תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קצא
ישראל שקבל עליו אצל שר צבא ליתן כל השנה חמירא לבני חילא וכשמגיע פסח מוכר לאופה נכרי קבלונותו עם קמחו והנכרי יתן להחיל הלחם בפסח ואחר הפסח מקבל ישראל המעות מן השר אי שפיר דמי הנה בע"ז בפרק השוכר את הפועל דף ע"א לא יאמר אדם לנכרי עול תחתי לעוצר אבל אומר לו מלטני מן העוצר פרש"י אם צריך ליתן יין למלך י"ל מלטני משום דמצי לסלוקי למלך בזוזי ואם כן כי נמי יהיב הנכרי יין נסך למלך לאו שליחות דישראל קעביד ותוספת וש"פ ס"ל דאפילו לא מצי לסלוקי למלך בזוזי מ"מ שרי כיון דהוא אינו מצוה אותו לפרוע יי"נ אלא יסלק במה שיוכל וכ"פ ביו"ד סימן קל"ב עיי"ש בש"ך ס"ק ל"ד ודעת רש"י דכשא"א לסלוקי למלך בזוזי אף כשאומר מלטני סתמו כפירושו שיתן יין בעדו או משום דניכר ערמתו ועשו"ת ב"ח סימן קמ"ג ובש"ע של התניא בא"ח סימן ת"ן סכ"ג דה"ה לענין חמץ בפסח ואף שאומר כן לפני הפסח לחנוני תן חמץ בפסח לעבדי אסור אם חייב ליתן מזונות חמץ לעבדו וא"י לסלוקי בזוזי ובריטב"א שם הקשה כי אמר עול תחתי מאי הוי הא אין שליחות לנכרי כדאמרינן פא"נ וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דעביד ותירץ כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביי"נ ותמהני על הב"ח בתשובה שם דכשאומר לחנוני איכא למימר אין שליחות לגוי בין לקולא בין לחומרא אלא מ"מ איכא למימר קי"ל כרבינו חננאל דס"ל יש שליחות לנכרי מדרבנן להחמיר ולא להקל כדכתב בהגמ"ר דב"מ לענין רבית עכ"ל וק"ל דהא מפורש בש"ס באין חולק עול תחתי לעוצר אסור ואם אין שליחות לנכרי גם לחומרא עכציל דמ"מ אסור וכמ"ש הריטב"א ואפשר משום די"ל חומרא דע"ז שאני כדאיתא בפרק כל הזבחים דף ע"ד לענין ס"ס ובפרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"ב חומרא דיי"נ שאני.
ומעתה בנ"ד כיון שאמר לו הישראל להאופה שמוכר לו הקבלנות והוא יתן הלחם לבני חיל הוה ממש עול תחתי דאסור באיסור הנאה ואף דאופה אדעתא דנפשיה קעביד להרויח וע"ד כן קנה הקבלנות הא עול תחתי גם כן אדעתא דנפשיה עושה דנותן יין למלך והישראל משלם לו וכן באומר לחנוני שיתן לעבדיו לאכול ולשתות ויפרע לו והפוסקים בע"ז שם ובב"י יו"ד סימן קל"ב וב"ח בתשובה שם מדמין חנוני לעול תחתי.
ואף שמוכר הישראל זכות קבלנותו להגוי ואינו אומר לו בפירש שיתן לבני חיל סתמא הכי הוא כיון דמכר לו והוא קנה דאם לא אדעת שיתן מה מכר ומה קנה ודברים שבלב כל אדם הוי דברים ואם לא היה מקבל עליו הישראל לגבות דמי הלחם של פסח משר הצבא ולפרוע להאופה היה אפשר לומר דלא שייך כאן טעמו של הריטב"א הנ"ל וגם טעם שליחות לחומרא י"ל דליתא כיון דלא אמר לו שיתן בעדו אף דאדעתא דהכי קנה הגוי שיתן כדי להרויח מ"מ הישראל לא אמר לו שיתן ולא עשהו שליח אבל כיון דהשר צבא אינו מכיר לקבלן רק את הישראל ולא יתן המעות רק לישראל שקבל ממנו ליתן לחם ואדעתא דהכי נעשה המקח ביניהם י"ל דשייך טעמו של הריטב"א אמנם י"ל נהי דמחויב הישראל לילך לגבות המעות מן שר הצבא מ"מ לא קיבל עליו שאם לא יפרע השר צבא שישלם הוא מכיסו והריטב"א טעמא טעים משום שחייב הישראל לפרוע להנכרי וי"ל דגם לרש"י דאסר במלטני מן העוצר מודה הכא דבשלמא במלטני הרי עשהו שליח למלט אותו מן העוצר וכיון דא"א לסלוקי להעוצר בלא יין הרי עשהו שליח ליתן יין משא"כ הכא לא אמר לו כלל שיתן ולא מלטני ואף דאחר פסח הולך הישראל וגובה דמי הלחם מן השר ליכא למימר הוכיח סופו על תחלתו דבשליחותו נתן האופה הלחם להחיל דלא מבעיא אם האופה עדיין לא פרע לישראל בעד המכירה שמכר לו אם כן גבה מהשר כדינו משעבודא דר"נ וכדי לעכבו בחובו שחייב לו האופה אלא אפילו כבר פרעו האופה מ"מ כיון דמתחלה ידעו דהשר לא יתן הדמים רק לישראל קבלן שלו אדעתא דהכי נעשה המקח בין ישראל להאופה וניחא ליה דליקום בהימנותיה לגבות המעות מן השר בשביל האופה ואף דאינו אומר להשר מכל זה אין ההיתר תלוי בידיעתו ואף דסתמא משום זה מכר להאופה על ימי הפסח הקבלנות והקמח כדי שיתן בעדו לחם לבני חיל כיון דהישראל מחויב ליתן להשר ואם לא יקיים קבלנותו יפסיד הרבה מ"מ כיון דכ"ז רק איסור דרבנן אין לנו רק מה שנתפרש בגמרא כשאמר בפירש עול תחתי וכה"ג כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ט ס"ו לענין מעמד שלשתן דאפילו היה ביד ראובן משל שמעון לא מיקרי מעמ"ש אלא כשאמר לו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל כשלא הזכיר לו הממון שבידו לא מיקרי מעמ"ש בין לפי הטעמים דמפרש בפ"ק דגיטין דף ג' ב' בין לפי מאי דמסיק דהוי הלכתא בל"ט אין לך אלא מה שאחז"ל מנה לי בידך אבל כשלא הזכיר לו המנה לא מיחזי אלא כערבות עכ"ל וה"נ דכל איסורו מדרבנן משום דמיחזי כשליחות אין לנו רק כשאומר בפירש עול תחתי דאל"ה לא מיחזי כשליחות ואף דע"י המכירה לגוי על ימי הפסח יש גילוי דעת אומדנא דמוכח דמש"ה עושה המכירה כדי שיכנס הגוי תחתיו ליתן הלחם להשר ואמרינן בפ"ב דקידושין דף מ"ה ב' דבארצוי ארצי לקמיה דניחא לו שיקדשה עבורו נעשה שליח מאיליו וכן הוא בא"ע סימן ל"ה ס"ד וס"ה הא פרש"י שם משום דזכין לאדם שלא בפניו וכאן דיש איסור יש בו נמי צד חוב ולא נעשה שלוחו ועיין נה"כ ביו"ד סימן קס"ב דכל שיש זכות וחוב לא זכין שלא בפניו תדע דהא באומר לו מלוני מן העוצר וא"א לסלוקו למלך בלא יין לשיטת התוס' אנן סהדי דדעת הישראל שימלט אותו אף דיכנס תחתיו ליתן למלך יין מ"מ לא אסרו חכמים כיון דלא עשהו בפירש שליח ליתן יין תחתיו וי"ל הטעם כעין שכתב הסמ"ע בסימן רמ"ח ס"א סק"ד דכשיש צד איסור לא מהני אומדנא אף דודאי דעתו כן עד שיפרש להדיא ואף דסמ"ע כתב שם היכא שהוא לעקור דין תורה וכאן אין איסור רק מדרבנן מ"מ הא האיסור דרבנן משום דאורייתא דהוה כשלוחו מן התורה ומיחזי כעושה איסור תורה ואם כן כיון שאם היה בשליחות גוי איסור תורה לא היה נעשה שלוחו ע"י אומדנא וגילוי דעת ממילא אין לאסור מדרבנן וכ"ז נדחקתי למצוא זכות להעושים כן אך דרך הנכון שיבקש ישראל מהשר שיפטר אותו מקבלונותו ימי הפסח ויעמיד לו גוי בלא שום ערבות בין יתן הגוי בין לא יתן הלחם ואם עדיין לא נעשה הקבלנות יתנה כן בפירוש עם השר.