תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
תשובה טו
לק' קאסטינטין מהגאון האמיתי מוה'
ע"ד השאלה בנדון איש אחד שהי' לו מרחץ בשותפות עם אחיו ועם גיסו והי' לאחד גם ב' כלים י"ש בתוכו שהניח בתוכו כחצי שנה קודם הפסח והי' בנסוע על ירוד דק' בארדיטשוב שהי' לפני פסח צוה לאשתו לפני פסח ולאנשי ביתו לבדוק ולבטל כדין. ובדרך נזכר באותם ב' כלים י"ש והיה מתירא פן ישכחו אנשי ביתו למכרו שהמרחץ לא הי' באותו בית שהוא דר בו. לכן נחפז לשוב לביתו כדי למכור את הי"ש ומחמת קילקול הדרך לא נעשה חפצו והי' כראותו בע"פ שא"א לבא קודם זמן איסור חמץ ובבואו לכפר אחד והי' עמו ב' אנשים וגם המחזיק הכפר ואמר לפני שלשתן ראו אתם כי אי אפשר לבא לביתי למכור הי"ש. בכן הנני מפקיר את הי"ש בהפקר גמור זה הי' בבוקר בע"פ ובבואו לביתו שאל לחכמים ואמרו לו לפתוח המרתף ואח"כ יעיינו בדבר וצוה לפתוח את המרתף ועמד כן המרתף פתוח כל משך ימי הפסח והי"ש שוה יותר מאלף זהובים. מה דינו של הי"ש בזה:
תשובה עם היות כי הדא מלתא דשו בה רבים, וספרי שו"ת האחרונים מלאים בזה החפץ ימלא ידו במדה גדולה. אמנם אין ב"ה בלא חידוש. ע"כ ראיתי לברר וללבן הדברים מעקרן ושרשן. והנה מקור הדברים ממעון קודש יצאו ונובעין מהירושלמי דפסחים כמבואר לשונו בבית יוסף סי' תמ"ח ששם הביא הטור בשם בעל העיטור שחמץ שבטלו ולא בערו ועבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה וכתב עליו הטור ואין טעם נכון לחלק ביניהם וכתב הב"י דוודאי טעם יש. אך שאנו נראה לרבינו טור. אבל התימא כיון דהירושלמי לא הוזכר לחלק בין אכילה להכאה איך יחלוק בעל העיטור על הירושלמי והפרי חדש סי' הנ"ל הקשה על בעל העיטור מש"ס דילן מברייתא דחנות ומלאי אע"ג דמסתמא בטלו כתיקון חכמים. ועוד הביא ראי' מדפרכינן בפרק כל שעה. ומי אמר רבא הכי דחמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו בטל והא אמר רבא קנסא קניס ר"ש כו' ואע"ג דרבא מסתמא איירי בחמץ הנמצא אחר בדיקה וביטול עכ"ל הפר"ח בקיצור. והנה מה שהקשה מחנות ומלאי אין כאן קשיא דהברייתא נשנית קודם תקנת רב יהודה דקאמר הבודק צריך שיבטל וכל הספרים מלאים מזה. ולפי"ז כש"כ דאין כאן ראי' מהמשנה דלא בדק בתוך המועד שהביא הפר"ח בשם הב"ח דג"כ נשנית קודם התקנה ועיין במהרש"א ומהרש"ל ובמ"א הארכתי מזה. וגם בלא"ה דחה הפר"ח ראי' זו ע"ש. ומה שהביא ראי' מקושיות הש"ס והא אמר רבא קנסא קניס כו' נלפע"ד להביא משם ראי' לשיטת בעהע"י. דלכאורה קשה דלמה לי' להגמרא להביא כלל והא אמר רבא קנסא קניס בפשיטות הו"ל להקשות על רבא דאמר בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ותיפוק לי' דאפילו בעינו שרי ואף דהמקשן לא ידע חילוק בין בעיני' לתערובות הא וודאי אין כאן מקום לומר כלל דמותר ע"י תערובות היכי שהדבר בעין בעצמו שרי ולא חל עליו איסור כלל ואם יתרץ דבעיני' אסור משום קנס אז ממילא יקשה דע"י תערובות נמי ולא הי' צריך להביא הך דרבא כלל. אך דבאמת אין זה קשיא כלל דלא שייך להקשות אי לא קניס אפילו בעיני' כמי כיון דבפירוש אמר רבא באמת בדוכתי אחריתא דלכך בעיני' אסור משום דקנסא קניס ואין לעשות ממ"נ מזה כלל ולפי"ז י"ל דזה הי' טעמו של הבעל העיטור דס"ל דהא דהבודק צריך שיבטל תקנת רב יהודה אמר רב הוא כמ"ש לעיל לשיטתו וכמבואר בשו"ת אחרונים. ולפי"ז קשיא לי' דבאמת מאי פריך הש"ס דרבא אדרבא דהא הא דאמר רבא דלאחר זמנו מותר היינו אחר תקנת רב יהודא אמר רב וכמ"ש. גם הפר"ח דרבא מיירי בביטל והא דאמר קנסא קניס ר"ש היינו בלא ביטל דוודאי דברי ר"ש נאמרו קודם תקנה ובהכי מיירי מתניתין דקתני לאחר פסח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא דקאמר הואיל ועבר בבל"י. והיכא שביטל באמת לא עבר בבל יראה ובכה"ג הוא דקניס ר"ש. וא"ל דאף בביטל יהי' אסור משום הערמה וכמ"ש בירושלמי ז"א דמנ"ל להקשות על רבא דלמא רבא ס"ל כריש לקיש דמתיר בירושלמי ולא חייש להערמה וא"ל דקושיות הש"ס היא דאי סליק אדעתך דרבא כר"ל ס"ל א"כ מאי ארי' ע"י תערובות אפילו בעיני' נמי אלא ע"כ דכר"י ס"ל ז"א דאכתי קשה דלפי"ז לא הוה לי' להביא כלל הך דאמר רבא קנסא קניס כיון דאיכא למימר דהך דרבא מיירי בגוונא אחרינא מאידך דרבא דהכא בביטל מיירי רק דמוכח מני' ובי' דאם בכה"ג ס"ל דאסור וא"כ אין הך דקנסא קניס ענין להכא כלל אלא ע"כ דקושית הגמ' הנ"ל דע"כ מוכרח דרבא מיירי בלא ביטל דאי בביטל אפילו בעיני' נמי שרי כיון שביטל לא קניס ר"ש וכשיטות בעל העיטור אלא ע"כ דבלא ביטול מיירי ולכך מקשה כיון דבלא ביטול איירי הרי כבר אמר רבא דקנסא קניס ומה טעם לחלק בין בעיני' לתערובות ומשני דאף בלא ביטול לא קניס רק בעיני' אבל אם נאמר דבביטול נמי אסור א"כ מהך דרבא אין ראי' דאיכא למימר דהך דהכא מיירי בביטול והתם בלא ביטול רק יהי' מוכרח מני' ובי' דע"כ ס"ל דבביטול אסור דאל"כ אפילו בעיני' נמי א"כ זה עיקר הקושיא והך דאמר רבא קנסא קניס מאי בעי הכא אלא ע"כ דבביטול מותר וניחא כמש"ל ואין להקשות דלפי מ"ש דבעל העיטור מפרש קושית הש"ס דמוכח דלא מיירי בביטל דא"כ אפילו בעיני' כמי ומאי קשיא דלמא נקט תערובות דמותר אפילו באכילה דבעיני' אפילו בעל העיטור מודה דאסור באכילה י"ל דז"א דבאמת בדין הוא לפסוק דמותר אף באכילה כיון דלפי"ז קיי"ל כר"ל דלא חיישינן להערמה מהיכי תיתי נאסור באכילה והא דכתב בעל העיטור דאסור באכילה היינו טעמא דידי' דאזיל לשיטתי' שהביאו הפוסקים בשמו דאפילו חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ועיין בח"י דטעמא דידי' משום מגדר מלתא הוא וא"ב מכש"כ בחמץ שביטל שיש לנו לאסור באכילה עכ"פ דלא גרע מחמץ דנכרי וגם כי אם נתיר באכילה מיחזי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא דקודם שיזכה הנכרי מן הפקר יהי' מותר ואח"כ יאסור הדבר ברור דלא אמרינן כן וכמבואר בדוכתא טובא בש"ס בגיטין גבי שתי נשים בחצר אחד ובעירובין גבי מבטלין וחוזרין ומבטלין למבי בית שער וכה"ג בדוכתי טובא בש"ס. אמנם באמת דאין מכאן קושיא על החולקים על בעל העיטור דגם אינהו ס"ל דלא כפ"ח וס"ל כיון דרבא סתמא קאמר וודאי מיירי בין בביטל בין בלא ביטל וקושיות הגמ' קאי על לא ביטל. וגם י"ל דהש"ס הביא הך דרבא כי היכי דלא נדחי דלמא פר"ח ס"ל כר"ל. אבל עפ"י האמת מצי סבר כר' יוחנן ועיין בחידושי פ"י שמבואר בדבריו דרבא חולק על ר' יוחנן. אמנם אין פרושו מוכרח. ובאמת עפ"י סברתו שם דלטעם הערמה יש לחלק בין בעין לתערובות הי' מקום להאריך בכאן דלמא מיירי רבא בביטל וכדכתיבנא אך אין הזמן מסכים עמדי ואין פנאי להאריך. ועתה נבא לבאר יותר דברי הפר"ח מ"ש על שירי בעל כנה"ג וכתב וז"ל ותדע דהא ע"כ לטעמא כו' ע"ש. לפע"ד אין זה הוכחה. האמנם שהתוס' ביבמות דף מ"ב גבי מנקת הקשה קושיא כזה בשם ר"ת. אבל עיין בשו"ת אמונת שמואל ובחידושי פ"י בכתובות מה שפירשו בזה ומה שרמז לסי' תמ"ז יבואר לקמן אי"ה. ומה שכתב עוד מהאי ארבא דטבעא בחשתא כבר השיג עליו בכנסת יחזקאל יעו"ש. וגם כי מ"ש הפר"ח שאין אדם יכול לזכות בו אינו מוכרח ע"ש בט"ז ובאלי' רבה סי' רמ"ו. ועיין מה שכתב זקיני בבכור שור בפסחים דף כ"א ובבא מציעא דף ס"ה. ומכ"ש כאן דנראה לפע"ד ברור כיון דחכמים הטילו עליו מצות ביעור. ועוד שעובר בבל יראה. אכתי אגידא בי' ואין מועיל הפקר כזה כיון שעדיין הוי כשלו כיון שאין אחר יכול לזכות בו לא מיבעיא לשיטת ר"ת דעיקר הביטול היא הפקר ואפ"ה הצריכו ביעור אלא אף לשיטת רש"י י"ל אף שביטלו אם לא הפקירו לגמרי לא מהני כיון שעדיין הוא קצת ברשותו ואכתי אגיד גבי' שהרי אין אחר יכול לזכות בו ויתבאר עוד לקמן אי"ה. עוד ראיתי באלי' רבה שכתב כל דבר שבמנין כו' לענ"ד דלשיטת הרשב"א דחשש הערמה הוא שמא לא ביטל בלבו א"כ לא הוה כאן מנין כלל רק חשש איסור וכמ"ש הר"נ בשם הרמב"ן בע"ז גבי גילי. ולפ"ז היכא דלא שייך הך חששא שרי. ועוד דהרי לא גזרו במפולת כיון דלא שייך חשש הערמה. וה"ה בכל הדומה לזה. ואי לשיטת הרא"ש דגזרינן שמא משקר י"ל ג"כ דגם בזמניהם לא גזרו היכא דאיכא עדים. ועוד יש לחלק כמו שכתב בתשובה הביאו הב"י והב"ח (ועוד הרי כתבתי והוכחתי לקמן דהירושלמי ס"ל בביטול מטעם השבתה וא"כ לא המנו כלל אביטל ודו"ק) והמ"א בסי' ט' ס"ק ז' יע"ש. ועתה נבא לבאר דברי הגאון מוח"ז בתשובת פ"י תחלה הביא ראי' מדברי הר"נ פרק כל שעה דאפילו היכא דעבר אבל יראה דרבנן קניס. וזה יש לדחות דאונס שאני כמו שכתב הוא בעצמו בתשובה שם. וכן הביא הכ"מ בפירוש הראשון לדעת הר"נ. ואף כי מדברי ה"ה דקדק להיפך יתבאר לקמן דאין זה סתירה לנ"ד כלל. וגם לא לדברי הר"נ. אף אם נפרש כפירוש הראשון. תו הביא ראי' מהא דאיתא בחולין חמצן של עוברי עברה מותר כו'. וראי' זאת תמוה בעיני מאד. ולדעתי אדרבה משם ראי' להיפך וי"ל משם הוציא הבעל העטור סברתו דאל"כ תקשה מאי מייתי התם ראי' דאף בדאורייתא אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא דלמא לעולם דלא אמרינן כן בדאורייתא רק בדרבנן. רק דהתם היינו טעמא דתלינן שמחליפין משום דאף אם נימא דלא אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא בדאורייתא. אכתי י"ל דוודאי בטלו כדי שלא יעבור על בל יראה. דאטו משום דחשידי להצניע חמץ עד אחר פסח שהוא רק דרבנן נחשוד אותם אדאורייתא הרי קי"ל דחשוד על איסור דרבנן אינו חשוד אדאורייתא. רק דאכתי נשאר איסור דרבנן שאסרו אף בביטל. אבל ע"ז אני תולין שמחליפין דבאיסור דרבנן אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא. וא"ל כיון דהתם הוי ס"ד דהך דחמצן של עוברי עבירה אתיא כר' יהודא ולרבי יהודא לא מהני ביטול דהרי אפילו של עכו"ם אסור ז"א דהא הך ס"ד אתיא כרב אחא בר יעקב מקמי' דהדר בי'. וכן מבואר ברשב"א בחולין ובתוס' בפסחים. וא"כ ה"ה ביטל דמותר אף לר"י. רק דמדרבנן י"ל דאסור כמו לר' שמעון. אלא ע"כ דשיטת בעל העיטור דבביטל לגמרי מותר ואתי שפיר הוכחה הנ"ל. דע"כ הך ברייתא מיירי בגוונא דידעינן שלא ביטלו ואף למאן דס"ל דבביטל בלב סני מ"מ מיירי כגון שנתחמץ בתוך הפסח בלתי ידיעתם עד שנתחמץ דאז לאו ברשותיהו קיימי דלבטלי. וזה נראה שדקדק רש"י בלשונו שם שכתב שאין מבערין חמץ בפסח כו'. ר"ל בפסח ממש. אמנם לשיטת החולקין צריך לתרץ קושיא הנ"ל דס"ל דבעוברי עבירה לא שייך ביטל כיון שמצניעים החמץ בביתם ובחדרים לא שייך לומר ביטל מטעם הפקר. וגם מטעם השבתה בלב לומר שחשוב בעינ' כעפר לא שייך הכא דהא חזינן שחשוב בעיניהם להצניעו. אבל על כל פנים. הא וודאי ליתא מ"ש שו"ת פ"י בחמצן של עוברי עבירה דנימא מפני שמבטלין שהרי כבר הוכחנו דאפילו החולקין על בעל העיטור ס"ל דהכא לא שייך ביטול. ומה שכתב בתשובה הנ"ל עוד ראי' לדבריו דאפילו באונס ג"כ אסור דאל"כ האיך יתכן למפסק המשנה בתרתי כו' עי"ש הנה לפע"ד אין זה מוכרח דלפי מה שכתב הכ"מ בדעת הר"נ בשני תרוצים הראשונים כראה דאפילו בדאורייתא מותר דבאונס גמור ואע"ג דבשוגג ליכא למימר הכי דשרי אפילו בלא ביטל כדמוכח מברייתא דחנות ומלאי דאסור אפילו בשוגג מ"מ באונס גמור ולא חל עליו חובת ביעור כגון שהי' במקום רחוק ויצא קודם ל' יום וא"א לבטלו כגון שהי' חולה או נשתטה י"ל באמת דשרי ואי לדעת הרמב"ם דאסור בפירוש אפילו באונס י"ל דס"ל דבביטל לגמרי שרי בדיעבד כשיטת בעל העיטור וכמ"ש לקמן אי"ה. ואי לשיטת הרא"ש והטור י"ל להפך דוודאי מתניתן לא מיירי מביטל דאם אתה אומר דמתניתן איירי אף בביטל א"כ היינו בידוע שביטל ובכה"ג ממילא מותר כמו שאכתוב בשם כנסת יחזקאל ובלאו הכי א"ז הוכחה מכרעת כ"כ דדין דאונס לא שייך הכא כלל ולא מיירי כאן מזה. ונלמד ממה שאח"ז ככרי שהלוה וכו'. תו כתב להביא ראי' מדברי הרמב"ם כו' עי"ש. והנה מלבד כי מדברי ה"ה מבואר שהרמב"ם הוציא דין זה מישראל שהרהין חמץ כו'. וברמב"ם מבואר דישראל שהפקיד אצל עכו"ם הוא מדאורייתא כדעת רבינו יונה ולא כהר"נ וא"כ אין להרמב"ם ראי' לאסור אף בדרבנן. דהא עיקר ראיות הר"נ היא מישראל שהרהין [דהתם היא דאורייתא] וא"כ מבואר מדברי ה"ה דהרמב"ם לא מיירי בביטל דאי לאו הכי האיך מייתי ראי' מישראל שהרהין דהתם הוא דאוריית' אמנם בלא"ה א"א לפרש שהרמב"ם כיון לדברי הירושלמי ותחלה צריך אני לפרש שיחתו של פ"י. שלכאורה דבריו מגומגום. ונראה כוונתו דאזיל לשיטתו דס"ל דהירושלמי מיירי בבדיקה וביטול וס"ל דכל דמצא אחר הבדיקה מקרי אונס. ומפרש דכי היכא דאסור בביטל מטעם הערמה שמח לא ביטל ה"נ חיישינן אם נתיר באונס יערים לבטל ולהניחו במזיד. וזה כבר אסרוהו מטעם הערמה שמא לא ביטל כן מוכרח שם בדבריו. אבל הדבר ברור דא"א לומר כן דלפי"ז עיקר האיסור אחר הביטול מטעם הערמה היא ודלא כהר"נ דס"ל דהטעם משום דעבר אבל יראה דרבנן. והנה ברמב"ם מבואר דס"ל דביטול היא השבתה בלב. ואי ס"ד דהירושלמי מיירי אליבא דהרמב"ם בבדק וביטל כתקנו כדרך העולם. א"כ האיך הוה בעי לאוקמי' בירושלמי מתחלה דר"ל ור"י פליגא בפלוגתא דר"מ ור' יוסי והיינו במאי דפליגו בנדרים אי הוה הפקר עד דלא אתי לרשות זוכה. ואכתי לא הוה ידע טעמא דהערמה וא"כ תקשה לי' יהי' דהפקר אינו כלום מ"מ הרי ביטל ולמה יאסור כיון דהוא אנוס שהרי אכתי לא ידיענן טעמא דהערמה אלא ע"כ דמיירי בלא ביטל כלל וא"כ פשיטא די"ל דמיירי בלא בדק כיון שהפקיר וא"כ אין כאן אונס ומכ"ש לפי מ"ש הפ"י דבימי ר' יוחנן כבר הי' תקנת הביטל ואפילו הכא מיירי הכא בלא ביטול וה"ה די"ל דמיירי שלא בדק. ולפענ"ד יפה כתב הגאון מוה' אברהם בשו"ת שם הנוסח בירושלמי היא הפקיר חמצו כו'. וכן הוא הנוסחא בספרים שלפנינו. ועוד נראה דאין ראי' מהרמב"ם כלל אהפקר. דהנה הרמב"ם כתב שחכמים קנסהו משום שעבר על בל יראה אפילו הניחהו שוגג או אונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו כדי שיהנה ממנו אחר פסח עכ"ל ולכאורה קשה לפי"ז למה צריך לטעמא דקנסוהו חכמים היכא שעבר במזיד נימא בפשיטות הך טעמא כדי שלא יניח אדם כו' כדי שיהנה ממנו. ונראה דהוא מפרש שזה הטעם בעצמו שקנסוהו כדי דלא ליתי אחרינא למעבד הכי וכמ"ש רש"י ביבמות דף ל"ו. ולכך אסרו אפילו אונס וא"כ לפי"ז אף אם נימא דהרמב"ם מיירי בביטל אין ראי' אהפקר דלהרמב"ם דס"ל דעיקר הביטל הוא כדעת רש"י שיחשוב בלבו שאינו חשוב בעיניו כלל כעפר וכאלו אינו ברשותו כלל וא"כ כל שיניחנו בכוונה להוציא לאחר הפסח ליכא כאן ביטול כלל דהרי הוא חשוב בעינו להוציא וכמש"ל גבי חמצן של עוברי עבירה. אבל בהפקר אף דנימא שדעתו לזכות בו אחר פסח נראה דמדאורייתא הוי הפקר גמור כל ימי הפסח וכן מבואר בהרא"ש בנדרים אבל בר"נ מתחלת הסוגיא שם אין הכרע אבל נראין הדברים כן. ועוד דאי הירושלמי מיירי בביטל הוה לי' להרמב"ם להשמיענו הדין אף בביטל והפקר. ועוד דאי הרמב"ם ס"ל הדין כהירושלמי דגם בהפקר הדין כן א"כ תקשה ממ"נ אי ביטל הוי רבות' טפי א"כ מנ"ל להרמב"ם דגם בביטל הדין כן ואי הפקר הוי רבותא טפי הו"ל להרמב"ם לאשמיענן בהפקר ובלא"ה אין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין המבואר בפירוש ולכתוב במקומו דין אחר שהוציאנו מן המפורש. ועתה נבא לנ"ד הנה כבר בררנו דעת בעה"ע שאינו נגד גמרא דידן ולדעתי גמרא דידן חולק על הירושלמי וא"כ ראוי לומר כדאי הוא בעה"ע לסמוך עליו בשעת הדחק דהפסד מרובה כשעת הדחק דמי ובדרבנן סמכינן אף ביחיד נגד רבים בשעת הדחק כמבואר בכללי הוראה. אמנם באמת בנ"ד א"צ לסמוך על דברי יחיד כי רבים אתנו מגדולי הפוסקים. הנה בעל שירי כנה"ג התיר בפירוש ע"י הפקר בעדים אליבא דכ"ע וכן פסק בעל כנסת יחזקאל הלכה למעשה וכתב שכן הסכים עמו מהר"ם וכל חכמי הוראה והגאון מוה' זוסקינד והכא כמי בעדים הפקיר כעובדא דכנסת יחזקאל ועדיף מיני' דהכא הוי באפי תלתא ובלא"ה בביטל ע"י שליח י"ל אין אדם חוטא ולא לו ולא חיישינן שמא לא ביטל ואומר שביטל. ועוד נלע"ד דאפילו לפי מה שרצה השואל בשו"ת כנסת יחזקאל לפרש דחשש ערמה הוא להבא שמא לא יבטל ויאמר שביטל ולא מהני מה שיש עכשיו עדים נראה דהכא יודה חדא דלדעת רש"י דס"ל דביטל הוא השבתה בלב א"כ הפקר מלתא אחרינא הוא וכי היכא דלא חיישינן היכא דמוכר חמצו לנכרי שמא לא ימכור ויאמר שמכר ה"נ לגבי הפקר לא חיישינן לזה דמה לי הוציאו מרשותו ע"י הפקר או ע"י מכירה א"כ וודאי יש לסמוך במידי דרבנן אדעת רש"י והרמב"ם וסייעתם ואף לדעת ר"ת שהביטול הוא הפקר יש לצדד להקל דדווקא היכא שלא עשה כתיקון חכמים קנסוהו וגזרו אבל היכא שבדק וביטל כראוי לא גזרו רק שבזה הי' אונס לא גזרו וכמש"ל בשם פ"י שצידד להקל בזה וגם יש לעשות סניף דבזמן הזה כל העולם אומרים כל חמרא רא כמ"ש הגאון מוה' אברהם בשו"ת פ"י הנ"ל ואף הגאון בעל פ"י שהחמיר דלא כבעל העיטור מ"מ הקיל בזה לדעתו הוא רק זיעה בעלמא ע"ש. וגם בנ"ד הי' הרבה צדדים להחמיר ע"ש חדא שנודע לו שעבר אדרבנן ולא ביערו. אבל הכא הוי אונס גמור דהרי שאל לחכמים אם צריך לבערו והשיבו לו שיפתח המרתף לגמרי ושמע לקולם ומה הי' לעשות. עוד פשוט דא"ל דאם הי' ההפקר בלב שלם הי' לו לבערו מספק דז"א דהי' צריך להוציא הוצאת הרבה להוציאו מן המרתף לבערו. והנה הגאון פ"י בעצמו מקיל קצת בהפקר אף דאינו דומה כ"כ לנ"ד דהכא צוה להוציאו מן הבית לגמרי. ועיין מה שפירש בדברי הר"ם רקאנטי מ"מ גם הכא הרי פתח כל הפתחים רק דלא הוציאו מן המרתף מחמת תוצאות מרובות ואין לך הפקר בלב שלם גדול מזה ואף דזה היה לאחר שש מ"מ סופו מוכיח על תחלתו רק שאנוס הי' תחלה. ועוד דבנ"ד שכחה הוה שהוא קרוב לפשיעה. ועוד שרצה למוכרו הרי לא הי' בכלל הביטול לפמ"ש הגאון הש"ך זצ"ל. ועוד הרבה צדדים כאשר יעיין המעיין ודעת לנבון נקל ואין פנאי להאריך. אמנם כן נלפע"ד דבנ"ד אף לדעת המחמירין יודו שבכאן יש להקל. והנה באמת המתיר של הרב כנסת יחזקאל נראה שסמך על פירוש הרא"ש והטור בלשון הערמה של הירושלמי אבל לפי מה שפירשו הרשב"א בתשובה סי' ע' אין חילוק בין אם יש עדי או לא. וגם נ"ל דמלבד כ"ז בכאן יש צדדים להקל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמש"ל. ועוד דבכאן נתן רשות לבני ביתו שביטלו ויבערו כדינו וכיון ששלוחו בטלו וודאי ביטלו כדינו בלב שלם ואין אדם חוטא ולא לו. וא"ל דבגוף השליחות הערים דז"א דלמה לו להערים בזה דהא לא אסיק אדעתו שלא ימכרנו. אמנם אף אם לא נסמוך על סברות אילו צ"ל דהכא יש להקל מטעם שאבאר אחר שנבאר גרסת הירושלמי שהרשב"א גורס הפקיר חמצו בי"ג וכן הוא בספרים שלפנינו והרא"ש גורס בי"ד ונ"ל דאזלי לשיטיתייהו דלכאורה קשה דמאי בכך דהוי הערמה הא כל המכירות הן הערמות וכמ"ש הב"י. אמנם כבר כתב זקיני הגאון בתבואת שור דמדאורייתא בביטל בעלמא סגי והערמה בדרבנן שריא. והנה הירושלמי ע"כ ס"ל דביטל השבתה בלב כפרש"י והרמב"ם דאי ס"ד כדעת ר"ת א"כ לא משכחת ביטול מדאורייתא כלל למאי דבעי בירושלמי לומר דר' יוחנן כר' יוסי ס"ל דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אלא וודאי דס"ל כדעת רש"י והרמב"ם ואע"ג דהר"ן ריש פסחים יישב לדעת האומרים דביטול מטעם הפקר אף לדעת ר' יוסי מ"מ הרי הירושלמי למאי דבעי לומר דר' יוחנן כר' יוסי ס"ל ע"כ לא ס"ל כתירץ הר"נ. ובזה יש ליישב בלא"ה דבעל העיטור אינו נגד הירושלמי דמפרש כהרשב"א וס"ל דדווקא בהפקיר החמיר הירושלמי אבל לא בביטל וס"ל בביטל כדעת רש"י ודעמו. ולפי"ז י"ל דדווקא נקט הירושלמי דלא בדק וביטל ולכך חייש להערמה דהוי הערמה בדאוריית' אבל בנ"ד שיש ביטול והפקר אף לדעת הירושלמי שרי ובזה נתפשטו כל הקמטין מה שהש"ע הביאם אף לדידן משום דדווקא בביטל והפקר שרי. עוד י"ל להוכיח שהוא חומרא בעלמא דלכאורה קשה מה בכך שמכוון לזכות בו אחר הפסח אטו משום הכי לא הוי הפקר גמור ולא דמי למפקיר ליום או לשנה כו' חדא דנראה דזה דווקא בקרקעות. אבל לא במטלטלין וכן נראה מלשון הרמב"ם והש"ע. וכן מבואר בתוס' דנדרים ואף אם נימא כיון דחיישינן להערמה קרקעות ומטלטלין שוות מ"מ לא דמי למפקיר ליום או לשנה דהתם אחר יום ושנה בטל ההפקר מצד עצמו והי' כלא הי' אבל הכא הרי הפקירו לעולם רק דדעתו לחזור ולזכות בו וודאי הוי הפקר גמור וא"ל דלישנא קלילא נקט וכוונתו דאינו מפקירו רק לימי הפסח דמהיכי תיתי ניחוש לזה דלא שביק היתרא כו'. דיכול להפקירו ולזכות בו לכן נראה לפי ע"ד לפרש דברי הירושלמי מאי שדקדק ונקט בי"ג די"ל דרבותא אשמועינן דקי"ל הפקיר יכול לחזור בו תוך ג' ימים ואע"ג דהתם בקרקע איירי מ"מ הרי כתבו התוס' דבמטלטלין לא חיישינן להערמה. אבל אם נימא דבחמץ חיישינן להערמה וודאי כל ג' ימים יכול לחזור דכיון דיכול לחזור אכתי אגידא בי'. ועוד דכיון דיכול לחזור תוך ג' ימים איכא למימר הואיל ואי בעי חזר בי' ועבר בב"י והכא לא שייך התירוצים שכתבו התוס' והר"נ לכך אסור לאחר הפסח ור"ל לשיטתי' דס"ל בתלמודא דידן בנדרים דאליבא דרבנן לא חיישינן להערמה אפילו במקרקע ור"י לשיטתי' שם או דר"ל ס"ל דבכאן לא הוי הערמה ודינו כשאר מטלטלין לכך דקדק הירושלמי בי"ג לרבותא דאי בי"ב שוב לא עבר על ב"י כיון דאינו עובר עד הלילה תו הוי לאחר ג' ימים ואינו יכול לחזור בו. ולפי"ז בנ"ד שהי' המרתף של שותפות מיד כשהפקיר זכו בו האחרים אף ר"י מודה שאינו יכול לחזור בו לאחר שזכה בהם אחר כמבואר בנדרים ובח"מ סי' רע"ג. ועוד דאף אם ניחוש שבלבו לא הי' ניחא לי' ההפקר והדר קניא לי' חצירו דאף דבשעת הפקר י"ל דברים שבלב אינן דברים מ"מ כיון דניחא לי' בחמץ הדר קניא לי' חצירו ואולי זה כוונת מ"ב דבלא"ה אין הבנה לדבריו ע"ש אכתי בנ"ד שהי' שלשה שותפין קנו כולם ובטל חלק חד בתרי וא"ל דהדר הו"ל חמץ דידהו של ישראל באמת בזה יש לנו עוד אילן גדול לסמוך עליו הוא בעל מנחת יעקב. וא"ל דהיכא דלא ידע כלל בפסח מהחמץ מותר אף לדעת הרשב"א והכא גם היום איכן יודעין עדיין דקני להו חצירו ובשעה שהפקירו עדיין הי' היתר ולא שייך לומר איסורא לא ניחא להו דליקנו וליכא למימר כיון דלא הוה מצי למידע עד אחר זמן איסורא לא ניחא להו לקנות דא"כ אדרבה כיון דלא ידעי עד השתא והשתא היתרא הוא וא"ל דא"כ אזיל לי' היתרא דכנסת יחזקאל שהרי השותפין לא הפקירו וביטלו בעדים י"ל דבאמת מבואר ברמ"א סי' רס"ו והיא מהמרדכי דדבר שאינו רגיל לא קניא חצירו וא"כ היתר דבעל כנסת יחזקאל שריר וקיים דיש לסמוך על סברא זו וא"ל דא"כ אזיל ההיתר דמנחת יעקב שכתבתי די"ל דבאמת אין דברי המרדכי מוסכמים שהרי הרמב"ם והראב"ד והתוס' והרא"ש ומרדכי בשם ר"כ חלקו באופן סוחר ליישב הקושיא מעצא בכותל ושולחני וע"כ לא ס"ל חילוק המרדכי בשם מור"ם וא"כ יש לסמוך על המנחת יעקב לדעת הפוסקים, אלו וא"כ יש צדדים טובא להקל. וגם ספיקי טובא דלמא קי"ל כבעל העיטור ואת"ל כדעת הרא"ש והטור דלמא י"ל הוי זיעה כדעת הפנ"י ממהרטי"ץ וא"ת דלא הוי זיעה דלמא האי דינא דכ"ע אמרי כל חמירא כ"ע מודה דליכא למיחש להערמה כדעת הגאון מהרא"י הנ"ל בתשובות פ"י וא"ת דלא מהני דלמא ביטול והפקר מהני ואת"ל דלא מהני דלמא הפקר בעדים מהני והשותפין לא קני כדעת הג"ה בשם מור"ם ואת"ל דלא מהני דלמא קיי"ל כאינך פוסקים דשותפין קני מן ההפקר ושריא כדעת המ"י ועוד הרבה צדדים וא"כ אפילו בדאורייתא הי' מקום להתירו מכ"ש בדרבנן דקילא והר"נ מדמי לה לחלת ח"ל דלית לי' עיקר בדאורייתא ובפרט בהפסד מרובה ומכ"ש אם רוצה לבטלו חד בתרי דוודאי שריא בהנאה ואם אמנם מה שמשמע באבן עוזר וכן בתשובת פ"י הנ"ל דאי דמיא לחלת ח"ל מותר לערבו אף לכתחלה לא נהירא לי דאף דלענין תערובות דמיא לחלת ח"ל מ"מ לענין לערבו לכתחלה אין לדמותו דא"כ אזלי לי' קנסא דר"ש ואתי לשהויי מ"מ הכא דלענ"ד בלא"ה שריא יש לעשות לחומרא בעלמא לערבו ולבטלו הואיל ונפיק מפומא דהגאון בעל פ"י כל זה נלע"ד ברור והיותר באשר אני חוץ לביתי ואין כלי תשמושי בידי. וגם שמעתא צילותא בעי ואני טרוד בענינים אחרים וגם אין המקום גורם להתבודד ולעיין כראוי ע"כ קצרתי ואלקי המערכה יצילני משגיאות שלא אכשל בדבר הלכה הכ"ד כותב וחותם תק"מ לפ"ק בראד. הק' אלכסנדר סענדיר מרגליות מבראד אב"ד דק"ק סאטניב ואגפיה:
אחר כתבי התשובה הנ"ל מסרתי להגאון המפורסים אב"ד דק"ק בראד שיעיין בו מקודם נסיעתי כד הוינא קאי אחד כרע' והוא מסר לידי תשובתו. ולא הי' פנאי אף לקרות דרך העברה בעלמא ובבואו לביתי צויתי להעתיקו וראיתי דרך אקראי את והב בסופה שלדינא הסכים להקל. אמנם בראש אמיר השיג שנים או שלשה גרגרים אבל המעיין ומדקדק היטיב יראה שדברי כנים והשגותיו אינם נכונים תחלה עה שהשיב בדברי הפר"ח מלבד שאין לשון הפר"ח סובל פרושו שכתב שהוכיח כן מקושטא דמלתא חוץ מזה אי ס"ד דכוונת הפר"ח הוא מדקא חזינא קרבא סתמא קאמר מסתמא איירי אף בביטל א"כ מה צורך הי' להוכחתו הו"ל להפר"ח לחלוק בזרוע על בעל העיטור וא"צ לאריכות דברים בזה רק לומר כיון דרבא סתמא קאמר מסתמא איירי אף בביטל אלא וודאי דאין זה הכרח לדעת בעל העיטור וביותר מת שכתב תחלה ין וז"ל דהא אינהו קאי וכו' אבל זה שעבר במזיד מהיכי תיתי נימא וכו' ועיין עוד מה שהאריך בזה ואין לדברים אלו שום הבנה ולא אוכל לירד לסוף דעתו חדא מנ"ל דרבא דקאמר שלא בזמנו בין בעינו בין שלא במינו מיירי בעבריין שלא ביטל ולא בדק דלמא מיירי כפשטא שמצא אצלו חמץ אחר פסח וקודם פסח בדק וביטל כדין רק שלא בדק יפה או ששכח לבדוק במקום אחד וגם המשנה מיירי בכה"ג ועיקר הקנס הוא בלא בדק ולא ביטל בעבריין. וגם כבר כתבתי דבעבריין לא שייך ביטול. וגם מה שכתב אבל אם לא בדק י"ל דביטל לא ידעתי כוונתו דהרי רבא הוכרח לומר דר"ש קנסא קניס משום דהוי קשיא לי' מתניתן דלא כמאן וכיון דאיכא לאוקמי מתניתן בלא ביטל לק"מ ומנ"ל דקניס אף בביטל ואף דמתניתין סתמא קתני אדרבה כיון דסתמא קאמר מסתמא מיירי בלא ביטל דבזמן המשנה הי' דרכן לבדוק ולא לבטל ואי הוה מיירי אף בביטל הוה לי' לאשמועינן רבותא. תו כתב בכל חמץ שעבר וכו' נימא שמא ביטלו ועי"ש לא ידעתי מאי קשיא לי' דלמא באמת כן הוא וכל דוכתא דאסרינן מיירי באומר בעצמו שלא ביטלו ועי"ש דיש לדחות ואין כאן מקומם. תו כתב בענין אין ספק מוליא מידי וודאי כמו בחבר שמת והניח מגורה ואנכי לא ידעתי מה ענין שמיטה אצל הר סיני דבכל דוכתא דאמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי היינו במקום דלא חשדינן לבעל הבית דעביד איסורא כמו בחבר דלפי מה דס"ד דליכא חזקת (איסור) חבר וודאי לא עביד אסירא בזה שלא תיקן עדיין ואדרבה אי סמכינן על חזקה זו שאין חבר מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן מכ"ש דסמכינן דאין ישראל חשוד אאסור דאורייתא כל זמן דלא ידעינן בוודאי שהוא חשוד והדבר פשוט אף בלא חזקת חבר אם ראינו אחד אוכל פירותיו עפ"י עד אחר לא חיישינן אתרומה כל זמן שלא נחשד ע"ז מלבד דמאי שחשודין עליהן הא לאו הכי הי' מותר לאכול אע"ג דהי' וודאי טבל. וכן בקונמות ושחיטה אדם נאמן הואיל בידו לתקן אע"ג דאתחזק איסורא ומכש"כ אם ראינו אוכל אותו ועיין בהג"א ריש חונין ובפני יהושיע ריש גיטין וברמב"ן חידושי יבמות ריש האשה רבה וכל זה פשוט לבר בי רב דחד יומא תו כתב אבל לתירוץ הב' של התוס' וכו' לא ידעתי כוונתו די"ל דבעל העיטור ס"ל כתירץ הראשון. וכן דעת הרשב"א בחידושין. ועוד אני כתבתי לסתור הוכחת הבעל פני יהושיע. והנה אדרבא הפני יהושיע כתב דבעל העיטור הוציאו הסברא לתירץ השני יעו"ש. ותו כתב אף לס"ד דרב אחא אינו יורד לסוף דעתו בזה ואיך שיתפרשו דבריו לא ראיתי בהם השנה על דברי מה שפלפל בעירובין הלשון מגומגם ועיין בח"י סי' תמ"ח והנה אין אני חושד ח"ו למר חביבי ש"ב ומח' הגאון הנ"ל ששגג בזה היות ידעתיו רב גברי' וגדול בתורה ורב מובהק ושכלו זך ונקי. אבל היות טרדותיו רבו מספר ולא כתבוהו רק לפלפיל' בעלמא. לזאת לא נחית לעומקא מאחר שלדינא כבר הסכים להקל הק' אלכסנדר הנ"ל. ומ"ש בשם בעל נודע ביהודה דאי בביטל מודה הרמב"ם תקשה דלמא המלוה על חמץ בביטל מיירי דהרי יכול לבטלו. נראה דזה אינו דאינו יכול להפקיר משכון שאינו ברשותו. וכן אינו יכול לבטלו כמבואר במרדכי סוף פרק המוכר את הספינה: