תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן שסא
שאלה ראובן היה לו סחורה ובא אצל שמעון למכור ושאלו כמה אתה רוצה א"ל לקחתיה במאה ואני רוצה להשתכר עשרה ולא רצה שמעון ליתן לו כך עד שקנהו במאה וחמשה ואח"כ נודע שראובן קנה סחורה זו בשמנים והביא שמעון ע"א ששאלו אם יש להאמין לראובן שקנה במאה ואמר לו העד דאיש מהימן הוא וודאי אינו משקר.
תשובה בערך ש"י עחו"מ סימן רכ"ז סכ"ז כתבתי דאם המוכר אמר בכו"כ לקחתיו אם נודע ששיקר רק לקחו בפחות כ״ל כיון דלוקח שתק ולא אמר תחלה ואח"כ אני קונה ממך בקרן או ריוח כו"כ ש"מ דלא על סמך דיבורו של מוכר דוקא קנה דכך דרך התגרים לומר דאינם מרויחים כלל או רק מעט וראיה מהטו"ז סימן של"ב עכ"ל שם ואם כן ה"נ אם אמר הלוקח אני נותן לך חמשה ריוח גילה דעתו דסמך על המוכר שקנהו במאה אבל אם אמר אני נותן לך מאה וחמשה י"ל דלא סמך אמימרא דהמוכר אך י"ל שאני הכא דגילה הלוקח דעתו לפני העד ואף דע"א אינו נאמן מ"מ י"ל דמוכר שאינו יכול לישבע להכחיש העד הוי משואיל"מ אמנם לפימ"ש הש"ך בחו"מ סימן ע"ב סי"ב ס"ק נ"א דאם העד מודה שאין הנתבע יודע לא הוה משואי"ל לישבע.
ואם הלוקח משך הסחורה ולא פרע כל המעות ונ"ח קצת יל"ע דמתחלת דברי הטו"ז בסימן של"ב משמע דהוי רק ספק אם סמך על חברו מדכתב הטו"ז כי אמר לפועלים תעשו עמי מלאכה בארבעה כמו שנשכרים אחרים והפועלים שותקין מנ"ל דסמכו על שיעור שכירות אחרים דלמא סבור וקבלו בקציצה שזכר בע"ה ואמאי נבטל השכירות מספק ונוציא ממון טפי מהקציצה אך לבסוף כתב ודאי עיקר סמיכה על הקציצה שקצץ בפירש עיי"ש ואם הוי רק ספק א"כ כאן דלוקח מוחזק ועוד טוען ברי דסמך על דברי המוכר א"א להוציא מידו וכיון דמהטו"ז אין הכרע א"א להוציא מיד הלוקח ועוד גם לסוף דברי הטו"ז י"ל דוקא אם ליכא ע"א אבל כאן דיש ע"א ל"ל ודאי סמך אקציצה דהרי קמן ע"א מסייעו ללוקח וע"א נאמן להחזיק.
והנה אף דמוכר לא הכחיש את העד ולא טען ע"א אינו נאמן ואיתא בירושלמי פז"ב ה"ח ר"ה מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד אלא יימרון אינון והובא ברמב"ם פרק כ"א מהלכות סנהדרין ה"י ובחו"מ סימן י"ז ס"ח והוסיף תשב"ץ ח"א סימן ע"ז פרוש וחתוך הדין עפ"י חד סהיד וכן פירש הרמב"ם ז"ל והטעם דחששא רחוקה היא שע"א ישקר מכשירין אותו מן הסתם כיון שלא טען הבע"ד דע"א אינו נאמן עיי"ש אפס כי עז הוא ואין הכרח כלל ברמב"ם וש"ע דפרשו הכי לחתוך הדין עפ"י ע"א וי"ל כמ"ש הטו"ז בדעת הטור אף דלפי פירוש הטו"ז נראה דכונת הרמב"ם כמ"ש התשב"ץ אינו מוכרח כלל ועכ"פ גם להטו"ז הרי פליג הטור וא"א להוציא מהמוחזק אפילו כנ"ד דהבע"ד א"י להכחיש העד וגם לא טען ע"א אינו נאמן מ"מ יפסוק הדיין דע"א א"נ ואם נתברר שנתאנה הלוקח בשתות ממ"נ צריך להחזיר לו האונאה דאם תאמר הרי המוכר אמר בכו"כ לקחתי ובכך אני רוצה להרויח והוי נו"נ באמונה דאין לו עליו אונאה הרי נודע ששקר אמר לו וקנהו בפחות ואם תאמר דלוקח לא סמך על דברי המוכר רק סמך על הקציצה אם כן ל"ה נו"נ באמונה ויש לו עליו אונאה.
וגם בלית בו שיעור אונאה נראה דהמוכר חייב לצי"ש להחזיר כיון דלוקח טוען ברי שסמך עליו שקנהו בכו"כ והמוכר א"י הוי כא"י אם נתחייבתי והלה טוען ברי יש לי בידך וכ"ש הכא דאיכא ע"א דל"ל ודאי לא סמך עליו.