אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תמז

סימן תמו

שאלה על מה שכתבתי בשאלה תל"ג דהיכא דיש פלוגתא במצוה לקד"ה ותפס המקבל מן היורשים לא מצי למימר קי"ל כיון שאין לו זכיה בגוף הממון רק כופין לקיים דברי המת ובספק אין לנו לכוף והקשה לי אחד ממ"ש בחו"מ סי' רנ"ו ס"א בהג"ה לענין גר הואיל דאיכא פלוגתא דרבותא דיינינין דין המעה"ר ונראה דזה טעמו של הסמ"ע שכתב דזה קאי על מ"ש רמ"א לעיל הפלוגתא לענין גר אם דברי שכ"מ ככומ"ס כדאיתא בתה"ד ולא קאי על פלוגתא דמלקד"ה.

אך להע"ש והש"ך דקאי על מלקד"ה קשה והנ"ל בזה דקשה על הגמ"ר שהביא רמ"א בחו"מ סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה דדבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקד"ה אם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו דהא בפרק האשה שנפלו דף פ"א ע"ב כיון דאמור רבנן לא ליזבן אם זבין לא זבניה זבינו וכן קי"ל כדאיתא באה"ע סי' קס"ח וה"ט דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ וכ"כ סמ"ע וטו"ז וש"ך בחו"מ סי' ר"ח דגם במה דאמרו רבנן ל"ת אי על"מ ולמדו שם מהך דפרק האשה שנפלו א"כ אפילו תימא דמלקד"ה רק דרבנן מ"מ הם אמרו דמצוה ליתן לזה שצוה המת ולא יתנו ליורש או לאחר ונימא אעל"מ הגם דבהגמ"ר הוכרח לומר כן מחמת דלא נראה לו מה שתרצו הראשונים אהא דתקנו דדברי שכ"מ ככומ"ס שלא תטרף דעתו דבלא"ה מלקד"ה לכן חילק כן אבל הרמ"א דפסק כשאר התירוצים למה יצא המלקד"ה מהכלל כיון דאמור רבנן וכל מצוה דרבנן דאעל"מ וגם להגמ"ר קשה מה חזו רבנן להוציא זה מהכלל דאעל"מ.

ונראה כיון דיש בזה העברת נחלה מהיורשים דקפדו רבנן טובא בזה שלא להעביר נחלה אפילו מברח טבא לברא בישא כדאיתא בב"ב פי"נ דף קל"ג ובחו"מ סימן רפ"ב וגם אמרו לא תהוי באעבורי אחסנתא כדאיתא התם ובכתובות דף כ"ג לכן בשלמא בשכ"מ דחששו שלא תטרף דעתו תקנו שיועיל דבריו אבל בריא שצוה לא רצו לתקן דיזכה מיד המקבל בגוף דבר שצוה הנותן ויופקע זכות היורש ולא יועיל נתינת היורש או מכירתו דא"כ יהא העברת נחלה ממש ואפשר גם הנותן כונתו שלא יזכה המקבל בגוף החפץ אלא היורשים רק יקיימו המצוה לקיים דה"מ דלמה לו שלא יהא רוח חכמים נוחה הימנו ולא לזכות יהא לו אחר מותו אבל אם זכו היורשים בגוף הדבר רק מצוה מוטל עליהם לקד"ה אין בזה העברת נחלה שצוותה תורה וכה"ג כתב בית יעקב על אה"ע סי' קי"ח סי"ג.

וא"כ כל זה בישראל דיש לו יורשים אבל גר דאין לו יורשים דליכא העברת נחלה אם צוה לתת לפלוני ובא אחר והחזיק באותו דבר שפיר אי עביד ל"מ כיון דעבר אדרבנן למאן דס"ל מלקד"ה גם בגר והיכא דיש ספק והחזיק אחד אם בא המקבל שצוה הגר ליתן לו שפיר מהני תפיסתו דהממע"ה דשמא לא מהני חזקת הראשון.

ועוד כיון דפלוגתא הוא בגר אי מלקד"ה ואיתא בב"ב דף קמ"ב היכא דרפויי מרפי בידו הקנין לא קנה בחזקה דלא גמר בדעתו לקנות ובנה"מ בדיני תפיסה סי"ט כתב עפי"ז דכל היכא שהיה מסופק בשעת קנין לא קנה וכן בהפקר כשעשה קנין בספקא דדינא כיון דקי"ל דדיינא דעביד אין מחזירין הדין א"כ רפויי מרפי בידו שמא יכרע הדיין ויפסוק דלא קנה ולזה קנין שלו לאו כלים בקרקע וא"כ ה"נ כיון דהוה ספק פלוגתא לא קנה המחזיק ומקור דברי הרמ"א מתה"ד דמיירי בקרקע אלא אף דסתימת רמ"א גם במטלטלין ונה"מ כתב שם דבמטלטלין לא אמרינן רפויי מרפי בידו כיון דדיין שפוסק להוציא מיד המוחזק בספ"ד הוי טועה בד"מ לא נראה דהא נה"מ עצמו כתב בסימן כ"ה ס"א סק"ב דבספק אם פסק הדיין להוציא מהמוחזק והתפיסו לאידך מה שעשה עשוי והדיין פטור וכ"ש לפי הבנת התומים בהש"ך סק"ב דאפילו לא התפיסו לאידך עדיין אין הדין חוזר וא"כ גם בעשה קנין במטלטלין רפויי מרפי בידו שמא יכריע הדיין שאין קניינו קנין וכיון דנכסי גר הוא ולא קנה המחזיק כיון דהוה ספק אי מלקד"ה ואף דגם אם מלקד"ה יכול לזכות בגוף הדבר אלא דמוטל עליו המצוה מ"מ כיון דכופין הב"ד על זה כל אשר לו יתן בעד נפשו לכן אם חזר המקבל ותפס מזה שפיר י"ל קי"ל דהמוציא מחברו עליו הראיה לברר דלית ספק בזה הדין וקנה תחלה דאם יש לו ראיה לא יוכל הדיין להוציא ממנו ולא מרפי בידו אבל כשאין לו ראיה לא זכה וא"א להוציא מיד השני משא"כ נגד יורשים דממילא נוחלים אי תפיס המקבל א"י לומר קי"ל כמ"ד דבזה מלקד"ה כיון דאפילו מלקד"ה אין לו זכיה בגוף הדבר ומספק א"א לכוף ליורשים וראיתי בנה"מ סי' רנ"ו סק"ב דכתב נמי בספק אם מלקד"ה ודאי דאין הב"ד יכולין לכופו לעשות המצוה וזה כמ"ש אבל מה שסיים דכשתפס המקבל י"ל ק"ל דכופין דכל טענת קי"ל משום דעביד דינא לנפשו עיי"ש לענ"ד ליתא כיון דאפילו למ"ד בזה מלקד"ה אין לו זכיה בגוף הדבר איך משום דתפיס גוף הדבר יכוף חברו להכותו בספק וליטול נשמתו ול"ל דנחתינן לנכסיה דעד שיכופו אותו בגופו נכפהו בממונו כמ"ש רמב"ן בשלהי ב"ב ואס"ז בפרק הכותב דף פ"ו דהא הגמ"ר כתב בהא דהולך מנה לפלונו דמלקד"ה היינו דכופין היורשים שיצוו לשליח ליתן ואם נחתינן לנכסי מה צריך צוויים וכיון דב"ד אין יורדין לנכסין ל"ל עביד דינא לנפשיה לתפוס.

ועוד נראה מ"ש הרמ"א דמשום מלקד"ה אין לו לו זכיה בגוף הדבר ואם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו אף דזה חידש הגמ"ר בשם ריב"א לתרץ הקושיא מה צריך לומר דברי שכ"מ ככומ"ס בלא"ה מלקד"ה ולשאר ראשונים שתרצו באופנים אחרים לית להו האי סברא צ"ל דמ"מ הלוקח י"ל קי"ל כהריב"א ולפ"ז בנידון הרמ"א בסימן רנ"ו בנכסי גר שצוה ליתן לאחד ובא אחר והחזיק ואח"כ תפסו ממנו זה שצוה הגר לתת לו שפיר י"ל קי"ל דבגר נמי מלקד"ה וכפוסקים דלית להו סברת הגמ"ר ואף דהוה ס"ס לזכות להמחזיק ראשון שמא בגר לא אמרינן מלקד"ה ואת"ל גם בגר מלקד"ה מ"מ שמא אין זכיה בגוף הדבר משום מלקד"ה מ"מ הא קי"ל בס"ס אין מוציאין ממון מן המוחזק כאשר העלו מהרי"ט ואחרונים אלא דזה דוקא במחזיק בנכסי הגר דאין לו חזקת מ"ק אבל אם צוה המוריש ליתן לאחר ונשאר לו יורשים ויש ספק אם בזה האופן כגון שלא הושלש מתחלה לשם כך ג"כ מלקד"ה וכה"ג ותפס מקבל זה לא יוכל לומר קי"ל דיש ליורשים ס"ס חדא שמא בזה אין מלקד"ה ואת"ל מלקד"ה שמא אין לו זכיה בגוף הדבר וכל שלא יש לו זכיה אין תפיסתו תפיסה כלל וכיון דיש ליורשים חמ"ק כאלו הוא בבית מורישם דברא כרעא דאבוה דמש"ה קי"ל בר"פ הגוזל ומאכיל דרשות יורש לאו כרשות לוקח ולא חשוב ש"ר וכדאיתא בס"ס שנ"ג ושס"א בטוש"ע וכ"כ הריב"ש סי' ק"ס דיש ליורש חמ"ק מכח אביהם כמו לאביהן גופא וכשיש חמ"ק ורוב או ס"ס מהני להוציא כמבואר בקוה"ס כלל ואו מכמה פוסקים וכ"כ קצו"ח סימן פ"ז סס"ק י"ד.

ועוד לפימ"ש תוספת בב"מ פרק המקבל דף קט"ו ע"ב דאם היה שוגג שאם היה יודע שאסור לא היה חובלו ה"ל זכיה בטעות וחוזרת וה"נ בהך דסימן רנ"ו דזה שתפס מהמחזיק טוען קי"ל דגם בגר מלקד"ה ושוגג היית והוה זכיה בטעות דאינו נאמן לומר אף אלו הייתי יודע דמלקד"ה הייתי מחזיק דא"א מע"ר ואינו נאמן להוציא לכ"ע כדמוכח בהג"א פרק הגוזל עצים סימן ח"י משא"כ יורשים דממילא יורשים וזוכים וכ"כ הריטב"א שבב"י חו"מ סימן מ"ו מחודש ל"ז מסתמא אין שניהם מסכימים על האיסור.

ולפימ"ש לעיל הטעם דרפויי מרפי ביד המחזיק ראשון ולא קנה י"ל מה ששינה הרמ"א מהתה"ד דכתב אם שניהם אין מוחזקין חולקים ורמ"א כתב אם שניהם מוחזקים דלא ניחא להרמ"א דברי תה"ד בשניהם אין מוחזקין כיון דרפויי מרפי ביד מחזיק ראשון ולא גמר לקנות דלא קנה יש לנו ליתן לזה שצוה עליו הגר ליתן לו בין בעובדא דמיירי תה"ד בצוואת שכ"מ בין הרמ"א דמיירי במלקד"ה לדעת הש"ך כיון דהראשון ודאי לא קנה וזה שצוה הגר ליתן לו עכ"פ ספק אם צריכין ליתן לו לכן כתב הרמ"א אם שניהם מוחזקין וס"ל עד כאן לא אמרינן דרפויי מרפי בידו ולא גמר לקנות אלא כשאינו מוחזק כעובדא דבב"ב שכבר החזירו הראשונים ואין מוחזקין בזה סמכינן אאומדנא דלא גמר בלבו לקנות אבל לא כשהראשון מוחזק גם עתה אין להוציא מידו בסברא זאת דאינו אומדנא ברורה כל כך דהא איכא מ"ד התם דלית לו כלל האי סברא ויש הוכחה לזה מדנקט הש"ס והחזירו דכי לא משכחת שיחזיק שני אף שהוא עדיין ביד ראשון וברשותו ועוד דבאס"ז שם פירש דלא כרשב"ם וגם הה"מ ספ"ב מהלכות זכיה לא פירש משום דרפויי מרפי לא גמר לקנות אלא טעם אחר לכן נקט הרמ"א דוקא במוחזקין חולקין.

ובקצו"ח כתב דלהכי נקט רמ"א מוחזקין משום דק"ל על תה"ד שכתב ובפלוגתא דרבוותא כיון דלא תפיס חד מינייהו דינא הוא דחולקין דהא כיון דראובן כבר החזיק בבית אין לך תפיסה גדולה מזו ואע"ג דהשתא אינו בתוכו חשוב מוחזק ותפוס בחזקתו הראשונה ואע"ג דבקרקע ל"מ תפיסה היינו נגד חמ"ק אבל היכא דליכא חמ"ק גם בקרקע מהני תפיסה כיון דל"ש בו קרקע בחזקת בעלים ראשונים שפיר מהני בו תפיסה עכ"ל.

ולא נראה לי דהא כתב בשו"ת הרא"ש סוף כלל א' כך קבלתי מפי ר"מ ז"ל היכא דאיכא פלוגתא מרבוותא לא מפקינן מספק ואוקי ממונא אחזקתיה והכי אמרינן בחז"ה הלכתא כוותיה דרבה בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום וכן הוא בדיני תפיסה בפ"ד אין מוציאין מיד המוחזק אפילו בקרקע ולא החזיק ג"ש ואם כן אם היה אחר עומד בהבית לא היו מוציאין ממנו דלשניהם ליכא חזקת מרה וכששניהם אינם בבית שניהם באים מכח ספק קנין דמעיקרא זה שצוה עליו השכ"מ ליתן לו ספק אי בגר דברי שכ"מ ככומ"ס ויש לו בבית ספק קנין ואידך שעשה חזקה מעיקרא גם כן רק ספק קנין דאם דברי שכ"מ ככתובין ומסורין הרי אין קניינו של השני כלום והשתא אינו עומד בתוך הבית ואדרבה ספק קניינו של הראשון מחמת צוואת השכ"מ קדמה ואף דספק אם בגר דבריו ככומ"ס והוי ספק אם החזיק המקבל ושני ודאי החזיק מ"מ כיון דעכשיו אינו בתוכו ואינו בא רק מחמת שהחזיק מעיקרא ואם א"י לזכות בבית אין חזקתו כלום ואיך נחשבהו השתא לודאי תפוס ואינו בידו ולא התפיסהו ב"ד מעיקרא וליכא אצלו רק ספק קנין כמו לראשון.

ועל הנתיבות שכתב דבמוחזקין יכול המקבל לומר קי"ל דכופין דהא כל טענות קי"ל דכופין מטעם עביד אינש דינא לנפשו הוא היכא דאין הב"ד יכולין לכופו בדין ואם כן ה"נ כשהוא מוחזק יאמר קי"ל ואדין ליה דינא וכשהוא דיין ממילא יכול לכופו על קיום המצוה עכ"ל תמהני דנראה דסותר דברי עצמו שכתב בסימן פ"ז סי"א סק"ט דהיכא דלא נחתינן לנכסיה רק הב"ד מנדין אותו לקיים דברי החכמים אזי כשיש ספק בדין לא מהני תפיסה כיון דלא נחתינן לנכסיה ואינו יכול לומר שיעכב מה שתפס עד שינדו הב"ד לאידך דיכול האידך לומר קי"ל דלא אמרו חכמים בזה לחייבני נידוי עיי"ש ואם כן ה"נ כיון דמחמת מלקד"ה אין זכיה בגוף החפץ ממילא לא נחתינן לנכסיה אפילו אם הדין בודאי דמלקד"ה רק כופין אותו בשוטים או בנידוי כמו שהוכחתי לעיל מדברי הגמ"ר וכן נראה כיון דהמצוה רק מדרבנן כמ"ש לעיל וכמ"ש התוספת בכתובות דף פ"ו בסד"ה פריעת ב"ח מצוה ונתיבות עצמו כתב בסימן פ"ז ס"י סק"ח דעיקר הטעם דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסיה משום דהוה רק גזלן דרבנן א"כ בספק לא מהני תפיסה אפילו לעכב עד שיכופו לאידך ולא דמי לכל טענות קי"ל דכופין מטעם עביד אינש דינא לנפשו הוא היכא דאין הב"ד יכולין לכופו בדין דהתם אם היו הב"ד יודעין הדין היו נוחתין לנכסיה רק משום דמספ"ל אין יורדין לנכסיו ולא כופין אבל תפיסה מהני משום דאומר קי"ל דהדין עמי לירד לנכסיו ואם כן עשיתי דינא לנפשי וירדתי לנכסיו.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה