סימן ט
שאלתם כשמחייב אדם (שבועה) לחבירו באיזה עת משביעו. עד השתא כדמכנפין צבורא בשני ובחמישי כשתחזור:
ס"ת לתיבה אותו העת מעכבין בעלי דינין ואומרים בזו העת ישבע לו והן נמנעין מלישבע בפני צבור ועלינו מזה טורח גדול ועכוב התפילה. וראינו לאדוננו רב צמח גאון ז"ל אשה שאמרה השביעוני על כתובתי מנדין בפניה והיא נשואה ס"ת בצבור אחוריה לארון ופניה כלפי העם וחזן הכנסת מנדה ושופרות תוקעין אם לאשה כן לאיש לא כל שכן. ודאי אילו היתה השבועה ברבים אפשר שמתביש ואינו נשבע ונמצא שם שמים מוקדש. יורנו אדוננו הגאון יחי לעד שורת הדין בזה ואיך המנהג בישיבה הקדושה ודברי השבועה שמחרים החזן בפניו אם ארוכים אם קצרים כדי שנסמוך עליהם ואם אומר אמן על כל אחת או אמן אחת על כלן כי יש בדבר הזה תרעומת. יורנו אדוננו ויסתלק הספק. תשובה. מנהגנו לכתחילה להשביע את מי שהוא חייב שבועה לפני צבור, אחר שהצבור מסיימין את התפילה. ונוח להם שיהיה שני וחמישי שאין צריכין לטלטל את ס"ת ולהוציאו. ודבר זה אין בו הלכה פסוקה שבית דין כופין עליה. והנשים שמתחייבות שבועה אם אשה צנועה היא אין אנו מוצאין אותה אל הדבור (צ"ל הצבור) אלא בצניעות משביעין אותה בפני שלשה כשרים, לפי שלא ניתן מקל זה אלא לרדות בו את הסוטה ששנינו (סוטה ז' ב) וכל הרוצה לראות יבא ויראה. וכן מצינו בתלמוד (גטין לה א') א"ל ר' ירמיה לרב יהודה ביראה (1) אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וכו':
אבל כל איש מנהגנו לכתחילה להשביעו בצבור. ואין לאדם להמנע ולישבע בצבור אם לא יזדמן להשביעו בשעת סיום התפילה. והתובע יכול לקבץ אנשים רבים שיהיו נועדים בשעה שנשבע ואין לנשבע להמנע ולישבע בפניהם ואשר אמרתם דברי השבועה שמחרימין בפני הנשבע כמה אם ארוכים או קצרים, והנשבע על כמה עונה אמן. עיקר המנהג שיאמר המשביע:
בשמתא דישראל יהוי בחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון. ויקרא שני המקראות לא יאבה ה' סלוח לו וגו' והבדילו ה' לרעה וגו' ומסיים מי שפרע וכו' תבריה יהא בעגלא. ואם חפץ המשביע (להוסיף) על אלה הדברים כל מה שהוסיף אין מחזירין אותו. וכשיאמר הנשבע אמן אמן שני פעמים מאמר ברור ומיושב אין כופין אותו על יותר, מנין ממה שכתוב ואמרה האשה אמן אמן ומחייבין את הנשבע לומר בפיו לא על דבר שבלבי אני נשבע אלא על דעת בית דין.