תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
תשובה א
ע"ד מחזיק כפר אחד שרצה לישא מניקת אלמנה תוך כ"ד חודש ושלחנו להזהירו והודיענו לו חומר איסורו דמנדין אותו. והנה קודם שבת העבר הגיע לידי איגרת היות חכם אחד רוצה להתיר וגיבב כמה סניפין מדברי האחרונים מלבד מה שהוסיף מדעתו ועשה יסוד נופל ובנה בנין רעוע וטוח טפל להתירה אחר נתינת בנה למינקת ג' חדשים ואחר ט"ו חודש למיתת בעלה וראיתי הטעמים שסמך עליהם א' על הפני יהושע לאחר ט"ו חודש ב' על השבות יעקב אחרי שהוא תועלת יתומים שהיא אחות המתה ומרחמת על הבני' יותר שלישי הוסיף מדעתו ונשא קל וחומר בעצמו אם תועלת יתומים דוחה אבילות יום ראשון דאורייתא כמבואר ברי"ף במועד קטן פרק אלו מגלחין קל וחומר לאיסור מינקת דרבנן עכ"ל ובפתחתי עמדתי מרעיד דלדבריו מותר לעבור על כל איסורי דרבנן לתועלת יתומים מקל וחומר הנ"ל ופשוט דמותר לחלל יו"ט שני בשביל תועלת יתומים דהרי למאן דאמר אבילות יום ראשון דאורייתא דוחה י"ט שני דרבנן ואפילו י"ט שני של ר"ה לדעת מקצת הפוסקים קל וחומר שתדחה מפני תועלת יתומים שדוחה אבילות יום ראשון וכן נוכל למילף במה מצינו שיהי' כל איסור דאורייתא נדחה מפני תועלת יתומים כמו שדוחה אבילות דאורייתא. ועוד לדבריו גם מי שאין לו מי שישמשנו איתנהו לכל הני מילי שדוחה איסורי דרבנן ודאורייתא דהרי הירושלמי שהביאו הרי"ף מדין ל"ה בדאין לו מי שישמשנו ומי שיש לו בנים קטנים וכן מבואר בש"ע סי' שצ"ג ואני תמה איך נעלם ממנו דברי הר"ן במקומו ודברי התוס' ביבמות וכתובות ומ"ק ודברי הרשב"א בכתובות ומ"ק ודברי הרא"ש במ"ק וביבמות פרק החולץ וכן מבואר בש"ע דלאלתר לאו דווקא ויש שפרשו תוך ז' ויש שפרשו תוך ל' יום וכן פירש הכ"מ דברי הרמב"ם שכתב ביש לו בנים נושא מיד היינו תוך ז' וכן מוכרח מלשון הרמב"ם גופא דלהתיר אירוסין כתב בהדיא אפילו ביום המיתה ובאין לו מי שישמשנו או בנים קטנים כתב סתם ואף לפי מה שרצו התוס' לפרש בפרק החולץ דמשמע לאלתר דווקא כוונתם תוך ז' ועוד אפילו היה כוונתם לאלתר יום ראשון אין ראי' דאינהו ס"ל דליכא שום אבילות דאורייתא ועוד דכבר פירש הרא"ש דכנסה היינו שידוכין בעלמא אבל לומר למאן דס"ל אבילות דאורייתא מותר מפני שהוא תועלת יתומים ישתקע הדבר ולא עלה ולא יעלה על לב אדם מעולם והרי לא התירו ביאה כל ז' מפני מצות פ"ו שהיא דאורייתא ובמתה אשתו כל למ"ד אסור והעמידו דבריהם במקום מצוה דאורייתא ואיך יתירו למי שאין לו מי שישמשנו או לתועלת הבנים אבילות יום ראשון דאורייתא וכל הפוסקים שוים לאסור לכנוס כל ז' אע"פ שלכ"ע הוא דרבנן וכמה דחק עצמו הר"ן ריש כתובות במה שנוהג תחלה ז' ימי המשתה ואינו נוהג אבילות יום ראשון ותירץ דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה משא"כ לישא לכתחלה בקום ועשה ועוד איך יעלה על לב מי שיש לו מוח בקדקדו לומר דמעשה דיוסף הכהן וי"ט הי' ביום מיתה וקבורה אף למאן דאמר אבילות דאורייתא הרי אף לדעת הסוברים דיום ראשון דאורייתא מודה דאינו תופס לילו כמ"ש הרי"ף בברכות והנה בוודאי לא הי' הכניסה בבית הקברות דוודאי לא היה החופה והיחוד על הקברות רק אחר שבא לביתו כנסה ומדוע לא נימא שכנסה לערב דאז הוא מדרבנן. ועוד איך אפשר שכנסה מבעוד יום אף שהוא דאורייתא וכי לא יכול יוסף להתאפק עד הלילה שיהי' איסור דרבנן וכי בשביל שתי שעות או שלש שעות נתיר לו איסור דאורייתא וכי מעולם לא הלכה אשתו לשוק והניחה בניה בביתה ב' או ג' שעות ואפי' אם נימא כדעת הריצב"א דמעשה דיוסף הכהן הי' בע"פ ונימא דלמאן דס"ל אבילות יום ראשון דאורייתא אפי' לענין נשואין אסור עד הערב ואין הרגל מבטל עד הלילה אכתי הי' לו להמתין עד הערב דנשואין בלא סעודה בי"ט דרבנן כמ"ש מוהרש"א בכתובות דף מ"ז וכן הסכים הא"ר בא"ח סי' תקמ"ב ואף אם נעלם ממנו כל זה אני מתפלא הפלא ופלא מי הגיד לו ואיך ראה דנשואין בלא בעולה וסעודה הוא דאורייתא והדבר ברור דאף למאן דס"ל אבילות דאורייתא ליום ראשון היינו דווקא תשמיש דיש לו רמז בדברי קבלה אבל נשואין לחוד הדבר ברור שהוא דרבנן שאין לו רמז בדבר קבלה לכן הרמב"ם כשמנה י"א דברים שהם מן התורה לא מנה רק תשמיש והביא על כל אחד רמז מדברי קבלה אבל נשואין לחוד אין לו שום רמז בדברי קבלה והרואה יראה מסידור לשון הרמב"ם שכתב דין גילוח שהוא מן התורה וכתב גבי דדמי לי' נטילת צפרנים ובדין תשמיש כתב דדמי לי' דין נשואין ובדין כיבוס כתב דין לבישת לבינים וכדין מלאכה משא ומתן ובדין שאלת שלום הליכה לבית המשתה והנך כולהו דרבנן ואין להם רמז בדברי קבלה וכן יש להוכיח מדברי הרשב"א סי' קנ"ה שהוכיח דאף לשיטת הרי"ף והגאונים דווקא יום מיתה וקבורה הוא דאורייתא אבל יום מיתה לחוד או קבורה לחוד הוא דרבנן דאי סלקא דעתן מיתה לחוד הוא דאורייתא איך התירו בעילת מצוה במת אביו של חתן ואמו של כלה ולא הוקשה לו איך התירו לו תחלה החופה אלא וודאי דחופה לחוד הוא דרבנן ולכך התירו למי שאין לו מי שישמשנו או מי שיש לו בנים קטנים לישא תוך ז' לדעת מקצת פוסקים מפני שאין לו שום רמז בדברי קבלה ולא התירו בעילה תוך ז' למי שאין לו בנים והעמידו דבריהם במקום שם דאורייתא. ועוד האיך אפשר לומר דהחופה הי' ביום מיתה וקבורה הרי הרמב"ם פסק דחופת כדה איכו קונה וכן הוא דעת הרי"ף לשיטת הר"ן פרק אעפ"י וכבר כתב הלח"מ לחלק בין חייבי לאוין לנדה משום דבחייבי לאוין לעולם אינו ראוי לביאה ואעפ"כ כנסה ורוצה לבוא עלי' באיסור לכך החופה קונה מה שאין כן חופת נדה דאין כוונתו לבוא עלי' באיסור רק לבוא עלי' אחר שתטהר לכך אינו קונה החופה וא"כ הכא דלא התירו רק החופה אבל הביאה נשאר באיסור דאורייתא א"כ גם החופה אינו כלום כיון דעכשיו הוא חופה שאינו ראוי לביאה. ועוד נראה מדברי הר"ן ריש כתובות דקודם קבורה אף תשמיש הוא דרבנן אף על גב דהקבורה היה אחר כך בו ביום וא"כ אמאי לא כנסה קודם הקבורה דאז היה דרבנן והמתין עד אחר קבורה שהוא דאורייתא אמנם האמת יורה דרכו כמש"ל דשיטת כל הפוסקים דלאלתר לאו דווקא ולא כנסה בו ביום וא"כ אדרבה יש ראיה להיפך דאפילו באבילות דרבנן דקילא ואף נשואין לחוד בלא תשמיש שאין לו רמז בדברי קבלה אפילו הכי לא התירו עד אחר ז' אף לתועלת יתומים ואפילו לשיטת הפוסקים הסוברים דמותר לכנוס תוך ז' אין ראיה למינקת חדא דכניסה בלא בעילה תוך ז' קילא טובא ועוד דאין למדין דברי סופרים מדברי סופ' קל וחומר למינקת דמשום סכנת הוולד נגעי בה וגם לריבי' דרבנן לא דמי דהתם מטעם הפקר ב"ד נגעי בה כמ"ש הרש"ל שם ולשיטת הרשב"א הם אמרו והם אמרו מתחלה לא גזרו באופן ריבית גבי יתומים משא"כ במינקת ועיין ברש"י בב"מ דף ע' ד"ה קרוב לשכר ובד"ה בבי דינא שלא מצאנו שום חילוק לא בש"ס ולא בפוסקים איך נקום אנחנו לחלק מה שלא חלקו הם מלבד שכבר כתבתי אין למדין דברי סופרים ונפלאות בעיני איך יצאו הדברים מפי בעל הוראה לומר דדחינן מצוה דאורייתא משום תועלת יתומי' מה שלא נמצא בשום מקום בש"ס ופוסקים ואף אם נעלם ממנו מה שכתבנו למעלה הי' לו לעשות קושיא האיך דחיינן מצוה דאורייתא משום תועלת יתומים ולהניח בצריך עיון ולא לעשות ממנו יסוד ולבנות עליו בנין ולהוסיף עליו ועוד איך יעלה על, לב בן דעת יודע ספר לדחות איסור מינקת לתועלת יתומים דהרי כל עצמו של איסור מינקת הוא בשביל סכנות הוולד והאיך נסכן תינוק זה לתועלת שאר הבני' ומאי חזית ואף בנתנה בנה למינקת דילמא הדרא בה תו תשובה גדולה גם על הרב בעל שבות יעקב שרצה לעשות תועלת יתומים סניף להתיר ואף דדברי השבות יעקב היה מקום ליישב בדוחק דעיקר כוונתו שיש תועלת לאותו וולד עצמו אמנם גם זר אינו מספיק דאטו אומרים לחמור נחתך ראשך וטול כור חיטים ועוד המעיין במ"ש אף שאין להתיר מטעם מצוה לקיים דברי המת להפקיע זכות הולד מכל מקום כאן דאיכא תועלת כל היתומים וכן משמע דמשום תועלת גם שאר היתומים אתי עלה ועוד דהרי עיקר הגזירה דגם שאר נשים יעשו כן לכתחלה וא"כ האיך נתיר משום תועלת יתום זה שיבואו לידי סכנה יתומים אחרים אמנם הוא לא עשאו רק סניף בעלמא וסמך עצמו על כמה צדדי היתר שלא התחילה להניק ונתנה תחלה למינקת והי' תקיפים גדולים ומדמי להו כדבי ריש גלותא ושכרו שתי מיניקות ונשבעה ע"ד רבים וכולי האי ואולי אילו הי' בא מעשה לידי לא הייתי סומך אלא בכנופיא גדולה של תלמידי חכמים אם היו מסכימים להתיר ולדעתי כל צדדי היתר קשה להתיר ואף שכתב שהגאונים חותנו וגיסו הסכימו להתיר והאריכו בתשובותיהם אחרי שלא ראינו תשובותיו מי יודע על איזה טעם סמכו להתיר והבו דלא לוסיף עלה ועכ"פ אין להתיר אם לא בכל צדדי ההיתר שהיה שם ועיקר ראיות השבות יעקב שכתב ת"ל מ"מ כיון דאיכא כאן תועלת כל היתומים וכבר מבואר פשוט בח"מ סי' ל' סעיף י"ט אצל אפוטרופוס שאין רשאין להוציא עבדים לחירות וכתב הרמ"ה דכל זה לא מיירי רק בלא רשות ב"ד אבל ברשות ב"ד רשאים לעשות כל מה שיראה בעיניהם שהוא תועלת יתומים הרי להדיא דמשום תועלת יתומים עקרינן עשה דלעולם בהם תעבודו ומינה דמשום תועלת יתומים עקרינן תקנת חכמים לגבי מינקת עכ"ל הנה מלבד שהשגתי עליו למעלה אני תמה על גאון כמותו יאמר דבר זה ובלי ספק הוא כשגגה היוצא מלפני השליט דשם מבואר בהדיא דמיירי שהעבד נותן דמי עצמו כמבואר ברש"ל וכן משמע בש"ע ובזה לא חשב אדם מעולם דבנותן דמי עצמו הוי כמוכרו לו וליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כלל רק דלשיטת רש"י ז"ל אין רשאין לשחרר משום דגופן לא קנו להם ולשיטת הרשב"א והר"ן והה"מ משום דנראה כשחרור ושמא יזלזלו במקחן יעוין שם אבל עשה דלעולם בהם תעבודו לא שייך כלל כיון שלוקחין דמי העבודה וה"ה מ"ש הרמ"ה דע"פ ב"ד מותר לשחרר לתועלת יתומים עכ"פ מיירי שהתועלת יותר שוה מדמי העבד וזה ברור ופשוט וגדולה מזה נראה בדעת הרשב"א דאפילו עשה העבד איזה טובה להרב ומשחררו בשביל גמולו שעשה לו ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דהוי כמוכרו לו ואף דהרשב"א כתב בלשון שמא פשוט דקאי על מ"ש דאומדין דעת המשחרר שבוודאי לא עבר על עשה ובוודאי עשה לו טובה. אבל אם באמת עשה לו טובה נראה דעת הרשב"א כרש"ל דליכא עשה ויכול לשחררו וע"כ בנותן דמי עצמו דפשיט לי' להרשב"א טובא דליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כמבואר מלשונו שכתב שכל שעשה עמו טובה האי כמוכרו לו משמע בנותן דמי עצמו פשוט לי' טובא דמותר לשחררו גם מה שהקשה השבות יעקב על הרשב"א דא"כ למה הוצרך הגמ' לשנות ולתרץ מצוה שאני אמאי לא עשני דעבדו עשה לו איזה טובה אני תמה איך עשה עצמו כלא ידע דהרשב"א עמד על זה ותירץ דמשום מעשה ולא משום גמילות חסד שחררו ואיך נתעקש אנחנו נגד הרשב"א לומר דתירוצו לא עולה יפה ולדחוק ולהקשות דלמא הא והא גרמא ועוד תימא גדולה עליו שהביא דעת הרשב"א לכוונה אחרת מה שלא עלה על לבו מעולם ורצה להשוות דעתו עם דעת הרמב"ן דעשה דלעולם בהם תעבודו הוא מטעם לא תחנם ותימא איך חשד למאורן של ישראל אחרי שבעצמו באותו מקום דחה דברי הרמב"ן בשתי ידים מחמת קושיא ואיך חזר וקרבן ולא חש למה שהקשה תחלה בעצמו והדברים פשוטים שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דהרי לשיטת הרמב"ן לא ק"מ מדר"א ששחרר לצורך מצוה דלצורך מצוה או לצורך איזה דבר לא שייך לא תחנם אמנם לדעת הרשב"א אף לצורך מצוה איכא עשה דלעולם בהם תעבודו רק דמצוה דרבים דחי לי' או להפרישו מאיסורא דוחה העשה וקרוב הדבר דס"ל כדעת הר"ן שאינו עשה גמור רק דס"ל דאעפ"כ אין לדחותו משום מצוה לקיים דברי המת וע"ז תירוץ דכל שעשה לו טובה הוי כמוכרו לו ובמכרו לו פשוט דליכא עשה כדכתיבנא וזה ברור ופשוט ומה שסמך עצמו על הפ"י א"צ להשיג דהמעשה הי' בלא התחילה להניק ואחר שיצא להיתר ע"פ שגגת הוראה ושעת הדחק ובקושי התיר וכתב בעצמו שאין לסמוך ע"ז אם לא בדאיכא עוד צדדי היתר אבל לעשות מעשה לכתחלה במקום שיש עוררין ואוסרין לצוות ליתן בנה למניקת אחר שהכירה בכדי להתירה להשתדך לכתחלה ולהנשא לא עלה על לב אדם מעולם: