תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תח
שייך לתשובה שכתבתי לעיל סימן ת"ו השיבני על ראיה שהבאתי מהג"א פרק איזהו נשך דמחילה שלא בפני הלוה מהני דבקרית מלך רב דחה דמשום איסור רבית גמר ומקנה ועוד דמחל בפני עדים אין ת"י ספר זה ולכאורה יש ראיה לדבריו ממ"ש תוספת בפ"ב דבכורות דף י"ח ע"ב בד"ה אקנויי אקני ליה מקום בחצרו ואפילו בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשו משום דניחא לו דליתעביד מצוה בממוניה אבל א"כ למה ליה למימר אני מוחל לו לימא אני מקנה לו החוב ומשום איסור גמר ומקנה והוי יותר רבותא.
והטעם שני דמשום עדים נמי אינו דעדים אין עושין קנין היכא דאינו קנין דלא איברי סהדי אלא לשקרי כדאיתא בקידושין דף ס"ה ע"ב ובתוספת פחז"ה דף מ"ם בד"ה קנין בפני שנים.
מה שתמה על הג"א וש"ך יו"ד סימן קע"ג סק"ח דמקור הדין בשו"ת מיימני ספר משפטים סל"א דאיתא שם דאמר לאותו שקנה ממנו החוב אכי מוחל לך כל מה שהוא חייב לי ולא אודיענו ואתננו לך ולא אזכה בו לצורך עצמי עכ"ל הרי דאינו מוחל להלוה רק לזה שקנה ממנו החוב אני אומר מה שייך מחילה להקונה דאינו חייב כלום ואם מוחל מה שיקח הקונה אח"כ מן הגוי הרי אומר ואתננו לך הרי בעצמו יתן לו במתנה אז ועוד לא מהני מחילה למה שיטול ממנו אח"כ דהוי דשלב"ל כמ"ש בחו"מ סימן רמ"א ס"ג ואם ס"ל כמ"ש החיו"ד סימן קס"ט סקל"ח דלענין איסור רבית שרי מכירה גם דשלב"ל ואף שלא נתקיים בקנין אם כן למה יאמר אני מוחל לך החוב דאינו לשון מכירה יותר יאמר אני מוכר לך החוב ולשון מוחל אינו מכירה מעכשיו רק מוחל כשיבא למלוה שני בזה וודאי גם החוו"ד מודה דאסור דאטו אם יאמר לוה למלוה בשעת פסיקת הרבית אני מוחל לך הרבית שאתן לך יהא שרי וראיות החוו"ד אין מכריחן רק כשאומר אני מוכר לך עכשיו הדשלב"ל אע"כ ט"ס בתשובת מיימני וצ"ל אני מוחל לו החוב או פירוש לך בשבילך ודברי הג"א וש"ך מתוקנים ומה שפירש מעלתו אני מוחל לך והגוי ידור ליתן לך החוב בעבור זה אינו דא"כ מה זה שאמר ולא אודיענו ואתננו לך ועיין מהרי"ק שרש י"ז דכ"ע מודים דאסור לומר הלוינו ואני אתן או מוחל לך מה שאתן לך יותר ואפילו הקנה לו בקנין גמור.
מ"ש דמחילה ע"כ אינו הקנאה רק סילוק כיון דהחוב עדיין לא בא ליד מלוה הוי דשלב"ל כבר כתבתי בערך ש"י על חו"מ סימן ס"ו סכ"ו בד"ה אמנם דלדעת מלחמות פ"ה דב"ק הוי מלוה דשלב"ל וצ"ל מחילה מטעם סילוק ולדעת הרז"ה שם ומהרי"ק שרש פ"ט יכול למחול מלוה בתורת הקנאה דחשוב דבר שבא לעולם.
מ"ש למה מועיל סילוק שלא בפני הלוה דהא הלוה לא מתכוין לקנות ודעת אחרת מקנה לא שייך בסילוק לכן העלה דלא מהני רק אם נודע אח"כ ללוה זה אינו כיון דמלוה מסלק את עצמו ממילא זכה הלוה דחצרו וידו ורשותו קונה לו שלא מדעתו וכמ"ש ראב"ן שבמרדכי פ"ק דסנהדרין דמחילה א"צ קנין כיון שהחוב ביד הלוה זכה במה שבידו כאותה ששנינו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה לוקח ויותר דמיד שסילק מלוה את עצמו מהחוב הוי כגר שיש לו משכון ומת הגר ובא אחר והחזיק במשכון דמוציאין ממנו כדאיתא בב"ק ובחו"מ סימן ע"ב סל"ו ול"ז ובסי' ער"ה ולא חלקו בין אם נודע ללוה ממיתת הגר קודם שהחזיק אחר במשכון ואף דהמשכון אינו ביד הלוה מ"מ ממלא פקע שעבודו וה"ט כיון דגוף המשכון של לוה וגם כיון שפקע שעבוד גופו של לוה ממילא פקע השעבוד של משכון בכל מקום שהוא.
מ"ש דסילוק לזמן מועיל ואחר הזמן יוחזר החוב למלוה וכמ"ש הטו"ז יו"ד סי' קס"ט סקכ"ו אינו ראיה כלל דהתם מסלק עצמו המלוה מהרבית שיעלה מאז עד זמן שיחזור המעות שהלוה לו מלוה שני וזה לעולם לא יוחזר למלוה ראשון הוי שפיר סילוק אבל לומר דהחוב שכבר היה חייב הלוה וסילק המלוה א"ע עד איזה זמן יוחזר ויתעורר החוב בזה לא אמר הטו"ז דכיון דיוחזר אח"כ ליכא סילוק כלל ומכ"ש בחוב שלא הגיע ז"פ לפני כלות זמן הסילוק מה פעל בהסילוק אבל אם נזקף מכבר הרבית על הגוי ס"ל להטו"ז דלא מהני סילוק וצריך הקנאה ולא חשוב מכירה אם אינו מכירה לחלוטין וכ"ש כשאינו תלוי במעשה דזמן ממילא קאתי מה פעל בסילוק לזמן דהוה כאלו הלוה חייב לו עתה וכמ"ש המל"מ פ"ד מה"א ונה"מ סי' רי"א דמחיסר זמן לא חשוב דשלב"ל והכי נמי כשנשבע הרי אינו מחוסר מעשה ואיך ישבע שאין לו חוב והוי רק כחוב שלא הגיע עדיין ז"פ ותיכף יגיע.
ולהבין חילוקו של הטו"ז בין סילוק אליביה דתה"ד' בין סילוק ובין קנין נראה לפימ"ש התוס' בפ"ק דפסחים ריש דף וא"ו דע"י דמצי לסלוקי בזוזי נשאר הדבר כדמעיקרא שלא יצא מרשותו אבל אין נכנס ברשותו ע"י הואיל ומצי לסלוקי בזוזי ומינה למד התה"ד בסימן של"ט במי שגבה קרקע בחובו מן הגוי ובדיניהם דכשיחזור הלוה החוב יוחזר לו הקרקע דאינו חשוב כלל קרקע של המלוה אלא חוב יש לו על הגוי ואין דינו כקרקע להשתעבד לכתובה וה"נ אם לא נזקף הרבית רק בכל יום נולד חיוב רבית על הגוי אם מסלק עצמו מלוה ראשון מהרבית שיעלה עד שיפרע הוא למלוה שני אף דמצי לסלוקי למלוה שני בזוזי מ"מ כל זמן דלא פרע למלוה שני אין נכנס הרבית לרשות מלוה ראשון נמצא מלוה שני לא שקיל מן מלוה ראשון רבית אלא מן הגוי משא"כ אם כבר נזקף הרבית רק מקנהו למלוה שני וכיון דמצי לסלק למלוה שני כשיפרע לו החוב לא יצא מרשותו הרבית שהיה לו חוב על הגוי ועם כל זה מסיק הטו"ז דגם סילוק לזמן לא מהני וכ"ש בנידון דידן שסילק עצמו מהחוב שכבר היו חייבים לו כיון דסילק עצמו רק עד שישבע לא יצא החוב מרשותו.
מ"ש דגם אם נאמר דמחילה מטעם הקנאה גם קנין לזמן הוי קנין כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ז ס"ה סקי"א מלבד דהאחרונים לא ס"ל הכי גם הסמ"ע לא אמר רק דחשוב מכירה ולא הלואה משום דעכ"פ חשוב קנין פירות אף דלא חשוב קנין הגוף וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט וכן הכריח הנה"מ בסי' רמ"א סק"ה וה"נ כאן בחוב אם לא הגיע ז"פ לא הקנה כלום ללוה ואם הגיע ז"פ הקנה רק ק"פ כהרחבת ז"פ אבל קנין הגוף בהחוב לא קנה הלוה כיון דאינו רק על זמן.
ומלבד דאין צריכין ראיה יותר ממה שהביא נה"מ= י"ל עוד ראיה מדברי ר"ת שבתוספת כתובות דף ע"ט והר"ש בהרא"ש שם דכתבו אם עשה שטר מתנה להבריח נכסיו מכתובת אשתו כיון דאם לא קנה מקבל המתנה יהא משועבד לכתובת אשתו נמצא לא הוי מוכרח וע"כ למתנה גמורה איכוין עיי"ש וקשה נימא דאיכוין למתנה עד אחר מיתתו של הבעל דאז צריך שלא תוכל האשה לגבות וממילא אף דלאחר מיתתו יוחזרו הנכסים ליורשיו הוי רק ראוי ואין כתובה ניגבת מראוי מה שלא זכה בו הבעל בחייו כדאיתא בבכורות דף נ"ד ובאה"ע סימן קו"ף ס"ב והרי כל שטר מברחת הוי של מקבל עד שנצרך להנותן שיהא מוברח כמ"ש הרא"ש שם אלא ע"כ כיון דאינה מתנה עולמית הוי רק קנין פירות אבל הגוף של בעל בחייו ולא חשוב ראוי ואח"כ ראיתי בפ"ת לאה"ע סי' קו"ף שהביא מחוט השני דהיכא דנשאר לבעל קה"ג ל"ח ראוי כמו דתניא בס"פ השולח דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת ביובל עיי"ש והר"ן למד מדאינו מביא ביכורים משדה שלקח בזמן שהיובל נוהג דכל שאינו קנין עולמית נשאר הגוף למוכר
מה שהביא מהמג"א סימן תמ"ח סק"ה דאם נותן החמץ לגוי ואומר ותחזירהו לי אחר הפסח מותר והסכים עמו הדג"מ לתרץ קושית החק יעקב מיו"ד סימן ש"ה דאינו מועיל הפדיון אם אמר ותחזרהו לי דשאני התם דמשמע שיחזור לו מיד הרי קנין לזמן הוי קנין עיי"ש במקו"ח סק"ח ולפי מ"ש דקנין לזמן הוי רק ק"פ הדין עם הח"י ומ"מ אפשר לתרץ דברי המג"א כיון דכל ימי הפסח הוא של הגוי הרי אין ביד הישראל לבערו וגם מונח בבית הגוי לא חשוב מצוי בידו ומותר מדינא ולא דמי להא דסי' ת"מ דגם המפקיד עובר דאין הנפקד יכול לעכב על המפקיד מלבערו וג"כ לא דמי לפקדון דרשות נפקד נשאל למפקיד כמ"ש לקמן.
וגם לדברי הדג"מ אין דומה לנידון דידן לפי מ"ש בתשובה מאהבה ח"א סימן כ"ו וכ"ז הובא בפ"ת ליו"ד סי' ש"ה דדוקא בשמ"ל זה הדבר שנותן לו היי מתנה לשעה ובנו פדוי אבל בנוא חמשה שקלים לפדיון בנו ע״מ להחזיר לו אחר זמן חמש שקלים אחרים אינה מתנה כיון דבזה אין המקבל פטור מאונסין כיון דלא ייחד לו אותו מנה בזה ודאי לא שמו מתנה רק הלואה גמורה דמה מתנה שייך באם צריך לשלם לו מנה אחרת ומה לנו בלשון שאומר הריני נותן לך כיון שאין נותן לו כלום ובכגון זה אין בנו פדוי ואם אומר אני נותן לך מנה ע"מ שתחזור לי אחר שנה מנה ופרס הוי ר"ק אף דאמר אני נותן לה מנה זו במתנה ע"מ שתחזיר לי מנה אחרת ופרס אחר שנה דזה הוי רק הלואה ועיי"ש וא"כ ממילא ה"נ בנ"ד כיון דהחוב שמוחל עד אחר זמן אינו דבר מיוחד ולא שייך פטור אונסין וגנבה ואבדה כלל אינה מתנה כלל רק הלואה מעתה ועד שיפרענו וכ"כ החוו"ד ס"ס קס"ו בפשיטות כהתשובה מאהבה ותמהני על בעל ת"מ שהדבר מבואר בריב"ש סי' ש"ה דאין הלשון גורם אלא הענין גורם אף שנו הלשון בלשון מכירה דא"כ בטלת תורת רבית שילוה לו מאה במאה ועשרים בלשון מכירה והובא קצת בב"מ סוף הלכות רבית,
עוד נ"ל בישוב דברי המג"א בסי' תמ"ח סק"ה הנ"ל מקושית הח"י דהנה בהא דיו"ד סי' קע"ד ס"א במוכר שדה וא"ל לכשיהא לו מעות תחזיר לי דאסור המלוה לאכול פירות דחקרו אחרונים הטעם למה לא יהא מכר עד שיחזור לו המוכר המעות ונוב"ת חיו"ד סי' ע"ה וחיו"ד סי' קע"ד כתבו משום דמשמע שתחזור לי ויהא המכר בטל למפרע וקשה אדרבה נימא כונתו שמשעה שיחזור לו המעות יתבטל המכר דמאן דכר שמיה דיתבטל למפרע ומפרט כיון דזה אסור מהיכי תיתי לפרש הלשון בדוחק ולומר דנתכונו לאיסור לכן נראה כיון דאינו תנאי דהא לא אמר אם או ע"מ הוי רק חיוב דמוכר לו השדה בדמי המכירה ובהחיוב שיחויב להחזיר לו כשיהא לו מעות וכמו מוכר לו פירות בעד חטים אלו דמחויב ליתן לו החטים כדאיתא בחו"מ סי' ק"ג ס"ד.
אף דפירות לא נעשו חליפין מ"מ היינו לקנות אבל מחייב את לוקח הפירות ליתן חטים כמ"ש הנמ"י הובא שם אך זה אינו רק חיוב הגוף המונח כל קרקפתא דלוקח ועדיין קשה למה יהא אסור הלוקח לאכול הפירות הא קנה השדה עצמו אלא דמוטל חוב עליו להחזירו כשיתן לו מוכר המעות אך צ"ל כיון דמחויב הלוקח דוקא להחזיר שדה זו ועיין שוות ת רשב"א סי' אל, רכ"ו א"כ אינו יכול לסלקו בדבר אחר ממלא למפרע הוא גובה עי' תוס' פרק השולח דף מ"א בד"ה הקדש וקצו"ח סי' רמ"א סי"ב וא"כ כיון דלמפרע גובה נמצא איגלאי למפרע היה הקרקע של מוכר ואכל לוקח פירות של מוכר לכן הוי צד אחר ברבית אך נראה הא דלמפרע גובה הוא רק משום דהשעבוד חל על נכסי לוה וכדמשמע בפכ"ש דף ל"א וכ"כ בנ"י שם ופשוט דלפי דנשתעבד אם לא יפרענו יגבנו המלוה בחובו קנוי לו למפרע וא"כ לפי המסקנא דש"ס שם דישראל מגוי לא קני אפילו משכון וכ"ש היכא דלא השכינו וכ"כ המקנה בפ"ק דקידושין דף וא"ו ע"ב בד"ה אינה כיון דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא דיוציא אליך העבוט כמ"ש רשב"ם סוף ב"ב א"כ ישראל מנכרי שיעבודא לאו דאורייתא כ"ש מדלא קני משכון א"כ בנתן חמצו לנכרי וא"ל הריני נותן לך ותחזירנה לי דנקנה גוף החמץ לגוי לגמרי רק יש חיוב על קרקפתא דגוי להחזירו אחר הפסח וכיון דאין לו שיעבוד על גוף של המתנה ל"ל למפרע גובה ואינו חמצו של ישראל לכן מותר מדינא רק משום חומרא דחמץ אסור ול"ק מידי מפדיון הבן דנותן לכהן ואמר לו ותחזירם לי כיון דכהן מתחייב מיד להחזירם עכ"פ אח"כ למפרע הוא גובה לכן אין בנו פדוי כמו בחוב דלא הגיע ז"פ דלמפרע גובה אלמלא דמצי לסלוקי בדבר אחר וא"כ כשמוחל מלוה ללוה עד אחר זמן כדי שיתחייב לו הלוה לחזור ולפרעו אחר הזמן ממ"נ אם גם בעד מלוה יכול להתחייב הרי חל החיוב מיד לפרעו אח"ז ואם לא חל החיוב לשיטת הפוסקים דבמכר נמי אינו קונה במלוה ממילא כיון דלא מחל לו המלוה רק בעד מה שיתחייב לו להחזיר אח"כ כיון דלא חל החיוב בטלה נמי המחילה וי"ל דתליא נמי במ"ש רמ"א סי' קע"ו ס"ג לענין דשלב"ל דאיידי דבעי למקני דשלב"ל גמר ומקנה ה"נ איידי דבעי למקני מחילת המלוה שלא יצטרך לפרוע עד אח"ז ה"נ גמר ומתחייב לפרוע אח"כ ואח"כ מצאתי בפנ"י פכ"ש דף ל"א ע"ב בד"ה מיהו דדוקא בישראל מישראל י"ל למפרע גובה ואפילו במטלטלין י"ל למפרע גובה כיון דמדאורייתא גם מטלטלין משתעבדי ועיין בנתיבות סי' ר"ג ס"ג.
ולכאורה קשה על תירוץ ראשון שכתבתי ליישב דברי המג"א משום דמונח ברשות עכו"ם גם אין ביד ישראל לבערו כיון דקנוי לעכו"ם כל ימי הפסח דא"כ ה"ט שייך נמי בעל מנת שתחזרהו לי אך י"ל כיון דטעמו דרדב"ז דאם העכו"ם לא יקיים התנאי יהא פקדון אצל עכו"ם וא"כ רשות הנפקד מושאל למפקיד וכמונח ברשות מפקיד כמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים אבל הכא דכל ימי הפסח קנוי לעכו"ם ואינו פקדון ליכא למיסר משום דרשות עכו"ם מושאל לישראל אף דאינו קנוי רק קנין פירות לא קנין הגוף דממ"נ אם אזלת בתר קנין הגוף א"כ גם הרשות של עכו"ם דאינו מושאל לישראל רק לזמן והגוף של עכו"ם וביתו של עכו"ם קרינן בו ואם אזלת בתר אותו זמן לבד דמושאל לישראל דמשום זה חשוב בחד צד ביתו של ישראל הא בזה דקנוי החמץ לאותו זמן לעכו"ם אין החמץ של ישראל נמצא דלא חשוב ביתו של ישראל כיון דגוף המקום של עכו"ם ובמ"ש נסתר נמי ראיות הפר"ח להוכיח כרדב"ז מפ' כ"ש דעכו"ם שהרהין פת אצל ישראל וא"ל א"ל פרעתיך יהא שלך מעכשיו עובר עליו שמא לא יפרע נמצא למפרע היה של ישראל עיי"ש דשא"ה דהפת ברשות ישראל משא"כ הא דמתנה עמ"ל ומוכח ברשות עכו"ם ס"ל למג"א כיון דנתן לא במתנה לא השאיל עכו"ם ביתו לישראל דממ"נ אם דעת העכו"ם היה לקיים התנאי אחה"פ א"כ החמץ עתה בפסח של עכו"ם ולא משאיל הרשות לישראל ואם היה דעתו שלא לקיים התנאי הרי דעתו לגוזלו ג"כ לא משאיל ביתו לכן השיג המג"א על רדב"ז במתנה עמ"ל אך באמר ותחזירהו לי כתב המג"א דגם לרדב"ז מותר אח"כ ראיתי בפנ"י בפכ"ש דף ל"א ע"ב בד"ה אלא דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא דמונח ברשות עכו"ם ואין הישראל יכול לבערו דעכו"ם יכול לעכב עליו אינו עובר.
ועוד י"ל תמיהת הח"י שעל מג"א דהא דבפה"ב אם אמר ותחזרהו לי אין בנו פדוי כיון דקנין שאינו קנין עולמית אינו רק ק"פ דקי"ל בפ' החולץ דף ל"ו ע"ב דק"פ לאו כקה"ג דמי ע"כ לא יצא ידי נתינה דאיתא בנתיבות סי' רי"א מהתוספת בפרק החולץ שם דאין קנין תפירות מבטל לקנין הגוף נמצא נשאר לאבי הבן והנה כ"ז בישראל שנתן לכהן אבל בחמץ דנתן לגוי עד אחה"פ דיש לגוי ק"פ אבל לישראל ליכא קנין הגוף בפסח דהוה כהפקר כיון דאסור בהנאה לישראל ואיתא בנוב"ת חא"ח סי' ס"ג אם ישראל לא מכר חמצו ע"פ קודם חצות ועבר ומכרו אחר חצות לגוי ומשכו הגוי לרשותו שוב אין הישראל עובר בב"י בפסח ואף דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין בל יראה היינו כל זמן שלא זכה בו אחר והרי הוא הפקר אבל כשזכה בו הגוי מן הפקר שוב אינו הפקר וזכה בו הגוי לגמרי אף לענין ב"י כיון שהוא מותר לגוי זוכה בו עיי"ש ולפ"ז בחמץ בפסח דהוא הפקר ממילא ל"ל דקנין הגוף שיש לישראל בו מבטל קנין פירות של הגוי דהא לישראל אין לו בחמץ בפסח קנין הגוף דהפקר הוא וממילא הוא של הגוי לגמרי ודומה לזה איתא בפ' יש בכור דף מ"ז לויה שילדה בכור מגוי פטור מפדיון הבן דאף אי איעבור מישראל חשוב ישראל דלבית אבותם כתיב אבל איעבור מגוי דאין לו חייס ורחמנא אפקריה לזרעיה לוי מיקרי עיי"ש ה"נ כיון דהחמץ הפקר מצד בעליו ישראל הוי של הגוי לגמרי כיון דלגביה אינו אסור ויש לו בו קנין.