אור ברסלב
תשובות רפואיות תשובות ר' משה פיינשטיין

תשובות רפואיות· הרב משה דוד טנדלר

תשובות ר' משה פיינשטיין

הקדמה

איסור לפרסם קיצורי דינים ופסקים מספרי תשובות וגם לתרגם תשובות ללשון המדינה
בע״ה
מע״כ נכדי אהובי הרב הגאון מוהר״ר שבתי אברהם שליט״א שלו׳ וברכה לך.
אף שאני כותב עתה תשובה ארוכה בדבר השמות אבל מכתבי זה הוא בקצור בדבר ששמעתי שאחד עשה ספר בלע״ז בהעתקת דינים מהספר אגרות משה שלי, והוא איסור אף אם היה התרגום ראוי שבזמננו לירא מי שיכול לומר ולהדפיס פסקים בלא באור ומקורות, וכבר בקש ממני רשות איזה אינשי מכאן ואמרתי שאיני נותן רשות על זה. וגם נמצא שלא העתיק כראוי ויש כמה דברים בטעותים וכמה דברים שגורמים לטעות שזה עוד גרוע ביותר, וגם להעתיק התשובות ממש פשוט שהוא חסרון גדול ליתן הפסקים לאינשי דעלמא שאינם ת״ח שיבואו לדמות מלתא למלתא ולכן אני מוחה בכל תוקף שיש למחות.
והנני זקנך אוהבך בלו״נ,
משה פיינשטיין

מבוא לאגרות משה חלק א (תשי"ט)

הקדמה
הנה ספרי זה שרובו הוא מה שהשבתי מה שהיה נראה לע״ד להורות הלכה למעשה לאלו שרצו לידע דעתי. ואף שמן הראוי היה לכאורה למנוע מלהשיב למעשה שהרי הרבה גדולי עולם בתורה וביראת ה׳ נמנעו מלהורות מיראתם ממאמר ר׳ אבא א״ר הונא אמר רב בסוטה דף כ״ב רבים חללים הפילה זה ת״ח שלא הגיע להוראה ומורה,

ואף שאמר גם ועצומים כל הרוגיה זה ת״ח שהגיע להוראה ואינו מורה ומטעם זה כתב רעק״א הובא בהקדמת בניו לספר התשובות שלו ודי אשר הוצרכתי להשיב לשואלי מדאגה שבל אהיה בכלל כל מי שהגיע להוראה ואינו מורה עיי״ש,

מ״מ אלו שנמנעו הוא מאחר שגם עתה צריך המורה להורות כאמיתות הדין כמו שהיה צריך להורות בימי רב ורב הונא ור׳ אבא, לכן אף שודאי בכל דור הוא מדה אחרת להחשיב הגיעו להוראה שהרי רק חכמי דור זה שייך שיורו עתה ועליהם הוא הציווי להורות לדורם, דהא אי אפשר להשיג בדורות האחרונים מורי הוראה כדורות הראשונים, ובע״כ כוונת מאמרם זה ת״ח שהגיע להוראה, אינו רק על אלו שהגיעו להוראה בזמנם דוקא, אלא אף על אלו שהגיעו להוראה בדורות אלו שמחוייבים להורות כדהורה רעק״א, מ״מ יש ודאי על כל אחד לחוש שמא אינו מכוין כהאמת ולכן מצד היראה הכריעו שאין יכולין לכוין אמיתות הדין ואין להם להורות,

ושאני רעק״א שאף אחר כל החששות הורה והשיב למעשה מטעם החיוב שעליו מדין הגיע להוראה דרב גובריה והיה יכול לאמוד עצמו. וא״כ כ״ש לקטני ערך כמוני שאין בי תורה וחכמה כראוי שהיה לי למנוע מלהורות לגמרי וכ״ש מלהעלות על הדפוס שהוא כהוראה לכל העולם.

אבל הוא מטעם שהנכון לע״ד בזה שהיו רשאין ומחוייבין חכמי דורות האחרונים להורות אף שלא היו נחשבין הגיע להוראה בדורות חכמי הגמ׳ שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא אבל האמת להוראה כבר נאמר לא בשמים היא אלא כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש״ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי״ת ונראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה ומחוייב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש, ועל כזה נאמר שגם דבריו דברי אלקים חיים מאחר שלו נראה הפירוש כמו שפסק ולא היה סתירה לדבריו. ויקבל שכר על הוראתו אף שהאמת אינו כפירושו.

והוכחה גדולה לזה מהא דשבת דף ק״ל א״ר יצחק עיר אחת היתה בא"י שהיו עושין כר״א ונתן להם הקב״ה שכר גדול שמתו בזמנן וכשגזרה מלכות הרשעה גזירה על המילה לא גזרו על אותה העיר אף שהאמת אליבא דדינא נפסק שלא כר״א והוא חיוב סקילה במזיד וחטאת בשוגג, אלמא דהאמת להוראה שמחוייב להורות וגם מקבל שכר הוא כפי שסובר החכם אחרי עיונו בכל כחו אף שהאמת ממש אינו כן.

וזהו ענין כל מחלוקות רבותינו הראשונים והאחרונים שזה אוסר וזה מתיר שכל זמן שלא נפסק כחד יכול כל אחד להורות במקומו כמו שסובר אף שהדין האמתי הוא רק כאחד מהן ושני החכמים מקבלים שכר על הוראתם. ומטעם זה מצינו הרבה חלוקים גם באיסורים חמורים בין מקומות הנוהגים להורות כהרמב״ם והב״י ובין המקומות הנוהגים להורות כחכמי התוס׳ וכהרמ״א ושניהם הם דברי אלקים חיים אף שהאמת האמתי גליא כלפי שמים שהוא רק כאחד מהם.

ומפורש כן בסנהדרין דף ו׳ אחר שאמר ויהו הדיינים יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ופרש"י שאם אטעה איענש, ת״ל ועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ופרש"י דאין לו לדיין לירא ולמנוע עצמו מן הדין אלא לפ״מ שעיניו רואות לידון ויתכוין להוציא לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש, עיי"ש, וכוונתו דזהו האמת להוראה שמחוייב להזדקק ולהורות ולדון אף שאינו האמת ממש.

ובזה ביארתי מה שאיתא במנחות דף כ״ט א״ר יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש׳׳ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, שלכאורה לא מובן לשון כתרים שאמר.

ועוד קשה שאלת משה מי מעכב, מה כוונתו בזה, דמה שפרש"י למה אתה צריך להוסיף עליהם אין שייך ללשון מעכב דאף אם היה שייך כביכול להיות מעכב יקשה למה לו זה, ואם כוונתו להקשות למה לא כתב בפירוש לא מובן תירוצו בזה שר״ע ידרוש תילין של הלכות.

אבל לפ״מ שבארתי מדויק לשון כתרים שנמצא שהשי״ת עשה את אותיות התורה למלכים היינו שיעשה החכם וידמה מלתא למלתא ויפסוק הדין כפי הבנתו טעם האותיות שבתורה, וכשיהיה מחלוקת יעשו כפי הבנת רוב חכמי התורה אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הב״ה כן, דהקב״ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בע"פ בסיני לפי הבנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי״ת בדיני התורה שלא בשמים היא אלא הסכים מתחלה להבנת ופירוש חכמי התורה ונמצא שאותיות התורה הם מלכים שעושין כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אף שאולי לא היה זה כהבנת השי״ת. וניחא לשון אמרה תורה שמצינו בכמה דוכתי משום דאנן דנין רק איך אומרת התורה. וכן ניחא מה שאיתא בעירובין דף י״ג על ב״ש וב״ה אלו ואלו דברי אלקים חיים, דכיון שיכולין לפרש בתורה כב״ש וכב״ה הרי נמצא שנאמר כתרוייהו כל זמן שלא נתבטלו דעת אחד ברבים החולקין.

וזהו פירוש מי מעכב שמשה שאל למה עושה הקב״ה האותיות למלכים שיעשו כפי משמעות החכמים בלשון הכתוב והמסור, דמי מעכב שתכתוב באופן שלא יהיה אפשר לפרש רק דרך אחד בכוונתך האמתית ולמה נתת כח מלוכה להאותיות שימצא שלפעמים יעשו שלא ככוונתך. והשיב הקב״ה משום שע״י זה ידרשו ר״ע וכל החכמים תילין של הלכות שהוא הגדלת תורה ממעט הנכתב והנמסר ולכתוב הרבה כל דבר בפרט אין קץ שהתורה היא בלא קץ וגבול עיין בעירובין דף כ״א. ומאחר שנתברר שהאמת להוראה הוא מה שנראה להחכם אחרי שעמל ויגע לברר ההלכה בש״ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי״ת שכן יש להורות למעשה וזה מחוייב להורות,

גם החכמים שבדור הזה יש להחשיבם הגיעו להוראה ומחוייבים להורות משום שהוראתם נחשב דין אמת. ומה שבב״מ דף ל״ג בת״ח ששגגות נעשות להם כזדונות הוא רק כשלא טרחו לברר היטב כדפרש״י התם בד״ה לעמי ובד״ה הוי זהיר ויותר מזח מבואר בפרש״י אבות פ״ד מי״ב שכתב הוי זהיר בלמוד לפלפל ולחקור דקדוקיו שמתוך שאין מדקדקין בלמוד ומורין שלא כדין נעשה כזדון. וכן פי׳ הר׳ יונה שם שיחזור הדברים עד שלא ישכח דבר ועד שירד לעומקן של דברים גם לא יסמוך בסברא הראשונה אשר בכל זה עושה זדון כי בכל דבר שהטעות מצויה ולא נתן אל לבו וחוטא נקרא פושע שהי״ל לידע שיש לטעות עיי״ש, אבל כשטרח ויגע בכל כחו לברר הדין מחוייב להורות כן ומקבל ע״ז שכר בכל אופן.

וע״ז סמכתי להורות וגם להשיב מה שנראה לע״ד אחרי שבררתי את ההלכה ברוב עמל להרוצים לידע דעתי, ובפרט שכתבתי הטעמים וכל מה שנברר שבאופן זה הנני רק כמלמד ההלכה שהשואל יעיין בעצמו ויבדוק ויבחור, שאיני כלל כפוסק ומורה כדאיתא בדברי רעק״א שם. וגם משמע לי מברכות דף ד׳ שאמר דוד לא חסיד אני ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, שלכאורה קשה טובא אם אין זה כבוד למלך הו״ל לשלח את הנשים השואלות לחכמים אחרים שהיו הרבה בירושלים, שלכן צריך לומר דאסור לחכם לשלח את השואל ממנו לחכם אחר דכיון שבאת אצלו היא מצוה שלו אם הוא רשאי להורות.

וזהו טעמי ונמוקי שהוריתי והשבתי לכל השואל אותי אם אך עזרני השי״ת לברר ההלכה. וגם שיש בזה נחת רוח לאבי מארי הגאון זצ״ל שאמר עלי שמקוה וכמעט שהוא בטוח שירבו השואלים ממני דבר ה׳ זו הלכה בע״פ ובכתב ובעזרת השי״ת אשיב כהלכה, ואני מברך להשי״ת על שעזרני עד עתה לברר השאלות שאוכל להשיב וכן יעזרני כל ימי להבין דברי רבותינו לאמיתתן ולהורות כהלכה בלי שום טעות ומכשול וגם לזרעי ולזרע זרעי ולכל תלמידי בתוך כל לומדי תורה לעולם.

ולכן מצאתי גם לנכון להדפיסם מאחר שאיני בזה אלא כמברר ההלכה שכל ת״ח ומורה הוראה יעיין בהדברים ויבחון בעצמו אם להורות כן וכאשר יראה שאני לא סמכתי כסומא בארובה אף על חבורי רבותינו אלא בדקתי בכל כחי להבין שהם נכונים כאשר צוה רעק״א שם.

וכן אני מבקש לכל מעיין בספרי שיבדוק אחרי דברי ואז יורה למעשה, ולכן יש בזה תועלת גדול לידע איך לברר הלכה על בוריה ואהיה גם בספרי זה בכלל גלי מסכתי ששבחו חז״ל ויזכנו השי״ת ללמד וללמד כל הימים ולזכות לנו ולכל ישראל בקרוב לגאולה שלימה ע״י משיח בן דוד ולבנין בה״ב ולמלאה הארץ דעה כבהטחתו.
משה פיינשטיין

אגרות משה יורה דעה,ג, קלב

קביעת עת המוות

בעה״י
ה׳ אייר תשל״ו
מע״כ חתני הנכבד והאהוב לנו כש״ת הרה״ג מוהר״ר משה דוד טענדלער שליט״א.
הנה בדבר ידיעת מיתת האדם מפורש בגמ׳ יומא דף פ״ה ע״א בנפל מפולת על האדם שמפקחין את הגל אפילו בשבת ובודקין עד חוטמו, ואיפסק כן ברמב״ם פ״ב משבת הי״ט ובש״ע או"ח סימן שכ״ט סעי׳ ד׳ שאם לא הרגישו שום חיות הוא בדין מת שהוא בבדיקת הנשימה, שאף אם הנשימה קלה מאד נמי הוא בדין חי שרואין זה ע״י נוצה וע״י חתיכת נייר דקה שמשימין אצל החוטם אם לא מתנדנד הוא בחזקת מת, אבל צריך שיבדקו בזה איזה פעמים כדבארתי באגרות משה ח״ב דיו״ד סימן קע״ד ענף ב׳ בבאור דברי הרמב״ם בפ״ד אבל ה״ה שכתב ישהא מעט שמא נתעלף שהוא זמן דאי אפשר לחיות בלא נשימה, והוא דוקא כשהסתכלו כל זמן זה בלא היסח הדעת אף לרגע קטן וראו שלא נשם כל העת,

אבל כיון שאי אפשר לאינשי להסתכל אף משך זמן קצר בלא היסח הדעת שיש לחוש שמא נתחזק מעט ונשם איזה נשימות ונחלש עוד הפעם וחזר ונתחזק אי אפשר לידע אלא שיבדקו איזה פעמים ואם יראו שאינו נושם זהו סימן המיתה שיש לסמוך על זה ואין להרהר

ועיין בחת״ס חלק יו״ד סימן של״ח שביאר באורך.

זהו בסתם חולים שנקרב מצבם למיתה ולא הוצרכו למכונה שיעזרם לנשום, אבל איכא חולים גדולים שלא יכלו לנשום והניחו הרופאים בפיהם מכונה שנושם ע״י זה, שע״י המכונה הא שייך שינשום אף שהוא כבר מת

דנשימה כזו הא לא מחשיבו כחי, הנה אם לא ניכר בו בענינים אחרים ענין חיות שנראה כלא מרגיש בכלום אף לא בדקירת מחט וכהא שקורין ״קאמא״ כל זמן שהמכונה עובדת עבודתה אסור ליטול מפיו דשמא הוא חי ויהרגוהו בזה, אבל כשפסקה מלעבוד שנחסר העקסינזען שהיה שם לא יחזירו לפיו עוד הפעם עד עבור זמן קצר כרבע שעה, שאם אינו חי כבר יפסיק מלנשום וידעו שהוא מת, ואם יחיה היינו שיראו שהוא נושם גם בלא המכונה אך בקושי ובהפסקים יחזירו המכונה עוד הפעם לפיו מיד וכה יעשו הרבה פעמים עד שיוטב מצבו או שיראו שאינו נושם בעצמו כלל שהוא מת.

אבל זהו באינשי שנחלו בידי שמים באיזו מחלה שהיא אבל באלו שהוכו בתאונת דרכים (בעקסידענט ע״י הקארס) וע״י נפילה מחלונות וכדומה שאירע שע״י התכווצות העצבים באיזה מקומות הסמוכים להריאה ולכלי הנשימה אינם יכולין לנשום וכשיעבור איזה זמן שינשומו אף רק ע״י המכונה יתפשטו מקומות הנכווצים ויתחילו לנשום בעצמם שאלו אף שאין יכולין לנשום בעצמן וגם לא ניכרין בהם עניני חיות אחרים אפשר שאינם עדיין מתים, וכיון שאתה אומר שעתה איכא נסיון שרופאים גדולים יכולין לברר ע״י זריקת איזו לחלוחית בהגוף ע״י הגידים לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף שאם לא יבא זה להמוח הוא ברור שאין להמוח שוב שום שייכות להגוף וגם שכבר נרקב המוח לגמרי והוי כהותז הראש בכח, שא״כ יש לנו להחמיר באלו שאף שאינו מרגיש כבר בכלום אף לא ע״י דקירת מחט

ואף שאינו נושם כלל בלא המכונה שלא יחליטו שהוא מת עד שיעשו בדיקה זו שאם יראו שיש קשר להמוח עם הגוף אף שאינו נושם יתנו המכונה בפיו אף זמן גדול, ורק כשיראו ע״י הבדיקה שאין קשר להמוח עם הגוף יחליטו ע״י זה שאינו נושם למת.

וגם הערת דבאלו שלקחו מיני סם וכגון הרבה כדורי שינה שעד שיצא הסם מהגוף אינם יכולין לנשום, שלכן יש להצריך שהמכונה תהיה בפיו זמן ארוך עד שיהיה ברור שכבר אין הסם בגוף שיכולין הרופאים לבדוק זה בטפת דם שיוציאו ממנו, ואז יוכלו שלא להחזיר את המכונה לפיו עוד הפעם ויראו שאם אינו נושם כלל הוא מת ואם נושם אף רק בקושי הוא חי ויחזירו המכונה לפיו עוד הפעם.
הכו״ח חותנך אוהבך בלו״נ,
משה פיינשטיין

תשובה חדשה

הגדרות לקביעת המוות

משה פיינשטיין ר״מ תפארת ירושלים בנוא יארק
בע"ה
ר״ח כסלו תשמ״ה
למע״כ ידידי הנכבד מוהר״ר ד׳׳ר ש. ש. בנדי שליט״א, נכדו של האי גברא רבה, הגאון מוהר׳׳ר יוסף ברויאר זצ״ל, בברכת שלום וברכה וכט״ס.

אחדשה״ט,
הנה נכדי, הרה״ג מרדכי טענדלער שליט״א, דיבר לי באריכות בכמה מהספיקות והחקירות שנתחדש אצל ידידי, מחמת הפסק שערכאות הראשיות בנוא יארק הכריעו, לקבל ״מיתת המוח״ כהגדרת מיתה. למעשה, כפי ששמעתי מחתני, הרב הגאון מוהר״ר משה דוד טענדלער שליט״א, הערכאות רק קבלו הגדרה שגם מוצדק לדינא, הגדרה שקוראים ״ההארבערד קריטיראי״ שנחשב ממש כ״מחתך ראשו״ ר״ל של החולה, שהמוח כבר, ר״ל, ממש מתעכל. והנה, אף שהלב עדיין יכול לדחוף כמה ימים, מ"מ כל זמן שאין להחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדביארתי בתשובתי בא״מ יו״ד ח״ג סימן קל״ב. במקרה שאיזה בית חולים, או איזה מדינה, יתחיל להחשיב כמתים גם חולים שלדינא חיים, ויתחייבו הרופא שמטפל בחולה זה, לצוות שיסלקו החולה ממכשירי נשימה, הנה מעצם הדין, נחשב כ״חד עברא דנהרא״, שהרי בלעדו, יש עוד רופאים שכך יצוו, ומ״מ עדיף שיסלק עצמו מטיפול החולה, וישאר ביד הבית חולים לצוות כרצונם.

אבל במקרה שזה חולה יהודי, מחוייב הרופא וה״ה שאר יהודים, לעשות כל שביכלתם להצילו, אף שרק מצילו לכמה ימים, שהרי כבר הוי כגוסס, וגם אם הצלה זו יתחייב הרופא להוציאו הון רב, לשלם להמשכת המכשיר, נשימה ושאר טיפולן, מחוייב כך לעשות, וכפי הגדרים של הארכת חיי שעה. ואם יהיה איבה, יהיו מחוייבים כך לעשות גם לגויים. ואסיים בברכה שנזכה בקרוב לקיומו במלואו של ״אני ה׳ רופאיך״ בביאת משיח צדקינו.
בידידות,
משה פיינשטיין

אגרות משה חושן משפט, ב, עב

בענין השתלת הלב לחולה

עש״ק ג׳ דר״ח אדר השני תשל״ח
מע״כ ידידי הנכבד והחשוב מאד כש״ת הרה״ג מוהר״ר קלמן כהנא שליט"א, שלום וברכה וכל הטוב לעולם.

הנה בדבר חולשת בריאותי ל״ע נתאחר כתיבתי איזה ימים, ולדינא השבתי בטעלעגראמא שאסור והוא רציחה בידים לשתי נפשות כדכתבתי עוד בשנת תשכ״ח והיא גם נדפסה בספרי אג״מ ח״ב דיו"ד סימן קע״ד

וכדכתבתי שם שאין להאריך בזה בפלפולים שלא ידמו לטועים שיש גם מקום להתיר. אבל באתי בזה כי בררנו הדבר

וחתני הרה״ג מוהר״ר משה דוד טענדלער שליט״א ראה גם כל הזשורנאלן שבעניני רפואה שליכא שום שינוי לטוב אפילו לפני זה ששתלו בו שלא נראה מי שחי איזו שנים ואף אלו החדשים שהוא חי הם חיים של יסורים ומכאובות וצריך לרופאים, ובמדינתנו ארצות הברית דאמעריקא אסרו זה לבד מדינה אחת הנקרא סטייט שהתירו לרופא אחד שחושבין אותו לגדול ביותר, והוא בלא טעם

אך אוה״ע אין חוששין לרציחה, וכן הרבה מלוכות אסרו זה מטעם שהוא רציחה בלא תועלת, ולכן שקר אמרו הרופאים שהוטב המצב לענין החולה שנשתל בו, ואדרבה יש לענוש את הרופאים שעושין זה בחיוב רוצחים במזיד כי גם הם יודעין שלא הוטב כלל.
והנני ידידו עוז.
משה פיינשטיין

אגרות משה חושן משפט, ב, עג

בענייני חיי שעה, ועניין טרפה וגוסס, כפיית חולה ליקח תרופה, ועוד עניינים שונים לרפואה

ט"ז אייר ל"א למטמוני"ם תשמ"ב
מע"כ ידידי החשובים מאד נכבדים ויקרים ד"ר ר׳ נפתלי זאב רינגל שליט"א, וד"ר ר׳ יואל יעקבוביץ שליט"א, השלום והברכה יהיו עמכם לעולם.

הנה מאיזה סבה לא נזדמן לי האפשרות להשיב לכם יקירי על מכתבכם בדבר שאלות הנחוצות לרופאים יראי השי"ת לדעת איך להתנהג, והרבה גרם בזה חולשת בריאותי בעוה"ר. השי"ת יחזקני ויאמצני בחסדיו המרובים וגם יתן לי דעה ובינה והשכל להשיב דברי אמת בתוה"ק.

א. אם יש חולים שאין ליתן להם תרופות להארכת חייהם

הנה בדבר אם יש אנשים חולים כאלו שאין ליתן להם איזה מיני רפואות להאריך חייהם קצת יותר, הנה מפורש בכתובות ריש דף ק"ד בעובדא דפטירתו של רבי דבעו רבנן רחמי והועילה תפלתם שלא ימות אבל לא שיתרפא וכשראתה אמתיה דרבי שקמצטער טובא אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי,

שקלה כוזא שדיא מאיגרא לארעא אישתיקי מרחמי ונח נפשיה דרבי,

ונקט זה הגמ׳ לאשמועינן שאיכא לפעמים שצריך להתפלל על האדם כשמצטער ואין מועילין מיני רפואות לרפאותו, והתפלות שיתרפא לא נתקבלו, שצריך להתפלל עליו שימות, כי אמתיה דרבי היתה חכמה בדיני התורה והיו למדין ממנה רבנן לפעמים,

ועיין בר"ן נדרים ריש דף מ׳ על הא דמפרש הגמ׳ הא דר׳ דימי דהוא אמר כל שאינו מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, כתב דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה וא"א לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא דכיון דחזאי אמתיה דרבי דקא מצטער אמרה יה"ר שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי, ומש"ה קאמר דהמבקר את החולה גורם לו שיחיה היינו שמועיל בתפלתו אפילו לחיות שזהו ברוב החולים וזהו שצריך המבקר להתפלל ברובא דרובא פעמים, ומי שאינו מבקר אצ"ל שאינו מועילו לחיות אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפילו אותה זוטרתי אינו מהנה,

הרי דהר"ן מביא לדינא הא דהתפללה אמתיה דרבי לבסוף כשראתה צעריה דרבי טובא ותפלות דרבנן לא מתקבלות לרפאותו לגמרי ואף לא להקל יסוריו אלא שיחיה כמו שהוא ביסוריו, ומפרש גם בדר׳ דימי שלפעמים צריך המבקר להתפלל שימות כשרואין שא"א להחולה שיחיה ויש לו יסורין,

ובאינשי כה"ג שהרופאים מכירין שא"א לו להתרפאות ולחיות, ואף לא שיחיה כמו שהוא חולה בלא יסורין אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין, אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם, כי ליתן להם סמי רפואה שימות עי"ז וכן לעשות איזה פעולה שיגרום לקצר אפילו לרגע אחת הוא בחשיבות שופך דמים, אלא שיהיו בשב ואל תעשה,

אבל אם איכא סמי מרפא שיקילו היסורין ולא יקצרו אף רגע מחייו צריך לעשות כשעדיין אינו גוסס. וחולה מסוכן שאינו יכול לנשום צריך ליתן לו חמצן (אקסידזשען) אף שהוא באופן שא"א לרפאותו, שהרי הוא להקל מיסוריו, דהיסורין ממה שא"א לנשום הם יסורים גדולים והחמצן מסלקן, אבל כיון שלא יהיה ניכר אם ימות צריך להניחו בחמצן קימעא קימעא שיהיה כל פעם לשעה אחת או שתים, וכשיכלה החמצן יראו אם חי הוא עדיין יתנו עוד חמצן לשעה או שתים, וכן כל הזמן עד כשיראו אחר שכלה החמצן איך שהוא מת,

ובאופן זה לא יהיה שום מכשול לחשש איבוד נפשות ולא להתרשלות ברפואתו אפילו לחיי שעה הקצרה ביותר.

ב. שני חולים שאחד צריך לרפוי בודאי והוא רק לחיי שעה, והשני ספק אם צריך לרפוי זה אבל יכולת לרפאותו, איזה מהם קודם

ובדבר שני חולים, אחד שלפי אומדנא דהרופאים הוא רק ריפוי לחיי שעה להאריך ימיו במה שאפשר להם, ולפעמים הוא רק לסלק ממנו היסורין אבל צריך לטיפול נמרץ, והשני לפי האומדנא שלהם יכולין לרפאותו אבל אין ידוע להם אם יצטרך לטיפול נמרץ כזה שעושין בבית החולים בהיחידה לטפול נמרץ (עמירדזענסי רום), ויש שם רק מטה אחת בהיחידה, מי קודם להכניס לשם לטיפול הנמרץ בתחלה כשבאו בבת אחת,

ובדיעבד כשבא רק אחד והכניסוהו ועדיין לא התחילו לטפל בו ובא השני. הנה נראה לע"ד שאם באו שניהם בבת אחת, היינו קודם שהכניסו האחד מהם צריך להכניס בתחלה את מי שלדעת הרופאים הנמצאים שם יכולין לרפאותו אם גם לחולה זה צריך להתחיל תיכף אם יש צורך אף מספק, ואם כבר הכניסו שם את החולה שלדעתם הוא רק לחיי שעה אין מוציאין אותו משם, בין שהכניסוהו כדין מחמת שעדיין לא היה שם חולה השני, ובין שעשו שלא כדין, בין שוגגין או מזידין אין מוציאין אותו משם. והטעם פשוט דודאי חיי הראוי להתרפא ולחיות כל ימי חייו הראוין שיחיה כדרך סתם אינשי עדיפא מאלו שעומדין למות מצד חולי שלהן שלא ידוע להרופאים רפואה למחלתן, אבל זה הוא לעלמא, דלהחולה עצמו ליכא חיוב להציל נפש אחרים בנפשו, וכיון שהכניסוהו להיחידה לרפאותו כבר זכה בהמקום, לא מיבעיא כשהוא משלם בעד הזמן שנמצא בבית החולים, בין שאינו משלם שמרפאין שם בחנם, ואף אם רק לעניים בחנם והוא עני מ"מ כבר קנה במה שהובא שם להיות שם הזמן שצריך להיות שם והשעבודים שיש על ביה"ח והרופאים דשם לרפאותו ואינו מחוייב ואולי גם אסור שיתן את זכותו שעי׳׳ז יחיה החיי שעה שהוא הזמן קצר שאפשר לו לחיות לחולה אחר אף שראוי לחיות כשיתרפא כל ימיו הקבועים לו.

ומסתבר דאף אם השני שאפשר לרפאותו הוא נמי עתה מסוכן גדול שצריך להכניסו מתחלה לחדר היחידה נמי אין להוציא את הראשון שנמצא שם אף שחייו הוא רק חיי שעה לפי אומדנתם, שהרי גם להציל ודאי אינו מחוייב החולה בנפשו, ורק קודם שהכניסו לשם את החולה דהוא רק לחיי שעה יש להכניס תחלה את החולה המסוכן שיש לרפאותו תחלה אף שבא לשם אח"כ. אבל הוא דוקא באופן שלא ידע החולה המסוכן שלפי אומדנות הרופאים א"א לרפאותו דאם ע"י זה יודע שא"א לרפאותו הרי יתבעת שבשביל זה יש לחוש שיקרב מיתתו ויטרף דעתו שאסור בכל אופן, ומחמת שיותר מצוי שאינו יודע מצבו דהא זהירין מלגלות לו, וגם אסור לגלות לו, לכן יש להקדים להכניסו לחדר היחידה למי שבא תחלה, ואף כשהחולה יודע מצבו נמי יש לחוש שיטרף דעתו שיאמר שכבר מחשבין אותו כמו שאינו שאין מתעסקין עמו, שלכן למעשה כמדומה שרחוק הדבר שלא יגרע מצב הראשון כשיכניסו קודם את השני וממילא יש להם להכניס את מי שבא ראשון אף כשהחולה דסוברין שא"א לרפאותו בא תחלה.

אבל צריכין למצוא עצה שלא יחסר טפול הצריך גם לשני אף כשיהיה במקום אחר אם אפשר.

ג. בהא דצריך להזהר מנגיעה בגוסס
ולענין סימני גסיסה שמעתי שהרופאים אין מכירין בהם, ואולי הוא מחמת שמצד ענין רפואה ליכא חלוק שאין אומות העולם חוששין להא שיבא מצד הנגיעה והטיפול בו אבוד נפש, ואין סוברין שיש איסור ועולה בזה משני טעמים,

חדא דאין יודעין שאסור ליגע בגוסס והנוגע בו ה"ז כשופך דמים, כדתניא במס׳ שמחות פ"א ה"ד ונפסק ברמב"ם פ"ד מאבל ה"ה והובא בש"ך יו"ד סימן של"ט סק"ה, ועוד דאף אם יודעין זה לא איכפת להו ברציחה כזו דע"י נגיעה לגוסס, ואולי ליכא איסור זה לבני נח, דהא איתא בע"ז דף י"ח ע"א בעובדא דר׳ חנינא בן תרדיון שגזרו עליו מלכות רומי לשרפו על שהיה עוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה ולא רצה הוא לפתוח את פיו כדי שתכנס בו האש וימות מהרה מטעם שאסור לחבול בעצמו, וכשאמר לו קלצטונירי שאם ירבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבו יביאנו לחיי העוה"ב השיב לו הן וגם נשבע לו

ויצתה בת קול שר"ח בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העוה"ב, ואם היה גם לבני נח איסור רציחה בגוסס אף שלא אפשר שיחיה אלא רגעים היה אסור גם הקלצטונירי לעשות זה וא"כ משמע שלבני נח ליכא איסור זה.

אבל הא ברמב"ם פ"ט ממלכים ה"ד איתא שבן נח חמור שנהרג אף כשהרג טריפה וא"כ כ"ש להרג גוסס שאף ישראל נהרג עליו, ואף שעל גוסס בידי אדם סברי רבנן בסנהדרין דף ע"ה ע"א שפטור כדאמר שם רבא שא"כ ר"ח בן תרדיון מסתמא הוא סובר כרבנן ולא כר"י בן בתירא, הא הטעם הוא משום שגוסס בידי אדם מדמין רבנן לטרפה ועל טרפה הא חייב בן נח שא"כ גם על גוסס בידי אדם יש לחייב לבן נח אף לרבנן וכ"ש לריב"ב, איברא דברמב"ם שם לא הוזכר אפילו הרג את הגוסס, אבל הוא משום דלא הזכיר אלא טרפה וכדומה שהן אלו שישראל אינו נהרג עלייהו אף שאסור אבל גוסס דגם ישראל נהרג עליו כדאיתא בפ"ב מרוצח ה"ז אין שום צורך להזכירו בבן נח שג"כ חייב, וא"כ משמע שגם בני נח אסורין

ולא מתורץ לדינא לכאורה הא דהתיר להקלצטונירי להסיר הספוגין של צמר ולהרבות שלהבת

וכבר הזכרתי זה שהוא צ"ע בתשובה באג"מ יו"ד ח"ב סי׳ קע"ד ענף ג׳, ומוכרחין לומר שהוראת שעה היתה במה שהתיר ר"ח בן תרדיון להקלצטונירי שיקרב מיתתו וגם הבטיח לו עוה"ב והסכימו משמיא להוראת שעה זו, וקצת משמע שלא אמר לו ר"ח בן תרדיון דודאי יהיה לך שכר מאחר שאתה עושה טובה גדולה זו שלא אצטער אלא הוצרך להבטיח לו וגם לישבע לו משום שמדינא לא היה שייך ליתן לו שכר משמיא מטעם שבעצם הוא חטא ורק מחמת הבטחת רחב"ת וקיום שבועתו נתנו משמיא להקלצטונירי עוה"ב, אך אפשר שהוצרך לזה שלא יסלקו אותו באיזה שכר בעוה"ז והוא רצה דוקא בשכר דעוה"ב. עכ"פ משמע שגם בני נח אסורין בהריגת גוססין

אבל מ"מ לא איכפת להו לרופאים הנכרים ואף לרופאים ישרא׳ שאינם שומרי תורה בנגיעה בגוססין או משום דאין יודעין זה או משום דאין חוששין לזה, אבל שומרי תורה יש להם לישמר כשיודעין שלא שייך לרפאותו ורואין שהוא גוסס שצריכין ליזהר מליגע בו. ואנשי חברה קדישא שהיו בכל עיר ועיר אנשים העוסקים למצוה זו לעשות כל הדברים דצריך לכבוד המת משעת יציאת הנפש עד אחר הקבורה כמנהג ישראל שומרי תורה היו בקיאין בזה, וכמדומני שרופאים הרוצים לידע כשנמצאים בבתי חולים שמצוי שם גם אלו שמתים שם יכולים להכיר זה כשישתדלו להיות אצל החולים כשנוטים למות.

ד. באור החלוק בין גדר טרפה בבהמה שאינו משתנה, וגדר טרפה באדם שתלוי ברפואה דאותו זמן, והחלוק שבין טרפה לגוסס
וחלוק גדול יש בין טרפה לגוסס כי טרפה הוא שיש לו חסרון באברים הפנימיים כגון שיש בריאה ולב ובני מעים נקב ממש ואף כשליכא נקב אבל הקרומים שלהם הם לקויים ושחופים בין כשאיכא מוגלא בין בליכא מוגלא, ואיכא אברים שלא נטרף אלא דוקא בחסר וביתר ויש דוקא בלקותא וכמבואר ביו"ד בטריפות דבהמה, ולרוב האברים גם באדם הוא כן, אך איכא חלוק בעצם הגולגולת ואולי אף בשדרה עיין בתוס׳ חולין דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר.

אבל בעצם איכא חלוק גדול לתנא בין טרפות דבהמה לאיסור אכילה למה שנוגע לדיני טרפות דאדם שהוא ליהרג עליו כדאבאר. דהרי כל עניני מחלות ורפואתן אינם דברים קבועים בכל ימות העולם דהרבה דברים טבעיים נתחלפו כמפורש בתוס׳ מו"ק דף י"א ע"א ד"ה כוורא וכמו כן שייך שישתנו גם במחלות ורפואות,

שא"כ בטריפות שמנו בר"פ אלו טריפות זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה א"א לפרש שהוא כפי כל זמן וזמן דהא דיני טרפות לאכילה הם קבועים לעולם אלא שהיה כלל על זמן התנאים חכמי המשנה ואולי גם האמוראים חכמי הגמ׳ ומה שנכלל אז בכלל זה הוא נאסר לעולם מהל"מ. ולכן ניחא מה שנאמרו למשה בסיני כל הפרטים כדאמר עולא בחולין דף מ"ג ע"א שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני ולא סמכה תורה על דעת החכמים שיאמרו איזו הן הדברים העושין שלא תוכל הבהמה לחיות וכדמצינו הרבה דברים בתורה שלא נאמר אלא כלל וסמכה תורה על החכמים שיפרשו הפרטים, אלא הוא משום דמצד הכלל דכל שאין כמוה חיה טרפה לא היו נאסרות כל הטריפות שנשנו אלא רק באותן השנים הרבים שלא היו הבהמות יכולות לחיות, והיו כשרות שלא נאמרו שכשרות, וכשנשתנו הטבעיים שאיזה דברים שלא היו יכולות לחיות בזמן המשנה והגמ׳ נשתנו שיכולות לחיות, ואיזה דברים שהיו יכולות לחיות בזה נשתנו שאין יכולות בזה, היה מצד כלל זה להיפוך, דאף שבמשנה וגמ׳ נאמר לאיסור מדין טרפה נעשות מותרות מאחר שנשתנו שיכולות לחיות בזה, ואלו שנאמר במשנה וגמ׳ שהן כשרות ומותרות מדין טרפה נעשות אסורות מדין טרפה מאחר שנשתנו שאין יכולות לחיות, ובאה ההלכה למשה מסיני לומר שאינו כן אלא אלו שנשנו במתני׳ ובגמ׳ אלו הן האסורות מאיסור טרפה לעולם אף לאחר שנשתנו הטבעיים ויכולות לחיות בזה ואלו שנשנו שהן כשרות הן כשרות לעולם אף לאחר שנשתנו הטבעיים ואין יכולות לחיות בזה, והכלל דנקט במתני׳ דכל שאין כמוה חיה טרפה נשנה זה רק על זמן מתן תורה שהיה כן גם בזמן המשנה והגמ׳.

ומפורש זה ברמב"ם פ"י משחיטה הי"ב שכתב ואין להוסיף על טריפות אלו כלל ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות, ובהי"ג כתב וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שלשון זה משמע שאף שהאמת בזמן ההוא כפי שידוע מדרכי הרפואה לא נשתנה הדין דבשביל זה באה ההלכה שלא תלוי במה שיאמרו חכמים שבזו תהא חיה ובזו לא תהא חיה אלא כפי שהיה בשעת מתן תורה דמה שהיה אז אין כמוה חיה נאסרה לעולם אף כשישתנו הטבעיים, ומה שהיה כמוה חיה כשרה אף כשישתנו הטבעיים, ואין כוונת הרמב"ם שאין האמת כידיעתנו מדרכי הרפואה דהא כתב ואפילו נודע מדרך הרפואה שאין סופה לחיות ולא כתב ואפילו הרופאים אומרין שאין סופה לחיות, וכן בהי"ג כתב אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, שהוא לשון ודאי וברור שכן הוא ומ"מ לא נשתנה הדין, דהוא מצד ההלכה שבשביל זה נאמרה בסיני להשמיענו שאף שישתנו לענין החיות לא ישתנה דינם. ומה שכתב בהי"ב שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, שמשמע דוקא מחמת שאפשר שתחיה משום שבעצם יש לה רפואה וידעו זה חכמי דורות הראשונים ונשכח מדורות האחרונים, שלפ"מ שכתבתי לא היה צריך לזה שאף שבדורות אלו האמת שאין לה רפואה משום שנשתנו הטבעיים נמי כיון שבזמן נתינת התורה וזמן חכמי המשנה והגמ׳ היה אפשר שתחיה היא כשרה וכמו שכתב בהי"ג באלו שאמרו שהן טריפה אע"פ שבדרכי הרפואה שבידינו אינן ממיתין ואפשר שתחיה שלדינא טריפה שהוא אף שהוא דבר ודאי שתחיה כפי דרכי הרפואה שבידינו שמ"מ לא נשתנה הדין וכמו כן הוא גם בהא דהי"ב שאלו שהיו כשרות לתנא דגמ׳ אף שברור ודאי שבזמננו א"א שתחיה מחמת שנשתנו הטבעיים כשרות, אולי מאחר שבזה אין צורך לזה שנשתנו הטבעיים דאפשר שגם בזמננו יכולות לחיות אף שלא ידוע לנו הרפואה, אבל יותר טוב לגרוס היה אפשר שתחיה, היינו שלכל חכמי דורות הראשונים וכל בתי דיני ישראל דהראשונים שלא מנו היה אפשר שתחיה היא כשרה לתנא גם בזמננו אחר שנשתנו הטבעיים וא"א שתחיה דלתנא אף בזמננו יש לדון כמו בזמנם.

ועיין בכ"מ שהביא מחולין דף נ"ד ע"א על דין הראשון דהי"ב דאין להוסיף על הטריפות דאיתא שם דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי ואר"י בן בתירא דאין להוסיף על הטריפות אין לך אלא מה שמנו חכמים ודבי ר"פ בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי וא"ר אבא דאין להוסיף על הטריפות דמסיק הגמ׳ דאף שחזינן דקא מתה גמירי דאי בדרי לה סמא חייא, וכתב שהרמב"ם מפרש דגמירי הל"מ דאי בדרי לה סמא חייא ואע"פ שבספרי רפואה שבידינו כתוב שרפואת תעלה אין לה, חד. הא לא שייך לתרץ בהי"ג לענין כשבזמננו איכא בדרכי הרפואה שבידינו שאפשר שתחיה ברפואות ואף שלא ברפואה שכתב הרמב"ם שלתנא היא טרפה ואסורה באכילה שכתב ע"ז הכ"מ כ"כ הרשב"א בתשובה ומשמע מזה שלא כתב הכ"מ הטעם שכתב הרשב"א, שהוא מאותו טעם שכתב הכ"מ בדינא דהי"ב כשנודע מדרכי הרפואה שאין סופה לחיות והיינו שאף שלא שייך הטעם אם הוא אמת שיש בזמננו רפואה שמתרפאות ויכולה לחיות עוד הרבה שנים וכ"ש כשהיא חיה גם בלא רפואה, שייך טעם הראשון ע"י הכחשה שאינו אמת ובטעות אומרים זה כדאיתא ברשב"א סימן צ"ח, אבל לשון הרמב"ם לא משמע כן אלא שהוא ג"כ סובר כדרכי הרפואה שהאמת היה גם בזמנו כדרכי הרפואה שבידינו דהא כתב בלשון ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שהוא לשון ודאי בהי"ב ואף לשון הי"ג אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה הוא לשון ודאי, ובזמננו ידוע לכל העולם כולו שאיכא הרבה דברים מעניני טריפות שחיים חיי בריאים וגם חיים ארוכים לפי הדור ומגיעים גם לגבורות ואף ליותר דהא עושין הרופאים חתוכים בבני מעיים כחתיכת הסניא דיבי שהוא כבר נעשה למליאנים כשהן צעירים וגם לקטנים והם בריאים והגיעו לזקנה ושיבה ולגבורות, וכן עושין נתוחים ומתרפאין גם כשחותכין חלק מהבני מעיים כשנעשה שם מכה שא"א לרפאותה

ועושין אף בריאה חתוכים כשאיכא מכה שא"א לרפאותו בסממנים וידוע שהרבה אינשי שעשו להם נתוחים כאלו והם אנשים בריאים עוסקים במלאכתן כאנשים בריאים, וידוע שמתחלה בדקו הרופאים זה על בעלי חיים וכשראו שנתרפאו וחיו הרבה שנים כדרך הבע"ח אז התירו להם מדיני המדינה והמלכות, ונמצא שידוע זה גם בבהמות וחיות והרמב"ם והרבה רופאים גדולים בזמנו וגם הרבה שנים קודם באיזה דברים מאלו שבזמן התנאים ואמוראים לא היה אפשר לחיות ובזמנו ואיזה דורות קודם נשתנה הטבע ואפשר להתרפא ולחיות בזה שלכן כשנחלה אדם באברים הפנימיים ולא היה אפשר לרפאות ניסו לחתוך מתחלה בשרצים וחיות ובהמות ועלתה להם שאז התחילו לעשות זה גם באינשי, ובכל דור ודור נוספו מחלות שעושין להם ניתוחין והוא בין מצד חדוש הידיעה ובין מצד חדוש הטבע, וכדחזינן שגם בעניני רפואות מתחדשין בין מצד הידיעה ובין מחדוש הטבע ויש מיני רפואות שהיו בדורות הקודמין ועתה אינם מרפאין והרבה מיני רפואות נתחדש ומתחדשין בין מחמת שלא ידעו מהם אף שהיו בהמציאות ויש גם שרק עתה נתחדש בהטבע שמרפאין. ובימי הרשב"א לא עשו הניתוחים האלו (עי׳ בתשו' הנ"ל סי׳ צ"ח) ואפילו אם נזדמן באיזה מקום שעשה איזה רופא גדול לא ידעו ממנו דלא היה שייך לידע אז כל כך ממה שנעשה בעולם כפי שיודעין בדורותינו מעת שהתחילו להשתמש במסילות הברזל להוליך ע"י זיעת מים רותחין ביותר וע"י הספינות הגדולות שעי"ז באין בימים אחדים גם למדינות הרחוקות ביותר, וכ"ש זה יותר מחמשים שנה שנוסעין בעראפליינס שביום אחד עוברים כל העולם, והידיעות יודעין בשעה אחת וגם בפחות משעה ע"י טעלעפאן וטעלעגראמעס שנעשו ע"י ידיעת ענין העלעקטרן, אבל הרמב"ם שהיה חכם גדול ביותר וגם היה רופא גדול בדורו ידע שהאמת הוא כפי שידוע מדרכי הרפואה אבל לא הוקשה לו כלום משום שהתורה אסרה לעולם מה שהיתה טרפה בשעת מתן תורה שלא היתה כמוה חיה, והוא מוכרח ממה שאמר עולא דהח׳ מיני טריפות שאיתא נאמרו למשה בסיני ולא סמכה תורה על החכמים משום דאסרה תורה אלו לעולם אף אחר שישתנה הטבע בזה שהקב"ה נותן התורה הא ידע זה ואם היה סומך על החכמים היו משתנים דיני הטריפות אז והוצרך להודיע למשה בסיני שאלו הן הטריפות שלעולם יהיו אסורות באכילה אף אחר שישתנה הטבעיים ויהיו מקצת דברים ואף אם כולן להיפוך לא ישתנה דינם כדלעיל. ולכאורה משמע שהכ"מ פי"ג שחיטה הי"ב מתרץ זה שהוצרכה ההלכה מסיני שאמר עולא בזה שכתב ונראה שמפרש רבינו הל"מ דאי בדרי לה סמא חייא, היינו דבשביל זה מתורץ מה שהוצרכו להלכה מסיני דאמר עולא לח׳ מיני טריפות דלא היה אפשר לסמוך על החכמים מאחר שאיכא מיני מחלות שאין להו רפואה לענין המציאות בעולם ומ"מ כשרות מצד דגמירי הלכה מסיני שבעצם יש להו רפואה אך שלא רצה השי"ת שתתגלה רפואה זו בעולם מאיזה טעם, והוא דבר שלא מובן כלל, חדא דליכא שום טעם שהשי"ת יגנוז רפואה זו יותר מכל הרפואות ועוד אם מאיזה טעם נגנזה מכו"ע רפואה זו ורצונו שלא יתודע בעולם יש להחשיב לדינא כלית לה רפואה, והא לפי אגדתא דב"ב דף ע"ד ע"ב דר׳ יהודה הינדואה משתעי דאיכא אבן טבא דמרפא אף לחתוכין ומתים כבר היתחשב לפ"ז כל אברים החתוכין כשלמין להכשיר בני מעים חתוכין וושט חתוך כ"ז שלא מתה ממש, ולכן ליכא שום טעם להכשיר בשביל שאיכא רפואה כזו שאין רצון השי"ת לגלותו לבנ"א אלא דוקא שלא ידעו בנ"א דאין לך אין לה רפואה יותר מזה, וצ"ע דברי הכ"מ אבל מאחר שחזינן שלהכ"מ הוקשה לו מנ"ל לרמב"ם זה שאף שלנו ידוע שאינה יכולה לחיות מותרת כשאינה מאלו שמנו והביא שהוא מעובדא דבי יוסף רישבא דמחו בגידא דנשיא וקטלי והכשיר ריב"ב ומדבי ר׳ פפא בר אבא רישבא דמחו בכולייתא וקטלי והכשיר ר' אבא משום דאין להוסיף על הטריפות ומסיק הגמ׳ טעמם משום דגמירי דאי בדרי לה סמא חיי ומזה הוא מקור הרמב"ם דה"ה לכל מחלות ומאורעות שבעולם שלא נמנו בכלל הטרפות שכשרות אף שלא ידוע רפואה בדרכי הרפואה שהוא מטעם זה דגמירי מהלכה דיש להו רפואה, אבל אין זה טעם הרמב"ם אלא דלא הוקשה לו כלל משום דמקור הרמב"ם הוא מעולא שאמר דה׳ מיני טריפות הוא משום דנאמרו כן מהלכה שהוא רק כדי לאוסרם אף בזמן הרמב"ם ואיזה דורות לפניו שנשתנו הטבעיים ויש מאלו מחלות הכשרות שלפי דרכי הרפואה אין לזה רפואה ואין סופה לחיות שמ"מ הן מותרות שלטעם זה לא קשה כלל גם דין השני דבהי"ג שאף שהאמת כדרכי הרפואה שמקצתן אינו ממיתין כלל אף בלא שום מעשה רפואה ומקצתן אף שלא מתרפאין אבל ידוע שיש לה רפואה ואפשר שתחיה ע"י הרפואות דהא זה שאסרה התורה אסור לעולם אף לזמן הרמב"ם וזמננו שאפשר להן לחיות ברפואות ואף גם בלא רפואות מהא דעולא דנאמר הלכה דח׳ מיני טריפות שנשנו במתני׳ שנאסרו בלאו דטרפה מטעם שאין כמוה חיה הוא איסור עולמית להו אף לאחר שישתנו הטבעיים ויוכלו לחיות גם בלא רפואות כמו שרואין ויודעין כל העולם כולו, וליכא בזה שום כפירה בדברי המשנה והגמ׳ דאדרבה מתקיימין בזה דברי המשנה והגמ׳ שלא יקשה עלייהו מהמציאות שבדורות האחרונים שאף הרשב"א אם היה חי וכן עתה שהוא בעולם האמת בג"ע מודה שיש מקצתן כאלו שמנו במשנה וגמ' שהן טריפות שיכולין לחיות, והרשב"א לפ"מ שהיה סבור דא"א להן לחיות היה מוכרח לדחוקי בהא דעולא דהוצרך להשמיענו בהלכה מחמת שאיכא מחלות שליכא רפואה ונמנו לכשרות דהוא משום שנשכחו הרפואות מהרבה מחלות שלכן אין יכולות לחיות והיינו טועין לאוסרן בשביל זה כדפי׳ הכ"מ אבל הוא דחוק ותמוה כדכתבתי, והאמת לדינא הוא כהרמב"ם, וגמירי דאי בדרי לה סמי חיי דנאמר בגמ' על הא דמחו בגידא דנשיא ועל הא דמחו בכוליתא שהכשירו אין גמירי זה מהלכה אלא מדרכי הרפואה. עכ"פ דעת הרמב"ם, ונברר שכן הוא האמת, שאף שהאמת כדרכי הרפואה שבידנו משום שנשתנו הטבעיים ויש מאלו שכשרות שא"א להם לחיות ומהטריפות שמנו חכמים שיכולות לחיות גם בלא רפואה ויש חיות ע"י רפואה שמ"מ לא נשתנה דינם וכלל דבמשנה היה זה רק על זמן ההוא ולא קשה עליו שום קושיות ומה שמסיק בגמ׳ על מחו בגידא דנשיא ועל מחו בכולייתא גמירי דאי בדרי סמא חייא הוצרך למה שריב"ב ור' אבא הכשירו אף שהיו בזמן המשנה והגמ' שלא נשתנו עדיין אבל כיון שהאמת הוא שנשתנו הטבעיים שבזמן הרמב"ם והוא אף בדורותינו שאיכא הרבה שנמנו בטריפות וכן הוא דיש לאיסור אכילה אף בזמננו ולעולם שלענין המציאות הן כשרות, ואיכא הרבה שדינם שכשרות לאכילה אף שלענין המציאות הן טריפות, נשתנה הדין לענין חיוב הרוצחו שבזה תלוי בהמציאות שאם לפי המציאות שהוא כדרכי הרפואה בזמננו יאמרו שהיה הנרצח בחשיבות כשר שהיה יכול לחיות במחלתו כל ימיו חייב מיתה ואם בדרכי הרפואה יאמרו הרופאים שלא היה יכול לחיות במחלתו הוא בדין טרפה שההורגו פטור ממיתת ב"ד. וכן הוא כמפורש ברמב"ם פ"ב מרוצח ה"ח שכתב ההורג את הטריפה פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם שהורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות, הרי לא כתב שטריפה הוא כשיש לו מכה בריאה ולב ובני מעיים וכדומה כדנמנו בטרפות דבהמה חוץ משדרה וגולגולת משום דסובר הרמב"ם דלענין הריגת רוצח בב"ד תלוי לפי המציאות בכל דור ודור כפי שנתחלפו הטבעיות דלכן לא שייך לומר בזה דין קבוע, ואף שקבוע עכ"פ לאיזה משך זמן וכל אדם שוין לזה דלכן דייק וכתב ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות ולא כתב ויאמרו הרופאים שמכה זו איז לה תעלה באדם זה משום דלענין להתחשב טריפה שוין כל אדם ואדם כפי שהוא בעולם בזמן שנהרג.

אבל החלוק הוא רק לענין חיוב מיתה בסנהדרין שבעוה"ר אין לנו חיובי דיני נפשות עד שיבא מלך המשיח ויבנה ביהמ"ק כי תלוי בבנין ביהמ"ק שישבו סנהדרי גדולה בלשכת הגזית שחציה קדש בקדושת העזרה וחציה חול לגבה דיש לה רק קדושת הר הבית שרק אז דנין סנהדרי קטנה של כ"ג אשר יעמידו בכל עיר ועיר בא"י, אבל במה שנוגע גם בזה"ז להתרחק ממנו ולקונסו באיזה דברים ושלא לקוברו אצל סתם אינשי שהם כשרין אם רשאין אנו מצד דיני המדינה והמלכות ליכא חלוק בין הרג אדם שלם לטריפה.

ודין הגוסס שהוא אדם שאין בו חסרון באבריו וראוי מצד זה לחיות בלא קצבה אלא מצד שנגזר מצד דאדם באכילה מעץ הדעת שכל אדם עד ביאת המשיח ותחיית המתים מוכרח למות שלענין זה כל הימים שנגזר עליו בשעה שנולד לחיות בעוה"ז ומהלידה עד שמת ממש דין אחד דההורגו במזיד חייב מיתה בעדים והתראה בזמן המקדש שהיו סנהדרין של ע"א יושבין בלשכת הגזית ולא היה חלוק בין גוסס לבריא, וגם בזה"ז ליכא חלוק באיסור רציחה שלכן כיון שהוא חלש מאד אז שפשר שגם הנגיעה בו תכבד עליו וימות מזה צריכין ליזהר מליגע כשאין להם שום רפואה עבורו,

ובטריפה כל זמן שהוא חי ליכא דין זה דרשאין ליגע בו וגם ליתן לו דבר כבד אם אפשר לפניו שאף שא"א לפניו לחיות זמן רב כשלם מ"מ הזמן שהוא חי הוא ככל אדם ואף כשנחלה הוא ככל אדם כשהוא חולה שיכולין ליגע בו וללחוץ ידו כשבאין אליו לבקרו כדרך העולם, שרופאין מחוייבין לרפאותו במה שאפשר לסלק ממנו יסורין ולהאריך ימיו כמה שאפשר.

ה. אם לכפות חולה ליקח רפואה כשאינו רוצה, ובענין תרופה מסוכנת

ובדבר כשהחולה אינו רוצה ליקה הרפואה, תלוי אם הוא מחמת יאוש או מחמת שהוא צער לפניו ומתחשב רק עם שעה זו שאינו רוצה להצטער בה אף שמאמין להרופאים שהוא לטובתו שיתרפא בזה או שידעו מזה איך לרפאותו שהוא מעשה שטות ומעשה תינוקות צריכין לכפותו אם אפשר להם,

אבל אם הוא מחמת שאינו מאמין לרופאים אלו צריכין למצא רופא שמאמין בו, ואם ליכא רופא כזה ואי אפשר לפניו מצד המחלה לחכות עד שיבין שהוא לטובתו וגם לא לשלחו כשרוצה בבי"ח וברופאים שהם בעיר אחרת מוכרחין הרופאים שבכאן לעשות בעל כורחיה אם כל הרופאים שבבית חולים זה סוברים שזהו רפואתו, וגם יהיה באופן שלא יתבעת מזה שאם יתבעת מזה אפילו שהוא ענין שטות אין לעשות כי הביעתותא אפשר שיזיקהו וגם ימיתהו ויהיה זה כהמיתוהו בידים ולכן יותר טוב שלא לעשות בעל כורחיה אף שהקרובים רוצים שיעשו לו גם בעל כרחיה, וצריכין הרופאים להתיישב בזה הרבה כשנזדמן חולה שאינו רוצה בהרפואה שעושין לו אם לכפותו כשהוא גדול שקרוב שלא תהא לתועלת כל כך, ולעשות בזה לשם שמים.

ובאם יש בהרפואה עצמה איזו סכנה אבל הרופאים נוהגין ליתן רפואה זו להחולה שיש לו מחלה מסוכנת שמדת סכנה של הרפואה פחותה הרבה מסכנת המחלה אין ליתן בעל כרחיה בכל אופן.

וגם בעצם נתינת רפואה כזו שיש בה סכנה שנוהגין הרופאים ליתן כשמחלתו דהחולה מסוכנת יותר ממדת סכנה והרפואה עצמה יש לדון, דהא לא דמי הידיעה שיודעין הרופאים מאנשים בריאים וחולים קטנים כמחושים וחולשא בעלמא שאיכא לפעמים שהם לא מסתכנים כל כך מרפואה זו שרוצים ליתן לחולה זה על מחלתו הגדולה ואין למילף כלום ממאורעות כאלו, וממילא אין ליתן רפואה כזו שיש בה סכנה שהרי אפשר שלחולה כזה הוא סכנה גדולה, ורק כשאיכא ידיעה לרופאים שאף אינשי שחולים במחלה זו והם חלשים במדה זו נמי לא נסתכנו מרפואה זו אלא מיעוט קטן טובא אז כשסוברים הרופאים שלא פחות ממחצה חולים במחלה זו נתרפאו רשאין ליתן רפואה זו כשהוא ברשות החולה,

והרופאים צריכין לישא וליתן טובא בזה בהרבה רופאים וגדולים שיש שם כי אומדנא כזו היא קשה מאד אף לרופאים גדולים.

ו. אם מותר לרופא לבקש מקרובי המת רשות לנתחו
ובדבר נתוח מתים שרוצים הנהלת בית החולים שהרופא שעסק עם החולה יבקש מהקרובים רשות לנתח, שיש לחוש שאם לא תעשו כרצונם יקנסו לבטל תעודת הרפואה הוא פלא שבמדינתנו יכפו להרופא לעבור על דיני התורה ואם נמצא הנהלת בית החולים שמקפידין בזה אין לחוש לאיומיו, שודאי יכול הרופא שומר תורה לתבוע אותם בדיני המדינה, ובשביל הטירחא בעלמא שלא יצטרך לזה ודאי אין להתיר. אבל הא רשאין לנתח מתי נכרים והם גם מרובין ממתי ישראל אף בבתי חולים של ישראל ויכול הרופא שומר התורה לבקש מקרובי מתי נכרים ואצלם יכול מדינא גם לפתותם ולא שייך לזה ענין איבה מאחר דאיסור ניתוח הוא דבר שאין להקפיד ע"ז אלא מצד איסור תורה שליכא זה במתים דידהו ולא שייך בזה משום דרכי שלום. ובמתי ישראל אין אתם מחוייבין לומר להקרובים שלא ישמעו למי שיבקשו מהם שיניחו לנתח, וכשישאלו מכם אם יניחו לעשות ניתוח אין עליכם חיוב להשיב פס"ד אלא לומר שאתם אינכם רבנים אלא שצריכין לשאול זה מהרב שמכירין אותו אם מותרין להניח להרופאים לנתח את קרובם ולא יוכלו הנהלת ביה"ח לתבוע מכם כלום, ואם מצד רשעות בעלמא יתבעו דוקא מכם ודאי אין לכם מה לירא מהם כלום.

ז. אשה שהוצרכו לחתוך את רחמה אם מותר לחתוך גם השחלות וצנורות הרחם

ובדבר אשה שיש לה מחלה ברחמה באופן שצריכין לעשות ניתוח ומסירים את הרחם, ואגב אורחא דרכן של הרופאים להסיר את השחלות (אואריס בלע"ז) ואת צנורות הרחם (פאלאפיאן טובס בלע"ז), אע"פ שאין בהם שום מחלה בשביל שעלול להעשות בה עי"ז מחלת סרטן (קענסער) בערך חמשה אחוזים, אם יש בזה איסור משום סירוס, הנה באשה ליכא משום סירוס אחר סירוס, ומכיון שניטל הרחם הרי שוב לא שייך שתלד וליכא שוב ממילא איסור סירוס דאין בה משום מסרס אחר מסרס כדמשמע בשבת ריש דף קי"א לענין שתיית רפואה לירקונא שעי"ז מיעקר שלאיש אסור ואשה מותרת שהקשה הגמ' דלר"י בן ברוקא שגם אשה מחוייבת בפו"ר מוקי לה בעקרה הרי אף שילסריס אמר שם דאסור ליקח רפואה זו משום דהכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא אסור מ"מ מותרת בעקרה משום דליכא באשה משום מסרס אחר מסרס וכמפורש בתוס׳ ד"ה בזקנה ובעקרה שכתבו באשה נמי לא שייך בה מסרס אחר מסרס דאין שייך בה סירוס, שאין כוונתם לענין לעשות שלא תלד דודאי איכא מציאות דסירוס דהוא לחתוך את הרחם, אלא כוונתם דלא שייך עניני סירוס דמעוך וכתות ונתוק וכרות דכתיבי בקרא דמזה ילפינן איסור מסרס אחר מסרס, ולא שייך למילף אף לר"י בן ברוקא דהאשה מצווה על פו"ר מאיש אלא לעצם הסירוס שכיון שמצווין על מ"ע דפו"ר אינו עניו חדוש מה שנאמר איסור לאו על סירוס דהוא לעשות עצמו לאינו ראוי לפו"ר שלכן ילפינן אשה מאיש מאחר שהיא נמי מצווה על פו"ר כהאיש אבל על מה שנאמר חדוש באיש לאסור גם מסרס אחר מסרס שהוא גזה"כ בעלמא לא שייך למילף, וכ"ש דלרבנן שהאשה אינה מצווה על פו"ר דהאיסור סירוס באשה הוא רק איסור מדרבנן שודאי אין לאסור דבלא טעם לאסור ודאי לא יאסרו, שלכן מאחר שמוכרחיו לחתוך את הרחם משום מחלתה ליכא שום איסור לנתח גם את השחלות ואת צנורות הרחם.

ואף להגר"א באה"ע סימן ה׳ ס"ק כ"ח שאיכא איסור דאורייתא גם בנקבה מקרא דמשחתם, מסתברא דההשחתה שנאמר באברי הזרע ולא באברים אחרים הוא משום שנשחת עי"ז ענין הולדת בנים, וכיון שנוטלין ממנה הרחם בשביל סכנה ליכא שום חשיבות ושם השחתה על מה שנשארו השחלות וצנורות הרחם והוי זה כצער וחבלה בשאר אבריה שלטובתה אין לאסור אף למ"ד אסור לחבול בעצמו.

וגם הא שעלול להעשות סרטן אף שהוא רק בסך חמשה אחוזים יש להחשיב סכנה להאשה להתיר זה דהוא חשש גדול ואף אם נימא דאין לעשות מתחלה נתוח בשביל חשש דאחד מעשרים הוא משום שגם הנתוח בעצמו נמי יש בזה חשש סכנה אבל באופן זה שהוא בשעת הנתוח ההכרחי דהרחם שמסתבר שלא נוסף לה אלא הצער בשביל זה לבד שחתכו יותר מעט, וגם אפשר שלא ניתוסף לה שום צער יותר מלחתוך הרחם לבד וכדמסתבר כן, שלכן אפשר שיכולת לעשות כן גם בלא שאלה ממנה משום שאין בזה שום חסרון אלא רק לטובתה,

או אולי יהיה מצד זה יותר הנאת תשמיש או ענין אחר שעושין השחלות וצנורות הרחם אף שאין זה ענין גדול שלכן יותר טוב לשאול ממנה ומבעלה ויחליטו הרופאים יר""ש בזה.

ח. בענין רופא שבאה אליו אשה שיפיל עוברה

ולעניו הנשים שבזה"ז בעוה"ר איכא נשים דלא מעלי ורוצות להפיל העובר שבמעיהן הנה זה הוא אסור מאיסור רציחה ואסור לסייע בזה לא רק לישראלית אלא אף לנכרית משום שבני נח נמי אסורין ברציחה גם בעובר ובני נח חמורין בזה שגם נהרגין על רציחת עוברין שלכן אסור אף לסייע בזה וגם איכא משום לפני עור,

ואף כשאפשר לה להודע מרופאים שעושין זה גם מאחריני אין לסייע בזה אף לא לנכרית אף אם היה בזה חשש איבה, אבל בעצם ליכא חשש איבה כשיאמר שהוא אינו רוצה לעזור לדבר שהוא רציחת נפש, שהרי יודעות אף הנשים הנכריות שאין זה דבר נכון לעשות שהרי גם כמה מדינות אוסרין זה משום רציחה ויכול הרופא יר"ש לומר שהוא אינו רוצה להתערב בדבר רציחת עובר כשאין זה לרפואה דסכנת האם.

ט. בענין נתוח להקלת יסורים של חולה שא"א לרפאותו
במי שיש לו מחלת סרטן (קענסער) שכבר התפשט שאין רואים הרופאים שיוכל להאריך ימים אף בניתוח אלא שעושים ניתוח על עיקר המקום כדי להמעיט היסורין ויותר מצוי זה כשעיקר הסרטן הוא בפראסטאט שמסירין הרופאים בניתוח את הביצים, אם מותר לעשות זה.

הנה זה מותר שאף בשביל הסרת היסורין מותר לעשות ניתוח בחולה דסכנה, וגם מסתבר שהוא מאריך חייו לאיזו שעה קטנה אף שלא ידוע זה גם לרופאים, דודאי מסתבר ששני חולים מסוכנים במחלה אחת אבל האחד אין לו יסורין, והאחד יש לו יסורין, שבדרך הטבע מי שאין לו יסורין יחיה יותר מעט דהיסורין גדולים נמי מקצרין החיים, ולכן ודאי שמותר אף שעושה סירוס שהוא בלאו כיון שהוא חולה מסוכן יש לעשות הניתוח הזה אף שהוא רק להקל יסוריו.

י. בענין קריעה לרופא שכבר קרע קודם אצל חולה אחר
אם נמצא הרופא אצל חולה בשעת יציאת נשמה וקרע ואח"כ היה בשעת יציאת נשמה אצל חולה אחר שם בביה"ח אם צריך לקרוע עוד הפעם, ודאי צריך אבל סגי בהוספת משהו על מה שקרע כבר על מת הראשון דהא אין להעדיף קריעה זו על קריעה דמתים קרוביו שאם מת לו ח"ו עוד מת אחר ז׳ שסגי בהוספת משהו על קרע הראשון, והכא אף באותו היום כלאחר ז׳ דהתם דמיא דהא ליכא ענין ז׳ ימים רק בקרובים שחייב להתאבל עליהם, אבל בחיוב קריעה דעל אחרים כלתה חיובו תיכף אחר קריעתו כמו באחר ז׳ דעל קרובים וסגי בהוספת משהו, ומסתבר שלא רק ביום זה אלא אף בימים שאח"כ יסגי בהוספת משהו. וראיתי בספר גשר החיים מהגרי"מ זצ"ל טוקצינסקי פי"ד סעיף ט׳ שהביא בשם ס׳ שלחן גבוה שנהגו להקל ולא לקרוע שאל"כ לא ימצאון אינשי שירצו לבא לעמוד בשעת יציאת נשמה, והוא טעם קלוש לבטל חיוב ממש שמפורש בברייתא במו"ק דף כ"ה ע"א רשב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע ובשבת דף ק"ה ע"ב נחשב בשביל זה שהוא מתקן בהקריעה לחייבו חטאת בשבת משום קורע, ואם לא היה חיוב ממש שבשביל חשש קטן דאינשי דלא מעלי או אינשי עניי לא ירצו לבא לעמוד בשעת יציאת נשמה דבר שחז"ל לא חששו לזה אף שהם חששו ביותר להפסד ממון דאינשי, והוא רק טעם על מה שלא מיחו באלו שאין קורעין אבל לא טעם על מה שאינשי מעלי ינהגו כך ולכן ודאי צריך לקרוע כדינא.

ולענין שבת כבר בארתי בתשובה ונדפסה באג"מ ח"ד על או"ח סימן ע"ט ותעיינו שם.
והנני ידידם ואוהבם,
משה פיינשטיין

אגרות משה חושן משפט, ב, עד

סימן עד
בעניני רפואת חולה שא״א לרפאותו לגמרי,

ובענין סכנת חיי שעה בשביל ספק חיי עולם

כ״ג אדר שני שדמ״ת
מע״כ ידידי מחו׳ יקר וחביב לנו עד למאד הרה״ג מוהר״ר שלום טענדלער שליט״א.

א. נתינת תרופות לחולה, שא״א לרפאותו ולהקל יסוריו, רק להארכת חייו, וענין קדימה ברפואה
הנה על שאלות של כתר״ה מח״י כסלו שנה העברה נתאחרתי להשיבו מחמת מצב בריאותי ל״ע. והנני להשיב תיכף לפי המצב אצלי ובהזמן שאפשר לפני לפי סדר מכתבך. התחלת לבקש ביאור נוסף על התשובה שכתבתי לד״ר רינגל וד״ר יעקבוביץ (ונדפסה לעיל סי׳ ע״ג), ובאמת לא ראיתי הנחיצות ליתר ביאור בזה, שלא היה מובן לי היכן ראה כתר״ה מקום ששייך לטעות שהרי הדין שכתבתי הוא דין מבואר ופשוט, שאם אין יודעין הרופאים שום רפואה לא רק לרפאותו אלא אף לא להקל היסורין, אלא להאריך קצת חייו כמו שהן בהיסורין, אין להם ליתן רפואות כאלו. שהרי בכה״ג חזינן מעובדא דרבי (כתובות ק״ד ע״א) שלא הועילו רבנן בתפלתם שיתרפא וגם לא לסלק יסוריו אלא שהועילה תפלתם שלא ימות ויחיה בהיסורים כמו שהם כל זמן שמתפללין, אמרה אמתיה דרבי שהיתה חכמה בתורה יה״ר שיכופו העליונים את התחתונים. וכשראתה שלא הועילה תפלתה מחמת שלא פסקו רבנן מלמיבעי רחמי עשתה מעשה להשתיקם מתפלתם בשבירת כוזא ונח נפשיה

ומשמע מהגמ' שהובא זה להורות הלכה ששפיר עשתה וכדאיתא כן בר״ן בנדרים ריש דף מ׳ שכן סובר ר׳ דימי כמעשה דאמתיה דרבי. ופסק כן לדינא שכשלא מועיל התפלה להתרפאות ולהקל היסורין יש להתפלל שימות מאחר שזהו טובתו.

ואף שלא שייך למילף לענין תפלה שאין תפלותינו מתקבלות כל כך וליכא ראיה ממה שחזינן שלא הועילו תפלותינו להתרפאות ולהקל מהיסורין ואין לנו להתפלל בשביל זה להיפוך שימות ח׳׳ו, יש לנו למילף לחולה שהרופאים אין יודעין שום רפואה לרפאותו ואף לא להקל היסורין רק שיודעין מרפואה להאריך קצת חייו בהיסורין כמו שהם עתה שאין ליתן רפואות כאלו, אבל פשוט שאם יועילו הרפואות עד שיוכלו להשיג רופא גדול מהנמצאים אצל החולה שאפשר שעי״ז שיתארכו חייו ישיגו רופא שאפשר שידע רפואה לרפאותו יש ליתן רפואה זו אף שלא מועילה להקל היסורין אלא להאריך חייו כמו שהן בהיסורין עד שיוכלו להביא הרופא ההוא.

ואין צריכין לשאול להחולה ע״ז ואף אם החולה אינו רוצה אין לשמוע לו. אבל יש להשתדל שירצה החולה, שלהביא רופא בעל כרחו יש ג״כ חשש סכנה אבל אם אינו רוצה בשום אופן שיביאו רופא, אין לשמוע לו.

ופשוט שכן סובר הרמ״א ביו״ד סימן של״ט סעיף א׳ שמתיר וגם מצריך להסיר דברים המעכבין יציאת הנפש אף שנמצא דגורמין שימות באיזה זמן קטן קודם, דפשוט שהוא מצד היסורים שיש להגוסס בזה. דבליכא יסורין הא ליכא שום טעם שיתירו אף לסלק דברים המעכבין ליציאת הנפש, אלא אדרבה היה לנו לחייב גם להכניס. אלא ודאי שהוא מצד היסורין שיש להגוסס בזה. ואף אם נימא שליכא חיוב מהקרא דורפא ירפא בכה״ג שלא שייך שיתרפא אלא להאריך ימיו כשהוא חולה לאיזו שעות ואף לימים כשא״א לרפאותו וגם לא לסלק היסורין או כשליכא יסורין מאחר דהקראי בסתמא איירו באפשר להתרפא ולילך על משענתו ואולי איו למילף מזה לרפאות כשליכא יסורין וכשלא שייך שיתרפא, מ״מ כשאין לו יסורין למה לנו להשתדל אף רק בסלוק דברים המעכבין יציאת הנפש,

אלא ודאי דהוא משום דאית לו להגוסס איזו יסורין בעכוב יציאת הנפש, והיה בודאי לרבותינו הרמ״א והקודמים לו קבלה בזה. והוא נכון ואמת לדינא.

ופשוט שאף רופאים מומחים גדולים כשאין יודעין לרפאות מחלה זו שיש בהחולה אין להם ליתן רפואות שאין מרפאין ולא מקילין היסורין ואין מחזיקין כח החולה שיוכל לסבול, ורק אם נשקט רוחו דהחולה במה שיתן לו הרופא איזה דבר צריך ליתן לו כדחזינן שתיקנו חכמים שתועיל מתנת שכ״מ בדברים בעלמא מטעם זה. אבל אין לסמוך אפילו על רופאים הרבה שלא תועיל שום רפואה בעולם, אלא צריך להביא כל הרופאים שאפשר אף רופאים קטנים מאלו שהיו אצל החולה, כי לפעמים מכווין רופא קטן יותר מהגדולים כי אף בענינים אחרים מצינו שלפעמים לפום חורפא שבשתא (ב״מ צ״ו ע״ב) שדבר פשוט נעלם מחכם יותר גדול וחכם קטן ממנו נתכווין לדין האמת וגם בעניני רפואה שייך זה עוד יותר. ובפרט ברופאים שלא כל כך ברור לעלמא מי הוא הגדול.

וגם לאו מכל רופא אדם זוכה להתרפאות.

אח״כ נודע לי שכוונת כתר״ה היה שאולי שמאחר שבדין זה אנו אומדין ״איכות החיים״ ומתירין בשב ואל תעשה שלא לרפאות חולה, יש אולי לחוש שרשעים יקחו זה כמקור שיכולים להוסיף עוד חלוקים ״באיכות החיים״, לומר שאין צריך לרפאות אחד שר״ל שוטה או אחד שר״ל היה באסון והוזק ונעשה כדומם וכדומה. והנה באמת לא ראיתי מקום לטעות בדברי שליכא חיוב לרפאות למי שהוא שוטה שנחלה ולמי שאינשי דלא מעלי אומרין על איזה אינשי שאין דעתם כראוי כל כך שהם רק כמו ירק שאין לרפאותן כשנחלו באיזו מחלה כשאין לו יסורין והריפוי הוא כדי שיהיה בריא ויוכל לחיות זמן הרבה, דודאי פשוט וברור וידוע לכל בן תורה ויר״ש שמחוייבין לרפאות להציל במה שאפשר לכל אדם בלא שום חלוק בחכמתו ובדעתו,

ואף ענין קדימה ליכא אלא במה שתנן במתני׳ דסוף הוריות (י״ג ע״א), ואף באלו קשה לעשות מעשה בלא עיון גדול. ואף באופן שיודעין שלפי הדין יש קדימה ודאי הוא דוקא כששוין בזמן, ויש להרופא לילך למי שנקרא קודם שהרי תיכף נתחייב לילך לשם ולהשני שלא נקרא עדיין לא נתחייב עד שנקרא. ורק אם השני הוא חולה קשה מהראשון יש לו לילך להשני מאחר שהוא חולה ביותר, והכרעת דבר זה תלוי בדעת הרופא. וכן אם לחולה השני יודע הרופא איך לרפאותו ולחולה הראשון אינו יודע אלא שהוא להשקיט רוחו היה מסתבר לכאורה שיש לו לילך תחלה להחולה שיודע לו רפואה, אבל ודאי לפעמים יש להרופא לילך קודם למי שהוא רק להשקיט רוחו כשיבין מזה שהוא חולה גדול ומיואש מהרופאים כיון שלפי הדרך היה צריך הרופא לילך אצלו קודם ומזה יש לחוש שיסתכן וצריך הרופא לעיין בהכרעתו היטב ולשם שמים לחיוב שעליו לרפא מאחר שהוא הרופא בעיר ובסביבתה, ובעיר גדולה כששני החולים הם מאלו שמחזיקין אותו לרופא שלהם.

ב. אם יש חיוב לרפא חולה שיהיה ביסורים זמן ארוך, חולה במחלה מסוכנת שנחלה בעוד מחלה אם יש חיוב לרפאותו מהמחלה השניה אף שא״א לרפאותו מהראשונה, איך לנהוג בחולה שא״א לידע דעתו אם לרפאותו, וכמעשה דר״ח כן תרדיון
והנה כפי שאמר לי נכדי הרב הגאון ר׳ מרדכי שליט״א, עוד שאל כתר״ה שאלה שאינו הערה על תשובתי אלא שאלה לכו״ע, והוא שאם א״א לרפאות להחולה אלא ליתן לו סמי רפואה להמשיך את חייו כמו שהוא בחליו וביסוריו אף להרבה שנים ואף לכל השנים ששייך לחיית כדרך האינשי בזמננו אם יש חיוב לרפאותו.

והנה קודם נעיין בשאלה אחרת והוא אם נזדמן שאפשר להאריך חייו אבל לא יתנו לו אריכות שנים רגיל, דהנה אם נזדמן שנעשה מסוכן במחלה שניה וכשיתרפא ממחלה השניה וישאר חי עדיין יהיה חולה במחלה הראשונה ובהיסורים שיש לו ממנה ודאי איכא חיוב לרפאותו ממחלה השניה, שודאי כולהו אינשי אף כשהן חולין רוצים וצריכים להתרפאות ממחלות נוספות אף כשעדיין אין יודעין רפואה לראשונה, ואף באופן שלית לו יסורין ממנה רוצים כל אדם להתרפאות, וממילא אף כשאינש זה אין רוצה להתרפאות אין שומעין לו כיון דרצונו הוא שלא כדרך האינשי. אבל באופן שיש לו יסורין ואין ידוע רפואה אף לא להקל מהיסורין שעל כעין זה ניחא להו לאינשי יותר אף למות מלחיות חיי יסורין כאלו, כדאיתא בגמ׳ בכתובות ל״ג ע״ב דדלמא מלקות חמור, אפשר כדמסתבר לכאורה דאין מחוייבין לרפאות חולה כזה כשאינו רוצה בעניני רפואה כאלו שמאריכין חייו בחיי יסורין כאלו, ואף בסתמא כשלא שייך לידע דעת החולה יש לתלות שאין החולה רוצה וליכא החיוב לרפאותו.

אבל ברובא דרובא הא יש להחולה קרובים ואף אב ואם ואחים וכדומה העוסקים ברפואת החולה שעליהם יותר מוטל גם בדינא. אבל ודאי עצם החיוב הוא על כל אחד ואחד שיודעין מהחולה ויודעין מרופא מומחה יותר וברפואה, אבל כיון שיש לו אב ואם ואחים וקרובים ויש גם רפואות שאין בהם ממש אפשר גם שיקלקלו מוכרח כל אדם ליקח רשות מאביו ואמו ואחיו הקרובים כשיודע איזו רפואה ולא שייך שיהיה הפקר שכל אחד ואחד שסובר שיש לו רפואה לרפא בלא רשותם. ורשותם שמועיל נמי הוא דוקא בליכא רופא מומחה דבאיכא רופא מומחה צריך להביא אח הרופא כל מי שאפשר לו להביא בהקדם, והרופא עצמו מחוייב לילך תיכף ולעשות כל מה שאפשר לו לפי ידיעתו, וכשאינו יודע צריכין להביא אף ממקום אחר וכל אחד מחוייב להביאו, וכשצריכין להוציא ממון ואין להחולה עצמו מעות מוטל על הקרובים ביותר, אבל חיוב יש על כל בני העיר לרפאותו מקופה של צדקה וגם לילך לאסוף ע״ז כסף מבני העיר ומכל מקום ששייך להשיג על הוצאות השגת הרופא והרפואות וכל מה שצריך לרפאותו.

אבל מצינו בעובדא דר״ח בן תרדיון בע״ז דף י״ח ע״א שרחב״ת אמר שאסור לו לפתוח פיו כדי שלשרף מהרה מצד איסור רציחת עצמו ולישראל אחר נמי לא התיר, דהא ודאי אם היה מותר לישראל אחר היה מותר גם לעצמו והא לא הוזכר שהיו ידיו קשורין וגם גופו שלא היה יכול להסיר את ספוגת הצמר מעליו ולא שייך שהיה ירא מהקלצטונירי דלא שייך שיעשה לו יותר בנקל מהוא עצמו, ולא שיין־ שיענשהו יותר מהריגה דע״י שריפה שהיא מיתה חמורה, אלא ודאי היה זה משום שהיה אסור לו להסיר את הספוגין הלחים שימהר מיתתו כמו שהיה אסור לפתוח פיו. ואף התלמידים היה פשיטא להו זה לאיסור ורק לפתיחת הפה היו סבורין שמותר משום דאם היה פתוח פשוט שלא היה צריך לסותמו כדי שיהיה משהו זמן יותר ביסורים גדולים של שריפת גופו, ואמר להו רחב״ת שגם לפתוח פיו מאחר שהיה סתום אסור. ומה שהתיר להקלצטונירי להרבות שלהבת ולהסיר הספוגין של צמר הלחים וגם הבטיח לו שכר בעוה״ב בשביל זה, אפשר שלא היה חש על מה שיעבור בן נח איסור רציחה מאחר שהוא טובתו והיה רשאי להבטיח לו גם שכר מאחר שהיה לו ממהירות המיתה טובה גדולה והיה מותר לו מצד הלאו דלפני עור שהוא להישראל רק לאו שבשביל היסורין שינצל מזה והוא לא יעבור במעשה, וגם אפשר שבן נח אינו אסור ברציחה שהוא לטובת הנרצח ושאני בזה האיסור לישראל מהאיסור לבן נח, ואולי איכא משמעות לזה מלשון האיסור שלישראל נאמר בלשון לא תרצח שמשמעותו כל אופן וענין רציחה אף שהוא לטובה. ובאיסור רציחה לבני נח נאמר בלשון שופך דם האדם שמשמעותו שהכוונה הוא לשפיכת הדם שאם הוא לטובתו לא שייר כל כך לשון שופך דם.

הארכתי לברר זה מפני שעצם ברור הענין הוא דבר גדול ובפרט שנוגע זה לפעמים רחוקים מאד גם להכריע למעשה בזה שהוא צריך עיון גדול מאד שיהיה קצת מבואר איך הוא לדינא אם יהיה נידון. אבל עצם הנידון הא הוא דבר גדול מאד בין מעצם הכרעת הדין שהוא דבר גדול ובאחריות הרבה בכל ענין שצריך עיון גדול מאד, ובין מצד שהנידון הא הוא בעניני פקוח נפש וחיי האדם ממש, וצריך לקבץ כל ת״ח שאפשר ובצרוף רופאים מומחים ששייך שיהיו שם שאז יש לקוות שהשי״ת יתן דעה להורות בענין חמור כזה.

ג. אם להאכיל דרך הוריד חולה מסוכן שא״א לרפאותו ולהקל יסוריו, ואם להאכיל כן אף בע״כ
והנה בתשובתי להרופאים כתבתי שלחולה מסוכן שאינו יכול לנשום צריד ליתן לו חמצן (אקסידושען) אף שהוא באופן שא״א לרפאותו שהרי הוא להקל מיסוריו דהיסורין ממה שא״א לנשום הם יסורים גדולים והחמצן מסלקן. וכפי זה שאל כתר״ה אם בחולים שאינם יכולין לאכול אם צריכין ליתן להו אוכל דרך הורידין כשהוא מסוכן שהוא להאריך חייו כמו שהן ביסורין כשנדמה לנו שאין לו יסורין ממה שאינו אוכל. פשוט שצריך להאכילו דברים שאין מזיקין ואין מקלקלין דודאי מחזיקת כחו מעט אף שהחולה בעצמו אינו מרגיש ואף העומדין ומשמשין אותו אין מרגישין ול״ד כלל לעניני סמי רפואה, והטעם פשוט שהאכילה הוא דבר טבעי שמוכרחין לאכול להחזיק החיות ושכל אדם ואף בע״ח בעלמא מוכרחת לזה ורק בחולה דחום גדול החום הוא גם מזונותיו כמפורש בגמרא יבמות ע״א ע״ב כגון דזנתיה אישתא, שבזה אין להאכילו בע״כ אלא ע״פ רופא אפילו דברים הראוים לחולים כאלו בסתמא, ודוקא בע״כ כזה שהחולה גדול ועושה זה ברצון אך לא מחמת שרוצה ממש אלא מחמת שאומרין לו וגוזרין עליו, אבל בע״כ ממש שצריך להחזיקו בכח ולהאכילו אין לעשות כן לגדול בר דעת כשאינו רוצה לאכול וכ״ש כשסובר שלא טוב לפניו האכילה אף שהרופא אומר שצריך לאכול ושטוב לו, משום זה שסובר שלא טוב לו האכילה הוא סכנה לחולה כשלא ישמעו לו,

דהא חזינן שאפשר להרע לשכ״מ כשלא ישמעו לו אף בדברים אחרים דמטעם זה תיקנו שמתנת שכ״מ מועלת אף בדברים בעלמא (ב״ב קמ״ז ע״ב), וכ״ש שיש לחוש בדברים הנוגע לרפואתו, אבל צריכין להשפיע עליו שיעשה כציוי הרופא ואם לאו אין שייך לעשות כלום, ואם אפשר שיתנו לו באופן שלא ידע צריך ליתן לו כשידוע שהוא רופא מומחה ורבים סומכין עליו, וכשאינו ברור סמכותיה דהרופא אין ליתן להחולה גדול ובר דעת בלא ידיעתו ורצונו אלא א״כ ברור לכל שזה לא יזיקו כלל. וכמו שהזכרתי שאל כתר״ה אם יש לחלק בין חיי שעה לחיי עולם לענין חיוב לרפאות כשלא אפשר לרפאותו מיסורין אלא להאריך חייו בהיסורין כל הזמן שיחיה שאין חייבין לרפאותו כשהרפואה היא שיחיה ביסורין אותו זמן הקטן שיחיה אבל כשיתרפא לחיי עולם דהוא כדרך שחיים אינשי בזמננו חייבין לרפאותו, הנה אמת שבדברי לא הזכרתי בענין זה ובאמת לא מסתבר לחלק ובסברות בעלמא איכא למימר גם איפכא,

שלכן אם יזדמן ח״ו ענין כזה למעשה לא ידוע לן להכריע שא״כ תלוי זה בדעת החולה, ובקטן, תלוי זה בדעת אביו ואמו ואחים וכדומה שעליהן מוטל יותר עד שיתברר הדין למעשה על בוריו.

ד. בענין תפילה על החולה שימות
וגם העיר כתר״ה שיש לבאר יותר הראיה מאמתיה דרבי בענין מניעה מתפילה וכעין שהר״ן הזכיר למה שהזכרנו מזה לענין מניעה מליתן רפואה, ובודאי ראיה גדולה היא מאמתיה דרבי כיון שהיתה תפלתה מקובלת ועדיף מגדולי תורה שלא ברור קבלת תפלתן, ולאינשי כר״ח בן דוסא וכדומה שתפלתן מקובלת יעשו כפסק הר״ן שאם אין תפלתו מקובלת ידוע להו שא״א לו שוב לחיות שאז צריכין אלו אינשי להתפלל כשיש להחולה יסורין למיתה כדכתב הר״ן שפעמים צייר להתפלל שימות כשהוא טוב להחולה והוא רק בכהאי גוונא שלא נתקבלו תפלות דרבנן שלאנשי דורותינו לא שייך זה אפילו לגדולי תורה אלא אולי ליחידים שלא ידוע לנו מהם. ואם ישנם יש להם לעשות כפסק הר״ן שהוא כרב דימי דפסק שיש לפעמים להתפלל שימות כעובדא דאמתיה דרבי.

אבל הוא רק בתפלה ולא לקצר ימים במעשה שזה אסור אפילו כשהוא טובתו של הנרצח. וחייב מיתת סייף כרוצח משנאה וכעס לכוונת רציחה לרעה.

ה. בענין סכון חיי שעה בשביל ספק חיי עולם, מי רשאי להחליט בזה, ואם תלוי ברצון החולה, והדין בחולה שאינו רוצה בנתוח שישאר ממנו בעל מום
ע״כ העיר כתר״ה על התשובה שכתבתי להרופאים הנ״ל, ואח״כ ביקש כתר״ה שאסביר בכתב כמה תשובות ששמע בשמי מנכדי ב״א של כתר״ה.

והנה בדרך כלל צריך לדון על כל דבר שמזדמן ביחוד. והנה בענין אם הדין שבגמ' ע״ז דף כ״ז ע״ב שמוותרין חיי שעה בשביל ספק חיי עולם הוי רשות או חיוב,

כבר כתבתי כמו שהזכרת בתשובתי בסימן ל״ו בח״ג דאג״מ דיו״ד שהוא רשות בספק השקול אבל אם הרופא משער שיועיל הניתוח או שאר עניני רפואה הוא גם מחוייב, אבל בניתוח באברים הפנימיים שיש לו לחוש מאד שהוא מקום שצריך זהירות מרובה שלכן יש חלוק גדול בין רופא לרופא מצד הזהירות הגדולה שצריך הרופא במעשה ניתוח הזה צריך שיעשה זה דוקא רופא מומחה המוחזק לעלמא במעשה ניתוחיו שעושה בזהירות גדולה ובזריזות יתירה שעל רופא מומחה כזה יש לסמוך שיעשה כראוי ויתרפא בעזר השי״ת, ובאם דחופה השעה רשאי לסמוך על רופא שידוע שהוא מומחה אף שלא ידוע להם זריזותו שבסתמא הם בחזקת זריזין במלאכתם, שלכן יש לסמוך עליו כשהשעה דחופה. ואם א״א להמתין כלל מוכרחין לסמוך על כל רופא שנמצא כשהוא אומר שסם זה או שמעשה זו יועיל, ואף אם יאמר שלא ברור לו שודאי יועיל אלא שיודע שזה טוב לו ואפשר שיתרפא נמי צריך לעשות כיון שאין כאן רופא מומחה אבל דוקא כשיודעין ודאי שלא יקלקל בזה, דאם יש להסתפק שמא דבר זה עוד יקלקל אין ליתן רפואה זו אף כשאומר שאפשר שירפא, ואף כשיאמר שכפי דעתו יותר מסתבר שיועיל להתרפא כיון דאינו מומחה להכריע זה אין אמירתו כלום. אך אם החולה רוצה ליקח מה שאומר משום שמסתבר לו יותר שיתרפא מזה ואף אם החולה אומר שאף שהוא לו רק ספק רוצה ליקח אף שאיכא חשש קלקול מסתבר שאם אין יכולין להשפיע עליו שלא ירצה ליקח רפואה כזו יש ליתן לו דהחשש שיגרע כשלא ישמעו לו ויעלה בדעתו שאין רוצין שיתרפא יש לחוש שיגרע לו יותר מכפי החשש דשמא תקלקל הרפואה מה שלא מסתבר כלל שהוא כן על תרופות שיש אינשי דסברי שהם דבר המרפאים, אבל הוא דוקא כשאומרין שרק איכא חשש בעלמא ולא כשאומרין שיש ודאי גם סכנה בדבר, ודבר כזה יש לדון הרבה עד שיאמרו רוב האינשי דיודעין מזה את דעתם וגם בהכרעת החולה ורצונו. זהו כפי המסתבר לע״ד והשי״ת יעזרנו שלא נכשל ח״ו בכל דבר ובפרט שהוא נוגע לחשש פק״נ.

וכשאין החולה רוצה לסכן חיי שעה בשביל ספק שיתרפא מהניתוח כשגם הרופאים מסתפקין, ודאי אין לחייב, אבל רשות להחולה ליכנס בספק חיי שעה, אבל דוקא בספק השקול אבל כשאיכא רוב לחד צד הנה כשהרוב מתרפאין וחיים מזה הוא גם מחוייב, ואם הרוב אין מתרפאין תליא, דאם ודאי אין מגרעין הזמן שהיה חי בלא הניתוח היה נמי שייך לחייב אבל קשה לסמוך על אומדנות הרופאים שלכן מסתבר שתלוי בדעת החולה ומשפחתו שאם רוצין לעשות הניתוח רשאין אבל אם אין רוצין אין לחייבן, וכשרוצין אבל אין להם על הוצאות הממון שיעלה זה, רשאין לאסוף ממון גם מאינשי המתנדבין ורשאין לאסוף בסתם שהוא לעשות ניתוח לחולה עני ואין צריכין לפרש שאינו ברור שיועיל דכו״ע ידעי דבסתמא אין הרופאים יכולים לומר שהוא ודאי, וגם כיון שהחולה רוצה שיעשו הרי איכא חשש סכנה לו כשלא יעשו כדלעיל שא״כ ה״ז סכנה ממש מכפי המצב שהוא נמצא. ובאם החולה הוא תינוק או אף גדול שאינו יודע להחליט רשאין אביו ואמו וכל המשפחה להחליט, והרשות שיש להם משום דרוב חולים סומכין על דעת האב והאם ואף על המשפחה כאחים ואחיות ובניהם שרוצים מה שיותר טוב להחולה ולבני ביתו, וכשליכא קרובים ודאי יש לסמוך על דעת הב״ד שבעיר.

ואם אחד אינו רוצה ניתוח שנשאר מזה בעל מום ולדברי הרופאים לא יוכל לחיות בלא הניתוח והוא באופן שאין לחוש לשמא יטרף דעתו כשלא ישמעו לו כגון שחשש המיתה מהחולי ברור וטריפת הדעת כשלא ישמעו לו הוא רק ספק, וגם בלא זה הא מיתה גרוע מטריפת הדעת, וכ״ש כשאין הספקות שוות דאם לא יעשו לו הניתוח ימות ודאי וחשש טירוף הדעת הוא רק ספק וגם אולי פחות טובא מספק ממש מאחר שאמרו לו הרופאים שיתרפא מהניתוח, ודאי שרשאין ומצוה גדולה דחיי נפש יהיה כשיעשו לו בעל כרחו אף בכפיה דקשירת גופו. אבל לחייב לעשות כן לגדול יש מקום להסתפק דאולי אף למ״ד שאין אדם רשאי לחבול בעצמו הוא דוקא במעשה, ואף שגם להתענות שמצער עצמו בשוא״ת אסור, אולי הוא משום דכיון שהוא טבעו של אדם נחשב המניעה מזה כמעשה וכן הוא מכל מיני מאכל ומשקין שהם צורך האדם וטבעו כך ששייך להחשיב המונע מאכילה ושתיה דמכל המינים כמעשה, אבל עניני רפואה דאין טבעו ודרכו של אדם בכך הוא איפכא דליקח ולעשות הרפואות הוא מעשה ולא הנמנע מזה שודאי אין זה מעשה אף שמחוייב ודרכו של אדם הוא להתרפאות מ״מ ודאי המונעו לאדם מלעשות חבלה בעצמו ואף המונעו מלעשות הפסד ממון לעצמו אין להחשיב זה למעשה שא״כ אפשר שאין לחייבו,

אבל יותר מסתבר שמחוייב כל חולה להתרפאות אף בניתוח של אברים הפנימיים כיון שהרופא הוא מוחזק למומחה שיש לסמוך עליו בניתוחים כאלו.

ואף שאינו ממש ניתוח כזה אבל הוא מומחה לעשות ניתוחים באברים הפנימיים שצריכין זהירות וזריזות טובא יש להחשיבו מומחה לכל הניתוחין שלמד ויודע איך לעשות שמן הסתם לענין הזהירות והזריזות כולן שוין למי שלמד החכמה והמלאכה, שודאי יעשה גם זו בזריזות וזהירות טובא.
והנה אחיך חתני הרב הגאון מוהר״ר משה דוד שליט״א ובן אחיך נכדי הנ״ל הוסיפו עוד כמה שאלות שעניתי להם בתשובה מיוחדת (ונדפסה לקמן סי׳ ע״ה). ואשלח לכתר״ה העתק ממנו.
והנני ידידו מחותנו,
משה פיינשטיין

אגרות משה חושן משפט, ב, עה

[...]
ב. מה נחשב חיי שעה לענין הקדמת חולה שאפשר לרפאותו לחיי עולם

ובנך היקר נכדי הרה״ג ר׳ מרדכי שליט״א הוסיף שראוי להגדיר בדיוק מה נחשב חיי שעה ומה נחשב חיי עולם, הנה החלוק הוא אם יש לפנינו שני חולים ושניהם אפשר שיתרפאו בדרך הטבע ממחלות אחרות שאירע להם, יש להקדים החולה ששייך שיתרפא שיחיה יותר משנה שהוא לא אבד חזקת חיים שלו מחולה האחר שלפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה שהוא בחשיבות טרפה להרופאים ועוד גרוע שלא יוכל לחיות יותר משנה וטרפה באדם הא שייך שיחיה אפילו הרבה שנים, אבל כשהנידון הוא בשומת חייו שלהרופאים לא יחיה יותר משתי שנים אין נוגע שוב כלום להלכה דשניהם שוין לחשיבות דחזקת חיים, ואמירת הרופאים שלא יוכל לחיות לא מגרע כלום החזקת חיים שלו, וליכא בשביל זה דין קדימה וצריך הרופא לילך למי שנקרא תחלה ולמי שקרוב לביתו יותר וכששוין בזה צריך להקדים לפי סדר מתני׳ דהוריות (י״ג ע״א) ואם לא ידוע זה להרופא יהי׳ גורל, כן נראה לע״ד.

ג. בענין רפוי חולה מחיי שעה לחיי שעה ארוכים יותר, בתרופה שיש בה חשש סכנה
ובדבר חולה הנ״ל שלפי מצבו לא יוכל לחיות אלא זמן קצר כב׳ וג׳ חדשים אם רשאין או גם מחוייבין ליתן לו איזה רפואה כשאי אפשר שיחיה עי״ז כחיי האינשי שרגיל בזמננו כשאפשר שגם יסתכן ע״י רפואה זו וימות מיד או שיחיה רק ימים מועטים פחות ממה שהיה שייך לחיות בלא לקיחת הרפואה, לא ידוע לי בעניותי איזה מקום לברר דבר זה, ומצד סברא בעלמא שייך לומר דדוקא ברפואה שברורה שתרפא ולכה״פ שליכא שום חשש שיסתכן מזה מותר, אבל כשאיכא עי״ז איזו חשש אפשר שאינו רשאי ויהיה אסור לפ״ז רובא דרובא הניתוחין באברים הפנימיים וגם הרבה מאברים החיצוניים אם באופן שכבר נתפשט, שיש חשש סכנה כשעושין ניתוחים כאלו, וגם בס״פ המדיר (כתובות ע״ז ע״ב) בבעלי ראתן דצריך לקרוע המוח וליטול משם איזה שרץ הוא סכנה גדולה, אבל כיון שהוא לרפאותו מחולי דסכנתא מותר להתרפא אף שהוא באופן דיש בזה סכנה אם לא יוכל ליזהר כראוי ומאחר שא״א לרפאותו בלא זה, אף שבלא זהירות טובא הוא סכנה גדולה ואפשר שלא יוכלו ליזהר טובא כהראוי, מ״מ כיון שמוכרחין לעשות רפואה יכול לסמוך על מי שאומר שהוא יכול ליזהר בעשיית ולקיחת רפואה זו, ואין טעם לחלק בדבר שלא תלוי בזהירות אלא שיש ספק בהרפואה עצמה מאחר שלא יכול להתרפא אלא ברפואה זו שהיא גם בחשש סכנה.

תוכן העניינים

תשובות רפואיות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה