אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה נח

תשובה נז

להנ"ל.

פאקש, עש"ק פ' לך תרכ"ז לפ"ק:

אחדש"ה ע"ד שאלתך במקוה אשר נעשה בעוקה צרה ועמוקה, ובתחתיתה מעין נובע מים חיים, והושיבו לתוכה גיגית של עץ, והיא נקובה בשולי' כשפה"נ וע"י הנקב המים שבתיבה של עץ מחוברים למי המעיין אבל למען לא יתקררו המים חמין ששופכים לתוכה שמו בו ברזא של עץ, ובכל עת שנשפכו לתוכו מי השאובין יפתח הברזא להשיקן, ובעתים הללו אשר הנהרות מתמעטין גם המעיינות יחרבו וכמעט יבוש מקוריהן, ויש ריווח הרבה בין שולי הגיגית לבין מי המעיין וע"י שאין הברזא סותמת היטב או ע"י החריצים שבשולי הגיגית בכל עת שיתמלאו נדחקים ורבים אל תחתון וא"א למלאות הגיגית בכל עת כי לא תכיל המים ורצונך לחבר אל שוליו וכל כותליו טסים של נחושת ובדיל ע"י יתידות ומסמורים שלא ימוטו ותהי' כאלו כולה מצופה במתכות, ושאלתך אי עדיין צריך נקובה או מותר לסתום בציפוי הלזה גם מקום הנקוב שתחוב בו הברזא:

תשובה הנה מתחלה יש לדון אי נטהר הכלי ע"י הנקב שנסתם בברזא, הנה דעת הנוב"י שכלי כזו אף בעת שאין הברזא בתוכה מיקרי כלי כיון שנעשה מתחלה לקבלה ע"י הברזא, ואף אי לא נעשה הברזא עד שנקבעה בקרקע מכ"מ הוי חקקו ולבסוף קבעו, אבל בתשו' בית אפרים חולק עליו ומו' בחת"ס הסכים עתו וסברי דבכל זמן שלא נסתמה בברזא לא הוי כלי שלימה, ולכן כיון דנתבטל מתורת כלי בשנפתחה אף לאחר שיסתמו אותה הוי כקבעו ולבסוף חקקו, אבל בחת"ס סי' ר"ו מביא סוף דברי הב"א וז"ל תבנא לדינא שלענ"ד אין חשש אם נסתם בברזא של עץ ומכ"מ חוששי' לדברי הגאון נוב"י וגם בתשו' מאיר נתיבים חושש לזה לכן ש"ד לעשות קב א' ולסתמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה ישאר סתום ועוד נקב א' כשפה"נ עם ברזא כדי שתוכל להשיק ע"כ, ואני כתבתי בתשו' אחרת דלענ"ד הדין עם הנוב"י ולא מטעמי' דוודאי מטעם שעשוי' לקבל עד"ז לא מהני לכלי שנשבר ושבירתו מטהרתו, אבל כלי זה שא"צ מעשה אומן לסתום הנקב ולעשותו שלם והדיוט יכול להחזירו, מיקרי כלי שלם אף כשהוא פתוח, ודמי לכיס של שנצין וסנדל עמקי בר"פ כ"ו דכלים וכן הוא בסוגי' דזוג וענבל בשבת דף נ"ח, ועוד בלא"ה הלא קיי"ל כשי' הרמב"ם דלענין טבילה בתוך כלי תרתי בעי נקיבה, וגם לחברו בבנין ע"י סיד וצרורות, ולא מהני נקיבה לחודא אף אי לא יסתם, וא"כ אם סתימת הברזא לא יזיק כס' הב"א מכ"מ לא יועיל, שעל ידי הברזא לא נקבע בארץ, אבל יש מקום לומר עפי"ת שנדקדק בלשון הרמב"ם פ"ו הל' ג' שכ' כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אף שחברו בסיד, נקבה כשפה"נ כשירה, ואח"כ בהל' ד' כ' דנקב המטהרו וקביעה בבנין מכשיר, ולמה נקיט בהל"ג חיבור בסיד דל"מ הלא גם קבוע בבנין גמור אם לא בצירוף הנקב, וגם למה נקט הנקב כשפה"נ בהל' ג' ולא נקב המטהר, ע"כ נראה דלענין ביטול מתורת כלי לענין מקוואות בעי' דוקא כשפה"נ, וכמ"ש הכ"מ דשיעורא לטומא' ולטהרה לחוד ושיעורי' דלענין מקוואות לחוד, אמנם החיבור ע"י בניין מהני לענין מקוואות דמעיקר הדין תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר ואין חילוק בין חקקו מתחלה לקבעו מתחלה, רק לענין טומאה אם חקקו מתחלה דנעשה בר קבולי טומאה ואינו עולה מידי תורת קבלת טומאה כ"א ע"י שינוי מעשה וחיבורו לא הוי שינוי מעשה, כדכ' הרמב"ם בפ"ח מהל' כלים הל' י"ב דחיבור אינו מטהר עד שיעשה מעשה בגופו, ולכן אם נתחבר בבנין לא בעי' נקב כשפה"נ דלענין הכשר מקוה בלא"ה הבנין הי' מכשירו רק דאכתי הוי הווייתו ע"י דבר התקבל טומאה ולכן בעי' גם נקב שמוציאו מידי קבלת טומאה וסגי במוצא זית, אבל בהל' ג' דלא נתחבר אלא בסיד דלא הוי חיבור גמור גם לענין טהרת המקוה לכן בעינון כשפה"נ, ולפי"ז אם הנקב גדול כשפה"נ או כמוצא רמון בכלי עץ לא בעינין חיבור בבנין ואם נשאר נקוב מהני, אמנם א"א לומר כן דהא הרמב"ם לטעמי' לא בעי' הוויתו ע"י טהרה רק במים חיים לזב ולמצורע כדאי' בפ"ט מהל' מקוואות, וגם מדברי הכ"מ ומדברי הש"ך ס"ק כ"ה לא משמע לחלק, וא"כ במקוואות הללו שא"א לחברם בבנין בתחתית הכלי שתלוי על בלימה, טוב לעשות נקב גדול כמוצא רמון בדופן הכלי למטה סמוך לשוליו באופן שא"א לקבל עוד מים כ"ש ולחברו בבנין אל דופן העוקה, וישאר כך מחובר בבנין, מלבד הנקב אשר תחוב בו הברזא:

ועתה נבוא לענין חיבור המים השאובים שבשוך הגיגה למי מעיין והשקתם:

הנה בתוס' פ"ב דחגיגה ובפ"ב דגיטין פליגי הר"ת והר"י, לשיטת הר"י קטפרס חיבור למקוואות ורק להשקת מים טמאין לטהרם אינו חיבור ור"ת מחלק דדוקא לחבר ב' מקוואות חסירים אינו חיבור אבל לחבר החסרה עם השלימה שפיר הוי חיבור, וא"כ בנד"ז דבא לחבר עם המעין דמטהר בכ"ש לכל ב' השיטות אין כאן חשש משום קטפרס, אמנם כיון דבאנו להכשיר העליונה מן התחתונה ובאנו לפלוגתת ר"ת ור"י אי אמרי' גוד אסיק, ואף שכאן איכא חד צד למעליותא דסופו יפול והוי כאלו כבר נתחברה וכמ"ש תוס' אליבא דר"ת וסברה זו מועלת אפי' להכשיר העליונה וכמו שמוכח בחגיגה שם דמטעם זה אף להטביל מחטין בראשו מהני, מכ"מ הא מבואר שם דלר"י דל"ל גוד אסיק לא מהני, [ונדחה בזה מש"כ התוי"ט בפ"ו משנה ח' אקושי' הר"ש דאיך נטהר העליון הא הוי קטפרס ותי' התי"ט דמשמע בתוס' גיטין דף ט"ז ע"א דהמים שסופן לירד אמרי' בזה אפי' גוד אסיק, עכ"ד והוא תימא דלשי' הר"י בלא"ה קטפרס חיבור ולשי' ר"ת כיון דאחת מליאה ג"כ קטפרס חיבור יכל עיקר הקושי' דעכ"פ לא נטהר העליונה אם לא נימא גוד אסיק כר"מ, ולזה לא מהני מה שסופו לירד וכמו שמוכח שם בחגיגה דלא מטהר המחטין בראשו לר"י] וגם הא לשי' הרמב"ם גבי ג' גוממיות אף אי אי"ל גוד אחית ואפשר גם גוד אסיק מכ"מ פ' דאין טובלין אלא באמצעית מטעם דאין נזחלים מתערבין, אמנם ממתני' דפ"ו שהבאתי מוכח או דסתם לן תנא כר"מ דאמרי' גוד אסיק, ואי משום דאין נזחלין מתערבין אפשר דהפירוש כמ"ש מ"ו בחת"ס סי' ר"י דאי נופל לתוך העוקר ואין נזחל מצד אחר שפיר מתערב, או דצ"ל כמ"ש הר"ש דבשאובה דרבנן הקילו לומר אפי' גוד אסיק וגם שיתערבו ע"י נזחלין וא"כ בנ"ד אי איכא בתוך העוקה כ"א סאין מי גשמים שפיר יכול להקוות עליהן ולהכשירן ע"י השקה זו:

אבל יש לי לדון ולהסתפק בד"א, דהא חזינין לשי' הר"ת דמה שסופו לירד מהני אפי' להתחבר ב' חסירים כמו דמהני להשיק חסר למלא, ואפ"ה כ' תוס' דלענין ניצוק אינו כן כיון דבא דרך אוויר, וא"כ הה"ד במה שהקילו בשאובין דנימא גוד אסיק כמו דס"ל לר"י גם בדאורייתא להכשיר התחתונה מטעם גור אחית, אפשר דאינו אלא אם נסמך עכ"פ בצד א' על איזה דבר ולא בניצוק דרך אוויר, ואפשר דתליא ב"ב גרסאות בש"ס חולין דף ק"ז גבי אריתא דדלאי דלגי' רש"י ותוס' אי בזיע דולא מטבילין בתוכו וכ' רש"י ותוס' דאף דלענין טבילת הגוף לא מחשב חיבור מב' טעמים דחדא דניצוק אינו חיבור ועוד דבעי' כשפה"נ מכ"מ מהני לענין נט"י, ולגי' הרי"ף ברכות והובא ברא"ש חולין לא מהני החיבור גם לענין נט"י, א"כ י"ל לשי' רש"י ותוס' כמו דמהני לענין שאובין כקליפת השום ול"ב כשפה"נ משום דבדרבנן הקילו וכמו שמצינו דהקילו לענין זה גם גבי נט"י דרבנן דהה"ד לענין ניצק חיבור שווין ולשי' הרי"ף לא מהני חיבור הניצוק, ובש"ע או"ח סי' קנ"ט הביא המחבר ב' הדיעות ומדהביא שי' רש"י ותוס' בראשונה משמע דס"ל כוותייהו דבדרבנן אזלי' בתר המקיל, או משום דאינו מוכרח דהרי"ף חולק דתר"י בפ' א"ד כ' דגם להרי"ף טובלין בה ידים, וראיתי בתר"י שם בדף הקדום לזה גבי חמי טברי' בבת בירתא דברים תמוהים שהוכיח דניצוק וקטפ' הוי חיבור לענין נט"י מדקאמר גבי אריתא דדלאו דאין מטבילין בה את הידים משום דהו"ל שאובין ולא קאמר משום שאינו חיבור משום דניצוק וקטפרס הוא א"ו דלענין נטילה דרבנן שפיר הוי ניצוק וקטפרס חיבור, והוא תמוה דהא זה דאין מטבילין בלא ניקב הוא ואין כאן ניצוק כלל, ואי נדחוק ונאמר דהי' קשה לי' אי לא נקיב ככונס משקה אלא כמוצא משקה דאכתי מתחבר ע"י ניצוק אי ניצוק הוי חיבור, מכ"מ אי ניצוק הוא חיבור מעליא איך קאמר דפסול משום שאובן הלא ההשקה מטהרת את השאובין, וכ"ש הוא אי מהני חיבור שע"י הניצוק להכשיר החסר איך לא יהני להכשיר השאובין וצל"ע, עכ"פ אפשר לומר דאף הרי"ף סובר דמהני ניצוק לחבר לענין נט"י דרבנן אף למאי ש"כ הרא"ש לשיטת' דבניקב ככ"מ אין טובלין ידים ה"ט משום דאין הנקב כשפה"נ, וחזות קשה ראית בש"ך סק"פ דהתפלא על הרמ"א במקוה שנעשה ע"י גלגל והכלים נקובים כשפה"נ דלמה לא יוכשר, הלא בין להרי"ף בין לרש"י ותוס' אין ניצוק חיבור:

אמנם מדברי הטו"ז ס"ק מ"ז מוכח דאינו מחלק בין ניצוק לקטפרס לענין שאובין דרבנן דמייתא ראיה מרגלי של ראשון במים דאף לרבנן דר"י דלא נפסל המקוה ע"י ג' לוגין שעל גופי שנעשו שאובין ה"ה דניצוק מחבר שלא להעשות שאובין, אבל מדבריו יש ללמוד דגם ניצוק גם קטפרס לא מהני אלא שלא לפסול אותן שהיו מחוברים מקדם וע"י חיבור הלזה חשבינן שעדיין לא נתלשו, אבל לא להכשיר הפסול מעיקרו, ולפי"ז אם בעוד רגלו במים נפלו ג' לוגין שאובין לתוך המקו' יפסל המקוה ולפי"מ שהוכחתי מדברי הר"ש פ"ו מ"ח דאף להכשיר מהני חיבור הקטפת בשאובין דרבנן, ומצאתי כן מפורש בב"י שהביא בעה"נ שכ' בתוספתא דבעוד רגלו במי' ממלא בכתף ונותן לתוכו והקשה הראב"ד לרבנן דל"ל גוד אחית אמאי לא יפסלו משום שאובין הלא מקוה חסר הוא ומתרץ דבשאובין דרבנן אמרי' גוד אחית אף לרבנן עכ"ד, וכ"כ רימ"ט הנדפס אצל הש"ע, יצא לן אף דדחינו לדברי הטו"ז מכ"מ שמעי' מיניה דאינו מחלק בין נצוק לקטפרס וכיון שיש לנו הוכחות ברורות ממשנ' בתוספתא, דבשאובין דרבנן מהני חיבור הקטפרס, ה"ה דמהני חיבור ע"י ניצוק, ועכ"ז אני חוכך בזה להחמיר דיש לי לענ"ד הוכחה ברורה נגד זה, והוא מדכ' הרי"ף דלכן אין להטביל באוריתא באינו נקוב משום שאובין ולא כתב משום חסר אלא וודאי מיירי שיש מ"ם סאה באוריתא, וכ"כ הב"י בסי' קנ"ט בשם הר"ירוחם דאף בניקב בעי מ"ס, וא"כ למה בעי' שינקב הכלי בכונס משקה, הלא בשנקוב בשוליו כל דהוא הוי חיבור ע"י ניצוק להכשיר השאובין שבצינור דההיא צינור שטובל בו ע"כ דלאו כלי הוא דאל"כ בלי טעמא דשאובין אינו ראוי' לטבול בתוך כלי, וכ"כ הרא"ש להדי' שהצינור אינו כלי, אע"כ מוכח דלא מהני חיבור ע"י ניצוק להכשיר השאובין, וצל"ע מאוד, אבל יש תקנה לזה אם נשים דף ארוך מן הנקב שבו הברזא מצד א' עכ"פ ויגיע שיפועו של הדף הזה עד ראשו של המעיין ולא יהי' הניצוק מוקף מכל צד מאוויר ועי"כ יהי' קטפרס ולא ניצוק ובקטפרס יש לנוי לסמוך על התוספתא מפורשת ולפמש"כ הר"ש מוכח כן ממשנה דהוי חיבור לענין שאובין, וכ"ז אם יש מים כשירים כ"א סאה, אבל בכולי שאוב קיי"ל דפסול מדאוריית', ובזה יש לנו תקנה להמשיך ג"ט על הקרקע ושאובה שהמשיכו כולו נראה דלכ"ע הוא דרבנן:

ועתה אבוא לגוף דברי שאלתך דרצינך לצפות כל הגיגה בבדיל ונחושת ושלא ישאר שום נקב, וכבר יצא דין זה להיתר בתשו' פמ"א ח"ג ואין לפקפק ולומר כיון שיעשה כלי של מתכות שלם ולא יתכשר אלא ע"י חיבורו לקרקע, והלא חיבור המסמורת לא מהני בלא בנין למחשבו כמחובר כמ"ש הרמב"ם רפכ"ו מהל' כלים גבי כ"ע העשויה למדרס דלא מתטהר עד שיקבענו בבנין וגם במסמורים, דשא"ה דכבר נעשית כלי מתחלה ולא יעלה מידי תורת כלו עד שיחברנו במסמורי' וגם יקבלנו בבנין משא"כ בעשת וטסים שלא היו כלים מתחלה ועוד הטעם דלא מהני קביעותו ע"י יתידות ומסמורים שבקל יוכל להוציא המסמורים ויהי' כלי כמתחלה משא"כ בזה דאם נוציא המסמורים לא יהי' כלי כלל, אבל יש לפקפק דהנה לענין טומאה בכלי מתכות קיי"ל בב"ב דף ס"ז כרבנן דדף דאף בקבעו ולבסוף חקקו מקבל טומאה, ולשיטת רש"י סוף חגיגה כלי שבא במידה אם יצפה אותו במתכות יקבל טומאה, וא"כ היי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה, בשלמא בכלי אבן שאינו מקבל טומאה ופסולו רק משים שאובין שפיר מהני קביעות שקודם החטיטה, וכן הא דנוהגין להכשיר גם בכלי עץ אם ניקב מתחלה ולא יסתם עד אחר שנקבע משום דקבלת טומא' לית בה כיון דמחזיק כוריים ביבש דהיינו ת"ס בלח, משא"כ אם נצפנו במתכות דבטל הכלי לגבי המתכות ולפירש"י לענין דיטמא אף כשבא במדה [ולא כרמב"ם פ"י מהלכ' כלים דס"ל להיפוך כיון דבטל לגבי הציפוי וציפויין של מתכות טהור יתבטל כל קבלת טומאה תתנה] אלא דיש לומר כיון דהכלי הזה הושב לתוך עיקה של קרקע ואי לא הי' הכלי הזה ג"כ היו יכולין לטבול בתוך העוקה אלא שאפשר שהמים היו נבלעים בקרקע ויחסר השיעור וע"י הכלי ימנעו המים מלהתבלע יהיי כמניעת זחילה ע"י כבר המקבל טומאה דכשר להרא"ש וכן מוכח מדבריו שאף אם ימנעו שלא יתחסר השיעור ג"כ מכשיר מראייתו שהביא מההיא דגודר בכלים והתם אי יסיר המניעה יזובו מים להלאה ולא יהי' במקום הטבילה מ' סאה וא"כ הה"נ, ובזה יתיישב מה דקשה על הרא"ש והטור והש"ע דכתבו בגיגית הקבוע בקרקע שאין טובלי' בתוכו כיון שהי' עלי' שם כלי בתלוש ומזה המציאו המחברים שאם ע"י נקב כשפה"נ או כמוציא רמון נתבטל ממנו שם כלי בתלוש אף אם יסתום אחר שנקבע דכשר לטבול בתוכו, דהוי כקבעו ולבסוף חקקו, וכן נתפשט הדבר להיתר הרבה דיו נשתפך ליישב קושי' רה"ש ולכאורה בתוספת' המובא בר"ש ספ"ד בקסטילין המקלח מים בכרכין שמסיים פקקו בסיד ובגפסית פוסל ולפירוש הר"ש והרשב"א דהובא בש"ע סעיף מ"ם דסתימה כזה הוי סתימה מעלי' ונעשה כלי שלם ע"י סתימה זו, אף שנסתמה אחר שנקבעה בקרקע ולפמש"כ לק"מ דהתם ע"י הקסטל באו המים לתוך המקוה ואי יסתלק אותו הכלי לא יבואו המים לתוך הכרך כלל, וכיון דלענין טומא' אף שנסתמה אחר קביעתו עודני לא יצא מתורת טומאה א"כ עיקר הווייתו ע"י דבר התקבל טומאה, משא"כ בגיגית אשר הושם בתוך העוקה ובלא הכלי ג"כ הי' התקוה בתוך עוקת הקרקע וכנ"ל, אמנם יש לי תירוץ אחר יותר מרווח לתרץ על הדין שנתפשט להיתר בכלי המנוקב ונסתם לאחר שנקבע מההיא דתוספת' דנלענ"ד דדוקא התם שלא הי' נקב אלא כמחט בשולי הכלי, דבנקב זה לא בטיל מתורת כלי שאף כלי המיוחד למשקין בעי' שיעור ככונס משקה לבטלו מתורת כלי, אלא דלענין שאובין מהני שיעור זה כיון דלא יכיל המים שבתוכו אינו ראויה לקבלה דלא ניחא להו שיבואו המים לתוך הכלי משאבד מה שנותנין בתוכה והוי כנתמלאו שלא מדעת ואי יסתם ונוח לקבל שפיר הוי שאובין, משא"כ בשינקב שיעור המבטלו מתורת כלי אף שיסתם אחר קביעתו אינו מזיק כנלענ"ד נכון:

והנה בעיקר הדבר שנתפשט ההוראה להתיר סתימת הנקב במחובר ונתקשה הרא"ש דהא קבעו ולבסוף חקקו ג"כ לא מתכשר אלא מטעם דשאובה דרבנן כדאית' בב"ב דף כ"ו והא טבילה בתוך כלי דאורי' ובאמת הרמב"ם בפי"המ פ"כ דכלים כ' דדרבנן דדף לא מחמרי אלא בשתקנו ולבסוף חברו לקרקע וגם לא הי' נעשה מתחלתו לשמש את הקרקע, והוא נגד סוגי' דב"ב הנז' וכבר נאמרו תירוצים שונים אספם כעמיר גורנה מ"ו בס' חת"ס והביא כל הראשונים שהתירו קבעו ולבסוף חקקו, אך חזיתי עוד חזות קשה מכולם הוא שכתוב ביש"ש ב"ק פ"ז סי' ח' שנמצא כתוב בשם ר"ת דהא דפסול חקקו ולבסוף קבעי הוא דוקא להטביל מחטין בתוך הצינור אבל המקוה גופה אינה נפסלת עכ"ד ובגמרא קאמרי' אקבעו מתחלה דבשאובין הקילו ולא בטבילה בתוך הכלי והנלענ"ד דהנה הא דתקשה הגמ' בפשיטות אי רבנן אפי' קבעי ולבסוף חקקו נמי ולא משני דרבנן דדף נמי לא מטמאי כ"א בחקקו מתחלה וכמ"ש הרמב' בפה"מ באמת, נ"ל דהנה מדין דאורי' אין לחלק כלל בין קבעו מתחלה, או חקקו מתחלה, דאם אומרי' תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש גם בקבעו מתחלה לא נחתו מטומאה ואי הוי כמחובר עד שנאמר דהחוקק בי כאלו עשה חריץ בקרקע גם אי הי' כלי מקודם נתבטל ממנו תורת כלי וכן כת' הנוב"י מ"ת, אבל נ"ל דלמ"ד מה"ת היי כמחובר יש מקום לומר דבחקקו מתחלה ע"מ שלא לשמש את הקרקע יש לנו לגזור אם יגע בו שרץ אחר שנתחבר לקרקע אם נטהרנו, יטהר ג"כ קודם חיבור לקרקע, משא"כ בקבעו בקרקע תחלה שאז מתחלה לא נעשה אלא לשמש את הקרקע א"כ אין לגזור אטו קוד' שיתחבר דבאמת כן הדין כל שנעשה מתחלה לשמש את המחובר גם קודם שיקבע לא נחית עליו תורת טומאה כמש"כ הרמב"ם ר"פ טי"ת מהל' כלים, והנה המקשה דסבר דבדף של עץ מיירי דלית בי' אלא טומאה דרבנן ובדרבנן וודאי לא גזרינין, וא"כ ע"כ טעמא דרבנן דמטמאי בדף של נחתומים היינו משום דס"ל דתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש, א"כ קבעו מתחל' נמי, ולמאי דשנינין בדף של מתכות מיירי דטומאתו מדאורי' באמת י"ל דאף רבנן ס' דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר, רק דבתקנו מתחלה קודם שקבעו ולא לשמש את הקרקע מיירי כמ"ש הרמב"ם בפ"המ, ודוקא בחקקו תחלה יש לגזור אבל לא כשקבעו תחלה וכנ"ל, והא דאצטריך לשנויי דשאובה דרבנן הלא גם שם בדף לא תטמאו כ"א בחקקו תחלה י"ל דאף דכתבנו בשם הרמב"ם דכלי שנעשה מתחלה לשמש את הקרקע אינו מקבל טומאה אף קוד' שיקבענה הייני דיוקא לענין טומאה, אבל לענין שאובין כל שהוא בתוך כלי בית קיבול אף שאין הכלי בר קבילי טומאה כמו כלי גללים ג"כ פוסל משום שאובים דעכ"פ דומיא דמעיין אינני דבידי שתים הוא וזה ע"י תפיסת אדם והוא ברור בלי פקפוק, ולכן כמו דגזרינן לענין טומאה בחקקו תחלה, הי"ל לענין פסול שאובין לגזור אף בקבעו תחלה אטו מים שהובאו בכלים שלא נתחברו אף דעתה לחברם לקרקע, ולכן משני שאני שאובה דרבנן דלא גזרי' בהו כלל, ולכן הקשה א"כ חקקו מתחל' נמי לא לגזור, וכ"ז לענין פסול שאובין, אבל לענין טבילה בתוך כלי דפסולו הוא כמ"ש המרדכי דבענין דיהי' דומי' דמעיין שלא יהי' דבר חוצץ בין המים לקרקע וק' הא כלי לא הוזכר בקרא א"כ כשיהי' שאר דבר חוצץ בין המים ובין הקרקע ג"כ יפסל, אמנם מדברי תוס' בשבת ס"פ המצניע דצ"ה ע"ב ד"ה ומודה ר"ש, נראה דכל דבר שאינו כלי כשהוא בתוך הקרקע בטל לגבי קרקע ולכן גם כלי שניקב בכדי טהרתו בטל לגבי קרקע, א"כ י"ל דכלי שנעשה מתחלה לשמש את הקרקע שאינו חשוב כלי לענין טומאה אף קודם שנקבע בארץ בבנין חזק לא חשיב להיות חציצה ובטל ג"כ לגבי קרקע וא"כ בכלי שקבעו ולבסוף חקקו כמו דלא גזרו לענין טומאה אטו קודם קביעתה כיון שנעשה מתחלה לשמש את הקרקע כן נמי לענין טבילה בתוך כלי, רק דלענין שאובין דלא תלי' כלל אי מיקרי כלי רק אם יש לו תוך לקבל דבר מה בזה הוה גזרי' גם בקבעו מתחלה אי שאובין הוי דאורי' לכן משני שאני שאובין דרבנן, והנה קיי"ל דכולו שאוב מה"ת וכבר הוקשה לרשב"ם זה ומתרץ כיון דנקט פוסל את המקוה משמע שהי' כבר מקווה, ולר"ת נראה שתי' בד"א, כיון דבצינור שאין לו ד' לבזבזין מיירי רק שחטטו בו לקבל צרורות וחטיטה זו וודאי לא הי' בסוף הכלי והוי ממקום החטיטה ואילך כהמשכה, ושאובין שנמשכו כולן אינן פוסלין אלא מדרבנן, ובאמת שזה אינו מוסכם ונראה דתלי' בפלוגתת ר"א ור"י בפ"ב דמקוואו' משנה זי"ן דלר"א הומשכה כולה פסולה מדאורי' לכן לא מקיל אף באין לו תפיסת י"א באינו מעורב במים ור"י סובר דכולו בהמשכה כשר מדאוריתא לכן מקיל ביותר עי"ש בר"ש ורע"ב ובה"ג רע"ק, לכן הסוגי' דקאי בשיטת רבנן שפיר מקיל בשאובה דרבנן אבל אנן קיי"ל כר"א בהא, ע"כ לא מתיר בקבעו מתחלה כ"א לטבול בו ומטעם שכתבתי אבל בשאובה דאורייתא גם בקבעו מתחלה יש לגזור אטו לא קבעו, כן יש לתרץ דברי הר"ת בדוחק, ואף דלא קיי"ל כוותי':

יצא לנו מכל הנ"ל במה שנסתפקו אחרוני זמנינו אם החקיקה והקביעות באין כאחד, כיון שבארנו דבחקקו תחלה הוא רק משום גזירה אטו קודם החקיק' וזה א"א אא"כ הי' כבר חקוק קודם שנקבע, ויצא הדבר בטהרה:

יואל אונגר מרעכניטץ:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה