תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן מא
ב"ה פ"ק בראד
נשאלתי לחוות דעתי באחד שגירש אשתו ואח"ז ביטל הגט בעוד שהי' ביד המסדר כדרך שמקפלין הגט. וזה תורף דברי העדים אחד אמר שחזר פניו אליו ואמר הריני מבטל הגט ביז שפעטיר והב' העיד ששמע הריני מבטל וקפץ העד ממנו ולא שמע יותר עכ"ל השאלה:
תשובה ידוע מחלוקת הפוסקים הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן אם יכול לבטל גופו של גט אם לאו דהרמב"ם ס"ל דיכול לבטל ואינהו ס"ל דאין יכול לבטל, ודבר זה תלוי בחילוף הגירסאות ר"פ השולח דף ל"ב בפלוגתא דר"נ ורב ששת כו' גט גופא מי קא בטיל יעויי"ש. ולהרמב"ם תצא והולד ממזר, והה"מ כתב דשומר נפשו ירחק ממנה, והרא"ש לא הכריע ובש"ע פסק דהיא ספק מגורשת, וגם החולקים על הרמב"ם כתבו דאין לעשות מעשה לכתחלה אמנם הסמ"ג והתרומה הביאם המרדכי כתבו דאף לגירסא דיכול לבטל הגט צריך לבטל בפני הסופר והעדים, ונראה מדברי הסמ"ג והתרומה דעיקר ביטול גופו של גט הוא שליחות הסופר והעדים וכן נראה מדברי התוס' שם בפלוגתא דר"נ ורב ששת רק דאפשר לחלק דלתוס' הוא ביטול מעשה הסופר והעדים דהיינו הכתיבה והחתימה לשמה ומוכח מהסמ"ג דס"ל לחלק בין ביטול השליחות דס"ל כרבי דבטלו מבוטל אף שלא בפניו אבל ביטול סופר ועדים שצוה להם לעשות מעשה אינו מבוטל אף בדיעבד כי אם בפניהם. אמנם דברי הסמ"ג והתרומה לכאורה אינם מובנים כלל מה שהוכיח שאינו יכול לבטל אף לרבי לסופר ועדים שלא בפניהם מהא דס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דהא התם לא מיירי שביטל האחרים, וכבר התעורר בזה הר"מ מטיקטין. ולענ"ד נראה לפרש דס"ל דפלוגתייהו דרבי ורשב"ג מיירי בביטול כולם וכמו שהבין הה"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם פ"ו מהל' גירושין ומה שהכריחם לפרש כן נלע"ד דהוי קשיא להו לכאורה מ"ט דרשב"ג דסבר בטלה כולה הא לא בטלם לכן מפרש פלוגתייהו דמיירי בביטול כולם בפני שנים שלא בפניהם ואפ"ה ס"ל לרבי שלא נתבטלו כיון שהוא שלא בפניהם דס"ל דאין כל העשרה כגוף אחד והוי שלא בפניהם וזה כונתו עדות שבטלה מקצתה בפניהם לא נתבטלה כולה היינו אותם שלא ביטלם בפניהם דהוא לא ביטל השליחות להולכה רק הכתיבה והחתימה וזה אינו יכול לבטל שלא בפניהם כיון שצוה להם לעשות כמבואר במרדכי בשם התרומה דזהו טעמו (ואין להקשות לפ"ז מאי קאמר אי כרשב"ג לבדור איבדורי ופירשו בתוס' דקאי גם על אוקימתא דבטלה מקצתה ע"ש, ולדברי התרומה לא יתיישב זה דיכול לבטל כל אחד בפני עצמו ולא יבטל כולם בפני אחד, אמנם נראה לי דהתרומה ס"ל באמת כדעת הרשב"א דהא דקאמר אי כרשב"ג לבדור אבדורי קאי על אוקימתא דצריכה בי עשרה למשלפה) ועי"ל דס"ל כיון דבשליחות אחד הוי הכתיבה והנתינה ואיכא בצווי הזאת מעשה הכתיבה והחתימה שוב אינו יכול לבטל גם הנתינה שלא בפניהם (ועיין ברש"י שם דהביטול הוא אל תכתבוהו והא דאמר רבי בטלו מבוטל קאי על שליחות נתינה בלא צווי כתיבה ורשב"ג סבר דהוו כולם כגוף אחד וא"כ אף אם ביטל כולם בפני שנים הוי כאילו ביטל כולם בפניהם והיינו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולהו, ומצאתי טעמים אלו בלח"מ לדעת הרמב"ם, אמנם נ"ל עיקר כתירוץ הראשון דלתירוץ השני תקשה הא דקאמר בגמרא דאי כרבי כי משמרו מאי הוי הא לתירוץ ב' גם לרבי אינו יכול לבטל אף שליחות הנתינה שלא בפניהם כיון שעשאן שלוחים אף לכתיבה וחתימה, אבל לתירוץ הראשון ניחא דאכתי הי' יכול לבטל שליחות הנתינה דיכול לבטל שלא בפניהם. אמנם בלימוד ישיבה י"ל גם לתירוץ הב' דלפי מ"ש בסמוך דלדעת התרומה צ"ל דהוכחת הגמרא הוא להך אוקימתא דצריכה בי עשרה למשלפא א"כ י"ל דלהך אוקימתא ס"ל לרבי דיכול לבטל אף שלא בפניהם דאולי לי' ההוכחה שכתבתי למעלה לדעת התרומה דהוי קשיא לי' דא"כ מ"ט דרשב"ג וא"כ י"ל דפלוגתייהו מיירי בלא ביטל כולם ועוד דע"כ מוכח כן דהנה לכאורה קשיא לשיטת התרומה והה"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם דמפרשים דמיירי בביטל כולם בפני ב' דא"כ למה לי' למימר דרשב"ג סבר דבטלה כולה ת"ל דאף דלא בטלה כיון שביטל כולם שלא בפניהם א"כ עבר תקנת ר"ג ולא נתבטלו, וי"ל דתוס' הקשו באמת אמאי אותם שביטל בפניהם לא נתבטלו ותירצו שכיון שהי' צריך לתקן שלא יתבטלו אותן שביטל שלא בפניהם תיקנו שלא יועיל הביטול גם לאותם שביטל בפניהם. והנה אם נימא דלא בטלה כולה משום דאינם כגוף אחד והוי שלא בפניהם ומדינא אינו יכול לבטל א"כ תקשה קושית התוס' דהרי לא הי' צריך לתקן בשביל האחרי' דהרי מדינא אף לרבי אין הביטול מועיל לגבי אחרים לכך הוצרך לומר לרשב"ג דבטלה כולה מדינא משום דהוי כגוף אחד והוי בפניהם, ולפ"ז להך לישנא דכ"ע ס"ל דלא בטלה כולה אי צריך בי עשרה למשלפא קשה ג"כ קושית התוס' (ועיין פני יהושע) וצריך לומר כתירוץ התוס', ולפ"ז ע"כ מוכח להיפך דיכול לבטל שלא בפניהם דמיירי בלא ביטל כולם דאל"ה הדרי קושית התוס' לדוכתא דהא השתא ס"ל דאינם כגוף אחד ואינו יכול לבטלם מדינא אע"כ דיכול לבטלם שלא בפניהם (או עכ"פ בלא ביטל כולם). ודוק היטב:
ואין להקשות מהאי דמסיק התם בברייתא אמר מיירי בביטל כולם ובזה אף בעל התרומה מודה שיכול לבטל שלא בפניו וא"כ אמאי ס"ל לרבי דיכול לבטל לכתחילה הרי יכול לבא לידי תקלה ז"א דס"ל כסברת התוס' דבעינן שנים ביחד והכא כיון דליכא אלא שנים ואם מבטל זה שלא בפני זה ממילא לא ביטל רק בפני אחד ולכך אין הביטול מועיל אך ק"ל לדעת התרומה דהא להך גירסא דגט גופא מי קא בטיל לשנים דמיירי בעידי הולכה וע"כ גם שם דמשמע דלא פליגי רק בכוונת המבטל ופשטא דלישנא משמע דפלוגתייהו קאי אמתני' ומתני' מיירי שרדף אחר השליח או שקדם אצל האשה ולא הי' בפני הסופר והעדים וא"כ מ"ט דרב ששת דסבר דיכול לבטל גופו של גט וצ"ע:
והנה [כ"ז] לדעת הפוסקים שאינו יכול לבטל גופו של גט אמנם לדעת הרמב"ם דיכול לבטל גופו של גט נראה דיכול לבטל אף שלא בפני הסופר והעדים, חדא דלא דלא הזכיר הרמב"ם כלל סופר ועדים, ועוד נראה דמוכח כן מדברי הרמב"ם פ"ו מה' גירושין הלכה י' שכתב ואפי' הי' עשרה ובטלו בפני א' מהם בטל הגט וחלקו עליו הבאים אחריו, ולענ"ד אין כונת הרמב"ם על ביטול השליחות רק על ביטול הגט עצמו שאמר בפני א' מהם גט וה בטל מלהיות גט וס"ל דבביטול הגט לא בעינן שנים והטעם נלע"ד דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחדושיו דהא דפליגי ר"נ ור' ששת בפני כמה מבטלו הטעם משום דלא אתי דיבור שלא בפניו הגרוע ומבטל למינוי השליחות וס"ל לרמב"ם דזה שייך דוקא במבטל שליחות אבל במבטל גוף הגט שיהא כחרס לא שייך זה ולכך באמת א"צ שנים או י"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הריב"ש דהא דבעינן דוקא שנים במבטל לעבר אבל לא במבטל לעתיד, וא"ל דא"כ לרב ששת דס"ל דגוף הגט בטל א"כ למה צריך ב"ד דס"ל דלרב ששת הטעם משום ממזרות אבל לר"נ דס"ל דביטל בפני ב' א"א לומר משום חשש ממזרות דהא אכתי איכא חשש ממזרות אע"כ הטעם כמ"ש הרמב"ן או הריב"ש וס"ל דמתניתין מיירי דוקא בביטול השליחות וקמ"ל דבעינן בפני ב"ד או בפני השליח, ובמ"ש מבואר דהרמב"ם לא ס"ל דביטול הגט הוא ביטול שליחות או מעשה סופר ועדים רק גופו של גט כמ"ש לקמן דאל"ה הי' צריך שנים:
(מכאן התחלתי לשמוט בק"א וכתבתי בנוסח אחר)
אמנם נלענ"ד דיש מקום לומר דאף לדעת הרמב"ם י"ל דבנידון דידן אין כאן ביטול הגט כלל מהא דכ' הריב"ש בסי' קכ"ז וז"ל עוד נראה ברור דאפי' הרמב"ם דס"ל אינו חוזר ומגרש היינו כשאומר בפי' שמבטל גופו של גט ואמר יהא כחרס או יהא בטל כו' אבל זה שלא אמר רק על הנתינה שהוא נותן בכת אף אם הי' אומר בפירוש שאונסין אותו על הנתינה אין זה ביטול על הגט עצתו שלא יוכל לחזור ולגרש בו אלא מסירת מודעא על הנתינה וגופו של גט אינו בטל שכמו שאם הגט ביד השליח ואמר יהא כחרס יהא בטל אנו תולין שלא ביטל הגט עצמו רק השליחות ויכול לחזור ולגרש בו ה"נ כשאינו ביד השליח אין הגט בטל אא"כ בטלו בפירוש בלשון שיהא מבואר כונתו על הגט עצמו אבל כל היכא דאיכא למתלי שלא ביטל גופו של גט כלום תלינן ולכאורה יש יתור לשון דמאחר דביאר דבריו דבמעשה ההוא לא דיבר על גופו של גט כלום דק שביטל הנתינה מה צורך לתת טעם דכל היכא דאיכא למתלי תלינן לקולא אמנם י"ל דכוונתו ליישב קושיי' המש"ל שהקשה עליו שכתב אולי כונת הרב לצאת י"ח האומרים שאפי' האונס אינו אמת המודעא קיימת ונ"ל דלא הועיל כלום דלסברא זו אף אחר הכתיבה אם אומר שהוא אונס ה"ל כאלו ביטל עכ"ל. ודבריו אינם מובני' לענ"ד מלבד כי לענ"ד דאף לסברא זו יש בלשון ביטול גילוי דעת שאינו חפץ לגרש והוי מודעא אף בלא אונס וזה כונת הרמב"ם דיכול לבטל קודם כתיבה מ"מ אין בלשון שהוא אונס ואינו חפץ לגרש ביטול על גוף הגס ואף אם נימא דדא ודא אחת ויש בלשון אונס ביטול שאינו חפץ לגרש וכן נראה מפי' מ"מ כיון שבירר דבריו שהוא אונס על הנתינה יש לתלות לקולא ולא הוי רק ביטול נתינה, וא"ל למ"ש הריב"ש בסי' תפ"ב דביטול גופו של גט להרמב"ם שמבטלו מלתתו בתורת גירושין לעולם וא"כ כל שבכלל לשון אונס הוא ביטול גם כן ממילא אף ביטול נתינה הוי ביטול גופו של גט אבל באמת דעדיין יש לחלק ולומר דתלינן לקולא שלא ביטל רק נתינה של עכשיו אבל לא בטלו לעולם, ואולי לזה האריך הריב"ש לומר דתלינן לקולא שלא בטלו לעולם רק נתינה זו ולא מקרי ביטול הגט רק ביטול נתינה אמנם בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ו מוכח דבביטל הנתינה הגט בטל לעולם וא"י לחזור ולגרש בו) א"כ י"ל ק"ו בנ"ד שביאר דבריו בפירוש שאינו מבטלו לעולם רק עד שפעטיר דתלינן לקולא דלא ביטל גופו של גט רק הנתינה של עכשיו, ואין לחלק דבנידון דהריב"ש הזכיר הנתינה וכאן הזכיר הגט דהרי לשיטת הריב"ש ביטול הגט סתם הוא ביטול הנתינה רק שמחלק בין עכשיו למבטלו לעולם (שוב ראיתי בח"ר מבואר בהדי' להיפך וצ"ע) מ"מ הרי הריב"ש תלי עיקר טעמו דתלינן לקולא אף באמר בפירוש גט זה בטל דתלינן בשליחות וכ"ש הכא דביאר דבריו בפירוש עד שפעטיר דיש לתלות דכונתו על הנתינה ועוד נלע"ד בנ"ד יש להקל ולומר דכאן הי' הכונה על הנתינה כמ"ש הריב"ש, וראי' לדברינו ממ"ש רש"י ר"פ השולח לצעורה קא מכוון דאין בדעתו לביטול רק לצערה חודש או חדשים והק' הרשב"א מאי נ"מ אף אם נתכוין שלא יתן גט עד אחר זמן שיצוה הבעל כו' ע"ש, ובשלמא לר' ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש איכא נ"מ דלצעורה לא בטל לגמרי כו' ע"ש. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י דס"ל כשיטת הפוסקים דשליח הולכה צריך להחזיקו בעדים וא"כ איכא נ"מ דלא ביטל השליחות לגמרי וא"צ להחזיקו שנית בעדים. והנה אף לפי המסקנא דלא אמרינן לצעורה י"ל דדוקא אם ביטלו סתם אבל אם אמר בפירוש לחדש או לחדשים או עד אח"כ נראה דודאי לא כיוון אלא לצעורה ולא ביטל הגט לגמרי אף לר"ש דס"ל דביטול הגט ממש קאמר כמו לסברת המקשן אליבא דר' ששת וכמ"ש הרשב"א דע"כ לא פליג המסקנא על הס"ד רק באומר בטל סתם ואף דמתני' מיירי בגט ביר השליח וכאן ליכא שליח מ"מ מדרב ששת דס"ל דאף דגט ביד שליח אפ"ה סתם ביטול גט הוא גופו של גט דוקא ותלינן לחומרא אפ"ה מודה הכא נשמע לדרב נחמן דאף בגט ביד הבעל כיון דס"ל דתלינן לקולא וכיון שאמר לחודש או לחדשים ודאי כיון לצערה ולא ביטל גופו של גט רק הנתינה כיון שפירש בהדיא שלא בטלו רק עד אח"כ ואני רואה הדברים ק"ו ומה אם אמר סתם גט זה בטל דאין שום משמעות בלשונו על ביטול השליחות אפ"ה כל שרוצה לחזור ולגרש בו תלינן לקולא נגד משמעות הלשון אף שלא גילה דעתו בשעת מעשה הביטול שרוצה לגרש בו אח"כ כ"ש כשביאר דבריו בשעת הביטול בפירוש שרוצה לגרש בו אח"כ דתלינן לקולא שלא ביטל רק הנתינה, ועוד דאפי' לר' ששת דס"ל דאין המשמעות כלל על ביטול שליחות בכה"ג שביאר דבריו בשעת הביטול מודה דאנו מפרשין דבריו נגד הלשון לשיטתו לגמרי ואמרינן לצעורה קא מכוין ותלינן בביטול השליחות מכ"ש לדידן דקיימא לן כרב נחמן דיש לתלות בביטול הנתינה:
ועוד נלענ"ד להקל בנידון דידן לפי מה שתירץ הרשב"א בקושיא הנ"ל דהא דלצעורה קא מכוין כלומר אין פיו ולבו שוין ורוצה לצחק קמ"ל דמבטלו ביטול גמור. והנה נלענ"ד ברור דהרשב"א לא יחלוק על רש"י דכל שאומר שמבטלו לחודש או לחדשים אף דנימא דלפי המסקנא לא אמרינן לצעורה קא מכוין מכל מקום כשאומר לחודש או לחדשים אף לפי המסקנא יש לומר דלא פליג ואיכא למימר לצעורי קא מכוין דהרי אף אי אמרינן שכונתו לבטל ביטול גמור מכל מקום כיון שאומר לחודש או לחדשים לא כיון רק לעכב הגט ולצערה ואם כן ממילא כיון דצריכין לומר שכיון לצערה ממילא איכא למימר שלא כיון כלל לבטל רק לצערה, ואף דסבירא לי' להרשב"א דאף להס"ד לא אמרינן לצעורה רק לחומרא ואינו רק ספק היינו בלא אמר לחודש כו' רק ביטל סתם אבל היכא דאמר בהדיא עד אח"כ על כרחך כונתו עכ"פ רק לצערה שהרי רוצה לגרשה אחר כך ואם כן יש לומר דאף הרשב"א מודה דאמרינן לצעורה קא מכוין ואין פיו ולבו שוין ואף אם נאמר שעדיין הוא ספק שמא כיון לביטול ממש הא בספיקא יש לתלות להקל כמו שאכתוב לקמן אליבא דר"נ דתולין להקל שלא ביטל רק השליחות ומכ"ש לפי מה שאכתוב לקמן בשם הר"ן שכל שיצאה לחזקת גרושה אין מוציאין אותה מחזקתה מספק ומכ"ש הכא דאיכא למימר כיון שביאר תיכף שרוצה לגרשה אחר כך ודאי לא ביטל הגט והוא ק"ו מהא דר"נ דסבירא לי' כשחוזר ומגרש אח"כ תולין להקל מכ"ש דאם ביטל הגט שוב לא יוכל לגרש אח"כ דבטל לעולם אלא ודאי שלא היה כונתו לביטול ממש, אמנם עדיין לא יצאנו מידי ספק שמא היה כונתו לביטול נתינה זו וכמש"ל וע"ז אין הכרע ממה שאמר עד אחר כך ואעפ"י שצדדנו להקל בספק וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, ועיין בפני יהושע ריש פרק השולח במה שפירש בדברי התוספות דכל דרהיט בתרי' לבטולי' איכא רגלים לדבר ונאמן להוציאה מחזקתה, ואף על גב דהכא ליכא רגלים לדבר. מ"מ קשה להקל כ"כ ולומר דמספיקא לא הוי ביטול כלל רק לצעורה. אבל עכ"פ לענ"ד פשוט דתולין להקל דאין כאן רק ביטול נתינה:
ולכאורה יש לפקפק במש"ל דאית לן למתלי לקולא שלא ביטל רק הנתינה מהא דר"נ תלינן לקולא שלא ביטל רק השליחות דיש לומר דלא דמי דבדר"נ דוקא איכא למתלי לקולא משום דכיון דבתחלה נתרצה לגרשה וגם עכשיו מגרשה מהיכא תיתי נימא דנתפייס בינתיים ואחר זה חור ונתקוטט ומגרש דהרי אף בפיוס לחוד כתבו התוספות דף י"ח דאין אנו חוששין שמא פייס ואינו אלא לעז מכ"ש דאין לחוש שנתפייס וחזר ונתקוטט, להכי תולין שפיר בביטול שליחות דאינו רוצה לגרש ע"י זה השליח אבל בנידון דידן על כרחך צריכין אנו לומר שחזר מלגרשה עכשיו וחזר ונתרצה אח"כ לגרשה אם כן יש לחשוש שמא ביטל לגמרי. אמנם זה אינו חדא דגם בחזר מלגרשה עכשיו אכתי אין כאן חזרה מגירושין לגמרי דהרי אמר בהדיא עד אחר כך, ועוד דעל כרחך אין לחלק בכך דאם כן תקשה גם להריב"ש דתולין מה שאמר שנותנו בכח היינו על הנתינה ומביא ראי' מדר"נ ואם כן איכא גם כן חזרה ואפי' הכי יליף לה מדר"נ אלא על כרחך דסבירא לי' דהיינו טעמא דר"נ דכיון דמגרשה מרצונו ודאי אינה מכשילה לגרשה בגט בטל כמ"ש רש"י לעיל דף ב' ד"ה מידק דייק ותוספות ד"ה דאיתנהו בי תרי והר"ן שם, ואם כן הוא הדין בנידון דהריב"ש שביטל המודעא וגרשה מרצונו וכן בנידון דידן כאשר יתבאר לקמן וכ"ש הוא כמש"ל כיון דביאר בפירוש שרוצה לגרשה אח"כ:
אמנם כבר כתבתי דמוכח ממהרי"ט ח"א סי' ס"ו וח"ב סימן ט' דבתולה תנאי בנתינה ולא נתקיים ג"כ הגט בטל לעולם. שוב ראיתי בח"ר דמבואר שם להדיא להיפך ודו"ק אמנם לכאורה אף אם נימא דכוונתו על הנתינה אכתי צריך לבטל אח"כ המודעא על הנתינה וכאן לא הי' אח"כ שום ביטול מודעא אך נלענ"ד דכל שלא ביטל רק הנתינה שלא יהי' בתורת גרושין מהני מעשה הנתינה שנותן אח"כ בתורת גירושין להדיא לבטל את הדיבור הראשון וכן מבואר בהדיא בריב"ש סימן רל"ב וא"ל דהריב"ש כ"כ לשיטת הרמב"ן ורשב"א דס"ל דאינו יכול לבטל הגט קודם הכתיבה משום דאינו יכול לבטל כתיבת הסופר והעדים להבא משום שכשחזר ועשאן שלוחים מהני דאתי דיבור ומבטל דיבור להכי גם הנתינה לדעתם מבטל הדיבור הראשון שביטל להבא אבל הרמב"ם דס"ל דיכול לבטל קודם שנכתב וצריך ביטול מודעא קודם כתיבה בפירוש א"כ י"ל דגם מעשה הנתינה אינ' מבטל הדיבור הראשון אעפ"י שהיא להבא וצריך בפירוש ביטול מודעא אמנם נלענ"ד דבוודאי גם הרמב"ם מודה דהנתינה שאח"כ מבטל הדיבור הראשון דהא דפסק מבטל קודם כתיבה דצריך לבטלו בפירוש היינו משום דס"ל דמבטל גט סתם קודם שנכתב כוונתו שיהא כחרס מעכשיו אחר שיוכתב ולא היה כוונתו כלל בביטול מינוי סופר ועדים וכן מבואר בהדיא שזה כוונת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ולשיטתייהו דס"ל דאחר שנכתב אין מועיל ביטול לגט כלל אבל באמת י"ל דבביטול מינוי שליחות סופר ועדים אף הרמב"ם מודה דמהני אח"כ הצווי לבטל דאתי דיבור ומבטל דיבור וכ"ש נתינה. ועוד אומר לרווחא דמלתא דאף אם נימא דאף במינוי סופר ועדים ס"ל להרמב"ם דצריך ביטול בפירוש אכתי אין ראי' לנ"ד די"ל דטעם הרמב"ם כמ"ש הרמב"ן והריב"ש דכוונתו במינוי הסופר ועדים כתובו מדעתיכם משא"כ בנתינה לשם גירושין אח"כ י"ל דמודה דמבטל דיבור וכמש"ל דודאי לא פליג הרמב"ם אהא דאתי דיבור האחרון ומבטל הראשון ואדרבה בענין ביטול מודעא ביאר הר"ן פרק השולח דזה עיקר טעם הרמב"ם דלעולם הדיבור האחרון מבטל הראשון, ועוד אומר אני לרווחא דמלתא דיש לחלק בענין אחר בין ביטול למינוי סופר ועדים לנ"ד דבשלמא התם כל שמבטל הגט לעתיד הוי כאלו אמר בפירוש שמבטל הדיבור שיצוה להסופר ולעדים דהא לא סגי בלא"ה עד שיאמר לסופר ולעדים וא"כ כל שאומר שמבטל הגט כוונתו שמבטל הדיבור שיצוה לסופר ועדים ולכך צריך לבטל המודעא בפירוש אבל בביטול הנתינה לא בטיל רק גוף הנתינה שלא יתנהו בתורת גירושין ומהיכא תיתי נימא שביטול הדיבור שאומר הא גיטך והתגרשי בו שהרי בעסוקין באותו ענין אפילו נתן לה בשתיקה מהני א"כ י"ל דלא ביטל רק הנתינה וא"כ כשחזר ואמר הרי זה גיטך ביטל הדיבור הראשון, וראי' לדברינו ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות אישות מי שאנסוהו לקדש קידושיו קידושין וכתב הראב"ד דאמר רוצה אני והה"מ כתב דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן רוצה אני וכבר הארכתי בזה ליישב בכל המקומות שהקשה הלח"מ וכאן אבאר דנלענ"ד טעם הרמב"ם דמוכח מהגמרא דערכין דקאמר התם אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעתי' מודעא וקאמר פשיטא ומשני לא צריכא דעשיוהו וארצי' מ"ד בטולי בטלי' פי' בנתינה קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ומשני א"כ לתני עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמיבטל למודעא הרי מבואר בהדיא דאי לאו משום חשש שמא מסר מודעא לא הי' בעינן רוצה וסגי בנתינה רק משום חשש מודעא בעינן רוצה אני וכן מוכח בהדיא מדברי הר"ן פרק השולח והנה לכאורה אין לשון רוצה ענין לביטול מודעא כלל והול"ל שיבטל למודעא ודוחק לומר שבלשון רוצה אני דקאמר בגמרא נכלל כל ביטולי מודעא והכונה שיבטל כל המודעא ויאמר רוצה אני שאחר שביטל כל המודעא א"צ רוצה אני, וגם דוחק לפרש דלשון רוצה ני היינו שיבטל כל המודעא אמנם צ"ל דכונת הגמרא דבמסר מודעא לחוד כגון שאמר שאף שיכתוב ויתן לא יהי' ברצון סגי באומר רוצה אני וזה גופא הוא ביטול המודעא שמבטל דיבורו הראשון, אמנם במודעא כללי צריך ביטול מודעא כללית, שוב מצאתי כן בתשובת תשב"ץ ח"ר סי' ל"ה והארכתי במקום אחר לפרש דברי הר"ן פרק השולח, עכ"פ מוכת דבאומר שלא יתנהו ברצון סגי באומר אח"כ היפך דבריו וא"כ ה"ה באמר תחלה שלא יתנהו בתורת גירושין דאתי דיבור האחרון שאמר הא גיטך ומבטל לדיבורו הראשון. ואמנם ע"ז יש לפקפק כיון דהמנהג עכשיו לומר הא גיטך אם כן יש לומר דודאי כונתו גם על אמירת הא גיטך):
אף אמנם יש לפקפק עדיין לפמ"ש הפוסקים (ובכללם הר"ן לדעת הרמב"ם דכל שאומר הגט בטל נראה, מדבריו שאינו חפץ לגרשה ואף בלא אונס קוי מודעא יעו"ש) וא"כ ממילא גם כאן איכא גילוי דעת שאינו חפץ לגרש ולזה הי' צריך ביטול מודעא או שיאמר רוצה אני ולא מהני מה שאומר הא גיטך כיון שאינו ברצון ואין אמירת הא גיטך היפך גילוי דעת הראשון (ע"כ השמטתי בק"א לגמרי וכתבתי בנוסח אחר מכאן ואילך כתבתי בקצרה) אבל לענ"ד אי משום הא לא תברא דבנידון דידן דנתפשרו עמו ליתן לו מעות עבור הגט וכבר כתב הריב"ש סי' רל"ב והרשב"ץ חלק א' סימן א' וח"ר סימן צ"ה ומ"ב ומשאת משה ושאר אחרונים דכל שמקבל מעות עבורו הוי לי' כזביני וצריך שיכירו העדים אונסו אמנם המש"ל שדי בי' נרגא ומחו לה אמוחא דדוקא לדעת הסוברים דצריך אונס במתנה וגט רק דלא בעינן שידעו העדים באונסו ומאמינים לו על האונס הוא דיש לחלק בזה דבקיבל מעות אין מאמינין לו שיש לו אונס וצריך שיכירו העדים באונסו אבל לדעת הסוברים דבמתנה וגט אף בלא אונס הוי מודעא שוב אין לחלק בין קיבל מעות אם לאו וסברא זו ראוי, למי שאמרה ואף אני קיימתיה מסברא קודם שראיתי' אבל מה נעשה דהרי ריב"ש בסי' קך"ז חשש לסברת האומרים דבגט מהני מודעא בלא אונס וכן בסי' רל"ב הביא דעת הטור והרמב"ם ואפ"ה חילק דבמקבל מעות בעינן שידעו אונסו וכן התשב"ץ הביא תחלה דעת הרא"ש והרמב"ם והטור דלא בעינן אונס בגיטין ותיכף אח"כ כתב דיש להקל בקיבל מעות לומר דבעינן שידעו באונסו וכן בתשב"ץ ח"ד אחר שהביא דעת הרא"ש כתב לחלק כנ"ל וכן מ"ב ושאר אחרונים והקילו יותר מהריב"ש דאף בגירש מאונס מהני זוזי לכן נלענ"ד דלא מבעיא לדעת הרשב"א דאין מקום לדברי המש"ל דהרי הרשב"א כתב בגיטין פרק השולח דהא דמודעא מהני אף שהאונס שאומר הוא שקר משום דאמרינן דודאי יש לו אונס אחר שאינו רוצה לגלותו ותולה אותו בדבר אחר שהוא שקר וכן נראה מסוף לשון הר"ן שם וכיון דהדר תלי טעמא באונס א"כ ממילא יש לחלק דבקיבל מעות יש לומר דאין לו אונס כלל אמנם אף לפי פשטן של דברים במשמעות לשון הרא"ש והטור דמשמע אף דבברור דאין לו שום אונס אפ"ה בטל הגט כיון דגילה דעתו שאינו חפץ לגרש וכן כתבתי למעלה ואף אם נדחוק לחלק לדעת הרא"ש ג"כ דבקיבל מעות גמר ומגרש ומוסר מודעא ללעז בעלמא לשנאתה ואין לו שום אונס ואומר שקר מחמת איזה טעם כן הוא גם לדעת הרא"ש ועוד נלענ"ד דאכתי לא דמי לנ"ד דודאי מ"מ בנ"ד לא שייך כלל בחילוק זה משום דמה שביטל הנתינה אם לא הי' מתבטל אח"כ הי' הגט בטל א"כ הרי אנו רואין באמת שכיון לבטלו היכא דאומר בפירוש שאינו נותן הגט ברצון אף שאין לו אונס י"ל כגונא דמיירי הרא"ש ואף דקרי לי' גילוי דעתא הכונה שלפי שאין אומר שום אונס וזה פשוט בכונת הרא"ש וכ"כ בתשוב' גאוני בתראי להגאון הסמ"ע ובנידון כזה ודאי צריך ביטול בפירוש אבל בנ"ד שלא הזכיר כלום שאינו נותנו ברצון רק שהוא הכרח נמשך ממה שביטל הנתינה מוכחא מלתא שאין חפץ לגרש א"כ אף אם נימא דוה עדיף מגילוי דעת בגיטין דלאו מלתא היא רק הוא כמו דיבור ממש דכיון שמבטל הנתינה הרי הוא מגלה דעתו שאינו חפץ לגרש דודאי א"א להעמיס ממש בלשון ביטול שאינו חפץ לגרש רק דמוכחא מלתא כן שאינו מגרש מרצונו הטוב א"כ כשחזר ואמר הא גיטך וחזר מדיבורו הראשון ונותנו בתורת גירושין ממילא איכא גילוי דעת ממש ומוכחא שמגרש מרצונו הטוב א"כ אף אם נחשוב גילוי דעת לדיבור ממש גם גילוי דעת דמוכחא השני הוא ג"כ כדיבור ומבטל גילוי דעת הראשון אבל באומר כל גט שאכתוב יהי' בטל הרי גילה דעתו אף שיכתבנו לא יהי' ברצון ודוק כי לדעתי הוא נכון מאוד אבל עדיין לבי מהסס אם יש לבנות יסוד ע"ז דאולי כיון דהשתא המנהג פשוט לומר הא גיטך לעולם אף בעסוקין באותו ענין ממילא י"ל דכונתו דמבטל אף הדיבור הא גיטך ועכ"פ הוי מודעא בשלא יתננו ברצון, עוד נלענ"ד כיון דאין כאן רק ע"א ששמע ביטול הגט והשני לא שמע רק הריני מבטל ולאו כלום לא מבעי' לדעת התוס' דס"ל דאף קודם תקנת ר"ג אם בטלו בפני אחד אינו מבוטל כמ"ש בסוגיא שם וכ"כ הרמב"ן והר"ן מטעם אחר דאין דבר שבערוה פתות משנים (אמנם לכאורה דברי הר"ן אינם מובנים במ"ש דהא דאמרינן אותיבו קרי באודנייכו ואע"ג דמוכחא מלתא שבודאי מבטלו כיון דליכא עדים לא הוי ביטול דאין דבר שבערוה פתות משנים והנה לכאורה קשה א"כ איך הוכיח אביי מכאן דגילוי דעתא בגיטא לאו כלום דלמא היינו טעמא משום דליכא עדים כמ"ש הר"ן, אמנם ז"א קושיא דאכתי מוכיח שפיר דאי ס"ד דגילוי דעת מלתא א"כ כיון שראו העדים הגילוי דעת הוי כמו ששמעו בפירוש הביטול אך הא קשיא דמנ"ל להר"ן הטעם משום דבר שבערוה דלמא משום דגילוי מלתא לאו כלום הוא ונראה דיש חילוק בין גילוי מלתא למוכחא מלתא דגילוי מלתא היינו שאומר לשון שאין משמעותו כלל הביטול רק שמתוך דבריו מגלה דעתו שחפץ בביטול הגט וזה לאו מלתא שצריך שיאמר בפירוש הביטול ומוכחא מלתא היינו שמוכח עכ"פ שמבטל בפירוש רק שהעדים לא שמעו גוף הביטול ולזה אף אם גילוי דעת לאו מלתא מ"מ הוי מועיל כאן הביטול כיון דמוכחא מלתא שאומר לשון ביטל בפירוש ולכך הוצרך הר"ן לתת טעם כיון דהעדים לא שמעו הביטול אין דבר שבערוה פחות משנים אבל אכתי הלא רואין המוכחא מלתא דרהיט בתרייהו וא"כ אף שלא שמעו הביטול ואין יכולין להעיד עליו ואין דבר שבערוה פחות מב' וצריך שישמעו הביטל מפיו ממש מ"מ הרי ראו מלתא ואיכא עכ"פ גילוי דעת על הביטול ויכולין להעיד על הגילוי דעת אע"כ דגילוי דעתא בגיטין לאו מלתא הוא (ועיין בסי' מ"ב בא"ע איכא פלוגתא אי ידיעה בלא ראי' מהני גבי דבר שבערוה) איברא אף לדעת הרמב"ם שהבאתי למעלה דביטול גט מהני אף בפני אחד וצ"ל לדידי' דלא הוי דבר שבערוה מ"מ ודאי דאם לא העיד העד עד אחר נתינת הגט שהיא בחזקת גרושה דאינו נאמן וצריך שנים לבטל חזקתה כמ"ש הר"ן בתשובה הביאו הב"י סי' קל"ד וכ"כ בש"ע והרמב"ם לא מיירי רק במעיד קודם שנתגרשה וקמ"ל כט ח"ג ש ת דהביטול מהני בפני אחד ואין להקשות דא"כ מנ"ל לחלק בין ביטול שליחות לביטול הגט דלמא גם ביטול השליחות בחד סגי והא דקאמר במתני' דמבטלו בפני ב"ד דהיינו שני' לר"נ דלמא טעמא כדי שיוכלו להעיד אח"כ ז"א דס"ל כהריב"ש בסי' רל"ב דמדקרי לי' ב"ד ע"כ דבעינן שנים יחד ואי מטעם דבר שבערוה לא הי' צריכים שנים יחד אע"כ דטעמו של ר"נ כמש"ל ולכך מחלק שפיר בין ביטול שליחות לביטול הגט אמנם הר"ן לשיטתי' שכתב לקמן בגיטין גבי לא תתייחד עמו דגם בדבר שבערוה בעינן שנים יחד ולכך כתב הטעם לר"נ משום דבר שבערוה ואין לומר כיון ששמע העד השני לשון הריני מבטל מוכחא מלתא דכונתו על הגט וזה עדיף מגילוי דעת כיון שאמר בפירוש לשון ביטול הוי גילוי דעת ומוכחא מילתא דקאי על הגט ואפשר דאפי' לשיטת הר"ן דס"ל דבעינן שנים משום דבר שבערוה וכל שלא שמעו אף דמוכחא מלתא ועדיף מגילוי דעת לא מהני י"ל דבנידון דידן מודה כיון ששמע הדברים שאמר הריני מבטל ובודאי מוכחא מלתא דכונתו על הגט וגם ודאי סיים דבריו בגט והוי ידים מוכיחות דהויין ידים (מכאן כתבתי במהדורא בתרא נוסח אחר) מ"מ נלענ"ד דלא שייך הכא מוכחא מלתא דכונתו על הגס דאכתי איכא לספוקא אם כונתו על ביטול גופו של גט או מעשה לשמה או מינוי שליחות סופר ועדים כמו שביארתי למעלה או נתינת הגט והנה כבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאין ביטול לגט שנכתב ולדעת הרמב"ם ביטול הגט הוא דוקא גופו של גט ולדעת תוס' הוא ביטול לשמה ולדעת התרומה הוא ביטול המינוי והנה לכל אחד מהפוסקים אין כאן אלא ע"א דדלמא כונתו לבטל דבר דלא מהני לי' ביטול וא"ל כיון דרצונו לבטל מסתמא לישנא דמהני קאמר כדאיתא ר"פ השולח באומר בטל סתם דמשמע לעבר כו' ואמרינן דבכל דוכתא לישנא דמהני קאמר וע"ש בתוס' דלענ"ד יש לחלק דבשלמא התם אין מחלוקת בדבר והכל יודעין דאם אומר בטל הוא על לעבר ודאי אין כאן ביטול כלל שהרי לא בטלו קודם ולכך אמר שפיר דכונתו שמבטלו עכשיו אבל הכא בודאי אינו יודע הדין דנימא לישנא דמהני קאמר דאין כאן מוכחא מילתא כלל דאי משום שהיו עסוקין בענין הגט א"כ אדרבה הרי הי' עסוקין לבטל המודעות וא"כ מנ"ל לומר שנתכוין לביטול הגט דלמא לביטול דברים שדבר תחלה שפוסלין הגט נתכוין והרי אדרבה העד השני מעיד שלא ביטל רק עד אח"כ וא"כ הרי לא רצה לבטל הגט לגמרי ולא שייך לומר לישנא דמהני קאמר כמבואר שם בתוס' י"ל דאעג"ב דאין עדים על הביטול מ"מ יש שני עדים שגילה דעתו שאין רצונו לגרש אבל י"ל להיפך כיון שהיו עסוקין בביטול מודעא נתכוין לבטל מודעא ואף שכבר ביטל מ"מ שמא ביטל אח"כ בינו לבין עצמו דמהני לדעת הרמב"ם והריב"ש והרמב"ן שכתבתי למעלה ורצה לצאת י"ש וחזר וביטל המודעא או שביטל איזה דו"ד שבינו לבינה או הכתובה ועכ"פ אין כאן מוכחא מלתא:
אחר כמה שבועות שגמרתי תשובה זו מצאתי דאתי לידי ספר כתב איש רב תנא דבי אליהו לאחד מגאוני ספרדים בספר מכתב מאליהו חיבור נורא על הלכות גיטין ומצאתי שם כמה ענינים הנוגעים לנ"ד ראשונה שהסכים בפירוש דהיכא דאיכא קבלת ממון צריך העדים להכיר אונסו אף לדעת הפוסקים דא"צ אונס בגיטין ואתא ואייתי מתני' בידי' תשובו' הרא"ש מרא דהאי פסקא דלא בעינן אונס בגיטין שכתב בתשובה הביאו ר' ירוחם וז"ל אעפ"י שמדין התלמוד נראה כך דא"צ העדים להכיר אונסו חלילה כי לא נעשה כפשע הזה מימות השופטים דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי' דכל אדם שאומר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכשתתן לו יביא עדים שקודם לכן ביטל הגט בפניהם וחלילה מעשות זאת אם לא יתן אמתלא לדבריו מאחר שלא ידעו העדים האונס. והנה נידון הרא"ש הוא ממש נידון דידן והגם שאין בידינו תשובה זו בשלימות ויש לעיין קצת בעיקר כוונתו מ"מ מבואר שדעת הרא"ש להקל בנידון כזה ואף דאיכא למימר דהרא"ש בתשובה הי' סובר דבעינן אונס בגט ובפסקיו חזר בו מ"מ רי"ו הוא מהסוברים דלא בעינן אונס והעתיק התם להלכה, וגם מצאנו עוד תנא דמסייע שיש בו ממש המחבר עצמו. אמנם לכאו' יש לי מקום עיון במה שכתב אח"כ בדף קל"א דבהתחלת הסימן מבואר שאם אנסוהו על דבר אחר כגון שנתפס במאסר מחמת חוב ופרעו קרוב האשה עבורו כדי שיגרש מהני מודעא אף למ"ד בעינן אונס ובסוף מבואר להיפך, ונראה לחלק לכאורה דכונתו אם אמר האונס על התפיסה דלאו כלום הוא ובין אם אמר האונס על הממון דמהני מודעה, אך לכאורה דהא בקיבל מעות עדיף טפי דבעינן שידעו האונס וצריך לחלק בין קיבל מעות לתועלת ואינו דחוק ובין אם היה דחוק למעות וצ"ע, ובזה יש ליישב ג"כ מהאי דמתנתא טמירתא למקבל מעות ודוק. דהוי קשיא לי אהא דהריב"ש דמקבל מעות ומסר מודעא נימא דהוי כמתנתא טמירתא אע"כ דיש לחלק כמ"ש. עוד ראיתי שהאריך להוכיח בדעת הרמב"ם כל שאינו אנוס אף שאומר שהוא אנוס אינו כלום אם לא שבטל הגט ומטעם ביטול הגט בטל אבל לא מטעם אונס וזה קולא לנ"ד:
ובסי' יו"ד דף קי"ס ע"א נראה דאשתמיטתי' דהר"ן ס"ל דבדבר שבערוה בעינן שנים יחד, ולענ"ד יש להכריח כדעת הרמב"ם דיכול לבטל גופו של גט אחר החתימה וגם דעיקר הביטול הוא שיהא כחרס ולא יועיל לענין גירושין מהא דס"ל דאין להזכיר שום תנאי עד שעת נתינה וא"כ כשמתנה בשעת נתינה כגון אם לא מתי לא יהא גט ובמה יכול להתבטל מתורת גט אחר החתימה וגם לדעת הסמ"ג והתרומה הי' צריך ביטול בפני הסופר והעדים, ואין לומר דקאי על נתינה, חדא דלכאורה אין הלשון לא יהא גט סובל דקאי על הנתינה וכן מצאתי כעת בספר דברי אמת להגאון חכם יצחק בכ"ר דוד מקוסטנטינא. ועוד דלפי זה דלא ביטל רק הנתינה זו והגט נשאר כשר א"כ גם קודם כתיבת הגט הי' יכול להזכיר שיטיל תנאי בנתינה כיון שהגט נשאר כשר ויכול לגרש פעם אחרת בזה הגט כמ"ש מהרי"ט חלק א' סי' ס"ו וחלק ב' סי' יו"ד יעו"ש, ואף שכתב גם במטיל תנאי בנתינה אינו יכול לגרש פעם אחרת הא מילתא טעמא בעי כיון שאינו יכול לבטל גופו של גט א"כ אינו מבטל רק הנתינה וכיון דיכול לבטל הנתינה אף שאינו מתבטל גופו של גט א"כ גם קודם הכתיבה יכול לעשות כן לומר בפירוש שלא יתבטל רק הנתינה ואלא ע"ב דס"ל למהרי"ט דהנתינה אינו יכול לבטל רק דגוף הגט מתבטל וא"כ מוכח כדעת הרמב"ם. שוב ראיתי במהרי"ט ח"ר סי' מ"ח דסתם תנאי הוא רק על הנתינה וצ"ע, ויותר נראה דגם במתנה על הנתינה כל שהתנאי בעיקר הגט אף שיכול לגרש פעם אחרת אפ"ה שייך לומר אין ברירה דאולי לא יתקיים התנאי ולא ינתן לשם גרושין רק במתנה על השליחות אין זה ענין לתנאי הגט דאם הוא לא יהי' שליח יכול לעשות שליח ואין השליחות שייך לגט ע"ש במהרי"ט סי' ס"ו וח"ב סימן יו"ד: