אור ברסלב
תרומת יד סימן נ

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן נ

סימן מט

בביאור שי' הרי"ף בחולין פג"ה בפת שאפאה עם הצלי ומו"מ בדבריו של הר"ן בנדרים (דנ"ב) בענינא דדבר שיש לו מתירי' ופירוש המשנה הסתומה בנדרים (שם) כן הדבר אימתי בזמן שאמר זה עלי שהמודר מן הדבר וכו' שצריכה להתבאר: הרי"ף כתב בחולין בפרק ג"ה דקיי"ל בפת שאפה עם הצלי דאסור למיכלה בכותח אע"ג דריחא לאו מילתא משום דהוי דבר שיל"מ דאפי' באלף לא בטל משום דאפשר למיכלה בהדי בישרא עיי"ש ומדבריו נלמד דהא דדשיל"מ אסי' באלף לא בטל היינו אפי' בשאינו מינו והקשו עליו הראשונים ז"ל דהא בנדרים תנן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור ומשמע דאם אין בו בנ"ט מותר וקשה הא נדרים הוי דבר שיל"מ א"ו דבשלא במינו גם דכר שיל"מ נמי בטל וכן מוכח ממתני' דחלה (פ"ג) א"כ למה אמרו הטבל אסור בכ"ש במינו ושלא במינו בנ"ט והרי טבל דשיל"מ הוא ומ"מ קתני דשלא במינו בנ"ט וכן מצינו ג"כ מפורש בירושלמי דנדרים שם דדבר שיל"מ במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט ורצו להביא ראי' לשיטתו של הרי"ף מהא דביצה (דל"ח) במים ומלח לגבי עיסה לענין עירובי תחומין דקאמרי' התם דמשום דהוי דשיל"מ לא בטל אע"ג דהוי מין בשאינו מינו וחזרו ודחו זה דודאי לא יפלוג הש"ס דביצה אהני דוכתי דלעיל דשמעי' מפורש דשלא במינו בטל אלא מים ומלח לגבי עיסה חשיב כמין במינו הואיל וא"א לעיסה להעשות בלי מים ומלח והר"ן בעומק פלפולו שהאריך והרחיב בפלוגתא דר"י ורבנן במב"מ אי בטל או לאו וטעם פלוגתתם העלה מתוך זה לישב שי' של הרי"ף בהא דדבר שיל"מ ותורף תירוצו הוא דמאי דאמרי' דהא דדשיל"מ לא בטל אינו אלא במין במינו ולא בשאינו מינו. ה"מ באותו דשיל"מ שעכשיו הוא אסור לגמרי אלא שעתיד להיות ניתר לאחז"מ דומיא דנדרים אבל בדשיל"מ גם עכשיו בכה"ג החמירו רבנן טפי שאפי' בשאינו מינו נמי לא בטיל והינו נמי טעמא דביצה (שם) במים ומלח לגבי עיסה משום שיש לו היתר גם עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוות בו ומש"ה גם בשא"מ נמי לא בטל ופת שאפאה עם הצלי נמי להא דמיא וכו' ולא עוד אלא דעדיפא מינה. משום דאיכא למימר דכי מצי לאחמורי אדשיל"מ במינו לא מחמירי' עלי' בשאינו מינו:

אבל בההיא דפת שאפה עם הצלי דליכא לאחמורי במינו דלא שייך כלל אי לא מחמירי' עליו בשאינו מינו נמצא שלא החמירו בו כלל עכת"ד בקוצר:

והנה האי חילוקא שחילק אליבי' דהרי"ף בין דשיל"מ לאחר זמן שאינו בטל רק במינו. ובין דשיל"מ גם עכשיו שאינו בטל גם שלא במינו כל עיקרו של האי חילוקא אין לנו להוציאו אלא מכח הא דביצה במים ומלח לגבי עיסה דחזי' דגם בשאינו מינו נמי קאמרי' דדשיל"מ לא בטל והאי סברא שכתבו הראשונים דכיון דא"א לעיסה בלא מים ומלח הוי כמב"מ נימא דלא ס"ל להרי"ף ומש"ה הוצרך לומר דבדשיל"מ גם עכשיו אפי' בשאינו מינו נמי לא בטל דאלת"ה תקשה דמנלי' להרי"ף לחלק בהכי בין דשיל"מ ודשיל"מ לדינא מה שלא מצאנוהו בש"ס:

אבל בעיקר ראי' זו יש לפקפק טובא מפני שקשה הדבר לומר דהאי דהוי דשיל"מ גבי מים ומלח לגבי עיסה הוא משום שגם עכשיו יש לו היתר להוליכן במקום שרגלי שתיהן שוות כמו שפי' הר"ן ז"ל. דהא כל עיקר מה שאנו דנין בו הוא אם יכול להוליך העיסה במקום שרגלי בעל המים ומלת אסורות משום דבטלי מים ומלח גבי עיסה. ואיך נימא דיש לו היתר גם עכשיו להוליכה במקום שרגלי בעל המים ומלח מותרות הגע עצמך הוא צריך לילך למערב ואתה אומר הרי יש לו היתר להוליכה למזרח שאין לו חפץ שם. א"ו דהאי יש לו מתירים דהתם היינו שלמחר יהא יכול להוליכה אל מקום חפצו שהוא רוצה להוליכה עכשיו וא"כ הוי דשיל"מ נמי בלאח"ז כמו בנדרים ומ"מ קאמרי' דלא בטלי מים ומלח לגבי עיסה ועכצ"ל דכיון דא"א לעיסה בלא מים ומלח הוי כמין במינו וכמו שכ' הראשונים ז"ל וא"כ תו אין לנו ראי' לחלק בדשיל"מ בין עכשיו ובין לאח"ז לענין מין בשאינו מינו וא"כ נהי דבפת שאפאה עם הצלי יש לה מתירי' גם עכשיו לאכלה שלא בכותח אכתי קשה מנלי' להרי"ף לחלק בדבר דבכה"ג גם בשאינו מינו נמי לא בטל כיון דמסוגיא דביצה אין הוכחה לזה כלל כפמש"כ [ואעפ"י שרש"י ג"כ פי' בביצה שם ז"ל שיש לה מתירים למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן עכ"ל נראה דעיקר סמיכתו הוא אטעמ' קמא דהוי שלמחר יוליכוה למקום שהוא חפץ דאלו משום שיכול לאוכלה היום כאן קשה לשמועה דהרי כל עיקר מה שאנו דני' בדבר הוא להוליכה חוץ לתחום אבל באכילה אין צורך לביטול בלל שכולם מותרים וא"כ איך נימא דהוי דשיל"מ שלא יוליכה כלל וצ"ע]

ובעניי אני אומר דהרי"ף תפס לדעתי' בסוף דבריו של הר"ן ואעפ"י שהוא לא עשאם אלא טפלה לעיקר סברתו שכתב למעלה נראה לעשות מהטפל עיקר בטעמו של הרי"ף ז"ל והוא דס"ל להרי"ף דנהי דהא דאמרו חכמי' דשיל"מ אפי' באלף לא בטל אינו אלא במין בעינו ולא במין בשא"מ וכדמוכח ממתני' דחלה ומהירושלמי דנדרים וגם מגוף המשנה דנדרים וכמו שכ' הראשונים ז"ל מיהו ה"מ היכי דמשכח"ל להאי איסורא שיתבטל בין במינו בין בשא"מ אז העמידו חומרא דדשיל"מ רק בנתערב במינו ולא בשא"מ אבל אי לא משכח"ל להאי תערובת במינו כלל דומיא דפת שאפאה עם הצלי דאי אמרת דשלא במינו בטל לא משכח"ל שיאסר באלף לעולם מפני שבמינו הוא הכל היתר ממילא הוצרכו חכמים להעמיד חומרתם בדשיל"מ בכה"ג בשלא במינו דאל"כ בטלה בהא חומרת דשיל"מ לגמרי והוא דבר המתקבל יפה בסברא:

ואי תימא אכתי מנלי' להרי"ף להוציא מדעתו דין חדש כזה ולחלק בדשיל"מ בין איסורים לאיסורים בזה אומר לך דלא מלבו הוציאם הרי"ף ז"ל אלא מגופי' דהך מתני' דנדרים דקמן שממנה למדו ג"כ הראשונים ז"ל דדשיל"מ בטל בשא"מ משם גופא אתה למד דבמקום שאין מציאות לאותו איסור דיל"מ לאסרו באלף במינו שם העמידו חומרא דדשיל"מ בשנתערב שלא במינו. כדי שתהא אותה חומרא מתקיימת בכל מקום אם במינו או בשא"מ והדבר מפורש במשנתינו:

דהנה גופא דהך מתני' מבוארת דמייתי פלוגתא דר' יהודא ורבנן בנודר מדבר אחד מכל המין אם אסור בטעמו או לאו דר"י אוסר וחכמים מתירים אבל בנודר מדבר פרטי מאותו המין ולא מכל המין גם חכמים מודים לר"י דאסור גם בטעמו משום דהאומר דבר זה עלי שוויא אנפשי' כחד"א ומש"ה גם טעמו אסור ובזה נמשך כל המשנה אליבייהו דרבנן הנודר מן הבשר מותר בתבשיל שיש בו טעם בשר. אמר בשר זה עלי דשווי' אנפשי' חד"א אסור כל שיש בו בנ"ט וכן המשניות הסמוכות כדפסיק בע"ב שם וכדאי' ביו"ד סי' רנ"ו עיי"ש] וכל זה מבואר אבל מי יורה לנו דעה ויבינינו לשמוע פי' המשנה בהא דמייתי ר"י ראי' לדינוי' דגם מכל המין אם נדר אסור בטעמו ממעשה בנודר מן הבשר ואסר ר"ט בצים שנתבשלו עמו ומהדרי לי' רבנן. כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באתר אם יש בו בנ"ט כו' מה הוא הכוונה להם במה שאמרו שהנודר מן הדבר וכו' דקאמרי לי' רבנן לר"י ומשמעותם שהוא כעין נתינת טעם ודאי' לדבריהם הראשונים שיש חילוק בין נודר מן המין כולו שמותר בטעמו. ובין נודר על פרט אחד מהמין שאסור בטעמו כמו שאמרו כבר אימתי בזמן שאמר בשר יזה עלי. כלומר שאותה מעשה דר"ט לא היתה כמו דסבר ר"י באומר בשר עלי אלא באומר זה. וא"כ אנחנו לא נדע מה למדנו מהאי שהנודר מן הדבר וכו' דהוסיפו בדבריהם יותר ממה ששמענו כבר מדבריהם אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי.

לכן והיא היא והמשנה הזאת אומרת פרשני:

אמרה לבי דהמשנה מתפרשת יפה עפ"י דרכו של הרי"ף כפי מה שלמדנו מדבריו של הר"ן דהא דדבר שיל"מ אפי' באלף לא בטל אם הוא בדבר שיש במינו איסור והיתר דמשכח"ל לתערובתו איסור בהיתר בין במינו בין בשא"מ אז לא העמידו חכמים חומרתם אלא במין במינו אבל שלא במינו בטל אבל אם האי דשיל"מ לא משכח"ל גבי' תערובות איסור בהיתר מב"מ מפני שאותן מין או כולו אסור או כולו מותר. אז העמידו חכמים חומרתם לאסור באלף בתערובות מבשא"מ משום דאל"כ בטלית בדבר זה חומרא דדשיל"מ לגמרי ויוצא לנו מזה בפת שאפאה עם הצלי דהוי דבר שיל"מ דאפשר למיכלי' שלא בכותח אסור לאכלו בכותח משום דבכה"ג שלא מצינו מקום לאסרו באלף במינו גם שלא במינו נמי לא בטיל באלף וכפמשכ"ל וזהו פי' המשנה דמייתו רבנן ראי' לדבריהם שאם אוסר עצמו מכל המין מותר בטעמו מהא דקיי"ל הלכה רווחת שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור הא לא"ה שרי משום דבטל ואע"ג דקיי"ל דדשיל"מ אפי' באלף לא בטל ונדרים הא הוי דשיל"מ ה"מ במין במינו אבל בשא"מ בטל וכמו שכתבו הראשונים ז"ל והשתא אי איתא דבנודר מכל המין ג"כ טעמו אסור כדס"ל לר' יהודא הא משכח"ל שפיר בנודר מן הדבר ונתערב באחר שיהא אסור במשהו והיכי דמי כגון שנדר א"ע מכל המין דתו לא משכח"ל בכה"ג תערובות מב"מ איסור בהיתר כיון שכל מינו אסור וא"כ דלא משכח"ל במין במינו ממילא אסור במשהו כי נתערב שלא במינו. כדי שלא תבטל בדבר חומרא דדשיל"מ שאמרו חכמים ונסתרה אותו הלכה דכל הנודר מן הדבר ונתערב באחר מבשא"מ לעולם אינו אוסר אלא בנ"ט [ואעפ"י שאין לנו ראי' על הלכה זו בעצמה שכן הוא מ"מ מייתי רבנן שפיר הוכחה למילתייהו משום שאותו דבר הי' מקובל אצלם בבירור ומצינו, כה"ג ביומא (ד"ו) דקא"ל ר"ש לר' יהודא כהן גדול ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה והק' בתוד"ה מכלל דילמא שאני התם דלא אפשר ותי' דאפי' אם יש להביא אחרת טהורה תחתי' אינו מביא עייש"ה אע"ג דהא נמי תקשה מנלי' צ"ל דזה הי' מקובל אצלם שכן הוא ודו"ק] א"ו דבנודר מכל המין לגמרי שרי טעמן ולא משכח"ל שיהא טעמו אסור אלא בנודר מדבר פרטי שבאותו מין וכיון דבהאי גוונא משכח"ל תערובות איסור בהיתר במב"מ ממילא דכל שנתערב בשא"מ לעולם שרי אע"ג דהוי דשיל"מ ומתקיימת ההלכה דכל הנודר מן הדבר ונתערב באחד שאינו מינו לעולם אינו אסור אלא בנותן טעם ועולה הכל יפה כמין חומר ודו"ק. היטב:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה