תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קלח
שלום לי"נ הרב מו"ה משה ה"פ נ"י אבדק"ק סילאש יע"א:
ע"ד שאלתו בס"ת שבלה ושתי יריעות מהם א"א לתקנ' והורה מע"כ כמבואר בשו"ע לסלק ג' יריעו' סמוכי', אבל בעלי הספר דחיקא להם שעתא והם יצטרכו לפזר כ"כ לתחוב וי"ו יריעות מחדש א"א להם לתקן עכשיו וישאר הספר מקולקל עד שירוויח להם ד' והנה הטו"ז מכשיר בדעיבד אם לא נחלף כ"א היריעה המקולקלת ושאלתו אי זה מיקרי דיעבד, ויש לפשוט ספיקותו מהא דכ' הגמ"י פ"ג דיבמות בגר שצריך חילה וטבילה דדעת הקדמונים להוכיח דאם טבל קודם המילה לא עלתה לו הטבילה כלל דהוי כטובל ושרץ בידו, דאי מהני בדעיב' למה מלין תחלה ונצטרך להמתין עד שיתרפא הלא שהוי מצוה לא משהינין, ולזה הסכים הרא"ה, ומתוס' יבמות דף מ"ז ריש ע"ב מוכח דסוברים ג"כ כשי' הרא"ה ואף הרמב"ן החולק וסובר דבדעיבד מהני הטבילה דקודם המילה מכ"מ אסברה זו דלא נשהי מצוה במקום דאי נעשה עכשיו יהי' עכ"פ כשר בדעיבד, כדי שיעשה כדינו לעשות לכתחלה רק טעמו כמש"כ הטו"ז יו"ד סי' רס"ח סק"ד בשמו, וא"כ ה"ה בנ"ז מוטב שיתוקן הספר מיד ויתכשר בדעיבד מאשר נמתין עד אשר ישיגו ידיהם וק"ו הוא משם דכאן מי יימר אי נתרשל עכשיו בתיקון הספר אי יתוקן לעולם, דיתקלקל יותר ויותר ויתרבו ההוצאות ואי יתכשר עד"ז בדיעבד, ג"כ יהיו יכולים לקרות בו, אף שיש ספרים אחרים דכשירים לכתחלה כמש"כ הבד"הב בסימן רע"ג דמניעה לקרות במקום אחרים הוי פגימה דמחשב דיעבד:
גם מה דמשמע מדברי ת"ו בחת"ס ממ"שכ גבי הפרדת הדבוקים דמחשב גניזה לדיעבד דהוא משום דשם סמכי' ארוב הפוסקים דלא הוי חק תוכות רק דבגט מחמרי' לכתחלה, דאי לא הוי רוב הפוסקים מקילים בזה הוי מצרכי' גניזה, במחכ"ת הרמ"ע מפאני הובא בפ"ח לאה"ע סי' קכ"ה פ' דאם נדבקו האותיות בתחלת כתובן טרם נגמרו צורות שתיהן דמדינא פסול, ג"כ דבכגון זה לא התירו שום א' מהפוסקי' ולא כבעל ש"ע והדר כת' דמעשה בא לידו בדיבוק כזה שנדבק לאחת מאותיות השם בס"ת דלא היו יכולים לתקן ולשיטתו היתה היריעה פסולה וצריכה גנוזה, והכשרנו דלא כשמעתין דכבר הורה זקן ודוקא בשעת הדחק וכו' וכוונתו דשלא יגנוז יריעה שלימה עכ"פ שעת הדחק מיקרי וקיי"ל דכדאי הוא חד מגדולי הפוסקים לסמוך עליו בשעת הדחק ואי' בנדה פ"ק גבי כדאי הוא ר"א אפי' במקום דרבים פליגי עלי' ובפרט בדרבנן כמבוא' בי"ד סי' רמ"ב א"כ אף אנו נאמר כדאי הוא הגאון ח"צ לסמוך עליו בשעת הדחק, אם לא שנחלק דוקא אם המתיר התיר אף שלא בשעת הדחק אנו סומכין עליו עכ"פ בשעת הדחק, משא"כ בזה דלא משכחת ההיתר של החכ"צ כ"א בשעת הדחק, אבל אינו נוח לי כיון דאין הטעם של הגאון המתיר מפני סימוכו על שעת הדחק עכ"פ נ"ל שלא יתרשל בדבר וידבר על לבם שיתקן עכ"פ אותן היריעות המקולקלות, ובשינוי הזמנים ויובאו אחרי' תחתיהם אולי שיאותו המה לעשות הדבר כפי הסכמת האחרונים ובראשם ת"ו הגאון בעל ביאור מרדכי זלל"ה:
יואל אונגר מרעכניטץ: