תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן לד
מה ששאלת אשה המורדת בבעלה ועזבה אותו אם רשאי לכופה בערכאות שתדור עמו והיא אומרת שמקבלת גט בלא כתובה.
נעל"ד דבשילהי כתובות דף ק"י ע"ב ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות וחם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה עיי"ש ואם איתא דכופין לדור מאי ואם לאו תצא הלא אם אמר לא בעינא למיעבד מצוה מכין עד שתצא נפשו כדאיתח בכתובות דף פ"ו ועוד הא דיוציא ויתן כתובה היינו דכופין אותו אפילו בשוטים לדעת כ"פ ועיין גיטין דף פ"ח ע"ב ופרש"י שם ואם כן עד שיכוף אותו להוציא וליתן כתובה אותו כפיה נעשה לו לעלות וכה"ג פריך בכתובות דף ע"ז וע"כ דקנס דכתובה הוא שובר על החיוב דלעלות וכן מורה הלשון כמ"ש ח"מ וב"ש סימן נון ס"ו אם כתב דבר זה אני מקבל עלי בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס הוי הקנס שובר של הקנין וה"נ מדאמר ואם לאו תנא בלא כתובה זה היא שובר של החוב לעלות וכן משמע בפנ"י שם ובשירי קרבן על ירושלמי דהכפיה רק בהפסד כתובתה ועוד הא בני אנוסה ומורדת הם בני תשע מדות ואסור ונקרא פושע כמ"ש טור א"ח סימן ר"ם ואם היה הדין לכופה לדור למה פושע קרינן לו והא עביד דינא לנפשו והיא הנותנת כיון דבני מורדת פגומים איך נכוף לדור ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
ב
ומה ששאל אם מותר לילך לחתונה של קרובו והוא שלישי בראשון עם מי שמת תוך שבעה וביו"ד סימן שד"ע איתא הקרובים שפסולין לעדות להמת הוהגין קצת אבלות בשבת ראשון ובחו"מ סימן ל"ג פליגי הפוסקים אם שלישי בראשון פסול לעדות והלכה בדברי המיקל באבל. נ"ל כיון דהרמ"א כתב בחו"מ דראוי להורות דפסול לעדות ואנן בני אשכנז נמשכין אחריו ממילא ה"כ יש להחמיר ועוד כיון דעיקר הפלוגתא לענין פסול עדות רק ממילא נ"מ גם לענין אבלות יש לילך בתר עיקר הפלוגתא דפסקינן דפסול לעדות וראיה לזה מהתוספות ורא"ש בפרק הזהב דף נ"א ע"ב דפליגי רב ושמואל בהתנה ע"מ שאין לך עלי אונאה דהביאו בשם ר"ח דהלכה כרב דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכתבו תוס' ותימא הא ל"פ אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני והרא"ש כתב דל"ד הך פלוגתא דפליגי רו"ש בענין גזל בכמה דוכתי וקי"ל כשמואל בדיני דהכא פליגי בלכתחלה אם מותר להתנות כן ולהפטר מהאונאה עיי"ש הרי לר"ח והרא"ש לא ימלט הנ"מ נמי לענין החזרת ממון האונאה דהוי דיני מ"מ כיון דעיקר הפלוגתא לענין לכתחלה אם מותר דהוי באיסורי הלכה כרב וממילא כריך גם כן להחזיר האונאה והתוספת נמי לא הקשו על ר"ח אלא דס"ל דרו"ש פליגי לענין ממון אם צריך להחזיר וכ"כ באס"ז שם הרב אב"ד והרשב"א ואם כן היכא דפליגי הפוסקים לענין אחר ונפסק לחומרא אף דנמשך מזה כ"מ לענין אבלות נמי לחומרא אזלינן ועוד כ"פ ס"ל דאין הלכה כהמיקל באבל בפלוגתת הפוסקים ויש לעיין משו"ת בשמים ראש שאלה שפ"ה דנשאל על מי שמתה בתו ר"ל ולא נודע לו אם כבר עבר ל"י והשיב כיון דפליגי ר"מ ור"י בפ' בכל מערבין בספק עירוב ולענין מקוה שלא נמדד דאיכא תרי חזקה לחומרא ואף ע"פ כן אמר ר' מאיר כיון דטומאה דרבנן היא ספיקו טהור ובאבלות הקל פסקינן כר"מ דהלכה כדברי המיקל בו ואע"ג דלא פליגי באבל גופה עיי"ש ולכאורה סותר עצמו למ"ש בפרק הזהב הנ"ל אך הכלל דכל מקום דהרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר ועוד בהך דבש"ר כתב עוד עעמים להקל וכן דרך בעלי תשובות להרבות בטעמים אף שאינם להלכה מ"מ סניף יהא.