תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן מ
מה שהשיב עמ"ש בשו"ת תשורת ש"י סי' קפ"א דמותר למסור בהמה לגוי בשבת להוליכה אל זכר והבאתי ראיה מרחלים שיוצאות שחוזות בשבת והקשה מהרא"ש מסכת שבת דף כ"ג מן הירושלמי אפילו אינו בשר של קיימא אפ"ה אסור דמשתמש בבע"ח ועוד הרי חשוב מלאכה והרבה אחרונים לעיין בהם. ובמכ"ת טעה דהא בפרק מי שהפך דף י"ב ע"א איתא אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין רי"א חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות ופרש"י אין מרביעין בהמה משום דעביד מלאכה בחוש"מ אין מרביעין אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר בבכור דקעביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד בבכור שורך לבקרות מקום שיש בו בהמות והיא רובעת מעצמה עכ"ל הרי דמלאכה אינה רק אם אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר אבל כשמכניסין אותה לבקרות אינו מלאכה ואני כשהתרתי לא התרתי רק להוליכה אל זכר אבל לא לאחוז הבהמה ולהביא עליה זכר ואם העכו"ם אוחז הבהמה מדעתו דנפשיה עביד דישראל לא צווהו רק להוליכה אל מקום שיש זכר אלא דמשום דאפשר שבת חמיר דאפילו נעשית מחשבתו לבד ממילא ע"י גרמא דישראל אסור לכן הבאתי ראיה מרחלים יוצאות שחוזות בשבת כדי שיבואו עליהן זכרים הרי דבמתכוין מכינן אותן לכך ומ"מ מותר וכדאיתא בירושלמי מעדתן דהיינו מזמינם לכך אלא אפילו קושר האלמה בשבת ומזמינן לכך מותר ואיך אפשר לקשור בשבת לכן כתבתי בקשר שאינו של קיימא אבל משום משתמש בבעח"י אין חשש בזה מדלא אמר בגמרא רק על חמור יוצא במרדעת רק בקשורה מע"ש משמע הא דרחלים יוצאות שחוזות אפילו קשורות בשבת וכן מצאתי דיוק זה בשירי קרבן בפרק במה בהמה וע"כ דוקא במרדעת צ"ל קשורה מע"ש מכמה טעמי חדא דע"כ ש"ס דילן לא ס"ל הא דירושלמי דאסור לקשור משום דמשתמש בבעח"י דהרי הירושלמי מקשי מהא דקושרין החבל בפרה בשבת ומשני דאתיא כמ"ד צדדים מותר או דמיירי במספק חבל אל חבל דליכא רק צידי צדדים יעיי"ש והרי בשבת דף קי"ג הובא סתם דחבל גרדי קושרין בפרה וכ"פ כל הפוסקים והטור בסימן ש"ה ובס"ס שי"ז ושום אחד מהפוסקים לא הזכיר דדוקא במספיק חבל אל חבל דהרי אנן קי"ל דמשתמש בבעח"י גם בצדדים אסור כדאיתא בפרק מי שהחשיך דף קנ"ה וע"כ דש"ס דילן לא חש בזה משום משתמש בבעח"י וכן מצאתי באליהו רבא בסימן ש"ה סק"ו דש"ס דילן ס"ל דאפשר להשמר לקשור ולא ישתמש בבעח"י ובמרדעת דאסור טעמי אחריני כפרש"י ותוס' בפרק במה בהמה דף נ"ג ובית מאיר כתב שם נמי מכח הוכחה דקושרין חבל בפרה דש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דכל שהוא לצורכי הבהמה אין בו משום גזרה דשימוש בבעח"י והא דמביא הרא"ש הך דירושלמי הוא רק ללמוד מזה כשנותן הרסן בראש הבהמה יזהר שלא ישען על ראשו שהשענה זו אינה להכרח נתינת האפסר וגם כל נתינת האפסר אינו לצורך הבהמה משא"כ ההשענה קצת הנעשית ממילא ע"י קשירה שהיא אך לצורך הבהמה שריא יעיי"ש וגם בחידושי חת"ס על מסכת שבת כתב דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דאסור לקשור בשבת משום דמשתמש בבעח"י והב"ח בסימן ש"ה ס"ה נמי כתב דגם להטור מותר לקשור בשבת חבל בפרה שלא תברח כיון שצריך כדי שלא תברח לא חיישינן דלמא ישתמש בבעח"י משא"כ מרדעת לחמור ואוכף לסוס בחצר דאין צורך כל כך בקשירה זו עיי"ש ועכצ"ל דב"ח נמי ס"ל דש"ס דילן פליג על הירושלמי דאוסר קשירת חבל בפרה והרא"ש דהביא הירושלמי היינו רק לענין קשירת מרדעת מכל זה מוכח דרחלות יוצאות שחוזות בשבת אפילו קושר בשבת האליה למעלה בקשר שאינו של קיימא.
והיה אפשר לומר לפימ"ש תה"ד דפ"ר בדרבנן מותר דבזה פליגי ירושלמי וש"ס בבלי דכשקושר א"א שלא ישען קצת בצדדי הבהמה והוי פ"ר בדרבנן וס"ל לירושלמי דאסור ובבלי ס"ל דמותר כיון שאינו מתכוין רק לקשור אך המג"א בסי' שי"ד הוכיח דלא כתה"ד.
ועוד נ"ל דירושלמי לשיטתו דס"ל טעמא דאין רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט משום שביתת בהמתו דהיא אסור מן התורה דלמען ינוח כדאיתא בירושלמי פרק משילין ומה"ט אסור נמי שם להשען עליה לכן החמיר נמי בפרק במה בהמה לקשור החבל בפרה דשמא ישען עליה בכובד אף דאפסר להזהר שיקשור ולא ישען עליה כמ"ש א"ר מ"מ החמיר שמא ישכח וישען עליה מחמת קשירתו אבל בבלי בפ' משילין דף ל"ו דאמר הטעם דאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה והא דאין משתמשין בבעל חי נכלל בגזרה זו כמ"ש תוס' הובא במג"א סימן ש"ה סק"י ועיי"ש בחידושי רע"ק שכתב דלית מאן דפליג בזה דאין משתמשין בבע"ח הכל משום שלא יחתוך זמורה ואנן קי"ל כטעם הש"ס דילן דאין רוכבין ע"ג בהמה אינו משום שביתת בהמתו וכמ"ש מג"א שם סק"ז א"כ לא חשו ג"כ בקשירה שמא ישכח וישען עליה בכובד דהוי גזרה לגזרה והרא"ש שהביא בפרק משילין שם טעם הירושלמי לכן הביא בפרק במה בהמה נמי טעם הירושלמי אבל אנן לא קי"ל כן והא דבירושלמי בחגיגה פ"ב ה"ב דאמר דסמיכה צריך לכבוש את כובדו דאל"כ למה אסרו ב"ש לסמוך ביו"ט עיי"ש ולמה לא נימא דחשו שיכבוד ידיו על הבהמה צ"ל דהתם במקום מלוה דסמיכה לא היו גוזרין אלא דקשה מה דאמר שם דסמיכה בכובדו אינה רק שבות והלא לירושלמי דביצה הוא איסור תורה משום שביתת בהמתו וצ"ל דהך דחגיגה ס"ל דליכא איסור בזה משום שביתת בהמתו רק משום שמא יחתוך זמורה ומשום דחי נושא את עצמו או משום דביו"ט אין איסור משום שביתת בהמתו ועיין בסימן רמ"ו ס"ג ובמג"א שם סקי"ב.
ובזה ניחא דלדברי הא"ר דש"ס דילן ס"ל דמותר לקשור משום דאפשר להשמר לקשור ולא ישתמש בבע"ח וכי יפלגו ירושלמי ובבלי במציאות ומפרט דירושלמי נמי ס"ל דדוקא אם כובש בכובדו ידו על הבעל חי אסור הא ודאי אפשר להשמר שלא יכביד ידו בכובדו אבל לפימ"ש א"ש. ה: