תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
תשובה ה
שאלה הנה תבנית יד שלוחה אצלי מעיר אחת זה יותר מששים שנה שהי' ועד לחכמים שהיו בעת ההוא בעיר ההוא ועשו תקנה שלא למעך ושלא למשמש בריאה כלל וכלל אלא להטריף כל סירכא מיד ועשו חיזוק לדבריהם והכריזו זאת בבתי כנסיות פעמים ושלוש וכתבו זאת בספר הפונקס וטעמם ונימוקם כתוב בצידם יען מה התקינו זאת ומה ראו על ככה יען אשר קמו תרבות אנשים חטאים קצבים תקיפים ומוסרים והי' השוחט ירא מהם ויבוקש הדבר וימצא שהקיל כמה פעמים בכמה שאלות מפני היראה ואירע כמה פעמים שבדק במים קרים שסותמין הנקב וגדולה מזו אירע פעם אחרת שבדק שלא במקום הסירכא כלל ולא עשה אלא לפנים והעבירו השוחט ההיא והעמדנו איש אחר מוחזק והולך בתום וירא שמים מאוד וגם הוא לא השיב אחור ימינו מלעשות כמשפט הראשון ומעשיהו מחמת היראה ועמדו להתקינו שלא למעך ולמשמש בשום סירכא ולא יהא העולם כולם מסורים ביד השוחט ועתה הקצבים התקיפים החטאים בנפשותם אזדו לעלמא דקשוט ושקלי למטרפסייהו והני אחרינו נינהו וכבד עליהם הדבר מאוד לעמוד בתקנה הנ"ל ומונעים עצמם מלשחוט. ויש בדבר זה ביטול שמחת י"ט ורבים מבני הקהילה לא הריחו ריח בשר תורא בי"ט אחרון של פסח העבר ואכלו מאכלי חלב והוכחתי אותם על פניהם שאין נכון לעשות כן וישיבו אותנו דבר תנה לכו בשר ונאכלה עתה יבא נא דבריך כשמן בעצמותינו אם יש כח ביד הרב שבערינו עם קבוץ כל חכמי העיר להקל מעלינו כובד התקנה ההוא אחרי שהטעם של מתקני התקנה כבר חלף הלך לו זהו תורף השאלה:
תשובה
כתב הרמב"ם פ"ב מהל' ממרים הלכה ב' ב"ד שגזרו גזירה וכו' השיג עליו הראב"ד דעיטור פירות קשיא והכ"מ ישבו דריב"ז גדול מראשונים הי' נלפענ"ד יש ליישב עוד באופן אחר ותחילה אוסיף מיא וקמחא מאי דקשיא עוד לשיטות הרמב"ם מהא דאיתא פ"ה ממעשר שני משנה ב' כרם רבעי וכו' ותנאי הי' בדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהי' ר"י אומר משחרב בה"מ הי' התנאי הזה ותנאי הי' בדבר שאימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהי' והקשה התוס' וז"ל ואת"ל בין להרמב"ם בין להראב"ד מה הי' צריך לתנאי כלל שהרי התקנה שיהא נפדה אינו תקנה כלל רק דין תורה שעקרו תקנה הקודמת והעמידהו על דין תורה ומעתה וודאי הרשות נתונה לכל ב"ד לתקן כטוב והישר בעיניהם אם יום או יומים פחות או יותר כמו שהראשונים תקכו כמהלך יום וכו' דמתניתן דייקא דקתני התקינו וכו' דמשמע שהתקינו תקנה שיהא נפדה ולא יעלו כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה וכיוצא בזה מצאנו לר' והודה פ"ה דכ"מ שסובר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים נראה דהיינו סברת ר' יוסי דס"ל כחכמים שאמרו זכור לטוב ולפיכך אוסר שאחר החורבן הי' התקנה והיתה התקנה שלא לעטרה בהיותה ביד אויבים וזה הב"ד כבנין בה"מ קודם למלכות ב"ד וכו' ומזה וודאי קשיא להראב"ד דכשיבטל הטעם אף קטן רשאי לבטל ויש לי להליץ בעדו מזה הירושלמי שמשמע שבית המקדש העתיד לבנות קודם למלכות בית דוד בהיותה ביד אויבים קצת ממשלה ועדיין לא נתבטל הטעם לגמרי לכך הוצרכו לתנאי כנ"ל והרואה יראה כמה יש בו מהדוחק וביותר שברמב"ם הלכות מלכים מבואר להיפך דמלכות ב"ד קודם לבנין הבית אמנם לפענ"ד לכאורה מזה ראיה לשי' הראב"ד דלשיטתו י"ל דאותן שהותנו התנאי הי' קטנים ממתקני התקנה ואם כן לא הי' כח בידם לבטל רק מטעם שנתבטל הטעם ואם כן ממילא הוצרכו לתנאי שהרי כשיבנה המקדש יחזור הטעם הראשון על מכונו וא"כ ממילא אין בביטולם להתקנה ממש כי בעוד הטעם קיים אין בידם לבטל ומכ"ש לשיטות הת"ק דוודאי כל שיתמעטו הפירות אין בביטול התקנה ממש כיון שחזר הטעם והא דהוצרכו להתנות בפירוש משום שחששו דפירות לכל נתנה ויאמרו אשתקד מי לא נפדה סמוך לחומה השתא נמי נפדה וישכחו התקנה הראשונה או שלא ידעו לחלק ויסברו שנעקרה התקנה הראשונה לגמרי ולא ידעו לחלק שכל שחזרה טעם חזרה התקנה וכאותה שאמרו גבי ביצה אישתקד מי לא אכלנו וביצה לכל מסור והא דלא התירו ביצה בתנאי משום דלא הוצרכו לה כ"כ אבל הכא הוצרכו כדי שלא לעטר בהיותה ביד אויבים ואף אם נימא דשאר אמוראי לית להו שינויא דרב שלמן גבי ביצה אפ"ה י"ל דהכא מודה משום דהתם אף לשיטות הראב"ד ע"כ אין הכוונה שיבא לידי קלקול שהתקנה תחזור מעצמה למקומה והם לא ידעו לחלק כמו שכתבתי לעיל דז"א דהתם אף שחזר הטעם הביטול שלהם קיים משום דלענין קביעות המועדות הדבר תלוי בב"ד דאתם אפילו שוגגין וכו' (וברמב"ם יש כאן מקום עיון) ולכן הי' כח בידם לעקור דאורייתא ויהי' למחר קודש רק דכוונת הגמ' דיטעו אף אחר שנתקנו הב"ד כן שנית שיהי' היום קודש ולמחר קודש וכן לא ידעו הרחוקים לחלק דהרי לעולם הן עושים שני ימים וכן קושיא ופירוקא דעדות קאי אמתניתן ומשני דעדות מסור לב"ד ולא יטעו בזה וכן פשיטא דצריך לפרש לשיטת הרמב"ם וא"כ אף אם נימא דאינך אמוראי לא ס"ל הא דרב שלמן היינו משום דלא ס"ל שיטעו אחר התקנה אבל הכא דהתקנה תיכף ממילא חוזרת למקומה וודאי דמזה יש לחוש שלא ידעו לחלק נחזור לענינינו ולכך לא השיג הראב"ד על הרמב"ם מהא דהתקין ריב"ז שיהא מקבלין עדות החודש כל היום משום דלענין קביעות מועדות יש כח ביד קטן לתקן כמ"ש למעלה וראיתי להפני יהושע שהקשה דאמאי לא מייתי ראיה דבדרבנן צריך מנין אחר להתירו מהא דהתקין ריב"ז ותירץ דהוא דאורייתא ולא נהירא לי' לומר דמקרי דאורייתא לענין זה ולפענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא דאם נימא דלא בעינן אחר י"ל דהוצרך לתקן דאי לאו הכא תי' רשות בידינו לעמוד בתקנה ראשונה דאתם אפילו מזידין ומכ"ש דאיכא טעמא מהרה יבנה המקדש ועוד י"ל דמאי התקין דרש והתקין שכל שבטל הטעם בטל התקנה ובאמת לא הי' מנין אחר נחזור לענינינו דלשיטת הרמב"ם קושיות התוס' לכאורה חזקה וביותר לפי מה שישבו הלכו' אמנם נראה לענ"ד דקושיא זו וקושיות הראב"ד כל אחת מתורצת בירך חברתה דנראה להיפך דמש"ה הוצרכו לתנאי משום דהמתקני' היו קטנים מהראשונים ולא היו יכולים לבטל אף כשנתבטל הטעם אבל בתנאי היו יכולים לבטל דהרי הרמב"ם פסק בפרק הנ"ל הלכה הנ"ל דבסייג אפילו גדול אינו יכול לבטל ואפילו הכא פסק דיש לב"ד לעקור אף דדברים אלו לפי שעה אעפ"י שהוא קטן מהראשונים רק שלא יקבעו כן הלכה לדורות וא"כ הדברים קל וחומר דיכול לעקור לפי שעה לצורך שעה דברים שאינן משום סייג אף ב"ד קטן מהראשונים וא"כ כיון שהותנו שיחזור הדבר אחר כך לכמות שהי' ממילא לא קבעינן לדורות רק לצורך שעה לכן הי' יכולין לבטל תקנת הראשונים ואין לפקפק דהרי ברמב"ם מבואר דווקא בדבר שיש בו למגדר מילתא או צורך מצוה ולמדו בק"ו מדברי תורה ע"ש חדא די"ל דדוקא בדבר שהי' תחילה התקנה משום מגדר מלתא או סייג בעינן ג"כ הביטול לפי שעה שיהי' מגדר מלתא אבל בתקנה שבא הי' תחלה משום סייג לא בעינן מגדר מלתא אף נראה לענ"ד להוסיף נופך משלי ויתיישב ג"כ מה שהרמב"ם פסק בכל דוכתא נטע רבעי ובפ"ט מהלכות מעשר שני פסק גבי התקנה כרם רבעי ועיין בתוס' מה שכתב בזה ונראה לענ"ד דמזה הכריח הרמב"ם לגרוס כרם דהוי קשיא לי' קושיות הראב"ד וא"ל לצורך שעה דמאי מגדר מלתא איכא הכא אלא וודאי דהתקנה לא הי' מתחלה רק ענבים שלא היו מצוים ויין לא הי' מצוי ע"ש בתוי"ט ומשרבו הפירות גם היין הי' בזול ואמרינן בבבא בתרא דף צ"א מתריעין על פרקמטיא אפילו בשבת וקאמר ר' יוחנן כגון יין בא"י ופירש"י פרקמטיא שהוזלה ופסקה הרמב"ם פ"ב מהלכות תענית והש"ע סי' תקע"ו דאע"ג דבשאר ארצות אין מתריעין בשבת על צרות המזונות תוקעין ומריעין אפילו בשבת ועוד הוסיף ה"ה שם דאם הי' הדבר ברור שיציל היינו מתריעין בשופר בשבת וא"כ שפיר הי' מגדר מלתא דאפילו שבת מחללינן עכ"פ במידי דרבנן בשופר בדבר ברור וזה הוי דבר ברור למעט הפירות והוי צורך שעה ודו"ק היטב ולזה אף קטן יכול לבטל והוצרכו לתנאי דלא יהי' כקובע הלכה לדורות או כמ"ש לשיטות הראב"ד ועדיין חל עלינו לבאר שיטת הרמב"ם לדעת ר' יוסי למי שירצה לפקפק ולומר דטעמא שלא לעטר בהיותה ביד אויבים לא מקרי מגדר מלתא ונראה לענ"ד להליץ גם בזה בעד הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דס"ל בפ"ט מהל' בית הבחירה דקדושת ירושלים לא בטלה אף אליבא דר' יוסי וס"ל כפ"ט מהלכות מעשר שני דרבעי דינו כמעשר ולפ"ז בזמן הזה אין אוכלין ואין פודין אותו בירושלים רק ירקב כמו מעשר שני ועיין בש"ע סי' ל"ה ועיין במל"מ פ"י מהלכות בית הבחירה ולכך אסור להעלות רבעי בזמן הזה לירושלים כמבואר בש"ע שם לכך שפיר הוי צורך שעה אבל הראב"ד אזיל לשיטתי' דס"ל אליבא דר' יוסי דקדושת ירושלים בטלה ויכול לפדותה עכשיו בירושלים דוק ותשכח רק בלא פדי' תרקב או הפדיון ירקב וא"כ ליכא מגדר מלתא ודו"ק היטב ועיין בפני יהושיע מה שהקשה על אמו"ז מוהרש"א בד"ה וביקש להפקירו ולפענ"ד בלאו הכא אין כוונת זקיני דגוף נטע רבעי בטל די"ל דתוס' ס"ל כמ"ש בזבחים דף ס"א דאף דקדושת מקדש וירושלים בטלה דזה בזה תלוי אבל שאר קדושות א"י לא בטלה וכדעת הראב"ד ז"ל אליבא דר' יוסי רק דבאמת כוונת זקיני על דין העלאה לירושלים שבטלה כיון שבטלה קדושת ירושלים וזה בעצמו כוונת התוס' וד"ה בר"ה ובלימוד הישיבה אמרתי לבאר עפ"ז כוונת רש"י בביצה שכתב אית דתני כרם רבעי ואית דתני נטע רבעי והוא אינו ענין כלל לכאן גם מאי דמייתי בגמרא מאן חבירך ריב"ז הוא מיותר ועוד דהרי ר' נחמן בר יצחק פליג בר"ה וס"ל דלאו ריב"ז הוי והנה לשיטת הראב"ד יש ליישב בפשיטות דהנה הפ"י הקשה דלמא הברייתא אתיא כת"ק ור"א הי' קודם החורבן ובריבוי הפירות לא מקרי נתבטל הטעם ע"ש אך באמת זה לק"מ דא"כ האיך היו יכולים לבטל דברי הראשונים אך י"ל דלמא באמת היו גדולים מהראשונים ולא ס"ל כסברת הראב"ד דבפשט איסורו אף גדול אינו יכול לבטל ואף לשיטת הראב"ד י"ל דהמתקנים הראשונים בעצמם חזרו ותקנו וזה אפשר דיכולין לעשות אף בפשט איסורו וכן כתב בזרע יצחק וזה קאמר מאן חבירך ריב"ז ובזה וודאי נדחו כל התירוצים דלדעת הראב"ד ריב"ז קטן הי' מהראשונים וגם ליכא למימר דהוא הי' המתקן הראשון דהרי לא קחשיב רק תשע תקנות תיקן ריב"ז ואם הי' המתקן הראשון הי' עשרי' וכו' ודוחק לומר דלא קחשיב כיון דנתבטלה דהרי התנו שתחזור וגם דוחק לומר דכחד חשיב וגם בלא"ה י"ל דאי ריב"ז הי' וודאי לא תיקן רק אחר החורבן כמ"ש התוס' ובזה יש ליישב מ"ש רש"ל אית דתני נטע רבעי וכו' משום דאכתי הוי קשיא לי' למהש"ל דלמא כולם קודם החורבן הוי ולא נתבטל הטעם ואי קשיא היאך היו יכולי' לבטל דלמא משום מגדר מלתא כמ"ש לדעת הרמב"ם לכך כתב רש"י אית דתני נטע רבעי וא"כ לא הי' מגדר מלתא דבשאר פירות ליכא מגדר מלתא ומוכיח הגמרא שפיר ודו"ק:
אמנם לכאורה תקשה על שיטת הרמב"ם דהיאך מייתי ראי' מר"א דהא על כרחך ר"א סבר דקדושת ירושלים לא בטלה דאי בטלה מאי הרוויחו העניים וא"כ ליכא מגדר מלתא לאחר החורבן והאיך היו יכולים לבטל ודוחק לומר ד"ז מחולקין עליו חבירו שבטלו גם בזה אלא על כרחך דברייתא אתיא כת"ק וא"כ קשה קושיות הפני יהושע דלמא לא נתבטל הטעם בריבוי הפירות ונראה דס"ל להרמב"ם בפשיטות דבריבוי הפירות נתבטל הטעם ועוד יש ליישב בכמה גוונא והנה אחר שבררנו שיטות הרמב"ם והראב"ד נ"ל ששיטת הרמב"ם יותר מרווח לפי פשטא דסוגיות הגמרא חדא ממאי דאיבעיא לן בגיטין דף.. איבעיא להו כי תיקן הילל לדרי עלמא תיקן או לדרי' תיקן למאי נפקא מיני' לבטולי ואי לדרי' עלמא תיקן אין ב"ד יכול לבטל וכו' אא"כ וכו' והנה כבר פירש הר"ן דהא דקאמר לדרי' לאו למימרא דרק לדרי' תיקן דאם כן לא צריך ביטול כלל רק דהכוונה שתיקן לדורות שיהיה כמו הדור שלו דלא יהי' אכשיר דרי' ע"ש ולפ"ז קשא טובא על שיטת הראב"ד דע"כ הא דקאמר נ"מ לבטולי היינו באכשור דרי ונתבטל הטעם דאי לאו הכא אף אם נימא דלדרי' תיקן אי אפשר לבטלו שהרי כתבתי בשם הר"ן דעכ"פ תיקן לדורות שלא יכשור דרי' אלא דהנפקא מיני' כשיכשור דרי' ויתבטל הטעם ואם כן אף נימא לדרי עלמא כיון שנתבטל הטעם יכול ב"ד הקטן לבטלו ודוחק לומר דלדרי' דידי' הכוונה שפירש בהדיא לדור שיהי' כמו הדור שלו ולדרי' עלמא יהי' ג"כ הכוונה שפירש בהדיא אף שיתבטל הטעם ומלבד הדוחק קשיא לי דמהיכי תיתי יסתפק בעל האיבעיא אם פירש בהדיא דאף שיתבטל הטעם יחול התקנה דמהיכי תיתי ניחוש לזה והיה אפשר לומר דס"ל להראב"ד דכיון שקרוב הדבר תמיד שיחזור הטעם לקדמיתו מקרי לא נתבטל הטעם דאם כן קשיא עלי' עיטור פירות וא"ל דהתם הי' תנאי דאם כן גם הכא הי' יכול לבטל ולהתנות ודוחק לומר דהאיבעיא אי צריך תנאי וגם הפשיטות משמואל לא יתיישב שפיר ואף דהי' אפשר לומר דהראב"ד מפרש לדרי' תיקן כמו שכתב הרמב"ם דרק לדרי' תיקן והא דקאמר מבטלינן לי' היינו שלא להושיב ב"ד ע"ז ע"ש או י"ל דאע"ג דלדרי' תיקן מכל מקום כל שנהגו מעצמם כן אחר הדור שלו צריך ביטול וזה הי' כראה כוונת התוס' למעלה דף ה' ד"ה ורחץ בקרונה שכתבו כיון שכבר קבלוהו וכו' דאין לומר שלא הי' רצון רבי לבטלו דאם כן תקשה למה לא הקשו בד"ה שאח"ז מיני' ובי' שהרי י"ז בתמוז לא רצה לבטל אלא וודאי כוונת התוס' כדכתיבנא אבל יש לדחות דהתם הוי נדר עיין ביו"ד סי' רי"ז דאפי' הסכמה שקבלו מעצמם ועיין בר"ן ספ"ק דר"ה שמשמע דמטעם זה לא הי' צריך ביטול והרמב"ן ס"ל דצריך ביטול ועיין בריטב"א, שם. אבל אפשר לומר דצריך ביטול דבלא ביטול כל שנהגו כך הוי כאלו התנן שלא תשמיטינו שביעית כמ"ש הרא"ש ליישב המנהג מה שלא נהגו שמיטת כספים בספרד. נחזור לענינינו דאכתי קשה לשיטות הראב"ד דלמה לי' למבעי אי לדרי' דידי' תיקן מבטלין הו"ל למיבעי דאי סתם תיקן גם כן מבטלינן וזה וודאי דוחק לפרש לדעת הראב"ד דלדרי' היינו סתמא וגם כל המפרשים פרשו להיפך וגם אין הלשון סובלו אבל לשיטות הרמב"ם אתיא הסוגיא בפשיטות דלדרי' עלמא היינו סתמא ולכן אף אם נתבטל הטעם צריך ב"ד גדול אבל אי בפירוש לא תיקן רק לדרי' ולדור כמו דרי' דידי' אי נתבטל הטעם ואכשור דרי לא הי' צריך ביטול כלל כמ"ש הר"ן בהדיא דהא דקאמר מבטלינן לי' היינו להושיב ב"ד אי ראוי לבטלו וכן דעת התוס' בהא דאל מול ההר ההוא דאי הכוונה כל ששכינה בהר הוי כחרמות לזמן ולא בעי ביטול ובלאו הכא הדבר פשוט כמ"ש הר"ן להדיא ולא ידענא מאי דקשיא למעכ"ת לשיטת הרמב"ם ועוד לענ"ד ברור לפרש הסוגיא לשיטות הרמב"ם דנראה לענ"ד ברור טעם הרמב"ם דס"ל דאף בנתבטל הטעם משום דחיישינן אף דתחילת התקנה הי' מחמת איזה טעם מ"מ כל שגזרו סתם ולא חלקו בדבר יש לחוש ולומר דמסתמא הי' דעתם שיעמוד התקנה לעולם אף שיתבטל הטעם ולזה נראה קצת סיוע מדברי הלח"מ בישוב דעת הרמב"ם וקושיות הראב"ד מעיטור פירות ולפמ"ש יש להמתיק עוד ישוב הלח"מ דכיון דהראשונים גילו דעתם דיש לבטלם בביטול הטעם א"כ אף שהתנו שניתמעט ויחזור לכמות שהיה אכתי התקנה נאמרה מאותן המתקנים השניים די"ל דהמתקנים השניים היו גדולים מהראשונים או שהם בעצמם הי' המתקנים הראשונים וכיון שהמתקנים עצמם גילו דעתם שיש כבטל בביטול הטעם ממילא אף קטן יכול לבטל בביטול הטעם אף מצד אחר ואף דלפי מה שישבתי למעלה דברי הרמב"ם אין ראי' מ"מ הסוגיא נכונה ולפ"ז נראה דהרמב"ם מפרש האיבעיא דבזה עצמו הי' מסתפק בעל האיבעיא אי כשיטת הרמב"ם או כשיטת הראב"ד דוודאי הילל סתמא תיקן אבל אנן הוא דמספקא לן בכוונתו אם הכוונה הי' לדרי' אלמא אף כשיתבטל הטעם או לדרי' דידי' תיקון כדעת הראב"ד ולכך קטן יכול לבטל וס"ל להרמב"ם דמסקינן לדרי' עלמא תיקן כדעת הרי"ף וכמ"ש הרמב"ן ואע"ג דהרמב"ן פסק דבעינן כגון בי דינא דרבי אמי ור' אסי היינו משום דאע"ג דלדרי' עלמא תיקן י"ל דבעינן כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי כמבואר בגמרא ואע"ג דהר"ן כתב בדעת הרמב"ם דלא איפשטא בעיין אינו מוכרח ואע"ג דנראה מדברי הרמב"ן דעיקר הראי' דאיפשטא בעיין משום דליתא לדשמואל וכיון דהרמב"ם פסק לדשמואל א"כ אין ראי' לפשוט האיבעיא י"ל מ"מ כיון דסתם גמרא מהדר לשנוי' דלדרי' עלמא תיקן הכי קי"ל וכן מצינו הרבה פעמים בשיטות הפוסקים אבל לשיטות הראב"ד קשה טובא וא"ל דגם הראב"ד מפרש כן האיבעיא וס"ל הפשיטות לקולא דהמעיין בהשגות הראב"ד מהלכות שמטה יראה מבואר דס"ל לדרי' עלמא תיקן וקשה לומר דלענין דלא בעינן ב"ד דר' אמי ור' אסי הוי הקולא להיפך ולענין אי יכולין לבטל הוא ג"כ הקולא להיפך ופסק הקולא להיפך וגם נראה דהא דלא בעינן בי דינא דר' אמי ור' אסי לא הוי קולא רק חומרא לנתבע ודו"ק גם לשון שתקנו אימתי שירצו יותר מדוקדק לשיטות הרמב"ם דלשיטת הראב"ד אף אם נימא דהכוונה אימתי שירצו אף בריבוי פירות מכל מקום הי' להם להתנות דבמיעוט הפירות יחזור התקנה ממילא למקומו וצ"ל לדחוק דריבוי ומיעוט הפירות תלוי בהבנת הב"ד איזה מקרי ריבוי ומיעוט ודוחק עוד יש קצת ראי' לשיטות הרמב"ם מהא דאמר רבא מי לא מודה ר' יוחנן ב"ז שנוהגין אותו היום וכו' ועל כרחך הכוונה דגם ע"ז הי' צריך מכין בפ"ע ועיין ברמב"ן ומוההר"א ופני יהושע והנה באמת קשה אמאי לא אמני אי דוודאי הי' ראוי לבטלו אלא על כרחך צריך מנין בפני עצמו יותר גדול ואין להביא ראיה להיפך מהא דקאמר שם אביצה לא אמנו משמע דמהני מנין וכן מבואר בשיטה מקובצת אמנם לפענ"ד אינה ראי' כלל דהרי הוא הקשה בעצמו דמאי ס"ד דר' יוסף דבוודאי ביצה בעדות תליא ותירוץ דס"ד דאעפ"י שצריך שיתירו בפירוש ולכך י"ל דעכ"פ קטן יכול לבטל. גם מ"ש מעלתו דפרוזבול הוי סייג לענ"ד דברי הכ"מ נכונים ואף הב"ח בסי' ר"ח חיזקן ע"ש אמנם לענ"ד בלא"ה הדבר ברור דדעת הרמב"ם דסייג לא מקרי רק מה שעשו חכמים משמרת למשמרת וגוף הסייג הוא דבר איסור שאסרו לעשותו וכיון שעשו משמרת לתורה לאסור דבר המותר הרי הוא כגוף איסור תורה ושום ב"ד אינו יכול לבטלו וכמ"ש הרשב"א הביאו הש"ע סי' רי"ד דביחיד לא מהני שאלה ואף להרא"ש שחולק וכן נראה כדעת הש"ע להלכה וס"ל דמהני שאלה מ"מ וודאי יש לחלק בזה דהרי אף לשיטת הרא"ש אם נהגו בסייג מעצמם צריך התרה בלא מנין ואם ע"פ חכמים בעינן מכין אחר ובפרוזבול לא שייך התרה ואינו ענין לפרוזבול כלל ויש לי בזה למקום עיון ממה שכתב הש"ע סי' רכ"ח סעיף כ"ח וז"ל אם היתה בהסכמה גדר כרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר עכ"ל והוא מתשובת הריב"ש סי' קע"ח והריב"ש הביא ראי' ע"ז מהא דאיתא בירושלמי דאין מתירין נדר שלא לשחוק בקוביא ונראה מדבריו דאין חילוק בין להתיר מה שגזרו לאסור האסור ובין שגזרו משום סייג ולפ"ז צ"ל דגם ביחיד שקיבל דבר לסייג אין להתיר לו והוא כדעת הרשב"א שהבאתי למעלה והנה הש"ע בסי' רי"ד נראה שהסכים לדעת הרא"ש הרי שאחז החבל בשבי ראשים אבל הי' כראה לי ליישב דעת הש"ע משום דכוונתו למ"ש הרמב"ם דכל שהתקנה לגדר וסייג אף ב"ד גדול מהם אינו יכול להתיר וא"כ ה"ה בהסכמת הקהל אבל עדיין יש לפקפק תקשה להריב"ש דאמאי לא הביא בפשיטות ראי' זו ועוד דאפילו לדעת הראב"ד כל שפשט ולא נתבטל הטעם אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטל ועדיין הי' אפשר לומר שכפי הנראה בתשובה שם שעשו התקנה משום סכנה ונתבטל הסכנה הראשונה רק שעדיין נשאר סכנה אחרת וס"ל דזה מקרי נתבטל הטעם אך עדיין עכ"פ הי' לו להביא סברת הרמב"ם והראב"ד בזה אלא על כרחך צ"ל חדא מתרתי או דיש לחלק בין תקנת הקהל בענייניהם לדבר שגזרו ב"ד הגדול שהרי תקנות וחרמות הקהל ניתרין אפי' בלא היתר ותוך הזמן משום דכך נהגו והוי כאלו התנו וה"ה לענין זה שעד"כ נשבעו וכיון דהשתא ליכא איסורא יכולין להתיר או משום דאין זה ענין לדברי הרמב"ם דמיירי בסייג שעשו לאיזה דבר מצוה או עבירה דנעשה הסייג בגופו של איסור כמש"ל בטעם הרמב"ם ובין האי מעשה שהי' משים סכנה ונתבטל הסכנה דלא שייך למימר דנעשה כגופו של איסור דהאיך יחול עליו שם איסור וא"כ יש לדקדק בסתימת לשון הש"ע וגם יש לדקדק דהרי הש"ע בב"י לא הביא דברי הרמב"ם כלל רק דברי הריב"ש ומטעמים הנ"ל אין להביא ראי' מדברי הריב"ש לנידון דידן דכל שנתבטל הטעם אף בסייג יכולין להתיר דהרי לא החמיר הריב"ש רק מצד שנשאר סכנה אחרת הא לאו הכא יכולין להתיר משום די"ל דהתם כשנתבטל הסכנה ממילא יכולין לבטל שמתחלה על דעת כן גזרו וע"ד הקהל גזרו ע"ש בתשובה ודו"ק. ומה שכתב מעלתו דשמן לא הוי סייג תימה בעיני ומ"ש משום דאין הגזירה מיני' ובי' לא ידענא מאי בכך והנה גם פתו ויין ובנותיהם ודבר אחר משום ד"א גזרו ועוד דלפ"ז מאי מקשה על שמן דאין אליהן יכול לבטלו וא"ל דהמקשן לא ידע לחלק בין סייג אם לאו א"כ מנ"ל לתרצן דלהתרצן יש חילוק דהרי התרצן לא הזכיר כלום מסייג וקושיות הכ"מ בלא"ה לא קשה מידי דזהו בעצמו קושיות הגמרא שוב מצאתי בלח"מ גם מה שפירש בדעת הרמב"ם לחלק בסייג ופשט לא נהירא ולא ראיתי להאריך ולדקדק בהם כי גוף הפירוש לא נראה לי ואינו מוכרח ומה שהקשה על רש"ל לא ידענא מאי קשיא לי' דוודאי ר"ג לא גזר תחלה על כל העולם כילו וגם לא הי' כח בידו כי לא הי' עלך או נשיא או סנהדרין עיין ברין ב"ש סי' תע"א וכן משמע ברשב"א עצמו שהביאו מור"ם אלשיך רק דר"ג גזר רק על אנשי מדינתו ושאר המדינות שרצו לקבלו קבלו מעצמם גזירתו והוי כפשט איסורו כיון שמתחלה לא גזר רק על אותן מדינות שקבלו גזירתו וכמ"ש מעכ"ת בעצמו בשם התוס' והטעם נ"ל דכל שלא פשטה ברוב ישראל א"כ לא הסכימו רוב ישראל עלי' תחלה והמיעוט נגרר אחר הרוב ולכך יכולין להתיר ומ"ש מדקדוק לשון הרמב"ם שלא הזכיר בחלוקה שני' אף אם נתבטל הטעם אינו הכרח כל כך דקאי אדלעיל שהרי כתב בד"א ואדרבה מדלא הזכיר ההיפך נראה דאין לחלק והא דהזכיר דבעינן פשט קמ"ל רבותא דאף בסייג בעינן פשט ומ"ש ראיה ממאי ששינה הרמב"ם מלשון עקירה ללשון ביטול ג"כ אינו דקדוק כ"כ תדע דהרי הרמב"ם הוציא זה מלשון הגמרא דבכל ב"ד יכול לבטל חוץ מי"ח דבר הרי משמע דאפילו לבטלן א"א ומה שהקשה מעלתו למה לא התיר משה מעצמו לק"מ חדא די"ל דלמצות עונה ג"כ אתי ומלות עונה לחוד ופרי' ורבי' לחוד וכן משמע כאן בהר"ן וכן מבואר בע"ז דף ד' והא דלא משני בסנהדרין דף נ' כן משום דקושטא משני דגם לדבר שבמנין אתי רק בזה הי' יכול לעשות רק דבלאו הכי רצה הקב"ה להזהירו על מצות עונה לכך התיר בעצמו אמנם בלאו הכי אין בו ריח קושיא דוודאי כל שהגדולים מתקני התקנה חיים וקיימים אין להקטנים להתיר בדבר שצריך היתר בלתי ידיעתם ורצונם וכ"ש הדבר שיצא מפי השם ובלימוד הישיבה אמרתי דבלאו הכי על כרחך אין ראי' משם דהא בלא"ה קשיא קצת לאיזה צורך אמר השם למשה ואתה פה עמוד עמדי דנראה דלא הי' בכלל ההיתר שהרי הקב"ה צוה למשה להתיר לישראל ולי' לא התיר ממילא יאסור ועוד יש לדקדק אהא דאמרינן דמשה עשה מדעתו לפרוש מן האשה מקל וחומר תקשה ממה נפשך אם יתיר לו השם יתברך אין כאן ק"ו ואם לא יתיר לו ממילא יהיה אסור והנלפענ"ד עפ"מ שהקשה הפני יהושע לשיטת התוס' דחרמות לזמן אין צריך היתר שהרי הקב"ה לא אמר רק וקדשתם היום ומחר ולפענ"ד לק"מ דעכ"פ נאסרו מדבורו של משה שאמר והיו נכונים דהוי בלא זמן ולפ"ז ממילא משה שלא שמע רק לזמן לא הי' צריך היתר ולפ"ז לא נאסרו ישראל רק מדבורו של משה וא"כ בוודאי הי' יכול משה להתיר בעצמו רק שלא רצה להתיר בלי רשות מהשם יתברך תו הקשה לשיטת רש"ל דילמא במשוך היובל לסימן הוא דאתי ויש לדחות דא"כ אל מול ההר ההוא למה לי גם מה שפירש מעכ"ת בדברי הרמב"ם לא כיון יפה וכוונת הרמב"ם להיפך שהקשה איך שייך לומר שב"ד השני גדול במנין מהראשון הרי כל ב"ד הוא של ע"א וע"ז השיב דהמנין קאי על חכמי הדור שהסכימו עמו עם הב"ד על התקנה וזה פשוט וראיה לדבר ית' שנמנו תלמידי ב"ש וב"ה ועתה אבא לנידון דידן דיש להסתפק בו הרבה חדא אף לדעת הראב"ד איזה מקרי נתבטל הטעם דאף אם נימא דלא תקנו רק בשביל שהי' ידוע להם שאין לסמוך על השוחטים בשביל אלמות הטבחים וכעת נפלו בעלי זרוע אכתי יש להסתפק דלמא לא מקרי נתבטל הטעם דשכיחי אפקורי דמצערי רבנן ואיכא למיחש שמא יחזור הדבר לקלקולו ולא מקרי נתבטל הטעם רק בידוע שנתבטל הטעם לעולם ואף דכבר כתבתי דיש להביא ראיה מעיטור פירות הי' כראה לכאורה לדחות משום דהתם מנכר מלתא ולכך עכ"פ תנאי מהני אבל הכא לא מנכרי מלתא כולי האי ולשיטת התוס' י"ל אף דמיעוט העירות לא מנכרי מלתא כל כך מכל מקום הי' אפשר לומר דבאמת המבטלים היו גדולים מהמתקנים והיו יכולים לבטל אף שלא נתבטל הטעם אבל זה אינו דמידי הוא טעמא אלא להראב"ד והוא ס"ל דבפשט איסורו אף גדול אינו יכול לבטל ותיקון פירות הוי כפשט איסורו כמו שכתב מעלתו בשם התוספ' ועוד דאם כן התנאי למה לי כמש"ל ואף עכ"פ מוכח דמהני תנאי אף בדבר שקרוב שיחזור לכמות שהי' ומכ"ש שיכולים להתנות בעוד הטבחים אלו קיימים שידועין ומוחזקים להם בכשרות וזה מקרי מידי דמנכר אבל עדיין יש להסתפק דלמא בעינן גדול אף בנתבטל הטעם כדעת הרמב"ם ועוד יש להסתפק דלמא אף בגדול אינו יכול לבטל דמקרי סייג ואף בנתבטל הטעה אינו יכול סייג לבטל כדעת הכ"מ אמנם לכאורה הי' נראה לצדד להקל מהא דמוסכם מכל הפוסקים דעכשיו לא חיישינן לגילוי כיון שאין הנחשים מצוין וכל דבר שהוא משום חשש ועבר החשש אף היתר אין צריך ואין לחלק בין סכנתא לאיסורא ועוד דהרי גם בביצה דף ה' כתבו התוס' גבי הא דהאידנא דאיכא חברי חיישינן כתבו התוס' והאידנא לא חיישינן לזה משום שנתבטל החשש ואפילו מנין אחר אין צריך וכן כתב הד"מ ביו"ד סי' קכ"ב דאי איסור סתם יינם בהנאה משום מלתא דיי"נ א"כ עכשיו שאין רגילין בניסוך מותר בהכאה דכיון שבטל הטעם בטלה הגזירה מידי דהוי אגילוי וה"ה לסתם יינם הואיל ואין יינם מצוי בינינו הרי נראה מבואר דאף בסייג כשבטל הטעם בטלה הגזירה כיון שאינה רק משום חשש בעלמא וזה דעת חכמי נרבונא שהתירו גבינה שהעמידהו בפרחים ואפילו לדעת הסמ"ק שאסרו בשם ר"ת עיין שם הטעם משום דהרבה טעמים וכמ"ש עיין ביו"ד סי' קט"ז הא לא"ה משמע דהוי שריא אבל כראה ברור דאין מכל זה ראי' דבאמת צריך ביאור לחלק בין דבר שהוא משום חשש דאפילו מנין א"צ כשנתבטל הטעם ובין דבר שבמנין ומה שנראה לענ"ד דבדבר שגזרו משום חשש וודאי אף מתחלה לא גזרו אלא במקום דשייך החשש דמה הי' להם לגזור כלל במקום דליכא חשש וא"כ השתא במקום שנתבטל החשש לא נודע מאותו מקום שלא הי' החשש בשעת הגזירה וזה קרוב למ"ש למעלה שבמקום שגילוי דעתם המתקנים דבמקום שלא שייך הטעם לא תקנו ממילא אם נתבטל הטעם לא בעינן גדול ממנו וכ"ש לענין זה דלא בעינן מנין כלל שוב מצאתי בתוס' בע"ז דף כ"ז ע"ב וכן מבואר שם ברא"ש ועיין במ"א סי' תרכ"ח ס"ק ו' במ"ש שם ולא מקרי דבר שבמנין וצל"ע דנראה דלא שייך שם סברא זו אם לא בדוחק ובלאו הכי לסברת הרא"ש גבי ציצית שהבאתי לקמן דבגזירה לא שייך דבר שבמנין אתי שפיר וכן מבואר ברא"ש שוב מצאתי במ"א ר"ס תס"ח בשם הרא"ם וכן מצאתי במהרי"ט סי' י"ג ומטעם זה אף לאסור בכלים גקלייזט דלא נאסר בכל מקום וגם בלאו הכי אין לאוסרן דלא נאסר במנין כלל רק שכתבו שראוי לאסור מצד הדין ועיין בהר"ן פרק אין מעמידין שכ' בשם הרמב"ם טעם זה על גילוי וזה דבר פשוט דלא מקרי דבר שבמנין ומלשון הרמב"ם נראה שבשעה שגזרו על הגבינה גזרו ג"כ על המעמידין בעשבין מפני אותן שמעמידין באיסור וה"ה נתן טעם משום דבר שבמנין ויש לעיין לכאורה דלמה לי' טעמא משום דבר שבמנין ת"ל דהרי מתחלה גזרו אפילו על הגבינות שהעמידוהו בעשבין וכן כראה מלשון הרא"ש שהבאתי למעלה בשיטות הרמב"ם ונראה לענ"ד דכוונתו אפי' ידוע לנו בבירור שאין שום אדם בעולם מעמיד בקיבת איסור אפילו הכא אסור משום דבר שבמנין וא"כ בנד"ד יש להסתפק דאולי יש לומר אם הי' ידוע לנו בבירור שלא נהגו איסור כשהלכו למקומות אחרים דאף דבמקומות אחרים לא הי' שייך אותו פרצה אכתי הי' להם לנהוג חומרי מקום שיצא משם וגם אולי לפי לשון השאלה שוועד החכמים גזרו הוי כב"ד הגדול דאקרקפתא דגברי מוכח כמו בחרם רגמ"ה ע"ש לקמן אלא וודאי שלא היתה הגזירה רק במקומם משום אלמות הטבחים ולכך עכשיו שגם שם אכשור דרי הי' נראה להתיר כמש"ל ובלתי ספק כי בלשון התקנה אינו מבואר שהתנו בפירוש שלא ינהגו איסור רק בעודן במקומן ומטעם שכתבתי למעלה הותר עוד ספק אחד שהיה ראוי להסתפק בו דאולי מטעם אלמנות הטבחים שהיו שם תקנו שיקבלו עליהם חומרת האוסר מיעוך ומשמוש לגמרי אמנם לפי מש"ל דיש להכריח זה ממה שנהגו כשהלכו למקומות אחרים:
עוד יש לצדד להקל ממ"ש הטור דם והש"ע בא"ח סי' י' לענין ציצית ועיין בב"י ומ"א שהעתיקו לשון הרא"ש שכל שטעם האיסור ידוע כל שנתבטל הטעם אפילו מכין אחר אין צריך ולא דמי לביצה ושובו לאהליכם שאין הטעם ידוע כל כך ואף אם נימא דטעם ידוע מקרי כל שהזכירו הטעם בפירוש בשעת מנין אמנם מלשון התקנה שהעתיק מעכ"ת נראה ג"כ שמפורש הטעם בהתקנה וא"כ יש מקום בפשיטות להתיר אבל לשון הרא"ש כפי מה שהעתיקו המגן אברהם צריך לעיין דמסוף לשון הרא"ש משמע שחילק עוד באופן אחר דהתם אף תקנה לא היה רק ביש אוסרין משום גזירה וכיון דליכא גזירה שריא ומשמע שלא היה מנין לאסרו וא"כ הוא טעם משום אחר ומלשונו משמע שהכל הוא טעם אחד והי' צ"ע בגוף תשובת הרא"ש היות קונטרס תשובה זו חסר ברא"ש שת"ל ועכ"פ לדינא נראה לענ"ד להקל להתיר לפי שעה וצורך שבת וי"ט בעת שיש דוחק בבשר אף בב"ד קטן חדא דכדאי הוא הראב"ד לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק ובפרט במילי דרבנן שומעין להקל ובשעת הדחק אף ביחיד נגד רבים ומכ"ש לפי מה שכתבתי למעלה דלהרא"ש אפשר דאין צריך מנין כלל וגם יש לצרף הסברא שכתבתי כיון שלא נהגו איסור כשהיו במקומות אחרים ועוד אפשר דלפי שעה לצורך מצוה אף הרמב"ם מודה בפרט שנתבטל הטעם וגם אפשר דגם הרמב"ם מודה להרא"ש כל שהזכירו הטעם בפירוש בשעת המנין כמש"ל ועל כל מה שכתבתי לעיל צריכין נאמנים ירא שמים ובשעת המיעוך וגם י"ל דהוי קצת דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה עיין כ"ז סוף פרק הספינה: