תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן יא
במג"א ס"ס ע"א אם קרא ק"ש תוך ד"א של מת לא יצא אפילו בשוגג דקנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם וצל"ע הא בגיטין דף נ"ד ע"ב איתא דהא דקנסו בנפלו ונתפצעו אפילו בשוגג משום דאתי לאיערומי ותינח התם משום הפסד ממונו יש לחוש דאתי להערים אבל בקר"ש למה יערים לעשות איסור והוא רוצה לעשות מצוה אך בכ"מ פ"ג מהלכות ק"ש ה"ב כתב כדי שיזהר פעם אחרת ולפ"ז א"ש דנתפצעו צ"ל משום דאתי לאירועמי דל"ל כדי שיזהר פעם אחרת דהיינו שיזהר שלא יבא לידי שוגג דהא גוף הפצוע אין בו איסור כלל אלא דאסור כשמתכוין לבטל האיסור ואם שגג ולא נתכוין לבטל לא עשה איסור משא"כ הא דקורא ק"ש תוך ד"א של מת דהאיסור בגוף הקריאה משום לועג לרש אף כשלא נתכוין ללעוג ומ"מ צ"ע כיון דלא מצא הכ"מ ושאר פוסקים מקור בהש"ס לדברי הרמב"ם מניין לחדש גזרה או קנס בשוגג כיון דלא מצינו בש"ס רק היכא דאתי להערים וגם בנפלו ונתפצעו אם גם דיעבד לא בטיל יתוקן האיסור דאין מבטלין איסור משא"כ הא במה דיחויב לחזור ולקרות לא יתוקן האיסור דלועג וכדמחלק מהרי"ט לענין כל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ:
וצ"ל משום דיליף מקרא דלועג לרש חרף עושהו דהוי מדברי קבלה הוי דאורייתא כדאיתא בא"ח סימן תרצ"ו ס"ז דברי קבלה הם כדברי תורה ולהכי אונן מותר בבשר ויין בפורים אף דאנינות ביום א' עשה דאורייתא לא דחי עשה דרבים עיי"ש להכי כאן דה"ל כדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד דקי"ל כרבי יהודא במבשל בשבת בשוגג לא יאכל בו ביום משום דקנסו שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין דף נ"ג ע"ב משא"כ הא דנתפצען דמן התורה כבר נתבטל דהא דדבר חשוב אינו בטל רק מדרבנן ואינו דברי קבלה לכן צ"ל התם דאתי להערים:
ודבר זה מוכרח דהא במהרי"ט צאהלין ובצל"ח על ברכות דף י"ח הוכיחו מש"ס דגם מת אשה תופס ד"א לק"ש דאסור לקרות שם ק"ש וסתמא מיירי אפילו יעבור זמן ק"ש ולא יהא לו תשלומין וכ"כ הצל"ח שם והרי באשה דפטורה מק"ש לא שייך לועג לרש רק משום לא פלוג כמ"ש מהריט"צ בפא"נ והא פרמ"ג בא"א סימן קכ"ח סק"ל הכריח מהש"ס דבלא פלוג לא העמידו דבריהם נגד דין תורה ועכצ"ל דשאני הכא דמשום לועג לרש הוי דברי קבלה דהוי כדאורייתא ממש ולאו דוקא מקרא מגלה שמצאו לו רמז מהתורה:
ובמגלת אסתר שעל ספר המצות שרש שני כתב דגם דעת הרמב"ם כהרמב"ן שם דדוקא לתקנות הנביאים קורא דרבנן ולא לכל מה שבא במקראותיהן כי בוודאי המצות אשר יצונו הם ולא באו בפירוש בתורה יש לנו לומר כי היו בקבלה אצלם לפי שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה בודאי כל המצות שיוציאו מפסוקי הנביאים תורה היא זולת אם יאמרו כי הפסוקים הם אסמכתא שאז נידון הדבר ההוא מדבריהם והסמיכוהו לאותו הפסוק: