אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קג

תשובה קב

לאהובי י"נ הרב מו"ה משה הערצפעלד נ"י האב"ד דק"ק סילאש יע"א:

ע"ד שאלתו בעובדא דאתר' בביתו, שלאחר שנמלח אווזא מלגו את הראש עם שארי איברי' במים רותחים על האש, ולקחו משם אבר אבר לנקותן מנוצות שעליהן ונתנום בכלי אחר, אבל הראש לקחו מתחלה מכלי הראשון, ובכלי השני נתנו כל הנתחים אצל הראש ועליו, וכולם היו רותחים ולבסוף כאשר לקחו הראש נכל משם חתיכת דם וכפי הנראה הי' חתיכת הדם שהי' כאורך אצבע קטן תחוב בגרגרת הדבוק בראש שזב לתוכו מדם השחיטה ונקרש בתוכו, ולא באו לשאל עד אחר שהניחו הראש ושארי חתיכות בקדיר' לבשל, ובראש עצמו אין ס' נגד הדם, אבל בקדירה יש ס' נגד הראש:

תשובה הנה מתחלה אומר שאין ספק אצלי שהראש נאסר ונעשה כולו איסור, ואף אי יש ס' בכל החתיכות שנמלחו עמו לבטל האיסור נשאר הראש באיסורו דהוי כאיסור דבוק, דאף שאין הדם הזה דבוק עמו בתולדה, והש"ך בסי' ע"ב ס"ק י"ז השיג על המהרש"ל באם דרך הבישול נצטמק הלב בחתיכה וס"ל דכיון דאין נדבק בתולדה אין בו משום איסור דבוק, מכ"מ נ"ל דהיינו דוקא בקדירה, דהנה באי' דבוק יש ב' טעמים, א' משום דממהר לבלוע, וב' דחיישי' דפ"א הי' חתיכה זו חוץ לרוטב, ובאיסור דרבנן לא מחזקינין איסור ואין כאן טעם השני רק משום טעם הראשין דממהר לבלוע, וזה אינו אלא אם דבוק בתולדה, ולכן בלב דדם שמלחו ושבשלו אינו אלא דרבנן וגם אינו דבוק בתולדה ולית בי' כל שני הטעמים, ולכן לא קשה על הש"ך ממה שכ' האו"ה בדג טמא במעי דג טהור שנתבשל דהוי איסור דבוק דאף דאינו בתולדה ואינו ממהר לבלוע מכ"מ כיון דאיסור דאוריי' הוא כמש"כ הש"ך בסי' ק"ז דרק ציר היוצא ע"י מליחה הוא דרבנן אבל ע"י בישול יוצא עיקר הטעם, לכן חיישי' דלמא פ"א היתה לבדה ברוטב, וכ"ז בבישול דלא מחזקינין לאיסור דלמא יצאתה לחוץ כיון דהוא לפנינו בתוך הרוטב עם שארי החתיכות, משא"כ בדבוק במליחה דכ' המרדכי ס"פ גיד הנשה בשם או"ז דמסתמא נמלחה לבדה, והרמ"א בתשו' סי' צ"ה נתקשה בזה למה צריך לתת הטעם במליחה משום דמסתמ' נמלח לבדה, וכ' משום דהא דמשערין במליחה בס' הוא גופה חומר' גדולה דלרוב הפוסקים אין אוסר אלא כדי קליפה, ע"כ לא היינו מחמירין עוד לחוש לדלמא נמלחה לבדה אם לא שמסתמא כך הוא עכ"ד, ואפשר לומר דלהכי נקט הא"ז דמסתמא נעשה כן כדי לאסור ג"כ בחלב דרבנן כגון הקרומים דאין לנו להחזיק איסור ולאמר דלמא היתה לבדה אם לא שמסתמא קך הוא, וכיון דמחזקינן דהיתה לבדה במלחה עם האיסור שנדבק בה וודאי דנ"נ אף דלא היתה בתולדה דבוקה, כן נ"ל:

אבל אף דהראש נ"נ מכ"מ אין לחוש אכל החתיכות שנגעו בהראש קודם הבישול, דהא קיי"ל דגם במליחה אין בלוע' כחוש יוצא מחתיכה לחתיכה ולענין בלוע בקיאין אנו איזוהי כחוש וכמש"כ הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז ובס"ק י"ת כ' דגם דם אף דבכ"מ בעי' ס' לבטל הוא רק מטעם דלא מחלקינין בין כחוש לשומן אבל חתיכה שבלועה מדם אינה אוסרת שארי החתיכות ע"י מליחה עיי"ש, ואף שכ' שאם לא נמלחה ויש בו דם של עצמו אוסרת ע"י מליחה היינו דוקא דם של עצמו בחתיכה שכבר פלט כל דמה וצירה כמבואר בסי' ע', אבל אם שארי החתיכות לא פלטו עדיין דמן ואין חתיכ' זו אוסרתן בדם של עצמו דאיידי דיפלוטו דם דידהו וכו' רק שחתיכה זו נאסרה דבלעה דם בעין אינה יכולה לאסור דנגד זה אין מליחה פועלת להפליט דאדרבה אחרי' בזה דלא אמרי' כבלעה כ"פ, וא"כ הוי כשאר איסור בלועה דאם הוא מהכחושים אינה יוצאת מחתיכ' לחתיכה וא"צ נטילה, ולכן כל החתיכות שהניחו על הראש ואצלו לא נאסרו אפי' כדי נטילה:

אבל מה שיש לחוש בענין זה כיון שהדם נכנס לתוך הגרגר' ונקרש שם, א"כ נראה שהי' הדם הקרוש מגולה באותו מקום שנכנס והי' אפשר ששארי החתיכות נגעו בחתיכו' הדם בעצמו ואסרם לגמרי, דבאיסו' שאסו' מחמת עצמו לא מחלקינין בין כחוש לשמן, ומה שכ' מעלתו דהוי טמא תפל ג"כ אינו, דהא הראש נמלח בכל צדדיו א"כ גם חתיכת הדם שהי' מגולה בתחתונה של הגרגרת נמלחה עכ"פ מצ"א ואפשר לה להבליע לחתיכה שנגעה בה, וא"כ מלבד הראש שנאסר יאסר ג"כ חתיכה א' שנגעה בגוף הדם ולא יהי' ס' נגד הראש וגם נגד חתיכה זו, ואף שכתבתי דאין הראש יכול לאסור כלל דאין הבלוע' יוצא ממנו, דז"א דוודאי אם לא הי' האיסו' מגולה בשום צד ולא הי' יכול לאסור כ"א מה שפלט הראש ממה שבלע ממנו וכיון שהבלוע מחשבינין לכחוש וא"א לצאת לכן אף דהראש אסור והוא שתן מכ"מ אין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האוסר יכול לילך לשם, אבל אחרי שהוא מגולה ומחשבינין לי' לשמן לאסור הנתלחים עמה אלא שהי' פחות משיעור ס' וודאי מצרפינין גם את הראש להשלים השיעור, ותדע שכן הוא שהרי כ' הרמ"א שם בסעיף טי"ת וז"ל, ולפי שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן נוהגין לשער בכל מליחה בס' דאי איכא ס' בין הכל נגד כל החתיכ' שהחלב דבק בה אז הכל שרי עכ"ד, וקשה למה צריך ס' נגד החתיכ' שדבוק בה, הלא בקיאין אנחנו לענין איסור בלוע בין כחוש לשמן ונאמר כיון שהחלב כחוש לא תצא הבלועה שבתוך החתיכה, וגם פיטום לא אמרי' במליחה, ואף אי מחשבינין לחתיכה שדבק בה חלב הכחוש לשמן מכ"מ לא תוכל החתיכה לאסור כיון שאין הבלוע' שבתוכה האוסר' יכול לצאת, וע"כ צריך לדחוק ולומר דאף דהבלועה שבתוך החתיכה לא תוכל לצאת מכ"מ כיון שהחלב בעצמו דגוף איסור הוא נחשב לשמן ואוסר אם הי' בו שיעור לאסור גם החתיכ' שנדבק בה ונאסרה מצטרפת לאסור א"כ הה"נ, אמנם אי יש ס' נגד הראש בכל החתיכות שנמלחו עמו, וודאי דשרי ואין לחוש כלל, דממ"נ אי הדם מחשב לכחוש א"כ לא אסר כלל רק כ"נ, ואי איסור שמן הוא א"כ הכל מצטרף לבטל, שכן מוכח ממה דשרי הרמ"א אי יש בכל החתיכות ס' נגד כל החתיכ' שהחלב דבוק בה, אבל טעמא בעי כיון דחיישינין לאסור אותו החתיכה מטעם שכ' הא"ז דדלמא נמלחה לבדה, למה לא חיישי' לדלמא לא הי' אצל החתיכה שהחלב דבוק בה כ"א חתיכה א' משארי החתיכו' ולא הי' בין שניהם לבטל האיסור, ושארי החתיכות היו מונחים למעלה מהן, ונעשו שניהם נבילה, ואף שכולן נכנסו בכלל הספק הלא באינו מינו לא אמרי' דהכל תצטרף לבטל כמ"ש הש"ך בסיי' צ"ב סק"ח, ובק"ה סק"ל וע"כ דטעמא דאי נמי א' מן החתיכות נ"נ ולא ידעי' איזה היא א"כ נתבטל וכמש"כ המחבר באותו סעיף, וזה ניחא אם כל החתיכות מחד מינא הן, אבל בנד"ד שנמלח עם האיסור חתיכות בשר וגם חתיכת שומן ודלמא נגעה חתיכה של שומן באיסור והיא לא נתבטל בחתיכות של בשר דהא מבא"מ אפי' ביבש לא נתבטל ברוב אבל נראה כיון שכ' הרמ"א דרוב הפוסקים סוברים דאף בשמן אין אוסר מליחה יותר מכ"נ, וגם גוף האיסור הוא באמת איסור כחוש רק דנוהגין להחמיר אף שידוע לנו שהוא כחוש להצריך ס' כמו בשמן לדעת קצת הפוסקי' ומחשב לי' הרמ"א והר"ם פאדוו' לחומרא בעלמא, ועכ"פ לא חמיר מאיסור דרבנן, וכבר כ' הש"ך בסי' ק"ט דבאיסור דרבנן, מבא"מ ביבש מתבטל ברוב כיון דא"א לבוא לידי אי' דאוריי' אף לכשיתבשל, ועוד הא טעם הדם שבלעה לא תורגש כשיתבשל דהא איכא ס' נגדו, רק הטעם דשומן דנ"נ, ולרוב הפוסקים במליחה לא נ"נ כלל, וגם להמחמירין מכ"מ הא חענ"נ בשארי איסורין קיי"ל דהוא רק משום לתא דבב"ח והוא איסור דרבנן, ושפיר בטל ביבש חד בתרי אפי' בא"מ כמ"ש הש"ך יצא לן הדין להתיר הבשר והשומן שנמלח עם הראש:

ועתה נבוא לענין שאלתו על דברים שנתבשלו עם הראש ועל הכלים שנתבשלו בתוכו, דחשש מעלתו להחמיר אף שיש ס' בין הכל נגד הראש דדלמא אותו חתיכת דם הי' תחוב באותו חתיכ' הגרגרת שנקרש שם, וכאשר הי' הראש לבדו ביד האשה בעודו רותח נ"נ, וכשנתנו עליו ואצלו שארי החלקים הרותחים נאסר עכ"פ כ"נ כמ"ש הש"ך בסי' ק"ה ובצ"ב, ולא יהי' ס' נגד הרא"ש וגם נגד כ"נ מהחתיכות, ושכנגדו חולק עליו וסומך באיסור חענ"נ בשארי איסורים דאינו אלא מדרבנן לספק שלא נפל הדם עכשיו מתוך הגרגרת כ"א בפעם הראשון כשנתנו הראש עם הדם במים הרותחין נפל ממנו הדם לתוך המים ועתה נדבק בראש ולא הי' הראש לבדו עם הדם עד כעת ולא נגעו שארי החתיכות בראש אחר שנאסר, ומעלתו סובר דרגלים לדבר שהי' הדם בתוך הגרגרת מתחלתו ועד סופו, ולדעתי העני' הוא ממש להיפוך, דאם יש מקום לחוש ולאמר דלא נשאר תחוב בראש ולא נסתלק מתוך הרותחין כאשר לקחו את הראש מתחלה, א"כ יש לאסור הכל, דכיון דלא נלקח בפעם הראשון כל החתיכות בב"א, כ"א נתת נתח לבדו כאשר מבואר בשאלה, ומיד שנלקח מן הקדירה איזו חתיכות עד שנשאר שם מעט דאין בהם כדי לבטל את הדם נאסרו כולן ונ"נ כולן וצריך אח"כ בעת הבישול לבטל את כל הנאסר, ובוודאי שאין בקדירה ס' פעמים ס', ואין לדחות דברי ממש"כ הטו"ז בסי' ע"ב סק"י דדוקא בדגים טמאין דהוא אי' דאוריי' חיישי' לזה ולא בדם שבשלו דרבנן, אבל הדברים לפי הפשט אינם מובנים, הלא בדגים דעירו אותן מעט מעט ואין ספק שנשאר פ"א בלא ס' למה לא נחמיר אלו הי' רק אי' דרבנן, וודאי בנדון דידי' שמונחים כל החתיכות בתוך ולחוש דלמא פ"א נשאר לבדו ברוטב, דאין כאן אלא ספק ולא מחמרינין בדרבנן, אבל אם ידוע דלא בפ"א עירו כולם ואין כאן ספק, ע"כ נראה דכוונתו למ"ש הוא בעצמו בסי' ק"ז סק"ג דמשמע בטור דאם יש ספק אם עירו בפ"א או בזא"ז דג"כ אסור וע"ז כ' דהיינו משום דהתם האיסור דאוריי' אבל בדם שבשלו דרבנן לא חיישי' אם לא ראינו לשמא נשאר פ"א לבדו עם הרוטב, אבל בנד"ד דידעינן שלקחו מעט מעט גם בדרבנן אין להקל, וראי' גמורה מדין ביצים דבסי' ק"ז, דהא ביצים שיש בהן אפרוח אינו אסור אלא מדרבנן וכמשאי' בסי' פ"ז סעיף ט' בהתחיל להתרקם דאין לוקין אלא מכת מרדות ואף אי נגמר הריקום ונעשה בשר דבזה דעת הבעה"ת דאף דמשום שרץ השורץ אינו אלא אסמכתא מכ"מ אסור מה"ת משום נבילה דהוי כבשר של נפל, הלא הרשב"א בתה"א ריש שער ד' ובמה"ב שם חולק עליו, ואי משום אי' דם אי עדיין לא נגבלה ונעשה עפרא כמ"ש הפרישה והש"ך שם והטו"ז סי' ס"ו, הלא כשנתבשל הוי דם שבשלו דג"כ אינו אלא דרבנן:

אבל אם לא נפל ממקום שנתחב שם בגרגרת א"כ כשלקחו הרא"ש מתחל' מיד נסתלק האיסו' מתוך קדיר' ולא נאסר כ"א הראש לחוד וסגי בס' נגד הראש לחוד, ומש"כ מעלתו דהראש אסר לכל מה שנגע בו עכ"פ בכ"נ לפמ"ש הש"ך בק"ה ובסי' צ"ב והפמ"ג כתב דאם החתיכה שמינה אוסר בכולה, במח"כ תורתו שגה דהש"ך קאי על בשר שבלע חלב והוקשה לו כיון דבב"ח היא איסור מחמת עצמו וטעם הבשר לחודא ג"כ אוס' א"כ בסימן צ"ב גם בלא ניעור כלל יאסר ג"כ שאר הבשר דל"ל בי' אין הנאסר יכול לאסור וכו' דהא הבשר הוא גופו של איסור וטעמו לבד שהולך בלא רוטב יאסור הכל, ותי' דאף דחם בחם בלי רוטב אוסר מטעם שאין בקיאין בין כחוש לשמן אבל כיון שאין הבשר נאס' אלא מחתת הבלוע' בו בקיאין ולא מחשבי' לחלק הנבלע כ"א לאיסור כחוש, דאי הי' הבשר שמן א"כ פליטת עצמו בלי הבלוע ונאסר הכל כיון דהבשר גופו של איסור הוא, אמנם כיון דהבשר כחוש אין בכחו לאסור יותר מכ"נ וכ"ז בבב"ח אבל בשארי איסורי' כיון דאין הבלוע' יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב גם חתיכה הנאסרת אינו אוסרת אפי' כ"נ דאין הנאסר יכול לאסור וכו', ואין לומר כיון שכתבתי דבצ"א האיסור עצמו מגולה ויכול לאסור הנוגע בגופו של איסור בכולו, דבאיסור מחמת עצמו לא בקיאין ומחשבין להדם לשמן וא"כ צריך ס' נגד הראש ונגד אותו החתיכה שנגע בו, דהא ממ"נ סגי בס' נגד הראש לחוד וכמש"ל דאם הוא כחוש גם את הראש לא אסר אלא בכ"נ, ואי הוי שמן לא אסר כלל הנוגע בו דהא הכל מצטרף לבטלו אמנם אם הראש הי' שמן יש לחוש דלמא דם כחוש ולא אסר את הנוגעים בו כ"א בכ"נ ומכ"מ אסר כל הראש לפימש"כ הש"ך בסי' ק"ה סקי"ט דמהני מה ששמן מפטם לי' לכחוש להוליך עמו הבלוע בכל החתיכ' ולא להוציא מחתיכ' לחתיכה, וא"כ בטל הממ"נ שכתבתי דדלמא הדם כחוש ובשר הראש שמן ונאסר כל הראש מחמת הפיטום ואפ"ה אין מפעפע מחתיכ' לחתיכ' כיון דכחוש הוא, אבל זה אינו דחזינין בחוש שכל ראשי האווזות אינם שמינים ולא עדיפי מחלב כחוש ומשמנונית הגיד, וכיון דאין הראש נאסר אלא מחמת הבלוע שבו לא אמרי' בי' דאין מחלקין בין כחוש לשמן, וכ"ש הוא מבשר כחוש שבלוע מחלב דסמכינין אבקיאתינו שהבשר כחוש אף דאיס' מחמת עצמו הוא, ק"ו לראש הלזה שאינו אלא נאסר מחמת הבלוע':

ותבנא לדינא כיון דלדעתי אם הי' הדם נשאר תחיב בגרגרת עד עת נפלו ממנו לעיננו לא נאסרו שארי החתיכות לא מחזקינין ריעות' לאמר דנפל מתחיל' ואסר התבשיל ואח"כ נדבק בראש, מלבד מה שכ' מעלתו דרגלים לדבר דנשאר כך, וגם דלא מחזקינין ריעותא בדם שבשלו דהוי איסור' דרבנן ובדין דחענ"נ בשארי איסורין דהוי דרבנן, דלדעתי איכא כאן חזקה גמורה דכאן נמצא כאן היתה מתחלה ולא מחזקינין איסורא ממקום למקום לומר דנפל ממנו לאסור התבשיל והדר נדבק בו, כן נ"ל להתיר הכל:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה