אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן כ

סימן יט

ב"ה

שלום לכבוד אהובי מחו' הרב הגדול המופלג מו"ה מנחם מענדל רב דק"ק טרעבאוולי

גי"ק הגיעני כפול והנה נידון שם הירקא יפה כתב מע"ל להלכה ויפה השיג על הרב ממקולניץ ודעתו נפלאה ממני לא אוכל לה ולא ידעתי מאין הרגלים לדבר, אמנם למעשה יש לכתוב צבי לבד ולא שום כינוי ואפי' בכינוי המגרש עצמו אם יש ספק כותבין שם הקודש לבד או שם הכינוי לבד ק"ו בכינוי שם האב אין מדקדקים כלל ומשום נדנוד קל אנו כותבין שם הקודש לבד וכן מעשים בכל יום ואני מורה ובא. ונידון השתי נשים זונות הנה כדי להראות חבתו אבא על סדר קונטרסו להשתעשע בדבריו, תחלה הביא דברי הרמ"א בסי' קע"ח ורוצה לחלק דלא שייך עיניה נתנה באחר שהרי אינה רוצה להתגרש כבר דיברו מזה האחרונים והגאון מהר"י הלוי אחי הט"ז הובא ג"כ בתשובת גאוני בתראי יצא לחלק בחילוקים כאלו ואני השגתי עליו ואף שיש לחלק עוד, כאשר יתבאר לקמן מ"מ זכורני גם בשו"ת מוהר"י באסן מבואר דגם בנידון כזה ממש אין לחלק ונניח זה, אמנם מה שהביא דברי דמ"א בסי' קע"ח דגוערין בו ומתרחקין ממנו, באמת בדברי רמ"א יש לעיין דבמרדכי והג' מ לא כתבו רק בהוא אומר שזנתה אשתו דאמרינן עיניו נתן באחרת או מתרחקין ממנו ועוד דהוא עיקר הגורם, משא"כ בהיא אמרה שזינתה והוא מאמין לה לא פשע הוא כלל ומאיזה טעם גוערין בו ועוד דהא דאין מאמינים לה משום דאמרינן עיניה נתנה באחר וא"כ ממ"נ אם לא נתנה עיניה באחר הרי אסורה עליו ואם נתנה עיני' באחר הרי מתגרשת מרצונה והי' יכול להאמינה וא"כ אם חזרה בה אח"כ אכתי הוא לא פשע כלל, אמנם בתוס' דנדרים מבואר דגם באמרה טמאה אני ומאמין לה גוערין בו ומתרחקין ממנו אמנם שם מיירי שחזרה ואמרה באונס הי'. וראיתי למוהר"י טראני דנתן טעם משום דגרם שלא לקבל אמתלא ממנה, ואין טעם זה מספיק לענ"ד דמאי הוי לי' למיעבד כיון דבשעת מעשה לא אמרה האמתלא ומנא הוי ידע שתחזור בה ותתן אמתלא. והיותר נראה משום דאף הוא הי' יכול לחזור בו בשביל האמתלא שלה ולומר כיון שהיא מפרשת דבריה שבאונס היה והוא אינו חוזר ואומר לדבריך הראשונים אני מאמין ואוסר אותה על עצמו מש"ה. גוערין בו ומתרחקין ממנו. ואף דברי הרשב"א שהביא הה"מ פרק כ"ד מה' אישות יש לפרש כן דאם היה חוזר בו ואומר שמאמין שהי' באונס היתה מותרת לו רק דמיירי שאומר שאינו מקבל האמתלא אמנם עכ"פ בעומדת בדברים דטמאה היא ליכא למ"ד דאינו יכול לגרשה בע"כ ואין גוערין בו לענ"ד ברור, וזוכרני שגם מהרש"ל בתשובה וגם ביש"ש ביבמות ראיתי שכ' לחלק בזה, אמנם מה שכתב שהר"ש מאנב"ל חולק לענ"ד אינו חולק כלל כמ"ש דאיהו מיירי בהוא אומר אשתי זינתה אבל לא בהיא אומרת והוא מאמין. ומה שכתב דאין כח ביד המורים לכוף להוציאה יתבאר לקמן באריכות

ומ"ש בענין עד אחד בערוה ודאי יפה כתב דבעינן שניהם מודים אף למאן דמחמיר בקידושין, ומ"ש דא"כ יצא לנו דין חדש במקדש ע"י שליח וזה לא מצינו בשום מקום עכ"ל. ובאמת הדברים מבוארים למאן דמחמיר בע"א מחמיר גם בזה ועיין בסי' מ"ה ובב"ש סק"י ובסי' ל"ה ובב"ש סק"ג, ויש לי בזה אריכות דברים ואין כאן מקום להאריך. אמנם אכתי לא דמיא לנ"ד משום דהתם הטעם חזקה שליח עושה שליחותו ועיין בסי' ל"ה בהגהה סעיף ג' וח"מ סק"ט וב"ש סק"י וי"א וסעיף ט"ו ובסי' מ"ה סקי"ב וגם בזה יש לנו אריכות דברים ואין כאן מקומו. ומ"ש אכן מטעם אחר והשיג גם על הח"ץ לא ידעתי מדוע השיג על הח"ץ הלא דבריו דברי הג"ה בש"ע ויתבאר לקמן באריכות. ומ"ש בענין חשוד ודאי יפה כתב אם הוא מוחזק לחשוד ויתבאר הכל באריכות לקמן. ומה שפלפל בענין עדות שאי אתה יכול להזימם לדעת הרמב"ם דס"ל דהוי הכחשה בגוף העדות, ועיין באו"ת סי' ל"ח סק"א שהביא קושיא על פלוני רבעני לאונסי בשם חותני זקיני הגאון מו"ה חיים יונה, ולולי שאיני כדאי היות שידעתי שהגאון הנ"ל הי' גאון לאמיתה של תורה הייתי אומר דאין כאן התחלה לקושיא זו, דהמעיין בלשון הרמב"ם יראה דהיכי דהעדים העידו שפלוני הרג לפלוני בירושלים ובאו אחרים ואמרו הלא אתם וההורג וההרוג הי' עמנו באותו היום בבבל ויכול להיות שהרגו בבבל אבל עכ"פ בירושלים לא הרגו הוי הזמה, וכן נראה מלשונו שבחלוקה הראשונה כתב שאמרו בפירוש להד"מ שיודעין בודאי שלא הי' שום הריגה הא לא"ה הוי הזמה. וראה שדקדק הרמב"ם בחל קה ראשונה ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ולא כלשון הגמ' עמנו הייתם משום דהכוונה דאין מזימין את העדים על המקום רק דגם המזימין הם אומרים שהם היו באותו יום באותו מקום שהעדים אומרים וראו שהדבר שקר אם כן אין מזימין את העדים כלל רק מכחישין את המעשה ובחלוקה הב' כתב שההורג או הנהרג הי' עמנו ודקדק וכתב כאן עמנו הי' דכאן מיירי שאומרים שההורג הי' במקום אחר אבל אין מעידים כלל על העדים אם הי' במקום אחר ובחלוקה הג' כתב שעיקר אם אין מעידין על גוף המעשה אם אמת או שקר וא"כ מכל החלוקות נראה שאם העדים מעידים שבבבל הרג זה לזה ובאו אחרים ואמרו שבאותו היום העדים וההרוג עמנו הייתם בירושלים ואעפי"כ הענין יכול להיות אמת שהמעשה הי' בירושלים זולת שעכ"פ העדים העידו שקר שהי' בבבל שהרי עמנו הייתם בירושלים נראה דהוי הזמה ועכ"פ אין שום ראי' מדברי הרמב"ם להיפך, וא"כ לק"מ מפלוני רבעני לאונסי דמשכחת הומה בפשיטות בעמנו הייתם אבל המעשה יכול להיות אמת באותו מקום שהי' המזימין ודוק היטב ואולי הגאון לא אמרה אלא לחדד את התלמידים:

שוב ראיתי שעיקר קושיות הגאון ז"ל על הלח"מ שפירש כן דעת הרמב"ם ומה שהביא דברי הגאון נודע ביהודא בדין עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות הגאון נר"ו הפריז על המדה לומר דאף מדאורייתא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בדיני ממונות ולענ"ד ברור דמדאוריותא בעינן דהרי עיקרא דמילתא ילפינן מועשיתם לו כאשר זמם וזה מפורש בדיני ממונות דמינה ילפינן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והאיך אפשר לומר דכאשר זמם לא קאי עליו אמנם מדרבנן י"ל כמ"ש דלא בעינן דרישה וחקירה כן לא בעינן יכול להזימה ואף דדרישה וחקירה דכתיב בעדים זוממין לא קאי רק על המזימין כמ"ש הגאון הנ"ל זה אמת אבל עכ"פ ועשיתם לו כאשר זמם קאי על הניזומין את זה ראיתי לעיין בדברי מע"ל בדרך העברה כי אין הזמן מסכים ואיני מופנה מכל צד ועתה אבא לבאר הנלע"ד בנידון דידן ובזה צריך אני להאריך קצת אבאר דברי הש"ע והרמ"א סי' קט"ו ס"ו ודברי האחרונים היות בכמה ענינים לא נתחוורו לי דבריהם במחילה מכ"ת. מתחלה אבאר מ"ש הרמ"א הודית בפני ע"א ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת ועיין בב"ש שנדחק בזה מאי קמ"ל ולענ"ד שכיון לדברי תה"ד וכן נראה מלשון הד"מ ואעתיק לשון תה"ד סי' רכ"ב ונראה שם לשון השואל שהוקשה לו על תוס' דכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל מאוס עלי שהקשו על עובדא דנדרים דבאמרה טמאה אני לך אף בלא אירכוס נימא שוויא נפשה חתיכא דאיסורא וע"ז הקשה השואל אמאי לא קשיא להו ממתניתין דנדרים גופא והשיב התה"ד וזה לשונו פשיטא דמתורץ יפה דדוקא היכא דאיכא רגלי' לדבר נמי בלא"ה ואומרת טמאה אני לך בכה"ג אין להתיר מטעם שוויא אנפשא חתיכא דאיסורא אבל בלא רגלים לדבר לא חיישינן במה דשוויא אנפשא חתיכא דאיסורא, ואח"כ כתב דבנידון דידי' יש להתיר דהא כתבו התוס' פרק אע"פ דאין להתיר באומרת טמאה אני לך דדוקא משום דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוי אסרינן לה אלא הואיל ויש רגלים לדבר כדפי' לעיל ואיהו נמי הודה לא אמרינן רוב נשים משקרות להאכילה דבר האסור וכיון דהכי הוא א"כ בנ"ד אף שהבעה"ב גברא מהימנא הוא והבעל מאמין לו מיהו לא חזי שום קלקול אלא ששמע הודאתה שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו שבודאי כך הודית מ"ת לא הוי אסורה לו אלא מטעם דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפרישית, ולגבי דידה לא שייך כלל לאוסרה משום דאגברא דמהימן והבעל סומך עליו קא מסהיד דהא איהי ידעה אם קלקלה אם לא ומאי שייך שיסמוך לב' על דבריו של זה ולגבי הבעל אין כאן דבריו לאסור דלגבי דידיה ודאי אמרינן עיניה נתנה באחר ולכך אמרה טמאה אני ולפיכך ממ"נ שריא עכ"ל. והדברים ראויים למי שאמרם ועיקר כוונתו דרגלים לדבר אינו מועיל לענין דנימא דגוף הדבר אמת ואסורה על בעלה מצד הבעל דז"א דרגלים לדבר מועיל דלא נימא דרוב נשים משקרות וממילא האיסור מצד דשוויא אנפשי' חד"א וא"כ במכחשת את העד שהודית בפניו לא שייך לומר דשווי' אנפשי' חד"א אף דהבעל מאמין לו דהודית דמאי בכך שהבעל מאמין אכתי אינה אסורה עליו מצידו רק מצד עצמה דשווי' אנפשי' חד"א וכיון דהיא מכחשת גם עליו לא שייך הסברא דשוויא חד"א כיון שהיא אומרת שלא הודית מעולם ואין עלי' שום איסור ובמה נוכל לאוסרה על בעלה ובעד המעיד אינה נאסרת ע"פ ע"א וזה נראה כונת רמ"א במ"ש והודית בפני א' ואח"כ אומרת דשקר הוא וכו' וקמ"ל בזה אעג"ב דמאמין הבעל וסומך על דבריו ואיכא ג"כ רגלים לדבר אפ"ה מותרת כנ"ל ותימא על הח"מ וב"ש דנדחקו בפירושו דמאי קמ"ל:

ועתה אבא לבאר מה שכתב רמ"א ואם הודית לפני א' שנטמאת הנחשד מצטרף עם א' לאסרה וכתבו האחרונים דמיירי דוקא באיכא רגלים לדבר והנה לבבי לא כן ידמה והנה דברים אלו לקוחים מדברי התה"ד ואעתיק לשונו ונראה דאפי' בלא רגלים לדבר יש להחמיר וז"ל התה"ד אפם אי קשיא לי דאם החשוד עודנו מודה וכו' והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שזינתה והוה כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואלו לא אמרינן שעיני' נתנה באחר הוי לי' עדות גמורה ע"י צירוף ומאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דעיני' נתנה באחר עכ"ל, והנה נראה מדבריו דלא ברירא לן האי מילתא לגמרי וקשיא טובא כיון דעובדא דידי' הוי כרגלים לדבר מכ"ש לפמ"ש הח"מ דמיירי דוקא ברגלים לדבר א"כ כפשוטו הוי לי' למימר כיון דאילו הודית בפני ב' והי' רגלים לדבר ודאי היתה אסורה משום דשויא אנפשי' חד"א ממילא כיון דאיכא חד עד המעיד על גוף המעשה אינה נאמנת להכחיש השני שהודית לפניו כמו הודאה אחר הלואה וממילא אסורה משום דשויא אנפש' חד"א וכמו בהודאה אתר הלואה אף במכחיש עד ההודא' אנו אומרים כיון שיש עד הלוא' בודאי הודה ה"נ הכא אנו מוכרחין שהודית וכיון שיש רגלים לדבר מ"מ אסורה מחמת דשוויא אנפשי' חתיכא דאיסורא, ואף דמכחשת העד שהודית אינה נאמנת וכיון דבודאי הודית נימא כיון דאיכא רגלים לדבר אסורא ומאי האי דקאמר ומאן לימא לן דאפי' בכה"ג אמרינן עיני' נתנה באחר תיפוק לי' כיון דאיכא רגלים לדבר שויא אנפשי' חד"א ולא אמרינן עיני' נתנה באחר ועוד אמאי לא ברירא לי' הא מילתא דקאמר ומאן לימא לן אלא ודאי דלאו מטעם רגלים לדבר ושויא אנפשי' חד"א רצה לאוסרה רק דכונתו דכמו דאמרינן בהודאה אחר הלואה מצטרפין ואמרינן דגוף הענין אמת ה"נ הכא ואפי' בלא רגלים לדבר יש לאסור דלא אמרינן כלל הסברא דעיני' נתנה באחר וכן משמע מלשון וא"כ ממילא אף בלא רגלים לדבר אסורה ודומה למאי דהודאה אחר הלואה מצטרף ולא אמרינן משטה בהודה לפני ע"א אף לשיטת הסוברים דאמרינן משטה בהודאת ע"א ה"נ דכותי' דלא אמרינן עיני' נתנה באחר והענין אמת כיון דאיכא עוד ע"א ומצטרף, ואין לומר דבלא רגלים לדבר כיון דרוב נשים משקרות לא מיקרי הודאה כלל ואפי' לאיצטרופי לא חזי אבל בדאיכא רגלים לדבר הוי הודאה וחזי לאיצטרופי דלא מצי מכחיש לי' חדא דגם בהודאה אין ההודאה כלום דאמרינן משטה, ועוד דזה באמת כונת התה"ד דמאן לימא דבכה"ג אמרינן עיני' נתנה באתר כיון דאיכא עוד ע"א המעיד על גוף המעשה תו לא אמרינן אף בלא רגלים לדבר דההודאה בפני העד הי' בשביל שנתנה עיני' באחר ועוד דאכתי תקשה ממ"נ דבודאי אין עד הלואה מכריח לומר שהאמת שהודה אם לא מטעם דאמרינן שמכריח שהענין אמת וא"כ ממ"נ אם בעינן רגלים לדבר הא לא"ה אמרינן שהוא שקר ואין העד המעיד שנטמאת מכריח שהענין אמת א"כ מכ"ש שאינו מכריח שהודית דזה ברור שאינו מכריח שהודית אם לא משום דאמרינן שהענין אמת וכיון דגם ברגלים לדבר אין הרגלים לדבר מכריחו ואיך מצטרף עד הטומאה כיון שאין מכריח שהענין אמת ממילא אינו מכריח שהודית ויכולה מכחישתו ואין כאן חד"א אלא ודאי שמצטרף להכריח שהענין אמת וא"כ ממילא אף בלא רגלים לדבר יש לומר כן שמכריח שהענין אמת ודוק היטב, ואף אם נימא דאכתי בהודאת' אינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה רק דאסורה משום דשויא אנפשי' חד"א אכתי צ"ל דבצירוף העד מכריח להיות הענין אמת ושבודאי הודית ושוי' חתיכה דאיסורא. אף דאינה נאמנת לגבי הבעל נאמנת לגבי דידה אף בלא הגלים לדבר דודאי דענין אמת ובודאי הודית רק לגבי דהבעל אין אחד נאמן בדבר שבערוה ואכתי היא אסורה דודאי העד שאומר שהודית הוא אמת אבל אי בעינן רגלים לדבר דוקא ממילא צ"ל דעד המעיד על גוף הענין אינו מועיל בלום ודוק היטב:

כללו של דבר אף אם נימא דכונת התה"ד משום דשויא נפשה חד"א אכתי ע"כ אין הטעם משום רגלים לדבר לא אמרינן עיני' נתנה באחר רק דהתה"ד מסופק אולי מחמת עד המעיד על גוף המעשה לא אמרינן עיני' נתנה באחר, אמנם העיקר כי ספק התה"ד אולי יש לאוסרה מדינא לא מטעם שויא נפשה חד"א ועוד אני תמה על הח"מ וב"ש שכתבו בפשיטות דמיירי ברגלים לדבר דנראה דהדבר תלוי בפלוגתת הב"י ורש"ל שהביא הב"ש בס"ק כ"ג בגרסת הטור שכתב הב"ש בשם רש"ל והביאו הדרישה בסי' קט"ו וקע"ח דבהיא שותקת הויא הודאה ולא אמרינן עיני' נתנה באחר אם ע"א אומר שזינתה והנה הדבר ברור דאין חילוק בין אומרת ומודית בפני ב"ד או לפני כמה עדים דאמרינן עיני' נתנה באחר וכ"ש בשותקת וא"כ אמאי כתב מהרש"ל דאסורה מדינא וצ"ל כיון דאיכא ע"א שאמר שזינתה לא תלינן שעיני' נתנה באחר וא"כ לפ"ז כ"ש, בהודית לפני ע"א המעיד על גוף המעשה כיון דהודאה והלואה מצטרפין ממילא אסורה מדינא כמ"ש מהרש"ל וא"כ מה צורך לרגלים לדבר, אמנם לגירסת הב"י בטור דגרים והיא שותקת אפ"ה בעינן דמהימן כבי תרי נראה לכאורה להיפך ויתבאר לקמן די"ל דאינו חולק על התה"ד, אמנם באמת לכאורה תמי' על הרש"ל דכתב כן בפשיטות למחוק הגירסא בטור ולא ידעתי מאין הוציא דין זה ואדרבא התה"ד עצמו נראה דלא החליט הדבר רק שכתב כמסתפק דמאן לימא לן אבל אפשר לומר דאפי' כה"ג שייך לומר עיני' נתנה באחר ועוד נראה להביא ראי' לדעת הב"י ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז וז"ל ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא כשאינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לאו וכו' והביא ראי' לדבריו וכתב וסעד מצאתי לדברי בדברי רש"י שכתב אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו וכן מצא הגירסא במקצת ספרים ומשמע דקאי על האשה נמצא מבואר מדברי הרשב"א דעובדא דהאי סמיא דקאמר אי מהימן כבי תרי מיירי שהאשה שותקת ואפ"ה בעינן דוקא כבי תרי. ואחרי החיפוש ראיתי בדברי מהרי"ט סימן א' חלק אה"ע שעמד ע"ד הרשב"א הללו וכתב שא"א בשום אופן דהרשב"א מיירי בשתיקה ולא הכחישה כלל דא"כ אף אם לא מהימן כבי תרי אסורה דשתיקה כהודאה וזה פשוט כביעתא בכותחא רק שדבריו אמורים שכבר כפרה מעיקרא ע"ש שהאריך. ולענ"ד אין זה משמעות כלל בלשון הרשב"א ואדרבא אני תמה עליו אמאי פשוט, כביעתא בכותחא דמאי בכך דשתיקה כהודאה אכתי איכא למימר דעיני' נתנה באחר וכמש"ל דגם התה"ד לא החליט הדבר אף באמרה בפי' טמאה אני לך ואני תמה שלא הביא דברי הטור סי' קע"ח וגירסת הב"י וגם לפי דעתו יותר הי' לפרש דעיקר כוונת הרשב"א רק לומר דמיירי בלא הכחישתו דזה עיקר דבריו שם וסרכא דלישנא נקט דשתקה ויכול להיות שלא היתה שם כלל או דלא הי' שתיקה ממש רק שאומרת איני רוצה להשיב וכדומה. אמנם האמת דדעת הרשב"א כמ"ש הב"י דבשתיקה קה לע"א אינה אסורה רק במהימן כבי תרי אמנם אחר שאין מבואר בהדי' כן ברשב"א והתה"ד מסתפק בדבר ורש"ל ומהרי"ט החליטו לאסור יש לחוש לדבריהם וכ"ש באומר' טמאה אני לך אף בפני ע"א וע"א אומר זינת' כעובדא דתה"ד דיש להחמיר ואפי בלא רגל"ד

ועתה אבא לבאר דברי הרמ"א ודוקא שאין רגלים לדבר הביא דברי הרא"ש דאף באומרת טמאה ולא ארכס מותרת והב"ש כתב דאשתמיטתי' התוס' פ' אע"פ, ולבאר הענין צריך אני להאריך קצת. והנה דברים אלו לקוחים מתה"ד כמש"ל והוא מפרש מדמקשו התוס' אהנך עובדא ולא אמתני' צ"ל דדוקא ברגלים לדבר אמרינן שו"א חד"א משא"כ במתני' דליכא רגלי' לדבר. ובאמת הסברא נכונה מצד עצמה ויש ליתן טעם לדבר דלכאו' קשי' מאי חילוק יש לענין חד"א בין רגלי' לדבר או לא דאף בלא רגל"ד שייך שו"א חד"א. אמנם יש ליישב משום דהרא"ש הקשה ביבמות ס"פ כיצד ג"כ דנימא שוי' אנפשי' חד"א ותירץ דראו חכמים קלקול הדורות ורוב נשים משקרות בענין זה כו' ע"ש, לפ"ז שפיר י"ל היכא דאיכא רגלים לדבר לא שייך לומר רוב נשים משקרות ושייך שפיר שוי' נפשה חד"א אמנם לולי שאיני כדאי נלע"ד שאין דברי התוספות מתפרשין כמו שהבין התה"ד בדבריהם חדא דלא נזכר כלל בכל התוס' דפ' אע"פ לחלק בין איכא רגלים לדבר אם לאו, ועוד דקשה לומר דבלא אירכס וערק נואף מיקרי רגלים לדבר ועוד דא"כ מאי מייתי הרא"ש הנ"ל ביבמות ראי' מתרומה דהתם ליכא רגלים לדבר ועוד דא"כ אין דברי הרא"ש ותו' יבמות מכוונים דהרי גם מתחלה ידע הרא"ש ותוס' דרוב נשים משקרות רק דהוי קשי' לי' היכא דאיכא רגלים לדבר לא שייך זה וע"ז הדר מתרץ רוב נשים משקרות, ואם כוונתו אף ברגלים לדבר א"כ עיקר החידוש והדיוק חסר מן הספר ועוד דא"כ צ"ל לשיטת התוס' והרא"ש דתרי גוונא רגלים לדבר איכא חדא באירכס דאפי' בשותקת ונותנת טעם אסורה וחדא בלא אירכס ואיסורא באומרת. טמאה מקרי ג"כ רגלים לדבר אבל זה י"ל דלא אירכס אסורה מטעם סתירה וכן נראה לי עיקר, וכן נראה מפשטי' דלישנא דהרא"ש דכתב דהא דאין אוסרין על היחוד דוקא במכחשת ודוק:

ועוד קשיא לי טובא איך אפשר דאף בלא אירכס איכא רגלים לדבר א"כ למה לתוס' להקשות דלהימנא במיגו דמאיס עלי ת"ל הרי התוס' אזלי בההיא שיטה דהיכא דמפסדת הכתובה לא משקרת בשביל שנתנה עיניה באחר ואם כן תיקשי בפשיטות דתאסור דודאי לא נהנה עיניה באחר וכופין אותו להוציא כמו במאיס עלי אע"כ דתוס' ס"ל כיון דלא מירכס איכא רגלים לדבר שמשקרת ועדיף מטמאה אני לך בלא סתירה באשת ישראל שמפסדת הכתובה דהרי השתא ס"ל לתוס' דבאשת ישראל נאמנת ובלא אירכס אינה נאמנת. וגם מלשון שכתבו התוס' וכן נראה וכו' דבאומרה טמאה אין להתירה נראה דבאו לשלול דלא אירכס לא עדיף מטמאה אני לן לחוד בלא סתירה אבל אין סברא לומר להיפך דלא אירכס הוי רגלים לדבר שאומרת אמת יותר מטמאה אני לך. עוד ראיתי בשו"ת זקיני רמ"א ובתשובת זקיני שארית יוסף שהכריחו ג"כ מהתוס' דיש לחלק בין היכא דאיכא רגלי' לדבר מהא דלא מקשה התוס' מהמשנה ולענין שוי' אנפי' חד"א אין לחלק בין מפסדת הכתובה או לא וכן הק' מו"ז מהרש"א ותדע דאמאי לא כתבו התוס' בריש הדיבור דמוקי למתני' דנדרים בתובעת כתובתה אמאי לא כתבו וכן נראה אלא ש"מ דס"ל לתוס' דדוקא היכא דאיכא רגלים לדבר שייך שוי' נפשי' חד"א דומיא דאירכס וערק עכ"ל. ודבריהם תמוהין לענ"ד דהרי התוס' ביבמות והרא"ש הקשו אמאי לא אמרינן שוויא חד"א ותירצו דרוב נשים משקרות. וכבר כתבו היכא דמפסדת כתובתה אינה משקרת וא"כ שפיר יש לחלק בענין שוי' חד"א בין מפסדת הכתובה או לא. ומאי שהקשו. אמאי לא כתבו התוס' ריש הדיבור תדע לענ"ד הוי תדע מכח קושיא דכל כמה דלא הוי קים לן לחלק בין תובעת כתובתה או לא הוי אמרינן דלעולם משקרות ולא שוי' חד"א, אבל הי' נראה לפענ"ד לקיים דבריהם דהוי קשי' להו דה"ל להתוס' להוכיח דיש חילוק בין תובעת ולכך במאיס כופין אותו דאל"ה תקשי לו יהא דאין כופין אותו במאיס עכ"פ גם אותה אין כופין ואכתי תקשי מ"ש בטמאה דשריא לבעלה, וא"ל דרוב נשים נותנין עיני' באחר א"כ במאיס אמאי אין כופין א"ו דיש חילוק בין תובעת כתובתה או לאו אבל אכתי ק' דא"כ תקשי לדידהו דס"ל דאין חילוק לענין חד"א בין תובעת כתובה או לא אכתי תקשי אמאי במאיס אין כופין ובטמאה כופין ואי נימא דבלא רגלים לדבר רוב נשים משקרות ולא שוי' חד"א כמ"ש התה"ד עצמו אבל במאיס כיון דנותנת טעם הוי רגלים לדבר כמ"ש התו' בהדיא א"כ בכה"ג איכא לפלוגי במאיס עלי לג' נשים נוטלות כתובה ואין צורך לחלק בין תובעת כתובה, וזה באמת קו' עצומה על דבריהם דמאי מקשה תוס' ממאיס עלי על ג' נשים דלמא במאיס עלי איכא רגלים לדבר ואמרינן דלא משקרת אבל בג' נשים דליכא רגלים לדבר אמרי' שמשקרות א"ו דס"ל לשיטתם דמתני' בכל גוונא איירי (ובאמת לדעתי דתחלה לא אסקי תוס' אדעתי' דבמאיס עלי בעינן רגלים לדבר) ולפמ"ש אין ראי' מהא דכתבו התו' וכן נראה דמחלקין בין איכא רגלים לדבר או לא דק בין מפסדת הכתובה או לא ואף אם נימא דלשון התו' וכן נראה משמע אף אם נימא במאיס עלי לא כייפינן וא"כ אין חילוק בין תובעת כתובה או לא מ"מ ס"ל להתו' עכ"פ לענין אם שוי' חד"א שלא לכוף אותה ודאי יש לחלק כמו במאיס דעכ"פ אין כופין אותה משום דשמא אומרת אמת וא"כ ה"ה הכא שוי' חד"א. אמנם מלבד ואת נלע"ד דדברי הח"מ כפשטן דממתני' לא מצי לאקשויי דה"א דבאמת אסורה מטעם חד"א רק דאין כופין אותו להוציא כמו במאיס עלי ושוב לא תתן עיני' באחר לכך מקשה מהנך עובדא דקאמר בהדי' אתתא שרי'. וסעד מצאתי לדברי במרדכי פ' האומר שכ' בשם רבינו שמעון וז"ל כמדומה לי שמעתי מרבותי מפרשים טמאה אני תביא ראי' לדברי' ואינה אסורה עליו וא"כ כופין אותה ומשמשתו כמו במורדת וכו' משמע דמלשון המשנה אין הכרח דמותרת לו ודוק. והא דלא הקשו מאוכלת בתרומה משום די"ל דמיירי דחוזרת ונותנת אמתלא כמ"ש הרא"ש והכא לא הוי להו לאוקמא באמתלא דא"כ אף באירכס שרי' וכבר הארכתי בתשובה בזה בדיני אמתלא ואכ"מ להאריך. והנה נתבאר מתוך דברינו שיפה כיון הח"מ בסי' קט"ו דלא קיי"ל כתוס' בזה דבאירכס שוי' חד"א דהרי כבר הוכחתי דתוס' דאעפ"י בעצמם מודו דטמאה אני בלא סתירה גרוע מסתירה ואירכס רק בתוס' ס"ל דגם בטמאה לחוד שייך ג"כ חד"א וכיון דלא קיי"ל כתוס' בזה כ"ש דבסתירה ואירכס ואומרת טמאה אני דשרי' אמנם בסתירה ואירכס ודאי אסורה עכ"פ באומרת טמאה כמבואר בהדיא בגמרא:

ועתה אבא לבאר לשון הש"ע חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציא והן הן דברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אשות וראיתי למע"ל שתפש הדברים כפשטן, ולא עליו לבד תלונותי כי רבים גדולים חקרי לב לא לבד מגדולי המחברים ובעלי תשובות האחרונים שהבינו כן אמנם אף הגאונים כת הקודמין הבינו כך וראיתי בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז שהביא דברי הרא"ש שהקשה על הרמב"ם דלמה אין כופין להוציא הא אר"א פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו משמע אפי' רוצה להחזיקה לא שבקי' לי' ועוד מדמדמה תלמוד' להאומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותי' דנראה דאם רצה לישא שום א' מהן לא שבקי' ליה ואם נשאת כופין אותו להוציאה והר"י הלוי דחה הראי' בקנה. אמנם זולת הראי' פליאה בעיני לייחס סברה זו לרבינו הרמב"ם דאיך אפשר לומר אף דשוי' נפשי' חד"א אין הב"ד מוחין בידו ושבקינן לי' למיעבד איסורא וזה פלא, ועיין מ"ש זקיני התב"ש בי"ד כוף סימן ג'. ומה שנתן הט"ז טעם משום דזה תלוי בלב תיתא דא"כ לדבריהם בכל מקום שהטעם משום דשוי' נפשי' חד"א רשות בידו לחזור ולא מצינו זה בשום מקום שיוכל לחזור בלא אמתלא והנה הדבר ברור דבכל מקום דהטעם משום שוי' נפשי' חד"א אין האיסור על אחרים רק עלי' וא"כ גבי אשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דמקשה הגמ' דשוי' נפשה חד"א ומשני באומרת אמתלא למה לי אמתלא לדעתם וכן בסי' ו' גבי אשת כהן שאמר' נאנסתי שפסק הש"ע והוא מהרמב"ם בהל' א"ב דאף דמותרת לבעלה אסורה לכהנים אחרים ולדעת הה"מ אף אמתלא לא מהני אמאי כיון דאין האיסור רק מצידה והיא יודעת האמת ואיך שייך לומר דאסורה רק לצאת י"ש כמ"ש הט"ז וכן גבי האומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותיה איך שייך לומר לצאת י"ש שהרי הוא יודע האמת דבשלמא בפתח פתות איכא למימר דהכוונה דאמרינן דחייב להוציא לצאת ידי שמים ולא אמרינן דלא קים לי' וכן במאמין לדברי העד שייך לומר לצאת ידי שמים אבל בקדשתיך (או באומרת טמאה) היאך שייך לומר דחייב לצאת י"ש דהרי הוא יודע אם אמת אם לאו, ועוד יש להביא ראיה מכמה מקומות רק שנלאיתי להביאן. והדבר פשוט דודאי מוטל על חכמי הדור למחות ביד מי שרוצה לעשות איסור, וראיתי להב"ש סי' ו' שכתב באמת דאף לכהנים אחרים אינה אסורה רק לכתחילה ולא בדיעבד ומלשון הרמב"ם דמסתם סתים לא משמע כן, ודברים אלו אין. להם עיקר ושורש, אבל האמת הברור מ"ש הרי"ף והרא"ש בקידושין דהני מילי בדיני אדם אבל בדיני שמים אי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה קאי על הגמ' בע"א אומר אשתך זינתה דקאמר רבא אין ד"ש פחות משנים ע"ז קאמר הני מילי בדיני אדם אבל בדיני שמים אי ידע בנפשי' דמהימן לי' כבי תרי מחוייב להוציאה ובא לשאול מורין לו כן ולא מיירי כלל בדאמר בפירוש בפני המורים שמאמין לעד כבי תרי רק דדינא אתא לאשמועינן אם ע"א אומר אשתך זינתה אע"ג דאינו נאמן והוא אומר שאינו מאמינו אבל אם כבר חמר הבעל בפני המורים שמאמין לעד כבי תרי כבר שוויא נפשי' חד"א ומחוייבין למחות בידו שלא לדור עמה כאשר אבאר (ודברי מהרי"ו תמוהין שיצא לחלוק עלינו את השוין) ובאמת בלשון הט"ז הי' מקום לפרש דמיירי בבא לשאול וכמ"ש:

ומה שכתב הרמב"ם אף שראה אשתו שזינתה דחייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה הדבר ברור דגם הרמב"ם מודה דמחוייבים להפריש אותן שלא יתייחדו יחד כי שוי' נפשי' חד"א ולצאת י"ש מחוייב ליתן גט ולא די בהפרשה כדמשמע פשטא דלישנא דמס' גיטין רוחצת עם ב"א חובה לגרשה וע"ש ברש"י ותו' (שוב מצאתי בתשובת מו' יחיאל שכתב ג"כ דשיטת רש"י דכופין אותו להוציא בגט דוקא וכן מבואר שם ברש"י ע"א דבדבר ברור כייפינן לבעל לגרשה דוקא ותמהני שלא הזכיר דברי התוס' ומור"ם מרוטנבורג). ואף דהגה"ה בסי' קי"ו כתב בשם הר"מ מרוטנבורג והוא מדברי התוס' ריש זבחים דאפילו בודאי זינתה אין כופין לגרש ודי בהפרשה ולא עוד אלא דהפרשה נמי אין צריך משום דמאיסה בעיניו ואפי' הפרשה א"צ אין קושי' מזה על הרמב"ם דהרי לא הוכיחו תירוץ זה מהגמרא רק כתבו כן מסברא דנפשם דהא אבל סתמא אשה לאו לגירושין קאי כבר תירצו התוס' דאינה עומדת להתגרש בגט זה, וע"כ צריכין אנו לסברא זו בלא"ה דהא אכתי קשה ממומין שכופין אותו לגרש אע"כ כתירוץ התוס' דאינה עומדת להתגרש בגט זה ועוד דהרי בהדיא כתב הרמב"ם דב"ד כופין לגרש בעדים כדמשמע פשטא דלישנא דיבמות ספ"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי (וכן מצאתי כעת בבית מאיר הנדפס מחדש דדעת הרמב"ם כשיטת רש"י הנ"ל). אתנם בדליכא עדים אף דב"ד כופין להפריש מ"מ אם רוצים בהפרשה אין יכולין לכוף לגירושין משום דלגבי דידן לא מהימני רק שהוא נאמן על עצמו ושוי' חד"א ואיך אנו יכולין לכוף על הגט אולי שקר בימינו והוי גט מעושה שלא כדין, וביותר לפי מה שהטעים רבינו הרמב"ם הטעם דתהני גט מעושה כדין באומר רוצה אני משום דאמרינן דודאי רוצה כדי שלא לעבור על דברי תורה וא"כ הכא אפשר שהוא יודע בלבו שהוא שקר וא"כ לא מהני העישוי שיאמר רוצה אני כיון שיודע בעצמו ששקר הגיד לפני המורי הוראה ובאמת היא מותרת לו וא"כ הוי גט מעושה וזה. ברור בלי ספק כוונת הרמב"ם לאמתו, וכן נראה קצת מלשון הרשב"א סי' אלף רל"ז שכתב אם אומר שזינתה והיא אינה תובעת שאר ועונה אין כופין אותם להתגרש אע"ג דשוי' חד"א, ועתה נבאר נידון דידן, והנה לפי נוסח השאלה דברי הבעל ליב חייט נראה שאשתו נתייחדה כמה פעמים כשהלך הבעל בדרך ואם יוכל הדבר להתברר על אותן פעמים שאמר ישראל חייט שזינתה עמו שהי' יחוד האסור כמבואר בש"ע סי' ך"ב א"כ כיון שנתייחדה ועל אותו פעם אומרת טמאה אני אסורה כמ"ש דביחוד ולא אירכס ואומרת טמאה אסורה ולכאו' זה מוסכם באין חולק וכמ"ש למעלה ואפשר דאפי' מדינא אסורה בלא שוי' נפשי' חד"א כמש"ל דכן משמע ג"כ לשון הרא"ש וכן כתב הגאון ח"צ בתשובה סימן ק"נ דאין חולק ע"ז אף דאמת דמוכח מהריטב"א פ"ב דכתובות גבי אין אוסרין על היחוד דס"ל דאף בנתייחדה ואומרת טמאה אני אפ"ה מותרת ואמרינן עיני' נתנה באחר מ"מ יש להחמיר כיון דבהרא"ש מבואר להדי' להיפך וכן הסכימו האחרונים וכמש"ל וכן נראה משיטת התוס' וכל המפרשים שפירשו דהנך עובדא אי לאו טעמא דאירכוסי תצא מדינא, אמנם אי ליכא עידי יחוד האסור על אותן זמנים שאומרת שנטמאה אין לאוסרה אע"פ שיש עידי יחוד על זמנים אחרים לא הוי רק עידי כיעור וכמבואר בסי' י"א. ואם יש רגלים לדבר ג"כ נתבאר דיש לאסור ואם אין הנואף חשוד גמור כמבואר ברא"ש בסנהדרין וטור ח"מ דהיינו שהוא רגיל וגס בעריות ומתייחד עמהם וסני שומעני' כבר כתבתי דדעת מקצת אחרונים דאף בשותקת וע"א אומר אשתך זינתה יש להחמיר כ"ש בהודי' לפני ע"א דמצטרף כמ"ש למעל' בשם תה"ד והביאו ההג"ה וכמו שפירשתי למעלה אף בלא רגלים לדבר, אמנם אם הוא חשוד כתב מעכ"ת דאין בעדותו כלום וכמ"ש שם הח"מ, איברא לפענ"ד דבנידן דידן שעושה תשובה אף בחשוד גמור יש להחמיר כאשר אבאר:

הנה הב"י בטור הרביעי סימן ך"ה כתב דלשיטת הפוסקים דמפרשי הא דאמר רב נחמן החשוד על העריות פסול לעדות מיירי בבא על הערוה א"כ באינו בא על הערוה רק חשוד תליא בפלוגתא לשיטת הפוסקים דפסקו כר"מ דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו פסול לעדות, אמנם לשיטת הרמב"ם וסיעתו דפסק כרשב"ג דבשל עצמו אינו נאמן אבל בשל אחרים נאמן כשר אפי' לעדות אשה והש"ך בסי' קי"ט ס"ק י"ח כתב דזה אינו דאפי' למאן דפסק כרשב"ג אפ"ה פסול לעדות אשה משום דהוי נוגע בעדות דניחא לי' דתהוי פנוי' וכו' ע"ש ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והנה מבואר בש"ע ח"ד סימן ל"ג ול"ז דבפסול נגיעה לא בעינן תחלה וסופו בכשרות ובפרט לטעם הפוסקים שכתבו הטעם משום דבשעת נגיעה לא חל עליו שם עדות כלל רק דהוי בע"ד עצמו א"כ י"ל אף לשיטת הפוסקים דפסקו כר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפי' בשל אחרים פסול להעיד והוי פסול גמור אפ"ה לא בעינן כאן תחלתו וסופו בכשרות כיון דבהדיא אמרינן בגמרא דניחא לי' דתהוי פנוי' כו' א"כ הוי נוגע ג"כ והוי בע"ד לשיטת הפוסקים אלו וא"כ ממילא אף שהי' בשעת ראי' פסול גמור לא מטעם נגיעה אכתי כיון דהי' ג"כ נוגע בעדות לא חל עליו שם עדות בשעת ראי' ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון שעשה תשובה עכשיו כשר להעיד. אמנם א"צ לזה דכבר פסק בש"ע דבפסול נגיעה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אף דהש"ך הביא חולקים ודאי יש להחמיר כפסק הש"ע. ובי"ד סימן קי"ט פסק הש"ע כרשב"ג דחשוד מעיד בשל אחרים ובשל עצמו אינו מעיד ובא"ע פסק דחשוד אינו נאמן בעריות ומ"ש מעכ"ת בענין פלגינן דיבורא מלבד כי מעכ"ת הביא דברי הספר נודע ביהודא ואורים ותומים, אמנם מלבד זה נלע"ד לחלק דהרשב"א לא מיירי רק באומר אשתך זינתה עמי והלך לו אבל כשבא לפני ב"ד ודרשוהו וחקרוהו כמה פעמים מה בכך שבתחלתו אמר אשתך זינתה ולא הי' נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ בלתי אפשר שבתוך החקירות והדרישות לא אמר פעם א' שהאשה זינתה עמי ברצונה ושוב אמרינן פלגינן דיבורא ומהימן לגבי דידה וזה ברור בעיני:

ועוד יש סניף להחמיר כיון שאומרת שאינה רוצית להתגרש ואף שהתה"ד כתב, דאפ"ה ובכה"ג אמרינן עיני' נתנה באחר היינו דשם מיירי שהודית מתחלה ואח"כ חזרה בה ואינה רוצית להתגרש שייך שפיר לומר דמתחלה נתנה עיני' באחר ואח"כ חזרה בה כמ"ש התה"ד בהדיא טעם זה אבל בעומדת בדיבורה ואינה רוצה להתגרש א"כ לא שייך עיני' נתנה באחר ואעפי"כ עומדת בדיבורה ואומרת טמאה אני, אמנם י"ל דאערומי קא מערמת דאה תאמר דרוצית להתגרש לא האסור על בעלה משום דיתלו דנתנה עיני' באחר ולא ירצה הבעל לגרשה ולכך אומרת דאינה רוצית להתגרש ומערמת כדי שיאמינו לה ויגרשנה בעלה וכמ"ש הצ"צ יע"ש, וכמדומה שבנידון כזה ממש התיר מהר"ר יחיאל באסן בתשובתו אמנם אין הס' כעת ת"י ובאמת מחמת טעם זה לחוד היתי מסכים להיות סניף להתיר אם הי' מסכימין עוד בעלי הודאה אבל מטעמי' הנזכר לעיל נראה לענ"ד דאין להתיר:

ובנידון האשה השניה כיון דהבעל מאמין ודאי אסורה וכבר כתבתי דחכמי העיר מחויבים להפרישן זה מזו אמנם על הגט אין כופין ולענין הולד אין חשש אף דהתוס' ביבמות כתבו דבלא הי' לה בנים כמה שנים לא שייך רוב נשים מתעברות ויולדות [אבל זו] שאנו רואין שנתעברה וילדה סמכינן ותולין בבעל משום דרוב בעילות אחר הבעל. ועוד דספק ממזר כשר מדאורייתא וגם האשה אינה נאמנת לפסול הולד ומה בכך דהבעל שויא אנפשי' חד"א אבל לענין הולד אין הבעל יודע ואומר בודאי שאינו ממנו, ועיין בריטב"א פ' האומר דע"א אינו נאמן לפסול לכהונה דהוי כמו דבר שבערוה ודוק, וכ"כ הש"ג בקדושין פ' הנ"ל דאין ע"א נאמן לפסול משום דהוי דבר שבערוה:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה