תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן לט
תשובה וענין השאלה יובן מהתשובה
הנה ידוע מחלוקת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן והתוס' והרא"ש אם יכול הבעל לבטל גוף הגט אחר שנכתב דהרמב"ם ס"ל דיכול לבטל ואינהו ס"ל דאינו יכול לבטל ודבר זה תלוי בחילוף גרסאות במס' גיטין ס"פ השולח גבי פלוגתא דר"נ ור' ששת אם חוזר ומגרש כו' גט גופא מי קא בטל והרא"ש כתב דלשני הגרסאות אינו יכול לבטל ופסק הש"ע דהיא ספק מגורשת וגם הה"מ כתב כיון דלהרמב"ם תצא והולד ממזר שומר נפשו ירחק מהם וגם החולקים כתבו דאין לעשות מעשה לכתחלה, וכן התוס' הביאו שני הגירסאות ולא הכריעו אמנם הסמ"ג וספר התרומה כתבו דאף לגירסא דיכול לבטל גופו של גט, מ"מ אינו בטל אא"כ ביטל בפני הסופר והעדים, וכ"נ לכאורה דעת התוס' דביטול הגט לר"ש היינו ביטול הסופר והעדים מדהקשו בגיטין דף ל"ב ד"ה רב ששת דהא מודו ר' יוחנן ור"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ותירצו דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה וכן לר' נחמן פירשו שם בד"ה התם בסופו דכל זמן שלא נחתם לא חשיב גמר מעשה וצריכין אנו לפרש מהו המעשה שהוא מבטל דיהי' הנתינה הגמר, אם נאמר דביטול גופו של גט היינו כדעת הרמב"ם שלא יועיל לענין גירושין אלא יהא כחרס איזה מעשה תלוי במה שעשה שיהא גט זה לגירושין הלא לא הי' שום מעשה יותר מהכתיבה והחתימה ומש"ה באמת י"ל להרמב"ם דיכול לבטל משום דאינו מבטל שום מעשה רק שהגט לא יועיל לגירושין והתוס' ס"ל דביטל היינו מעשה הסופר והעדים רק דלרב ששת אף זאת יכול לבטל משום דלא הוי גמר מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה, ומבואר מדבריהם דאף דהשליחות אם בטלו שלא בפניו מבוטל כרבי מ"מ ביטול הגט דהיינו הסופר והעדים אף בדיעבד אינו מבוטל כי אם בפניהם:
אמנם דברי התרומה שהביא המרדכי פ' השולח אינם מובנים לכאורה במה שהוכיח דאינו יכול לבטל העדים והסופר שלא בפניהם מהא דס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דהא התם לא מיירי כלל שביטל גם האחרים וכבר התעורר על זה מור"ם מטיקטין והנלע"ד לפרש דהתרומה ס"ל דפלוגתייהו דרבי ורשב"ג הוא בביטל כולם וכמו שהבין המ"מ והלח"מ בדעת הרמב"ם פ"ו מהל' גירושין ואפשר שהכריחו לזה משום דאל"ה אין טעם לדברי רשב"ג דיהא בטל כולם כיון שהוא לא בטל רק שנים לכך ס"ל דפלוגתייהו בביטל כולם רק שהמקצת אינם כאן וס"ל פי' ליבדורא איבדר כפי' הרשב"א דרבי ס"ל דלא בטלה כולה דהיינו משום דאינם כגוף א' הוי שלא בפניהם ואינו יכול לבטל הסופר והעדים שלא בפניהם ורשב"ג סבר דהוי כגוף א' ולכך בטלו כולם כיון דהם גוף א' הוי בפניהם ועיין בלח"מ ולא תקשה מהא דמסיק הגמרא שם דברייתא דאמר לשנים מיירי בעידי הלכה ואפ"ה ס"ל לרבי דיכול לבטל ומסתברא דיכול היינו לכתחלה כמו יכול דאמר לעשרה ואמאי הא בשליחות מודה דמבוטל אף שלא בפניהם וא"כ אפשר לבא לידי תקלה שהעד הב' ימסור, ז"א די"ל דס"ל כסברת התוספות דבטלו מבוטל צריך להיות בפני ב' כמ"ש התוס' ד"ה רבי סבר [
הגה"ה ובזה מיושב דאין להביא ראי' ממ"ש הר"ן סוף פרק מי שאחזו דאם חתמו שנים זה בפני זה ואח"כ החתים הבעל שלישי שלא בפניהם דפסק ה"ר אלחנן שהגט פסול מאחר שגילה הבעל דעתו שלא יהי' גט עד שיחתום השלישי וחתימתו אינו כלום וכתב הר"ן על זה דזה לדעת הסוברים שאם ביטל הגט בפירוש מבוטל ואינו חוזר ומגרש אבל לדעת הסוברים כו' הרי מבואר בר"ן שכל שגילה דעתו שאינו רוצה לגרש בגט זה הגט בטל אמנם אין זה ראי' כלל דהתם גילה בדעתו שאין חפץ לגרש בגט זה לעולם מפני גריעות הגט ולא נתנו אח"כ אבל הכא לא גילה בדעתו שאינו חפץ לגרש בגט זה לעולם רק. עד אח"כ ואדרבא קצת הי' מקום להביא ראי' מדברי הר"ן דמבטל לשעה חוזר ומגרש מדקא יהיב הר"ר אלחנן הטעם משום דעידי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה אמנם יש לחלק בין ביטול הגט לרוצה לחתום עוד שלישי דוקא דאינו ביטול גמור ודוק]:
אבל אי קשיא הא קשיא דלהך גירסא דיכול לבטל גופו של גט אף לר"נ אם ביטל בפירוש א"כ לא פליגי ר"נ ור' ששת אלא בכונת המבטל אם כוון לגופו של גט או לא ומפשטא דלישנא דחוזר ומגרש או אינו חוזר ומגרש משמע דקאי אמתני' ומתני' מיירי שרדף אחר השליח ומסתמא הוי גם שלא בפני הסופר והעדים א"כ אמאי ס"ל לר' ששת דבטל הלא הוי שלא בפניהם ודוחק לומר דמילתא באפי' נפשי' היא ולא קאי אמתני' וצ"ע, והנה לדעת כל הפוסקים אינו יכול ולבטל גופו של גט רק להרמב"ם דנראה דס"ל דיכול לבטל גופו של גט (
הגה"ה ונלענ"ד טעם הריב"ש במאי דפירש דביטול הגט היינו שמבטלו מלתתו בתורת גירושין לעולם משום דס"ל דבודאי גם הרמב"ם מודה דאינו יכול לבטל גופו של גט כיון שהוא כשר ולא שליחות סופר ועדים כיון שהוא מעשה כמו שהקשו באחת הרמב"ן והרשב"א ור"ן לכך פירש בכונת הרמב"ם דביטול גופו של גט היינו שלא יתנהו בתורת גירושין לעולם ולכך שויא כחספא ואינו יכול לגרש בו עוד ולפ"ז הדבר ברור שאם אמר עד אח"כ ממילא כונתו שלא יתנהו בתורת גירושין עד אח"כ וא"כ הוי לי' ביטול נתינה ולא ביטול גט ולא שויא כחספא ויכול לגרש בו אח"כ, אמנם משיטת כל המפרשים משמע דרמב"ם ס"ל דיכול לבטל גופו של גט ועיין מ"ש בשם חכם יצחק בכ"ר דוד):
ונראה דלהרמב"ם מבוטל אף שלא בפני הסופר והעדים חדא שלא נזכר ברמב"ם פ"ו הל כ"א סופר ועדים, ועוד לענ"ד מוכח כן ממ"ש הרמב"ם פ"י הלכה יו"ד ואפילו הי' עשרה משבטלו בפני א' מהם הגט בטל וחלקו עליו כל הבאים אחריו מהגמרא דהל"ל כרבי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ונלע"ד דאין כונת הרמב"ם בדיבור משבטלו בפני א' מהם דקאי אם ביטל השליחות של השליח דאין לשון הרמב"ם סובל זה דהל"ל משבטל לא' מהם לא לשון בטל הגט רק דכונת הרמב"ם משבטלו היינו גופו של גט וקמ"ל דאף דביטל השליחות צריך להיות בפני שנים עכ"פ מ"ת ביטול גופו של גט אפילו בפני א' מהני
, (הגה"ה ועוד נלענ"ד דאף לדעת התוס' דביטול הגט הוא ביטול הסופר ועדים או לשמה מ"מ בנ"ד יש לחלק וראיתי לבני יעקב שהקשה על הר"ן שהבאתי למעלה בסוף הזורק דמאי מהני כשחוזר ומגרש כיון דבטלו עד שיחתום השלישי וחתימת השלישי אינו כלום ותמהתי דכונת הר"ן דאינו יכול לבטל, וא"כ כשחוזר ומגרש לו יהא דחתימת השלישי אינו כלום הרי מתגרשת בחתימת שנים הראשונים) והטעם נ"ל דס"ל כדברי הרמב"ן ר"פ השולח על הא דתנן בראשונה הי' כו' ופליגי ר"נ ור"ש אי בפני ב' או בפני ג' אמאי לא יהא מהני בינו לבין עצמו וז"ל וי"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו הי' אין מבטלין אותו אלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דיבור שהוא בפניו ע"כ, וס"ל להרמב"ם דהיינו דוקא ביטלו השליחות כיון דהוא עשה אותו בפניו לשליח אבל ביטל גופו של גט ס"ל להרמב"ם דהיינו גוף הגט ממש שלא יועיל לגרש דיהא כחרס וזה יכול לבטל או דס"ל כדעת הריב"ש לחלק בין מבטל דבר העבר לדבר העתיד וזה מוכח דלא ס"ל כדברי ספר התרומה דביטול גופו של גט היינו סופר ועדים דא"כ הי' צריך בפניו ואין להקשות ולדברינו לר' ששת דס"ל דאינו חוזר ומגרש משום דס"ל דכונתו לבטל הגט ממש א"כ אמאי צריך ב"ד לביטול הגט כיון דכבר כתבתי דלרמב"ם יש חילוק בין ביטל השליחות לביטול גוף הגט וס"ל דהיינו גוף הגט ממש שלא יועיל לגרש אך י"ל דצריך שלשה משום ממזרים אבל לר"נ אין לתרץ כן דאיהו ס"ל בפני ב' וגם בב' איכא חשש ממזרות כדלקמן לכך צריכין אנו לומר תירוץ הרמב"ן הנ"ל ותירץ הב' של הרמב"ן אבאר לקמן דאי אפשר לומר דס"ל להרמב"ם (וא"ל להרמב"ם א"כ מאי מהני לקמן הא דא"ל לסהדי אותיבו קרי הא יכול לבטל גוף הגט אף שלא בפני העדים ואף לרשב"ג יכול לבטל בפני האשה כיון דא"צ עדים ז"א דס"ל דהוא עשה אותם לשלוחים ליתן להאשה שלא היתה בשעת נתינה וק"ל) אמנם לענ"ד יש מקום לומר דבנ"ד אף הרמב"ם מודה דחוזר ומגרש ולא הוי ביטול הגט כלל ממה שכתב הריב"ש בסי' קכ"ז וז"ל ועוד נראה ברור דאפי' הרמב"ם וז"ל דס"ל אינו חוזר ומגרש היינו כשאומר בפירוש שמבטל גופו של גט ואמר יהא כחרס או יהי' בטל ולא יועיל ולא יתיר או אחד משאר לשונות, הנזכרים בגמ' דביטל הגט אבל וה שלא אמר רק על הנתינה שהוא נותנו בכח אף אם הי' אומר בפירוש שאונסין אותו על הנתינה אין זה ביטל על הגט עצמו שלא יוכל לחזור ולגרש בו אלא מסירת מודעה על הנתינה וגופו של גט אינו בטל שכמו שאם הגט ביד השליח ואמר יהא כחרס ויהא בטל אנו תולין שלא ביטל הגט מעצמו אלא שליחות השליח ויכול לחזור ולגרש בו ה"נ כשאינו ביד השליח אין הגט בטל אא"כ בטלו בפירוש בלשון שיהא מבואר כונתו על הגט עצמו אבל כל היכא דאיכא למיתלי דלא ביטל גופו של גט תלינן עכ"ל ולכאורה יש יתור דברים בלשונו דאחר שביאר דבריו שכאן לא דבר על גופו של גט כלום רק שביטל הנתינה מה צורך ליתן טעם כל היכא דאיכא למיתלי תלינן לקולא דא"צ ליתן טעם דתלינן כיון שביאר בפירוש שנותנו בכח אמנם מיושב זאת דהי' קשה קושית המש"ל פ"ו מהלכות גירושין הל' ך"א ע"ש וז"ל ואולי כונת הרב לצאת ידי חובת האומרים שאפילו האונס אינו אמת המודעה קיימת כו' ונ"ל דלא הועיל כלום דלסברא זו אף לאחר כתיבה אם אומר דהוא אנוס הו"ל כאלו ביטל כו' אך קושיות המ"ל אינו קושי' כלל די"ל דהמודעא אף דהוי ביטול היינו ביטול הנתינה א"כ חוזר ומגרש בו דלא הי' כונתו רק דהנתינה הזאת ביטל שלא יהי' לשם גירושין לזה דקדק דכל היכא דאיכא למתלי דלא בטל גופו של גט תלינן כדי לתרץ קושיות המ"ל הנ"ל אך לכאורה למ"ש הריב"ש בסי' תפ"ב דענין ביטול גוף הגט הוא שמבטל מלתתו בתורת גירושין לעולם א"כ ביטול הנתינה וביטול הגט לכאורה דא ודא א' הוא, אך החילוק הוא דהכא ביטלו מלתתו לעולם אבל ביטול הנתינה היינו רק עכשיו אבל אם יתרצה אח"כ יתן גט זה בעצמו לשם גירושין הרי מבואר דכל שלא ביטל הגט שלא יתנהו בתורת גירושין רק על נתינה זו חוזר ומגרש בו א"כ ק"ו בנ"ד שביאר בפירוש שאינו מבטלו לגמרי רק עד לאחר זמן דלא בטל הגט רק הנתינה ואין לחלק דבנידון דהריב"ש הזכיר הנתינה וכאן הזכיר הגט דז"א דהרי לשיטת הריב"ש ביטול הגט היינו ביטול שלא יתנהו לעולם בתורת גירושין והכא ביאר בפירוש עד לאחר ומן, ועוד הרי ע"כ אי אפשר לומר דיש חילוק בין הזכיר ביטול הגט או לא דהרי הריב"ש תלה טעמו במאי דס"ל להרמב"ם דתלינן לקולא אפילו בהזכיר בפירוש שמבטל הגט א"כ הרי חזינן דאין חילוק וא"כ כ"ש הכא ועוד נלענ"ד דאפילו לפי מה דמשמע מסתימת דברי הרמב"ם והפוסקים דביטול גופו של גט היינו שיהא כחרס ודלא כהריב"ש או שנדחוק לחלק בין האי דריב"ש דלא הזכיר הגט רק הנתינה ובין נידון דידן דלא הזכיר הנתינה רק הגט אכתי בנ"ד יש להקל ולומר שלא ביטל הגט:
וראי' לדברינו ממ"ש רש"י בד"ה לצעורה קמכווין ופרש"י דאין בדעתו לבטלו רק לצערה חודש או חדשים והקשה הרשב"א מאי נ"מ אף אם כיון שלא יהי' הגט רק עד אחר שיצוה הבעל ליתן כו' ע"ש ובשלמא לר' ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש אי לא אמרינן לצעורה בטל הגט לגמרי כו' ע"ש ולענ"ד יש ליישב דעת רש"י דס"ל בשיטת הפוסקים דשליח הולכה צריך להחזיקו בעדים א"כ נ"מ אם כיון לצעורה א"צ שוב עדים כיון דלא ביטל השליחות לגמרי, והנה אף לפי המסקנא דלא תלינן לצעורה אם אמר סתם גט שנתתי לך בטל הוא אבל אם פירש בהדיא שאינו מבוטל רק לחודש או עד אח"כ י"ל שמכוין לצעורה ולא ביטל הגט לגמרי אף לר' ששת דס"ל דכונתו על ביטול הגט מ"מ כל שאומר שמבטלו עד אח"כ ודאי לא כיון רק לצערה דאם הי' כונתו לביטל הגט א"כ היאך אמר עד אח"כ הלא גט זה לעולם בטל, וא"כ אם לרב ששת כן הוא כ"ש לדידן דהלכתא כר"נ דמן הסתם לא אמרינן דביטל הגט רק תלינן דביטל השליחות כ"ש היכא שביאר דבריו בפירוש שלא ביטלו לאחר זמן אמרינן דלא ביטל רק הנתינה של עכשיו ומכוין לצעורה שהרי משמעות לשונו שאח"כ רוצה לגרש ואף שהתוס' והרשב"א כתבו דאף לפי הס"ד לא אמרינן לצעורה רק לחומרא י"ל דהיינו דוקא במבטל בסתם אבל אומר בפירוש עד אח"כ מודו, אמנם לכאורה אף דכונתו הי' על ביטול הנתינה א"כ עכ"פ צריך אח"כ לביטול מודעא על הביטול שעשה על הנתינה וכאן לא ביטל מודעה אך לענ"ד נראה דכל שלא ביטל רק הנתינה שאח"כ שלא יהי' בתורת גירושין מעשה הנתינה שנותן אח"כ בתורת גירושין מבטל את הדיבור וכן מבואר בהדיא בריב"ש סי' רל"ב, וא"ל דהריב"ש כתב כן לשיטת הרשב"א והרמב"ן דאינו יכול לבטל הגט קודם שנכתב משום דאינו יכול לבטל שליחות הסופר והעדים דכשחזר ועשאן שלוחים אתי דיבור ומבטל דיבור ולכך גם הנתינה מבטל הדיבור אבל הרמב"ם דס"ל דיכול לבטל קודם שנכתב וצריך ביטל מודעא בפירוש ע"ז א"כ ה"ה הנתינה אינו מבטל הדיבור רק צריך ביטול מודעא בפירוש די"ל דגם הרמב"ם ס"ל דאתי דיבור צווי העדים ומבטל דיבור וכמו שאכריח לקמן וכ"ש מעשה הנתינה והא דס"ל דיכול לבטל קודם הכתיבה וצריך ביטול מודעא היינו טעמא דהרמב"ם ס"ל דהביטול הוא שמבטל הגט עצתו קודם שנכתב מעכשיו ולאחר שנכתב ולא שמבטל ציווי הסופר והעדים דהא הריב"ש והרמב"ן חולקים על הרמב"ם היינו מטעם דלשטתייהו אי אפשר לומר שמבטל הגט מעכשיו ולאחר שיכתב שהרי אפילו אחר שנכתב אינו יכול לבטל גופו של גט א"כ אי אפשר לומר רק שמבטל שליחות הסופר והעדים וע"ז אתי דיבור ומבטל דיבור והיינו לשיטתם דאינו יכול לבטל גוף הגט אבל להרמב"ם דס"ל דיכול לבטל גוף הגט א"כ י"ל דהביטול הוא שמבטל מעכשיו ולאחר הכתיבה ובזה לא שייך לומר לא אתי דיבור אבל בביטל הנתינה מעשה הנתינה מבטל הדיבור של ביטול וכן מבואר בהדיא בריב"ש שזה כונת הרמב"ם ועוד אומר לרווחא דמלתא דאף אם נימא דכוונת הרמב"ם דהביטול קודם הכתיבה היינו שליחות הסופר ועדים מ"מ הנתינה מבטל הדיבור דביטול שליחות הסופר ועדים מה שאומר אח"כ לכתוב י"ל כוונתו כתובו מדעתיכם כמו שכתבו הרמב"ן והריב"ש א"כ אין הדיבור מבטל מה שבטל קודם לכן, אבל במעשה הנתינה שנותן בפי' לשם גירושין מודה הרמב"ם דמבטל הדיבור כיון דנותן בפירוש לשם גירושין, ועוד אני אומר לרווחא דמילתא דאף אם נניח חילוק זה יש לחלק בענין אחר דמבטל שליחות הסופר והעדים, א"כ בביטול זה הוא מוסר מודעא ומבטל האמירה שאח"כ שאומר לכתוב לשמה אבל בנ"ד מה"ת נימא שביטל האמירה ומסר מודעא כל שאמר אח"כ הא גיטיך והתגרשי בו כיון דבנתינה בלא אמירה מתגרשת אף להרמב"ם בעסוקין באותו ענין א"כ י"ל דלא ביטל המסירת מודעא רק הנתינה שהנתינה לא יהי' בתורת גירושין אבל כשאומר אח"כ שנותן בתורת גירושין מבטל דיבור הראשון כיון שבדיבור הראשון לא מסר מודעא וביטל דיבור האחרון א"כ אתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון אבל במבטל שליחות סופר ועדים ע"כ בדיבור זה מבטל ומוסר מודעא על דיבור האחרון כיון דלא סגי בלא אמירה האחרונה שיכתוב גט א"כ תיכף בדיבור הראשון ע"כ מסר מודע' וביטל דיבור האחרון אבל התם במאי נתבטל דיבור האחרון כיון שלא מסר מודעא בביטולו רק על הנתינה ויש להביא ראי' ממה שפירשתי דברי הרמב"ם פרק ד' מה' אישות (עיין זה לעיל בסוגיא דרוצה אני בחידושי על קדושין). תבנא לדינא דמוכח עכ"פ מדברי הרמב"ם שפירשתי דעיקר טעם דבעינן רוצה אני משום, ביטול מודעא הוא הא לא"ה הוי סגי בנתינה לחוד, וצריך להבין דמאי ענין רוצה אני לביטול מודעא דרוצה אני לא משמע שמבטל דיבור הראשון ואנו צריכים שיבטל מודעא שעשה תחלה ועל זה לשון רוצה אני אינו מעלה ומוריד כלל אמנם י"ל דכונת הגמרא דחיישינן שמא מסר מודעא על הכתיבה או על הנתינה וכתיבה ואמר שהוא אנוס ואף אם יתנו לא יתננו ברצון ולזה מהני אם חזר ואמר אח"כ רוצה אני רק שצריך ביטול מודעא הוא משום שמא ביטל אף אם יאמר אח"כ רוצה אני לכך צריך ביטול מודעא, ואעפ"כ מדייק הר"ן שפיר דביטול מודעא מועיל לכל הביטולים משום דהולכין אחר דיבור האחרון דאל"כ מאי מועיל רוצה אני שמא ביטל גם דיבור רוצה אני כיון דאנו חוששין שמא מסר מודעא והגמרא לא נקט אלא דבר המבטל מודעא הראשונה דהיינו רוצה אני מבטל דיבור שלא יתננו ברצון וממילא ידעינן דגם למודעא דמודעא עד סוף העולם מהני דיבור האחרון לבטל דיבור הראשון וא"כ ה"ה בנ"ד אף אם אמר תחלה שלא יתנהו בתורת גירושין כיון שאמר אח"כ הא גיטך בטיל לדיבורא קמא שאמר שלא יתנהו בתורת גירושין:
אמנם עדיין יש לפקפק לפמ"ש הפוסקים והר"ן בפ' השולח בפי' דעת הרמב"ם דביטול קודם שנכתב מהני אף בלא אונס משום דגילה בדעתו שאינו חפץ לגרש וזה הוי מודעא א"כ ה"ה הכא י"ל אף דליכא אונס הוא מבטל הגט דהיינו שאומר שאף אם יתנהו עכשיו לא יתן ברצון עד אח"כ אף דליכא אונס כלל ועל זה לא מהני מה שאומר הא גיטך והתגרשי בו כיון שאינו היפך הדבר הראשון שלא יתן ברצון, בשלמא אם אנו אומרים דכונתו בביטולו שלא יתנהו בתורת גירושין ע"ז מהני מה שיאמר הא גיטך אבל אם אנו אומרים דביטל קודם הכתיבה מהני אף בלא אונס א"כ אף במבטל אחר הכתיבה אפשר לומר שכוונתו שלא יתנו ברצון אף דליכא אונס ועל זה לא מהני רק עד שיאמר רוצה אני הא לא"ה אמרינן שלא נתנו ברצון כמש"ל דאם אמרינן שכונתו שלא יתנו ברצון צ"ל אח"כ רוצה אני אך בנ"ד י"ל כיון שנתנו לו מעות לגרש וכבר כתבו הריב"ש והרשב"ץ והאחרונים דכל שקיבל מעות מודה דבעינן אונס, אף דהמש"ל פרק ו' כתב דלמאן דס"ל דאף בלא אונס הוי מודעא לא מהני מה שקיבל מעות דאף דלא אניס בטל הגט, אף אני הייתי סובר כך בתחלה אבל אחר העיון נראה דז"א דהרי הרשב"א פירש בגיטין הטעם דהמודעא מהני אף שהאונס שבשבילו מסר מודעא הוא שקר משום דודאי יש לו אונס אחר שמתיירא לגלות ותולה אותו בדבר אחר א"כ היכא שנותן מעות הדרא לסברא קמייתא דמסתמא אין לו אונס כמו שכ' הריב"ש אף לא אונס בסתר וכשאין לו אונס ודאי לא הוי מודעא כיון דכל עיקר טעם דמהני מודעא הוא מטעם אונס והיכא דנתנו מעות ודאי דלא אנוס כלל א"כ המודעא בטילה ואפי' לפי משמעות הרא"ש והטור דאף שאם ידוע בבירור שאין לו שום מודעא אפי' הכי בטל הגט דהרא"ש כתב בב"ב בפרק ת"ה ואפי' אם ידוע הדבר שאותה מודעא שמסר בפני העדים דברי שקר הם הויא מודעא לבטל המתנה הרי מבואר מדברי הרא"ש דאף אם ידוע בבירור שאין לו שום אונס אפי' הכי בטל המתנה וכן בגט מ"מ הרי כתב הרא"ש שם אח"כ ולא דמיא לזביני כיון דמקבל זוזי גמר ומקנה ומה שמסר מודעא כדי שיוכל לבטל המקח כשיהי' לו מעות נראה מדבריו שבא לתקן החילוק בין מתנה למכירה משום דהוי ק"ל דגם במכירה נמי נימא דכיון שמסר מודעא וגלי דעתי' שאינו רוצה במכירה אמאי לא מהני המסירת מודעא אף בלא אונס ע"ז השיב דבמכירה כיון דמקבל מעות אמרינן דודאי מרוצה כיון שאין לו שום אונס ומה שאומר שאינו מרוצה הוא משקר כדי שיוכל לבטל המכר, ולפי"ז ה"ה במתנה וגט כל שמקבל מעות אמרינן דהגילוי דעת הוא שקר כיון דאין לו שום אונס ואם אינו רוצה לגרשה למה הוא מגרשה א"ו שהוא נותן הגט ברצונו משום המעות ומה שמוסר מודעא כדי להוציא לעז לאח"כ: