סימן א
לרב האיי (1) ששאלתם הא דאתמר (ביצה ד' ב) שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה ואמרי' רב אסי ספוקי מספקא ליה ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. אמר ר' זירא כוותיה דרב אסי מסתברא דהאידנא ידעינן בקבועא דירחא וכו' יפרש לנו אדוננו מה זה הספק שנסתפק לרב אסי ואמר ר' זירא כוותיה דרב אסי מסתברא כי מאחר שסוד העיבור בידיהם איזה ספק נשאר כי על כל אלו הספקות שאומר בכל מקום בשני ימים טובים הרבה מחזיקים בהם עלינו המינים דבריהם. ונרצה מאדוננו שיסיר כל תואנה שתעמוד בהם כמו שהרחיב בחכמתו בתשובת התקיעות (2) והוסרו התואנות בדבריו כי רבינו סעדיה ז"ל אמר בפירושו כי אין ספק מעיקרא אלא הקב"ה צוה את משה עבדו והוא אמר לישראל כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים וכן היה מעולם. כל ישראל עושין בלא ספק על העיבור ועל החשבון. עד שיצאו המינים ובקשו חכמים להראות כי ראיית הירח והחשבון אחד הוא. והיו עושין כל אותם הדברים שעשה רבן גמליאל בטבלא ועשו השלוחים וכו'. ואחר כך חזרו לעמוד על עקרן כמו שאמר הקב"ה למשה שיהיו עושים בארץ יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים ואמר אדוננו בתשובותיו לאנשי קאבת (3) כי גזרה מימות נביאים ראשונים וכן הנהיגו הנביאים הראשונים את ישראל מתחילת הגלות שעושין יום טוב בחוצה לארץ שני ימים ויום הכפורים יום אחד. והיאך יבא מנהג בתוספת על מה שכתוב בתורה דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו. בסוכות תשבו שבעת ימים ויבא המנהג שמונה. ואנו מוצאין כי לא יהיה המנהג תוספת על הכתוב, אלא שיאמרו חכמים אותו על דרך חיזוק ויאמרו גזרה מדרבנן אבל במועדים שיבאו בכל שנה יאמר הכתוב שבעה ויאמרו כי בא המנהג שמונה! ועוד יום אחר ראש השנה למה יעשה שנים והתורה אמרה אחד וכשאתה מונה ליום הכפורים אי אתה מונה אלא מן הראשון. ועוד עשו לו רבותינו מעלה ואמרו שני ימים של ראש השנה קדושה אחת ואמר אדוננו כי בני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד. יפרש לנו אדוננו ברוב חכמתו כל אלו הספקות. ואיך יהיה תוספת על הכתוב. ויבאר הטב כל אלו הספקות. כך ראינו כי זה שאמרתם שכתב רבינו סעדיה ז"ל קנה הוא שדחה את אפיקורוס, ואמתת הדבר הוא כך. כי עבור שנה ועבור חדש החזירו הקב"ה לבית דין שאם עברו את השנה מעוברת ואם עזבוה היא פשוטה. ואם עברו את החדש הוא מעובר ואם חסרוהו מחוסר ולפי מה שקובעין את השנה ואת החדש הוא רצונו של הקב"ה. והמועדים הנעשים בקביעותם הם מועדי ה' ולכך אמר בתורה אשר תקראו אותם אותם הם מועדי ה'. וציוה עבור השנה לצורך כי הכתוב תלה את המועדים בזמני השנה כדי שלא יקיפו המועדים מזמן לזמן בדרך שמקיפים אותם אשר חדשיהם חדשי הלבנה ואין להם עיבור. וכן שמור את חדש האביב, וחג האסיף בצאת השנה. וחג האסיף תקופת השנה. ושנו חז"ל (סנהדרין יא ב) על שלשה סימנים מעברין את השנה על האביב ועל התקופה ועל פירות האילן. ואע"פ כי המצוה לעבר שנה צריכה אם עברוה שלא לצורך מעוברת שכך שנו חכמים (ספרא פ' אמור) אשר תקראו אותם מועדי אם קראתם אתם מועדי ואם לאו אינן מועדי. ואם לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה אנוסין או שוגגין או מוטעין מנין שהיא מעוברת ת"ל אשר תקראו אתם מועדי אם קראתם אתם מועדי ואם לאו אינן מועדי. אבל החדש אין בו צורך כדרך שיש צורך בשנים מפני האביב ומפני התקופה אלא כמו שרואים עושין. וכך שנו חז"ל (שם) יכול כשם שמעברין את השנה כך יעברו את החדש לצורך ת"ל החדש אחר החדש אנו הולכין ואין להם להוסיף על החדש החסר אלא יום אחד ולא לפחות מן השלם אלא יום אחד שנמצא אם כ"ט אם ל' לא חסר ולא יתר. ואחר שאמרו אחר החדש אנו הולכין כך שנו יכול אם היה צריך שני ימים נותנין שני ימים ת"ל אותו יום א' בלבד והחשבון הזה שבידנו שהוא סוד העבור היה בידיהן של ישראל מימות משה רבינו ומוזהרין לעשות לפיהו כשיראו בית דין, והוא מדוקדק. בכל מחזור י"ט שנה ושבעה חדשים יתרים כדי שיצא המחזור ותעמוד שנת הלבנה נכח שנת החמה. ואין ביניהן אלא שעה ותפ"ה חלקים בלבד. ואם רואין בית דין לעבר שלא כסדר הזה להקדים או לאחר מה שעשה עשוי. ובלבד שיעשו כהלכות שהיו עמהם בקבלה שאמרו חז"ל (סנהדרין יב א) אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית אימתי רגילין לעבר בערב שביעית. ואמרו אין מעברין את השנה בימי רעבון. וזה אשר אמרו (שם יא א) כי משנים מדת סוד העבור ומקדימין ומאחרין את העבור בעבור מדות שמנו אותם חכמים כגון גליות ישראל שנעקרו ממקומן לחוג ועדיין לא הגיעו כדי כלן מועד א' ומפני הדרכים ומפני הגשרים שיבאו עולי רגלים ומפני תנורי פסחים כגון שרבו מי גשמים ונימוקו כמו שאמר חוני המעגל (תענית יט א) באו והכניסו תנורי פסחים שלא ימוקו כי צורך גדול הוא שצריכים אותם האלפים לצלותו ולאכול בלילה ההוא. ודברים שהם סעד לעיבור כמו שצוה רבן גמליאל לכתוב (סנהדרין יא א) גוזליא רכיכין ואמריא דעדקין וזמן אביבא לא מטא. וכשנצרכין ומעברין שנים שלא כסדר סוד העיבור אשר בידנו יושבים אחר כך בסור הצורך ופורעין מה שלוו מן השנים עד שמעמידין שנת הלבנה כנגד שנת החמה בסוף אותו המחזור או שלאחריו שלא יהא ביניהם אלא שעה ותפ"ה חלקים כמו שאמרו חז"ל (שם יב א) אמר ר' שמעון מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין ועבר את השנה שלש שנים זו אחר זו. אמרו לו משם ראיה ב"ד ישבו וקבעו כל אחת ואחת בזמנה. וגם כן בחדשים היה להם שלשה פנים, א' חשבון עיבור זה שהוא עמנו היום כי הפשוטה לעולם אין בה פחות מחמשה מעוברים ידועים. ואין בה פחות מחמשה חסרים ידועים ומרחשון וכסליו במשפטן ואדר ראשון מלא במעוברת כשרואין לקבוע כדת הזאת היו קובעין והיא התפושה לעולם. והשני ראיית הירח כשרואין לקדש על הראייה מקדשין יום שלישי לפי מה שרואין לא מזה ולא מזה. מה שעשו עשוי אלא שחוזרין לדת. ומבלי צורך מצוה לקדש על הראייה. ואין להם מעיקרא לרחוק מן הראייה יותר משלשה ימים. ולפי ההלכות המועתקות עושין. ששנינו (ערכין ח' ב) אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא נראין יותר משמנה. וכל זאת שלא ירחקו מן הראייה. וכן אמרו (שם ט' ב) מעשה ועשה רבי תשעה חסרים ונראה חדש בזמנו. והיה רבי תמה ואמר עשינו תשעה חסרין ונראה חדש בזמנו. אמר לפניו ר' שמעון ברבי שמא שנה מעוברת היתה ועיבור שלה ל' אשתקד עשינו שניהם מלאים דל תלתא לבהדי תלתא והויא ליה בדוכתיה. א"ל רבי נר ישראל כך היה. ובזמן שהחדש היוצא חסר צריכין ב"ד לקדש את החדש הבא אבל בזמן שהוא מלא אין צריכין לקדש את החדש הבא שא"א להיות יותר מל' יום. ומקום הוועד אין עושין ראש השנה אלא יום א'. אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים קדש ושולחים שלוחים לכל מקום באיזה יום קדשו ב"ד את החדש. וכל מקום ששלוחי תשרי מגיעין אין נוהגין את שאר המועדים אלא יום ג' וזו היא ששנינו (ר"ה יח א) על ששה חדשים השלוחים יוצאים. ואין השלוחים יוצאין אלא להגיד מה שעשו ב"ד כיון ששינו ועל אלול מפני ר"ה ועל תשרי מפני תקנת המועדות אמרינן עלה (שם יט ב) כיון דנפקו להו על אלול מה לן על תשרי וכי תימא דילמא עברוה לאלול והאמר רבה בר בר חנה אמר רב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. לא מצינו דלא אצטריך הא דאצטריך מעברינן והא קא מקלקלא ר"ה, מוטב תקלקל ר"ה ולא נקלקלו כלהו מועדות. דייקא נמי דקתני ועל תשרי מפני תקנת המועדות ש"מ. ולכל מקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שני ימים טובים עושין של גליות. ואע"פ שיודעים איך נקבעה שנה ויודעין ראש חדש ניסן דאמרינן (שם כא א) מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעברו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי להודיע כי אע"פ שבאו שלוחים להם מתי ראש ניסן עושין פסח שני ימים ועצרת שני ימים. ושני ימים הללו ספקא דהדרי הוו מעיקרא, כי הדבר כמו שפירשנו לכם, כי מימות הנביאים הראשונים כך היו ישראל נהוגין. כל מי שהוא בא"י בבית הועד עושין ר"ה יום א', ובכל העולם כלו אפי' מקום שאינו רחוק מבית הועד אלא תחום שבת עושין ר"ה שני ימים. ואלתר שיוצא ר"ה לאחר י"ט ב"ד שולחין בכל א"י ומודיעין מתי קבעו ב"ד את החדש תשרי. ולפיכך עושין את שאר המועדות יום א'. אבל מי שבח"ל מצוה עליהם לעשות שני ימים. כי חזקתן חזקת מי שאינו יודע באיזה יום קבעו ב"ד את החדש. וכיון שהוא אצלם ספק נגזר עליהם לעשות שני ימים, שאם זה הוא שעשאוהו ב"ד הרי עמהם היו, ואם זה הוא שעשאוהו ב"ד הרי עמהם היו. ולפנים מטילין את הספק ולא לאחור, כאשר אנו אומרים (שם כ'ב) אמר ר' זירא אמר רב נחמן כל ספקא לקמיה שרינן ליה למימרא דחמיסר ושיתסר עבדינן וארביסר לא עבדינן. ואע"פ שיש לחוש דילמא חסרוהו ב"ד. ואשר כתבנו אל קאבת גזרה היא מימות הנביאים הראשונים וכך הופיעו הנביאים את ישראל כך הוא הדבר ואשר אמרתם והיאך יבא המנהג בתוספת על מה שכתוב בתורה, והיאך יאמר הכתוב ז' ואתה תאמר ח', אין אלה דברי חכמים כמוכם. כי לא כתבנו מי גזר את הגזרה הזאת מאחר שהנביאים כך צוו את ישראל לעשות, וכך היה יחזקאל, וכך היה דניאל עושה. היאך יאמרו כי יש בזו משום בל תוסיף. אילו היה בדבר טעות לא עשוהו הנביאים. והיאך יחשב כי מה שעשו הנביאים טעות. ולא עוד אלא כי במצות הקב"ה עשו מה שעשו. והעיבור שיש בה שינוי מן המסורת אינו כשר אלא בא"י. וגם בארץ יהודה בלבד ולא בגליל ולא בעבר הירדן. והתורה אמרה לשכנו תדרשו ובאת שמה והועתק כהלכה כי זה מן הדרישות הצריכות שכנו של מקום. ואין יודעין כאן מה עשו שם. ועתה אם יצא איש ממקומות שמונין את ימיהם שבועות למקום שמונין חדשים ואין מכירין שבועות, או שהפליג בים ושכח אם ביום רביעי יצא או ביום חמישי ואין בלבו ספק אלא בד' ובה' בלבד מה יעשה לשמור יום השבת. הלא כן ראוי שימנה יום א' וישבות שמא ביום ה' יצא, וגם ישבות ביום שלאחריו שמא יום ד' יצא. התאמרו לזה שהקב"ה צוה לשמור יום א' ואתה שבתת שני ימים ואם יאריכו ימיו על זאת הלא כן יספור וישבות, וקורא את זה שביעי ואת זה שביעי כמו שאנו עושים שני ימים של סוכות זה נקרא ראשון וזה נקרא ראשון. וליום טוב אחרון אנו קורין שמיני לזה ושמיני לזה. וכיון שכך נהגו ישראל על פי הנביאים נעשית מצוה על כל בני גליות לעשות כן כמצוה האמורה מפי הגבורה. ושמא מימות יהושע בן נון כך הנהיג את כל היוצאים ומשתהים ח"ל לעשות. ולא נשאר לשואל אלא לומר מאחר שבימים האלה אין לב"ד של א"י לפחות ולא להוסיף אלא אוחזים הם כמונו מה שבסוד המועתק מפי משה רבינו מפי הגבורה. מפני מה אנו עושין שני ימים ואין כאן ספק. והוא ששאלנו בשמועה זו (ביצה ד' ב) והאידנא דידעינן בקבועא דירחא מ"ט קא עבדינן תרי יומי. ויש לדבר זה שתי תשובות אחת מהן כי גם עכשיו פעמים שיהיה שמד שם ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר. וזהו שאמרנו זמנין דגמרי וגזרי שמדא ומתקלקל מלתא. ותשובה האחרת כי הנביאים צוו את ישראל שבח"ל ואין אנו יודעין אמתת עלת הדבר בודאי. ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העילה שזה הדבר תלוי בה כדי שנסיר אותה בסורה. והלכה מועתקת היא ממשה רבינו ע"ה מפי הגבורה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. ואומר, במשוך היובל המה יעלו בהר. ותנן כרם רבעי היה הולך לירושלם מהלך יום א' לכל צד. ואיזהו תחומה עגלה מן הדרום (5) ועקרבה מן הצפון לוד מן המזרח וירדן מן המערב ואמר עולא ואתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלם בפירות. ותניא כרם רבעי היה לו לר"א במזרח לוד אצל כפר טבי ובקש להפקירו לעניים, א"ל תלמידיו רבי כבר נמנו עליך חביריך והתירוה. מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי. ש"מ כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. מאי ואומר וכי תימא ההוא למצות עונה הוא דאתא תא שמע במשוך היובל מכדי כתיב השמרו (6) לכם עלות בהר ונגוע בקצהו במשוך היובל למה לי ש"מ כל דבר שבמנין וכו' וכי תימא הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן לא ת"ש כרם רבעי דרבנן וקאמרינן ליה נמנו עליך חביריך והתירוה טעמא דנמנו הא לא נמנו עליו באיסוריה קאי, עכשיו מאין לנו בית דין כבית דינו של דניאל ושל יחזקאל. וגם הלכה היא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ודברים אלו אילו היתה גזרה מב"ד, ועכשיו שהם דברי נביאים אם בדבר ה' עשו הנביאים מי זה יבטלם. ולזאת אמרו רבותינו שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם. ואם בעבור ספק קידוש ב"ד גזרו בגליות לעשות שני ימים נעשו שניהם מצוה. ועכשיו אין ספק אלא מצוה היא לעשות כן. ואשר אמר גאון פיומי ז"ל כי צוה הקב"ה לעשות בארץ יום א' ובגולה שני ימים. כן אנו אומרים כי מצות אלהים היא ואע"פ כי עיקרה מחמת ספק שהוא מסתפק עלינו קידוש בית דין. וכמה מצות צוה הקב"ה על הספקות כי אין אנו יודעים נסתרות. אם נולד ולד בין השמשות שעה שהיא ספק אם מיום זה הלא יש בו מצוה. וכי נעשה כאשר צוונו את מצות ה' אנו מקיימין. ואם מספק הוצאנו תרומות ומעשרות הלא כל הלכות דמאי מצות הן ומקיימן קיום מצוה גמורה ידועה אע"פ כי עיקרה מספק. ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הלא חוקותיו משפטי אמת הן ידועין אע"פ כי בעבור ספק. קידושי וגירושי ספק הלא גם הם משפטיהם ידועים וברורים והמקיימם מקיים מצוה ידועה. וכמה וכמה כאלה. ומה יש בדבר כי שם הקב"ה מצוה על אשר לא ידעו איך קידוש החדש בב"ד לעשות שני ימים. ומה תוחלת למינים בזאת. ואשר אמרו משקלקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחים יוצאין ואמרו בתלמוד (ביצה ד' ב) שאם בטל זה עבדינן חד יומא בעבור שני י"ט של ר"ה נאמר כי בראשונה אם קדשו ב"ד את החדש בזמנו בראש תשרי היו משיאין משואות ועושין יום א' וכשקלקלו הכותים והתקנו שיהיו השלוחין יוצאין עושין ר"ה חוץ לבית הועד כמו שפירשנו. והספק שמספקא ליה לרב אסי דעביד הכא לחומרא והכא לחומרא לא בין שני י"ט של גליות היא. ומי שחשב כך (טועה). אלא כך אמר דמספקא ליה שני ימים של ר"ה קדושה אחת הן או הן שתי קדושות. וכבר עמד לנו כי קדושה אחת הן ואשר אמרנו בעבור בני א"י בי"ט של ר"ה כך אמרנו בדין הוא שיעשו כראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש.