תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קה
פאקש אור ליום ו' עש"ק פ' וירא כת"ר לפ"ק:
ישפות ה' שלום הבחור מה"ו אלי' נ"י:
היום בא דברי שאלתו לפני וכבר נשאלתי על מעשה הלזה והשיבותי דאין דעתי נוטה להתי' אף שצדדתי להקל מד' טעמים שהסברה נוטה להתיר אמנם אנכי מצאתי תשובה על כל הסברות וראיות נכונות מפוסקי' דאין לסמוך עליהם, אבל בשאלה כאשר הובאה לפני הבינותי שגם הלב וגם הכבד נמצא בתוך העוף שנתבשל ובכה"ג לא הבאתי שיטת הר"ת אפי' לסניף בעלמא אף אם הי' העוף שלם דיש ס' נגד הלב והכבד נמלחה אחר שהוסר המרה ממנו, דלענ"ד דאף הר"ת מודה דע"י מליחה וה"ה צליה לא נפיק מיניה כל הדם דהא חזינן דאינה נאסרת משום דטרודה לפלוט תמיד, ואין לומר דטרדתה לפלוט ציר ושמנונית ולא דם כלל דהא אמרי' בגמר' דאי חלא אסור איהו נמי אסורה מטעם דאחר צמותה מהחליטה שאינ' פולטת יכולה לבלוע ואי טרדתה לפלוט שמנונית תעכב' מלבלוע הא לשמנונית לא מהני החליטה כמדומה לי שכ"כ הר"ן וראיה ברורה דהא לר"י במקצתה תוך הרוטב ויש לבטלה בצירוף כל הקדירה גם החתיכ' מותרת כמ"ש הש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ג וכ"ש אם כולה תוך הרוטב ונפלה אי' עליה דלא נאסר החתיכה וקשה אמאי לא חיישי' דלמא אחר שבלעה נצמת הבליע' בתוכה ע"י חליטת הרותחין ולא תפליטנה שכן כ' הר"ש משאנץ במרדכי והובא בב"י סימן ס"ט בתרנגולת שלא נמלחה שנפלה ביורה רותחת דהתרנגולת אסור' אף שיש ס' במים דחיישינן שהרותחין חלטו דם הבולע בתרנגול' ממה שפלטו המעיים יעיי"ש וא"כ ה"נ אלא וודאי שאין החליטה מצמית רק הדם ולא שמנונית וע"כ כמ"ש דאף לר"ת לא יצא כל הדם רק דע"י מליח' וצלייה יצא עיקר ורובה של הדמים ולא נשאר בו כדי לאסור ומה"ט כבדא עלוי בשרא אסור לכתחלה ומותר בדעיבד דאף דבכבד ליכא למימר שריק שפיר וגם כבולעו כך פולטו מ"מ רובא ועיקר של הדם שריק וגם נפלט ממנו ולא נשאר כדי לאסור ומותר בדעיבד ולא לכתחלה דאין מבטלין אי' דרבנן דעיקר מדאוריית' לכתחלה אף דאין מכווין לבטל משום דאפשר תותי בשרא הוי כמכווין, והיינו דקאמר דם דאוריית' וחלב דרבנן דנפ"מ לענין ביטול לכתחלה והבן:
ובזה יש ליישב דברי התוס' התמוהים בחולין דף י"ד דהקשו אשיטתם דדם שפירש ממקום למקום דמותר דא"כ מאי פריך הגמ' על ר"ש דמלח גרמי דחד נמי פריש מהאי גיסא ובלע אידך גיסא הא כ"ז שלא פירש לחוץ לא נאסר וקשה על דבריהם דעכ"פ כשיבשל אח"כ ויצא הדם לחוץ תיאסר, ונראה לענ"ד ביאור דבריהם דהנה וודאי ליכא למימר דר"ש דל"ל כבולעו כך פלטו חשש דיבלע דמא אחרינא ולא יצא ממנה כלום ממה שבלע באופן שישאר בו דמא כדי נ"ט דא"כ אם טעמו קפילא אחר הבישול ואמר דלית ביה טעם דמא הי' מותר גם לדידיה דא"כ למה חלק אשארי אמוראי' דס"ל כבכ"פ ולא מלחי גרמא גרמי הלא המה יעידון ויגידון דלא נרגש טעם דם דבלע מאחרינא אע"כ דגם הוא מודה דרוב הדם יצא ע"י רתיחת המליחה ולא ישאר בו כ"א משהו דאין הגעלה באוכלין להפריד כל הבלוע בו אלא דס"ל דכיון דבשע' שבלע כדי נ"ט נאסר' ונ"נ ואף דיפלט ממנה ולא ישאר כ"א משהו לא יחזור להתירא משא"כ לדידן דס"ל כבכ"פ ויוצא ע"י מליחה כל מה שבלע ע"י רתיחות המליחה וכשנפרד לגמרי לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ וא"כ שפיר הקשו מאי פריך הגמ' דווקא בתרי דהוי דם איברים שפיר ונאסר' ונעש' נבילה, משא"כ בחד דעדיין לא נאסר שלא פירש לחוץ וכשיבשל כבר פלט ממנה ולא נשאר כדי לאסור, והיה מקום אתי לבאר דברי הש"ס התמוהים בדף קי"ב רב מרי בר רחל אמליחו ליה בשר שחוטה בהדיא נבילה ואסתפק לי' אי בלע ופשיט לי' לרבא מהטמאים לאסור צירן ורוטבן ופריך דהגמ' לימא לי' מדשמואל וכו' ומחוסר ביאור מאי פשיט רבא מאיסו' ציר דלמא לא בלע איידי דטרוד לפלוט וכן מאי פריך הגמרא מדשמואל, ונ"ל דרמב"ר דלא ידע מדשמואל ולח הי' חושש אפליטת משמנונית כלל, אמנם מט"ז סי' ע' ס"ק ב' משמע דאף בלא רתיחת הבשר דרך המלח להפליט דם וגם להבליע לפוסקים החולקים אהרא"ש, והנה הא דאמרי' כבכ"פ ולא אמרי' דבשע' שבלע נ"נ כמ"ש לעיל לר' ששת אפשר משום דדם שמלחו דרבנן ובדרבנן לא אמרי' חתיכ' עצמה נ"נ, לכן מסתפק ליה לרב מרי ב"ר בטריפה שנמלחה עם כשירה דלמא אף דלא נרתח הבשר מכ"מ בלע הדם מטריפה ע"י טבע המלח ונעשה נבילה או דלמא גם ציר ודם דטריפה אינו אלא דרבנן ופשיט ליה רבא מהטמאים וא"כ חתיכה עצמה נ"נ ומקשה הגמ' ולימא מדשמואל דהבשר נרתח ובולע שמנונית ודוק:
ובזה יש ליישב קושי' התוס' אר"ת ממאי דפשיט ליה מקניא בקופי' הא מסתמא נמלחה די"ל דכיון דבדוקין הי' נמלחו יחד בלעה הריא' והלב מכבדא דדמא דכבדא לא שריק שפיר וגם כבכ"פ לא שייך בה רק דאין בה כדי לאסור לחודא וכיון דגם הכבד נתבשל עמהם דנשאר בה דם כ"ש שאין בה כדי לאסור לחודא אבל בהצטרף יחד מה שנשאר בתוך הכבד עם מה שבלעה איברים האחרים אפשר שיש בהם כדי לאסור בפרט שאין הכבד מצטרף לבטל כיון שאינה בולעת וע"כ דכבד אינה אוסרת. הדרן לדידן אם הי' גם הלב עמהם אף עוף שלם שיש ס' נגד הלב מכ"מ בהצטרף גם מה שנשאר בתוך הכבד לאחר מליחה גם לר"ת אסור' ובפרט שלא הודיעו אותי שנחתכה המרה ובטל המליחה:
ועתה נחזי מאי דקמן מעלתו רצה להתיר מטעם שכ' או"ה שאם אכל הכבד שנתבשל' לבדה על הקער' דמותרת ומפרש המנ"י דבנמלחה מיירי ומשום דאף דמחמירי' לאסור הבשר והקדירה דלא כר"ת מ"מ לא מחמרינן ג"כ לאסור הקערה שתשמישה ע"י עירוי א"כ ה"נ. והחולקים עליו אמרו דדוקא בכבד הקיל המנ"י דאינה נאסרת אלא מטעם דאין אנו בקיאין בין שלוק לבישול אבל אם עירו לתוכה הרוטב דוודאי נאסרת להחולקים על ר"ת בזה לא הקיל ע"כ דברי החולקים ואין בזה טעם דהקושי' על או"ה אינה דתיאסרה הכבד מחמת שנאסרה ע"י הבישול ע"י דבלעה מה דפלטה כבר כשהגיעה לשיעור שליקה כ"ח עיקר הקושי' כיון דעירוי ככ"ר לא נתקררה עדיין הכבד ולא נחה פליטת' מדמה של עצמה ותיאסר הקערה כמו שנאסרה הקדרה וע"כ צריך לסמוך אשי' ר"ת דאינה פולטת כלום אחר מליחתה א"כ ה"נ:
אמנם גוף דבריו אינם מובנים וכי שום ספק יש בעירוי שלא יבליע עכ"פ כדי קליפה והיא גמ' ערוכה אדמוקיר לי' בלע וגם אפי' מדאורי' מיקרי בלוע בזבחי' פ' דם החטאת יעי' מ"ש הפר"ח בסי' ס"ח ואפי' לקול' לענין הגעלה סמכי' למאן דאי"ל דמבשל ולחולקי' עכ"פ לענין בליעת כדי קליפה, אמנם יש להטעים כוונתו כיון דספיקא דדינא אי נשאר דם לאחר המליחה אי כרש"י או כר"ת והספק בדרבנן דם שבישלו הו"ל לסמוך אהמקיל וטעם דמחמרי' משום דאחר שנפלט ולא נתבשל עדיין כל צרכו הו"ל דאוריי' כמ"ש התוס' בשמעתין וה"ל כספק שנעשה ע"י גלגול דרבנן והפ"ח בסי' ק"י הקשה מדין ביצה מתרנגולת ספק נבילה דמותרת ותי' דשאני התם דהביצה והתרנגולת הם ב' גופים נפרדים יעי"ש וא"כ אף הכא נאמר שהקדירה אסור' דגם אחר שבלעה מה שפלטה הכבד קודם שנתבשלה כ"צ הוי דאורייתא ובאותו הקדירה עצמה אסורה אף אחר שנעשית דרבנן משא"כ הקערה שעירו לתוכה אחרי הבישול כ"צ ולא הי' הספק בעת שהי' אי' דאוריי' על הקערה כלל. ואם לזה כיוון המנ"י היו דבריו נכונים אמנם הוא עצמו לא ס"ל הך סברא דכתב בכלל נ"ט ס"ק י' על הא דנתן כלים לאומן גוי ונשתהה אצלו מעל"ע דמותר מכח ס"ס דאף דאם לא נשתמש בו היום ג"כ אסור מדרבנן מ"מ הו"ל ס"ד והקשה ע"ז דהא נעשה ע"י הגלגול דרבנן ותי' כיון דיש ספק אי יש כאן שום בלוע בכלי זה הוי כאלו מחמת הספק בעצמו הי' דרבנן וא"כ הה"נ הא אי כר"ת לא נבלע בקדירה שום איסור ואפ"ה אסרי':
ואני לעצמי טעמא דאו"ה דמתיר הקערה עפ"י מ"ש הטו"ז בסי' ק"ה ס"ק י' בשם המהר"של דחתיכה שיש בה דם של עצמה מיקרי ג"כ חתיכה שנאסר' מחמת בליעה ולא איסור מחמת עצמו עכ"ד ובש"ך שם ס"ק י"ח מחלק אם אחר שנמלח והודח בלעה דם אינו יוצא ע"י מליחה וצליה אבל דם של עצמו יוצא' ע"י מליחה וצלי' אף בלי רוטב, ונראה לענ"ד שאינו חולק על דברי מהרש"ל הנ"ל אלא דר"ל בעת המליח' ובעת הצלי' בעודנו על האש ונוטף דם ממנו זהו טבעם אבל בחם בחם אין אוסר בלי רוטב ולכן כ' רש"ל דדם של עצמו הוי בלוע' ואיני מחלק כיון דבלא"ה ס"ל למהרש"ל דהאי דינא דאינו יוצא בלי רוטב הוא רק בחם בחם ולא בצלי וכמ"ש הש"ך בס"ק זה, ולכן אינה אוסרת הכבד אפילו כשלא נמלחה הקערה שאין דמה יוצא ממנה לקערה בלי רוטב אף שעדיין לא נתקררה כן נראה לענ"ד:
הדרן לנידון השאלה היות שאין כאן רק הכבד שנמלח' מתחלה אחרי הוסר המרה מתוכה והיא ספיקא דדינא אי כר"ת או כרש"י ואפ"ה נוהגין לאסור דספיק' דדמא חמירא ואסרי' הקדירה לגמרי ולא משהי' לה מעל"ע שתפגום ותהי' הספיקא דרבנן מצד אחר לא מצד דם שבשלו דהחמירו בו כיון דע"י גלוגול נעשה דרבנן, אמנם בנדון זה דלא נודע שנשאר הכבד בתוך העוף עד אחר עבור מעל"ע מעת בישול העוף יש להתיר הכלים דבלא נודע עד אחר שנעשה דרבנן וכן פסק הנוב"י מה"ק סי' כ' וסי' ל"ב ובסי' ל"ז גם בפמ"ג הקיל במקום הפ"מ:
יואל אונגר מרעכניטץ:
בשולי המכתב
והנני עומד היום בעיון על תוס' שבת דף ט"ו ע"ב ד"ה על ספק בה"פ דכ' דבנאבד הקבר הוי דאורייתא, וא"כ אמאי אמרו חכמי' דספק מגע ברה"י תולין וכוונתם אף דהוי ס"ס מכ"מ ברה"י אף שיכול לרבות ספיקות הכל טמא. וק"ל דבגמ' דנדה אמרי' אף דס"ס לא מהני בטומאה ברה"י מ"מ אין שורפין על ס"ס רק תולין יעי"ש דף ל"ד וצע"ג: