אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תקח

סימן תקז

שאלה מי שעזב אשתו והלך למדינה אחרת אם נותנין עליו חומרי מקום שהלך משם כשאין דעתו לחזור. הפר"ח בא"ח סימן תס"ח ז"ל כתב בספר משפט צדק ח"ב סימן מ"ט דכל שאין דעתו לחזור אע"פ שאשתו נשארה במדינה אין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם ע"כ ופשוט הוא עכ"ל פר"ח אמנם ביש"ש פ"ו דיבמות סימן מ"א כתב כיון דמחויב לחזור דאיתתא אגידא ביה שאין בידו להוציאה ממדינה למדינה אפילו מנוה הרע לנוה היפה כדאי' בכתובות בפרט אם היו שניהם בני מדינה אחת ובני עיר אחת עכ"ל ואין הספר מ"צ אצלי וי"ל דמיירי שהנשואין היה בעירה דאזי צריכה לילך אחריו כיון שהכל במדינה אחת כמ"ש ב"ש בסימן ע"ה סק"ו לכן דייק מ"צ שאשתו נשארה במדינה דהיינו שהכל במדינה אחת דאזי צריכה לילך אחריו ואם אינה רוצה ממילא פטור משכו"ע ועכ"פ מיירי באופן שאינו מחויב לחזור אצלה לפי המבואר באה"ע סימן ע"ה ומ"מ מסתימת הפר"ח לא משמע לחלק בהכי דכל כי האי ה"ל לפרושי וגם נראה לפימ"ש תוספת בפ"ג דזבחים דף ל"ד ע"ב בד"ה כל שבידו ל"ה דחוי דהפריש קרבן והמיר דת אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור הרי דחשוב דחוי דדנין אותו כדהשתא אף דמחייב לחזור וכן ממ"ש תוספת בגיטין פ"ד בד"ה ואפקעינהו אהא דנזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים דאם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת דלא חשוב התראת ספק שמא ישאל על נדרו משום דאוקמינן על חזקתו שהוא עכשיו שכן ישאר כיון שעכשיו אין בדעתו למתשל אף דמצוה למתשל וגם ינצל ממלקות מ"מ דנין אותו כדהשתא ובב"ק דף קי"ט איתא ממון מסור אסור לאבדו דלמא הוה ליה זרעא מעליא ולא אמר דלמא יחזור בי אע"כ דלא דנין רק כדהשתא דאין דעתו לחזור והא דהאומר ע"מ שאני צ"ג שאני דרגל"ד כמ"ש ב"ש סי' מ"ב ס"ק כ"ב.

אמנם בנידון היש"ש באיש שעזב אשתו והלך למקום שאין קדרגמ"ה נוהג לא היה צריך היש"ש לטעמו כיון שמחויב לחזור לאשתו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וגם לא היה צריך לטעם השני שכתב שם מאחר שחל עליו חדרגמ"ה בשעת נישואין תו לא פקע מיניה איסורא עיי"ש דבלא"ה אפילו פנוי שהלך למקום שאין שם תקנת רגמ"ה אסור לישא שתי נשים כי כתב בשו"ת הר"ן סמ"ח דזה שאחז"ל ההולך ממקום שנהגו איסור איסור למקום שאין נוהגין ואין דעתו לחזור מותר כאותו מקום שהלך לשם אינו רק במנהג שנהגו בני עיר מעצמן ע"י חכם שבעיר שהנהיג איסור בדבר אחד לעשות סייג לתורה ובני עירו נשמעין אליו ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיהם שנהגו איסור בדבר ואף הם נוהגין כמותם דור אחר דור וכל מי שבא לאותה העיר ג"כ חייב לנהוג המנהג שלהם מתק"ח אבל ב"ד הגדול שהחרים דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם חרם זה אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי רמי ולא יקרע גז"ד בשינוי מקום ולפ"ז אפי' פנוי שיצא למקום שלא קבלו חדרגמ"ה אסור לישא שתי נשים וכמ"ש כנה"ג באה"ע סימן א' בהגהות הב"י בשם מהריב"ל ועוד פוסקים עיי"ש זולת הרש"ך דלא ס"ל הכי ולענ"ד דתליא בזה דלפ"ד הד"מ שהביא הב"ש בסימן א' ס"ק כ"א דעכשיו אחר אלף החמישי כבר כלה הזמן דחררגמ"ה ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר שפיר י"ל דפנוי שהלך למקום שאין נוהגין להחמיר מותר לישא ב' נשים אבל להיש"ש שם ביבמות דכתב דחדרגמ"ה נעשה בלא זמן קצוב א"כ אינו דומה למנהג וכמ"ש הר"ן וא"כ היש"ש מדויל ידו משתלם דלא היה צריך לשני טעמים הנ"ל ואפילו פנוי שהלך למקום דנושאין שתי נשים אסור הוא.

והנה היש"ש דחה בשתי ידים מ"ש מהרי"ק בשרש ק"א בשם הרשב"א בתשובה ששמע דלא גזר רגמ"ה רק עד כלות אלף החמישי ות"ד היש"ש דהיא מלתא פריחא בשמועה פורחת ועוד הרי לא נזכר ברוב תקנות שלא גזר על אחר אלף החמישי ועכצ"ל דאותו שאומר שלא נגזר רק עד אלף החמישי היינו שכך היו מקובלין לפי הטעמים והסברות על מה נתקנו גזרותיהם יורה שלא גזר ותיקן אלא עד אלף החמישי וא"כ הוי כפרישת אשה של מתן תורה דאמרו בפ"ק דביצה דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אף דבטל הטעם את"ד והנה לפ"ז קשה מאד מה פעלו אלו האומרים שלא גזר רק עד כלות אלף החמישי ועל הרשב"א קשה תרתי איך סמך על שמועה בעלמא אלא די"ל דהרשב"א סמך העיקר על טעם אחר שהיה בנידונו וכן מהרי"ק המביאו ולא עשאו אותה שמועה רק לסניף אבל הב"י והמחבר בש"ע אהע"ז סי' א' כתב בסתם דלא גזר רק עד כלות אלף החמישי וכ"כ הד"מ מה יענו לדברי היש"ש.

ונ"ל דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת ה"ד דמקובל שכל גזרה שב"ד גוורין על הציבור ולא קבלו רוב הציבור עליהן אינה גזרה ולפיכך רבי וב"ד התירו השמן שאסר דנואל וחבורתו וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים הלכה וא"ו זיי"ן ואף דבע"ז דף ל"ו איתא שלא פשטה ברוב ישראל ואין הרוב יכולין לעמוד בה ס"ל להרמב"ם דאלו תרתי חדא הם כיון דחזינן דלא פשטה מתירין אותה שהרי מצינו שלא גזרו גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכה"ג כתב הרא"ם הובא בלח"מ שם וכך יפה לנו שלא לעשות מחלוקת בין הבבלי וירושלמי דהא בירושלמי הנ"ל איתא רק שלא קיבלו הרוב עליהם והנה הקשו התוספת בע"ז שם דא"כ דאינה גזרה מה צורך שוב ב"ד להתירו הא מעצמו בטל ותירוץ התוספת דחוק כמ"ש לח"מ שם אמנם בריטב"א שם כתב משום כבוד ב"ד שגזרו שלא יהא זילותא להב"ד לכן צריך ב"ד להתירו ולכן סגי אפילו קטן מב"ד ראשון ולכן אפילו הב"ד לא התירו אלא שנשמע שהתירו והשמועה היה טעות מ"מ סגי דתו ליכא זילותא וכ"כ בשם הרא"ה ומינה להשמועה ששמע הרשב"א דאפילו אינו אמת מ"מ כיון דגזרת רגמ"ה לא נתפשטה ברוב ישראל תו ל"צ רק שלא יהא זילותא וכן אם השמועה אינה דגזר בפירוש על זמן קצוב רק שכך קבלו דהטעמים לא שייכו אחר אלף החמישי מ"מ סגי בזה כיון דמדינא אינה גזרה כיון שלא כתפשטת ברוב ישראל ל"ד להא דאיתא בביצה שם דהתם האיסור נתפשטה וחל משא"כ כאן דאינה גזרה ורק משום זילותא צריך ב"ד אבל אם הטעמים בטלו תו ליכא זילותא כלל דב"ד הראשון נמי לא היו גוזרין לולא טעמים שהיו אז אמנם לדעת התוספת בע"ז שם בד"ה והתנן דגמרא דוקא תרתי בעי דמטעם דלא פשט איסורו אין להתיר רק אם יש עוד טעם דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו נמצא חולק הש"ס בבלי על הירושלמי ה"נ בגזרת רגמ"ה אף דלא נתפשט מ"מ חל וא"א להתיר אף אחר דבטל הטעם גם אין לסמוך על שמועה דלא נתברר שהאמת כן וכדעת היש"ש אבל א"ל דדוקא גזרה בלא חרם כשלא נתפשטה ברוב ישראל אינה גזרה אבל חרם חל דזה אינו כמ"ש רבינו יונה הובא בריטב"א בע"ז דף ל"ו ע"ב דתקנה וגזרה וחרם דין אחד יש להם דדוקא כשקבלוה הגוי כולו חל דהא הש"ס יליף לה התם מן הכתוב במארה אתם נארום הגוי כולו אם קבלוהו הגוי כולו אין ואי לא לא.

ודע דהא דבעינן שקבלוהו רוב ישראל היינו אם מתחלה נגזר בסתם על כל ישראל וכיון שלא קבלוהו רוב ישראל בטלה כולה אבל אם מתחלה לא גזר החכם אלא על קהל דכפופין תחתיו א"צ רק שיקבלוה אותו קהל הרוב מהם וכ"מ מהרמב"ם שם ומר"י שבריטב"א שם וכן מוכרח דהא בע"ז שם יליף לה מהגוי כולו הכתוב במלאכי שהיה בבית שני שלא היו כל ישראל שם ולא קבלו עליהם רק אותם שהיו שם אבל חדרגמ"ה בסתם נעשה כנראה מהתקנת שהובאו משמו ותמהני שלא מצאתי מי שנתעורר בזה ואפשר חששו דפשטה ברוב דבא"ז כתב עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזרה והובא בשו"ת ר"י מינץ סימן יו"ד וכתב שמעינן מיניה דגזרת הגאון פשטה ודבר זה כבר כתבתי דבכל מקום סתמא נהגה אם לא שידוע לנו שלא נהגה וע"ז הבאתי ראיה מלשון התקנה עכ"ל ולע"ד הא"ז אין כונתו רק דפשטה במדינת אשכנז כי מי יכול לדעת אם פשטה ברוב ישראל דזה כמעט מהנמנע עכשיו וכ"כ מהרי"ק בשרש קפ"ד דתקנת רגמ"ה פשטה בארץ אשכנז ובריטב"א פרק החולץ דף מ"ד כתב ז"ל ואומר רבינו ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות נישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסב אחריתי וה"ל כי חמר שאינו רשאי לעשות גמל ובתוספת כתבו כי ר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכופו על החרם שלו וקרוב בעיני שלא התיר הרמב"ם ז"ל לישא נשים הרבה בזה"ז אלא לפי מנהג ארץ הישמעאלים שנוהגים בכך עכ"ל ועדיין קשה למה לא הזכיר הרמב"ם תקנת ר"ג דנ"מ בארץ אחרת ובפט"ז ה"ז כתב תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה אשה גובה כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל והרי חיבור הרמב"ם היה ששים שנים קודם סוף אלף חמישי לכן נלע"ד דרמב"ם לשיטתו הנז"ל דתקנה וגזרה שלא פשטה ברוב ישראל אינה גזרה כלל אפילו במקום שפשטה לכן הזכיר נמי בפט"ז דפשטה תקנת הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי ברוב ישראל ותוספת לשיטתייהו דאף דלא פשטה ברוב ישראל מ"מ במקום שפשטה כופין על החרם כיון דרוב ישראל יכולין לעמוד בה ורבותיו של ריטב"א או דס"ל כרמב"ם או במקומותם לא פשטה התקנה לכן אמרו רבנן בטעמא דאדעתא דמנהג אינסבא ליה ויותר נראה דרבותיו של ריטב"א ס"ל כהרמב"ם דאל"כ כיון דנהגו באותו מקום שלא לישא אשה על אשתו נימא דנהגו כן מחמת חרם דרגמ"ה ז"ל ונ"מ טובא אם האשה מוחלת לבעלה לישא עוד דמשום חרם דרגמ"ה ל"מ מחילתה.

והשתא דאתית להכי י"ל אפילו לדעת יש"ש דגזרת רגמ"ה עולמית ולא כלה אחר אלף החמישי מ"מ תלוי בפלוגתת רמב"ם ותוס' וכשיש עוד איזה ספק פלוגתא כגון אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה וכה"ג הוי ס"ס דאפילו באיסור דאורייתא הוי לקולא וברשד"ם חאה"ע סימן ע"ח כתב דחרדר"ג לא נפיק מס"ס ספק אי לא גזר אלא עד סוף אלף חמישי ואת"ל שגזר ספק באותם המקומות ר"ל בגלילותיו שהיו כפופין תחתיו ספק בכל מקום ומהני ס"ס להתיר עיי"ש ולפימ"ש את"ל בכל מקום יש עוד ספק שמא כהרמב"ם כיון דלא פשט איסורו ברוב ישראל לא חל החרם אפילו במקומות שקבלוהו והרי הרמב"ם הביא תקנת הגאונים לענין מטלטלי דיתמי וכתב דפשט התקנה ברוב ישראל ואם איתא דתקנת רגמ"ה פשטה נמי ברוב ישראל ה"ל לרמב"ם להביאו והאיך פסיק ותני דמותר לישא שתי נשים ועיי"ש ברשד"ם הביא משו"ת הר"ן והיא שם סימן ל"ח שכתב שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות שלא לגרש בעל כרחה או תקנת רגמ"ה ז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה וסיים עלה רשד"ם שלא היה כן בתקנה ראשונה שלא לישא שתי נשים ולע"ד אם היה חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ פשט ברוב ישראל לא היה רמב"ם שתיק מלהביאו כמו שהביא תקנת הגאונים לענין מטלטלי דיתמי ואלו בפ"א מה"ג ובפ"י כשכתב דיכול לגרש שלא מרצונה לא הזכיר מזה כלום אע"כ דבימיו לא נתפשטה ברוב ישראל גם זה גם הרשב"א בתשובה אלף רנ"ד כתב דאינו רשאי לגרש כשלא מסלק כתובתה וא"ל קיבל עליו את הדין מנדין אותו וכתבו ח"מ וב"ש בסימן קי"ט ס"ו דמיירי כשאינה חייבת לקבל גט ואם איתא דנתפשטה בכל ישראל תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ הרי אפילו מסלק כתובתה אינו רשאי ואם מרצונה מגרשה אפילו אינו מסלק כתובה ממון אתייהב למחילה ומ"ש בשו"ת רשב"א סימן תקנ"ז דלא תיקן רגמ"ה היכא דראה דברים מראים באשתו שזינתה היינו דנ"מ במקום שנהגו בתקנת רגמ"ה או קיבל עליו בפירוש תקנת רגמ"ה או אם לא גזר רק על גלילותיו הכפופים לו ובב"י באה"ע סימן קי"ט מבואר מתשובת רשב"א שהביא דמקומות מקומות יש דיש מקומות שאין מגרשין אלא מדעת האשה ויש מקומות שמגרשין בע"כ וכ"כ כנה"ג שם בהגה"ט והגהות ב"י וגם בשו"ת משיבת נפש חאה"ע סימן ס"ט הוכיח דגם גזרת דלא יגרשה בע"כ לא נתפשט בכל מקום דהרי הטור בסימן קי"ט לא הביא שום תקנה שלא לגרש בע"כ ובסימן א' כתב במקום שנהגו שלא לישא שתי נשים והרי הטור היה בתראה ובב"י סי' קי"ט כתב בשם הרשב"א והרשב"ץ דאם אין לבעל ליתן כתובה א"י לגרשה וזה ע"כ שלא מרצונה דאלו מרצונה כפי רצונה צריך לעשות ואפילו תרקבי דדינרא צריך ליתן לה אם א"י לגרשה בע"כ עיי"ש.

ועדיין יל"ע כיון דכמעט מהמנוע לדעת אם נתפשטה תקנת רגמ"ה ברוב ישראל וא"כ הוה ספק חרם ספקא דאורייתא לחומרא אך בד"מ אה"ע סימן א' סק"ט כתב דכיון דלא גזר שלא לישא שני נשים מחשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא הלך אחר המיקל ועיין בשו"ת תפארת צבי לחלק אה"ע סימן ל"ט וחת"ס חאה"ע סימן ב' אף דחרם הוא איסור דאורייתא מ"מ כל איסור דרבנן הוא איסור תורה דנלמד מלא תסור ומ"מ ספקו לקולא שכך היה תנאי בדבריהם וכמ"ש רמב"ן ומהרי דליאון במגלת אסתר אך כתב רבינו ברוך בתשובה הובא במרדכי פרק החולץ ובש"ך בכללי ס"ס אות ל"ו דאשכחן כמה ספקות דרבנן לחומרא.

והכא יש ראיה להחמיר דהא בע"ז דף ל"ו איתא לענין גזרת שמן דבדקו ומצאו שלא נתפשטה בכל ישראל ואז התירו הרי דבלא בדיקה לא היו מתירין אך יש לדחות דהרי כל ספק בתקנה אוקמוה על ד"ת כמ"ש הרשב"א הובא בב"י חו"מ ס"ס י"ג כל שיש ספק במשמעות התקנה כיון שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהא ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד וכתבו אחרונים דלה"ט אפילו נגד המוחזק מעמידין על דין התלמוד וא"כ ה"נ אם יש ספק אם מעיקרא חל התקנה ואפילו יהא כדאורייתא וספק דאורייתא לחומרא מ"מ כיון שהוא רק ספק בתקנה יש להעמידו על דין התלמוד דהרי בכ"מ אמרינן בספק ממון חומרא לתובע ובספק בתקנה אמרינן קולא לתובע וא"כ מ"ט הצריכו בגזרת שמן בדיקה אע"כ צ"ל כמ"ש בפרח מט"א ח"א סימן י"א ובשו"ת נא"ד סימן צ"א הובא בפ"ת לחו"מ סימן ח"י סק"ח דבתקנות חכמי התלמוד ד"ת נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם ה"ל כמו ספק בדין וא"כ אין ראיה מגזרת שמן שהוא גזרת התנאים משא"כ בתקנת רגמ"ה ועוד מדבדקו הרי יכולים היו לבדוק ובדאיכא לברורי צריך לברר משא"כ אח"כ דנתפזרו ישראל בארבע פינות העולם.

ולפ"ז אשכחנא פתרי למה הרמב"ם לא הזכיר מתקנת רגמ"ה והאחרונים חששו לתקנת רגמ"ה ולא העירו כלום דהרמב"ם לא ס"ל הכי והוא דבשלמא הרמב"ם דס"ל דכל שלא נתפשטה התקנה ברוב ישראל אין התקנה חל כלל לכן אפילו יהא רק ספק אם נתפשטה התקנה הוי ספק בתקנה ולקולא משא"כ אנן דמספ"ל אם כהרמב"ם אם כהתוס' דאין התקנה בטלה רק בשתים שלא נתפשטה ברוב ישראל ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בה והכא ליכא רק אחת אם לא נתקבלה ברוב ישראל א"כ הוי ס"ס לחומרא ולפ"ז אם נזדמן עוד ספק להקל נעמוד ספק אחד נגד ספק אחד ולא נשאר לחומרא רק ספק אחד והוי ספק בתקנה ויש להתיר ולפימ"ש דגם תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ לא נתפשטה בכל הארצות ויש ספק אם נתפשטה ברוב ישראל הוי ספק בתקנה אף די"ל דזה חמיר מתקנה שלא לישא שתי נשים מ"מ לא חמיר ממה שמוציאין ממון מהמוחזק אם ספק בתקנה ולא דמי לשאר ספק אם נולד כגון ספק טרפה או ספק חייב דהכא שאני דהספק אם נתחדש הדין כלל אין ספק מוציא מידי ודאי ד"ת והא דסתם נדרים להחמיר י"ל משום דאפשר למתשל ועד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר או כדכתב הרע"ב ותוי"ט בפ"ב דנדרים מ"ד משום דסתם נודר דעתו לאסור מדלא שתק ומזה משמע נמי דאי לאו ה"ט אף דהוה ספק דאורייתא לא יחל דברו מ"מ כיון דהספק אם נתחדש עליו איסור אין ספק מוציא מידי ודאי דין תורה:

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה