תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ריא
נשאלתי על דברי התוספת בפרק המוכר את הספינה דף ע"ז בד"ה קני שהקשו אמאי לא קנו מדאורייתא שיעבוד קרקע הכתובה בשטר דהא קרקע ניקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת שט"ח יקנה ותרצו ז"ל דכמו שא"י להקדישו כדמוכח בפרק כ"ש כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך א"י להקנותן מן התורה עכ"ל והא בפכ"ש כמו דמבואר דא"י להקדיש ה"נ א"י למכור כדאמר התם דאקדיש מלוה וזבין מלוה והשבתי דאי מהתם י"ל דל"פ אביי ורבא אלא אי חל הקנין למפרע או רק מכאן ולהבא כמו שאמר התם דלאביי למפרע גובה ולרבא השתא הוא דקנו ונ"מ אי נקרע השטר לפני הגוביינא או עשה קנין חזקה דכלתה חזקתו או חור בו המוכר לפני זה לכן הוכיחו תוספת כמו דא"י להקדישו וע"כ גם מכאן ולהבא לא חל ההקדש דאם רל מכאן ולהבא אין נ"ט דתו א"י לחזור בו דהוי כמסירה להדיוט במעכשיו וכמבואר בפרק ארבעה נדרים דף כ"ט ע"ב באומר הרי זה עולה לאחר למ"ד יום אף דהדיוט כה"ג יכול לחזור תוך למ"ד וכן אם נעשה הקנין במשיכה וחזקה בטל הקנין ממילא כיון דכלתה משיכתו וחזקתו או נקרע השטר מ"מ בהקדש ליתא לכל זה וא"כ ע"כ בפרק כ"ש צ"ל דא"י להקדיש כלל משום דאינו ברשותו א"כ ה"נ מכירה ל"מ גם מכאן ונהבא כיון דהשתא לא מצי חייל גם אח"כ לא מצי חייל כדאיתא בפ' אעפ"י דף נ"ט.
עוי"ל לפמ"ש בח"ר פ' כל הגט דף למ"ד דבפירות דקל מש"ה לוקח מצי הדר בו משום דהוי דשלב"ל משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתא על הפירות אבל ישראל שנתן דמים לכהן להיות מפריש עליו מחלקו דלית לו למשקל מידי מרשותיה דכהן דבלא דעת הכהן מזכה לו אידא דמאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאלו רשותיה דכהן עלייהו להכי דנימא בהו דשלב"ל דהא מכי יהיב ישראל לכהן דמים לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית לי ההוא זבינא עיי"ש וא"כ מן פכ"ש אין הוכחה די"ל התם לא מהני מכירת המלוה משום דלוקח לא סמכא דעתו כיון דא"י לגבות בלא שטר וצריך עדיין למוכר שיגבה ויתן לו וכיון דלוקח מצי הדר ה"נ מוכר מה"ט גופא דלוקח לא סמכא דעתו וכדמוכח בפ' איזהו נשך דף ס"ג ע"ב ועוד דאין קנין לחצאין וכמ"ש רא"ש בפרק השוכר את האומנין ס"ז וכה"ג כתבו תוספת בפרק א"נ דף ס"ו בסד"ה ומניומי אבל כשמוסר המוכר השט"ח ללוקח דא"צ עוד לזכות מיד מוכר כלום שפיר סמכא דעת לוקח וי"ל דקנו לפיכך הוכיחו תוס' מדלא יכול מלוה להקדישו דבזה אין לחלק בין נשאר שטר בידו או לא דא"צ כח של לוקח ולא שייך כלל לומר דלא סמכא דעתו של הקדש וע"כ רק מלוה גופא אינו יכול להקדישו משום דאינו ברשותו א"כ ה"נ א"י למכור אף במסירת השט"ח.
עוי"ל דאי מהתם מפכ"ש י"ל מה דלא מצי למכור הקרקע משום דספק אתי דשמא יסלקנו לוה בזוזי לכן הוי אסמכתא דכל ספק אסמכתא הוא וכמ"ש רמב"ם פי"א ממכירה ה"ו דלא גמר והקנה כשדעתו סומכת שמא יהיה שמא לא יהיה ובהגמ"ר פ"ק דב"מ אהא דמה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום וז"ל ותימא מ"ש מטוה"נ דכתובה שיכולה אשה למכור שאם תתגרש ותתאלמן שיהיה לו וי"ל דאין הטעם משום דשלב"ל אלא משום דאסמכת הוא דהוא מוכר מה שיירש מאביו ושמא לא יירש ואסמכתא לא קני הלכך לא אמר כלום אבל גבי כתובה לאו אסמכתא הוא דמיד הוא שלה הכתובה אלא שהוא יורש ממנה עכ"ל וא"כ ה"נ איכא למדחי דבפכ"ש דמוכר מלוה גוף הקרקע וזה ספק אתי והוי אסמכתא אבל אם מוכר שיעבוד הקרקע הכתובה בשטר זה ודאי עתה שלו דאם יפרע לוה יסלק אז השיעבוד וכמו במתה האשה דיורש אותה לכן הוכיחו מדא"י להקדיש ע"כ לאו משום אסמכתא דאין אסמכתא בהקדש כמבואר במרדכי ב"ק פ' שור שנגח ובחו"מ סימן ר"ז וביו"ד סי' רנ"ח וע"כ משום דאינו ברשותו א"כ ל"ש מכר ל"ש הקדש וגם אי ה"א הטעם משום אסמכתא י"ל דרק אדרבנן לא קני כמבואר במרדכי בב"ק שם ובב"ח חו"מ סי' ר"ז והיינו במוכר רק קרקע של לוה אבל במוכר כל החוב דתקנו חכמי שיועיל המכירה א"כ הדרא לדאורייתא וקונה מן התורה לכן הוכיחו מדלא אהני הקדש ע"כ אינו משום אסמכתא רק משום דאינו ברשותו.