תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן מ
יש לעין במחזיקי פאבריקין עושים שכר ושמרים ויי"ש ובעוה"ר אוכלים חמץ בפסח ומחללים שבת ודחז"ל הם אצלם שחוק ולעג איך נקנה מהם חמץ אחה"פ אף דמוכרים בע"פ לגוי ועושים שט"מ ידוע דעושים רק לפנים כדי שיקנו ישראלים מהם אחה"פ אבל אין כונתם כלל למכור ולהקנות כי הכל כחוכא בעיניהם ומחהש"ק בסימן תמ"ח נתקשה איך מהני המכירה כיון דידוע דגוי אינו מתכוין כלל לקנות וכתבתי שם וכ"כ בח"ס ואמ"א משום דדעת הישראל להקנות מהני משום דעת אחרת מקנה אבל זה שגם המוכר אינו מיכוין כלל להקנות ליכא לא דעת קונה ולא דעת מקנה וחכ"א הראה בשו"ת ד"ח ח"ב סמ"ו במומר שהיה דרכו בכל פסח למכור חמצו לישראל והישראל מוכרו לגוי ופ"א שהיה המומר בדרך כתב לאשתו הערלית שתמכור לישראל חמצו לפנים ואיש הנ"ל יכתוב קאנטראקט על המכירה כנהוג בכל שנה והשיב כיון דמבואר באחרונים רשאי ישראל למכור בע"פ חמצו של חברו כי מסתמא ניחא ליה ה"נ הרי מכר הישראל החמץ כנהוג ומ"ש המומר שתמכר חמצו לפנים מחמת שידע שאחה"פ יחזור ויקנהו לעצמו נראה לו מכירה לפנים אבל מסתמא אם היה יודע המומר שמהצורך למכור מכירה גמורה מסתמא מסכים למכירת הישראל חמצו לנכרי וזכיה שייך במומר כמבואר בא"ע גבי גר א"ד הד"ח ובאמת אין ראיה מהתם להכא דהתם כיון דזכין שלא בפניו עומד הישראל במקום המומר והישראל גומר ומקנה ויש דעת אחרת מקנה לנכרי משא"כ כאן דהמומר מוכר בעצמו וליכא לא דעת קונה ולא דעת מקנה ובאמת ישראל לא קנה החמץ מהמומר אף דאולו ידע שצריך מכירה גמורה היה מסכים מ"מ עכשיו דלא ידע לא נתכוין למכירה ועיין מג"א סימן תרנ"ח סק"ג ותראה כן ומכ"ש כאן במומר דלא איכפת ליה באכילת חמץ בפסח וכ"ש מה שיאכלו אחרים חמצו שעעה"פ וודאי אינו מיכוין להקנות כלל רק לפנים עשה כן ומה דכ"ע יודעין מה שבלבו ל"ה דברים שבלב וכן מדוקדק לשון הד"ח דמסתמא מסכים למכירת הישראל חמצו לנכרי ומשום זכין לו ואלו קנהו הישראל מהמומר מה צורך שיסכים למכירת הישראל לנכרי אלא דהישראל לא קנה כיון דלא היה ע"י ממוצע והמומר לא נתכוין לתקנות לו רק דמועיל מכירת הישראל לנכרי משום דזכין שלא בפניו ואלו ידע לא היה מקפיד ומהרי"ט ח"א סימן צ"ג הקשה אהא דאין שליח יכול לקנות לעצמו כמבואר בחו"מ סימן קפ"ה ס"ב וכתב הר"ן הטעם משום דצריך הוצאה מרשות לרשות ויד שליח כיד בעלים א"כ בפ"ק דפסחים בהא דיוחנן חקוקה דפריך הש"ס ולשקול לנפשיה איך אפשר הא ליכא מי שיזכה לו שיהא הוצאה מרשות לרשות עיי"ש ולק"מ דמ"מ כיון דזכות למפקיד וודאי ניחא לו שלא יתסר חמצו רשאי למשקל הנפקד לנפשו ויאכלנו דליכא משום גזל וחמס וישלם דמיהן כמו שפרש"י שם דיאכלנו ויתן דמיו לבעלים והך דסימן קפ"ה היינו דאינו יכול לקנות לעצמו שיהא לו בו קנין ושלא יהיו יכולים הבעלים אח"כ ליטלנו ממנו וכסברת מג"א הנ"ל וא"ש בזה שפרש"י שם נישקליה לנפשיה ויאכלנו ויתן דמיו לבעלים דיל"ד דמה בעי רש"י בזה דודאי לאוכלו ולא לכלבים ולמה לא פירש כן מעיקרא דאמר הגמרא לא לישראל אלא דמעיקרא י"ל כיון דמוכרו בשומת ב״ד כמ"ש תוספת אם בתוך אותו שעה יתייקר או יזדמן קונה הצריך לו הרבה ירויח זה שקנהו מהנפקד כיון דקנהו אבל הנפקד ששם ונטלו לעצמו עפ"י שומא מ"מ אם יזדמן לו אח"כ מי שיתן לו יותר יהא של מפקיד כיון דא"י לקנות לעצמו אין לו קנין בו עכצ"ל דנשקליה לנפשיה ויאכלנו דזה רשאי אף שאין לו קנין בו ועיין חק יעקב סימן תמ"ח סס"ק י"ד.