תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תקפא
ראובן היה לו ס"ת ובא לעיר לדור ואמר לרה"ק שיתן הס"ת להבחורים חבורה קנין ספרים ונשמע הדבר לגבאי החבורה ויבא אל ראובן ושאלו אם נותן להחבורה ואמר אני נותן והלכו ליקח הס"ת וכשבאו לשם אמר ראובן איני נותן במתנה רק בשאלה לקרות בו ונטלו גבאי דחבורה ואח"כ עקר ראובן דירתו מהעיר ותובע הס"ת ומעיד רה"ק שאמר ראובן בפירוש שנותן הס"ת במתנה גמורה וראובן מכחישו שלא אמר רק בתורת שאלה ומה שאמר להגבאי שנותן כונתו היה בשאלה והנה בש"ך סימן פ"ז ס"ק נ"א פסק בעני תובע מעשיר אמרת ליתן לי מנה והעשיר מכחישו משביעין אותו וכ"פ קצו"ח ונה"מ ואם כן י"ל ה"נ בס"ת כמו שהביא שם הפ"ת בשם תשובת מים חיים וכ"כ בשו"ת בית יצחק עחיו"ד ח"ב בסי' פ"א בשם רדב"ז דאם הקדיש ס"ת לעיר אחת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט.
ואף דבשו"מ מהדורא תליתאה ח"ג ספ"ו כתב דבס"ת לא אמרינן אמל"ג מ"מ עיקר כרדב"ז וכ"כ בחת"ס חיו"ד סי' רל"ז את"ד השואל.
הנה מה דטוען ראובן כשאמר לגבאי החבורה שנותן להם הס"ת יש לפרשו דנותן במתנה ויש לפרש שנותן לקרות בו בשאלה ואם כן יש להאמינו ואף דהוה ספק איסור שמא נדר ליתן במתנה וכמ"ש נמ"י פרק מי שמת גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דבעיא בש"ס אם עמד חוזר דליכא ספק איסור מעילה דנאמן לעצמו שלא הקדיש רק אם ימות.
וא"ל כיון דהחבורה מוחזקים עכשיו בס"ת ואם כונת ראובן היה שנותן להם הס"ת במתנה דתו לא מצי לחזור בו א"כ כשנטלו הס"ת לא נתחייבו להחזירו והוי כטוען מנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור דזה אינו כמ"ש בשער משפט סימן ע"ה סק"ו דהיכי דנתן לו סתם מנה ומקבל טוען שמא נתת לי במתנה והנותן טוען שבהלואה נתן לו אזי בו"ש ברי עדיף כיון דודאי בא לידו המנה מחברו והוכיח כן בראיות ומה שהביא ראיות גם להיפך ומש"ה הניח בצ"ע כתבתי בערך ש"י שם דאין סתירה כלל משום דיש חילוק היכא דהתפיסו מדעתו והיכא דתפס שלא ברשות דאם תפס שלא ברשות והספק במציאות לא בפלוגתא דרבוותא לעולם כל היכא דאיתא הוי ברשות מרה קמא אם הוא חפץ בעין ואם כן הכא דקודם שנתן ראובן הס"ת לגבאי אמר בפירוש דאינו רק משאיל הס"ת אם כן מה דרוצה הגבאי לתפוס לחלוטין הוי תפיסה שלא ברשות ואם כן עומד הס"ת בחמ"ק ובו"ש ברי עדיף ועיין בנה"מ בדיני תפיסה סעיף י"ז ותמצא כמ"ש.
אך הרה"ק מעיד דאמר לו ראובן בפירוש שנותן במתנה גמורה ויש שם בביהכנ"ס ובהמ"ד הרבה ס"ת ואין הרה"ק נוגע דלפי דעת הש"ך חייב ראובן לישבע ובתומים שם כתב דבמחלוקת שנויה ואין לחייבו שבועה ויכול ראובן לומר קי"ל כהתומים שאני פטור מלישבע ועיין ברא"ש פ' הכותב סי' כ"ח.
וגם לדעת השו"מ דלעיל לא אמרינן בס"ת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויכול לחזור בו ואף דבכל צד רבו המחייבים לראובן מ"מ אפשר דיש לצרף לפטור את ראובן משבועה אך תינח אם היה ראובן תפוס בס"ת אבל כיון דהחבורה תופסים הס"ת אף דהוה תפיסה שלא ברשות מ"מ אנו פוסקים בפלוגתא דרבוותא ואף דתפס שלא ברשות יכול לומר קי"ל ואף דכאן הנ"מ רק לענין אם לחייב שבועה לראובן מ"מ מהני תפיסה כמ"ש הכנה"ג בסי' ע"ה בהגה"ט ס"ק פ"ז דמשמע מגדולי אחרונים דאם הנתבע מוחזק יכול לומר קי"ל להשביע לחברו ואף דכנה"ג הקשה כיון דאיכא חשש איסור הזכרת ש"ש לבטלה אין זה קושיא לדידן דאין משביעין בשם ועוד דהוא יחיד נגד רבים שקדמוהו ודבריו בטלים נגדם ועוד בנ"ד דעת שו"מ יחיד נגד רבים גם דעת תומים יחיד נגד רבים לכן חייב ראובן שבועה להכחיש את רה"ק וממילא גם מחויב לכלול בשבועתו מצד גלגול דמה שאמר להגבאי שנותן הס"ת היה כונתו רק בשאלה לא במתנה.
ובמהרי"ט ח״ב בחיו"ד סימן ה' בעובדא שהקדיש ס"ת בתנאי שאם ילך לעיר אחרת יוליך הס"ת עמו כתב וז"ל איכא למידק הקדש ס"ת זה מהו דלקדושת ס"ת לא קאמר דקדוש ועומד הוא ולהקדש בדק הבית לא דמי שהרי נהנים בו וכהקדש עניים דהוה כעין נדר מבפיך זו צדקה לא דמי שהרי לא סלק זכותו ממנו אלא נראה לי שזה כמי שהקצהו למצותו לו ולכל מבקשיו ולפי שהתירו למכור ס"ת לצורך גדול כגון לישא אשה וללמוד תורה היזקק להקדישו שלא יהנה ממנו אפילו לדברים שהתירו בהם עכ"ל וזה היה בהעלם עין מן השו"מ והנה אם הקדישו כנידן דידן לביהכנ"ס או לבהמד"ר שיש להם ספרים רבים גם כן אינו דומה לפי דעתי לצדקה לעני אלא צ"ל ג"כ כסברת מהרי"ט שהוקצה למצותו וא"כ לא שייך טעמו של נתיבות דלפיכך אם טען עני לעשיר נדרת ליתן לי מנה משביעין את העשיר משום דממשכנין על הצדקה דהא זה אינו צדקה לעני רק יש בו משום איסור דהוקצה למצוותו וכל הקדש לעניים בזה"ז או לביהכנ"ס או לס"ת הוי כממון הדיוט כדאיתא בחו"מ סימן צ"ה ולא שייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואין בו קנין כדעת שהביא התומים א"כ לית בו רק משום איסור נדר כקיבל עליו מצוה וכאלו אסר עליו הנאת איזה דבר וא"כ מלבד דקשה לעשות מעשה לחייב את ראובן שבועה אם היה מוחזק כיון דהתומים ס"ל דפטור משבועה על טענת עני לעשיר נדרת לי מנה קל וחומר כאן דגם טעם הנתיבות ליתא אך כיון דהחבורה מוחזקין בס"ת אי אפשר לעשות מעשה מספיקא להוציא מידם בלתי שבועת ראובן וכן מוכח ברא"ש פרק הכותב סימן כ"ח שכתב כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן בה עובדא לחייבה שבועה עכ"ל וא"כ כשאידך מוחזק ואין רוצה להחזיר בלתי שבועת שכנגדו איך נעביד עובדא להוציא מידו מספיקא וזה מוכח דלא ככנה"ג הנ"ל וגם טעם הכנה"ג שלא להשביעו מספק כיון דאיכא חשש איסור שם שמים בחנם מוכח מלשון הרא"ש דליתא דא"כ הוי ליה לרא"ש למימר טעם זה דנ"מ אם שכנגדו מוחזק.
ועוד ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות סנהדרין דין ה' ובש"ע חו"מ סכ"ב ס"ג דעי שלא היה חייב שבועה ואמר אני אשבע אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו והטור כתב שם אני אשבע שבועה חמורה וקשה כיון שלא היה חייב שבועה א"כ איך מניחין אותו לישבע דיש בה הזכרת ש״ש בחנם ואף דקנו מידו הא מקח שנעשה באיסור אף שנעשה בקנין אינו קיים רק באופן ההיתר כדאיתא בחו"מ סימן ר"ח ונראה דלזה נתכוין הטור שהוסיף על לשון הרמב"ם שלא כתב חמורה אלא הטור קמ"ל אף דקיבל עליו לישבע בשם דשבועה בשם חמיר לענין קרבן ועכ"פ מוכח דלא ככנה"ג אלא כיון דהדבר נוגע בין אדם לחברו אינו שבועת חנם אפילו לא היה חייב שבועה מכ"ש אם מחייבין ליה שבועה להסתלק מן הספק דכתב הפנ"י בפ"ק דברכות דף י"ב דלא הוה ברכה לבטלה כיון שרוצה להסתלק מן הספק ואשכחן טובא שחכמים עצמן תקנו כמה ברכות על הספק ולא הוה ברכה לבטלה עכ"ל.
ואפשר דמה דהטור כתב שבועה חמורה וברמב"ם לא כתב חמורה משום דכל שבועה בב"ד אפילו היסת הוא בשם וא"כ המקבל עליו שבועה בב"ד סתמא כשבועת ב"ד בשם אבל הטור דהביא בסימן פ"ז מ"ש רש"י דהשתא לא משביעין בשם א"כ המקבל עליו לישבע סתמא אינו בשם לכן קמ"ל אפילו פירש לישבע שבועה חמורה דחמיר לענין קרבן וליש פוסקים גם לענין מלקות דאינה רק שבועה בשם כמ"ש הש"ך ביו"ד ר"ס רל"ז מ"מ אם קיבל עליו בקנין א"י לחזור בו.
ונ"ל אם בעל הס"ת אמר להם שנותן להם הס"ת או בלשון שמדבר איך גוב דאס ס"ת כיון שלא אמר בפירוש במתנה ויש לפרשו בשני אופנים שנותן לקרות בו עד שירצה או שנותן במתנה ומת ותובעים יורשיו הס"ת ואין יכולים לומר בברי מה היה כונת מורישם מ"מ מוציאים הס"ת כיון דיש לפרש על שני אופנים יד המקבלים עה"ת כמ"ש נמ"י פא"נ אהא דרב עילש גברא רבה דאם הלשון מספיק לפרשו בלא תוספת דברים מפרשינן ליה לתועלת המחויב וא"ל דוקא התם דהמחויב מוחזק דהא בשו"ת רשב"א שהביא ב"י באה"ע סי' צ"ג דכל מקבל מתנה או לוקח ידו עה"ת הן בלשון שטר הן בלשון בע"פ ואפילו מוחזק.
ואין לדחות זה ממ"ש נה"מ סימן סמ"ך סק"ח דבנדר והקדש מפרשינן לחומרא לנותן זה אינו דהתם דודאי נדר או הקדיש רק הספק בלשונו בפחות ויותר משא"כ כאן דאם לא נתן במתנה לא הקדיש כלום דהס"ת קדוש ועומד לקרות בו רק כשנתנו לרבים במתנה הקצהו למצוותו שלא יוכל למוכרו כמ"ש מהרי"ט הנ"ל וע"ז אנו דנין אם הקדיש כלל ובזה מיושב שלא יהיו דברי נה"מ סתראי ממ"ש בדיני תפיסה סק"ב עיי"ש.
ועוד בשו"ת ד"ח חחו"מ סימן ל"ה בח"א הוכיח דלא כנה"מ אלא גם בנדר והקדש מפרשינן דברי הנודר או המקדיש בפחות שבלשונו רק אם הספק אם הקדיש רק לזמן או לעולם כיון שכבר חל עליו איסור חפצא אינו יוצא בכדי כשלא התנה בפירוש עיי"ש וא"כ כאן אם לא נתנו במתנה לחלוטין רק השאילו עד זמן שירצה הרי לא הוסיף איסור חפצא דבלא"ה קדוש ועומד.
וא"ל נימא ספק איסורא לחומרא דליתא כיון דיש חזקת מרה קמא הוי לקולא וא"ל ממ"ש הנמ"י גבי שכ"מ שהקדיש דהספק אם עמד חוזר דמשום דטוען ברי הוי לקולא דשאני התם כיון דכבר הקדיש רק ספק אם יכול לחזור וכמבואר כן בשו"ת רשב"א ס"ס תרנ"ו והובא בש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד דגם לדעת המחמירין בשכ"מ שהקדיש מ"מ בשאר ספק הקדש אם חל כלל מעיקרא ההקדש הוי לקולא אפילו אין החפץ ברשות היורשים עיי"ש.
ועוד מסתימת כל הפוסקים דפסקו לקולא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דאפילו אינו טוען ברי הוה לקולא וכמו שכתב בספר מאזניים למשפט בסי' ד' ס"ג בדיני תפיסה בראיות ומשום חמ"ק כמו שכתבתי ולפימ"ש רמ"א בהג"ה לחו"מ סימן ע"ה סי"ז ה"נ אם יש רגל"ד שנתן הס"ת במתנה צריכין לישבע שלא שמעו מאביהם שנתן הס"ת במתנה ומה שכתבתי לעיל דהאב צריך לכלול בשבועתו שלא נתן במתנה משום דשמא יודע בעצמו שנתכוין בשעת אמירתו לגבאי שנותן במתנה דלא הוה דברים שבלב כיון דיש לפרש אמירתו כן וגם בית מאיר ביו"ד סימן רנ"ט ס"ה מוכיח דאף דספק נדרים להחמיר מ"מ ספק ממון להוציא אין כח ביד הקדש להוציא מספק עיי"ש וכבר כתבתי דכאן אף דהס"ת ביד החבורה מ"מ כיון דבפירוש אמר כשנתן לידם דרק משאיל להם הוי תפיסה של"ב ובחזקת בעליה הוא וכ"ש ס"ת דמתחלתו עומד לקרות בו בציבור ושיהיה תמיד עומד בביהכנ"ס עד יום פקוד אותו הבעלים דלא שייך חזקה כמ"ש מהרי"ק שורש עין.
והנה בא"ח סימן קנ"ג כתב י"א בכלי הקודש של כסף שמביאים לביהכנ"ס אין היורשים יכולים להוציאם מהקהל ובס"כ שם כתב בס"ת אין הצבור יכולים להחזיק בהם ושני הדינים ממהרי"ק ולכאורה סותרין זא"ז וכתב בשו"ת הרי בשמים סימן קמ"ה ליישב לפימ"ש ת"ח בסנהדרין דף כ"א דאם כתב לו ס"ת ונתנו לציבור אבד המ"ע דכתבו לכם לכן אמרינן דודאי לא נתנו לצבור לחלוטין עיי"ש אך האחרונים חלקו על הת"ח ושאג"א כתב דבזה"ז אפילו מ"ע ליכא כשכתב לו ס"ת כיון דלא בקיאין בחסרות ויתרות והובאו באחרונים סימן ר"ע.
ולעד"נ לפימ"ש בד"ח ח"א סימן ל"ה בחחו"מ עמ"ש בהגמ"ר בשבועות פ"ד וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא נדר דלית ליה קיצותא מכאן משמע דהנודר סתם ולא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מ"ש מנזירות דסתם ל"י י"ל דנזיר איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא נתחייב אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליו והסבירו הד"ח עפימ"ש הר"ן בחידושיו פ"ק דנדרים דף ד' דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דהקדש קדשה עולמות נדרי איסור נמי כן דמקשינן נדרים להדדי וה"נ דנזירות אוסר על נפשו ומחייב נפשו באיסור מסתמא אין לחייבו רק בפחות שבלשונות אבל נדר דהוא איסור חפצא הוי כקרבן וכיון שנאסר החפץ לא נפקע רק אם פירש בפירוש דלא נדר רק לזמן ול"ש כאן הסברא דיד בעהש"ט עה"ת דהא החיוב אינו כלל עליו רק החפץ נאסר עייש"ה לכן ה"נ כלי כסף דמניחין על ס"ת דבלא"ה היו חולין ועתה שהניחן על ס"ת הוקדשו כמ"ש מהרי"ק שם בשרש קס"א א"כ הוי איסור חפצא לכן הוקשו לקרבן דסתם הוי לעולם משא"כ ס"ת דקדוש ועומד מתחלתו רק כשנתנו לצבור יש בו משום בפיך זו צדקה והרי האומר סלע זו לעניים יכול ללוותה דאינו כהקדש כדאיתא בפ"ק דערכין דף וא"ו וביו"ד סימן רנ"ט וגם גבאי יכול ללוותה אם יש מזה טובה לעניים כדאיתא שם הרי דאינו איסור חפצא דל"ל בזה דהוי כהקדש ע"י נתינתו לקהל דהרי מעיקרא נמי קדוש ועומד לעולם א"כ סתמא לא משמע לעולם כמו בנזיר ולא כנדר לכן בכלים שנתנו סתם לביהכנ"ס על ס"ת סתמא משמע לעולם משא"כ ס"ת לא הוי סתמא לעולם רק עד זמן פקוד אותו הבעלים וכשיטלוה מהקהל לא נפקע קדושתה ועומדת למצוותה לקרות בה בכל מקום שתהיה ומהרי"ט מיירי להדיא שאמר שמקדיש הס"ת ע"כ בא להוסיף והקצהו למצותו דעשאו כהקדש דאסור ליהנות למוכרה.
ובזה יתיישב דברי מהרי"ק בשרש קס"א דהשואל אמר שמעשים בכל יום שמשימין נרות של כסף ושלשלאות של כסף ולאח"ז נושאין אותם עמהם גם לפעמים כשיורדין מנכסיהם מוכרין אותם לאחרים וא"כ המשים אותם בביהכנ"ס אדעתא דמנהגא קא משים אותם והשיב לו מהרי"ק שמנהג זה נגד דין התלמוד דמדינא כיון שהודלק פ"א בביהכנ"ס חלה קדושתו עליו ולא פקעה כ"א ע"י הקהל אין המנהג מבטל הלכה אא"כ הוא מנהג קבוע עפ"י חכמי המקום לא עפ"י המון בע"ב וצריך שיהא לו ראיה מה"ת וגם לפי דעתי שאינו מנהג קבוע כלל את"ד והמג"א תפס לשון אחר שאינו מנהג קבוע אבל מהרי"ק ללשון ראשון מה זו טענה על מ"ש השואל דהמשים אותם בביהכנ"ס אדעתא דמנהגא קא משים אותם וכן קי"ל דכשיש מנהג הוי כהתנה כדאיתא ביו"ד סימן קע"ד ובחו"מ סימן של"א ובכ"ד ולפימ"ש י"ל דהא דאדעתא דמנהגא הוי מכח אומדנא וכיון דהא דנדר לית לו קיצותא אף די"ל סתם לאו לעולם משמע כדאמרינן יד בעהש"ט עה"ת ודעתו על הפחות שבלשונו משום דאיסור חפצא מקשינין להקדש קרבנות דהוה לעולם לכן לא אזלינן בתר אומדנא לעקור ד"ת כדאיתא בסמ"ע סימן רמ"ז סק"ד דאפילו באומדנא דמוכח דודאי דעתו כן לא מהני אא"כ יתנה בפירוש:
וא"ל הטעם משום דנוגע בינו לקהל אין הולכים בזה בתר אומדנא דמוכח כמ"ש הריב"ש סי' קצ"ה בנותן מתנה לחברו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא"כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדה"י דזה אינו דהא בטו"ז ביו"ד סימן קי"ח סק"ב דדוקא אם משמעות הלשון מורה על ענין אחר אבל לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והממע"ה ומ"ש הטו"ז דהממע"ה אינו בדיוק דהא קי"ל יד בעהש"ט עה"ת אף דהמקבל מוחזק כמ"ש לעיל משו"ת הרשב"א.
ובשו"ת מ"ע ס"נ כתב בנ"ד לית לן למיזל בתר אומדן הדעת שהרי אנו באין לעקור נחלה ונתתם נחלת שארו לו ובפירש כתב הרא"ש כלל פ"ד סי' ד' דמשום דברים שבלב ואומדנא לא מיעקרא נחלה עכ"ל וקשה לי ממ"ש בשו"ת הרא"ש כלל ס"ד ס"ס ד' על דבר שנהגו שלא לשמט דאפשר כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעין ה"ל כאלו התנה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית עכ"ל והרי המנהג עושה רק אומדנא דעד"ז הלוה והוי כאלו התנה ומועיל לעקור מצות שמיטה ואם מנהג עדיף עדיין קשה על מהרי"ק וצ"ל כיון דכתב הרא"ש ואפשר כמסתפק בדבר לכן כתב מהרי"ק עוד טעם דגם אינו מנהג קבוע ומהריב"ל ח"א סימן ס"ה ומהרי"ט ח"ב סקי"ג ושו"ת פרח מט"א ח"א סימן ס"ג כתבו דמנהג הוי כהתנה בפירוש לכן נקט המג"א בסימן קנ"ג לעיקר דמנהג קבוע מועיל כאלו התנה בפירוש.
ומבי"ט ח"ב סימן מ"ב הביא שם פסק מהב"י וחד גדול עמו פסקו דטענת נתבע שעברה שמיטה הוא טענה טובה ואעפ"י שבאותם ארצות לא נהגו להשמיט כספים כיון דמדינא שביעית משמטת מה לנו ולמנהגם וצווח המבי"ט כיון דפשט מנהגם הוי כאלו התנה כמ"ש הרא"ש בכלל ס"ד סס"ד עיי"ש ולפימ"ש צדקו הב"י וחד דעמיה כיון דמנהג עושה רק אומדנא דאדעתא דהכי הלוה ולעקור ד"ת ל"מ אומדנא עד שיתנה בפירוש כמ"ש הרא"ש הנ"ל וגבי שמטה נמי לא החליט הרא"ש רק בלשון אפשר להתנצל עצמו על שמשמיט ידו מלמחות ואם כן הנתבע שהוא מוחזק א"א להוציא ממנו וכ"כ כנה"ג בהגה"ט חו"מ סימן ס"ז אות זיי"ן אם הלוה אינו רוצה לפרוע אין כופין אותו וכ"ש במקום שאין שם מנהג קבוע ופשוט מהריב"ל ז"ל בתשובה כת"י עכ"ל.
ועוד נראה אף דבכ"מ במנהג קבוע הוה כהתנה כאן בשמיטה ל"ל הכי דהתומים שם הקשה כיון דקי"ל בכתובה ל"מ מחילתה אף דכתובה דרבנן ע"כ דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה א"כ גם שביעית בזה"ז דרבנן ולא יועיל תנאי ותרצתי בערך ש"י שם בשלמא כתובה תקנו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם יועיל תנאי מה הועילו חכמים בתקנתן ע"כ עשו חיזוק לדבריהם אבל שמיטה בזה"ז תקנו משום זכר מצות שמיטה שלא תשתכח וכשמתנה יש לו זכר דלא קפדו חכז"ל דוקא להפקיע החוב דפרוזבל נמי מהני ואם כן תינח כשמתנה בפירוש אבל מנהג אם יועיל ואין אומר ואין דברים ואין זכר למו הדרא החששא למקומה ולכן חוכך הרא"ש בזה לומר כיון שנהגו הוי כהתנה ואם היו באים הבע"ד לפניו היה פוסק דמשמט.