אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן מד

סימן מג

תשובה

להרב דק"ק ראדוויל בן הגאון דק"ק לבוב זצ"ל

א)

הנה מה שהקשה על הב"ש מאי חילוק יש בין השליש לזמן קצוב להשליש סתם, לענ"ד היטב אשר דיבר אמנם בתירוצו לא הועיל כלום דאף לפי טעם מעכ"ת משום ראוי אכתי תקשה אמאי בשליש סתם יחלוקו ומאי חילוק יש בין זמן קצוב או סתם ואעג"ב דבסי' ק' לענין כתובה מחלק הב"ש בין סתם לזמן קצוב הלא כתב שם מלתא בטעמא דמיירי בדבר שיקנה תיכף אבל הכא קשה ממ"נ אם השליש הוא לוה א"כ אף אם נקנה תיכף לאשה אכתי הוי לי' ראוי ואם הוא בתורת פקדון אצלו א"כ מה בכך שנתן זמן קצוב שלא יתן להחתן אכתי אין כאן ראוי כיון שהוא בתורת פקדון וכבר נקנה להאשה והכי הוי לי' לפלוגי שנתן זמן קצוב שלא ינתן להאשה אבל מה שהתנה שלא ינתן להחתן לא מהני מידי, ולא דמי להא דסי' ק' דהתם מיירי שנתן זמן קצוב שלא ינתן לבנו עד זמן קצוב ולכך אין האשה גובה כתובתה ממנו משום דהוי ראוי:

ב)

אמנם באמת גם בעיני דברי הב"ש תמוהים ומה שהביא השלש חילוקים בשם מהרי"ל אני בעניי לא מצאתי רמז לחילוק בין זמן קצוב לסתם בדברי מהרי"ל ואפשר דגם מהרי"ל סובר דפליגי אהדדי כמו שסובר הת"ה רק שהביא דברי שניהם לחלק בין נידון דידהו לנידון דידי' ומה שנמצא במהרי"ל שכתב על דברי ר"ב שבמרדכי דמיירי בשליש סתם הרי בצידו תברא דאתי לאפוקי בשליש לטובת הזוג, וז"ל דהתם מיירי בכה"ג דהוי שליש סתמא ולא הוברר לטובת זוג ואם באנו לחלק בין הג"מ להמרדכי לומר דלא פליגי יותר נכון לחלק לפי טבע הלשון דהג"מ מיירי דהאב נתן מידו ליד הנאמן מבלי צורך הסכמת החתן על אותו נאמן ולא הוברר מדעת שניהם ור"ב במרדכי ובהג"א דכתב לשון שליש דמשמע שהוא שליש משניהם והוברר מדעת שניהם לכך ס"ל דיחלוקו דהוי מוחזק, ובזה מיושב מה שהקשה הח"מ על הרמ"א דנלענ"ד כונת רמ"א מדס"ל לבעת"ה דהג"מ והמרדכי פליגי ע"כ דס"ל דאין לחלק בכך, אמנם נראה שהח"מ הבין בדברי רמ"א דאיירי בהשליש לטובת הזוג דאל"ה הו"ל לרמ"א למימר דיש אומרים דחולקין והרמ"א כתב דזכה סתם ומטעם זה הקשה ג"כ על הערבות, אמנם מסתימת לשון רמ"א לא משמע כן ואף אם היינו דוחקי' לפרש לשון שליש שכתב הרמ"א מיירי שירויח לטובת הזוג מ"מ לשון ערבות אינו סובל שיהי' כונתו שהמעות יהי' ביד האב לטובת הזוג, וגם מדברי הב"ש מוכח דפירשו כפשוטו דאל"ה לא הוי תקשה מידי מתשובת הרמ"א לכן נלע"ד דיותר נכון לפרש כפשוטו ומה שלא כתב רמ"א די"א יחלוקו משום דס"ל דהגהות מרדכי ס"ל דקנה לגמרי וס"ל דע"כ אין עיקר הטעם של הגמ"ר דמשום דהאב מרויח לטובת הזוג דלא דמי כלל לעובדא דמהרי"ל דהתם ניתן להשליש שהשליש ירויח לצורך הזוג וא"כ יד השליש כיד הזוג אבל מה שהאב מרויח לצורך הזוג לא מהני כלל כיון שהמעות עדיין תחת ידו ואוקי ממונא בחזקת מרי' כמ"ש הגמ"ר בריש התשובה רק עיקר הטעם משום שהוציא האב המעות המושכנות מת"י ליד השליש או שהעמיד ערבות ומ"ש דנתרצו שניהם שיהי' המעות ביד האב להרויח לטובת הזוג לא אתי אלא לאפוקי בכגון עובדא דתשובת רמ"א שהאב החזיק המעות ת"י ונתן ריוח להזוג בע"כ של החתן ולא ברצונו דבכגון זה עדיין לא הקנה לו לגמרי לכך דקדק הגמ"ר וכתב דכאן שאני כיון שהמעות נשאר ת"י האב ברצון שניהם לטובת הזוג אבל ודאי עיקר הטעם כיון שבא ליד השליש מדעת שניהם או שהעמיד ערבות כבר נקנה להחתן, תדע דאי סלקא דעתך דעיקר הטעם משום דמרויח לטובת הזוג תקשה ל"ל למהרי"ל להאריך בסברות מדעתא דנפשי' לחלק בין שליש סתם לשליש לטובת הזוג ומדוע לא הביא ראי' מפורשת מדברי הגמ"ר, והדברים ק"ו מה התם שלא השליש רק משכנות וגוף המעות ת"י האב לטובת הזוג אפ"ה ס"ל להגמ"ר דזכה בו הבעל ק"ו בעובדא דמהרי"ל דמיירי שהושלש גוף המעות ת"י השליש והוציאו מת"י והשליש מתעסק לטובת הזוג ק"ו דזכה הבעל א"ו כדכתיבנא דס"ל למהרי"ל דמה שהאב מתעסק לטובת הזוג לא מעלה ולא מוריד רק עיקר הטעם מחמת שהשליש המשכנות או העמיד ערבות ווה לא הי' צריך להביא משום דר"ב במרדכי חולק ע"ז וס"ל דיחלוקו אמנה אכתי קשיא לי שלא הביא תשובות מהרי"ל. ולולא דמסתפינא ה"א דחסר חלוקה אחת בדברי רמ"א:

ג)

ומה שהקשה על דברי הרמב"ן בכוונת ר"ת דמשמע לעולם אינו מובן לי דמאי קאמר גדולה מזו הו"ל להקשות דהרי כונת הרמב"ן דראוי הי' לומר אף שבא ליד הבעל כל שעדיין לא נהנית ממנו בתו כלום עדיין הוא ברשות האב אבל כל שנהנית ממנו דבר מה פעם אחת שוב הוא ברשות הבעל דודאי לא הי' כונתם שהיא תאכל הכל וחדי דא"כ היאך הוא נכסי צ"ב ועוד שהרי נותן לה כתובה נגד צ"ב. אמנם מלבד זה לא ידענא מאי קאמר דמאי מתנה על מ"ש בתורה איכא הרי לא גרע מאמר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני או לי דאין הבעל יורש כמבואר סי' רמ"ח ובא"ע סי' צ"א והוא גמ' ערוכה בכתובות דף צ"ה ק"ו כאן שאינו מקנה כלל עד שתהנה בתו:

ד)

וכמ"ש דכונת ר"ת הוא משום דהוי ראוי, אם כי כיון בזה לדעת הראשונים והאחרונים ושפתים יושק משיב דברים נכוחים אבל מה אעשה שר"ת בעצמו כתב בהיפך בתשובה שהביא הג"מ פ' כ"ב מהלכות אישות וגם מהרי"ל הביאו בתשובה זו דר"ת ס"ל דלא הוי ראוי דאף בעודו ביד האב הו"ל הבעל מוחזק רק דפטר לי מטעם אומדנא:

ה)

ומ"ש לפירוש הקונטרס וכו' דהחוב הוא לחתנו הנה בלשון רמ"א מבואר לחתנו או לבתו אמנם הדבר ברור דבנצ"ב לא שייך כלל ראוי ולא מבעיא בפסיקת האב אלא אפי' במכנסת שט"ח לבעלה לא שייך ראוי וזה שלא מצאנו בשום מקום דין ראוי בנצ"ב זולת בנ"מ או במה ששיירה לעצמה והטעם פשוט מאוד משום דדוקא בנ"מ שהוא בא מטעם ירושה דבחיי' הקרן שלה ורק הפירות שלו לכך אינו יורש דהוי ראוי אבל נצ"ב דבחיי' הגוף שלו כמבואר בסוגיא דתקנות אושא אם אמרו בנצ"ב יאמרו בנכסי מלוג וכו', וכיון דנשאה ומה שקנה אשה קנה בעלה ותיכף נקנה החוב להבעל וידו עדיפא מידה וא"כ משנשאה קנה החוב מהאב או מהבע"ח ואין לה להאשה עם האב והבע"ח כלום ואם פחתו פחתו לו והוא כותב לה כתובה וכותב ודין נדוניא דהיינו הצ"ב והבעל הוא הבע"ח של האשה נמצא באב או הבע"ח נעשה בע"ח בחיי האשה להבעל והבעל נעשה בע"ח של האשה תדע דאפילו גבי גרושה איפלגי ביבמות אי יכולה לומר כלי אני נוטל ואפי' למאן דס"ל דהדין עמה הוא רק מטעם שבח בית אביה גם כתבו מקצת אחרונים דביורשים שלה לא שייך שבח בית אביה והדין עמו, וכן נמי לשיטת רש"י דמיירי בארוסה כונתו כיון דס"ל דבמת הוא גובה כתובה ותוס' א"כ ע"כ כיון דגם הנדוניא כתיבה בכתובה וגובית אם מת הוא א"כ ממילא ע"כ קנה הבעל הנצ"ב והן הדברים הנקנין באמירה כ"ש כתב, וכ"כ המרדכי ואין כאן ראוי שכבר נעשה האב בע"ח של הבעל ולמסקנא ברש"י ד"ה מדידי' לדידה דקדק רש"י וכתב מה שהחתן פוסק משום דנצ"ב ודאי נוטלתן והא דהבעל יורש נצ"ב לאו היינו גוף הנכסים דודאי, גוף הנכסים אין צורך ליורשן דכבר זכה בהן בחיי האשה זולת דיורש החוב שהוא חייב לה כמו שיורש חוב של הכתובה מנה ומאתים כמבואר בכתובות דף נ"ג אעג"ב דבמלוה דידי' פלגי זה לא חשיב מלוה כלל רק דמתחלה לא נתחייב רק ע"ת אם ימות בחיי' ועוד דגם שם כתבו התוס' דמדינא המע"ה רק דשם נראה לחכמים לעשות כן אבל הכא אדרבא הי' נראה לחכמים לתקן נדוניתא תחת קבורתה שיירש לגמרי ודוק, אבל בנכסי מלוג הוא יורש ממש הקרן לאחר מיתה ואף מתקנת אושא ואילך לא מבעי' לשיטת הרמב"ם דגוף הקרן אין הבעל מוציא אלא אף לשיטת הרא"ש והרשב"א חדא דהרי כתבו דהקנין תלוי ועומד ועיין ב"ש סי' צ' ס"ק ל"ו מבואר דכ"ע מודה דגוף הקרקע בחזקת האשה וזה פשוט מאוד בכל מקום רק דאין לה כת למכרם ועיין בית מאיר סי' צ"א סעיף ג' ועוד הרי מבואר בב"ב דלא עשאוהו כלוקח אלא משום דהלקוחות אפסידו אנפשי' או בשומא דאינו רק משום הטוב והישר או בלוותה ונשאת דאפסיד אנפשי' משא"כ במקום אחר דאיכא פסידא דאחריני לא עשאוהו כלוקח והכא איכא פסידא דאב ואעג"ב דלענין שדה החוזרות ביובל דאיכא פסידא דיורשים אפ"ה חשו לטובתו היינו שיהי' כיורש שהוא מדינא ולא תקנו לעשותו כלוקח כדי להפסידו אבל לתקן לעשותו כלוקח להפסיד ליורשים לא תיקנו כמבואר שם כ"ש בנצ"ב דאפילו במקום פסידא הוא כלוקח ואף שראיתי בספר בית מאיר שהחות יאיר פסק להיפך העיקר כמו שכתבתי:

ו)

גם מ"ש דלמנהגינו מותר להשתמש לצרכו לענ"ד ז"א דלהכי קרינן לי' עסקא כמבואר ביו"ד סי' קע"ו סעיף ל' והוא גמ' ערוכה בב"מ וגובה כולה מיתומים בלי שבועה כמבואר סי' ק"ח ס"ד ודברי הכנה"ג שם תמוהים למעיין ברי"ף פרק המקבל:

ז)

ומ"ש רומעכ"ת מאחר שיש לאב שטר שלישית תמיהני מה כח השטר יפה ומידי ממשא אית בי' הלא כתוב על שם הזוג והגע בעצמך אם האב אינו רוצה להחזיר השטר והזוג כותבין שובר נמצא השטר שבידו חספא בעלמא הוא:

(אכן כל זה רק אם רוצים שני הצדדים לנהוג עפ"י דיני התורה ואך אם באו לדון ביניהם אז הכל נוהג ע"פ דיני המלכות בארץ ההוא):

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה