תשורת שי מהדורא תנינא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ט
שאלה בעל מלחמה כשהיה אצל החיל בא לו שמועה קרובה שמת בנו ולא התאבל דלא היה אפשר לו שם אם בצאתו משם תוך שלושים מחויב להתאבל כיון דהיה אנוס תחלה הנה בתורת האדם לרמב"ן בענין התחלת אבלות דף עין ע"ג כתב וז"ל אבל שלא נהג אבלתו כל שבעה בין שוגג בין מזיד משלים אותו כל שלשים וכו' מדתניא קיים כפיית המטה ג"י קודם הרגל א"צ לכפותה אחר הרגל מדלא תנא הקובר את מתו וקתני קיים ש"מ בעי ביום אבלתו קודם הרגל הא אם עבר ולא קיים שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר ומינה לכל אבל שלא נהג בזמנו שנוהג כל שלשים עשה הרב ז"ל דבר זה כנדרים דתניא מי שנדר בנזיר ועבר על נזירתו צריך שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר את"ד הנה מזה מוכח דלא כמו שכתב ביו"ד סימן ר"ח דדוקא עבר במזיד אלא דס"ל לרמב"ן וראב"ד דהך דנזיר מיירי אפילו בשוגג דטעה בדין וכמ"ש הרמב"ם בספ"ד דנזיר וכ"כ בגליון היו"ד סימן ר"ח יד אברהם דברמב"ם ספ"ד דנזיר איתא דאפילו בשוגג קונסין אותו דקי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד בדאורייתא כדאיתא בגיטין דף נ"ג עיי"ש:
ויש להקשות הא אבלות שבעה לכ"ע רק מדרבנן והא בדרבנן לא קנסו וכמבואר בסימן ר"ח ביו"ד שם ואיך יליף הרמב"ן מנדר בנזיר דהוי דאורייתא וצ"ל דרמב"ן לשיטתו דאבלות יום א' דאורייתא כמ"ש הכ"מ בפ"ה מאבלות הלכה א' אלא דאכתי קשה למה קנסוהו לכל שבעה יי"ל כיון דיום א' דאורייתא והוא לא נהג כלל אבלות ויש לקנסו משום דאורייתא וכיון שנזדמנו דאורייתא ודרבנן ביחד לכן יש לקנסו גם אדרבנן כי היכי דלא יזלזלו בדרבנן וכמ"ש כה"ג בש"ע א"ח סימן קפ"ד ס"ד אם א"י אם בירך בהמ"ז צריך לברך מספק מפני שהוא מה"ת וכתב מג"א בשם מהר"ש חיוון דגם ברכה ד' צריך לברך דלא לזלזולי בה וה"נ דהא ע"כ מיירי הראב"ד דלא נהג אבלתו כלל כיון דראייתו מהא דתנא קיים כפיית המטה והרי רבנן פליגי וס"ל אפילו קיים רק שעה אחת לפני הרגל סגי וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ"ז דדוקא אם לא נהג אבלות כלל כל שבעה צריך להשלים השבעה תוך שלשים וכן הוא ביו"ד סימן שצ"ו ואף דסיים הרא"ש שם ובש"ע שם זלזל במקצת הימים ולא נהג בהם אבלות א"צ להשלים אחר שבעה ע"כ לאו דוקא ורישא עיקר דדוקא אם לא נהג כלל דיליף לה הראב"ד מהא דצריך לקיים לפני הרגל וכן מוכח מלשון הרא"ש שם שכתב ה"מ שלא נהג אבלות כל שבעה דומיא דההוא דקיים כפיית המטה לפני הרגל ועיי"ש והרי קי"ל דסגי בשעה אחת:
אמנם כל זה כשלא קיים במזיד או בשוגג שטעה בדין דהא הרמב"ן כתב דעשה הראב"ד זה כנדרים והתם מיירי שטעה בדין כדתנן בפ"ה דנזיר משנה ג' מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו דהיינו שטרם שנשאל בחכם עבר משום דלא ידע וכסבור דמותר דזה חשוב שוגג כמ"ש תוס' בבכורות דף מ"ג בד"ה סבר והובא בטו"ז יו"ד סימן צ"ט סק"ט ומ"ש הטו"ז בשם התוס' דטעה בדין עדיף משוגג ליתא בתוס' וכן תמהו עליו האחרונים שם וא"כ אונס לא שמעינן מהתם דשוגג ואונס אינם שם אחד כמ"ש מהרי"ק בשרש קס"ו שהרי בשוגג חייבת בקרבן ואונס פטורה מקרבן ועוד כיון דאונס לא שכיח במלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן וכ"כ הפר"ח ביו"ד סימן צ"ט סקי"ב דבאונס לא קנסינן לו אטו מזיד דלא שייך למקנסיה כיון דאונס הוא:
אמנם בנ"ד אם קיים מקצת חבלות תוך שבעה כגון שחלץ מנעליו מחמת אבלות סגי וכמ"ש הריטב"א במועד קטן דף כף כיון שקיים אחד מדרכי אבלות אפילו כפיית המטה שהוא חוץ מגופו שהוא ממצות עשה שבאבל אעפ"י שהזיד בשאר סגי בדיעבד עיי"ש וא"כ ה"ה חליצת הנעל דהוא ממ"ע שבאבל כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מאבל אך אם לא קיים כלל צריך לקיים האבלות תוך שלשים כל שבעה דבזה לא הוי אנוס דהיה יכול לקיים כשהיה פנוי מעבדותו:
שו"ר בפרי צדיק עיו"ד סימן שצ"ו דנסתפק אם דוקא כשלא זלזל רק במקצת ימי אבלות אין צריך להשלים ובמה שכתבתי נתבאר בראיה שאפילו זלזל ברוב ימי אבלות ואפילו לא קיים כל מידי דאבלות רק דבר אחד תו א"צ להשלים ויש לדחות וכמ"ש לקמן סימן מ"ה דהרא"ש וטוש"ע ג"כ לא ברירא להו רק אם לא קיים כל שבעה לגמרי צריך להתאבל כל שבעה לתשלומין ואם זלזל רק במקצת א"צ למנות עוד אבל בפלגא או רוב שלא קיים מספ"ל ולהכי אין סתירה מרישא לסיפא:
והנה יש חידוש בזה דהרא"ש בתשובה כלל כף הביא דברי הראב"ד כמו שהביאם רמב"ן דאם לא נהג אבלות בין בשוגג בין במזיד כל שבעה צריך לנהוג אח"כ אבלות שבעה שלא יהא חוטא נשכר אף דהרא"ש ס"ל גם אבלות יום ראשון רק דרבנן כמבואר במו"ק והריטב"א דס"ל דיום ראשון דאורייתא הביא דברי הראב"ד אם הזיד ולא נהג אבלות והרי קי"ל בדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד כמו שהוכיח הפר"ח סימן צ"ט וה"נ משום קנס הוא כמ"ש הריטב"א י"ל לפימ"ש בשו"ת בשמים רא"ש סימן שפ"ה דבאבלות אזלינן לקולא אף נגד חזקה משום דפליגי ר"א ור"י בעירובין דף ל"ו אם אזלינן לחומרא משום החזקה וקי"ל התם לחומרא מ"מ לענין אבלות הלכה כדברי המיקל אף דלא פליגי באבלות עיי"ש ה"נ ס"ל לריטב"א כיון דבגיטין דף נ"ד פליגי תנאי אם בדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד אף דהתם קי"ל כמ"ד לחומרא כאן הלכה כדברי המיקל ולהכי לא הביא דעת הראב"ד רק לענין מזיד דהא הא דאמר הש"ס במו"ק דף כף דהלכה כדברי המיקל באבל היינו אף דיום ראשון דאורייתא לפוסקים דיום ראשון דאורייתא:
והרא"ש דס"ל באבל דקנסינן גם שוגג שלא יהא חוטא נשכר משום דפסק כר' יהודא בגיטין דף נ"ד ע"ב דנפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו וכמ"ש ב"י ביו"ד סימן צ"ט דהרא"ש פוסק כר' יהודא דגם בדרבנן קניס ומבואר שם הטעם דאם יהא מותר בשוגג אתי לאערומי דיעשה במזיד ויאמר שוגג אני והא דבמטמא ומדמע לא קניס בשוגג משום דאין לו הנאת ממון לא חיישינין שיערים משא"כ בהא דנפלו ונתפצעו וכמ"ש מצפה איתן בגיטין דף נ"ד ובח"ר כתב דשאני אפוקי מיניה ממונא לא קנסו מחשש אערומי משא"כ למיסר עליו קנסו עיי"ש דף נ"ג ועוד שלא יהא חוטא נשכר בנתפצעו ובשוגג דאינו חוטא שמא יערים וגם מבשל בשבת אסור למו"ש בכדי שיעשו וה"נ גבי אבל דמרויח טובא אם לא יתאבל דעושה מלאכה ומקח וממכר וכדומה לכן יש ג"כ לקנוס שוגג אטו מזיד ואף דהלכה כדברי המיקל באבל ס"ל להרא"ש דדוקא אם עיקר הפלוגתא באבל משא"כ אם הפלוגתא בענין אחר וכמ"ש הרא"ש בפרק הזהב דף נ"א בפלוגתא דרב ושמואל באמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דהלכה כרב כיון דהלכה כרב באיסורי והפלוגתא לענין לכתחלה אם מותר לכן אף דיעבד צריך להחזיר האונאה אף דזה הוי ממון כגזל ובדיני הלכה כשמואל מ"מ בתר עיקר פלוגתייהו אזלינן ואף די"ל ה"ט משום דהוי כתרתי דסתרו אהדדי בדבר אחד וכמ"ש הריטב"א שם לע"ד זה לא הוי תרתי דסתרו כלל דבכמה דברים מחלקינין בין לכתחלה לדיעבד וכ"כ הריטב"א שם בשם התוס' דלכתחלה דהוי איסורא פסקינן כרב ודיעבד דלהחזיר האונאה הוי דיני והלכה כשמואל עיי"ש אך הרא"ש מבואר מדבריו שם דלאו משום דהוי תרתי דסתרי בחד עניינא אלא דכיון דפליגי בלכתחלה לענין איסורא ממילא אזלינן בתר עיקר הפלוגתא לכן גם דיעבד הלכה כרב הגם דבבשמים ראש לא כ"כ מצינו בכמה דברים דשו"ת הרא"ש סותר למ"ש בפסקיו וכן כמה תשובות סותרין זה את זה ועוד דבשמים ראש כתב עוד טעמי אחריני ומ"מ צ"ע כיון דמיתה קלה אית ליה י"ל דלא חשו רבנן לאיעורמי וכה"ג פרש"י פ"ב דגיטין י"ז ב' בד"ה לרמאי ל"ח אך תוס' פ"ק דכתובות דף ג' בד"ה וסברה כתבו דגם כשיש קול חשו חכז"ל להערמה דתאמר דלא ידעה:
ועוד י"ל דבשו"ת הרא"ש ס"ל הא דפליגי ר"י ורא"ש וס"ל דנפלו ונתפצעו בשוגג יעלו היינו הנפלו ממילא ולא אם פצען בידים וכדמחלק הר"י בתוס' זבחים דף ע"ד לענין נפל אחד מהן לים וכ"כ בשו"ת הרא"ש כלל כף ס"ז אהא דנפל אחד לים וא"כ לכ"ע בהפיל או פצע בידים קנסו שוגג אטו מזיד ומה דשייך מזיד בנפל ממילא היינו על ידי גרמא ומצאתי שכ"כ ג"כ הב"ח בסימן ק"י בדעת הרא"ש וכבר כתבתי כן בערך ש"י עיו"ד סוף סימן צ"ט אלא מהרא"ש בפרק גיד הנשה ס"ס ל"ה מוכח דפירש הא דנתפצעו בשוגג בידים שכתב שם ז"ל דוקא נתפרצו מעצמן או בשוגג אבל במזיד אסורות וכן בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסורא דרבנן עכ"ל הרי דשוגג היינו בפצען בידים ואהא נמי פליגי ר"י ור"ש ואומרים דיעלו ומ"ש הב"ח לפרש כן דברי הרא"ש שבפרק גיד הנשה תמוה ומ"מ י"ל שבשו"ת ס"ל כמ"ש דהרבה פעמים התשובות אינן שוים עם הפסקים:
ואפשר עוד לומר נהי דאיתא במו"ק דף כף הלכה כדברי המיקל באבל היינו כשהפלוגתא אם נתחייב באבלות משא"כ זה דידע שמת קרובו ונתחייב באבלות אלא דלא קיים כל שבעה ויש פלוגתא אם כבר נפטר בזה אין ספק מוציא מידי ודאי חיוב וכדאיתא בב"ק דף קי"ח בא"י אם גזל וזה לא תבע לו פטור אף לצי"ש אבל אם ודאי גזל אלא א"י אם החזיר חייב לצי"ש כיון דודאי נתחייב וספק אם נפטר אינו יוצא יד"ש עד דעביד השבה כדפרש"י שם והא דספק אם בירך ברכות דרבנן א"צ לחזור ולברך כדאיתא בא"ח סימן ר"ט י"ל משום חשש ברכה לבטלה אפילו אינו אסור רק מדרבנן שב וא"ת עדיף ועיין ברכ"י א"ח סימן קפ"ו אך מ"ש שם לחלק בין ספק אם התפלל דלא חשוב אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ אם ודאי אכל וספק בירך אחריו די"ל אין ספק מוציא מידי ודאי גם בחיוב דרבנן לא הבנתי חילוקא דרבנן וראיה לזה מן המגדל עוז פ"ג דק"ש ה"ב שכתב דצריך לברר מי שרוצה להפטר וקשה אדרבה כל המחמיר עליו להביא ראיה כדרכן בפ"ד דידים מ"ג וגם הא דלא יקרא בצד המת רק מדרבנן כמ"ש הכ"מ שם אע"כ כיון דודאי נתחייב וספק נפטר עליו לברר ועיין לקמן סימן י"ב:
הארכתי בכ"ז להראות שיש לפקפק בהאי דינא אם עבר בשוגג ולא נהג אבלות תוך שבעה והריטב"א כתב בפירוש אם הזיד וכן י"א שהביא הריטב"א שם ס"ל אפילו בהזיד א"צ להשלים רק משמתינן וזה לא שייך בשוגג וגם לשון הראב"ד שהובא בתה"א לרמב"ן ובמרדכי פא"מ ובשו"ת הרא"ש כלל כ"ו אם עבר ולא קיים צריך להתאבל כל שבעה שלא יהא חוטא נשכר משמע דאם ע"י אונס לא קיים א"צ להשלים דלשון עבר ולשון שלא יהא חוטא נשכר לא שייך על אנוס רק על שוגג אף דבשוגג נמי אינו חוטא אם אינו קרוב למזיד מ"מ חשו דלא יערים ויאמר שוגג הייתי וכיון דבאמת היה מזיד לא יהא חוטא נשכר ונהי דהמחבר ורמ"א בסימן שצ"ו פסקו כהראב"ד גם בשוגג צריך להשלים ולא הביאו חולק מסתיין במה שכתבו ולא אונס דרחמנא פטריה ולא מן השם הוא זה דשם שוגג לחוד ושם אונס לחוד ואף דמהרי"ק שרש נ"ג הוכיח מהראב"ד דאפילו לא קיים מחמת אונס כל שבעה:
צריך להתאבל שבעה בחת"ס יו"ד סימן שמ"ב דחה ראיות של מהרי"ק עיי"ש:
ובספר האשכול כתב אם נקבר קודם יו"ט ולא הספיק הזמן לקיים מצות שבעה כגון בכפיית המטה או חליצת סנדל כיון שלא קיים כלל הוי כדין קובר מתו ברגל וצריך לקיים זיין אחר החג עכ"ל אין להוכיח משם דאפילו אנוס צריך לקיים אחר החג דשאני לא הספיק הזמן דזה לא היה אפשר מחמת הזמן לחול עליו האבלות והוי כנקבר ברגל וכמו כל שאינו ראוי לבילה אז בילה מעכבת בו משא"כ אם מחמת עצמו ומחמת הזמן היה ראוי האבלות זה אינו קרוי דחוי מעיקרא וחל עליו האבלות וכה"ג מחלקו הפוסקים הובא במג"א סימן ס"ה סק"ב לענין הפסק מחמת אונס אם האונס מחמת האדם עצמו או מחמת המקום שלא היה ראוי מעיקרא חייב לחזור לראש ואם מחמת דבר שאינו בגופו ומקומו אינו חייב לחזור לראש והם שני עניינים ואף שתקנו שיתאבל אחר הרגל כל שלא היה יכול להתאבל מחמת הרגל דשכיח אין לנו להוסיף כשנאנס מחמת דבר אחר כל שבעה דאונס לא שכיח ובמלתא דלא שכיח לא תקנו ול"ל דלא פלוג כמ"ש תוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב בד"ה כיון דשאני הכא דבשתי עניינים נפרדים לא אמרינן לא פלוג כמ"ש הר"ן בשבת בר"פ שואל הובא בי"מ והרוצה להוסיף גזרה בדרבנן עליו להביא ראיה כמ"ש חכ"צ בס"ס צ"ב וראייתו ממשנה סוף ידים: