אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תקיד

סימן תקיג

שאלה ראובן שלפני כמה שנים הלוה לעכו"ם על שדהו ואכל פירותיה והיה לו שטר משכנתא מעכו"ם דכ"ז שלא ישלם לו הלואתו תהא השדה ממושכנת למלוה רק לא העלה השטר בערכאות לעשות טיבלאציא ואח"כ מת המלוה ונשארה שדה זו ביד יורשיו בין שאר הנחלות ואחר איזה שנים משעת הלואה קנה יהודי מעכו"ם הנ"ל כל שדותיו כשלשה ושלשים חתיכות קרקע מפוזרות אחת הנה ואחת הנה והעלה המקח בערכאות הגרונד בואך רק חתיכה אחת מהקרקעות לא ידע איה ותחת יד מי הוא ואחרי כמה שנים נודע שהשדה הממושכנת לראובן היא אותה חתיכה שלא נודע עד אז ואז היתה השדה כבר ת"י אחר אשר נתן סך ההלואה ליורשי ראובן והמה מסרו השדה והשטר משכנתא ליד זה וזה האחר החזיק ג"כ בשדה זו כמה שנים והשדה עכשיו שוה יותר משעת הקניה ומסך ההלואה וגם העכו"ם הלוה כבר מת ועתה הקונה מהעכו"ם תובע את המחזיק שימסור לו השדה ויש בזה ספקות חדא אם כשיוחזר השדה ללוקח מן הגוי על פי דין או מרצון אם חייב זה הלוקח מן הגוי להחזיר ההלואה לזה שקנה החוב מן יורשי המלוה שנית אם זה המלוה והבא מכחו יש לו דין דבר מצרא שלישית אם נימא שחייב להחזיר השדה להקונה מן הגוי אם חייב לשלם לקינה זה הפירות שאכל מזמן הקניה עד עתה.

הנה נודע שעכשיו במקומינו דינא דמלכותא אם לא העלה המלוה שטרו בערכאות לעשות טיבלאציא ובא אחר וקנה השדה מן הלוה פטור מלהחזיר ההלואה להמלוה וזה נעשה לתקנת המדינה שיוכל כל איש להלוות ולקנות על סמך שיראה בגרונד בואך אם נכסי המוכר או הלוה נקיים וגם שנוגע לטובת המלך ליקח מס סטעמפיל מהשטרות העולים בערכאות ומס מהלוואות ובכה"ג דדמ"ד כדאיתא בחו"מ ס"ס שס"ט.

ועוד כיין דהמלוה והלוקח באים מכח העכו"ם בדיניהם דיינינן להו כמ"ש ב"ח בתשובה סימן כ"ו לענין אם ראובן היה לו שט"ח על גוי וגם שמעון היה לו שט"ח על גוי ושטרו של ראובן מוקדם בזמן הלואה ושטרו של שמעון מוקדם בזמן הפרעון והחליטו בדיניהם נכסי לוה לשמעון דזכה שמעון אף דדין ישראל אינו כן דבדינינו מי שזמן הלואה שלו מוקדם חוזר וטורף מן המאוחר ואף דבזה אינו יכול לומר אי לא שתקת אהדר הנכסים להגוי הלוה דאם יחזיר הרי ילך ראובן ויטרוף ממנו עיי"ש.

ועוד דהשתא הכא מדד"מ אם המלוה אכל פירות שדה הממושכן כדי חובו פקע החוב אף דנשתעבד הלוה שיאכל המלוה הפירות בחנם כ"ז שלא יפרע החוב אם דמי הפירות יותר משמנה למאה פערצענט כידוע ואם כן אם העכו"ם הלוה היה דן עם המלוה בדיניהם היה פטור מלשלם החוב כיון שכבר אכל המלוה הפירות כמה שנים ה"נ הלוקח מן הגוי זוכה כל מה שהיה הגוי מרויח בדיניהם וכדאיתא בחו"מ ס"ס שס"ט בהג"ה משו"ת הרא"ש ועיין בחו"מ סימן קנ"ד סח"י בהג"ה ובבאה"ג אות כ"ף ובסי' ס"ז סעיף י"ז ס"ק ל"ג. נמצא נפשט ספק ראשון דא"צ הלוקח מן הגוי לשלם להמלוה חובו.

וגם איו לחייב הלוקח משום מזיק שיעבודו של המלוה אפילו אם היה יודע שהשדה משועבד לראובן וכמבואר בשו"ת הב"ח ס"ס כ"ו עיי"ש.

ומעתה נבוא לספק השני אם יכול המלוה לסלק ללוקח מכח דינא דבר מיצרא כמבואר בחו"מ סימן קע"ה סעיף נ"ז בהג"ה דמלוה מסלק ללוקח אף דקנה מן העכו"ם אמנם הנלע"ד דכאן ל"ל הכי חדא אפילו בעלמא פסק השבו"י ח"ג סימן קס"ו דאין השוכר יכול לסלק הלוקח שיכול הלוקח לומר קי"ל דאין בשכירות דין מצרנות כלל וכן הדין לענין משכנתא יעיי"ש משמע להדיא דאפילו מלוה עומד ודר במשכנתא דומיא דשוכר ואף דבשו"ת הרא"ש כלל א' פסק דאם יש ספ"ד מחמת פלוגתא דרבוותא אין מוציאין הקרקע ממי שירד והחזיק ברשות צ"ל דשאני הכא דאלים חזקת הלוקח מחמת דמד"ת ודאי ליכא דין מצרנות והמלוה או השוכר באין מכח ספק בתקנה לבד ודלא כרמ"א שפסק בחו"מ סימן קע"ה סנ"ז דמלוה מסלק ללוקח וצ"ל דנהי דכח לוקח עדיף מן המצרן בספק פ"ד כמ"ש סמ"ה שם היינו כשעדיין לא נכנס אחד מהם אבל המלוה שכבר נכנס והחזיק ברשות בעלים אין הלוקח יכול להוציא מידו וכמ"ש בשו"ת פרח מט"א ח"א סי' י"א דבתקנות חכמי התלמוד אם ספק בתקנתם הוי כמו ספק בדין והמע"ה הובא בפ"ת לחו"מ סימן ח"י סק"ח אבל קשה לשמוע שהרמ"א הכריע בתורת ודאי דמלוה מסלק ללוקח נגד כל הנהו רבוותא שהובאו בבאה"ג שם וכן מוכח מלשון הרמ"א שכתב וכן נראה לדון ולהורות ולא כתב וכן נראה עיקר וכמ"ש בסמוך סכ"ח ובכמה דוכתי א"ו משום דכאן לא בא להכריע דכן עיקר אלא דיש לדון כן כיון דהמלוה הוחזק מכבר ברשות בעלים ולוקח בא להוציא ממנו.

ולפ"ז גם לרמ"א הלוקח מסלקו למלוה כיון דיש ס"ס דהא במוכר כל שדותיו ליכא דדב"מ ובמוכר עכו"ם ס"ל לאבקת רוכל דגם כן דינא הכי אף דבזכל"א הביא חולק ע"ז והבאתים בערך ש"י מ"מ מידי ספקא לא נפקא וספק שני אם מלוה מסלק ללוקח גם במוכר ישראל ובתה"ד סימן של"ח כתב אם יש שני טעמים לבטל זכות המצרן מצרפין הטעמים אף שאותו צד שאנו מצרפין אינו מועיל בפ"ע ולא סמכינן אהך טעמא לחוד יעיי"ש ואף דשאני הכא דמלוה מוחזק ובאנו להוציא מידו ע"י הס"ס מ"מ י"ל לפימ"ש הרז"ה בר"פ שני דכתובות אהא דפריך הש"ס וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מה הוי דגם למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב פריך משום דהכא איכא תרתי להאשה רובא וחזקה דגופא ולבעל ליכא רק חזקת ממון מידי דהוה אמשארסתני נאנסתי דנאמנת משום דיש לה תרתי ברי וחזקה דגופא ובעל לית לו רק חזקה דגופא והמלחמות נמי הביא מהירושלמי כן עיי"ש אם כן ה"נ כיון דללוקח מסייעו ס"ס דהוא כרוב אלא דמלוה יש לו חזקת ממון אבל יש עוד ללוקח דחשוב בחזקתו כיון דמד"ת ליכא דינא דב"מ ובספק השקול אמרינן דחשוב מוחזק אם אין המצרן מוחזק ממש ואם כן עם רוב הוי תרתי ולמצרן ליכא רק חדא חזקת ממון ומהרי"ט בחחו"מ סימן ס"ז כתב דלוקח שבא מכח ד"ת הוי ודאי והמצרן שבא מכח ספק תק"ח חשוב ספק עיי"ש אם כן הוי כלוקח טוען ברי ומלוה טוען שמא דכך לי ודאי וספק כברי ושמא וממילא עם רוב מוציאין.

ועוד כיון דלוקח א"צ להחזיר למלוה חובו מכח דדמ"ד וכמ"ש ממילא פקע שעבודו דמלוה מאותה שדה ותו אינה שכונה גביה דע"כ ל"פ אם עדיף כח המלוה אלא בשגם אחר שקנהו הלוקח עדיין השיעבוד על השדה ויש לו להחזיקו ולאכול הפירות עד שנפרע מחובו ובשעת קנין הלוקח עדיין לא נפרע החוב וכדאיתא בפרק א"נ דף ע"ג ב' בעובדא דרב מרי בר רחל דבדיניהם עבדינן ליה לאכול הפירות כ"ז שלא נפרע החוב אבל השתא הכא אדרבה בדיניהם אין למלוה עוד על השדה כלום כיון שלא היה חובו טאבלירט ובחו"מ סימן קע"ה סט"ו איתא דאם קודם שסילקו מכר השדה שיש לו על המצר אבד המצרן זכותו אף דבשעת קניה היה מצרן וק"ו כאן דעם קנין הלוקח פקע שעבוד המלוה מעל שדה זו ואינה שכונה עוד גביה ואפילו בלאו האי דינא דסט"ו י"ל כאן כמ"ש לפימ"ש בחידושי רשב"א בהניזקין דף נ"ח אהא דאם הקדיש הגזלן אחר יאוש דקני ההקדש ביאוש וש"ר או בשינוי השם וז"ל ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה י"ל כיון דש"ר או שינוי השם קני הקדשו וקניינו באין כאחד עכ"ל ה"נ ע"י קנין לוקח פקע מצרנות המלוה וע"י שפקע מצרנות המלוה חל קנין דלוקח ובאין כאחד וכעין זה כתב הריב"ש בסימן שס"ט בבעל ואשתו קנו קרקע כיון דהאשה א"צ להחזיר חלקה למצרן והבעל יש לו הפירות בחלקה נעשה הבעל בעל מצר גם בחלקו אע"פ שמתחלה טרם שקנה זה הקרקע לא היה הוא בר מצרא מ"מ עתה בא לו כאחד שקנה חלקו ונעשה בר מצר מפני זכות אשתו עיי"ש ה"נ אעפ"י דקודם שקנה הלוקח מן הגוי היה המלוה בר מצרא מ"מ עכשיו שקנהו הלוקח ופקע חוב המלוה מעל אותו שדה באין כאחד קנין הלוקח עם סילוק החוב ולפ"ז נ"ל גם כן אם הלוה אומר לאחר פרע חובי להמלוה ובזה תקנה שדי הממושכן גם כן לוקח מסלק למלוה כיון דלא מבואר בגמרא ופוסקים דגם זה תק"ח דמלוה קודם וגם אשוויי פלוגתא לא מפשינן.

ועוד אם כבר אכל המלוה הפירות שיש בהן כדי החוב והפערצענט המגיע לו לפי דד"מ הרי גם טרם שמכרו הגוי היה יכול לסלק למלוה מן השדה ויצאה חנם אין כסף וכמ"ש לעיל ממילא לא היה השדה שכונה גביה אף דהגוי הניחו לאכול הפירות היה מחסרון ידיעתו או מטובו הניח לו בחנם.

ומה ששאל אם המלוה צריך לשלם ללוקח דמי פירות שאכל מזמן לקיחה עד שנודע ללוקח איה השדה ות"י מי הוא. זה דומה למ"ש המרדכי והובא בחו"מ סימן שס"ג ס"י בהג"ה ישראל שברח מן העיר ולקח השר ביתו והשאילו לאחר א"צ להעלות שכר לבעלים דהא לא קיימא לאגרא עיי"ש ה"נ כיון דלא ידע לוקח איה הוא לא היה קיימא לאגרא ואם יורשי המלוה היו יודעין דלוקח זה קנה זה השדה בכלל הנומר אפשר כיון דהיו מחויבין להודיע ללוקח מחמת השבת אבדה כדאיתא בחו"מ סימן רנ"ט ס"ט דגם בקרקע מחויב בהשבת אבדה ואז היתה קיימא לאגרא י"ל דמחויבין לשלם הפירות ואף לפימ"ש בחק יעקב סימן תמ"ג סק"ח דאם הנפקד לא מכר החמץ אף דהיה מחויב מכח השבת אבדה פטור דאינו רק גרמא שאני הכא דנהנו מהפירות חייבין גם בגרמא כמ"ש הרא"ש פרק כיצד הרגל ובשע"מ סימן כ"ו ואין להאריך בזה כאן דמסתמא גם המלוה ויורשיו לא ידעו כלל אם צריכין להחזיר השדה ללוקח.

מה שהקשה על החת"ס וכן הקשה כ"צ בסי' קע"ה סנ"ג לק"מ דהחת"ס מיירי התם במי שבא לטעון קי"ל כמיעוט הפוסקים כמבואר בדבריו לכן ל"ש קי"ל כיון דלא המצרן מוחזק ולא הלוקח דממ"נ אם הרוב מסייע למצרן לכ"ע זוכה המצרן דלא חשוב לוקח מוחזק רק בספק השקול כמבואר במהרי"ט חחו"מ סימן ס"ז עיי"ש ואם הרוב מסייע ללוקח כ"ש דא"י המצרן לומר קי"ל אבל רמ"א בסעיף מ"ה מיירי דאין מבורר אם יש רוב מסייע לצד אחד רק פלוגתת פוסקים השוין.

ומה שתמה על הב"ח שכתב דראיית הרמ"ה דעל לוקח להביא ראיה מירושלמי דהניזקין על משנה דסקריקין דגרס התם הבעלים אומרים בידינו היה ליקח ולוקח אומר לא היה בידכם ליקח על לקוחות להביא ראיה הרי אף דמה דבעלים קודמין ליקח משום עשיית ישר וטוב מ"מ על לוקח לה"ר ותמה מעלתו דשאני התם דמד"ת אף בחנם צריך לוקח להחזיר הקרקע לבעלים ורק מתק"ח קנה הלוקח משא"כ בדדב"מ איפכא דלוקח זכה מד"ת ולמצרן אין לו רק מתקנה ויפה תמה אלא דגם על העיטור קשה דהביא ראיה לפי גרסתו בירושלמי דעל הבעלים להביא ראיה ואיך יתכן בהך דסיקרוקין דלוקח לא זכה רק מתק"ח ומד"ת הוא של בעלים וכל הטעמים בהא דעל המצרן להביא ראיה משום דאין לו רק מתקנה וכמ"ש הה"מ הובא בב"י סעיף ס"ד לכן נלע"ד דגבי סקריקין שתי תקנות נפרדות תקנו חדא דמי שקנה מהסיקריקין זכה וחדא אם יש ביד בעלים ליקח הם קודמין משום עשיית ישר וטוב וכ"מ להדיא מרמב"ן בגיטין שם דף נ"ו ע"ב לכן כיון דבתקנה שיהא של הלוקח אין בה ספק דאפילו יש ביד בעלים ליקח א"צ הלוקח להחזיר לו בלא דמים כפי הד"ת וכיון דלא נפל בזה ספק הפקר ב"ד הפקר מד"ת דילפינן מקראי בר"פ הא"ר נמצא זכה לוקח בודאי כמו מד"ת ורק בתקנה שניה דאם יש ביד בעלים ליקח נפל ספק אם היה בידם ליקח לפיכך אמרינן על הבעלים לה"ר כיון דזה ספק בתקנה משום ישר וטוב וזהו לגרסת העיטור אבל לגרסת הרמ"ה בירושלמי דעל לקוחות לה"ר אף דכבר נפקע הקרקע מבעליה מחמת הפקר ב"ד דעכ"פ צריך לקנותה בדמים ובתקנה שניה לבד יש ספק ש"מ דאלמוהו רבנן התקנה משום עשיית ישר וטוב וכמו על הלוקח להביא ראיה ה"נ לענין בר מצרא.

אמנם רבינו ירוחם במישרים נתיב ל"א חלק חמישי כתב וז"ל גוי אנס שרוצה להרוג ישראל עד שיפדה עצמו בשום קרקע וזהו הנקרא בלשון חכמים סקריקין ופדה עצמו בשום קרקע אמרינן דאגב אונס המיתה גמר ומקנה אע"פ שיהרג הגוי אם יהרגו מאחר שמסור עתה בידו להורגו ולפיכך הלוקח מיד זה הגוי אינו חוזרת לבעלים אלא שתקנו חכמים שאם יד הבעלים משגת שהם קודמין לכל אדם ונותן ללוקח דמי המקח ונוטלה וכו' גיטין עכ"ל וכ"כ הב"ח בסימן רל"ו ס"א דהלוקח קנאו מדינא דתלוה וזבין זביניה זבינא עיי״ש ואף דלא נתן לו הגוי כלום מ"מ כיון דפדה נפשו ממיתה הוי כתלוה וזבין וגם רמב"ן אף דכתב דרק מתקנ"ח הוא של לוקח בא"י כדי שלא יוחלוטו השדות ביד גוי דשום ישראל לא ירצה ליקח מ"מ סיים דלא אמרו הגאונים כן דהיינו גם בח"ל הדין כן ואם כן עכצ"ל דמדינא זכה לוקח לכן גם בח"ל כן והתקנה היתה ליתן לבעלים רביע וגם הם קודמין ליקח וגם בשירי קרבן בגיטין פ"ה ה"ז כתב דנראה מהפוסקים דדין זה נוהג גם בח"ל וס"ל דבגזלן גוי גמר ומקנה יעיי"ש.

ולכאורה תמוה דהא בגיטין שם מבואר דרק כשהיה הגזרה להרוג ישראל הנמצא אזי מחמת אונס מיתה גמר ומקנה אבל בגזרה שלישית דאמרו ההורג יהרג אמרי השתא לישקול ולמחר תבענא ליה לדינא וצ"ל דס"ל דהגמרא אומר כן למשנה ראשונה דס"ל דלאחר הריגת מלחמה לא קנו הסקריקין כלל אבל למשנה אחרונה דקנו הסקריקין והלוקח מהם רק נותן רביע לבעלים ס"ל דמדינא קנה לוקח דגם כשאמרו ההורג יהרג גמר ומקנה כמ"ש רבינו ירוחם ונהי די"ל גם כן דאמרי למחר תבענא ליה לדינא מ"מ בדברים שבלב לא מבטלין קנין ברור דאין זה אומדנא ברורה כיון די"ל דגמר ומקנה כיון דהשתא מסור בידו להורגו כמ"ש רבינו ירוחם וכמ"ש בנה"מ סימן פ"ג דקנין ברור לא מבטלין בדברים שבלב ובריב"ש סימן קצ"ה כתב במי שנתן מתנה לחברו אין הולכין בתר אומדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכח כהאי דמי, שהלך בנו למדה"י פרק מי שמת.

ולהירושלמי מה דתנן דבהריגת מלחמה לא היה סקריקין אינו רק משום תקנה שלא יוחלטו השדות של א"י ביד עכו"ם התקינו דהקונה מהם א"צ להחזיר לבעלים אבל מדינא אפי' בשעת הריגת מלחמה לא גמר ומקנה ולאחר הריגת מלחמה שלא היה חשש זה דלא שכיח אונס מיתה כיון דההורג יהרג בטלה תקנה ראשונה ואוקמוה אדינא דלוקח צריך להחזיר להנגזל משום דלא גמר ומקנה וכ"ז למשנה ראשונה אבל ב"ד של אחריהם אמרו דקנה הלוקח מסקריקין משום דמחמת אונס מיתה גמר ומקנה וקנה מדינא אף דליכא טעמא שלא יוחלט הקרקע כיון דלא שכיח וגם בלא"ה יכול הנגזל לתובעו בדינא ויוכרח להחזיר לו הקרקע וכדאמרי בבבלי למחר תבענא ליה בדינא אע"כ דב"ד של אחריהם ס"ל דקנה מדינא רק כיון דקונה בזול התקינו שיתן רביע לבעלים וגם התקינו דבעלים קודמין ליקח כמו בר מיצרא ואם כן לר' יוסה בירושלמי שם דאם בעלים אומרים היה בידינו ליקח ולוקח אומר לא היה בידכם ליקח דלגרסת דעל הבעלים לה"ר ע"כ משום דלבעלים ליכא זכיה רק מתק"ח ולגרסת דעל לוקח לה"ר מוכח דאלמוה לכחבר מילרא.

ועתה תראה דהמל"מ פט"ו מטוען הי"א שהשיג על מהרי"ט שבחחו"מ סימן ל"ח מחמת דפשיטא להמל"מ דסיקרוקין לא קנה והלוקח ממנו גם כן לא קנה רק מתקנת חכמים וכמו שביאר הריב"ש יעיי"ש בחנם השיגו דדעת הגאונים וכל הפוסקים ס"ל דמדאורייתא קנו הסיקרוקין והלוקח ממנו וכן מהרי"ט עצמו כתב בראשונות סי' נ"ט דסיקרוקין קנה קנין גמור מן התורה.

ובפרש"י בגיטין דף נ"ח ע"ב בד"ה אין בו משום סקרוקין כתב וז"ל אם שהא בידו יב"ח לתת רביע לבעלים כתק"ח ויחזיק בקרקען אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דגבי סקרוקין הוא דחזרו ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה אפילו בתר דגזור כל דקטול לקטלוה מסתפי ליה מקמא דקמיה דאקטיל וסופו הוכיח שהניחה בידו יב"ח ולא צעק עליו והלכך וכו' עכ"ל לכאורה נראה דדוקא משום דסופו הוכיח אמרינן דגמר ואקני וקשה א"כ בתוך יב"ח אמאי לא יחזור לו בחנם והא האי דיב"ח אינו רק שלא יהיו בעלים קודמין וכדאיתא ברמב"ם ורי"ו וכה"פ וגם דוחק לומר דבתוך יב"ח רק מתק"ח לא יוחזר בחנם מטעמו של ירושלמי דהא לא הוזכר בגמרא ורש"י כלל מהאי תקנה ועוד כיון דאחר יב"ח נחלט הקרקע ללוקח תו ליכא טעמא דירושלמי דנמנעו מליקח ונשארה הקרקע חלוטה ביד האנס דנמתין עד אחר יב"ח ואז ימצאו קונים ואין כדאי להפסיד ממונו של הנגזל ומבואר בע"ז דף כ"א דשכירות שדה בא"י מותר מן הדין רק גזרו אטו מכירה אבל כאן ליכא לא שכירות ולא מכירה וליכא חשש אם תהא ביד האנס יב"ח ומפרט כיון דגזור מאן דקטיל לקטלוה תו ל"ש אנס באופן זה שירצה להרוג עד שיפדה עצמו בקרקע.

לכן נראה דרש"י לא פליג על הגאונים דדבריהם דברי קבלה אלא כונתו עפימ"ש הריב"ש בסי' קצ"ה במי שנתן מתנה לחברו אין הולכין בתר אומדנא לבטל המתנה אא"כ הוא אומדנא דמוכח והובא ביו"ד סימן רי"ח בטו"ז סק"ב וכן כתבתי לעיל דאין מבטלין קנין ע"י דברים שבלב והיינו אפילו יש אומדנא לכן נהי דאמרינן דאחר הריגת מלחמה אמרי לישקול האידנא ולמחר תבענא ליה לדינא מ"מ אינו רק אומדנא ולא אומדנא דמוכח כיון די"ל דגמר ואקני מחמת אונס מיתה דאם זה הוא אומדנא דמוכח בשעת מעשה דלא גמר ומקנה לא היה מועיל מה דסופו הוכיח דהל"ל דאח"כ מאיזה סיבה נשתנה מה שלא צעק וכמ"ש רש"י בהאנפרות דלא באה לו שעה לכופו וכיון דליכא אומדנא דמוכח גם תוך יב"ח לא מבטלין קנין המתנה מדינא אך כ"ז לענין לבטל קנין הגוי לכן אם מכרו לאחר א"צ הלוקח להחזירו בחנם לבעלים אבל לענין זה להקדים הבעלים לקנות דאין מבטלין בזה קנין הגוי דלא נ"מ אצלו בזה שפיר סמכינן אאומדנא דלא גמר והקנה לגמרי לכן הבעלים קודמין עכ"פ מתק"ח כמו בר מיצרא בתוך יב"ח אבל לאחר יב"ח דהוכיח סופו נמי דגמר והקנה תו לא תקון רבנן שבעלים יהיו קודמין.

וברשד"ם חחו"מ סימן ער"ה כתב דמ"ש הטור חו"מ סימן רל"ו גוי אנס שישראל מסור בידו דגוי אנס אינו מקוה ישראל ממנו שישוב ויחזיר לו הקרקע לא מעצמו ולא בדין אך גזלן ישראל הוא להפך שמקוה שישוב בתשובה ויחזיר לו הקרקע שלו או ע"י ב"ד ולעולם לא גמר ומקנה עכ"ל ולכאורה הוא תמוה דהא מבואר בגיטין שם דאמרי האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה לדינא ולא גמר ומקנה אבל לפימ"ש א"ש דגמרא לא אמר כן רק לפרש משנה ראשונה אבל ב"ד שלאחריהם דאמרו דהקונה מהסיקריקין הרי הוא שלו ס"ל די"ל מחמת אונס ופחד מיתה גמר ומקנה ואינו מקוה שיחזיר לו הגזלן לא מעצמו ולא בדין.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה