תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תרכז
אשה נדרה להתענות בה"ב איזה חדשים עד ר"ה והיא מעוברת קרוב ללידה ולא מצי לקיים נדרה והנדר היה כשהיה בנה חולה ומסוכן ונדרה אם יהרפא תתענה ובעלה לא הפר לה ונתרפא בנה ויש בזה חשש כיון שנדרה בעת צרה אין מועיל היתר שלשה וגם חשש סכנה להבן כיון שנדרה ואינה מקיימה.
הנה במג"א ר"ס תק"ע כתב שאם אמר אכי נודר להתענות יום אחד ולא אמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם לא נקרא נדר ולכן נהגו שמי שאמר הרינו נודר להתענות בה"ב כל ימות השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה וכונתו כיון דאינו נדר רק קבלה שקיבל עליו לעשות מצוה דחייב משום בפיך זו צדקה לכן בר"ח דאינו מצוה להתענות א"צ התרה וכמבואר בריטב"א פ"ק דתענית דף י"ב דקבלת תענית אינו נדר של איסור אלא משום כל היוצא מפיו יעשה דקיבל עליו לעשות מצוה לכן אמרו במג"ת אם גזרתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתינו כיון דבא לדחות תק"ח לא הוי נדר של מצוה ונדחה לגמרי וא"צ התרת חכם ואם נדרו קודם לגזרתינו הגזרה נידחית דלא רצו חכמים להעמיד דבריהם במקום זה לכן מחויב משום נדר מצוה עיי"ש ואם כן כל זה רק נגד תקנה שתקנו במג"ת שלא להתענות ביום שנעשה בו נס אבל כאן דמעוברת דמבואר בסי' תקע"ה ס"ה לענין גזרת תענית שבע תעניות דמעוברת ומניקות אסור להן להחמיר ולהתענות משום צער הולד לא שייך הטעם דלא רצו להעמיד דבריהם ומפרט דאפשר יש גם חשש סכנה להאשה ולהעובר כשתתענה כמה שבועות שני וחמישי ממילא לית בזה משום קבלת מצוה ואפילו כשקבלה על עצמה עדיין לא היתה מעוברת וכיון דמוכרחת שלא להתענות מפני האיסור הוי אונס דרחמנא פטריה כמ"ש כה"ג מג"א בסימן תמ"ו סק"ב ממילא אזדא החשש דנודר בעת צרה דהוא סכנה להתיר נדרו דזה דוקא כשאינו מוכרח להתיר אם כן מעיקר הדין אפילו התרת חכם א"צ אך כיון דבאנו לומר דהוי אונס משום האיסור להתענות לכן טצדקי דאפשר למיעבד תעשה ותתיר נדרה בפני שלשה וגם אם בעלה אינו דל וידו משגת יפדה אותן ימים בממון שיתן לקטנים עניים הלומדים תורה אצל מלמד וסך הפדיון לפי חשבונו לבינוני אחד ושלשם צ"ל וחצי בעד כל יום.
ובאשל אברהם להפרמ"ג בסימן תק"ע סק"ב כתב כחולק על המג"א דנהי דלא אמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אלא הריני נודר להתענות דליכא איסור חפצא מ"מ הוי כשבועה וא"כ כשכולל כגון הריני נודר להתענות בה"ב כל השנה דנכלל ר"ח עם שאר ימים חייל בכולל את"ד אמנם ביו"ד סימן ר"ו ס"ה כתב דהנודר שלא אוכל או שאוכל אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שביעה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה וכתב הש"ך שם דשבועה נמי לא הוי ונהי דכתב המחבר ויש מי שאומר דהוי נדר מדין ידות מ"מ ידוע הכלל דהיכא דכתב בש"ע דיעה ראשונה בסתם ודיעה אחרונה בשם יש מי שאומר הלכה כדיעה ראשונה ועוד הא כתב בנוב"ת סימן קמ"ה דפלוגתא זו דוקא אם נדר בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש אבל אם היה בדבר שאין בו ממש כמו שכתב בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן ע"ר דכל אעשה או לא אעשה הוי דבר שאין בו ממש דאפילו בנדר גמור אינו רק איסור דרבנן כדאיתא בסימן רי"ג ס"א שומעין להקל ואפילו עד"ר מתירין במקום קצת מצוה והובא בפ"ת שם ולפ"ז צדקו דברי המג"א דאין כאן לא נדר ולא שבועה ואפילו בכולל לא חייל ואין כאן רק משום קבלת דבר מצוה דנדר להתענות גם כן הוי דבר שאין בו ממש דאינו מזכיר דבר שיש בו ממש וכיון דבר"ח ליכא משום קבלת מצוה להתענות לכן מותר שו"ר בבית מאיר עיו"ד סימן רט"ו ס"ג שכתב על הטו"ז שכתב דקבלת תענית דמיא לשבועה אבל מ"מ שבועה גמורה לא הוי דאל"כ תחול בכולל ולי נראה שאינו אלא נדר מצוה שבסימן רי"ג ס"ב משא"כ אם התענית עבירה עכ"ל ובמהרי"ט ח"ב סכ"ח כתב נמי במי שנדר אם תלד אשתו זכר ללכת לא"י וילדה זכר וז"ל וקרוב אני לומר שאפילו שאלת חכם א"צ וטעמא שאין כאן נדר ולא יד של נדר דנדרים איסור חפצא כגון דאומר קונם פירות שבעולם עלי אם לא אלך לא"י אבל האומר אני נודר לעלות אין כאן מקום חלות נדר אלא שנהגו העולם לידור בדברים של מצוה דבפיך זו צדקה וכיון דאם ילך לא"י יעגן אשתו ולא יפרנסה ובניו ליכא בזה דבפיך זו צדקה עיי"ש ול"ל דס"ל להלכה כדעת הרא"ש וסייעתיה דנדר שהוציא בלשון שבועה לא הוי אפילו יד לנדר ולא שבועה דאם כן לא הל"ל דאין כאן מקום חלות הנדר וגם איך לא הזכיר דזה רק לדעת הרא"ש ולא להרמב"ן ועכצ"ל דס"ל דגם להרמב"ן דהוי יד לנדר דוקא אם יש מקום חלות הנדר דהיינו דבר שיש בו ממש שיחול עליו איסור חפצו וכסברת הנוב"ת.
אך אם אמר הריני נודר שלא לאכול ולשתות בימי בה"ב עד איזה זמן ונזדמן ר"ח ביום אחד בהם וכן כשאמרה האשה כן ונתעברה דזה הוי דבר שיש בו ממש דהזכיר אכילה צ"ע כיון דלדעת רמב"ן הוי נדר משום ידות נדרים ולכאורה י"ל לפי מה דכתב הר"ן בפירושו לנדרים פ"ק דף וא"ו דלר"ט דצריך הפלאה ואם אמר על הספק הריני נזיר אם פלוני נזיר אינו נזיר משום דכתיב כי יפליא ה"נ מקיש ידות נזירות לנזירות דצריך הפלאה שיהא ידים מוכיחות ולרבנן דפליגי על ר"ט ואמרי דבנזירות לא לא בעי הפלאה ליכא היקשא אלא הפלאה גופא דכתיבא בנזירות לידות בלחוד אתיא דבעי הפלאה עיי"ש הרי גם לרבנן אם נודר על תנאי לא חשוב הפלאה אלא דס"ל בנזירות גופא לא בעי הפלאה ומה דכתיב הפלאה אתיא לידות בלחוד א"כ כשאומר הריני נודר שלא אוכל כו"כ ימים אם יתרפא בני כיון דגם לרמב"ן אינו נדר רק יד לנדר וכיון דהוי על תנאי אינו הפלאה וכ"כ בערך ש"י עיו"ד סימן ר"ה אך יש לדחות דלרבנן דא"צ הפלאה בנזירות מקשינן ידות לנזירות בהפלאה דשייכא גם בנזירות דהיינו דנדר על תנאי והא דלרבנן הפלאה גופא דכתיבא בנזירות לידות בלחוד אתיא היינו רק בהפלאה דשייכא רק בידות כגון ידים דלא מוכחי וכן נראה לי עיקר.
ועוד הא מבואר ברש"י ותוספת בפ"ג דסנהדרין דף כ"ה דמש"ה לא הוי הפלאה כיון דעל תנאי דלא ידע ולאו בידיה נזר לא גמר ומשעבד נפשיה דהוי אסמכתא ומבואר בא"ח ס"ס תקס"ב אם אמר אשב בתענית אם יצילנו ד' מצרה או אם יצליח דרכי לא הוי אסמכתא דגמר ומשעבד עצמו א"כ הוי הפלאה וה"נ כשאמרו אם יתרפא בנם.