אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן ח · ב)

א)

מ"ש מעלתו דזה דמי למ"ש הח"מ אם יעמוד א' ויאמר פב"פ מת ולא הזכיר שם המדינה כו' זה תימא בעיני דאדרבא לדברי הח"מ היתר האשה פשוט בלא"ה אף לפי מה שהבין מעכ"ת עובדא דידן דהרי הח"מ פירש דברי הרא"ש דאם ידענו דאחד הלך לשם והשני לא ידענו מתיר הרא"ש אף בשיירות מצוייות משום דס"ל דוה מקרי לא הוחזק ומקיל הרא"ש אף בשיירות מצויות וא"כ בנ"ד ק"ו דיש להתיר דאיכא תרתי לא הוחזק ואין שיירות מצויות, דאע"ג דק"ק בראד מיקרי שיירות מצוייות מ"מ כיון שצמצמו מקום האכסניא והאכסניא גופא הוי כמו אין שיירות מצויות דאין כל השיירות באות לאותו אכסניא דוקא ק"ו לאותו בעלת אכסניא שאינה כמו אכסניא אחרת בעלי פונדקאות המיוחדות לעוברים ושבים ודמי' להיכי דתרו כיתנא וכמ"ש הרא"ש בתשו' דכל שאינו על הדרך ממש לא הוי שכיחא שיירות ולא מיקרי שכיחי שיירות כ"א ב"ד דרב הונא וכ"כ מהר"ם אלשי"ך בסי' מ"ב יעוי"ש. והנה יראה מע"ל בתשובות מהר"ם אלשי"ך בסי' קכ"ו ויראה שהתיר חמש כעובדא דידן לפי מה שהבין מע"ל וגרוע טובא מיני', ובאמת שכבר הארכתי בתשובה שדבריו תמוהין מאד, חדא שלא נזכר שם שעכ"פ הי' ידוע שה"ר חיים אגילאר הלך לפלופופיל ק"ו שלא הי' ידוע שנתארח אבל משה פילא וגם שם עירו לא הי' ידוע ואף אם נימא שהי' ידוע שהלך לפילופופיל מסתמא אכתי גרע מעובדא דידן שלא הי' ידוע שנתאכסן אצל משה פילא. והיותר תימה שרצה להתיר אף לשיטת הרמב"ן והרשב"א בסוגיא דיצחק ריש גלותא מטעם שמעיד משה פילא שיצא מפילופופיל ואין זה ענין כלל לההיא דיצחק ר"ג דהתם אמרינן כאן נמצא כאן הי' ויצחק ר"ג הי' מאנשי קורטבא אבל כאן דחיים אגילאר בא ממקום אחר לפילופופיל בודאי חיישינן שמא גם אחר בא לשם ששמו חיים אגילאר ודוק היטב. וכבר הארכנו בזה בתשובה בתכלית האריכות וגם על חלקת מחוקק השגתי בתשו' באריכות ובאמת בנ"ד לא סמכתי ע"ז וא"צ לסמוך ע"ז דלפי מה שכתבתי למעלה גופא דעובדא דידן היכי הוה התירא פשוט מאד לכ"ע. תו כתב מע"ל שיש לגמגם דכאן לא מיקרי עביד לגלויי דאם יבא בעל של העגונה וכו' וזה פלא גדול דהרי אם יבא חי הבעל עצתו יכחיש אותה ויגיד לה הרי אני עמדתי ונתאכסנתי בשעת הבריחה וכיון שבעלת אכסניא אמרה שלא נתאכסן אלא אחד הרי תתפס בשקר, ולהעגונה עצמה כ"ש דלא חיישינן דמשקרא ולא נתאכסן אבל האלמנה דהרי לגבי העגונה עצמה איכא תרתי דדייקא וגם עביד לגלויי אלא ודאי אמת שנתאכסן. אמנם לדינא כבר הארכתי בתשובה לפענ"ד יש להקל במקום עיגון בלא טעמא דעבידי לגלויי דדייקא לחוד מהני היות שכן נראה דעת רוב הפוסקים כאשר אבאר, הנה התשב"ץ חלק ראשון סי' פ"ד כתב להדיא בשם התוס' והרמ"ך דמעולם לא נסתפקו בגמ' דדייקא מהני זולת דהאי איבעי' קאי אם עבידי לגלויי ג"כ מהני שהרי התשב"ץ האריך שם דעד מפי עד לא מקרי עביד לגלויי ק"ו מפי נכרי או שכבר מת או אינו מכיר ממי שמע אלא ודאי דטעמא דעמפ"ע משום דייקא ודייקא לחוד מהני ואף הריב"ש לא חלק עליו, רק מה שרצה התשב"ץ לומר דמילתא דעבידא לגלויי הוא דאורייתא וע"ז חולק הריב"ש דגם טעמא דמילתא דעבידא לגלויי הוא דרבנן ומשום עגונה הקילו בה. אבל מה שכתב התשב"ץ דעמ"ע לא לא הוי עבידי לגלויי הודה לו כנראה ממה שפלפלו בסוגיא דפוסקין מזונות לפני אצא ויותר מבואר ממה שכתב בסוף התשובה סי' קנ"ה וז"ל ויש דבר שאמרו בו ג"כ מילתא דעבידא לגלויי ואינו בגדר זה שאינו דבר מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאיפשר שיגלה באיזה זמן כגון מת פלוני שהרי אף אם הוא חי אפשר שלא יבוא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יודע אם הוא חי או לא אלא שאם הוא חי ויבוא לא יהי' טענה למי שמעיד עליו שמת ותו כתב ועוד יש מקום שהזכירו מילתא דעבידי לגלויי שאינו בגדר אלו שאינו דבר מפורסם אלא שידעינן שהי' עדים בדבר ואם נחקור אותם איפשר שיזכרו ויעידו ובזה אין עד אחד נאמן משום מילתא דעבידי לגלוי עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאף אם יש עדים ויכחישו אותו לא מיקרי עביד לגלוי' ק"ו באינו מזכיר ממי שמע או שאמר ששמת מפי שמת או באומר ששמע מנכרי דלא מיקרי עביד לגלויי וכן מוכח דעת בעל המאור והרשב"א ודעת הרמב"ם מהא דנתן טעם דעד אחד נאמן דניתן לה בן במד"ה שהשיג הראב"ד דזה לא עביד לגלוי' ותירץ הרשב"א דהכא דייקא וכן הוכחתי שם דעת הרמב"ן ממ"ש בב"ב דאין אדם חושש שיתפס בשיקרא לאחר מיתה דלפ"ז קשיא ממ"ש בסוף פ"ב דיבמות מעשה בליסטים אחד שיצא ליהרג וכו' והשיאו חכמים את אשתו וא"כ תקשי דהרי זה לא הוי עביד לגלוי' דיוצא ליהרג ולדברי חכמים שם נראה דמיירי בב"ד של ישראל ולר"י מיירי בב"ד של פרסיים ומלבד דתיקשי בגיטין פרק כל הגט או ללישנא קמא דר' יוסף או ללישנא בתרא, מלבד כל זה הדבר ברור דאע"ג דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עכ"פ לא שייך לומר דסומכין ע"ז להתיר אשה לשוק משום דמתיירא לשקר שמא יעמוד חי ויהי' נתפס בשיקרא, ועוד נראה דגם הראב"ד ס"ל כן שהרי כתב דניתן לו בן במד"ה לא מיקרי עביד לגלויי אע"ג דיוכל להתברר ע"פ עדים ק"ו באינו מזכיר ממי שמע וכו' וכן נראה דעת הרשב"א בסי' אלף רנ"ב ששאלו אותו אם עד מפי עד נאמן להתיר יבמה לשוק והוא השיב שנאמן והביא ראי' מדברי בה"ג מאחר שכתב לדברי רב אלפס דהא דקמדחי רבנן לרב ששת והאי מרבנן לרבא לאו דחיות נינהו ועד א' נאמן ביבמה לשוק להתירה כתב השתא דאמרת דע"א ביבמה לשוק כשר דשוינהו רבנן כאשה שהלך בעלה ולכולהו מילתא שווינהו רבנן וה"ה עמ"ע מפי אשה וכו' עכ"ל. לכאורה קשיא מה הי' דעת השואל לחלק ביבמה בין עד שאומר מת יבמיך ובין עד שאומר ששמע מפי עד וכן מאי קמ"ל בעל הלכות בזה. ויותר קשה לשון בה"ג שכתב דשוינהו רבנן כאשה שהלך בעלה לכולהו מילתא שוינהו רבנן, וקשה דמהיכא תיתי נחלק ביניהם אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דדעת השואל הי' דע"א ביבמה נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי ולכך רצה הרמב"ן במלחמות גבי ע"א במלחמה לחלק דעמ"ע אינו נאמן משום דלא הוי מילתא דעבידי לגלויי והרשב"א השיב לו דאין הטעם משום עביד לגלויי רק משום דדייקא כדמוכח מק"ו דרבא כמבואר ברשב"א גבי ע"א בקטטה וזה כוונת בה"ג אילו איפשטא הבעיא מטעם עביד לגלויי (*ודאי הי' מקום לחלק) אבל באמת דביבם לא דייקא (*התו) [הי'] מקום לחלק (*כי במה) [ביבמה] בין העד עצמו ובין המעיד מפי אחר אמנם השתא דאיפשטא הבעי' משום דרב ששת ורבא ומוכח מדבריהם דאין הטעם משום עביד לגלויי רק דדייקא כמו אשה שהלך בעלה מק"ו דרבא א"כ ממילא לכולה מילתא שווינהו רבנן דאפילו עמ"ע מהני וכן מוכח בתשובת הרשב"א שכתב במת בעלה ואח"כ מת הבן שכתב שהראב"ד מודה לזה משום דדייקא משמע בהדיא דגם זה לא מיקרי עביד לגלויי רק דנאמן מטעם דדייקא והא דבניתן לו בן אינו נאמן לדעת הראב"ד מטעם דייקא משום דהראב"ד מחלק לדעת הרשב"א בין אם מעיד נגד החזקה דאינו נאמן כמו הבעל משא"כ אם אינו מעיד נגד החזקה ובאשה ס"ל אף אם אינה מעידה נגד החזקה כגון דהוחזק מיתת שניהם אינה נאמנת משום דבצירוף העד אף דייקא זוטא מהני אע"ג דעד לא עביד לגלויי סמכינן עליה אף בדייקא זוטא וכן מבואר בחידושי הרשב"א גבי עד אחד בקטטה. ויש לי מקום עיון על סוגיא זו על שיטת הפוסקים דס"ל בדבר שבערוה ולא אתחזק איסורא ע"א נאמן מדאורייתא, דהרי המאור והרמב"ן במלחמות ובחידושיו והרשב"א בחידושיו שם ס"ל דהיכא דהוחזק מיתת האב והבן ע"י אחרים שוב אין ע"א נאמן לותר מת בעלך ואח"כ מת בנך אי אמרינן דטעמא משום דדייקא וביבמה לא דייקא. והנה הרמב"ן גופא כתב שם דודאי ליכא התם חזקת איסור דאדרבא מדאוריית' אוקמה אחזקתה שהיא מותרת לשוק ואי ס"ד דעד אחד נאמן בלא איתחזק איסורא אף בדבר שבערוה וקשה אמאי אינו נאמן ע"א אף בלא טעמא דעביד לגלויי, באמת צ"ע דכיון דמדאורייתא אוקמה אחזקה ואינה צריכה חליבה רק לחומרא אמאי אין ע"א נאמן כיון דאיסורא דרבנן הוא ועיין במבי"ט הובא בק"ע רצה להקל במשאל"ס אף בנכרי שאינו מסלפ"ת והנה הרשב"א והרמב"ן הוסיפו עוד על דברי בעל המאור דאפי' לא איתחזק מיתת הבן כלל ע"י עד זה אפ"ה אינו נאמן. שוב מצאתי בט"ז סימן קנ"ד בתשובה שפלפלו בענין זה עם הגאון מו"ה העשיל. ואני תמה שלא הביאו הרמב"ן במלחמות. ואין להביא ראי' מי"ד סי' קי"ט דנאמן לומר ממומחה פלוני קניתי חדא דכבר כתב הרמ"א דבאיסור דאורייתא לא מהני והסכים עמו הש"ך וכן דעת הב"י. ומה שהקשה הש"ך מהא דנאמן נכרי לומר של עוף פלוני וטהור לק"מ דזה הוי מילתא דעבידי לגלויי ממש, ואף דאינו נאמן מדאוריית' אף בדעבידא לגלויי בעגונה פשוט דהכא עדיף דנכנס בגדר דעת גלוי מילתא שבידינו לגלותו תיכף כמבואר בריב"ש סי' קנ"ה ודמיא לבשר וחלב שטועמו קפילא שנתן הריב"ש הטעם שבידינו לגלותו, ואף דהט"ז מחלק וכתב דנאמן אף בדאורייתא הרי תברי' לגזיזא שכתב שם אם הוא בענין דלא שייך מירתת או שידו תקיפא או בענין אחר וכו'. ועיין בתב"ש סי' ב' שהסכים ג"כ דמומחה פלוני לחוד לא מהני רק בצירוף לטעמא דלא שביק היתרא כו'. ואין להביא ראי' מתוס' גבי עד אחד במלחמה שכתבו דאם העד אומר בדדמי אף דיוקא דידה לא מהני דזה אינו ראי' כלל דודאי אי חיישינן דעד אומר בדדמי אין כאן עד כלל לשיטת התוס' ואטו בלא עדים אפי' איכא קול הכרה נסמוך על דיוק דידה לחוד ודאי ז"א אבל כל דאיכא ע"א אף דלא עביד לגלויי אפ"ה מצטרף לדיוק דידה ומהני. ובאמת דברי הריב"ש צ"ע דמשמע מדברי הריב"ש סי' ש"ך דע"א מפי נכרי מסל"ת נאמן במים וכיון דמים כמלחמה דמי ואיתתא לא דייקא ועד מפי נכרי לא הוי מילתא דעבידי לגלויי אמאי נאמן. וכבר זה כמה נים הקשיתי לשאול וכמעט כל הפוסקים פה אחד דעמ"ע נאמן במלחמה ובמים:

ולפמ"ש בשם התשב"ץ וכן נראין הדברים מהרבה פוסקים דעמ"ע לא הוי עביד לגלויי וכיון דבמלחמה ובמים לא דייקא אמאי מהימן עמ"ע, וארכו הדברים ביני ובין הרב מגלוגא וחתר להשיב אל היבשה ולא יכול ונשאר הדבר בקושיא. ואין לפרש דה"ק דמילתא דעבידא לגלויי דהיום או מחר יבא ההרוג ברגליו מה לו לשקר חנם, דזה אינו חדא דלשון הרמב"ם והריב"ש בסי' קנ"ה מבואר שאינו כן ועוד דהרי גם בפשיטות ע"פ הטעם דע"א אינו נאמן דחיישינן שמא משקר, וע"כ צ"ל דלא חייש לקלקולא דידה אף בלא במתכוין חיישינן דמשקר כ"ש דיש לחוש שמא מכוין לשקר ף

אמנם אף אם נימא דאף עמ"ע מקרי עביד לגלויי מטעם הנ"ל כסברת מהרי"א בסימן פ"א או דאם יבא חי נתלה שהעד השני שקר מה שאינו לפענ"ד. מ"מ כבר הוכחתי דעכ"פ דעת התשב"ץ והרשב"א והרמב"ם לדעת הרשב"א וכולהו ס"ל דדייקא לחוד מהני, וכן נראה לכאורה דעת הרא"ש בעד אחד ביבמה, דהנה הקשו דלמה לי' למימר להרא"ש דבמת הבעל ואח"כ מת הבן ודאי לא מהימן אמאי לא נימא דהא בעיא בתרווייהו כשיטת רש"י, נהי דלא קשיא דאמאי דחיק הרא"ש לומר דבעד לא שייך מיגו דאף אם שייך מיגו גבי' אכתי איכא למיבעי במת יבם לחוד דאע"ג דמת בעליך ואח"כ בנך נאמן אכתי איכא למימר דלא דייקא רק דנאמן משום מיגו וזה הי' קושי' הגאון מ"ו העשיל זצ"ל. ומ"ש דנאמנת לומר מת בעלי היינו ביצאתה היא ובנה למד"ה ובאה היא ואמרה מת בעלי, ודברי הט"ו והמגיה אינם מובנים לי. אמנם באמת אין זה קושיא דא"כ תקשי מאי פשיט רב ששת וכמ"ש המגיה אבל אכתי קשיא לכאורה דנימא דהא [בעיא בשניהם] אי עביד לגלויי מהני או לא, וצ"ל כיון דאנו חוששין שמכוין לקלקלה א"כ ע"כ עיקר כוונתו שיתגלה הדבר כדי שתתקלקל דאם לא יתגלה לא תתקלקל, וא"כ אף אם נימא דטעמא משום עביד לגלויי אפ"ה לא מהני, לסברת מהרי"ו בסי' פ"ז אע"ג דאמרינן דעד אחד נאמן משום דעביד לגלויי ולא חיישינן דילמא שכיר הוא וכוונתו לקלקלה משום דלא חיישינן לוה רק הכא כיון דאמר מילתא יתירתא ודלא כמ"ש למעלה אמנם לפ"ז צ"ע א"כ היאך פשיט רב ששת דמת בעלך ואח"כ בנך דמהימן, דהרי אפילו אי טעמא דע"א משום עביד לגלויי בהא לא מהימן דחיישינן לקלקלה ואם נימא דהכי פשיט לה דש"מ דלא חיישינן לקלקלה, חדא דא"כ אכתי לא נפשט מת יבמיך דדילמא הכא טעמא משום מיגו כיון דלא חיישינן לקלקלה דלפ"ז עכ"פ מק"ו דרבא לא מוכח מידי דמת בעלך ואח"כ בנך דמהימן דהרי ע"כ כוונת רבא דממ"נ נאמן דאי משום עביד לגלויי הא ודאי מהימן ואי משום דייקא איכא ק"ו כמו שכתבו התוס' וא"כ אכתי אין ראי' דמהימן במת בעליך ואח"כ בנך דאיכא למימר כיון דאמר מילתא יתירתא דילמא מכוין לקלקלה ולא הוי עביד לגלויי ואף כיון דלא חיישינן דסניא לי' תו ליכא למימר דמכוין לקלקלה דתידוק שפיר דהיא גופה מנ"ל דדייקא שפיר דהרי איכא למימר דטעמא דעבידי לגלויי עיקר ודייקא קצת כסברת בעל האבעיא ואין לומר דאה"נ דרבא לא פשיט רק במת יבמיך לחוד א"כ מאי האי דקאמר הרא"ש בסוגיא דפיסקא דיש להחמיר שלא כדברי הרי"ף דאפשטי' האבעיא וכן במת בעליך ואח"כ בנך מאי וכן דהרי כ"ש הוא דלשיטתי' בהא לא איבעיא וא"ל משום דרב ששת הא אכתי ליכא רק פשיטות מרב ששת לחוד והרי"ף כתב משום דרבא ורב ששת ס"ל דאפשט' האיבעיא אע"כ דס"ל דרב ששת ורבא תרווייהו ס"ל דעיקר טעמא משום דדייקא כמ"ש התוס' ובטעמא דדייקא לחוד מהני ולא חיישינן דסניא לי' ולכך הוי ס"ד דגם במת הבן מהני וכן פשיטותא דרב ששת דעיקר טעמא משום דלא חיישינן לסני' לי' ודייקא שפיר ולא בעינן לטעמא דעביד לגלויי ובזה מיושב דאמאי לא פשיט הרא"ש ע"א ביבמה מדגלת דעיקר טעמא משום עביד לגלוי אע"כ דגם שם איכא למימר להיפך דהתם דייקא יותר וכמ"ש התוס' כאן:

אמנם באמת דברי מהרי"ו לא נהירא לי דאיך לא פירשו הטעם בהדיא דלעולם לא חיישינן לקלקלה רק הכא משום דאמר מילתא יתירתא ולא הוזכר בדבריהם כלום מזה הטעם ועוד דהרי אדרבה מטעם שאמר מילתא יתירתא הוי ס"ד דנאמן טפי מטעם מיגו וניהו דאמרינן דאין כאן מיגו משום דאפשר יש לו טעם בדבר אכתי מדוע נימא דמגרע טפי נאמנות העד ומדוע לא נימא שהעד אומר דברים כהוויתן, וגם הראיות שהביא המהרי"ו לפענ"ד אין דאי' כלל דהתם דייקא ולא יקלקלה אמנה לפענ"ד הדברים פשוטים דהרי בעל האיבעי' הי' סבור כפשוטו דביבמה ליכא רק דייקא זוטא והוי ס"ד דאי טעמא משום דייקא ודאי דייקא זוטא לא מהני ואם טעמא משום עביד לגלויי מהני בצירוף הדיוק ובודאי למשנה ראשונה שאין ע"א נאמן הוי חיישינן אף לקלקלה כמבואר בירושלמי אמנם לפ"ז האיבעיא למשנה דע"א מהימן ולא חיישינן לקלקלה טעמא מאי אי סמכינן אדייקא זוטא בצירוף עבידי. לגלויי אם לאו והנה הרא"ש שינה לשון התוס' דבתוס' כתבו ולא דייקא שפיר והרא"ש השמיט תיבות אלו משום דס"ל כיון דבלא"ה ס"ל לבעל האיבעיא דביבמה ליכא רק דייקא זוטא ממילא אי אמרינן דהעד אומר בכונה דמתו שניהם כדי שלא תדקדק ע"כ דליכא דייקא כלל דהרי בלא"ה ליכא רק דייקא זוטא ולכך כתב שפיר דחיישינן שמכוין לקלקלה ובאופן זה ליכא דיוקא כלל ועבידא לגלויי לחוד בלא דייקא זוטא לא מהני אמנם הפשטן פשיט לי' דמעיקרא דדינא פירכא דודאי גם ביבמה איכא דייקא רבה ודוק במש"ל ובין לפי שיטת מהרי"ו ובין לפי מה שפרשתי דברי הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק י"ד צל"ע חדא כמו שכתב הרמב"ם דס"ל דנאמן דניתן לבעלה בן ה"ה אשה דנאמנת שכלו לה חדשי' ודלא כהרא"ש וזה תימא ודבר זה לא יתברר לעולם וליכא חומר בסופה ולא דייקא. גם מ"ש דיש לחלק בין רוב מסייע לעד ובין חזקה מסייע דהרי אין ע"א נאמן במת בעלך ואח"כ בנך וזה יותר תימא דהכא טעמא משום דשמא מכוין לקלקלה מטעם שכתב מהרי"ו או מטעם דידי. כל וה כתבתי לרווחא דמילתא אבל בנ"ד א"צ לכל זה דאין לך מילתא דעבידי לגלויי יותר מזה לשיטת האומרים דעמ"ע הוי עביד לגלוי וכמו שכתבתי למעלה דהרי ע"כ העגונה אומרת אמת שאמרו לה שבעלה נתאכסן שם כמה שבועות ושצוו אותה לחקור אותו אצל האלמנה ועפ"ז נאמנת הן מטעם דייקא הן מטעם עביד לגלויי ולא עוד שאשה עצמה ודאי נאמנת מטעם הדיוק לחוד כדמוכח בירושלמי דלמשנה ראשונה היא נאמנת והעד לא הי' נאמן כדעת ר"א ור' יהושע מכ"ש דעביד לגלויי דאם הבעל יבוא חי אם לא נתאכסן שם יכחישנה אלא ברור שאומרת אמת וא"כ בודאי נתאכסן אצל האלמנה כמה שבועות והיתה מכירתו וכיון שהאלמנה אומרת שאברהם צורף נתאכסן אצלה כמה שבועות ומביתה לקחו אותו להקדש בק"ק בראד ואח"כ שמעה בו שמת וא"כ אם יבוא חי יכחישנה שהרי מעידה בבירור שלא נתאכסן אצלה כמה שבועות אברהם צורף בלתי זה וגם ק"ו שלא לקחו אותו מביתה להקדש זולת אחד ובלתי ספק כי לא סיימוהו קמי' דמר ואם ישלח אחר הרבני מו' יהושע מקאמרניא יגיד לו הדברים כהווייתן ולע"ד הדבר פשוט כבעיתא בכותחא להתיר האשה מכבלי העגון וגם אני הנני נטפל לעושי מצוה להסכים עם רומעכ"ת בהיתר האשה הנ"ל והנה אל יקפיד מע"ל כי באו דברי בקצרה וגם לא כסדרן היות כתבתי בנחיצה רבה מחמת טרדות אחרות מלבד טרדות התלמידים שיעורן כסדרן וגם ידי יד כהה עצלה מלכתוב וגם אין לי מעתיקים פנוים להעתיק דברי וזו הסיבה כי ימצא שם ט"ס הרבה ועתה אני חוזר על הראשונות בהיתר אשה זו ובביאור מ"ס בראשונה ולהיישיר כל הספיקות והחששות שחשש מעכ"ה בקיצור. א) הדבר ברור. לשיטת הח"ח בכוונת הרא"ש שכל שאחד ידענו שהלך לשם והשני לא ידענו שהלך לשם הוי לא הוחזק הרי כאן לא הוחזק. ב) אף אם בעינן תרתי אין שיירות מצויות ולא הוחזק כל שצמצמו האכסניא הוי אין שיירות מצויות ק"ו באכסניא זו דאין דרך להתאכסן שם אורחים ואינה פונדק מיוחד לאורחים כלל כאן זולת דרך מקרה לשם שהוצרכו להתעכב בק"ק בראד ונכנסו לשם דזה ודאי דמיא להיכא דתרו כיתנא ואיכא תרתי לטיבותא לא הוחזק ואין שיירות מצויות כיון שצמצמו אכסניא. ג) אף למה שהארכתי לחלוק על הח"מ דזה מיקרי הוחזק מ"מ כיון דדעת התוס' והרא"ש וסייעתו וכן הוכחתי בתשובה שכן הוא דעת הרמב"ם דבחדא לטיבותא סגי הכא עכ"פ אין שיירות מצויות. ד) אף לשיטת הרמב"ן והרשב"א והנ"י דס"ל דבעינן תרתי ונימא דזה מיקרי הוחזק הכא כ"ע מודה להתיר בפשיטות כיון שהאלמנה מעידה שאמרו לה אותן הבורחים עצמן שנתאכסנו עם בעל העגונה אצל בעלת האכסניא ובעלת האכסניא מעידה שמת אחד מהבורחים ושמו אברהם צורף ולא נתאכסן אצלה אברהם צורף אחר ואין לנו לחוש שמא כוונתה שאינו יודעת בבירור כדי שניחוש שמא עבר א' עליה ולא ידעה שמו ומלאכתו דלעולם אין אנו תופסין דברי העד רק כפי דבריו ק"ו הכא דאינה צריכה להעיד כלל על כל הימים רק אותו זמן שנתאכסן ומת אברהם צורף הנ"ל שודאי י"ל על זמן קצר כזה שיודעת בבירור שלא נתאכסן אצלה אברהם צורף אחר ק"ו שכבר כתבתי שבאכסניא זו אין דרך לעוברים ושבים להתאכסן כלל זולת אלו באו דרך מקרה לשם מחמת שדעתם הי' להתעכב שם עד שוב הבורחים. ה) ועוד כיון שלא הוחזק בין הבורחים עוד אברם צורף מקרי לא הוחזק ומה לנו לשם מקומו אחרי שבין הבורחים. לא הוחזק ובעלת אכסניא יודעת שלא הוחזק עכ"פ עוד אברם צורף אחר אצלה בין הבורחים וידוע לה שבא עם הבורחים. ו) ועוד שעכ"פ כל הבורחים שהי' באכסניא הי' חבורה אחת והכירו זא"ז ואלו הי' עוד אחר שם הי' מגידים לעגונה על איזה אברהם צורף תחקור אלא ודאי שלא הוחזק ביניהם אחר. ז) כיון שכל הבורחים הי' ממקום אחד נאמנת האלמנה העגונה שבמקום הבורחים לא הוחזק עוד אברהם צורף רך בשנים כמותו דהרי לשני חבורת בורחים לא חיישינן שהרי לא נתאכסנו אצלה בורחים רק פעם אחת וא"א לומר שכל הבורחים הי' ממקום אחר שהרי העגונה מעידה שאותן הבורחים מעירה וממקומה הגידו לה שחבורתם נתאכסנו שם. ח) כיון שהעגונה מעידה שאמרו לה שנתאכסנו אצל האכסניא עטליכה וואכין בל"א והוא לשון ב"א יותר משלשה שבועות דשנים ושלשה שבועות אומרים בפירוש שנים או שלשה שבועות וא"כ היאך אפשר שבכל משך זמן שנתאכסנו אצלה לא נודע לבעלת האכסניא שמו או מלאכתו והיאך לא שמעה כשקראו אותו חביריו ומלבד זה הוא חששא רחוקא שהי' ביניהם עוד אחד ששמו לא נודע לה וזה שלא נודע לה שמו הי' שמו אברהם והי' צורף ג"כ וזה ברור דעדיף מלא הוחזק בעיר. כולה. ט) דהיאך אפשר לומר דבעלת אכסניא לא הכירה אותו דהרי הבורחים צוו לחקור אצל בעלת אכסניא על בעלה וא"כ ע"כ ידעו שהכירה אותו בשמו היטב. י) שהרי מוכח מדבריהם שכשנסעו הבורחים לביתם הניחו אותו בק"ק בראד ולכך צוו לחקור אחריו באותו אכסניא שהניחוהו והרי בעלת אכסניא מעידה שלא נשאר אצלה באכסניא מהבורחים זולת זה והוי ממש דומיא דתוספתא ודומיא דפונדקי' ששאלוה סתם אי' חבירינו ואפילו שמו ושם מלאכתו לא בעינן ומלבד זה בעלת האכסניא הגידה בפירוש שיתר האנשי' היו רצענים ושאר בעלי מלאכות זולת זה הי' צורף. גם מה שחשש מעלתו אולי נסעה מביתה בעלת האכסניא ובאותו פעם עמד שם אברהם צורף אחר כבר נתבטל חשש זה ממ"ש אמנם מלבד זה שלפי מה שהבין מעלתו שיש לחשוש על יום או יומים הי' מקום לחשוש אבל לפי מ"ש שעמדו כמה שבועות אין מקום לחשש וה דאין דרך נשים בעלת בית ובפרט אשה זו ליסע על כמה שבועות מביתה וגם אלו נסעה באותו פעם לא היתה מעידה בבירור והיתה בעצמה חוששת על זה ועוד כיון שהבורחים כולם הי' ממקום אחד נאמנת העגונה לומר ששם לא הוחזק עוד אברהם צורף רך בשנים וא"א לומר שהבורחים הי' ממקום אחר כאשר כתבתי למעלה:

וראיתי למעכ"ת שכתב שהאשה תעיד בפירוש שעכ"פ בעת הבריחה לא נתאכסן אצלה אדם ששמו כך ובעת הזאת היתה יודעת שם כל אחד ולא נעלם ממנה שם כל אחד מהבורחים ולפי מש"ל בלי ספק דסתמא כפירושו:

ומ"ש מר בענין עביד לגלויי לא ירדתי לסוף דעתו ולא יכולתי להולמן וביותר מה שכפל ושלש דלמא העגונה משקרת וחשש זה לא ראיתי ולא שמעתי בראשונים או באחרונים, ופשוט דהאשה נאמנת משום דדייקא ובירושלמי ר"פ האשה שלום הקשו למשנה ראשונה מ"ט היא נאמנת וע"א אינו נאמן ומשני דעד חשוד לקלקלה משא"כ היא עצמה לא תקלקל עצמה. ולמשנה אחרונה איבעיא לן מ"ט ע"א נאמן אי משום עביד לגלויי, ועיין בחידושי הרשב"א ריש סוגיא דע"א במלחמה ולשיטת התשב"ץ צריך לומר דמשנה ראשונה החמירה מדרבנן:

נחזור לענינינו דאף אם נימא דגם גבי דידה צריכין אנו לטעמא דעבידי לגלויי הרי א"כ צריכין לומר דגם עד מפ"ע הוי עביד לגלויי, וק"ו מפי שני עדים שיכולין להכחישה וכיון שאומרת שהגידו לה הבורחים וא"כ אותן הבורחים עצמם יכחישו אותה אם שקר בימינה, ולא עוד דבלא"ה אם העגונה משקרת הרי אם יבוא הבעל יכחיש אותה לפי דעת מעלתו שלעולם תולין שהראשון אמר אמת הרי תתפס בשקר וכיון שהעגונה אומרת אמת א"כ בעלת האכסניא תתפס בשקר דהרי אותן העדים שהגידו להעגונה הם יכחישו את האלמנה בעלת הבית שאומרת שמת שלא נתאכסן אצלה זולת אברהם צורף אחד, והרי גם בעל העגונה נתאכסן, ולא עוד שאם יבא הבעל חי הרי הבעל עצמו יכחיש אותה לומר הרי נתאכסנתי אצלך כמה שבועות והרי אני חי ולא תוכל להתנצל בשום אופן בעולם וכבר כתבתי דהעגונה ודאי אינה משקרת, ועוד דודאי שניהם אינם משקרים דכל מי שמשקר יתפוס בשקרו כשיבא הבעל חי מפי הבעל והרי אין לך מילתא דעבידא לגלויי גדולה מזו:

וראיתי להנו"ב בסימן מ"ב שכתב על הירושלמי מדהקשו ויקנסו אבל השני ולא יקנסו אצל הראשון מכלל דאף אם לא הי' חומר אבל הראשון רק אצל השני הי' ג"כ דיוק יפה וכו' ע"ש ותימה על גאון שלא עיין יפה בכוונת הירושלמי דהירושלמי לא מיירי כלל לענין דיוק שסמכו עליה שתנשא שהרי מקשה אף על המשנה דאף בשני עדים תצא מזה ומזה רק דקושיית הירושלמי אמאי קנסוה ותירץ כדי שהיא תידוק וע"ו קשה דבשלמא מן השני בדין שיקנסו אבל מה לנו לקנוס הראשון אטו משום דהיא לא דייקא יפסיד הראשון וע"ז תירץ משום ערוה נגעו בה ע"ש בירושלמי ודוק וזה ברור:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה