תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן צ
שאלה פרה שמבקשת זכר אם מותר לשלחה אצל זכר ע"י גוי עם משכון בעד שכר הפר בשבת דצב"ח דאורייתא והתירו ביטול כלי מהיכנו ולומר לגוי לחלוב הפרה משום צב"ח כדאיתא בא"ח סימן ש"ה:
נ"ל כיון דכתב מג"א שם סקי"א דאין לנו רק מה שהתירו בפירש דיש דברים שהעמידו דבריהם נגד ד"ת ה"נ י״ל דוקא אם ביטול איסור דרבנן בעת הצלה מצב"ח כמו לחלוב או להניח כרים וכסתות תחתיה משא"כ לשלוח משכון ע"י גוי להוציאו לכרמלית ועדיין אינה הצלה מצב"ח ואפ"ת דמה שמניח הכו"כ במים מיד מבטל כלי מהיכנו ע"י שנשרה במים כמ"ש מג"א לדעת הרמב"ם וההצלה ליכא עדיין עד שתעלה הבהמה מ"מ זה העסק מגוף הענין של הצלה משא"כ להוציא משכון דאינו מהצלתה כלל וכחילוק זה כתוב בנמ"י פרק אלו מציאות גבי אבידה בביה"ק בשם הרנב"ר ובמג"א סימן תמ"ו סק"ב שהקשה על של"ה אשתמיטתיה דברי רנב"ר אלו ועוד הא כתב הנמ"י בפא"מ אהא דצב"ח דאורייתא ולהכי שרינן ביטול כלי מהיכנו משום צב"ח דדוקא בצער גדול אבל צער מועט לא דתנו בפרק משילין גבי אוא"ב שנפלו לבור דלא שרינן ליה להעלותו ואם כן אפשר ה"נ אינו רק צער מועט ולא יותר מנפל לבור ואם נותן לגוי מלבוש להוציאו דרך מלבוש וליתנו למשכון אין בזה איסור הוצאה מ"מ יש איסור נתינת משכון דאסור בשבת כמ"ש מג"א סימן ש"ו ס"ק ט"ו וט"ז ואף ע"י גוי דשבות דשבות מותר כמ"ש מג"א סימן תמ"ו שם לע"ד כאן הוי רק שבות אחד דגוי מעשה קוף עביד עיין מח"א פט"ו משלוחין ונתיבות סימן קפ"ב דבשעה שבעל השור נוטל המשכון הוי כעושין מקח וממכר בעל השור עם בעל הפרה אף דליכא נגיעה ביד עיין מג"א סימן רנ"ב סק"ה ואף לדבר מצוה אסור ליתן משכון כמ"ש ריטב"א הובא במג"א סקט"ו שם הגם דבמצוה ליכא משום ממצוא חפציך דחפצי שמים הוא וזה ודאי דמניעת עונה חשוב צער כמבואר ברש"י פרק הזהב דף כ"א ז"ל עונה שהוא צער הגוף לא ניתן למחילה מ"מ שייך טעם שני שכתב רש"י בפרח משילין דף ל"ז דמו"מ אסרו מגזרה שמא יכתוב וכתב א"ר סימן ש"ו דטעם זה עיקר וכ"כ בחידושי רשב"א בפרק משילין דף ל"ז טעם דשמא יכתוב לבד.
ומה ששאל אם מותר בעל השור ליטול שכר דהוי שכר שבת או נימא להתיר משום כיחושתא דשור והוי הבלעה בדמים יעיין בפרק אין מעמידין דף כ"ב ע"ב דפריך זכרים מנקבות לא ניזבין דלמא מרבעת ליה עליה ופרש"י דליכא כחוש בשר.
ועוד דבע"ש ויד אפרים ריש סימן רמ"ו אוסרין ליטול שכר שבת שלא בהבלעה בעד בישול במחבת והרי מבואר בפרק איזהו נשך דף עיין דאיכא חוסכא דנחשא דכמה דמיקלי נחשא בציר דמיה וגם המג"א דלא השיג על הע"ש שם סק"ג מה"ט מוכח דס"ל דזה לא חשוב הבלעה.
אך מ"ש השואל דאין לחייבו לשלם משום כיחוש הבשר דהוי רק שבת גם ה"ל שלא יאכל לא נראה כלל דהתם פטור רק משום נזק דזה לא נהנה אבל כאן בעל הפרה נהנה ואכל חסרונו של בעל השור וסברא זאת מבואר ברא"ש פרק כיצד הרגל ס"ו תדע דהא שבת לאו דוקא בבהמה ליכא אלא גם בכל ממון כדאיתא בקצו"ח סימן שס"ג ואם כן למה הדר בחצר חברו שלא מדעתו חייב הא הוי רק שבת וכ"ש דלא דמי להך דחו"מ סימן שצ"ג מטעם דכאן אכל חסרונו של בעל השור והרי יורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה חייב בעל השדה לשלם לו ונימא הוי ליה שלא ליטע ובפרק משילין דף ל"ח ע"ב אמרו הרי שנתערב לו קב חטין בט"ק ש"ח יאכל הלה וחדי.