אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה פז

תשובה פו

ע"ד השוחט שיצא טריפה מתח"י זה פעם שנית, בפעם הראשון זה כמה שנים שכשהוציא ידו מהבהמה אמר לקצב שיהי' כשירה והלך לו לדרכו כדי לבא אח"כ לבדוק אחר שתיטל הריאה, וראה הקצב סרכא שא"א להכשירה וחתכה, וכשבא השוחט לבדוק חפש במקום אחר לראות מה שאמר מתחלה שיש לו לראות והכשיר' ואח"כ הראה לו הקצב את הסרכא והודה לו השוחט דטריפה, ואז העבירוהו על חדש ימים, וכעת מצאו אחריו בה"כ שנסרכה לטרפשא דכבדא ומחט תחובה נגדה וזה השוחט נוטל הכרכשות מן הכשירות ולא מן הטריפות, והאיש הזה בל"ז אין מוחזק כלל לי"ש, ששותה יין הרבה בכ"מ אשר יושיטו לו ואינו מקפיד אם היין כשר, וכ"פ ראוהו שוחט כשהוא שתוי ושיכור, וכדומה הרבה, ושואל מעלתו מה דינו:

בטור חה"מ סי' ל"ד כ' שמלשון הרמב"ם משמע דדוקא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים נפסל אם ויצא טריפה מתח"י אבל לא בשוחט לאחרים, ובטעמא כ' הב"י דס"ל דכל היכי דאין בו הנאת ממון לא חשדינין לי' במזיד אלא בשוגג, אבל הב"י לעצמו חולק על הטור וכ' דדוקא לענין חזרתו מחלק הרמב"ם דבשוחט לאחרי' דלית בי' חימוד ממון לא מחמרי' עליו כ"כ אבל תשובה מיהא בעי עכ"ד, וצריך להבין כוונת הב"י כיון דס"ל דגם במקום דליכא חמדת ממון לא תלינין בשוגג א"כ אמאי מהני תשובה גרידא ולא חיישי' דלמא אערומי קמערים, שמזה הטעם החמירו כ"כ בחזרתו בפז"ב, והנה יש לי לברר דעתו בכמה אופנים, ואבאר אותם אחת אחת:

א נלענ"ד דאף הרב"י סובר דהיכי דליכא חימוד ממון אין הדבר ברור לנו דהוא מזיד, דוודאי אפשר שבטעות נתחלף לו טריפה בכשירה, ואפ"ה לא תלי' בשגגה להכשירו לעדות להוציא ממון ע"י עדותו, ודמי לספק פסול ע"י תרי ותרי דב' מעידי' שעשה עבירה שנפסל ע"י ושנים מכחישים דפסול מספק להעיד, כיון דבתרי ותרי לא אזלי' בתר חזקת כשרות דילי' לאפוקי ממונא, א"כ הה"נ בראינוהו שהוציא טריפה מתח"י וספק לן אי במרד ובמעל עשה להכשיל את הרבים, או שבטעות נתחלף לו ליכא לאוקמי לגברא אחזק' כשרות דילי' לפמש"כ הפנ"י בגיטין בסוגי' דשמא יחפה, דחזק' כשרות הוא מכח הרוב דרוב ב"א צדיקים הן, א"כ י"ל בזה דעכ"פ יצא מן הרוב דוודאי רוב הטבחים אינן מוציאין טריפות מתח"י דרובן לאו רשעי' וגם טועין בין כשר לטריפה אינן, וזה שהתכשילה הזאת באה על ידו שמכר טריפה במר דכשירה או שהוא מן המיעוט הרשעים, או מן המיעוט הטועין ומה יועיל לן רובא דעלמא שהן צדיקים וזריזין ואין הקב"ה מביא תקלה על ידם לזה דאשתני מן הרוב והוא או רשע או אינו זריז וטועה בין אסור למותר, ואין ידוע לן שרוב מוציאי טריפות במר דכשירות מתחת ידן טועים ושוגגין ננהו, ודמי למה דאית' בבכורות דף מ"ב בטומטם דמטיל מים במקום נקיבה דחיישי' שמא נהפך זכרותו לנקובתו דהואיל ואשתני אשתני וכן פ' שם הרא"ש, וא"כ כיון דליכא לאוקמי האי גברא אחז' כשרותו אין לנו להוציא ממון ע"י עדותו, אמנם כל זה כל כמה דלא שב מרשעי, אבל אם יעזוב רשע הזה דרכו ושב, לא חיישי' דלמא אערומי קאמערים כיון דלא הוי אלא ספק פסול, אתי ספק התשובה ומוציא מידי ספק פיסולו, ומכשירנין אותו מטעם ס"ס, ספק דלמא שוגג הי' ולא נפסל מעולם, ואת"ל דמזיד הי' ונפסל, דלמא שב באמת ובלב תמים ונתכשר [ונלענ"ד דאף לדעת הפוסקים דאין מוציאין ממון בס"ס מיד המוחזק, היינו דוקא אי הס"ס הוא להתחייב הממון ההוא שאני דנין עליו, משא"כ בזה דבא הס"ס להכשיר העד ואי הוכשר העד נוציא ממין ע"י עדותו, וכעין החילוק שכ' תוס' חילין דף צ"ו, דאף דאי מסהדי דגברא דהאי סימנא לוה מפלוני מנה לא מתחייב מכ"מ מהדרינין שטרא בסימנא] וזהו הטעם דלא מחמרי' על השוחט לאחרים, משא"כ בשוחט לעצמו דמחמת חמדת ממון חשדי' לי' ביותר דמזיד ופושע הוא והוי כרגלים לדבר דמזיד הי' ולא מחשב לספק דשוגג למצטרף לספק דתשובתו כהוגן:

ואם כן אפשר הי' לומר דדוקא לענין פסול העדות בעי' הך תשובה החמורה דפז"ב, אבל לענין לפוסלו לשחיטה ולהעבירו מאומנתו לא בעינין כ"כ וסגי בתשובה גרידא והוא עפי"מ שביארתי דברי המהרי"ק שהובא בש"ע ססי' א' בע"א שהעיד על השוחט שיצא טריפה מתח"י דהוא עצמו יכול לאכול משחיטתו מכאן ולהבא, ולא אמרי' דשווי' אנפשי' חד"א דאף לדבריו אין מוחלט לפסל עולמית והדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע או להיטב, והקשה עליו המל"מ פ"א מהל' שחיטה מהאי דכתובות דף מ"ד דנ"מ לאורועי סהדי עיי"ש, ונראה לתרץ דוודאי לענין עדות בממון אין הטעם שרשעים פסולים משום חשדא דמשקרי דהא קי"ל דלא כר"מ וחשוד לד"א לא הוי כחשוד לכה"ת א"כ רע לשמים לא חשיד למיהוי ג"כ רע לבריות, רק גזה"כ הוא אף דאינו משקר לא יועיל עדותו כמש"כ תוס' ורא"ש בבכורות דף ל"ו, ולכן ג"כ בעדות גיטין וקדושין דגזה"כ הוא דשלא בפני עדים לא חלין, ואם קידש אשה בפני פסולי עבירה אף דשניהם מודים וידעו שהעדים אינם משקרים לא צריכי האשה לחוש לקידושין האלו ומותר לה להנשא לאחר, ולכן נראה ברור בדינא דססי' מ"ו בחתם עד שלא נעשה גזלן דעדי הקיום צריכין להעיד שראוהו קודם שנפסל משא"כ בחתם עד שלא נעשה חתנו יעי"ש דאם חתם עד שלא נפסל בעבירה דלאו חמס דאינו חשוד לשקר ורק מגזה"כ פסול ודמי לקרובים, והב"י כ' שם דתוס' מסתפקים בזה, ובעניי אנני מבין לדידן דקי"ל דלא כר"מ וודאי דמי לקרובים] אמנם כ"ז להעיד בממונא, אבל לענין איסור כל היכא דע"א נאמן גם קרוב נאמן דלא בעינין אלא שנדע האמת אתו דהוא כשר, ולכן גם רשע בעבירה אינו פסול רק משום דחשדי' לי' למשקר, אבל להעיד לאחרים דחזק' דלא ישקר ולא יחטא ולא לו באמת נאמן, וכן כ' הרמב"ם בפי"א מהל' עדות הל' זין להדי' והביא ראי' מרשע בעבירה ששחט ששחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי, ולפי"ז לק"מ על המהרי"ק ששם בכתובות לענין עדות במידי דממונא, והוא לפי דיבורו שהעד רשע מוחלט הוא שכל עדיות שיעיד לאו כלום ננהו אפי' אם יעיד האמת, משא"כ כאן דאף אם כינים דבריו לא הוי אלא חשוד ולית בי' המנותא, אבל אם ישחט כהוגן לא יפסל שחיטתו, והדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע או להיטיב כן נ"ל לחלק, [אף דסוף דברי המהרי"ק המה דלכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה המוטל עליו יחזור לכשרותו, וזה גם בעדות ממון מהני שיוכשר ע"י תשובה לפי"מ שאבאר לבסוף יעלו גם דברים אלו כהוגן] ולפי"ז יש לומר דלענין לפסול לשחוט אף במקום דאיכא חימוד ממון ורגלים לדבר שמזיד הי', מכ"מ לא בעי' הך תשובה דפז"ב, כיון דלא עבר אלא פעם א' ולא הוחזק עדיין לרשע, א"כ לא הוי אלא ספק דאפשר דרק בפעם הזאת עבר עליו רוח השטות וחמדת הממון הטתו ולא ישוב עוד לכסלה, וכיון דלא נפסל אלא מספק אם יעשה תשובה בעירו וילבש שחורים יתכשר, ולא ניחוש לדלתא אערומי קמערים, דספק התשובה מוציאו מידי ספק פיסולו, והוי ס"ס גמורה דלמא לא נפסל כלל דלא הי' בדעתו להחזיק ברשעתו ולעבור ע"ד קונו בכל פעם, ואת"ל שאז הי' דעתו מקולקלת, דלמא מעת ששב ומתחרט חזר לקדמותו ונעשה כקטן שנולד:

ועוד יש לומר לפי"ז דבמקום דליכא חימוד ממון מודה הב"י לשיטת הטור דלא מעבירינין אותו בפ"א דדוקא לעדות ממון חולק על הטור דמפסיל בפ"א ולא תלינין בשוגג דעכ"פ ספק פסול היא ואין מוציאין חמון ע"י עדותו כיון דלא הוי אלא ספק א' דאי מזיד הוא עדותו בטילה אף אי יעיד באמת, משא"כ לענין עדות באיסורין דס"ס הוא, ספק דלמא שוגג הי' ולא אגרע חזקת כשרותו כלל, ואת"ל דבפעם הזאת מזיד הי' דלמא לא יזיד עוד וישחט כהוגן, וזה טעם הרמ"א סי' ב' דבפ"א לא בעי' בדיקת סכין, ולמד כן ממהרי"ק הנזכ' דטעמו דלא משווי אנפשי' חד"א דאף אי האמת כדברי העד אינו מוחלט לפסל עולמית דאפשר שישחט בהכשר מכאן ולהבא ולכן מצטרף לספק דלמא שוגג הי', וזה הפירוש בדברי המהרי"ק שכ' ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו עכ"ד ר"ל דאף במקום דליכא למתלי בשוגג כעובדא דרשב"א סי' תשפ"ב וכמו שיבואר לקמן מכ"מ לא בעי' דילך למקום שאין מכירין כ"א בהלבשת שחורים ובעשיית תשובה בעירו סגי, ומטעם שכתבתי דמצטרפינין הספק דלמא תשובתו הי' כהוגן ולא בערמה לספק דלמא בלו"ז לא הי' בדעתו להזיד עוד הפעם, אלמא דאף לפי דברי העד לא יוחלט הדבר ששחיטתו דמכאן ולהבא יהי' שלא כדיני [ודברי התבו"ש בפירושו לדברי מהרי"ק אלו אינם מובנים לי שכ' ג"כ דרמ"א מיירי במקום דליכא חי"ת ותלי' בשגגה והוציא כן מדברי המהרי"ק אלמא דס"ל דמהרי"ק מיירי במקום דאיכא למתלי בשוגג ואח"כ כ' דמש"כ ולכל הפחות ר"ל דלדעתו בפ"א לא נעשה מומר וכדעת התוס' בסוגי' דשוחט בשבת ולכל הפחות אף לדעת החולקים שם סגי בתשובה עכ"ד והנה אי כן הפירוש בדברי המהרי"ק אין ללמוד דתלינין בשוגג דמאן דס"ל בפ"א לא נעשה מומר וחשוד אפי' במזיד ס"ל כן, ועוד דנלענ"ד דהתם לא פליגי בעלי התוס' בדבר הזה אלא לר"מ דחשוד לד"א חשוד לכה"ת או במומר לע"ז ולחלל שבת, אבל בחשוד לאותו דבר לא פליגי כלל, ע"כ הנראה לענ"ד כמו שפרשתי דלכן לא השווה אנפשי' חד"א כיון דחשוד דלא מוחזק אינו בוודאי שיקלקל תמיד שחיטתו, ולכן אף יתברר לנו שהאמת אתו לא נפסלנו אי הי' לנו להצטרף לספק הלזה ספק אחר דדלמא שוגג הי', או לכל הפחות ספק אחר דלמא תשובתו שלא בערמה הי'] ולפי"ז יתיישב קושי' הגדולה של מהרי"ן לב למה במוכר תרומה לשם חולין לא החמירו עליו כ"כ להצריכו תשו' דפז"ב וסגי בקבלת ד"ת אף דהתם מחמת חי"מ עשה וליכא למתלי בשגגה דהטעם הוא משום ס"ס הנ"ל, אמנם אף כי דברים הללו נראין נכונים ביישוב דעת הרמ"א, דביו"ד סי' ב' כ' דבפ"א ולא הוחזק לא מפסיל ולדעת כל האחרונים הטעם דתלינין בשגגה ובחה"מ סי' ל"ד סעיף וי"ו לא הגיה כלום על דברי המחבר שכל טבח שיצתה נבילה מתח"י פסול לעדות משמע אפי' בפ"א ושוחט לאחרים, ולפי דברי הנ"ל מיושב היטב, אבל בדעת הב"י עצמו א"א לומר כן, שכ' בכ"מ פ"י מהל' מטמאי מו"מ בחשוד למכור אוכלין טמאין בחזקת טהורין דבעי תשוב' דפז"ב וכן כ' בסי' קי"ט דמוכר דברים אסורין דבעי תקנתא דפז"ב, וכן הרא"ם שהביא הפ"ח בסי' קי"ט מחלק בין טבח דאי"ב חי"מ דבעי תקנתא דפז"ב ובאין לו חי"מ מהני קבלת ד"ח, ואי ס"ל סברה הנ"ל דאחשבי' לי' לספק פסול דאפשר שהי' שוגג ומצטרף לס' אי תשובתו הי' כהוגן, גם בלי קד"ח להני דאיכא עוד ספק דלמא רק בפעם הזאת תקף יצרו, ואפשר דס"ל דהך ספק דלמא רק בפעם הזאת גבר עליו יצרו ולא ישנה באולתו לא מחשב לספק, דהחמירו חז"ל על החשודין לעשותן כוודאי שיתקלקלו וכעין שכ' תוס' גיטין דף ס"א ד"ה משאלת דאחמרו לתבואת החשודין לעשותן וודאי טבל, או די"ל דס"ל דהך ספק עם הספק דלמא תשובתו כהוגן הי' לא מצטרפי' דהוי כשם אונס חד. אבל במקום דליכא חי"מ דיש להסתפק דלמא שוגג הי' שפיר מצטרפי' לספק הלזה עם הספק אי הי' התשובה כהוגן, ואפשר עוד לומר עפימש"כ הה"מ פ"א מהל' אישות דאי ביאת פנוי' לא היתה רק איסורא דרבנן לא הוי סמכי' אחזקה דאא"ע ביאתו בעילת זנות דאיסורא דרבנן לאו כל אינש זהיר בי', וא"כ י"ל דבמוכר תרומה לשם חולין דעבר אאי' דאוריי' והוא בחזקה דכל אינש ואינש זהיר שלא לעבור ולא יצא מחזקה זו עד שיוחזק לכך בב' וג' פעמים למר כדאי"ל, וכל כמה דלא הוחזק לעבור איכא לאסתפוקי דלמא לא יזיד עוד, וכשיקבל ד"ח מצרפי' להך ס' לספיקא האחרת דלמא תשובתו כהוגן הי' אבל בחשוד למכור אוכלין טמאין בחזקת טהורין דלא עבר אלא אאיסור דרבנן דגם מעיקרא לא הי' בחזק' שאינו עובר, בזה הוחזק ע"י פ"א לכן בעי' תשוב' דכזיב, ובטבח לעצמו ג"כ דלא מחזקי' לי' למזיד שידע שהוא טריפה רק שהוא פושע שלא בדק שפיר וכיון דבדיק' דרבנן היא הוחזק בפעם הראשון, לכן מצריך תשובה דפז"ב, ומיושב גם שיטת הרא"ם:

ב עוד יש לומר בטעם הב"י דס"ל דלא תלינין כלל בשוגג, דק דס"ל דבמקום דל"ל הנאת ממון לא חיישי' שיערים לעשות תשובה בפנינו ולבו בל עמו, דלא אכפית לי' אם לא נכשירנו ולא יקבלו הב"ד את עדותו ולמה לו להערים מה בצע כי יקובל עדותו, ומה יועיל לו שיאכלו אחרים משחיטתו, ואין לומר שיערים כדי שלא יופסל לשבועה וכי משתעי דינא בהדי דאחרינא לא יהי' חבירו נשבע ונוטל, דבנקל יכול לזהר שלא ילווה ולא יפרע אלא בעדים ולא יבוא לידי שבועה, וכן צ"ל ע"כ גם למש"כ הרי"ו בשם התוס' דלכן לא החמירו כ"כ בשארי עוברי עבירה דדוקא בטבח חשו להערמה שלא יעבו' מאומנתו, ולמה לא חששו ג"כ בכל הבאין להשיב מעבירות שבידיהן דיערימו כדי שלא יופסלו לעדות ולשבועה, וכן יש להביא ראי' מנסכא דר"א בב"ב דף ל"ד דחייב מטעם משאיל"מ, ולרב ושמואל דפליגי בשבועות אר"א באמת פטור והתם הטעם דפטור מטעם מגו דלא חטפתי ולא אמרי' דמתיירא לומר לא חטפתי ולשבע נגד העד דלא יופסל ע"י העד בצירוף עדות הבע"ד לעדות ולשבועה וע"כ דלא אכפית לי' לאינש אי יופסל ואפשר לדחות דהתם לא יפסל עד שיעידו עליו בב"ד מחדש, וכיון דבעי' לפסול לאדם דו"ח כמו לד"נ סוחך עצמו שלא יבואו להעיד ואי נמי יעידו דלמא לא יכוונו עדותן וכמש"כ תוס' מכות דף ה', ועוד דאפי' בממון דל"ב דו"ח מצינו בסי' פ' דטוען וחוזר וטוען מפטור לפטור מטעם מגו דהי' עומד בטענה הראשונה, וכ' שם הב"י דאפי' אם ראה עדים ממשמשין ובאין יכול לחזור, משא"כ כאן דכבר הוא נפסל מערים לשקר כדי שיחזור לכשרותו:]

והנה לפימש"כ הרי"ו בשם התוס' כ' הב"י בסוף הסימן דלדבריו אין לחלק בין שוחט לעצמו ובין שוחט לאחרים, אבל הרמב"ם בלא"ה לא ס"ל כוותייהו מדמצריך גם לעד זומם התשובה דפז"ב, ונראה דסבר דסברת התוס' דאם הוא ממונה ואומן יקרא יהי' לו לקלון ולבוז אם יופסל ויעבירוהו מאומנתו אף דשוחט בחנם, משא"כ באינו מומחה לא אכפית לי' אם יופסל לעדות ולשבועה, ולכן גם ע"ז לא צריך כ"כ, אבל הרמב"ם ס"ל דכל עיקר חשש הערמה לא שייך אלא בדאית לי' פסידא ע"י שיופסל ולכן מחלק בין שוחט לעצמו ובין שוחט לאחרים, וגבי ע"ז חיישי' דמקבל שכר להעיד בשקר, וכן מועלי בשבועות חיישי' דמערים כדי שלא יופסל לשבועה וירוויח אם יכפור ממונם של אחרים בשבועת שקר, אמנם לפי"מ דקי"ל דלא כר"מ וחשוד לד"א לא חשיד לדבר אחר ומועל בשבועה וכדומה שארי עבירות דלאו חמס לא מחשדי כלל רק גזה"כ הוא לפוסלן, וא"כ אם נשבעו במידי דלאו ממון לא מחשידי דישבעו לכפור ממונא דרע לשתים לא חשיד להיות ג"כ רע לבריות, וא"כ לא ירוויחו בהערתתן מידי, כיון דכתבנו דע"ז לא חששו דישתעי דינא בהדי אינשי דלא מעלי ויהיו הם נשבעים ונוטלים דנקל להם להשתחר מזה, וע"כ צ"ל דמיירי דנפסלו ע"י שנשבעו לשקר במדי דממונא, וכן בעד זומם צריך להיות שכבר נטל שכר להעיד שקר ועי"ז חשדי' לי' שיערים לשקר כדי להרוויח שגם להלאה יקבל שוחדא להעיד שקר, דאי לאו הכי כיון דע"ז כולל גם עדות דב"ג ובן חלוצה דשם לאו רשע דחמס הוא וכמש"כ בנב"י קמא אה"ע סי' נ"ז ולא חשיד לשקר בעדות אחריתי רק מגזה"כ מפסיל ולית בי' משום הערמה, וכ' הב"י א"נ אפי' לא נטל שכר על כך כיון דעדות שקר העיד לא מתכשר לעדות עד שילך וכו' ע"כ, ר"ל דאף דלא קי"ל כר"מ וחשוד לדבר א' לא חשוד על דבר אחר החמור ממנו, היינו דוקא מדבר לדבר מחלקינין בין קל לחמור אבל לאותו דבר לא וכמו שנבאר לקמן בעזה"י, וכיון שכן שפיר חשוד ליטול שכר להעיד שקר וע"כ מפסיל מחששא דלמא תשובתו בהערמה, ור"ל דלא תקשי אמאי לא החמירו בשארי רשעי חמס להצריכם לילך למקום שאין מכירין ולא חששו להערמה, דטעמא דלא אכפית להו אי יופסלו לעדות כיון דלא יפסידו ממון עי"ז, וליכא למימר דיערימו לעשות תשובה כדי שיהי' בידם לגזול ולהלוות בריבית משא"כ בהני ג' טבח וע"ז ומועלי שבועות שמערימים כדי שיהי' בידם למכור טריפה במר דכשירה וליטול שכר להעיד שקר, או לשבע לשקר כדי להחזיק לעצמם ממון שאינו שלהם, וזהו הפירוש בדברי הב"י במש"כ בסוף הסימן, והלח"מ פי"ב מהל' עדות נתקשה בהם וכ' שהם דברים מעורבבים ויש בהם חיסור לשון ואני הנראה לענ"ד בכוונת דבריו כתבתי, אמנם לפי"ז גם בשוחט לאחרים בשכר אף דנוטל מהטריפות כ"כ כמו מהכשירות מכ"מ יש חשש הערמה שאם יופסל יפסיד פרנסתו ויערים שלא יפסיד, ולכן אף אי דברים אלו יש להם מקום לתרץ דברי הב"י אינם עולים לתרץ דברי הרא"ם שכ' בנוטל מהטריפות ומהכשירות דינו כשוחט בחנם, ולפי הנ"ל אפשר דגרע עוד משוחט לעצמו ומוכר לאחרים לפי דעת הב"י שעיקור הפיסול משום דמסתמא אוכל ג"כ ממנו, אלמא דס"ל דמשום לפני עוור לא מפסיל, א"כ בשוחט למכור לא מוכח' מלתא כ"כ דאוכל ג"כ ממה דאתרמי לי' טריפותא כיון דאי"ל עוד בהמות אחרות דלית בהו טריפות ולא שביק היתי' ואכול איסורא משא"כ בכרכשות לפמש"כ הש"ך ססי' י"ח אם ימכור כל הכרכשות מהבהמת דאית בהו טריפות ירגישו העם ע"כ מתיירא ואוכלם בעצמם:

ג עוד יש לומר בדעת הב"י דוודאי חולק על הטור דמשווי' לי' למאכיל טריפות בלי הנאת ממון לשוגג דנימא דנתחלף לו טריפה בכשירה וס"ל להב"י דזה וודאי לא שכיח, אמנם גם למזיד שידע שהוא טריפה ואשם בנפשו להכשיל רבים לא מחשבינין במקום דל"ל הנאת ממון, כ"א פושע הוא דאינו חושש לבדק יפה כדיאות, על כן נעלם ממנו הטריפות, וגם פושע דמקיל ומזלזל באיסורין פסול לעדות, אבל תשובתו קלה ולא בעי אלא קבלת ד"ח, וכמ"ש הר"ן פ' גה"נ, והנה בגוף הדין דטבח שהוציא טריפה אפי' במקום דאיכא חי"מ טעמא בעי לפימש"כ הפרי מגדים סי' ב' דדוקא באוכל נבילות צריך לבדוק אחריו אפי' בפ"א אבל באוכל טריפות בפ"א א"צ בדיקת סכין אפי' להרמב"ם דחשיד על הטריפה דקל לא חשיד אנבילה דחמור, וכן כ' עוד בסי' א' בטעמא דעובדא דמהר"ם כ"ץ בשוחט שמצאו אחריו סרכא דלא אסרוהו למפרע משום דלא חשוד על הנבילה דחמירא דמטמאה וגם בעיני העולם ולפיכך אוקים הטבת על חזקתו, משא"כ אם נעשה חשוד לנבל מחזיקינין למפרע דאיכא גם חזקת אמ"ה דבהמה והוי תרתי לריעותא, עי"ש ולפי"ז על מה אנו חוששין בטבח שקלקל והוצי' טריפה מתח"י, אי לשלא יבדוק סכינו או שלא יבדוק בסימנים הרי הוא לא חשוד על נבילה, ואי דלא יבדיק הריאה, או אם יתרמי לי' טריפות ימכרנו, הלא לא גרע מנאבדה הריאה דבדיעבד לא חיישינין כלל דלמא הבהמה טריפה הי' דאוקמיני' אותה אחזקת כשרותה, ועוד דאי נמי נימא דלא כפמ"ג סי' א' שהבאתי ונאמר דבמה שמאכיל איסורא לאחריני ואינו מקפיד על לאו דלפני עור אין חילוק אם מאכיל להם איסור קל או חמור כמו שאין חילוק בין אם נותן אבן גדול להכשל בו או קטן, מכ"מ אם גם ראינוהו שעובר עבירה מפני הנאת ממון למה לן לחושדו שלא ישחט שפיר כיון דבידו לשחוט שחיטה יפה ואינו מרוויח שום ממון, וכי משום דחס על מעותיו שלא יבוא לידי הפסד יחוס ג"כ על טרחת גופו, והרי מצינו ריש מציעה גבי רועה דחשיד לרעות בהמותיו בשדה אחרים, מכ"מ רועה בהמות אנשי העיר לא חשיד דירעה אותן בגזל דאא"ח ולא לו ואינו חשוד להרעות עד שיגיע למרעה המופקר לכל יעיי"ש, אלמא אף או צריך לטרוח עצמו ולילך למקום ההפקר שהוא בריחוק מקום לא חס על טרחתו שהיא יותר גדולה מהשחזת הסכין ותיקונו, וכן מוכח בתוס' בכורות דף כ"ט ע"א ד"ה תרי זמנא וכו' בתי' האחרון דאף דחשיד בשביל אגרא לא חשיד שיעשה כדי להנצל מטורח, אף דבגסה נפיש טרחיי, ועל כרחיך דחיישי' לטריפות הריאה דשכיחי וקשה כנ"ל מאי שנא מנאבדה הריאה, וביותר קשה לפימש"כ בדעת הב"י דאין אנו חושדין אותו למזיד כ"א למיקל ופושע שאינו בודק יפה, והא בדיקת הריאה אינו אלא דרבנן, וכי לא יבדק סכינו או לא יבדוק בסימנין יהי' אסור' מדאוריי' וחשוד אדרבנן לא חשיד אדאוריי' וכדאמרי' החשוד על הטהרות ל"ח אשביעית ומעשר אף דלר' אילעי בכורות דף ל' חשוד על הטהרות חשוד אשביעית, הלא כ' הרא"ש שם פ"ה סי' ח' דסוגי' דפ' הנזקין דלא כוותי' וכן פסק הרמב"ם בהל' שמיטה וא"כ וודאי לא חשיד לנבל

לכן נ"ל דוודאי אין חוששין שלא יבדוק הסכין או הסימנים אלא שיתרשל בבדיקת הריא', ואף דנאבדה הריאה כשירה, מכ"מ אם נעמיד את החשוד לפשוע ולזלזל בבדיקה זו הוי כאלו אבדנו בידים, שכן כ' הריב"ש הובא בש"ך סי' קי"ט סקכ"ח וז"ל, דאף דלא נבדק' הריאה כשירה היינו דוקא אם פ"א אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמיד מי שידוע לנו שאין יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זהו וודאי אסור לכ"ע, ואעפ"י שי"ל עיקר בדיקה זו אינו אלא מדבריהם והוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור עכ"ל וסברה זו שכ' על שאינו יודע שעיר שייך נמי כאן בחשוד לפשוע, ולזלזל בבדיקה ולכן תמוהין דברי הפוסקים שרוצים לפסול למפרע במוציאי טריפו' מתח"י, כיון דלא חשידי שקלקלו בשחיטתן ואי נמי לא בדקו שפיר הוי כנאבדה הריאה של אותן הבהמות שכבר נשחטו, ואפשר גם בעובדא דצ"צ דשחט ד' כבשים ואח"כ מצא סרכה אחריו בראשונה ששחט והי' רגלים לדבר שלא עשה כן במזיד דא"כ הי"ל לנתק הסרכא רק דפושע הי' כמו שכתוב שם בתשובתו, א"כ כיון ששחט אותן הג' כבשים טרם שפסלנו למה לן למיחש שהיו בהן טריפות, ודוקא מכאן ולהלאה פסלינין אותו שלא לסמוך על בדיקתו ואם ישחוט עוד אחרי שפסלנו הוי כמבטל איסור במזיד כן נ"ל:

אמנם זה ניחא לענין להעבירו ולפוסלו לשחיטה, אבל לפוסלו לעדות במקום דליכא חי"ת דלא חשדי' לי' למזיד אלא לפושע, וכיון דמדאוריי' לא בעי בדיקה ולא עבר אלא אדרבנן ולמה יופסל הלא פסולי דרבנן בעי הכרזה, בלי דברי הב"י הייתי אומר דלכן נקט הטור הוציא נבילות ואח"כ הביא בשם הרמב"ם בהוציא טריפות, דמתחלה קאמר שהוציא נבילות כגון שנמצא שלא נשחטו רוב הסימנים או סכין פגומה דבזה עבר על דאורייתא דאוקמא לבהמה בחז' שאינו זבוחה ובזה לכ"ע אין חילוק בין שוחט לעצמו ובין שוחט לאחרים, ואח"כ הביא בשם הרמב"ם בהוציא טריפה, שיש חילוק דבשוחט לעצמו דאיכא חי"מ מחזקי' לי' למזיד שידע שהוא טריפה וא"כ עבר אדאוריי' אבל בשוחט לאחריני דלא מחזקי' לי' אלא לפושע שאיני בודק יפה בזה לא הי' מפסיל עד שיוכרז עליו, אבל להב"י קשה, אמנם לסברת המהרימ"ט הובא במל"מ פ"ד מהל' מל"ול דדוקא פסול דרבנן מחמת שעבר אדרבנן בעי הכרזה אבל פסול דרבנן מחמת שעבר אדאוריי' שאין בו מלקות ל"ב הכרזה, אפשר ליישב דעת הב"י ונאמר דס"ל דאדם המכשיל את חבירו וספי לי' אי' דרבנן במר דכשירה דעובר על אי' דאוריי' דעכ"פ מכשול הוא שנתן לפני חבירו בלי דעתו, והא דלדעת הב"י משום לאי דל"ט לא נפסל נלענ"ד דטעמא הוא משום דלא משמע לי' לאינשי איסורא, ותדע שכן הוא שהרי עדי רבית לא נפסלו משום דלא משמע להו איסורא והא התם איכ' ג"כ לאו דל"ע, והנה בא"ות סקי"ב כ' דהא דבדבר דלא משמע לאינשי לאיסורא דלא מפסיל מספק דלמא ידע ואשם דהוא משום חזקת כשרות והביא שם בשם הפ"ת דבעבר על איסור דרבנן אבד חזקת כשרותו ונשאר הספק דלמא ידע שעבר אדאוריי' ומפסיל מספק אפי' בלא הכרזה, וא"כ הה"נ כיון שחזקה הוא שגם הוא אכל מבהמות אלו שזלזל בבדיקתן וא"כ עבר בידיעה עכ"פ על איסור דרבנן ואבד חזק' כשרותו וחשדי' לי' ג"כ שידע שעובר על אי' תורה דלפ"ע ע, [ואפשר לומר דמי דלא בדק הריאה אחרי שהצריכו חז"ל למבדק ונמצא שהי' טריפה גרע משוגג דעלמא, דהא אף אי לא הצריכו חז"ל בדיקה ואכל בטריפותה ג"כ הוי שוגג ולא אונס ולא אמרי' מה הוי לי' למיעבד דהי"ל למחרת כמש"כ תוס' ביצה דכ"ה ד"ה אורח ארעא, ואחרי דהתרו בו חז"ל דלא לאכול עד שיבדק הוי קרוב למזיד, וראי' מסוגי' דשבועות דף י"ח בעונה הסמוכה לווסתה דחשיב שוגג דסבר יכולני לבעול, ולא קאמר דסבר דלא תראה כלל למאן דאי"ל דפרישה סמוך לווסתה מדרבנן ומדאורי' ל"ח כלל לשמא תראה, וא"כ קסבר דלא יבוא האורח כלל, אלא וודאי דאחר שהזהירו חז"ל דלא לבעול באותו עונה דעלולה לראות הוא גרע משוגג דעלמא, והנה גם אשגגת דקסבר יכולני לבעול פלוג רב אדא שם וכ' הרמב"ן במלחמות דסובר דשגיגה הלזו קרובה לפשיע' היא, ולכן א"ל דבשגיאה האחריני דלא יבוא האורח כלל מודה רבא, והה"נ]:

אמנם כל עיקר הסבר' דפושע ולא מזיד ל"צ לתשובה דפז"ב כ' הר"ן פג"ה בשם הראב"ד באי' משהו שלו, והנה ראית הראב"ד מצאנו בר"ן בחידושיו לסנהדרין שהקשה מהא דפ' כל הבכורות דבכל החשודין לא הצריכו אלא לקבל ד"ח, וכ' דהראב"ד בתשובותיו כ' דבפז"ב החמירו משום דהי' מזיד [ר"ל לפי דאי"ל הנאת ממון חשבי' לי' למזיד גמור] והחשודין דהתם אינן מזידין אלא פושעין במלאכתן, וס"ל להרב"י דזהו ג"כ טעם הרמב"ם דלא הצריך תשוב' דפז"ב אלא בשוחט לעצמו, דבשוחט לאחרים לא הוי אלא פושע, ודמי להנך דבבכורות, ולכן כ' הב"י דלרי"ו בשם התוס' דטעם דחיישי' להערמה בטבח משום דמורא עלה על ראשו שלא יופסל מאומנתי' א"כ אין ראי' מהנך דבכורות, וכמש"כ הר"ן בחידושים הנ"ל בשם הר"ד לתרץ סתירת הסוגיות, ובטבח שנתמנה גם בפושע צריך תשובה דפז"ב, ולכן לדידי' אין חילוק בין טובח לעצמו או לאחרים:

ד עוד אפשר לומר בדעת הב"י דזהו החילוק בין שוחט לעצמו ובין שוחט לאחרים, דוודאי גם בשוחט לעצמו לא מפסיל אלא משום דמחזקינין לי' שאכל ממנו דכל טבח אוכל מזבחו שלא ירגישו, דאי נימא אפשר שלא אכל ולא עבר אלא אלאו דלפני עור ולא מפסיל ע"י כך, והנה בכ"מ פי"ב מהלכת עדות כ' בטעם דלא מפסיל משום דעבר על לאו דלפ"ע משים דאין לוקין על לאו זה, והוא תמוה דהא הרמב"ם בשוחט לעצמו דאית בי' חי"מ, ובמקום דאיכא חמד"מ גם בלאו דאין בו מלקות מפסיל וכמש"כ הרמב"ם פ"י הל' ד' מדכתיב כי יקם ע"ח באיש [ומה שהקשה שם הכ"מ וגם קושי' הלח"מ למה לא נקט הקרא דאל תשת ידך לק"מ דשם הזכיר הכתוב רשע דהוא העובר על לאו שיש בו חיוב מיתה או מלקות כמש"כ הרמב"ם שם הלכה ב', אבל בגזל דלאו שאין בו חיוב מלקות הוא ולא מצינו דקרא קראו אותו רשע לכן מביא הקרא דכי יקום דשם לא הוזכר רשע רק עד חמס] וא"כ למ"ל להרמב"ם לומר שהוא בכלל אוכלי טריפות, דמני' דייק הכ"מ דאי לאו חזקה דאכל לא הוי מפסיל על לאו דלפ"ע גרידא, ולמה הלא במקום דאיכא חי"מ לא בעי' שיהי' מחוייב מלקות

ולכן נ"ל כמו שכתבתי באות הקדום דלאו דלפ"ע לא משמע לאינש איסורא, אף דראייתי שם מעדי רבית יש מקום לדחות ולומר דמיירי שהי' מלוה בלא הם, וכ"כ המל"מ פ"ד מהל' מלו"ל, או דנחלק דדוקא היכי דהנכשל יודע דאיסורא הוא ורוצה לעבור ולמיעבד איסורא, בזה משמע לאינשי דאין איסור לסייע לו דהלעיטהו לרשע וימות, אבל להכשיל את שאינו יודע ולמספי איסורא לכשירים הנזהרים בנפשותם, זה כ"ע יודעין דאסיר, אבל יש להביא ראי' מהא דכ' הרמב"ם פי"א מהל' ת"א דסתם ב"א שבחו"ל אם לא הוחזקו לנו בכשרותן אין ליקח מהן בשר ויין דכחניני שבסורי' הן דלא קפדי אלפ"ע, וקשה וכי סתם ב"א שבחו"ל פסולין לעדות, אי נימא דכל דעובר אלפ"ע במקום דיש חי"מ פסול מדאוריי' וגם במקום דליכא חי"מ לכל הפחות מדרבנן פסול, אמנם על קושי' זו יש לומר כעין החילוק שמחלק בגמ' בכורות דף ל"ו אליבא דר"מ דאף דחשוד לד"א פסול לדון ולעדות מכ"מ בחשדא בעלמא לא מפסיל הה"נ בכל אינשי דחשידי דלא קפדי אלפ"ע, דכל זמן שלא ראינום עוברים על לאו זה לא מפסילי לעדות, אבל זה קשה איך כל ב"א שאין אנו מוחזקין בהן נחשבם לרשעים דלא יקפידו לעבור על ד"ת, ואי' חזקת כשרות דלכל בנ"א דאמרי' רובן לאו עוברי עבירה בזדון לב המה, ע"כ אמינא בטח דס"ל להרמב' דלרוב אנשי חו"ל לא משמע להו לאיסורא להכשיל אחרים אם הם זהירים בנפשותם דלא למיעבד עובדא בעצמם, כן נ"ל, והנה הסמ"ע כ' בסברת הטו"ר אליבא דהרמב"ם דלא מפסיל בשוחט לאחרים משום דלא עבר אלא אלאו דלפ"ע, אבל בשוחט לעצמו גם מלאו דלפ"ע לחודא מפסיל משום דאית בי' חי"מ, והנה מלבד מה דקשה עליו מה בעי הרמב"ם במלות האלו דהוי בכלל אוכלי טריפות, תמוהים דבריו דא"כ גם בשוחט לאחרי' יפסל לכה"פ מדרבנן, ואין לומר דס"ל דהטו"ר סובר כשיטה המובא ברמ"א סעיף ג' דבפסול דרבנן בעי' ג"כ שיהי' בו חי"מ, דז"א דלית מאן דסובר כן כ"א בעבר על אי' דרבנן אבל בעובר על ד"ת בלאו שאין בו מלקות וודאי מפסיל מדרבנן אף באין בו חי"מ, דאי בדיש בו חי"מ הא מדאוריי' מפסיל וכ"כ המל"מ שם, ודוחק לומר דסברתו דבמקום דיש בו חי"מ דהוי פסול דאוריי' לא תלינין בשוגג דהוי ספק בדאוריי' משא"כ בשוחט לאחרים דלא מפסיל אלא מדרבנן לכן אמרי' דלמא שוגג הי' דנתחלף לו טריפה בכשירה, דלשונו לא משמע הכי דכ' וז"ל ועוד אפי' עשאוהו במזיד אכתי לא עבר אלא אלאו דלפ"ע ומפני זה לא נחשד להעיד שקר, אלמא דאף אי הי' ידעי' דמזיד הי' דידע שהוא טריפה מכ"מ לא הוי מפסיל, דלאו דלפ"ע לאו שא"ב מלקות הוא, וקשה אכתי מדרבנן למה לא יופסל, ולכן נלענ"ד דסבר ג"כ כסברתי הנ"ל דלפ"ע לא משמע לסתם אינשי לאיסורא, והנה המל"מ שם חקר ודרש שמדברי תוס' גבי לא תחמוד משמע דאף דלא משמע לאינשי לאיסורא מכ"מ מפסיל מדרבנן, ולמה עדי רבית כשירים לגמרי מטעם דלא ידעי, והנראה לדעתי ביישוב הדבר הוא, דבעבירה שי"ב מלקות או הוא במקום דאיכא חי"ת דאי הוי ידע הוי פסול מדאורייתא גם במקום דאפשר דלא ידע מפסיל מדרבנן, משא"כ בעבירה שא"ב מלקות ולית בי' ג"כ חי"מ דגם בידע לא הוי פסול אלא מדרבנן א"כ אי אפשר למתלי ולומר דלא ידע דלא משמע לסתם ב"א לאיסורא מכשר לגמרי, דוק ותשכח שמיושב בזה רוב הסתירות שבדברי הפוסקים שהובאו שמה, ולכן שפיר כ' הסמ"ע דבשוחט לעצמו דאיכא חי"מ אף אי לא אכל מפסיל לכה"פ מדרבנן מטעם דעבר על לאו דלפ"ע ודלמא ידע, משא"כ בשוחט לאחרים דליכא חי"מ וגם אי הוי ידע לא הוי פסול אלא מדבריהם שפיר תלינין דהיא לא ידע כסתם ב"א דלא ידעי מאיסור הלזה:

אבל להב"י נ"ל דס"ל דדוקא בעבירה שי"ב מלקות דמקרי רשע ופסול לעדות מגזה"כ אף דעדותו אמת לדידן דחשוד לד"א ל"ח לדבר אחר, חששו רבנן למפסלי' אף במקום דלא משמע לסתם אינשי לאיסורא, אבל בעבירה שא"ב מלקות דלא מיקרי רשע אף דמכ"מ פסלי' קרא היינו משום דכיון דעבר עבירה משום ממון לכן חשוד הוא לקבל שוחד להעיד שקר, אבל במקום דאפשר דלא ידע דאיסורא הוא ולא נתחשד עדיין לעבריין משום ממון לא פסלוהו כלל, ותוס' גבי לא תחמוד אפשר דס"ל דלוקין על לאו דלא תחמוד, דלא הוי לאו שא"ב מעשה כשי' הראב"ד פ"א דגזילה, וגם ניתן להשבון אינו כיון דתלוי וזבין זביני' זבינא ואינו חייב להשיב כשי' ה"המ שם, ושפיר הקשו גבי לא תחמוד משא"כ בעובר על לאו דלפ"ע משום חמדת ממון:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה