תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רמט
ומה ששאל אותי השואל על מה שכתבתי בערך ש"י על חו"מ סימן רל"ז דאם עבר וקנה מה שאחר הפך בו לא מתקן בחזרה כיון דכבר זכה הוא ופנים חדשות הוא עתה דזה נגד מ"ש בב"י חו"מ סימן קפ"ג וז"ל כתב בה"ע בשלישות ממון לראש ישיבה ראובן דא"ל לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל וזבנה ביני ובינך ואזל וזבנה שמעון וא"ל ראובן פלוג לי וא"ל שמעון לא פליגנא אי לא שקיל שמעון זוזי ודברים הוא דהוה ביניהון והשתא קמהדר ביה מודיעון ליה ב"ד ענשא דקעבר אדכתוב הין צדק שיהא הן שלך צדק עכ"ל הרי דיכול לתקן עתה בחזרה השבתי דיכ"ד למה השמיטו זה דמודיעון לו בש"ע המחבר והרמ"א אך לפי מ"ש בש"ע שם ס"ד אם קנייה שמעון סתם הוי לשותפות זולת אם פירש לפני הקניה שקונה רק לעצמו א"כ איך קאמר דהשתא קמהדר ביה דמשמע השתא כשאומר לא פליגנא עמך והא תליא רק בחזרה קודם שקנהו ועכ"פ ה"ל לבאר דיש חילוק דין בזה דהא בהשאלה לא נזכר שכבר חזר שמעון לפני הקניה וקנה לעצמו אע"כ צ"ל דס"ל דאם קנה שמעון במעותיו אפילו לא קנה בפירש לעצמו מ"מ אין מעותיו קינה לראובן ויש בזה מחלוקת הראשונים כמבואר במח"א הלכות שלוחין ושותפין וכיון שכן לא נ"מ אם חזר שמעון לפני הקניה או לא רק כל ישעו וכל חפצו של ראובן שיעמוד שמעון בדברו לחלוק עמו אח"כ ומבואר בא"ע סי' ל"ח ס"י באמר ע"מ שירצה אבא וכששמע אמר שאינו רוצה אם חזר ואמר הן נתקיים התנאי וה"נ ישנו בחזרה לקיים דברו דעדיין לא עבר מידי דאפי' בלא חזרתו היה נקנה תחלה לו לבדו והשתא אתי דיבור ומבטל דיבור לכן מודיעון אותי שעובר בהן והש"ע דפסק דתליא בחזרתו לפני הקניה א"כ ממ"נ אם חזר בו לפני הקניה ופירש דקונה לעצמו כבר עבר רכה לעצמו דהא ראובן אמר לו שיקנהו לשותפות ואם יחזיר לו עכשיו הוי מכירה חדשה ואם לא קנה לעצמו יורדין לנכסיו ונותנין לראובן החצי ואין נ"מ בהודעה כלל לכן השמיט אותו בש"ע.
ועוי"ל דלכאורה תקשי ממ"ש תוספת בב"מ דף קט"ו בסד"ה וחייב שכתבו כיון שהיה שוגג שאם היה יודע שהוא אסור לא היה חובלו ה"ל זכיה בטעות וחוזרת עיי"ש א"כ ק"ו גברא רבא כרבי אבא ואיך אמר בר"פ האומר זבינא לא מזבנינא לה דארעא קמייתא הוא ולא מסמנא מלתא הא קנייתו היה בטעות דאלו ידע שר"ג הפך בה לא היה קונהו דעמב"ח נקרא רשע וא"כ לא צריך למכור שלו כלל וארעא קמייתא דלא מסמנא למוכרה כשכבר קנהו וצ"ל לפימ"ש מהר"ם שבמרדכי פחז"ה הנ"ל סי' תקנ"א דדין עמב"ח תקנתא דרבנן וכ"כ בארעא דרבנן והנתיבות סימן רל"ד וחת"ס חחו"מ סי' ק"פ שניהם לד"א נתכוונו דאם עבר בשוגג על איסור דרבנן א"צ כפרה דכן התנו בתחלת תקנתם ואם כן ל"ל דהוה זכיה בטעות דכשנאמר דזכה ואין תיקון בחזרה לא עשה איסור כלל והתוספת כתבו רק באיסור דאורייתא דגם בשוגג חשוב עושה איסור וצריך כפרה ולכן בעל העיטור דכתב דעבר אמה דכתיב הן צדק גם כשלא ידע הוי זכיה בטעות כששב מידיעתו עכשיו אם כן יתוקן האיסור לכן מודיעון אותו ואנן קי"ל כמ"ש הרא"ש בפרק הזהב דף מ"ט בבאור דברי הרי"ף דכונת הפסוק רק שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב אבל לחזור בדברו ליכא רק איסור דרבנן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לכן א"צ להודיעו דלא נ"מ כיון שכבר זכה אף אם יחזיר פנים חדשות הוא.
ומה שהקשה וכי גרע מגזל דמתקן בחזרה ודאי גרע דגזלה לא קנה להיות שלו ממש ומשיב כנגזל ממון נגזל משא"כ בעמב"ח דקנה ותו לא חשוב השבה רק מתנה יהיב כמו שהוכחתי מסימן רנ"ט ומכאן נתוסף לי עוד ראיה ופ"ח באו לכאן מאלין מליא ואפריון נמטייה דע"י הוספתי קמחא ומיא.
ומה שהקשה על מ"ש שם ראיה דלא מתקן האיסור בחזרה דאל"כ איך משום דלא מסמנא לא יחזיר לעקור האיסור למפרע דנהי דתחלה שוגג היה הא עתה בידו לתקן ושומר מצוה לא ידע דבר רע והקשה ממ"ש ב"י ומג"א סי' תקנ"א דהיכא דלא קיים פ"ו מותר מדינא לישא מר"ח אב רק נהגו שלא לישא משום דלא מסמנא מלתא הרי אף במקום מצוה לא סמכו אשומר מצוה ל"י ד"ר לק"מ דהא בפ"ק דפסחים דף חי"ת ברש"י בד"ה וכה"ג ובריש ע"ב ברש"י מבואר דהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אף דעושה לצורכו ולהנאתו דוקא כשמכוין גם כן למצוה ולכן לא נהגו לישא דמעט בני עליה שיכונו למצוה ומה"ט לא נהגו ביבום בזה"ז אף דמצות יבום קודם למצות חליצה דשמא לא יכוין רק להנאתו דאם היה מתכוין גם למצוה ודאי היה מותר דהא מבואר בכריתות י"ט ע"ב ובסנהדרין ס"ב ע"ב מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ופרש"י דהלכך חשוב מתכוין וא"כ מדמצוה מן התורה ליבם ע"כ אף דמתכוין למצוה והנאתו וכ"כ בר"נ ס"פ האורג דמתכוין לנעול ביתו בעד הצבי ולשמור ביתו חשוב מתכוין לצידה ומדמנעין עתה מיבום ע"כ דחששו שלא יתכוין למצוה רק להנאתו ובכה"ג ל"ח שומר מצוה.
ועוד הא דלא מסמנא מלתא ע"כ דכבר הובחן דבר זה והוחזק וא"כ בשלמא בנשואין ע"כ נודע דגם כשלא קיים פ"ו לא מסמנא מלתא ובאתרא דקביע היזיקא שאני אבל בארעא קמייתא אטו ברשיעי עסקינן דהוחזק גם כה"ג דאחר הפך בה וזה קנהו.
ועוד האשה אינה מצווה על פ"ו ונהי דלא אסרו חכמים להנשא משום לתא דידיה מ"מ האשה דלא מצווה אפ"ו יש משום דלא מסמנא מלתא ויזיק לה שיגרשה או תמות ואאת"ל דלא מסמנא מלתא חשו גם במקום מצוה שאני נישואין דיש סכנה דקוברה או קוברתו ופרוקא לסכנתא משא"כ בארעא קמייתא רק חשש מניעת ריוח ממון ואין זה כדאי לעמוד במקום אפרושי מאיסורא וכ"ש גברא כרבי אבא ודאי קיים ובכל מאדך.