מהא דשכר המרחץ מהגוי דחוזר ומשכירו לגוי ולא נשאר לישראל בו כלום משא"כ כאן דלא חזר הישראל והשכירו רק שכר לו קבלנים לבנות לו בית ובתפ"צ סי' יוד נמי לא רצה להתיר מה"ט רק שיחזרו למכור גם הבנין ובנידון רח"כ י"ל ג"ז ל"מ בלא דעת האדון די"ל זה לא נח לי וא"כ ההערמה ניכרת כיון דזולת הערמה יכול האדון למחות.

אח"כ כתב עוד טעמים להתיר כיון דנשתעבדו בקנס איזה מהם שיהא המניעה ממנו מלגמור הבנין עד חדש ואם ימחה מלבנות בשבת ולא יגמר הבנין עד חדש יפסיד הישראל במקום פסידא לא גזרו כמ"ש בהג"ה ס"ס רמ"ד גבי מכס ועוד כיון דנעשה בערכאות קלא אית ליה כדאיתא בחו"מ סי' ס"ח ובדין מראית עין איתא סי' רמ"ג ס"ב גבי תנור ומרחץ דאם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים מותר עיי"ש ושני טעמים הללו ישנם גם בנ"ד להתיר ואפילו לא יכתוב בערכאות י"ל דסגי מטעם דבהפסד לא גזרו אך אם אפשר לעשות בערכאות א"כ ממילא יכול להנצל מהפסד רב ולהנצל מחשדא לכן צריך לעשות כתב עם הגוי הקבלן בערכאות.

ולכאורה יש לשדות נרגא במה שדמית נ"ד לטעם הראשון דהרח"כ דהתיר משום פסידא דהתם הפסידא של ישראל אם לא יניח הגוי לבנות בשבת אבל כשאינו מוחה לית לו פסידא ולא ריוח במה שיהנה הגוי בשבת אבל הכא יש לו קפידא אם לא יעשה הגוי בשבת כיון דצריך להעמיד להשר שעל הדרכים האבנים לזמן פלוני וגם כיון ששכר מן גוי בעל הקרקע על זמן לחפור ולהוציא אבנים כל מה שיוכל ואם לא יחפור בשבת יפסיד מה שהיה יכול להוציא בשבת אך כיון שהרח"כ למד זה ממכס ובמכס ששכר הישראל מהמלך יש לוי קפידא ליטול גם בשבת כשהישראל קוצץ עם גוי שיטול חלק כו"כ מן המכס שיטול בשבת וגם במלח התיר רש"ל כה"ג כדאיתא במג"א סי' רמ"ד סקח"י אלא דפנים מאירות ח"א סי' ל"ח לא ניחא לו בהתירא דמכס רק שישכיר המכס להגוי בכו"כ דאז הורמנא דמלכא מכר לו כמ"ש המג"א ססקח"י ומה שהתיר רש"ל במלח לשכור פועלים בקבלנות שאם יעשה לו כו"כ יטול סך קצוב מכל ככר מיירי שבלא"ה אין עוסקין הפועלים יום ולילה ואין הישראל מקפיד אם הפועל ישב בטל ביום השבת ולבסוף מסיק הפמ"א לענין השוכרים מן השר רשות לחפור בהרים ולמצא העפר שעושים ממנו הברזל ושורפים וצורפים העפר לא ישבותו יומם ולילה לא מצא היתר בקבלנות רק לענין חפירת הקרקע שלפעמים הפועלים בטלים מותר לשכור פועלים באופן שמעשרה עגלות עפר יתן לה כו"כ דאין הישראל מרויח במה שעושים הפועלים בשבת שהיו יכולים להשלים מלאכה זו בלילה ובדידיה טרח אבל במה ששורפין וצורפין יום ולילה אש לא תכבה אין היתר אלא שימכור לגוי קודם שבת כל החתיכות גדולות של ברזל והגוי יעשה לנפשו כל החתיכות קטנות בשבת דבדידיה קטרח ורשות ביד הישראל ליקח אח"כ בפרעון חובו אותן החתיכות קטנות ואין כאן משום מראית עין דהורמנא דמלכא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר עיי"ש וכל הנהו היתרים ישנם גם כאן דהא אין עושה יום ולילה וגם הורמנא שיש לו מן בעל הקרקע לחפור האבנים או העפר מכר להגוי על איזה זמן.

ובשו"מ קמא ח"ב השיג על פמ"א במה שכתב דליכא משום מ"ע דהורמנא דמלכא מכר לו דהרי במג"א סי' רמ"ד סקח"י מבואר דגם בזה יש משום מ"ע ורק משום פסידא התירו במכס כמ"ש רמ"א שם עיי"ש ותימא על הפמ"א דהרי באותו תשובה היו דברי רמ"א ומג"א בין עיניו ולע"ד יש לחלק דרמ"א ומג"א דמיירי שאינו משכיר המכס רק לשבתות כיון דבחול מקבל הישראל המכס יש מ"ע דיאמרו בשבת הגוי שכיר יום משא"כ אם משכירו לגוי לזמן קצוב גם על ימי החול כיון דיראו דגם בחול יושב הגוי לבד ומקבל המכס ירגישו דהורמנא דמלכא מכר לו וגם יש הוכחה לכל הרואה דאם הגוי רק שכיר יום לא היה מאמין הישראל לגוי בימי החול דאפשר לו לישראל לבד או להעמיד ישראל נאמן לקבל המכס דלית הימנותא בעכו"ם ואיך יתלה מעותיו בנכרי ואח"כ מצאתי בצ"צ סל"ה חילק כמ"ש.

אמנם בפמ"א משמע דלא מכר להפועל גוי רק לפני שבת חתיכות גדולות של ברזל אבל בחול נשארו של ישראל לכן נ"ל דהנה בספר החיים בסי' רמ"ד כתב במכירה לזמן מה בכך שיש בזה חשש מראית עין אם מוכר ביתו ומטלטלין לאחר מה לו אם יעשה הנכרי דבר שימשך ממנו מראית עין כיון דבשבת אין הדבר שלו ולא משלו נמשך המ"ע כל כה"ג אין איסור בדבר ודוקא היכי דגוף הדבר נעשה בשלו אף דהוי היתר בקבולת גוף הדבר שלו הוא ומשלו נמשך מראית עין בזה יש לחוש למ"ע אבל לא במכירה דאין הדבר שלו ולא הסחורה והוא כשמוכרו מוכרו בחול והברירה ביד הנכרי לעשות בו בשבת או שלא לעשות ואף בע"ז כה"ג מותר להשכיר וכן בחמץ אף דמכניס בו אח"כ אין קפידא א"כ ה"ה בזה עכ"ל ובשו"מ קמא ח"ב סימן ס"ו השיג גם עליו דהא מבואר במג"א סימן רמ"ד סקח"י דגם בזה יש חשש דמראית עין עיי"ש וגם בגינת וורדים הובא בשע"ת ס"ס רמ"ד דבמכירה לא חיישינין למ"ע:

לכן נ"ל דהנה בתו"ש הקשה על המג"א מלקמן ס"ס ת"נ דמי ששכר רחיים ולוקח בשכרו מדה חמץ דא"א למוכרו קודם פסח לגוי משום דהוי דשלבל"ל כמ"ש מג"ד ומג"א שם כ"א שימכור קודם פסח הרחיים גופא והכא דא"א לו למכור כ"א ההורמנא אין קנין חל בזה ותירץ המחש"ק דבשלמא בחמץ אם אין הקנין חל ה"ל חמצו דישראל וקעבר ישראל אבל הכא אין איסור כי אם דנראה כשכר שבת ולכן בהבלעה מותר דאין נראה כשכר שבת אף דמ"מ מקבל שכר שבת ע"כ גם כשמכרו לגוי נהי דבדינינו אין קנין חל מ"מ הגוי מחזיק בשכירות לפי דיניהם ואע"ג דאין אנו הולכים בתר דיניהם כמ"ש מג"א סימן תמ"ח מ"מ שוב אין נראה כשכר שבת עכ"ל:

והנה אף דמדינא אין הגוי קונה המכס מן הישראל מ"מ קנה הישראל המכס מן המלך ואין המלך יכול לחזור בו חדא דמה שנוגע למלך לענין המכס דינא דמלכותא דינא רק מה שנוגע בין אדם לחברו קי"ל דאין דנין רק לפי ד"ת כמו שהעלו הפוסקים והש"ך בסימן ע"ג ובסימן שס"ט וא"כ ה"נ דבר זה שיהא נקנה המכס מן המלך לאחר דדמ"ד אבל מה שמוכר הקונה לאחר אין נוגע זה להמלך אם לא יקנה השני לכן בזה אין קנין נתפס בו. ועוד דקי"ל בפרק הגוזל דף קי"ג דא"י וישראל שבאים לפנינו אם לפי דיניהם זוכה הישראל אומרים להא"י כך דיניכם לכן לענין קנין הישראל המכס שלא יוכל המלך לחזור בו אומרים לו כך דיניכם משא"כ הא"י שקנה המכס מישראל יכול הישראל לחזור בו דכך דינינו:

ועוד נהי דמעות המכס שינתן בשבת עדיין לא ב"ל מ"מ כשתפס הלוקח אפילו בלא ידיעת המוכר קנה כמ"ש תה"ד והקצו"ח סימן קכ"ג הביא לו ראיה מהרמב"ן דהוי כצווהו המוכר בשעת מכירה שימשוך כשתבא לידו וקונה בשעת משיכה עיי"ש א"כ ה"נ כשקמבל הגוי המכס בשבת קונה אז מעות המכס משא"כ בחמץ לא סגי במה שיקנה הגוי החמץ בפסח דאסור בהנאה ואסור לישראל למכור בפסח ועיין מקו"ח סימן ת"נ דקודם זוכה הישראל כשיבא לעולם ולפי כל הנהו טעמי אין קנין להגוי במעות המכס לפני שבת ומ"מ משום שכר שבת ליכא כמ"ש מחהש"ק אבל חשש מראית עין איכא כיון דלא קנה הגוי מעות המכס לפני שבת א"כ בשעת קבלת המכס יש המראית עין בשל ישראל לכן אין היתר רק משום פסידא כמ"ש רמ"א והמג"א אבל בנידון הפמ"א וספר החיים דמוכר להפועל בע"ש דברים שהם בעין דחל המכירה מיד תו אין חשש מ"ע שנעשה בשבת בדבר של הגוי והברירה בידו אם לעשות או לא:

גם מהגמי"י שהובא ברמ"א ס"ס רמ"ד ובמג"א סקי"ט מוכח דליכא חשש מראית עין חם אינו בכלים של ישראל ועיי"ש באשל אברהם של פרמ"ג סקי"ט אף דישראל הממונה שוכר פועלים בקבולת לעשות המטבעות ונהי דאינו בבית של ישראל מ"מ כיון שמשמיע קול ויודעין שהממונה שכרן ויסברו שהפועלים שכירי יום להממונה דאז אסור מדינא מ"מ ליכא חשש מ"ע וכן מבואר ביד אפרים פירוש דברי הגמי"י ומג"א דלולא שהכסף והכלים אינם של ישראל אף דהממונה שכר הפועלים בקבולת הוה אסור משום מראית עין שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה כמ"ש הר"ז בסימן רנ"ב סט"ו ואף די"ל שא"ה דידוע לכל שהכלים והכסף אינם של ישראל מ"מ איכא מ"ע דיאמרו שהאומנים שכירי יום כיון דמפורסם המלאכה בהשמעת קול וכל דבר מפורסם אסור משום מ"ע אע"כ בכלים של גוי ל"ח למ"ע:

ולפ"ז מוכח מהמג"א דבמכירה אין לחוש למראית עין והך דמכס שאני דעדיין אינו של הגוי עד אחר שבא המעות לידו:

והנה לפימ"ש הרמב"ם בספ"ז מהלכות יו"ט עכו"ם שקיבל קבולת מישראל אפילו היה חוץ לתחום אינו מניחו לעשות בחוה"מ דהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר יום ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל ולפ"ז במכירה דאין המלאכה כלל של ישראל ליכא חשש זה:

אך ברמב"ם פ"ו מה"ש כתב משום הרואים דיסברו שהוא שכיר יום וכבר עמד בזה בשו"ת מהריט צאהלין סימן פ"ו דהרמב"ם סותר א"ע דגם נ"מ לדינא לענין אם הכל יודעין שהוא קבלן דלפי הטעם דפ"ז דשבת מותר ולפי הטעם דהלכות יו"ט אסור והניח בקושיא ונ"ל דבחוה"מ ע"כ אין האיסור שיטעו הרואים דהוא שכיר יום משום דאין הבעה"ב עומד עליו דהרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ולא יעמוד עליהם דהא בחוה"מ מותר לעמוד ולראות משא"כ בשבת דאסור לעמוד על הפועלים משום ממצוא חפציך ודבר דבר כמ"ש במרדכי פ"ק דשבת דמה"ט אסור לישב ולשמור כדאיתא בערובין דף ל"ח והוא בסימן ש"ו מטעם ממצוא חפציך וא"כ אף דאינו עומד אצל הפועל יאמרו דשכיר יום הוא והא דאינו יושב אצלו משום דבשבת אסור ואף דהא נמי דשכיר יום אסור מ"מ שאני זה דאינו לפני הרואים ממש כמו אם הישראל עצמו עומד עליהם ומורא בו"ד אצלו יותר ממורא שמים ועוד שני איסורים אינו עושה רק איסור אחד עובר מפני איזה צורך והא דלא כתב דבשבת אסור משום דאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר יום ובין הקבלן הוא כיון דבשבת אסרו חכז"ל להשכיר מרחץ או כדומה אף דכל המלאכה של הגוי ול"ל בזה דאין יודעין ההפרש דבשלמא בין שכיר ובין קבלן דשניהם עושים מלאכת הישראל ובאים בשביל שכר פעולתם אין יודעין להפריש משא"כ אם הגוי שכר המרחץ לעצמו לכן צ"ל הטעם משום דיאמרו הרואים דהוא שכיר יום לכן גם בקבולת נקט הרמב"ם ה"ט משא"כ בחוה"מ לא מצינו שאסרו להשכיר לגמרי לגוי דהא כל איסור השכרה נזכר בש"ס במרחץ והרי בחו"מ אפילו ישראל עצמו מותר לעשות מלאכתו במרחץ ומ"ש הרמב"ם ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ שאין הכל יודעין לא שיחשדו שהוא שכיר יום דא"כ איך אמר שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר יום ובין הקבלן אלא הכונה שיחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם היינו שיטעו דגם קבלן חשוב שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ ממש אמנם זה דוחק קצת וגם לפ"ז אפילו כל העולם נוהגין רק בקבלנות יהא אסור לפי הטעם שאין הכל יודעין להפריש ואפילו אם נוהגין רק באותו מקום בקבלנות דעת הנו"ב סי"ב להתיר בחוה"מ רק בשבת צידד להחמיר משום אורחים דמעלמא וגם מהריט"צ מתיר אם מנהג אותו מקום עפ"י רוב לעשות בקבלות אפילו בשבת:

לכן נראה לפימ"ש במטה יהודה סימן רמ"ד לתרץ סתירת הרמב"ם דבשבת עיקר הטעם קאמר דמעיקרא טעם האיסור משום שיאמרו שהוא שכיר יום ואף אם אח"כ יתגלה להם שהוא קבלן אין יודעין שיש הפרש בין שכיר יום לקבלן דאלו לא היה ענין שכיר יום כלל לא היינו אוסרין קבלנות דאף אם יטעו ולא יחלקו הרי אין חושדין אלא בדבר המותר ומה אכפת לן אם יחשבו הפתאים שהוא אסור משא"כ עכשיו שיש ענין מציאות דשכיר יום שהוא אסור מן הדין כשיטעו ויסברו דגם הקבלן דין שכיר יום יש לו אתו להתיר גם שכיר יום נמצא דשתי הלשונות עולין בקנה אחד וטעם אחד עכ"ל ולכן החליט אפילו במקום דהמנהג עפ"י רוב לשכור בקבלנות אסור עיי"ש וגם זה לא נייח לי בישוב לשון הרמב"ם דמשמע לשונו דהאיסור משום חשדא שיאמרו שהוא שכיר יום כמ"ש בשבת וגם בחוה"מ כתב דיחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו בחוה"מ לכן צריך ביאור מה שהוסיף הרמב"ם שאין הכל יודעין להפריש לכן נראה לתפוס מקצת דברי המטה יהודה דאם אין חושדין אלא בדבר המותר לא אכפת לן לכן אם יטעו דגם קבלנות אסור לא אכפת לן אלא ביאור הדבר דמהיכי תיתי יחשדוהו הרואים שהוא שכיר יום כיון שיש לדונו לזכות דהוא קבלן וכבר אמרו חכז"ל הוי דן את כל אדם לכף זכות אלא כיון שאין הכל יודעין להפריש א"כ אפילו יהא הפועל קבלן יסברו שהוא אסור וליכא משום הוי דן כל אדם לכף זכות ממילא יכולין לחשדו ששכר שכיר יום ויחשדוהו בדבר שאסור באמת והיינו שכתב הרמב"ם בחוה"מ ויחשדו אותו דאין הלשון אומר שיטעו לומר שהוא מותר וילמדו ממנו אלא דיחשדוהו שעושה איסור וכ"כ בשו"ת חס"ל בחא"ח סכ"א דחשדא אינו חשש דילמדו ממנו להתיר אלא דיחשידוהו בעבריין ואיכא לעז ועוד דאם החשש רק דילמדו ממנו הוי גזרה לגזרה כיון דאפילו בשכיר יום ליכא רק איסור דרבנן אבל חשש חשדא הוא חשש דאורייתא כדאיתא בירושלמי וכמובא ברד"ך ומים עמוקים הבאתים לעיל סימן מם ואף דעיקר האיסור עשיית מלאכה ע"י עכו"ם אפילו בשבת רק מדרבנן מכ"ש בחוה"מ מ"מ אחר דאסרו רבנן מחויב מן התורה שלא יביא א"ע לידי חשד שיאמרו שעובר על לא תסור שאמרה תורה ולפ"ז אין סתירה ברמב"ם לענין הדין וגם טעם אחד לשבת וחוה"מ אלא בחוה"מ ביאר הטעם יותר והרבה פעמים כתבו האחרונים דרמב"ם סמך במקום אחד עמ"ש במקום אחר וכמ"ש יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות וא"ו מכמה דוכתי ברמב"ם:

ולפ"ז בין בשבת בין בחוה"מ אם הכל יודעין שהוא בקבלנות או מנהג המקום שהוא בקבלנות מותר אם אין חשש לאורחים וכמ"ש הנו"ב ומהריט"צ:

ולפ"ז במכירה דל"ל שאין הכל יודעין להפריש מותר כיון דהאמת דמכר מהיכי תיתי יחשדוהו שהוא שכיר יום כיון דיש לדונו לזכות בדבר שכן האמת ומשום הערמה ליכא חשש כאשר העלו האחרונים דבדרבנן ודאי מותר ואפילו בדאורייתא חלקו האחרונים על בכור שור שאסור הערמה וגם בשו"מ בכמה תשובות הביא מספר לחמי תודה דהערמה מותר:

ובשו"ת הראנ"ח ח"ב סימן עין כתב על נידון דידיה ודאי כל היכא דיש לתלות לכף זכות אע"פ שיש מקום לחשדא ג"כ דנין לכף זכות ולא חיישינן לחשדא והביא ראיות מפ"ק דע"ז דעיר שיש בתוכה ע"ז אין נכנסין לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת אם הדרך מיוחד לאותו מקום אבל אין הדרך מיוחד לאותו מקום מותר וכן בפרק אין מעמידין בהא דארמלתא לא תרבי כלבא וכן בפ"ק דברכות דאסור לאדם לעבור אחורי בהכנ"ס בשעה שצבור מתפללין ואם אית ליה פתחא אחריתי לית לן בה והא דבנ"ח אם יש לה שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום חשדא דאמרי בני מתא כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק באידך נמי לא אדליק ה"ט משום דלמצוה מן המובחר לפרסומא ניסא יש לו להדליק בשניהן אף שאינו מחויב ואפילו לא חשדי ליה וכיון דלא חשש לעשות מצוה מן המובחר אתו למחשדיה דאינו זהיר במצות ולא הדליק כלל וזה שדקדק הגמרא כי היכא דבהאי פתחא לא אדליק עיי"ש ומכל הנהו ראיות נראה אפילו הדבר שקול לא חיישינן לחשדא ובמרחץ דחיישינן לחשדא משום דמרחץ לארוסתא לא עבדי ואין הדבר שקול אלא הכל או עכ"פ רובא אינן באריסות:

ולכאורה קשה על ראנ"ח מהא דבפ"ק דשבת דף כ"א אהא דאם י"ל שתי פתחים צריך להדליק בשתיהן משום חשדא דאמר ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה מפני גזל עניים ומפני חשד ומפני ביטול עניים ומפרש מפני חשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו ופרש"י שהעוברין רואים בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתן כבר והרי התם הדבר שקול די"ל נמי שנתן כבר ומ"מ יחשדוהו אך התם נמי אפילו לא חייב רחמנא ליתן דוקא בסוף שדהו הוי מסברא מצוה מן המובחר ליתן בסוף שדהו מפני ביטול עניים שלא יהיו יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעה"ב פאה לכן חשדי ליה דלא נתן כלל וכמו בנ"ח ובחכ"צ סימן צ"א ביאר יותר דהקשה מה אמר הש"ס ומנא תימרא דחיישינן לחשדא מ"ש דפריך הכא טפי מבכולא תלמודא דחיישינין לחשדא ועוד מאי סברא היא זו כי היכי דבהאי לא אדליק כיון דמה"ד אינו מחויב להדליק אלא באחד ותירץ דודאי החשד זה אינו חשד היודעים אלא הנהו שאר אינשי דלא בקיאי בדינא ויחשבו שמן הדין הוא להדליק בכל הפתחים משום פרסומי ניסא וכי חזי דלא אדליק בהאי פתחא יסברו שלא קיים כל עיקר מצות נ"ח דכי היכי דבהאי לא אדליק אף שאינו אלא מצוה מן המובחר באידך שהוא עיקר מצות חנוכה נמי לא אדליק ואי לאו דהחשד היה שאינו מדליק כל עיקר אף שהיו חושדין אותו שאינו מקיים מצות נ"ח כתיקנה להדליק בשני פתחים כיון שהחשד לא היה אלא בדבר קטן בשביל כך לא היו מתקנים להדליק בשניהם כיון שהחשד היא בטעות ובמקצת המצוה לפי דעת הטועים לפ"ד הטועים בדין ולכן שפיר קאמר ומנא תימרא דחיישינן לחשדא כי האי ומייתי מפאה דהתם נמי אלא החשד של טועין דהרי האמת היה שא"צ להניח פאה דוקא בסוף את"ד והנה בגמרא אמר מפני החשד שלא יאמרו העו"ש תבא מארה לאדם שלא הניח פאה מבואר כפרש"י דאוררין אותו על שלא הניח פאה כלל דאל"כ אף דיטעו דהחיוב להניח בסוף מ"מ כיון דעכ"פ כבר הניח באמצע ל"ש קללה כי האי גם הלשון שלא הניח פאה משמע שלא הניח כלל דאל"כ הל"ל שלא הניח פאה בסוף שדהו ועכצ"ל דבאמת לא חשו לחשד הטועין בדין אלא מפני שטועין בדין יחשדוהו שלא הניח כלל פאה כיון דלפי דעתם אפילו הניח פאה באמצע לא קיים המצוה כתיקנה והרי מוכח כמ"ש המטה יהודה דמפני חשד שיטעו בדין לא חיישינין ומוכח כהרמב"ם דמחמת שיטעו בדין יחשדהו ג"כ שעשה דבר שבאמת אסור מן הדין אבל זולת זה ליכא חשש חשד דידנוהו לכף זכות דמ"ש החכ"צ כיון דהחשד לא היה אלא בדבר קטן ובמקצת המצוה לא היה מתקנים אינו אלא לסניף בעלמא כיון דכתב דיטעו דחייב להדליק בשני הפתחים משום פרסומי ניסא א"כ הוא חיוב ממש כמו מי שאין לו רק פתח אחד אלא עיקר דמשום הטועים בדין לא היו חוששים לחשדא גם מ"ש הראנ"ח כיון דמצוה מן המובחר להדליק בשני פתחים אף דאינו חיוב לכן א"ל הדליק בשניהם יחשדוהו שלא הדליק אפילו באחת הוא דחוק ורחוק דלא הרבה מתחסדים אלא מקיימין מה שמחיובים מן הדין אלא ודאי שהחשד מפני שיטעו בדין שמחיוב להדליק בשניהם וכיון שיראו פתח אחד שלא הדליק יאמרו שגם בשניה לא הדליק וכצ"ל בפאה כיון דיש עוד שלשה טעמים להניח פאה דוקא בסוף לכן אם לא היה התורה מחייבו להניח בסוף נמי היו טועים לומר דמחויב להניח בסוף ומדלא עשה כן יחשדוהו שלא הניח כלל וחמד משה כתב בס"ס תרע"א קרוב לזה דיאמרו העוברים ושבים למה לא פירסם הנס גם להעו"ש מצד זה ג"כ א"ו גם מצד שני לא הדליק מוכח ג"כ משום חשדא היו טועים וסוברים דמחויב להדליק בשני הפתחים ולא הדליק לא היו מתקנים אלא משום דעי"ז יאמרו שעשה איסור מה שמחויב באמת ולא הדליק תקנו שידליק בשניהם ואף דלפירוש הח"מ י"ל שאני נ"ח כיון דלא הדליק גם בפתח שני דמחויב משום פרסומי ניסא ודאי גם בשום פתח לא הדליק מ"מ מן פאה מוכח אף דליכא הוכחת ודאי כיון דאף דלא הניח בסוף מ"מ י"ל דהניח מעיקרא ולא גזל העניים עכ"פ מ"מ כיון דיטעו אף אם לא היה כתוב בתורה שמחויב בפאה בסוף דמחויב מדינא להניח בסוף וכ"כ במראה פנים בפ"ד דפאה ה"ב דמפני הטעמים דגזל עניים וביטול עניים מחויב מדינא גם א"ל היה כתוב בתורה לכן תו לא ידונו אותו לכף זכות ויחשדוהו שלא הניח פאה כלל שו"ר בספר החיים בסימן תרע"א שכתב נמי כראנ"ח ואסברה יותר כיון דמצוה מן המובחר למהדרין להדליק בשני פתחים א"כ יראו דשאר אנשים מדליקין בשנים יטעו דמן הדין החיוב להדליק בשני הפתחים וכיון דזה לא הדליק בפתח זה לכן יחשדוהו שגם בפתח שני לא הדליק אבל מה שיטעו ויחשדוהו שעבר על הדין במה שלא הדליק גם בשניהם להאי חשדא לא חששו ועיי"ש שכתב שגם בשו"ת טורי אבן סי"ב כ"כ:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה