תשובת הגאונים (מהרל, והרב יעקב בן הרב יצחק הלוי פולק)· רבי יהודה ליווא [המהר"ל], רבי יעקב הלוי פולאק
הספד על פטירת חכם
אמר דוד המלך ע"ה בספר תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו משאול סלה ויש לשאול למה הוצרך דוד לומר זה וכי אין הכל יודעים שאין האדם ניצל מן המיתה ובמדרש מי גבר יחיה ולא יראה מות א"ר תנחום מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש והצילו הקב"ה ואח"כ ויגוע וימת אברהם מי גבר כיצחק שפשט נפשו על גבי המזבח ואח"כ הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואח"כ ויקרבו ימי ישראל למות מי גבר כמשה שדבר עם השכינה פנים אל פנים ואח"כ הן קרבו ימיך למות ע"כ וקשה בשלמא כולהי בודאי ראוי שיקרא גבר כאשר ירד לכבשן האש ונצל וכן יעקב שפגש עם המלאך וכן משה שדבר עם השם פנים אל פנים והרי ישראל אמרו דבר אתה עמנו פן נמות כי צריך לזה כח גדול לדבר עם הגבורה אבל מה גבורה הוא זה שפשט נפשו על גבי המזבח ופי' זה כי בא לומר שאל יחשוב האדם כי בשביל חולשת וחסרון כח האדם הוא מקבל המיתה שאינו כך שאם היה כך הרי כל אלו היו גבורים וכל אחד היה לו גבורה יותר כי מה שפשט יצחק נפשו על גבי המזבח היה גבורה עם יצרו שהיה גובר על יצרו ומסר נפשו לשחיטה וכמו שאמרו רבינו ז"ל איזה גבור הכובש את יצרו וזהו גבורה ביותר מכל והתחיל באברהם שירד לכבשן האש ונצל והאש הוא דבר טבעי והוא בתחתוני' והיה אברהם גובר עליו וזהו גבורה ואחר כך אמר מי גבר כיצחק שהיה גובר על האדם שיש בו יצר הרע ומסר נפשו אל השחיטה והוא יותר מן האש שהוא דבר טבעי בלבד והוסיף עוד לומר מי גבר כיעקב שהיה גובר על המלאך שנאמר עליו כי שרית עש אלקים והמלאך יותר מן האדם יש בו גבורה ואח"כ א' מי גבר כמשה שהיה מדבר עם הש"י פנים אל פנים עד שהיה מתחבר עם השכינה פנים אל פנים ואל זה צריך כח גדול מאוד ועם כל זה ראה מות והדברים כזכרו דרך מעלות תחלה אברהם שהיה גובר על האש שהאש הוא מן התחתונים והוא דבר טבעי בלבד ואח"כ יותר מזה הוא יצחק שהיה נקר' גבור והיה גובר על האד' אשר בו היצר והאד' הוא נברא מן התחתונים ומן העליונים זהו יותר מן האש ויותר מזה מי גבר כיעקב שהיה גובר על המלאך שהוא לגמרי מן עליונים ודבר זה יותר ויותר מזה מי גבר כמשה שהיה מתחבר עם השכינה פנים אל פנים ואין למעלה מזה וגם זה לא נמלט מן המיתה הרי כי כל אחת יותר מן הראשון שמזה יש ללמוד כי אין המיתה מחמת חסרון כח רק המיתה לאדם הוא מצד אחר כמו שנבאר ועוד יש לפרש כי מה שהזכיר אלו ארבע אברהם יצחק יעקב משה מפני כי יש לחשוב ולעלות על הדעת כי המיתה היא מצד אלו דברים האחד כי האדם מתי בטבע ואין כח הטבע שיהיה חי האדם עוד השני כי כך ראוי לאדם המיתה כי הש"י הוא חי וקים לעולם ואין ראוי שיהיה לאדם דבר זה שאם כן יחזיק עצמו אלקות ובאשר יראה האדם מיתתו אז ידע שהוא אדם בעל רימה ותולע ובזה מקבל היראה מן הש"י השלישי כי מתחלת הבריאה מוכן היתה לאדם כי ברא הש"י המלאך המות שממונה על המיתה ואם לא היה המיתה בעולם היה בריאתו של המלאך המות לבטלה. הרביעי כי המיתה הוא בשביל זה כי קודם זה הוא בשר ודם ובמיתתו מסתלק מן הגוף ונעשה רוחני ועל זה אמר כי המיתה שהוא מצד הטבע הרי אברהם הושלך בכבשן האש ולפי הטבע היה נשרף גם כן והיה גובר על הטבע כאשר היה גובר על האש ואין לדבר יותר כח טבעי מן האש ואפילו הכי הגיע לאברהם המיתה וכנגד מה שהמיתה הוא מצד שכך ראוי לאדם בעל רימה ותולעה כי בשביל זה מקבל יראת הש"י על פניו ולא יחשוב שהוא אלוה ומצד הזה לא היה ראוי שימות יצחק שהוא היה מקריב עצמו אל הש"י על המזבח ואם כן אין לחשוב שיהיה המיתה אצלו בשביל שלא יחשוב עצמו אלקים כאשר מסר נפשו אל הש"י והשלישי אם מצד המלאך המות שהוא ממונה על זה הרי יעקב היה פוגש ומשתורר עם המלאך וא"כ מזה הצד לא הגיע לו המיתה ואם בשביל כי על ידי המיתה האדם מסתלק מן הגוף הרי משה היה מדבר עם השכינה אף באשר היה עם גופו ולא היה מעכב על גופו הדבור עם השכינה פנים אל פנים וא"כ למה הגיע לו המיתה אם נאמר כי המיתה בשביל זה שיהיה האדם מסולק מן הגוף ואם כן אי אפשר לומר רק כי המיתה היא מצד אחר מן הדברים אלו ואם כן יש להקשות דכל שכן קשה כי למה שולט המיתה בצדיק אבל טעם זה כי לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק אבל נחשב לצדיק עליו כאשר הצדיק נלקח למעלה כי לפני זה היה למטה בארץ במקום שהוא פחות ושפל מאוד ועתה נלקח למעלה ואף כי משה רבינו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה מכל מקום לא היה במחיצת עליונה לגמרי וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן העולם ודבר זה נרמז במלת אדם כי נקרא בשם אדם מפני כי האדם כאשר נולד ויצא לאויה העולם תחילה כאשר נולד אין לו התפשטות כלל כי הוא קטון מאוד עד אח"כ מתפשט כחו יותר יותר בעולם ולכ' מתחלה הוא הא' כי האלף אין לה התפשטות כלל כי הוא אחד ואין לאחד התפשטות ואח"כ ח"ד כי מן ה"א שאין לה התפשטות בארבע רוחות העולם שכאשר האדם גדל מתפשט כוחו בארץ לד' רוחות ובאשר עוד מוסיף בנים הוא בא מן הד' שהוא ארבע עד שהוא ארבעי' והיא ג"כ ארבע במספר קטון כי האדם מתפשט לד' רוחות ועוד מתפשט כוחו יותר עד כי תתפשטות שלו מגיע עד המיתה שנרמז במ"ם הזאת היא מ"ם סתומה מורה על מיתה סתומה כי המ"ם הוא מיתה וכדאמרינן בפרק היה היה קורא א"ר יוחנן ר"מ כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם ועליו א' שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב ור"ל כאשר היה מסיים ספר איוב והוא מדבר מן הדברי' אשר הם מגיעים אל האדם בחייו ולכך אמר כי סוף שלו הוא למיתה וסוף בהמה לשחיטה ושניהם נרמז בשמם כי אצל האדם סוף שמו הוא המ"מ הסתומה והוא מיתה שהיא סתומה ואצל הבהמה ה בסוף השם היא מ"ם פתוחה כי הה"א בשם בהמה אינה מן הש"ס כי הה"א משמש לנקיבה ומור' המ"ם על סוף הבהמה שהיא נבראת לשחיטה כי השחיטה היא מפורעה ונגלה כי לכך יש לא בסוף התיבה מ"ם פתיחה וזה מורה מיתה פתוחה לפי שהבהמה נבראת לצורך האדם והאדם שוחט ופורע השחיטה ומפני כי הבהמה נבראת בשביל האדם ולצורך האדם ולכך כל אותיות בהמה סמוכים לאותיות אדם כי הא' בשם האדם תחלה ובשם בהמה בית תחלה והבית סמוכה לאלף ואח"כ הד' בשם אדם ובשם בהמה הה"א ובשם אדם המ"ם הסתומה ובשם בהמה מ"ם פתוחה ואותיות אדם קודמים לאותיות בהמה מפני כי האדם בודאי קודם לבהמה חוץ מן המ"ם כי בשם אד"ם סתומה ובשם בהמה מ"ם פתוחה והיא קודמת וזה מאחר כי המ"ם מורה מיתה אין להקדים מיתת האדם קודם מיתת הבהמה שהרי אין הבהמה רק בשביל האדם ואם אין אדם אין כאן בהמה ולכך המ"ם פתוחה קודם בשם בהמה ירמז בשם אדם דוקא ה"א וה"ד כי האדם כאשר נולד אין לו הדבור ומכל שכן החכמה שאין בו רק החיות בלבד ואין החיות נחשב שיש לו התפשטות ואין זה רק התחלה והאדם אשר גדר שלו חי מדבר בתחלת לידתו היא חי אבל אין בו הדבור רק שהוא בכח אל הדבור ואינו בפעל וכאשר עבר עליו ג' שנים והוא בשנת הד' אז יש בו הדבור בפועל ואז נקרא חי מדבר כמו שהוא גדר האדם ואז הוא אדם בפעל וזהו בשנת הד' וכך אמרו במדרש וערלתם את ערלתו את פריו וגו' מדבר בתנוק שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש שאביו מקדשו לתורה הלולים שמהלל להקב"ה ובשנה החמישת תאכלו את פריו משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בעולם הזה אדם מלמד תורה ומשכחה אבל לעתיד לבא הקב"ה מלמדו שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך ע"כ ור"ל כי עד ג' שנים של תנוק שייך וערלתם את ערלתו שאין התנוק יכיל לדבר לכך נקרא ערל כי מי שאינו יכול לדבר הוא נקרא ערל שפתים אבל בשנה הרביעי יהיה כל פריו קודש שאביו מקדשו ומכין אותו לתורה כי כאשר מתחיל לדבר אז האב יחשוב עליו להכין לו מלמד שיהיה מלמדו תורה וכל זמן שלא התחיל לדבר אין צריך שיהיה מלמדו תורה וכל זמן שלא התחיל לדבר אין צריך שיהיה כינתו עליו שילמד בנו תורה כיון שאינו עומד ואמר קודש הלולים שמהלל להקב"ה וזה שלמדו לענות אמן יהא שמיה רבה וכן ברוך ה' המבורך וזהו הלולים להקב"ה ובשנת החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו כלומר כאשר האדם מכוין שילמד את בנו תורה לשם שמים ואז תאכלו את פריו שיהיה לכם שכר על הזה והשכר הזה כי יוסיף הש"י לו חכמה ודעת וזהו להוסיף לכם תבואתו ואמר בעולם הזה מלמד אדם לבנו תורה ומשכחה כלומר כי לכך מדמה מה שמלמד אדם לבנו תורה לעץ מאכל ללמד האדם שאף על גב שבנו לומד תורה ומשכחה וא"כ יאמר מה מועיל ללמד התורה לבני כיון שמשכחה לכך מדמה אותו לעץ כי אף שהוא כמו עץ מאכל שמגדל פירות ולבסוף נושרים הפירות כל שנה ואינם עומדים באילן תמיד ואף אם בנו כך ילמד אותו תורה מ"מ ויש לו השכר בזה ומפני שאמר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל ולא הוי צריך למכתב רק כל עץ מאכל יהיה לכם ערלים שלש שנים אלא שבא לומר כי כאשר אתם נוטעים את עץ מאכל יהיה לכם ערלים שלש שנים אלא שבא לומר כי כאשר אתם נוטעים את עץ מאכל יהיה לכם דבר זה שהוא שוכח ויחזור וילמד לבנו תורה אבל לעתיד הש"י יהיה נוטע התורה ודבר זה לא יהיה סר כלל ומ"מ למדנו כי בשנה הד' נעשה האדם חי מדבר כאשר הוא האדם חי מדבר ושם הזה לא יוסר מן האדם כל ימי חיו ואף אם נעשה אדם גדול בתורה ובחכמה שם חי מדבר שהוא גדרו של אדם יש עליו עד סוף חיו ואז יגיע אל המיתה שנרמז במ"ם הסתומה כמו שאמרנו וכל זה נרמז בשם אדם וסוף השם מ"ם סתומה כמו שאמרנו ובשם בהמה מ"ם פתוחה ומלמדך כי האדם שוחט הבהמה ופורע בית השחיטה ולפיכך הבהמה סוף שלה לשחיטה אבל האדם סוף שלו הוא המיתה שהיא סתומה שכך מורה המם הסתומה שהיא בסוף השם ואמר מאחר כי הסוף שלו המיתה שהוא הסלוק מן העולם הזה לכך יהיה נזהר לעשות דברים שהם עומדים אף אחר מותו וזה שאמר אשרי מי שגדל בתורה ועמל בתורה כי התורה אין לו בטול והפסד כלל ואם האדם מצד שהוא בשר ודם יש לו מיתה ובטול אבל התורה אין בטול לה וכמו שאמרנו שאין למדין לאדם רק תורה ומעשים טובים שאין בטול להם ולכך אמר ג"כ ועושה נחת רוח ליוצרו והם מעשים טובים כי מפני שעושה נחת ליוצרו והם מעשים טובים ואז נשמתו צרורה בצרור החיים עם הש"י ויש לו מנוחה ונחת רוח אחר מיתתו כאשר בחייו עשה נחת רוח ליוצרו ואמ' וגדל בשם טוב כי השם טוב שקנה אדם הוא דבר קיים אף אחר מיתה ומי שיש לו שם טוב קיים זה מורה שיש לו החיים של עולם הבא ומ"ש שגדל בתורה ועמלו בתורה ר"ל שיהיה אצלו התורה בשלימו' ולא בחסרון וזה כאשר גדל ימיו בתורה ולא שיהיה למודו בתורה אבל לא היה עמל בה מאוד שזה אין לו התורה בשלימות רק היה גדל בתורה ועמל בה וזה שיש לו התורה בשלימות כי התורה יש בה השלימות הגמורה ומפני שיש בה השלימות הגמור' לכך צריך שתהיה אצלו בשלימות וכן שם טוב הוא השלימות הגמור על הכל כי כתר שם טוב על הכל ולפיכך גם בזה אמר שגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם הזה ובזה יש לו מעלת שם טוב בשלימות ולא כאשר היה קצת ימיו בשם טוב שאז אין לו מעלה זאת בשלימות וכאשר נפטר בשם בשביל זה יש לו המעלה הזאת אף אחר מותו וכל דבר כמו זה נותן לו שלימות אחר מותו ועושה נחת רוח ליוצרו אמר נגד המעשה שכאשר עושה מצות בזה הוא נחת רוח ליוצרו ובשביל כך ראוי ג"כ שיהיה לו נחת רוח לאחר מותו וכל אלו דברים אמר כי אף שסוף האדם הוא המיתה ע"י אלו דברים יש לו השלימות אחר מותו ובזה מה שרמז המיתה לאדם במ"ם מן שם אדם מורה כי המיתה לצדיק הוא מעלה עליו כי בשם אדם רמז הכתו' כי זה האדם הוא תמיד מוסיף והולך ומתחלה כאשר נולד היה כחו מתפשט בעולם והוא כמו הא' ואח"כ כוחו מתפשט לכל ד' רוחות ומגיע עד הד' שהיא כנגד ד' רוחות ועוד מגיע יותר עד המ"ם שהיא ארבעי' והיא התפשטו' לד' רוחות יותר וסופו ואחריתו היא המיתה הסתומה ומאחר שרמז כאן שהאדם תמיד מוסיף והולך א"כ המיתה שנרמז ג"כ כאן שהיא סוף האדם הוא עלוי כאשר הוא צדיק כי הוא עלוי יותר ממה שהיה בחייו וכמו שאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר עודנם הם חיים ואמרו בפרק במה מדליקין כשחטאו ישראל במדבר עמד משה והתפלל לפני הקב"ה ולא נענה וכיון שאמ' זכור לאברה' ליצחק וליעק' מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים ע"כ. ולכך בסוף השם של אדם שהשם מורה על העלוי המ"ם הסתומה היא באחרונה כי האדם הצדיק המיתה מעלה לו כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה ואין דבר יותר עלוי אל הצדיק מדבר זה ובודאי על זה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו אך יש לשאול כי אם נאמר כי המיתה אל האדם אין זה פחיתות וחסרון מעלה רק שבח היא לצדיק א"כ למה המת מטמא וצוה בכהנים הקדושים שלא יטמא למת אלא בודאי כי יש במת פחיתות ולכך הנוגע בו מטמא וכדי להתיר שאלה זאת לכך בפרשה הזא' היא פרשת אמור שבא להזהיר על טומאת המת כתיב לנפש לא יטמא כי אצל השרצים כתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא וכך הוי ליה למכתב בנפש לא יטמא אבל הכתוב בא לפרש כי לא מחמת החסרון שיש במת הוא מטמא אבל הטומאה הוא למת כי הנפש שיצאה מן המת הוא נבדל מן החיים ואין החיים עם המתו' במחיצה אחת וכל אשר קרב אל הדבר שהוא נבדל ומרוחק מן העולם הוא מקבל טומאה ונעשה מרוחק מן הבריות כמו שהוא עשה שקרב אל הדבר שהוא רחוק ונבדל מן העולם ולכך הוא מתרחק ג"כ כי אותם שמתו נסתלקו מן העולם לכך הם נבדלים מן העולם והקרב להם טמא שאין הטומאה רק מצד שהוא מרוחק ולפעמים הוא פחיתות של הדבר שהוא מתרחק ממנו ולפעמים אף אם הוא דבר שיש לו מעלה מכל מקום מפני שהוא קרב אל הדבר שהוא מרוחק ולכך מקבל טומאה ונעשה מרוחק ומצד הזה המת מטמא ואין זה חסרון כלל וזה ההפרש שיש בין טומאת מצורע לטומאת מת או שאר טומאת כי טומאת מצורע ג"כ מטמא אבל הוא בשביל כי המצורע הוא מובדל ומרוחק שהרי התורה אמרה עליו מחוץ למחנה מושבו וזה מורה שהוא מרוחק מן הכלל וזה הוא בשביל פחיתתו וחסרונו אבל המת הוא מטמא אבל אין זה משום פחיתות המת רק שהמת נבדל מן החיים ומרוחק מהם ולכך הנוגע במת טמא ונעשה מרוחק וכך אמרו במסכת ידיים דתנן התם אומרים צדוקים קבלוני עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידיים ספרי המינם אינם מטמאין את הידיים א"ר יוחנן בן זכאי וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והרי הם אומרי' עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים אמרו לו לפי חיבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודת אמר להם אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טומאתן ספרי המינם שאינם חביבין אין מטמאין את הידים ופי' זה כי הצדוקים היו סוברים כי הטומאה היא בשביל כי אותו דבר שמטמא יש בו פחיתות וחסרון כמו המצורע והזב והזבה שמטמאין בשביל זה ולפיכך אמרו איך אתם אומרים ספרי קדש מטמאין את הידים וספרי מירס שהם ספרי מינם אין מטמאין כאלו ח"ו יש בספרי קדש חסרון יותר מבספרי מינם ועל זה השיב רבי יהושיע קבלוני עליכ' צדוקים שאיך אתם אומרי' כי עצמות המת מטמאין ואלו עצמות חמור אין מטמאין וא"כ על כרחך אתה צריך לומר לא בשביל שיש חסרון במת הוא מטמא רק בשביל שהמתי' והחיים אין להם חבור יחד והחיי' נבדלי' מן המתים ולכך כאשר הוא מתחבר לדבר שהוא רחוק ובדל ממנו יש כן הרחקה ממנו וזהו הטומאה ומטומאה שלא יעשה עצמות אדם תרוודין ר"ל כי הטומאה הזאת היא מפני שהמת נבדל מן החיים ולפעמים כאשר אחד נבדל מאחד ואין מתחבר לו הוא נחשב עלוי שאל"כ יעשה עצמות המת כפות ולכך אל יהיה לו חבור אל דבר שהוא נבדל ממנו אבל החמור מטמא ג"כ כאשר הוא מת ודבר זה הוא מצד פחיתות שלו שהוא בשר נבילה אבל עצמות החמור שהוא עצם ואין בו בשר נבילה אינו מטמא ובזה תראה כי עצמות המת מטמאין ואין זה בשביל פחיתות רק מפני כי המתים נבדלים מן החיים וכל אחד מתקרב אל דבר המרוחק ממנו שיש בזה טומאה ולפיכך אמר כי זה הטעם ג"כ מה שספרי הקדש מטמאין אין זה מפני פחיתות ח"ו רק בשביל כי האדם מובדל מן ספרי קדש שיש בספרי קדש החכמה האלקית והאדם מובדל ומפורש מזה לכך כאשר מתקרב ונגע בספרי קדש יש בהם טומאה כאשר אמרנו כי כאשר יש שני דברים אשר אינם במחיצה אחת והם רחוקים זה מזה כאשר קרב לדבר כמו זה יש כאן טומאה שמקבל הרחקת כי הטומאה הוא הרחוק בעצמו כמו שאמרנו ולכך גזרו טומאה על ספרי קודש שהגיע בהם מקבל טומאה ורחוק מפני שהאדם מרוחק מהם ולפיכך אמרו במסכת ברכות האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ומקשה ערום ס"ד אלא ערום בלא אותה מצוה וקשה אם עשה חטא מה שאחז ס"ת ערום יהיה נפרע על חטאו מכל מקום יהיה לו שכר על אותה מצוה אבל הטעם הוא כמו שאמרנו כי אין לאדם שום חבור אל ס"ת שבה השכל האלקי העליון וכאשר התחבר אל התורה לקרות בס"ת ואחז אותו ערום בלא מטפחת והרי אין לו חבור ודביקת אל התורה כ"כ ולכך אין לו שכר על אותה מצוה כאשר אחז אותה ערום רק כאשר יש לו חבור לס"ת ע"י מטפחת ואינו אוחז אותה ערום בלא מטפחת ואין לו חבור וקרוב אל התורה ועל ידי המטפחת יש לו קרוב ומזה הטעם אמרו ספרי קדש מטמאין הידיים כאשר ספרי קדש הם מפורשים מן האדם ולפעמים הקרוב מביא לידי חסרון שיניח הס"ת אצל מאכל ויבאו עכברים ויפסידו ספרי קדש ולכך הם מטמאן שיהיה האדם מרוחק מהם כמו שהם מרוחקים מן האדם ולא יניח אותה אצל מאכלו וכן הוא אצל המת ולכך כתיב לנפש לא יטמא כלומר שלא יתחבר לנפש אשר הוא נבדל ממנו ואף באוהל הוא מטמא ואלו כתיב בנפש מת לא יטמא היה משמע זה גרוע וכן כתוב בפסח שני ויהיו אנשים טמאים לנפש האדם וכך שייך לומר כאשר הטומאה הוא בשביל הקרוב לדבר שאין לו קרוב ולכך המת מטמא באוכל בשביל שאין טומאת המת בשביל שיש חסרון במת עצמו רק הקירוב בלבד אצל המת הוא הטומאה וכאשר הוא באוהל המת הרי יש כאן הקירוב ומפני שכאן מדבר מן הכהנים שלא יטמאו והיה משמע זה גנאי למת שהכהנים אל יטמאו לו ולכך כתיב לנפש לא יטמא כלומר הקירוב שגורם הטומאה לפי שקרב אל דבר שנבדל ממנו אבל אצל שאר טומאת שהם מטמאין מפני שנגע בהם לא כתיב כך והתבאר התשובה כי אין נחשב הטומאה חסרון ובפרק השוכר את הפועלים אמר רב כהנא אשתעי לי רב חמא בר ברתיה דאמא רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה אכלו ביה קורצא ביה מלכא אמרי איכא חד גברא דיהודאי דקא מבטל תריסר אלפ' גברא מישראל ירחא בקייטא וירחא בסותא מכרגע דמלכא שדרו פריסתקא דמלכא אבתריה ולא אשכחיה עריק ואזיל מעקר' לאגמ' ומאגמ' לשחין ומשחין לצריכא ומצריכא לעיני דמיא ומעינא דמיא לפומבדייתא ומפומבדיתא אשכחיה איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא קרובו תכא קמיה ואשקוה חדי כסי ודליוה לתכא מקמיה הדר פרצופי' לאחוריה אמרו ליה מאי נעבד ליה גברא דמלכא הוא אמר להוא קריבו תכא לקמיה ואשקוה חד כסא ודליוה לתכא מקמיה ואיתסי עבו' ליה הכי ואתסי אמר מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא הוא רחיש אבתריה ואשכחיה אמר אזילנא מהא אי מקטל קטליה לההוא גברא לא מגלינא ואי כגודא מנגדא ליה מגלינא אתויה מקמיה עיילה לאדרונא וטרקו לבבא באנפיה בעיה רחמיה פרק אשיתא ערק ואזיל לאגמה הוי יתיב אגורדא דדקולא ולא גרים קא מפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קידם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהי מתיבתא דרקיע אמרי טמא מאן נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלת שדרוה שליח בתריה לא הוי מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוי קא פסק פומא מגרסא אדהכי נשיב זיקא ואושיביני קני סבר גונדא דפרשא הוי אומר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסור בידא דמלכותא כי הוי קם נח נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור נפל פתקא מרקיע בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה נפקו אביי וכולהו רבנן לעסוקי ביה לא הוי ידעיה דוכתא אזליה לאגמא חזי צפרי דמטללי וקיימי אמריה שמע מינה התם הוא ספדוה תלתא יומא ותלתא לילתא נפל פתקא מרקיע כל הפורש יהא בנדוי ספדוה שבעה יומ' נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום ההוא יומא דנח נפשיה דלייה זעפא לההוא טייעא ודריה כי רכיב גמלא מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיטא אמר מאי האי אמרו ליה נח נפשיה דרבה בר נחמני אמרו לפניו רבש"ע כולי עלמא דידך היא רבה בר נחמני דידך את דרבה ורבה דידך אמאי קא אחדבת ליה לעלמא נח זעפא ויש לשאול שאלות הרבה בזה ויתבאר כל אחד במקומו ועל הכל איך היו חולקים ברקיע עם הקב"ה איך אפשר לומר זה ופי' המאמר הזה כי באו לפרש על מי שהוא גדול בתורה כמו שהיה רבה גדול בתורה כמה הוא מעלתו כי הוא חוזק ותוקף של ישראל ומוציא אותם מכח האומות עד שהיה מציל אותם מן הרגע ולכך המלכות שהם תמיד עומדים על ישראל היה עודם ג"כ על הצדיק שהוא חוזק ותוקף ישראל ומוציא את ישראל מכח המלכות ולא היה כונתם בשביל הפסד ממון ולכך רדפו אחריו וזכר שבעה מקומות שהיה גולה מאקרא לאגמא ומאגמא לשחין ומשחין לצריכא ומצריכא לעינא דמיא ומעינא דמיא לפומבדיתא ומפומבדיתא לאגמא ויתיב אגרדא דדיקלא ור"ל כי על ידי זה שהיה נרדף מן המלכות הגיע למדריגה זאת שנתבקש מן הש"י בישיבה של מעלה וכל שהיה יותר נרדוף מן המלכות היה מתקרב יותר אל השי"ת ולכך היו הרדיפת שבע' זה אחר זה נגה כי בשביעי נלקח אל הש"י וזהו מה שכתוב בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך ופי' זה העולם הזה נברא בשבעת ימי בראשית והעולם הזה הוא אל הרשעים וכמעט שאין לצדיקים בעולם הזה חלק כי לא ברא עולם הזה רק לאחאב וחביריו ומפני שהעולם אשר ברא נברא בשבעה ימים ולכך הרשעים אשר להם עולם הזה רודפי' הצדיק שאין לו עולם הזה בכח שלהם עד ז' ולפיכך אמר בשש צרות יצילך כאשר בא על הצדיק בכוחו ובשביל כי יום השבת שהוא שביעי לה' שהוא קדוש לכך אמר ובשביעי לא יגע בך רע מפני שהשביעי הוא אל הש"י ולכך בשש צרות יצילך מן הצרות אשר באים על הצדיקים אבל בשביעי שהוא אל הש"י לא יגע בך במה שהצדיקים הם אל ה' ולכך לא יגע בך רק הצדיק נלקח אל הש"י בשביעי אשר הוא שייך אל הש"י וזה תבין ממה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעי יצא חפשי כי שש שנים הם ימי חול ולכך אפשר שיעבוד העבד שש שנים ויהיה לאדון שלו אבל בשביעי יצא חפשי ממך כי השביעי הוא לה' כמו שאמרנו ולכך בשנה השביעי יצא מן האדון ויהיה עבד אל הש"י ולכך היה נרדף בשש מקומות ובשביעי לא נגע בו רק נלקח אל הש"י ומפני זה לא היה הרדיפה השביעית על ידי שליח המלך כי אין ראוי דבר זה כי משם נלקח אל הש"י ואין שליח המלך היה מגיע לו כמו שאמר הכתוב בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע כי בשביעי היה מתבקש בישיבה של מעלה על ידי שהיה סבר כי גונדאי המלך רודפים אחריו ומה שא' כי הדר פרצופוה לאחוריו ולא נעשה לו ענין אחר כי נעשה לו דבר זה להודיע לו שיחזור לאחריו ולכך הדר פרצופה לאחריו ובשביל כך אמר אזילנא מהא אי מקטל קטליה וכו' וכל וכל זה שיצא מיד הרודפים ולא יגע בו לכך אמר ג"כ דעיולי לאדרונא וכו כל זה עשה הש"י שלא יהיה רבה בבית גוי ויהיה יוצא לגמרי מיד גוים עד שהיה אל הש"י בשביעי בימי שראוי אל הצדיק שהוא להש"י ומה שאמ' דית' אגרדה דדיקלא ולא על דקלא ממש כי יותר טוב לישר עלמדקלא אבל הדבר הזה כי הצדיק אשר נרדף מן הרשעים הוא דומה לגמרי לאגרצא דדיקלא:
(לאשר כי חסר סוף הדרוש לזאת נדפס דברי הגאון זצ"ל בספרו באר הגולה על הגמ' הנ"ל וז"ל)
דע כי במאמר הזה גלו לך על דרכי ה' הישרים אשר הם ישרי' לכל הנבראים לא כמלך בשר ודם אשר גוזר גזירה על עמו ולא ישגיח באיזה עניין הוא אל המקבלים אבל הש"י מעשיו ופעולתיו ישרים אל המקבלים כי כבר התבאר לפני זה כי הבחינה שהו' מצד המקבלי' הוה זולת הבחינה שהו' מצד הנותן ולא יעשה הקב"ה כ"א הוה ראוי ונכון אל המקבלים ג"כ והוא בחינה זולת הכהונה שהוא מצד הנותן. ובפרק א' דיני ממונת אמר רבי יוחנן כל מקום ששואלין המינין תשובתן בצדן נעשה אדם בצלמינו ויברא אלקים את האדם בצלמו הבא נרדה ונבלה שם שפת וירד ה' ראות את העיר המגדל כי שם נגלו אליו האלקי' לאל העונה אותי ביום צרתי כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כ"ה אלהינו בכל קראינו אליו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו לו אלקי' לפדות לו לעם עד די כורסון רמיו ועתיק יומין יתיב הנך למה לי א"ר יוחנן אין הק"ב עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה שנאמר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתה ע"כ הודיעו חכמי' בזה כי מה שכתב נעשה אדם בצלמינו וכיוצא בזה שפי' הדבר שהוא י"ת נמלך בפמליא של מעלה וזהו נעשה אדם ואין הכוונה חלילה שהוא יה' נמלך בפמליא של מעלה וזהו נעשה אדם ואין הכוונה חלילה שהוא ית' צריך לעצה ולהמלכה מברואיו כי הוא ברא אותם ואת שכלם ודעתם ואיך יעלה על דעת האדם לומר כך אבל הפי' הוא שלא ימצא בעולם התנזדות משל זה כאשר רצה הקב"ה לברא את האדם אף כי היה ראוי להיות נברא האדם מצד הפועל שהו' הש"י אם היה לו התנגדות מצד הנמצאים שלא היה לבריאה זאת חבור וקשור עם פמלי' של מעלה עד שהיה כאן התנגדות כי בריאה זאת בשביל שני דברים שייך בו שאלה יותר משאר נבראים הא' שהאדם יש בו דב' מן העליונים הו' הנשמה והחכמה והשכל וכאשר זוכה האדם יש לו מעלה ומדריגה בין העליונים ולפיכך ראוי לבריאה זאת שיהיה לה קשור עם העליונים ולכך ראוי שיהיה בצד שלא ימצא לו התנגדו' לאד' השיגי שכל הנבראי' התחתוני' נבראו בשביל האדם ואם בריאת האד' ראוי ראוים ג"כ כל הנבראים שהם בשבילו וטפילי' אצלו לפי שהו' העיקר לפיכ' בכל הנבראי' לא כתב נעשה רק באדם בשביל כי הקב"ה פועל את הנבראי' וכל פעולותיו ומעשיו אשר הוא עושה הם ישרים וראוים להיות כמו שהו' ראוי מצד הפועל כך הם ראוים מצד הנמצאי' עד שלפי זה יהיה העול' אחד ואין בו התנגדו' וזהו מה שאמרו שאין עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מענה להיות בו רצון העליונים שלא יהיה התנגדות אליו ולפיכך כתיב נעשה אדם בצלמינו שר"ל שלא יהיה בריאת האד' מתנגד למלאכים אשר יש לאדם מהלכי' ביניהם כי יוצא האדם ממחיצתו להיות מחיצתו בין העליונים לכך אין ראוי שיהיו העליונים מתנגדים וזה פי' נעשה אדם כי לא היה בריאת אדם עד שהיו מסכימים גם העליוני' על בריאתו כלו' שלא היו מתנגדים לזה העליונים ועוד כי הכל נברא בשבילו לכן תלוי בו הכל וכאשר אין לאדם מתנגד ומקטרג בבריאתו הרי כל שאר נבראי' שהם נבראו לשמש את האדם ראוי להם הבריאה ג"כ ובזה גזירותיו שהוא גוזר בנמצאים הו' ראוי ג"כ מצד בחינת הנמצאים כמו שהו' מצד הפועל כמו שא' בגזירת עירין פתגמא במאמר קדישין שאילתא ואין הכוונה בזה ח"ו שהוא צריך אל עירין ואל קדישין רק פי' כמו שאמרנו שאין מעשיו מתנגדים אליהם מצד הנמצאים אך מעשיו ישרים מוסכמים אל הכל ובדבר זה לא יהיה כאן חילוק ופירוד בעולם ולכך אמרו שהתורה שהיה גזירת ה' ראוי שתהיה נכון ואמת אל הנמצאים כמו שהוא אצל הנותן והגוזר לכך א' שבדין הזה שהוא ספק נגע אם בהרת קודם או שער לבן קודם ודין נגעים חמור בהשגה יותר כמו שאמרו מה לך אצל הגדה כלך אצל נגעים ואהלות נמצא שהלכות אלו חמורת ביותר ועמוקות מאוד ובהלכות אלו מה שהו' חמור יותר הוא דין זה שהו' ספק נגע כי הדבר שהוא ספק הו' לחומרא בכל מקום וזהו דעת הראשון הפשו' שכל ספק להחמיר ומפני שאמרו הקב"ה נמלך בפמליא של מעלה ר"ל שהש"י רוצה שיהיו הכל מסכימים על גזרותיו וכאשר יש בחינה אצל הנמצאי' שאינו אצל הש"י דבר זה הוא המחלוקת ובדין הזה בפרט היה המחלוק' ויש לך להבין זה בעומק החכמה כי הנגעים בפרט אינם ראוים שיהיו בעולם ואין להם מציאת כלל מצד עצמם רק שהם באים במקרה בלבד ואינה בעצם ולפיכך הש"י אשר הוא מחויב המציאת רחוק ממנו דבר שהוא במקרה כי הוא ית' מחויב המציאת והמקרה אין לו מציאת כלל רק במקרה קרה לכך הש"י מטהר את ספק נגע לומר שלא נמצא הנגע הזה כי מציאתו דבר מקרה ואין לו מציאת אצל הש"י שהוא מחויב המציאת אבל שאר מתיבתא דרקיע אשר הם אפשרי' ואינם מחויבים בעצמם אין אצלם דבר שהוא מקרה כמו הנגעים כאלה ואין להם מציאת כלל רק יש להם מציאת אצלם כי אינם מחויב המציאת ולכך הם מטמאים בספק כי שמא הבהרת היה נמצא רק רבה שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות וכיון שהוא יחיד בנגעים קרוב ביותר אותו שהוא יחיד אל הש"י שהוא מחויב המציאת ודבר זה מבואר לחכמי לב כי הש"י שהוא אחד לגמרי ואין זולתו הוא מחויב המציאות לגמרי ומי שהוא אחד בדבר מה כמו רבה שהוא יחיד בנגעים בלבד יש לו קירוב אל מחויב המציאת ולכך היה מטהר ספק נגע כי הנגעים המקריים אין בהם מציאת אצלו ג"ב ולכך הספק טהור ומפני כך יצאת נשמתו בטהרה כי בזה היה לו דביקות ביותר אל הש"י כלל הדבר המחויב מציאת מטהר את הספק בפרט ספק נגע כי אין לו מציאת אצלו לכך תולה לומר שאינו נמצא וכבר זה ברור מאוד ליודעי בינה ועוד יש לפרש מפני כי הנגעים כמה שהם נבדלים מ מהעולם הזה וראיה לזה שהנגעים הם נבדלים מן העולם הזה לכך מצות התורה מי שיש בו נגע נאמר עליו מחוץ למחנה מושבו שיהיה האדם נבדל מן הכלל כי הנגע הוא נבדל מן העולם א"כ מצד הנגעים יש כאן שניות כי העולם כולו הוא אחד ועל ידי הנגעים כא' עליו מחוץ למחנה מושבו שיהי' האדם שבו הנגע נבדל ונחלק מן בני אדם והרי כאלו יש כאן שניות לגמרי באש' יש חלוק בנמצאי' כי מי שבו הנגע משתלח חוץ למחנה ולפיכך הש"י שהוא אחד אין אצלו מציאות לנגעים שעל ידו הנגעים נמצא השניות ולכך יש לקרא ק"ש לסלוק הפגעים והנגעים הם ג"כ כמו פגעים שהרי כתיב ונגע לא יקרב באהליך ולכך הש"י מטהר הספק ומפני כי רבה בר נחמיני חיה יחיד בנגעים לכך בענין הזה היה נמשך אחר הש"י שהוא אחד ומעתה כיון שראוי שיהיה הש"י גזירתו אמת אצל הנמצאים כמו שהוא מצד הגוזר אמרו מאן לוכח לברר דין זה מצד הנמצאים וע"ז אמר לוכח רבה בר נחמני שהוא יחיד בנגעים ואהלות והוא מוכיח כי כן הדין הזה שהור' אף מצד המקבלים את התורה ובזה יהיה גזירה הש"י אמת נגד הכל אף מצד המקבלים והנה רבה לפי השגתו הגדולה כמה שהוה הוא יחיד בנגעים ובאהלות אמר טהור מצד היחידות שבו בהשגה כי היה עומד על אמתת השגה זאת ואלו שאר מתיבתא דרקיע לא היה השגתם כ"כ לעמוד על דבר זה ואצלם זה כמו כל שאר ספיקות שהוא להחמיר ודברים אלו כאשר יבין ויחקור ויעמיק כדברים אלו ימצא שכל הדברים אשר נתבארו הם דברים ברורים והכי מוכח בפרק בתרא דנזיר שאמרו כל ספק' נגעים טהור משנזקק לטומאה ספקו טמא וקאמר מנא ה"מ אמר רבה שנאמר לטהרו ולטמאו הואיל ופתח הכתוב בו תחלה כך הגרסא ז"ל בפרק המדיר בכתובת ופרוך א"ה אפילו משנזקק לטמאה ג"כ ספיקו טהור אלא כי אתמר אהא אם בהרת קודמת וכו' עד ור' ור' יהושיע כיהה מאי כיהה אמר רבה כיהה וטהור ודילמא כיהה וטמא א' רבא קרא לטהרו או לטמאו וכו' והכי פירושו דרבה פי' כיהה דא' ר' יהושע כלו' כיון שאינו ברור אלא ספק בלבד טהור ופריך ודלמא כיהה וטמא ולא דמקשה ארבה דפשיטא שר' יהושיע סובר כיהה וטהור דאל"כ מה בינו לבין ת"ק אלא דפריך מנא ליה לר' יהושע דלמא אדרב' לחומרא אף על גב שאינו נגע ברור הוא טמא לחומרא כמו בכל מקום דאזלינן לחומרא בספק וקאמר כיון דפתח הכתוב בטהרה יש לטהר טפי וזה כמו שפרשנו כי הטהרה הוא בעצם והנגע הוא במקרה ודבר שבעצם הוא קודם למה שבמקרה ולכך מקדים הכתוב הטהרה שהוא בעצם קודם לטומאה שהיא במקרה ומה שזכר ספק זה אם בהרת קודם או שער לבן קודם פי' ר"ת ז"ל דאיירי אפי' אם נזקק לטומאה ולכך צריך קרא דכח הטהרה עדיף ואין כאן מקום זה כי עוד פרשנו שם ענין השמועה הזאת ומה שכתוב לטהרו קודם תוכל להבין כל אשר רמזנו בעניין הנגעים אשר הם דברים חצוניים ולכך הש"י אשר הוא אחד לגמרי הוא מטהר הספק הזה ורבה בר נחמני שהיה יחיד בנגעים ובאהלות היה מסכים אל הטהרה כי מפני שהיא יחיד בנגעים היה עומד על אמיתת עצם הנגעים ומצד עצם אמתתן אין להם מציאות ולפיכך אמרו מאן לוכח רבה בר נחמיני והדברי' האלו עמוקים מאוד ובשביל זה היה לרבה בר נחמני דביקות אל הש"י מצד הטהרה הזאת כמו שאמרנו ומצד הזה הוא עם הש"י ולכך כאשר יצאת נשמתו א' טהור טהור וכל זה כמו שאמרנו כי מצד ההשגה הזאת היה לרבה בר נחמני דביקו' אל הש"י לגמרי ואין ספק באמתת אלו דברים ויותר מן הראוי בארנו כדי להראות לכל העמים כמה גדולים דברי חכמים ולכך בארנו מה שמצאנו בדברי חכמים גנוזים וכמוסים והכל הוא סגנון אחד ואם שהוא נראה מעט שנוי אינו אלא אחד והוא ית' יכפר בעדינו:
ת"ו ש"ל ב"ע
סוף הספר