תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תרלז
גברי דלא צייתי דינא אם באו לדינא אם צריך הדיין להזדקק להם. דבר זה מבואר בפז"ב דף כ"ט בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא אמרו ליה מאי דעתיך כר"י אכן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כר"י אמר להו אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא עכ"ל והג"א שם כתב ז"ל ואע"פ שהדין מצוות עשה הוא אעפ"כ במקום שאדם יודע שאין נשמעין לו פטור מלומר להם הדין ושמעינן ממר עוקבא שלא רצה להזקק לדין דבני חמוה וקרוב ונתרחק הוה משום דלא צייתי דינא מא"ז עכ"ל ועדיין צ"ע אם רק אחד מבע"ד התובע או הנתבע לא ציית דינא אם פטור הדיין מלדון להם כי י"ל בני חמוה דמר עוקבא היו בין עצמם לדון והיו תובע ונתבע לא צייתי דינא.
עוד צ"ע למה השמיטו רי"ף ורא"ש וטוש"ע דבר זה ונראה דס"ל להרי"ף והרא"ש דזה נשמע מהא דאיתא ס"פ הבע"י דאמר ר' אילעא משום ר"א בר"ש כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך והובא שם ברי"ף והרא"ש ולהכי אמר מר עוקבא פסילנא לכו משום דמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע משא"כ להא"ז דכתב דפטור דמשמע דאם ירצה ידון למה אמר פסילנא א"ו דמצוה וחובה שלא יזדקק להם ואם אחד לבד גברא דלא ציית דינא אזי הרשות ביד הדיין שלא לדונם בממ"נ אם יחויב זה דלא ציית הרי מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ואם יזכה בדין הרי כתב הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין הלכה וא"ו וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם עכ"ל וכ"ש כגון זה דלא מזדקק לו בשב וא"ת.