אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תקסז

סימן תקסו

ראובן מת חותנו והניח עזבון ובנים ותבע ראובן מהם שחותנו פסק לו בשעת השידוך נדן ומזונות ולא פרע לו ועתה תובע מהיורשים והספק אם מחויבים היורשים לשלם ואם יטול ראובן בשבועה שלא נפרע כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים או ישבעו היתומים שא"י אם פרע לו אביהם ולא ציווה להם אביהם לפרוע.

הנה כבר כתבתי בכמה תשובות אף דכתב בתנאים פ' התחייב ליתן כו"כ מ"מ פטור מדינא והבאתי דברי בר"א בתחו"מ ס"ס כ"ט ודברי ב"ש בסי' ס"ד בחאה"ע כמו שכתבתי בסי' תקנ"א.

אך מ"מ משום נדר יש לחייבו כיון דהזוג עניים בשעת השידוך כמ"ש מהרי"ל והובא בב"ש סי' נ"א ס"ק י"א אך מבואר ברמ"א חו"מ ס"ס רנ"ב נודר ומת פטורים היורשים.

והנה בקצו"ח סימן רנ"ב כתב באחד שנדר ליתן סך ממון לעניים ואח"כ בחליו ציוה ליתן הסך שנדר דהיורשים פטורין דמשום שנדר פטורים היורשים ואם מכח מתנת שכ"מ מ"מ פטורין דדמי למ"ש התוס' בב"ב דף קע"ה באמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו דאינו גובה למ"ד דמע"פ א"ג מהיורשין דלא הוי מתנת שכ"מ כיון דציוה להם ליתן מחמת חובו אינו אלא מלוה כבתחלה. וה"נ לא ציוה ליתן רק מחמת הנדר ונה"מ כתב דל"ד דשם עכ"פ מצוה לפרוע חוב אביהם רק שאין כופין אותם וי"ל שצוואתו היה שיתנו משום מצוה שעליהם וממילא אין כופין אותן אבל בנודר ומת אין שום מצוה על היורשים וכיון שהוא ציוה תנו ע"כ במתנת שכ"מ ציוה ליתן עכ"ל אמנם בשו"ת רמ"א סימן מ"ח שאלה ג' כתב בפשיטות דנודר ומת דפטורין היורשים היינו מדינא ואין כופין אותם ומ"מ מצוה עליהם לפרוע מירושתם כמו בע"ח שמת מדינא דגמרא דאין גובין ממטלטלין שהניח מ"מ מצוה על היורשים לפרוע עיי"ש וזה היה בהעלם עין מן הנה"מ ואם כן הדר דינא דקלו"ח וא"כ אין להשביעם או להטיל עליהם קב"ח שאין יודעים אם פרע אביהם או שלא ציוה אותם כמו בחוב שבחו"מ סימן ס"ט ס"ה דשאני הכא כיון דאפי' יודעים שלא פרע הנדר או אפילו צוה להם לפרוע מ"מ אין כופין אותם אם אין רוצים לקיים המצוה אם כן איך נטול עליהם שבועה או קב"ח במה דאפי' יודו אין כופין אותם.

ואי משום מצוה לקיים דברי המת הרי משמע מהקצו"ח דג"כ ליכא בכה"ג דכתב דאין ממש בצוואה זו ועוד דקי"ל בסימן רנ"ב דדוקא בהשליש הסך שציוה ואז יש משום מלקד"ה ומ"ש הש"ך בשם הריטב"א דאם ציוה לבניו צריכים לקיים אף בלא השליש הרי כתב בשו"ת רע"ק סימן קמ"ו דיש בזה פלוגתא והובא בפ"ת שם.

ועוד דהא כתב הש"ך בחו"מ סימן פ"ז סל"ד סקפ"א דאין לחייב שבועה על מה שתובעו שנתן לו ת"כ או נשבע ליתן לו וזה כופר כיון דהשבועה אינו כמו שעבוד או קנין להתחייב רק שיתחייב מצד שבועה ואין שייך להשביע ע"ז בין ש"ד בין היסת עיי"ש וכ"כ הריב"ש בסימן שד"מ מה שאין בו חיוב ממון כלל בשום מקום אף שהב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו אין זה חיוב ממון וכשכופר אין משביעין אותו עכ"ל והובא בקצו"ח סי' פ"ז סל"ד סק"ל ואף דקצו"ח שדי בה נרגא מאן ספין לחייב הלא המוחזק ודאי י"ל קי"ל כהריב"ש וש"ך והגמ"ר פי"נ כתב היכא דהוה מטעם מלקד"ה אין זוכין כלל אלא שכופין היורשים לקיים מצות אביהם ופסקו רמ"א בחו"מ סימן רנ"ב בהג"ה אם כן אין לחייב היורשים שבועה וכ"ש שדבר זה דמלקד״ה אינו רק מצוה דרבנן כמ"ש תוספת בהכותב דף פ"ו בד"ה פריעת ואם כן הל"ל תקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא פ"ק דב"מ דף ה' אלא דבשו"ת מיימני הל' אישות סימן ל"ה כתב דאם כופר ישבע אף דבמודה חייב רק מכח תקנה נראה דלא פלוג בשבועת היסת והובא בקצו"ח סימן פ"ז סקכ"ד ובסוף הסימן הנה מדכתב נראה היינו מסברתו ואין לו ראיה א"כ הבו דלא לוסיף ומסתיין בכופר דבר שיש בו זכיית ממון ממש ולא מה שאינו רק מצוה דבשלמא בתקנת ר"ת להחזיר הנדן אם מתה הבת בשנה ראשונה דיורדין לנכסיו ומוציאין ממנו הרי הפקר ב"ד הפקר ואלים כד"ת לכן לא דמי להא דאמרינן בפ"ק דב"מ היסת תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן דהתם לא נחתינן לנכסיה ול"ל בו הפקר ב"ד הפקר דהא רבנן עצמן לא אלמוהו להיות הפקר ב"ד משא"כ בתקנת ר"ת ואם כן הא דמלקד"ה דאינו רק מצוה דרבנן ואין בו זכיה ומוכח מדברי הגמ"ר פי"נ דאין יורדין לנכסיו מדכתב בהא דהולך ומת המשלח דכופין היורש לצוות להשליח שיתן ואם איתא דיורדין לנכסיו יצוו הב"ד לשליח או ירדו לנכסיו ויטלו ממנו בע"כ דיורש והשליח וכיון דאין יורדין לנכסיו רק כופין אותו לומר רוצה אני הרי לא אלמוהו מכח הפקר ב"ד כד"ת ואם כן תו אינו רק תקנתא והיסת נמי רק תקנתא ממילא י"ל תקנתא לתקנתא לא עבדינן ועי' קצו"ח סימן פ"ז ס"ק ל"ב דגם תקנה דרבנן כיון דהפקר ב"ד הפקר הוי זכיה דאורייתא.

ומ"ש ברי"ו במשרים נתיב א' ח"ה מי שנתחייב שבועה משום דבר מדבריהם כגון מציאת חש"ו דיש בהן גזל משום ד"ש ואינו רוצה לישבע אין מוציאין בדיינין ואין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד ל"י ומלקין אותו אחר ל"י שבועות פ״ו והובא בקצו"ח הנ"ל והרי מציאת חש"ו רק גזל מדבריהם ואם כן היסת הוי תקנתא לתקנתא לק"מ דהא איתא בחו"מ סימן צ"ו ס"ד דחרש ושוטה אין נזקקין לטענתם על אחרים כלל ועכצ"ל דמיירי דיש עד אחד שזה גזל מהם ואם כן ל"ה תקנתא לתקנתא אמנם גוף הדין לא הובא בשאר פוסקים ותמוה איך כתב דהוא בשבועות פ"ו דהיינו ע"כ שם דף מ"א והתם לא נזכר כלל שבועה על מציאת חש"ו רק מציאת חש"ו יש בהם גזל מפני ד"ש ולא נחתינן לנכסיו ושבועה מדבריהם הוא ענין אחר שם על שאר חיוב ממון כגון היסת ואם כן רי"ו דכתב שבועה על מציאת חש"ו מנליה מהתם.

שו"ר בספר תק"כ סימן למ"ד הביא דברי רי"ו וכתב דתמוה דלמה ישבע הא אפי' מודה שגזל לא הוה אלא גזל מדרבנן ואין מוציאין אותו מידו והוי כתקנתא לתקנתא ועיי"ש ס"ס ל"ב דמ"ש רי"ו שיש להשביעו על גזל דרבנן לא נ"ל כלל ועיי"ש דמסיק דגם בודאי גזל דרבנן לא משמתינן ליה שיחזיר והובא בהגהות רעק"א ז"ל על חו"מ סי' רי"ש עי"ן ולפ"ז מכ"ש כשאינו מודה דא"צ לקב"ח וגם חרם סתם אין להטיל על מי שאינו מודה כיון דאפילו מודה ואינו רוצה להחזיר לא מנדינן ליה ממילא ה"נ לענין מלקד"ה דאינו רק מצוה דרבנן ולא נחתינן לנכסיה דבכופר א"צ לישבע וא"צ לקב"ח ואין להטיל עליו ח"ס.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה